[po]העבודה של ביירון קייטי[/po]

[po]Nvc תקשורת מקרבת[/po]
[po]יעל בריסקר[/po]

[u]אנ יקוראת אותך וכל הזמן מתחלחלת: איך יכול להיות שיש מישהי שהיא בדיוק כמוני וגם קורה לה בדיוק אותו דבר? זה נורמלי? זה שיבוט? זה ניסוי פסיכולוגי המוני? אמא'לה![/u]
חוץ מהניקיון... אני פשוט הלכתי על ההיפך הגמור...
((-))
ץ

לא קראתי הכל, רק חלק, אבל נורא הזדהיתי עם מה שכתבת. גם אני הייתי ככה, לא מזמן. מקווה לא לחזור לשם. יש לי כמה דברים להגיד לך שעזרו לי.
קודם כל להקלה מיידית - ביירון קייטי, קבלי את המציאות כמו שהיא, זה מה שיש. ככה התנהגת, ככה את, ככה הילדים שלך. הכל בסדר. הכל כמו שהוא צריך להיות. שחררי את עצמך מהמחשבות הקשות שמגבילות אותך ולא מאפשרות לך צלילות דעת שתביא לך רעיונות חדשים. בלי המחשבות הקשות האלה, תוכלי למצוא פתרונות פרקטיים כי יהיה לך מקום בראש לחשוב מחשבות חדשות.
דבר שני - תיקשורת מקרבת. אני למדתי אצל יעל בריסקר המדהימה. (וזה בא בשילוב עם העבודה של ביירון קייטי) אני ממליצה בחום, כי לומדים כילים לביטוי הצרכים והרגשות האמיתיים מבלי לרמוס את הזולת, (לומדים לזהות את הצרכים שלא נענו, ולכן הופיע הכעס) זו ממש טכניקת ביטוי חלופית, ומצד שני לומדים לתת ולקבל אמפטיה. נשמע שאמפטיה תעזור לך פלאים במצבך, תוציא אותך מהסחרחרה של האשמה.
דבר שלישי - אחרי שהצלחת להרים את הראש בזכות השניים הקודמים - טפלי בעצמך. מה את רוצה, מה את צריכה, מה יעשה לך טוב. איזה צרכים שלך לא נענים וזורעים בך תיסכול. (גם את זה לומדים בתקשורת מקרבת) אם יהיה לך טוב, גם לילדים יהיה טוב. וכשיהיה לכולכם טוב, לא תחשבי פתאום על מסגרות.

_יש משפט ביהדות :
אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים
אני לא יכולה לראות איפה אני עומדת
כי אני עומדת בדיוק במקום הזה
במשבצת הזו
איך אוכל להתיר את עצמי מבית האסורים?_

(()) (()) (()) (()) (()) (())
נכתבו כאן המון דברי חכמה שתוכלי אולי להעזר בחלקן
עצם פתיחת הדף הזה היא פניה לזולת להתירך מהכבלים
והכבלים הם אמונותיך לגבי מה טוב או רע מה נכון או לא
ובעיקר מה את יכולה או לא יכולה ומה מותר לך או אסור לך

האם מותרת לך אהבה, עזרה, קבלה? או אולי חל איסור פנימי וקדום עליהן?
האם מותר לך להיות ישות נפרדת בעולם או שגם על כך חל איסור?
ישות נפרדת עם מעטפת ,רצונות, צרכים ומחשבות שנולדו בך? האם מותרת לך הנפרדות?
האם מותר לך להיות עייפה, כושלת לפעמים , רעבה (גם רגשית רוחנית ואינטלקטואלית),או
שאת אמורה להיות בשיאך כל הזמן,לשרת את כולם ולשכוח מעצם היותך?
האם יש הרשאה פסיכלוגית למנוחה, לשמחה פשוטה ושקטה פנימית,?לקשר וקשב אל גופך?
האם מותר לך להצליח? להיות אדונית לגורלך? להיות ולצמוח?
האם השיפוט העצמי של בסדר לא בסדר נמצא בידי בן זוגך? או (מה שהרבה פעמים קורה)
אם הוא אינו עושה את המלאכה , את יורדת על עצמך ? מפעילה את אסוריך ולא מבחירה כמובן!?
כל החיים לפנייך לבדוק את איסוריך וכבלייך ולהתיר את מרביתם כי לא את בחרת לשימם עלייך
את רק הזדהית עם היותם כאילו הם את, והם לא את, יש לך בחירה בכל רגע

האם באמת אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים? גם אם יש מפתחות בידיו?

זה יתכן זה אפשרי (()) חג חירות שמח לך ולבני משפחתך

מקווה שנעלמת כי את בטוב ומאחלת ל חג חירות שמח {@ {@

אני [po]משהי בשבילך[/po].
שמתביישת על התנהגותה לילדיה.
אבל במחשבה שניה - מעדיפה לא להיות בעילום שם, כי כפי שכתבתי, אני כל הזמן עובדת על מידותי ומתקדמת, והמגמה היא החשובה.
אז ערכתי וסידרתי את ההודעה שלי.
[po]או רורה[/po] זה ממש ריגש אותי. תודה על התודה.
צובעת - מקווה שאת לא פה כי היה לך יום מקסים מקסים עם הרבה כוחות אחרי לילה של שינה מוקדמת אחרי מקלחת...

[po]מישהי בשבילך[/po],

תודה. ממש תודה.
התובנות שלך מדהימות ואף על פי שכתבת אותן למישהי אחרת - הם גרמו לי לחשוב שנית על הרבה דברים בחיי.

[u]אני קוראת את המילים האלה ובא לי לבכות, למה ? כי הנה יש מישהי כל-כך קרובה אליי שכל-כך סובלת ואני אפילו לא מצליחה להבין או לנחש מי את !![/u]

[u]כעס הוא אמנם פסול. בספרות התורנית מושווה לעבודה זרה, כלומר משהו פסול שאתה משועבד אליו. אבל כדי לחנך אתה צריך להעמיד במצבים מסויימים פני כועס. ואז: אם באמת אתה תכעס – זה גם לא יעביר את המסר לילד שלך (אולי יעשה מתוך פחד אבל ברגע שההורה לא יראה – ימרוד). אלא מה שצריך הוא לנהוג מתוך העמדת פנים של כועס, אבל בפנים לגמרי להיות נקי מכעס, אלא להיפך – מתוך אהבה ודאגה לחינוכו והדרכתו בעולם. ואז גם המסר יעבור, וגם בצורה נקייה, מבלי שיהיו מסכים של טינה בין ההורה לילד.[/u]
גם בעקרון הרצף, אחד מספרי הבסיס של גידול הילדים כאן באתר, היא מתארת איך האנשים כועסים על הילד כשהוא עושה דבר שאינו ראוי. אחרת איך הוא ידע שעשה משהו רע? אבל הם כועסים על המעשה, לא על הילד עצמו.

חוץ מזה, אני גם מזדהה עם העובדה שכשרע הם הבעל אז אין כוחות לילדים. ואמנם כולם אמרו לך את זה וכבר התחלת ליישם, זמן בשבילך יאפשר לך להיות אמא טובה יותר. אולי אם חמותך מוכנה לעזור את יכולה להשאיר אצלה רק שניים מהילדים - זו גם הפחתת עומס, וגם לא תצטרכי להיפרד מהקטנים.


[u]אני כותבת אולי קצת בנחרצות ובבוטות, אלה דברים שיושבים לי חזק על הלב ובכלל הדף הזה מעורר בי המון רגשות לא פשוטים - רוצה להגיד לך שוב ושוב שאת המרכז, את, רצונותייך, צרכייך - כן גם לילדים יש צרכים, רצונות, קשיים וכו' אבל יש לי תחושה שיותר מהכל הם היו רוצים שנניח להם ונסיר מהם את המטען הכבד של לעשות אותנו שמחים ושכל חיינו, כל שמחת חיינו, תהיה תלויה, כולה, כמשקולת ענקית על כתפיהם. אני חושבת שההבנה הזו יכולה מעצם היותה כבר להסיט מעט את הרגשות ולמקד אותך באיפה באמת נמצאת העבודה שלנו[/u]

את במקרה דתיה?

שולחת חיבוקים וחיזוקים :-)

חשבתי הבוקר על הקטע הזה של איך אנחנו נורא רוצות להיות אמהות טובות יותר למען הילדים, כתבת איפה שהוא משהו על לשבור את השרשרת שעוברת בין הדורות אבל תראי אין אנחנו לפעמים מסמאות את עיננו עם המחשבות על הילדים במקום להסתכל נוכחה במציאות ולחשוב על עצמנו !! למה סבלנות ולא לכעוס זה כן משהו ששוהה לא להעביר הלאה, כלומר חוסר סבלנות וחוסר כבוד לילדים, אבל זוגיות ממש מחורבנת, חיים שבהם לבעל אין שום נוכחות והאמא היא ממש עגלה חרופה זה כן משהו שבסדר להעביר מדור לדור ?

זה מתחבר לי גם למה ש [b]מישהי בשבילך[/b] כתבה על חינוך ביתי, אני קוראת את החסרונות והיתרונות ואם אני לא טועה, הכל הוא מנקודת הראות של הילד ומה שטוב לילדים - זה שוב סוג של מסך שאנחנו שמים כדי להסתיר את האמת שלנו, כדי לא להעיז ולהסתכל לילדה שבנו, לצרכים שלנו בעיניים והמחיר של זה עצום - אנחנו עושים הכל למען הילדיםן ומצפים שהם יהיו שמחים ומאושרים, נעימיםפ ולא מקטרין וכו' וכו', אבל אם הם, כמו שצפוי ומותר להם להיות, מציגים רגשות שליליים וכו' וכו', ישר כל העסק מתערער וצריך לעשות חושבים וצריך לעבוד על עצמנו וכו' וכו'.


_שמתי לב שכל החיים מתנהגים כמו הקשר הזוגי. כלומר אם הקשר הזוגי טוב – אז הכל טוב, וההיפך. לאו דווקא בשל האירועים שבחיים, אלא בשל היחס שלי אליהם והכוחות והאנרגיה שיש לי להתמודד איתם.
וכשיש איזשהו תקל ביני לבין בעלי, ממש קשה לי להיות סבלנית לילדים._
אני עוד ועוד שמה לב שמתחיל איזה בוקר וכדור השלג של הכעס מתגלגל לו והנה אני מוצאת את עצמי מתפרצת על אחד הילדים ואז עוצרת ומנסה להבין איפה נפגעתי, איפה הכל התחיל והרבה פעמים זה שם, בזוגיות ואז אני מתאמצת מאד להחזיר את הרגש הזה לאן שצריך, להפנות אותו למחולל, לאדם שבאמת צריך ויכול להתמודד איתו ולא למקום שהכי קל להוציא אותו בו...


אני כותבת אולי קצת בנחרצות ובבוטות, אלה דברים שיושבים לי חזק על הלב ובכלל הדף הזה מעורר בי המון רגשות לא פשוטים - רוצה להגיד לך שוב ושוב שאת המרכז, את, רצונותייך, צרכייך - כן גם לילדים יש צרכים, רצונות, קשיים וכו' אבל יש לי תחושה שיותר מהכל הם היו רוצים שנניח להם ונסיר מהם את המטען הכבד של לעשות אותנו שמחים ושכל חיינו, כל שמחת חיינו, תהיה תלויה, כולה, כמשקולת ענקית על כתפיהם. אני חושבת שההבנה הזו יכולה מעצם היותה כבר להסיט מעט את הרגשות ולמקד אותך באיפה באמת נמצאת העבודה שלנו (())

שלום לך צובעת, אשה יקרה!
חיבוק גדול גדול חזק חזק עם המון המון חום ואהבה.
אני כל כך כואבת את הכאב שלך. ומבינה עד כמה שאני יכולה.
קראתי את הדף למקוטעין, ובגלל העומס קשה לי להתייחס ספציפית אלא לפעמים לרושם הדברים ואני לא מוצאת מאיפה לצטט, אני מעדיפה גם לספר לך ולשתף אותך על עצמי, כדי להוסיף תובנות שאולי והלוואי שיעזרו.
יצא לי מאודדדדדדדדדדדדדדדדד ארוך, זה יצא גם בירור עצמי, אבל בעיקר בעיקר בשביל לתת לך. והלוואי ואכן יתן. אם מפריע לך האורך וזה מרגיש לך השתלטות – את מוזמנת למחוק. ואם לפעמים כתבתי בנימה קצת תוקפנית – אז אני מתנצלת, פשוט כותבת כבר יותר משעתיים ומאוד עייפה ובאמת כותבת מתוך רצון להיטיב איתך…
אבל קודם, לגבי הודעת הפתיחה שלך - ודאי שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה. תשובה קדמה לעולם. יש דרכים, ולאט לאט, עם הרבה הרבה עבודה - זה אפשרי.

[b]התפרצויות ויחסים[/b]
בילדותי היו צעקות רבות, וגם מכות (לא רבות, אבל היו, והיו איומים על מכות). לילדים שלי (בני שלוש ושנה) אני רוצה לתת משהו אחר אבל לפעמים, הכעס מתגבר ואז אני מרגישה שיוצאת החוצה המפלצת החנוקה שבתוכי. אני יודעת שזו התקשורת שראיתי בימי ילדותי, וזה מבהיל אותי. רוב הזמן אני סבלנית ונוחה לילדי, אבל אני חוששת שעצם זה שיש זמנים בהם אני לא שולטת על עצמי - זה משרה חוסר ביטחון גם בזמנים הרגועים, ומדמיינת לעצמי שילדי חושב לעצמו "אוי לא, שהיא לא שוב תתפרץ" ודרך הראייה הזאת אני נכנסת לחוסר ביטחון ביחס לאמהותי גם באשר להתנהגויות חיוביות שלו, ואני חושבת לעצמי בראש "אולי הוא מתנהג כך כדי לרצות אותי כדי למנוע שאתפרץ שוב, אוי לא, הוא מאולף ולא מתנהג בטבעיות, מה עשיתי לו!" וכשהוא מתנהג לאחר התפרצות כזו באופן שלילי, אני חושבת "איזה מסכן, הוא לא מצליח להביע את עצמו, אני חוסמת אותו וזאת הדרך שלו למחאה". כשאני "בתוך" זה יש בי שני קולות – אחד אומר "תפסיקי! את יודעת שתצטערי אחר כך. השני אומר – "את רעה! את מפלצת!" ואני מקשיבה לשני. ואז במקום להציל את המצב אני מדרדרת אותו יותר.
אני כועסת על עצמי על המעידות האלו ומרגישה שאני האמא הכי גרועה בעולם.
וכל זה כשהמעידות שלי הן באמת נדירות, ומעידה אצלי זה צעקה חזקה / סטירה / ופעמיים הבעת דחייה מהילד / ופעם אחת גם טילטלתי אותו.
ואצלי יש רק שניים. ואצלך ארבעה. ויותר גדולים. אז זה התמודדות הרבה יותר גדולה.
אני מנסה להתמודד עם הדברים – אני מבינה שהפרשנות שלי של הדברים מכניסה לסרט שהוא לאו דווקא נכון. אני מזכירה לעצמי שרוב הזמן הם מקבלים המון ממני. אני בוחנת ורואה שהם שמחים, שנראה שטוב להם. כשיש סיטואציה שקשה לי אבל אני לא מתפרצת – אני מנסה לעבוד על עצמי, ולבדוק את עצמי – למה התעצבנתי (למרות שמבחוץ הייתי נראית שלווה), איך אפשר היה להסתכל על כך אחרת. לאחר התפרצות – מנסה לחשוב באיזה שלב היה לי הכי קל למנוע את זה. ושוב- איך אפשר היה להסתכל על כך אחרת. מתבוננת ורואה את הצרכים שלא סיפקתי לו, ומתוך כך היה לו חוסר, וזה הוביל להתנהגות השלילית. רואה איך את המוסר הבין-אישי קשה ליישם דווקא עם הילדים. לדוגמא – ללמד זכות. ואז מנסה ללמד זכות על בני, ולראות את כל המקרה שקרה מנקודת הסתכלות אחרת, ואיזה יחס שלי אליו היה ראוי להיות. מסתכלת מערכתית ורואה איפה וכדאי לשפר (אפרט בהמשך). למדתי גם להבין את עצמי ופחות לכעוס על עצמי, לא בגלל שהמעשה לא שלילי, אלא כי גם לי יש צרכים (לדוגמא- שינה. שמתי לב שהרבה פעמים שהתפרצתי, זה היה אחר לילות נטולי שינה טובה), וגם לי יש קשיים, ואם נפלתי זה לא מתוך רוע אלא למרות המאמצים שלי.

[b]התנהלות מערכתית[/b]
דבר ראשון – [b]סדר יום[/b]. אצלי זאת המלחמה עכשיו. אני יודעת שלכל אמא שבבית זה קשה, אבל אני מרגישה שאצלי במיוחד. אני יודעת שכולנו נרוויח אם תהיה מסגרת כללית ליום. לא כל יום אני אצטרך להמציא את הגלגל מחדש, דבר שדורש ממני המון אנרגיה. גם יהיה לי יותר זמן לעצמי, וגם אהיה פחות עייפה. גם אוכל להכניס במשך היום יותר מילוי צרכים של הילדים, מבלי שאדאג שבשל כך לא אספיק את המחויבויות שלי בבית. באתר יש הרבה כלים לעזרה בארגון סדר יום, ואם מתאים לך, אני אשמח שננסה לתמוך אחת בשניה ולעשות זאת ביחד.
דבר שני – [b]הרגלים[/b]. דווקא בגלל כל הכללים הנוקשים בילדות, שברתי את כל ההרגלים. לדוגמא, בכלל לא מפריע לי ללכת לישון בלי לצחצח שיניים. עכשיו אני נוכחת שיש הרבה הרגלים טובים ששברתי ושכדאי לאמץ אותם מחדש, אבל זה קשה. אז לאט לאט אני עושה את זה. הרגל טוב לדוגמא שחשבתי לעצמי לאמץ (ואח"כ ראיתי גם שעוד ממליצות): להתלבש לגמרי ישר כשקמים. אני עוד לא אימצתי אבל לאט לאט… ככה את סמרטוטית בבית. ובדוגמא שנתת שיצאתם ואז הם התנהגו לא טוב ונאלצתם לחזור, לדעתי יתכן והבגדים שלבשת השפיעו. כשאת מרגישה מוזנחת, קשה להוציא את המחשבות מה אנשים חושבים על איך שאת נראית, וממילא את פחות נינוחה ופחות במקום של לקבל ולהשלים, אלא במקום של ביקורת כלפי עצמך וכלפי אחרים.
דבר שלישי – [b]חינוך ביתי[/b]. אני כל הזמן בוחנת את זה מחדש. אצלי זה עוד לא ממש חינוך ביתי כי סך הכל הם קטנים, אבל עדיין זה בבחינה אצלי. השיקולים הם בערך כאלו:
בעד חינוך ביתי:
א. הוא מקבל את הביטחון של להיות בבית עם אמא ולא בהישרדות עם עוד הרבה ילדים
ב. הוא כמעט ולא נחשף לאלימות מילולית או פיזית, לגסויות, לצעקות.
ג. לא נפגע לו תום הילדות והמשיכות הטבעיות שלו.
בעד גן:
א. תהיה לו חברה של ילדים בני גילו, דבר שכרגע אני לא מספקת לו.
ב. הוא יקבל הרבה העשרה בידע, שאני לא נותנת לו
ג. הוא יוציא אנרגיה בעצם היציאה מהבית, וגם במרחב בגן המשחקים של הגן. לי לעומת זאת קשה כל יום לצאת ואז חסר לו המרחב, ואז מטפס על הקירות, ואז התנהגות שלילית…
ד. יהיה זמן של הפסקה של אחד מהשני, מה שייצור געגוע אחד לשני
ה. זה יתן לי יותר מרחב ויותר כוחות לזמן יותר איכותי שלנו ביחד להמשך היום.
ו. (על דרך השלילה) הדבר הכי קשה בחינוך ביתי זה האינסופיות. זה כל כל הזמן. לא נגמר. אין זמן לעצמי אף פעם. זמן של שקט. וזה ממש לא בריא. אם את לא שולחת אותם למוסדות לימוד, בשביל הבריאות הנפשית שלך, אני ממליצה לך למצוא את הקורס הכי זול ולצאת קצת מהבית – לדוגמא ספורט שזה גם נותן מרץ ומחזק, וגם יש מקומות שזה באמת בזול. והעיקר זה שם איזשהו מעצור לאינסופיות הזאת. לנשום.
ו. זה יכריח אותי להיכנס לסדר יום, ושוב – יתן לי ויותר כוחות לזמן יותר איכותי שלנו ביחד להמשך היום.
קשה לי עם השיקול האחרון- להכניס את הבן שלי לגן כדי לעשות סדר יום לבית? על חשבונו? זה אגואיסטי! כמו שאני יכולה לקום כל יום לגן, אני יכולה לקום כל יום ולצאת איתו החוצה! אבל – אני עונה לעצמי – זה באמת יותר קשה להתחייב לעצמי מאשר לאחר. ובכל זאת – אני נותנת לעצמי עוד צ'אנס ועוד צ'אנס להצליח לבד, בלי לשלוח לגן. אבל אני לא יודעת אם כך אנהג בכל גיל. גם אצלי המשפחה רחוקה מאוד ולא בתמונה. בקהילה שלי אין חינוך ביתי. זה ממש קשה לעשות זאת לבד. לאחרונה הייתי פעמיים מרותקת למיטה למשך יומיים בשל מחלה. זה ממש קשה להחזיק כל היום, ואח"כ להחזיר את הבית לשפיות! כשכל עזרה עולה כסף של בייביסיטר, זה לא נורמלי.
אני זוכרת שכבר שנה שעברה כשחשבתי אולי להכניס לגן, הרגשתי שזה לא יפתור כלום ושאני רק ארגיש הרגשה שאני מתחמקת מהתמודדות, אבל היום אני רואה את זה אחרת. אני רואה את הדברים החיוביים בגן, אלא שהשיקולים בעד להיות בבית, כרגע מכריעים מבחינתי. אבל אני כל הזמן שוקלת ובוחנת את הדברים מחדש, ואני מציעה לך גם לעשות כן. יתרונות מול חסרונות. אי אפשר הכל בבת אחת. את צריכה להישאר שפוייה, ואת בלי עזרה, לבד ללא עזרה של בעל, ועם ארבעה ילדים וגם עבודה. זה ממש ממש ממש קשה! ואז את מתפרצת ואז את אוכלת את עצמך!! אולי שווה לך להתפשר על החינוך (ובכל זאת, יש גם יתרונות בבית ספר), ובתמורה לנוח יותר בבוקר ולהגיע לשעות הצהרים עם ילדייך כשאת שלווה ומכילה? (וסליחה שאני מציעה הצעה שמנוגדת לכאורה לרוח האתר שנותן לי את הבמה לכתוב דברים אלו. פשוט מאמינה שצריך לבחון כל מקרה לגופו, ולא תמיד השיקול יכריע לטובת חינוך ביתי).

[b]פרפקציוניזם[/b]
פרפקציוניזם זו ממש מחלה בעיני. הייתי חולה כמעט אנושה במחלה הזאת, אבל עם הרבה עבודת המידות אני כבר במצב יותר טוב. אני רוצה גם להיות אמא בחינוך ביתי וגם לתת לילדים שלי את כל מה שהם צריכים וגם להיות שלווה ומכילה תמיד ואף פעם לא לצעוק. וגם לבשל כל יום אוכל בריא טרי. החלום שלי שכל יום אוציא כיכר לחם טרייה מהתנור. ושהבית יהיה נקי מסודר ונעים. וגם ללמוד תארים אקדמאים, וגם לפעול ציבורית. וגם לפתוח עסק אמנותי. ועוד הרבה דברים.
היום אני יודעת כבר לעשות סדרי עדיפויות, ולא ללכת על כל הדברים בבת אחת וליפול בהכל, אלא לאט לאט. פיתחתי את הסבלנות שלי.
נראה לי שאצלך גם הפרפקציוניזם מאוד דומיננטי. אין פשרות ברוח הבית. אף על פי שהזוגיות לא בשיא, ועושה רושם שחלק גדול מהבית מתנהל על ידך – את כן לוקחת על עצמך הרבה דברים - לקיים חינוך ביתי, וגם לינה משותפת, וגם ניקיון וניהול שוטף של הבית, וגם בישול ואת אפילו גם עובדת. ואת לא מוכנה להוריד, כי איך אפשר? איך אפשר שהילדים לא יהיו בבית- זה הכי טוב להם! איך אפשר שלא ישנו איתי – זה לא יתן להם את הביטחון שהם צריכים? איך אפשר להתפשר על הדברים האלו?
רמזתי לך את דעתי לגבי חינוך ביתי (למרות שאני לא יודעת מהם האפשרויות של בתי הספר באיזורכם), ואגיד לך עוד, שיש גישות שונות לגבי לינה משותפת. לדעתי, דווקא חשוב שהילד ישן במיטה משלו. ואני אומרת את זה אחר התייעצויות עם שלושה אנשים שונים שכולם מאמצים הרבה מהדרך הטבעית אבל דווקא את זה לא. לא כי הם לא מבינים את התועלת שבזה אלא הם רואים גם נזק בזה. מאז שאנחנו העברנו בגיל שנתיים את הבן שלי למיטה שלו, הוא כמעט ולא מתעורר באמצע הלילה ואז השינה שלנו הרבה יותר איכותית! ואז פחות עייפים במשך היום, ויש יותר כוח לילדים… גם הקשר הזוגי שונה כשיש ילדים במיטה…
אני לא רוצה באמת להיכנס לדיון אם לינה משותפת זה טוב או לא, מן הסתם זה נידון פה באתר בדפים הרלוונטיים. מבחינתי זו סתם דוגמא לעוד דבר שיש לו יתרונות, אבל גם חסרונות. וכשאת כרגע די בודדה את צריכה לעשות את הדברים מתוך המון שיקול דעת, ולאו דווקא ללכת על התכנית הכי אידיאלית, כי היא עלולה לרוקן אותך מכוחות, ולהביא אותך לקרוא לעצמך "אמא חלום בלהות", אלא להתגבר מעל השאיפה העיוורת למושלמות, שמסתירה ממך שהיא בעצמה דרך לכישלון, וממש לעשות תכנית עבודה. לשקול כל דבר מחדש ולראות יתרונות מול חסרונות, וכמה דברים את לוקחת על עצמך ועל מה את מוותרת. להתבונן במחיר שאת משלמת על הבחירות שלך. ועל כל בחירה שבחרת עד כה – לשקול מחדש ולהחליט מחדש מה את בוחרת, הפעם מתוך הבנה מה המחיר שאת הולכת לשלם.

[b]צרכים שלך[/b]
בתיאורים שלך את נעלמת. אין לך לכאורה צרכים. לא לישון, לא להתלבש בצורה מכובדת, לא זוגיות, לא להתקלח. אם לא ישנים אז קשה להיות סבלניים לילדים! גם לך יש צרכים!! ואת צריכה לדאוג למילוי הצרכים האלו. עם בני הבכור הייתי מתאפקת מללכת לשירותים כדי שלא יבכה, ומחכה לבעלי שיגיע הביתה. זה לא נורמלי!! ללכת לשירותים זה צורך בסיסי, גם במחיר שהתינוק שלי יבכה! פשוט תכניסי למשוואת השיקולים גם את עצמך! גם את בן אדם עם צרכים! ואם קשה לך לעשות את זה-תתחילי בחישובי תועלת- כדאי שאני אלך לישון עכשיו אפילו שהבית לא מסודר, כי אז יהיה לי כוח לילדים מחר (ואז אולי אני אפילו אצליח לסדר ביחד איתם!). גם בשביל התחושה הזו יהיה לך טוב אם תצליחי להתאוורר קצת בחוץ כפי שהצעתי לגבי החוג ספורט.

[b]לבד[/b]
את ממש לבד. ממשפחה, מחברה. ועלה לי מתוך מה שכתבת שזה משהו שאת לגמרי שותפה להווייתו. שימי לב שכתבת שני משפטים סותרים:

_אני גם לא מאמינה שאני יכולה להשאיר את הילדים אצל חמותי או חברה שלי
שמציעות לי כל הזמן להשאיר אצלן את הילדים לכמה שעות ולנוח_

_מבחינת בעלי והמשפחה עד שזה לא יהיה קטסטרופלי
לא ירתמו לעזרתי
בחייך כשאני חולה עם חום מתה!! אף אחד לא בא לעזור לי
ובעלי הולך לעבודה_

וגם אם במשפט השני את מתכוונת למשפחתך שלך, עדיין הרושם שעלה לי מדברייך בפעמים נוספות – שאת לגמרי לבד. לעומת זאת כן מציעים לך עזרה!
אז אני מציעה לך – לקבל את העזרה!!! ונראה לי שחלק מזה שאת לא מקבלת את העזרה זה מתוך הפרפקציוניזם – אני אצליח להסתדר לבד. תתארי לך לדוגמא שאת מוצאת חוג זול קבוע ואת מצליחה שהילדים יהיו אצל חמותך (ולא תצטרכי לשלם לבייביסיטר)–כמה כוחות זה יתן לך!! (אם היית חיפאית הייתי מספרת לך על מתנ"ס בשכונה קצת חלשה שתמורת משהו כמו 90 ש"ח לחודש מציעים אירובי כל יום)…


[b]ניקיון[/b]
מדברייך ממש בולט שהאובססיה שבניקיון באה לכסות על משהו אחר. אבל שימי לב שעם כל זה שאת כל הזמן מנקה עדיין את מעידה על ביתך שאינו נקי. גם אצלי זה כך. אני כל הזמן מסדרת והבית כל הזמן לא מסודר. וגם אם אני אסדר אותו, תמיד יש איזה פינה שאני משאיר לסדר עוד מעט ובסוף לא מסדרת. יכול להיות שבוע שהבית מבולגן ואז כשחמותי מגיעה פתאום תוך שעה הבית מסודר (חוץ מכמה דברים שאני מחביאה בחדר שינה). כלומר יש לי איזה רווח בזה שאני משאירה את הבית לא מסודר. אולי זה נותן לי תירוץ שאני מסכנה שלא מצליחה לסדר את הבית. עוד לא ממש ביררתי בתוך תוכי, ומשתפת אותך כדי שתשימי גם לב לאבסורד הזה ותנסי להבין מדוע הוא קיים אצלך.


[b]פרנסה[/b]
גם אצלנו המצב מאוד דחוק. לאחרונה כשהצטברו כמה בעיות בבית התייעצתי עם אישה טובה וחכמה שאיתה אני יכולה לפתוח את סגור ליבי – וכשהיא שמעה את המצב שלי היא תיארה לי אותו מבחוץ באופן שיכולתי להבין סוף סוף מדוע כל כך קשה לי. גם בעלי עובד מבוקר ועד לילה (אני עם הילדים עובדת בבית עוד קצת). הוא ממש סחוט כל הזמן. ועם כל זה אנחנו כל הזמן בדוחק. מצמצמים בהכל ולא מרשים לעצמנו כלום. וזה – כך אמרה לי – מאוד מתסכל! כי זה לכאורה ללא תכלית, גם לעבוד וגם להיחנק. וזה דבר שגם "נכנס לתוך המיטה הזוגית" ומאוד מעכיר בזוגיות.
היא המליצה לנו מאוד להתייעץ עם אנשי מקצוע, איך להיות יעילים יותר בהוצאות והכנסות, ולצאת מהמעגל הזה. אנחנו לאט לאט מיישמים.

[b]בעל[/b]
שמתי לב שכל החיים מתנהגים כמו הקשר הזוגי. כלומר אם הקשר הזוגי טוב – אז הכל טוב, וההיפך. לאו דווקא בשל האירועים שבחיים, אלא בשל היחס שלי אליהם והכוחות והאנרגיה שיש לי להתמודד איתם.
וכשיש איזשהו תקל ביני לבין בעלי, ממש קשה לי להיות סבלנית לילדים.
ואצלך – נשמע שהמצב ממש לא פשוט.
את חושבת שיש סיכוי לזוגיות טובה עם בעלך? אם כן – כדאי לך בכל מחיר להשקיע בכך. אם לא – אז את מעדיפה להישאר איתו? כי אם כן- אני ממליצה לך לפחות לוותר על הציפייה ממנו, ששואבת ממך הרבה כוחות. וממש מאחלת לך כוחות גדולים בעניין הזה – או להצליח לבנות מחדש עם בעלך, ואם לא – אז את האומץ להיפרד ולהקים בית חדש. כי זה מגיע לך! וזה גם צורך שלך, להיות נאהבת, נחשקת, מוערצת…

ולסיום עוד שתי תובנות שלמדתי בזמן האחרון על היחס לילדים:
[list=1]
[*] אמא היא לא חברה של הילדים שלה, אלא בקשרי חברות עם הילדים. יש הבדל גדול בין הדברים! יש היררכיה במשפחה (לעומת חברה, שבה ההיררכיה פסולה). אבא ואמא הם המנהיגים של הבית. הם נותנים, מאכילים, מפרנסים, ומדריכים את הילדים לחיים. היחס אליהם הוא מתוך כבוד אליהם והוקרה. אפשר לחנך ילד להיות חופשי ובו זמנית לכבד אותך, מבלי לפחד שהחופשיות שלו תבוא כנגדך.
[*] כעס הוא אמנם פסול. בספרות התורנית מושווה לעבודה זרה, כלומר משהו פסול שאתה משועבד אליו. אבל כדי לחנך אתה צריך להעמיד במצבים מסויימים פני כועס. ואז: אם באמת אתה תכעס – זה גם לא יעביר את המסר לילד שלך (אולי יעשה מתוך פחד אבל ברגע שההורה לא יראה – ימרוד). אלא מה שצריך הוא לנהוג מתוך העמדת פנים של כועס, אבל בפנים לגמרי להיות נקי מכעס, אלא להיפך – מתוך אהבה ודאגה לחינוכו והדרכתו בעולם. ואז גם המסר יעבור, וגם בצורה נקייה, מבלי שיהיו מסכים של טינה בין ההורה לילד.
[/list]

שוב חיבוקים והרבה הרבה כוחות לעבור את הדברים הלא פשוטים שאת עוברת!

בהרבה אהבה ממני

תגידי תודה !

יש לך שיעורים לא קלים עם עצמך, עם (לא) בן זוגך, ועם הילדים.
והמורים שלך קשוחים.....

מזל שאת כל-כך חזקה וקשובה וחפצה ללמוד.
את מתעוררת וגם מעירה אחרות דרך הדיון פה.

תודה!
נכתבו באן דברים טובים ומאירים.

מאחלת לך ולכולנו המשך צמיחה.

חיבבבבבוווווקקקקקקק גדדדדווווווווללללל !!!!!!!

צובעת, אני מקוה שאת ישנה עכשיו ושתקראי את הדברים מחר. אני אכתוב דברים קצת בוטים. כמובן שיכול להיות שאני טועה.
_הוא אמר לה
מה את לטובתה או לטובתי_
קראתי את זה וחשבתי: הוא כבר התגרש ממך.
טוב, ואחר-כך חשבתי, אולי אני טועה? מה אני יודעת עליכם בכלל? לדוגמה, אולי את מספרת פה עכשיו רק את הצדדים הרעים, ויש גם טובים?
יש?
[u]מגיע לך הרבה יותר מזה[/u]

[u]האיש שלך צריך ניעור רציני. וכנראה גם את אם את מאפשרת יחס כזה כלפייך[/u]

מגיע לך הרבה יותר מזה :-( .

קצת נבוכה להוסיף למילים היפות והחכמות ,שנכתבו פה,
ובכל זאת : נראה שלקחת על עצמך המווווון אחריות ,
אולי תורידי מעצמך את האחריות לכסף ?
אני לא מתכוונת שתבזבזי כסף בלי הכרה. או שלא תעבדי .
אני מתכוונת לכך , שתקחי לעצמך כל מה שאת זקוקה לו . בלי להתחשבן:
עזרה בבית .
מישהי בתשלום שתהיה עם על הילדים, כשאת נחה.
חוג יוגה או כל חוג אחר.
משלוח מהסופר .
כל מה שיכול להקל עלייך .
אם היית חלילה זקוקה לתרופה יקרה , היית קונה אותה .
תחשבי על כל מה שיועיל לך כעל תרופה .
שאסור לוותר עליה.
המון הצלחה .
אני בטוח לא מכירה אותך , אבל את מדהימה . נותנת מעצמך כל כך הרבה .
אז בטח ש

_מגיע לך
מגיע לך מגיע לך מגיע לך מגיע לך
מגיע לך לנוח
מגיע לך שיעזרו לך
מגיע לך שיאהבו אותך_

מגיע לך
מגיע לך מגיע לך מגיע לך מגיע לך
מגיע לך לנוח
מגיע לך שיעזרו לך
מגיע לך שיאהבו אותך
מגיע לך שיציעו לך משהו לאכול ולשתות
מגיע לך שיחבקו אותך ויגידו תודה על כל מה שאת עושה
מגיע לך להקשיב לגוף שלך ולישון כשאת עייפה, ולשכב כשאת חולה
מגיע לך כל כך הרבה יותר טוב מזה!!!!!!

ואת לא צריכה לעשות שומדבר בשביל שזה יגיע לך.
מעצם היותך זה מגיע לך.
לא חשוב מה את חושבת על עצמך, בכל מקרה זה מגיע לך.
מגיע לך!

ברגע שתשתכנעי שבאמת מגיע לך, פתאום תראי איך כל העולם מסתדר לפי זה.

[u]אני קוראת את המילים האלה ובא לי לבכות, למה ? כי הנה יש מישהי כל-כך קרובה אליי שכל-כך סובלת ואני אפילו לא מצליחה להבין או לנחש מי את !! לפי הכתיבה שלך אני מניחה שיש לך את מספר הטלפון והמייל אז אם מתאים לך אני אשמח אם תיצרי קשר (ואם הקושי הוא כלכלי תיידעי ואני אתקשר בעצמי)[/u]
אני מסתירה את זה כמו שמסתירים אוצר יקר
ששששש
רק שמי שבקשר צפוף איתי זוכה להחשף לזה
ובד"כ מתוקף הקשר לא מתוקף היותי
ששה לחשוף את זה
בהתחלה יש שאלות חשדניות ואחכ קצת יותר בוטות

לילה טוב
היום אני בוחרת לישון
ולא "נרדמת עם הילדים" במקרה

החלטה נבונה ונכונה (())
מחר לקום בעצלתיים! {@

_אל אלוהים. את צריכה לברוח כדי לישון??
האיש שלך צריך ניעור רציני. וכנראה גם את אם את מאפשרת יחס כזה כלפייך_
אני מוכנה לשמוע ולנסות כל מה שלא שנייסתי שיכול לעזור

השעה תעשה ועשרים הבית הפוך
יש כלים השיש ברמה מינוס מינוס
המון לגו מפוזר בסלון + עוד קשקושים של הילדים
ערימות של כביסה כי ביומיים האחרונים היו לנו
כמה מקרי פיפי באותו לילה
ערימות כביסה לקפל
ביום רגיל
למרות כאב הראש ההולם שלי והצננת שתקפה אותי היום
הייתי מתקתקת כמה מכונות בזו אחר זו
תולה הכל בחוץ
משאירה מטבח נוצץ ופנוי וסלון נעים וסטרילי
חדר משחקים הייתי עושה רק אם היה לי כוח
אבל לא היום! בעקבות הדף הזה
אני עכשיו אחרי מקלחת
ואני הולכת
ל-י-ש-ו-ן
אשכב במיטה ואעשה את התרגיל של חני בונה
ואנוח לי שם
עד שאפול לשינה
מקוה שאדע מתי לקחת הפסקות ולא רק היום
היום זו התחלה ואני מקוה של משהו טוב

_תודה אפרת את כל כך מתוקה!
כשנפגש ואחבק אותך חזק את תדעי שאני זו שכתבתי כאן_

אני קוראת את המילים האלה ובא לי לבכות, למה ? כי הנה יש מישהי כל-כך קרובה אליי שכל-כך סובלת ואני אפילו לא מצליחה להבין או לנחש מי את !! לפי הכתיבה שלך אני מניחה שיש לך את מספר הטלפון והמייל אז אם מתאים לך אני אשמח אם תיצרי קשר (ואם הקושי הוא כלכלי תיידעי ואני אתקשר בעצמי)

אל אלוהים. את צריכה לברוח כדי לישון??
האיש שלך צריך ניעור רציני. וכנראה גם את אם את מאפשרת יחס כזה כלפייך ((-))

כשכתבתי "הלקאות של בעלי" התכוונתי למילולייות כמובן

_את חושבת שתוכלי להמשיך לחיות ככה?
מה את רוצה לשנות כרגע?
מה את יכולה לעשות בנידון?_
רק לברוח
בעבר קרו איזה שלוש פעמים
שברחתי ככה באמצע יו ם שישי או שבת לבעלי והילדים
השארתי את הסלולרי
הייתי נוהגת עד לאן שיכולתי בהתחשב בעייפות
משכיבה את הכסא ופשוט נרדמת
מתעוררת אחרי ישלושת רבעי שעה בבהלה
עם רגל רדומה וכאבים בכל הגוף וחוזרת הביתה
להלקאות של בעלי ולחרם שלו עליי בעקבות מנוסתי
פעם גם ברחתי לחמותי ונרדמתי שם לשעתיים
והיא לא גילתה לבעלי שאני שם אפילו כשהוא בא אליה עם הילדים
ואני הייתי בחדר השני אח"כ הוא לא דיבר איתה תקופה על זה
והיא אמרה לי שהיא לא תעשה את זה יותר
הוא אמר לה
מה את לטובתה או לטובתי
כאילו שזה תחרות או מלחמה
סה"כ רציתי לישון לפני שאני מתמוטטת
אני חייבת להגיד שעשיתי את הדברים האלה רק כשהייתי ברמת עייפות
כזו שלא יכולתי ולא היתה לי ברירה והרגשתי שזה יציל אותי ממות

_הופכים את הריפוי שלך לדבר שהינו בראש סדר העדיפויות
מוצאים דרך לקבל טיפול
נעזרים במשפחה להקלת המשא היומי
משנים דברים על מנת שיתאימו לך באמת._
מבחינת בעלי והמשפחה עד שזה לא יהיה קטסטרופלי
לא ירתמו לעזרתי
בחייך כשאני חולה עם חום מתה!! אף אחד לא בא לעזור לי
ובעלי הולך לעבודה
לפעמים אני מדמיינת שאני עושה תאונת דרכים (לבד כמובן בלי הילדים)
ומאשפזים אותי בבית חולים ואני פשוט ישנה שם שנת ישרים
במשך ימים שלמים
איזה תענוג!!!!!

ג'ינג'ית
אני לא כל כך התחברתי לדוגמא שלך בגלל ששם יש לך בחירה מתי לחתוך
באמהות ועוד לילדים כל כך קטנים אין לך בחירה מתי ללכת
אני חושבת שמסגרות לא מתאימות לנו כמשפחה ואני לא חושבת
שהקושי הזה יפתר בעקבות מסגרות
אני אדם מאוד סבלני ועבדתי עם ילדים ברווקותי
הייתי גם אופר כמעט שלוש שנים לילדים קטנים ולא זוכרת
אפילו פעם שאיבדתי את עשתונותיי
מבחינה מקצועית תמיד הייתי ידועה בתור אדם
שמתפקד באופן חד וממוקד תחת לחץ כבד
בכל מקום שבו עבדתי
זה לא שיש לי פתיל קצר באישיות

[u]בתוך המקום הזה שהוא כואב ושחור ולא נעים ומאיים לבלוע. תני לעצמך להיות שם ולאט לאט משהו יבוא, קרן אור תפציע לתוך כל הכאב הזה[/u]
הייתי במקום הזה בזוגיות פעמים רבות כל כך נמוך ושחור הגעתי צרחתי את נפשי מרוב כאב
אני מפחדת לחשוב על קרן אור מפציעה מפחיד להתאכזב


[u]אני קוראת לאחרונה שוב את "לבסוף מוצאים אהבה" מכירה את הספר ? פתאם שמתי לב שבסיבוב הקודם שקראתי אותו נתקעתי בחלק הראשון שמתאר את הנישואים הלא מודעים ולא ממש התקדמתי לחלק השני. כנראה שעכשו, נסיבות חיי הן כאלה שאפשרו לי להגיע גם לחלק השני על הנישואים המודעים ולהבין אותו ולהתחיל לעבוד עם זה.[/u]
קראתי וחשבתי לאחרונה להתחיל לקרוא בו שוב
אני זוכרת שבקריאה קודמת וראשונה
לא התחברתי אליו


[u]אני מניחה שאולי עכשו אין לך שום יכולת להאמין למה שאומר כעת אבל נראה לי שהמקום הכל-כך נמוך שאת נמצאת בו עכשו, התחושות הקשות האלה באות כדי לזעזע, לנער, לעורר, להגיד: "לא עוד, ככה אני לא ממשיכה יותר" ומכאן באמתתוכלו להתקדם רק למקום טוב יותר, אולי לא בדיוק מה שתמיד חלמת אבל ללא ספק אחר וטוב יותר... אין לי פתרון אחד ברור וחזק בשבילך רק מילים שמבקשות להאיר ולנחם ולעודד ואם את גרה קרוב אשמח גם לבוא ולתת חיבוק פיזי ממש[/u]
תודה אפרת את כל כך מתוקה!
כשנפגש ואחבק אותך חזק את תדעי שאני זו שכתבתי כאן

[u]צובעת, את שימחה. קיומך הוא אושר וזכות. את לא קושי.[/u]
תודה רבה ניצן :-)
אני אזכור את זה: אני לא קושי

_צובעת יקרה,
קחי לך מהתרגיל את מה שמתאים לך
אם נוח ונעים יכולה לעשותו פעם ביום._
תודה רבה לך חני
תרגיל מעניין ותוך כדי קריאה כבר דמיינתי
את עצמי שם
לפני השינה אעשה אותו

_הפרפקציוניזם שלך בא לידי ביטוי גם בצורך שלך לענות לכל אחד פה בדף בצורה יסודית ומושקעת
זה מקסים אבל נראה לי מאד קשה._
באמת ככה זה נראה?
לא ראיתי את עצמי ככזו
תמיד חשבתי שאני פשוט לא עושה מספיק טוב שום דבר
והפרפקט ממני והלאה
איך יוצאים מדבר כזה?
יש משפט ביהדות :
אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים
אני לא יכולה לראות איפה אני עומדת
כי אני עומדת בדיוק במקום הזה
במשבצת הזו
איך אוכל להתיר את עצמי מבית האסורים?
איך אני יכולה להיות פחות ממה שאני היום
כשאני כבר חושבת שאני יותר מדי פחות מזה?

בתחילת הדף חשבתי שאני מזדהה
עכשיו אני מרגישה שנשארתי הרבה מאחור..
אני מאבדת את זה רק עם שני ילדים, בעל תומך ובית הפוך
הפרפקציוניזם שלך בא לידי ביטוי גם בצורך שלך לענות לכל אחד פה בדף בצורה יסודית ומושקעת
זה מקסים אבל נראה לי מאד קשה

[u]אני רוצה רעיון לעבודה עצמית[/u]
[u]אחרי שאני מסיימת עם הדחת הכלים וניקוי השיש והוא נוצץ ומבריק יש לי הרגשה טובה[/u]

תרגיל מס. 1. לדמיון עצמי מודרך:
כדאי למצוא כמה דקות של שקט ולהתחיל בנשימה נינוחה.

עוד מעט את הולכת להיכנס לתוך ביתך הפנימי, הבית של הנשמה שלך. הוא נקי הבית הפנימי הזה. בדיוק כמו הבית החיצוני שכרגע גמרת לנקות.
היכנסי אל הבית הפנימי שלך כולו נוצץ ומבריק. התבונני סביבך וחושי את התחושה הטובה שאת מכירה כאשר נקי .
שהי בביתך הפנימי כמה זמן שנדרש לך, וכשתסיימי מוזמנת לחזור אל הכאן ועכשיו.

צובעת יקרה,
קחי לך מהתרגיל את מה שמתאים לך
אם נוח ונעים יכולה לעשותו פעם ביום.

[po]ג'ינ ג'ית[/po], כתבת יפה, אבל אני לא מסכימה באופן גורף עם זה - [u]לטפל ולגדל ילדים זה הדבר הכי קשה בחיים.[/u]
אני חושבת שלטפל [b]בעצמנו[/b] זה הדבר הכי קשה בחיים. ושילדים הם חתיכת מראה ענקית לקשיים שלנו עם עצמנו.
ילדים הם באמת שמחה, אבל קודם כל צריך להבין שגם אנחנו שמחה, ושאנחנו ראויים לשמחת חיים, לאהבה ולתמיכה מבני הזוג, לשלוות חולין.
צובעת, את שימחה. קיומך הוא אושר וזכות. את לא קושי.
(())

_ההגיון שלי לפעמים משתלט ואומר לי
הוא לא חבר שלך! הוא נוטש אותך פעם אחר פעם!
הוא עושה ממך צחוק! הוא לא עושה כלום בבית גם כשאת מותשת
והימים עמוסים וכאובים! למה את ממשיכה לחשוב על אהבה?
אבל אם אני לא אחשוב על אהבה
אני אתמוטט
כי איך אפשר יהיה לחיות ככה?_

מרגיש לי שבאיזה שהוא מקום את אפילו לוקחת אחריות או נושאת באשמה שזו הזוגיות שיש לך. מרגיש לי שאולי זה המקום להתחיל בו. כי אם את חושבת שאת אשמה אז זה אולי לגיטימי שתחיי באין חיים האלה, באין חברות הזו.
ממקום מאד קרוב ואישי אני רוצה להגיד לך שאכן זו לא התנהגות חברית. אבל חכי, אל תרוצי לחשוב מה צריך לעשות עם זה. תני לעצמך להיות בתוך התודעה הזו, בתוך המקום הזה שהוא כואב ושחור ולא נעים ומאיים לבלוע. תני לעצמך להיות שם ולאט לאט משהו יבוא, קרן אור תפציע לתוך כל הכאב הזה.

אני קוראת לאחרונה שוב את "לבסוף מוצאים אהבה" מכירה את הספר ? פתאם שמתי לב שבסיבוב הקודם שקראתי אותו נתקעתי בחלק הראשון שמתאר את הנישואים הלא מודעים ולא ממש התקדמתי לחלק השני. כנראה שעכשו, נסיבות חיי הן כאלה שאפשרו לי להגיע גם לחלק השני על הנישואים המודעים ולהבין אותו ולהתחיל לעבוד עם זה.

אני חושבת שיש לנו נטיה לשכוח שבזוגיות יש שניים. יש את כל האמרות הניו-אייג'יות האלה שטוענות שהשלום מתחיל בתוכנו ושכל מה שצריך לעשות זה להשתנות בצעמנו, צר לי, אני גיליתי שהאמירות האלה לוקחות אותי למקום הרבה יותר שחור וגרוע. הן מחזירות אותי למקום הפצוע מילדותי שבו תמיד הייתי אני הלא בסדר, האשמה, לוקחת אחריות גם על המבוגרים שסביבי ובכלל על כל העולם...

_אבל אם אני לא אחשוב על אהבה
אני אתמוטט
כי איך אפשר יהיה לחיות ככה?_

אבל במידה מסויימת, זו המציאות הנוכחית שלך ממילא, את חיה ללא חברות וללא אהבה והנה את מגלה שאת עושה הכל מעל ומעבר...

אני מניחה שאולי עכשו אין לך שום יכולת להאמין למה שאומר כעת אבל נראה לי שהמקום הכל-כך נמוך שאת נמצאת בו עכשו, התחושות הקשות האלה באות כדי לזעזע, לנער, לעורר, להגיד: "לא עוד, ככה אני לא ממשיכה יותר" ומכאן באמתתוכלו להתקדם רק למקום טוב יותר, אולי לא בדיוק מה שתמיד חלמת אבל ללא ספק אחר וטוב יותר... אין לי פתרון אחד ברור וחזק בשבילך רק מילים שמבקשות להאיר ולנחם ולעודד ואם את גרה קרוב אשמח גם לבוא ולתת חיבוק פיזי ממש {@

_לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לשחרר אותם למסגרות עם התנהגות חסרת שליטה כזו
נראה לי גם שמשעמם להם בבית אז הם נדבקים אליי_

אני הגעתי למסקנה בשנים האחרונים שכל אדם ובייחוד גורם מטפל כמו אמא או ילדה בהוריה המזדקנים וכו'- בעל סף סיבולת שונה לא רק אחד מהשני אלא גם שונה על רצף החיים שלו עצמו.

לטפל ולגדל ילדים זה הדבר הכי קשה בחיים. לא רק פיזית אלא בעיקר מנטלית ורגשית, בייחוד כשזה מתנגש בתקופות שקשות לך אישית או/ו מעלה אצלך התנהגויות שספגת אולי בבית או בכלל.

לדעתי אמא באמת קשובה היא אחת שקשובה גם לגבולות שלה. אני מסתכלת סביבי ורואה חברות ובנות משפחה שכבר עשור וחצי מגדלות בסובלנות אין קץ מספר ילדים, שלא לדבר על ילדים מוגבלים עם בעיות רפואיות קשות ומנגד אני רואה אחרות שבקושי מתמודדות עם ידל אחד או שניים או אפילו רווקות שבקושי מצליחות להכיל קשיים בריאוצתיים של עצמן או צורך לתת כתף למשפחה המורחבת בנושאים שונים.

אני חושבת שזה מאוד אינדיבידואלי. כמו שאחת מתמודדת עם ]יטורין בקלות רבה מהאחרת אבלה אחרת מתמודדת בקלות רבה יותר בהתנהלות במשק הבית ועוד ועוד - כדאי שתכירי בגבולות שלך.

האם הצעקות וההתפרוציות הן תולדה של "טו מאצ'" פשוט יותר מדי מהכל ובלי קשר לילדים ואז שווה להוריד אחריות מכל מיני נושאים אחרים בחיים (פחות לארח, פחות להתארח, לטפל בעצמך, לקחת מעט עזרה בבית ואיתם, יותר להיפתח לחלוק קושי פיזי ורגשי עם הבנזוג).

או שמדובר בקושי לגדל את הילדים ולחוות את הנוכחות שלך כאמא ומטפלת וחברה 24 שעות.

אני חושבת שתחושת הבטן תאותת לך מיד מה מבין שני אלה גורם לכך.
על פניו נדמה שאם בורחים לנקיונות וכו' במקום להנות עם הילדים ולנקות איתם או להרפות מזה- נשמע שהגורם טמון באפשרות השנייה. כשאני רוצה להימנע מללמוד למבחן אני פתאום עוסקת בכל מיני מטלות טכניות שלא היו חשובות לי כל כך כמו ניקיון.

דבר נוסף, אם בעבר החינוך הביתי עשה לך טוב אז תבדקי מה השתבש? התובענות? השחיקה שלך? אולי חרדות ופחדים מכשלון ככל שהם גדלים? אם זה משהו פתיר הייתי מנסה לתקן. אולי זה רק שעות הצהריים? או רק אחרי הצהריים שאת מוצפת בעומס ואז אפשר לקחת עזרה חלקית אבל אם זה פשוט הרבה מדי, פשוט טו מאצ'- הייתי מוותרת על החינוך הביתי בלי לחשוב פעמיים ואין קשר לאמא טובה או לא כי כאמור אמא טובה בעיניי היא כזו שמכירה את הגבולות שלה ויודעת להפיק מעצמה את הטוב ביותר לילדים שלה, ולפעמים הטוב ביותר הוא לשלוח למסגרות טובות נעימות ולהיות במיטבך כשהם איתך.

דוגמא אגב לעניין כזה של בחינת גבולות:
אני אישית מסוגלת לתקשר עם אמי שעתיים מצוין, לאחר השעתיים האלה מתחילות מלחמות עולם. הביקורת מתחילה לטפס לי לראש, האיפוק שאני מגלה כבר לא עוזר לי, חדות הלשון שלי פוגעת בה וכן הלאה. לכן אני דואגת להיפגש למשך שעתיים כל פעם. אם היא צריכה אותי ליותר מזה אני מנסה להנדס הכל כך שזה יופחת, עזרה בנקיונות של פסח? אין בעיה, שעתיים כל פעם. פעם חשבתי שלבשל ביחד זה כל כך קסום וכאלה, עד שהבנתי שיש שם הכל מלבד קסם כולל עצבים ועזיבה באמצע אז במקום זה, אני דואגת להביא דברים שבישלתי לשולחן המשפחתי וכאלה.
לעומת זאת אני הראשונה להתלוות איתה לרופאים או עניינים חשובים מבין כל האחים- כי זה חשוב לי ביותר גם אם זה לוקח חצי יום של עצבים. אני גם הראשונה לארגן טיולים מחוץ לבית ביחד כי האוירה שם יותר רגועה וכי חשוב לי שנהנה יחד.
מה זה אומר? זה אומר שאם לא הייתי יוצרת את גבולות השעתיים לא הייתי מסוגלת גם לתת מעבר לזה, כמו בעבר, כולל כל העזרה מסביב, כי הייתי פקעת עצבים. זה לא רק שלא הופך אותי לבת פחות טובה אלא להיפך, בגלל השעות המוגבלות כולי געגוע ושמחה ואהבה ונתינה בזמן שאנחנו מבלות ביחד ונשאר לי טעם של עוד לאחר מכן. לא חייבים בכל מחיר לנסות לבלות יחד כמה שיותר, וזה נכון בעיקר לילדים, הרי את לא רוצה לראות אותם שעתיים ביום, אם כבר להיפך, לשלוח למסגרות לפחות משליש מהיממה.

נדמה לי שיותר קל להסביר את זה מנקודת מבט של שתי חברות או בת ואם מאשר כאמא שמגדלת ילד - כי כביכול מצפים ממך לאהוב ולתת ללא תנאי אבל זה בולשיט. הגבולות שלך מטוות את סדר היום של המשפחה, ולא משנה על תקן מה את, ואני חושבת שבנושאים האלה ככל שמפשטים את הנושאים כך יותר קל לטפל בהם כי הפתרון ברור לךפשוט ככה נכון.ככל שאת מתחברת לאמת הכי פשוטה ובסיסית כך סביר שזו האמת שלך. אם את מרגישה שהשנתיים האלה הן תולדה של משהו שלא קשור לילדים ולאינטראקציה איתך אלא בינך לבין זוגך או הקריירה או בכלל- תפני זרקור לשם. אם זה נטו שחיקה ומיצוי- תקבעי מחדש את הגבולות שלך.

:)

צובעת יקרה

לפי דברייך את נמצאת במצוקה קשה מאד.

הייתי מנסה להתייחס לזה כמו מחלה רצינית.
למה? כי אם זו מחלה רצינית אז:

[b]הופכים את הריפוי שלך לדבר שהינו בראש סדר העדיפויות[/b]
מוצאים דרך לקבל טיפול
נעזרים במשפחה להקלת המשא היומי
משנים דברים על מנת שיתאימו לך באמת.

איכשהו את מתארת סבל נורא וכל הזמן מתייחסת לזה כאל "עדיין נסבל" .

אני כותבת את הדברים כדי לעורר בך את כוח הריפוי העצמי שלך, לא כדי להפחיד או להחליש אותך.

את חושבת שתוכלי להמשיך לחיות ככה?
מה את רוצה לשנות כרגע?
מה את יכולה לעשות בנידון?

השעה אחד וחצי ויש לי עוד כמה כלים בכיור :-)
אני מקוה להתייחס לשאר התגובות מחר
תודה רבה לכולכן הדף הזה מאוד עוזר לי ואני שמחה שפתחתי אותו
שוב תודה רבה

_את נשמעת לי כמי שנקלעה לסערה רגשית.
מדבריך עולה שההצעות שקיבלת אינן זרות לך ובחלק מהזמן הן שגרת חייך. את כבר לומדת את הדרך הזאת האחרת, של כבוד לצרכי הילדים, רגיעה, שיקול דעת, מתינות, והנה בימים אלה מתגברים הדפוסים שלך מבית, דפוסים של כעס בלתי נשלט.
אז דעי לך שככה זה. תמיד.
אנחנו לומדים, מתרגלים, משתנים, מתפתחים, נופלים, לומדים מתרגלים וחוזר חלילה. זהו המהלך של החיים. תמיד יש עוד משהו ללמוד. נראה שתקופה זו בעבורך היא זמן של העמקת הלמידה בדיוק בעניין זה של הנהגת הכעס הלא נשלט.
ובנדיבותם, ילדיך מזמנים לך את כל ההזדמוניות לתרגל שוב ושוב את שינוי הדפוס הזה שהוא עמוק וקדום אצלך (את מעידה על כך שזה מבית הוריך), ונראה שעדין מבקש אחר ניקוי ושכלול.
עמדה כזאת כלפי המצב כבר יכולה להוביל להכרת תודה. הנה, שוב נתנה לי ההזדמנות להעמיק את הידיעות שלי, לשכלל את היכולת שלי להנהיג את עצמי במתינות.
הצעה:
את מעידה על עומס רב בחייך, כמעט ללא עזרה בשגרת היומיום. ומובן שרגעי רגיעה הם הכרחיים בשבילך.
לעיתים קורובות אנחנו מייחלים למשהו ולא מקבלים אותו, לא מפני שהוא אינו זמין לנו, אלא מפני שאנחנו מתעקשים לקבל אותו בצורה מאד מסויימת.
למשל - את מאד רוצה לנוח, אבל מאמינה שיכולה לנוח רק כשהבית מסודר, או שיש שקט סביבך, או שהילדים לא בבית וכו' ואלה כמובן רק דוגמאות.
הכיני לעצך רשימה, מה מפריע לך לנוח. בתוך רשימה כזאת תוכלי לזהות את כל האמונות שלך שמפריעות לאפרשות שלך לנוח.
למשל: אני לא יכולה לנוח כשהבית הפוך. כאן את יכולה לשאול את עצמך - אולי כן אפשר?
או: אני לא יכולה לנוח רק חמש דקות, אני זקוקה לפחות לשעתים. גם כאן את יכולה לשאול את עצמך - אולי אני כן יכולה לנוח רק חמש דקות?
יתכן שהברור הזה יאפשר לך למצוא קצת יותר מנוחה בחייך האינטנסיביים, וכשאת פחות עייפה, הרי שאת כבר מגיבה לגמרי אחרת לנסיבות._

לפי מה שאת כותבת
זה אמור להשתפר כל הזמן
האמת שזה השתפר
אבל יש פעמים שנראה שזה נשלט
ויש פעמים שזה חוזר ביתר שאת כאילו חזרנו אחורה
היום הסתכלתי על תמונות שלהם
במצגת מיום שהגדולה נולדה
וחשבתי לעצמי כמה הם מתוקים
מה עוללתי להם עם הכעס שלי..

תודה על ההצעות
אני אכן לא מצליחה לנוח אם הבית לא מסודר
אם השיש לא מאורגן אם יש רעש וכו'
אני אערוך את הרשימה ונראה מה יהיה אפשר לעשות
אני גם לא מאמינה שאני יכולה להשאיר את הילדים אצל חמותי או חברה שלי
שמציעות לי כל הזמן להשאיר אצלן את הילדים לכמה שעות ולנוח
....
הילדים הקטנים פשוט נורא קשורים אליי
הם עדיין לא הרפו ממני ואני לא מרגישה שיש בי את הכוח
לכפות עליהם את הפרידה ממני גם אם לכמה שעות וגם אם אצל אדם מוכר
כדי שאני הגברת אוכל להתרווח ולישון

_אז רק תדעי, שמהצד, בעין בלתי מקצועית בעליל, ממש לא נראה שאת אמא חלום בלהות! יותר נראה שאת אמא טובה שנקלעה למצוקה, נראה שאת אמא סופר משקיענית ומודעת שמציאות חייה שוחקת והופכת אותה לאמא מבולבלת ולאמא עייפה ובודדה ועוד ועוד...
אבל בכל מקרה ממש ממש ממש לא אמא רעה!_
תודה רבה לך
אני עוד אאמין לזה :-)

_אוי, אחת יקרה, קראתי את התגובות האחרונות שלך ונעשה לי שחור בנשמה

לי יש השערה פרועה מאוד משלי: הנשמה שלך מנסה לקרצף את בן הזוג הלא תומך מהבית הזה. אולי תשקלי לנקות אותו באקונומיקה? (מטאפורית כמובן) יכול להיות שאם תנקי אותו החוצה מהבית, 99% מהכעס שלך ייעלם._
למען האמת
היום התבוננתי בעצמי
וחשבתי על מה שכתבת שלפעמים הריבים עם בן הזוג יוצאים על הילדים
ואני עשיתי עבודה גדולה בעניין הזה במשך השנים
אבל היום שמתי לב שיש בי חוסר סבלנות כלפיהם כשהוא מטריד אותי
ומעיר לי או מאשים/צועק או אומר לילדים דברים עליי
אולי כדי לנטרל את זה אני צריכה לחיות איתו כמו זר לחלוטין וזה משהו לא אפשרי

_תרצי רעיון לעבודה עצמית בדמיון מודרך?
לפני כן שאלה: יש רגע שאחרי שאת מנקה יש לך תחושה טובה שהבית נקי?_
כן כן כן!!!!!! אני רוצה רעיון לעבודה עצמית!!!
אחרי שאני שוטפת את הבית והרצפה מתייבשת יש לי תחושה טובה
אחרי שאני מסיימת עם הדחת הכלים וניקוי השיש והוא נוצץ ומבריק יש לי הרגשה טובה
אחרי שאני מנקה את השירותים והכיורים ההרגשה טובה
החדרים התריסים החלונות
בטח אחרי כל ניקוי יש לי הרגשה טובה

[u]אני מצטערת, אני מרגישה שאולי אני מתנגחת בך ולא זו הכוונה, אני רוצה לחבק אותך ביד אחת אבל גם להעיר אותך ביד השניה או לפחות להגיד שבמקום קרוב ודומה לשלך הבנתי שעבורי, חוסר נוכחות משמעותית מצד בן הזוג שקולה לויתור מוחלט על נוכחותו ולכן, גם אם זה אולי קשה ומצריך שינוי תודעתי או עבודה עמוקה אצל שנינו, אני רוצה שנעבוד ולא שנשמר את הדפוסים הישנים האלה...[/u]
רסיסים
ניסיתי לאורך השנים
בגלל זה כתבתי שהשלמתי עם זה
אחטא אם לא אגיד שהיה שיפור אבל רחוק מלהיות נוכח
ובטח משמעותית

כשהלכנו לטיפולים זוגיים התפללתי שיגידו לי מה לא בסדר איתי ויתנו לי הנחיות
איך להתנהג ומה לעשות ולא לעשות וכך אוכל להטמיע בתוכי דפוסים אחרים
מה שהרעיד את אדמתי פעם אחר פעם היה ש - 3 מטפלים סיכמו את הטיפול בזה שבעלי אדם בלתי אפשרי וקשה
כל אחד אמר את זה בצורה קצת אחרת, קצת פוגענית לטעמי וזה השאיר אותי עם טעם מאוד רע מאוד מאוד רע
כי זה לא היה תלוי בי
עם שניים מהמטפלים עשיתי עבודה פרטנית רק אני והם איך בכ"ז לחיות במסגרת הזוגית הזו
זה מה שיש ועם זה ננצח
לא ככה ?
הוא מוצג כאן באור נוראי נכון?
האמת שכך הוא בחיי הזוגיות ובהורות
שוב
אם בא לא לשחק באבא או בעל הוא עושה את זה
אבל לזמן מאוד קצר ובגלל שאני מכירה את המשחק
הוא לא אמין בעיני ובגלל שהוא לא אמין בעיני קשה לי להתחבר אליו
זהו זה
אני למדתי לחיות עם זה למרות שהיה לי מאוד קשה בשנים הראשונות
אני גם רוצה להאמין שאני אוהבת אותו
אני כותבת רוצה להאמין כי אני כבר לא יודעת
ההגיון שלי לפעמים משתלט ואומר לי
הוא לא חבר שלך! הוא נוטש אותך פעם אחר פעם!
הוא עושה ממך צחוק! הוא לא עושה כלום בבית גם כשאת מותשת
והימים עמוסים וכאובים! למה את ממשיכה לחשוב על אהבה?
אבל אם אני לא אחשוב על אהבה
אני אתמוטט
כי איך אפשר יהיה לחיות ככה?

_למה? הוא לא רוצה להיות איתם?
זה נשמע כאילו הוא "בורח" מהזמן המשפחתי.
למה אתם לא מתחלקים במנוחה בסופי שבוע? הרי שניכם עובדים קשה מאד._

[po]בשמת א[/po] כתבה פעם באיזה דף על
זה ש"פתאום בא להם לשחק בלהיות אבא"
אז יש לו יציאות כאלה
אבל רוב הזמן הוא מנותק ואין לו כוח ואין לו זמן
כי הוא עובד נורא נורא קשה
והרבה יותר ממני ושאני לא אתלונן
אני גם עובדת בלילות אחרי שהילדים הולכים לישון
לפעמים מהבית
לפעמים נוסעת למקום העבודה
אבל משום מה זה
נלקח כמובן מאליו
וכל העבודה שלי
גם בבית וגם לפרנסה
מתקבלת בזלזול
משהו כמו
"אפשר לחשוב כבר.."
אנחנו לא מתחלקים במנוחה בסופש
בגלל שלא נוח לו להיות עם הילדים
וגם אם יוצא שהוא מגלה כלפי
חסד
ונותן לי לישון שעה
שבה הילדים באים כל דקה
ומעירים אותי כדי לשאול שאלות
או לקפוץ עליי
ואיזו מין שינה זו בכלל
אז ברגע שהם תופסים שאני ישנה
והם נדבקים אליו
הוא מרדים אותם
ואז הלילה ארוך ארוך ואני שממילא
שנתי הקצרה בצהריים היתה
טרופה משלמת על זה מחיר יקר
ובמוצ"שים אני בד"כ עובדת כך שאם הם נשארים ערים
כי ישנו צהריים
אני לא יכולה לצאת לעבודה כי הוא לא מוכן שאצא לעבוד
כשהילדים ערים

ולגבי יעוץ הדדי
אקרא את הדף אח"כ
אבל מעיון כללי הבנתי שזה כרוך בחשיפה
וזה בלתי אפשרי בשבילי

_בתחושה שלי יש כאן גם נסיון לא מודע להעניש את עצמך, את כאילו "מרעילה" את עצמך בחומרי ניקוי...(אחרי שנים של שימוש בחומרים אקולוגיים). בתחושה שלי זה חלק מההלקאה העצמית. חוסר אהבה עצמית וקבלה עצמית.
את אהובה ומקסימה גם אם את לא תמיד מתנהגת כמו שהיית רוצה....
אני יכולה לשתף שמה שלי עזר זה שהתחלתי קורס של [po]יעוץ הדדי[/po]_
תודה לך על העידוד
אני לא מרגישה אהובה
מצד בן זוגי ודאי שלא
ומצד ילדיי,ובכן
הימים מלאים בקיטורים ותלונות
וכל פעם חסר למישהו משהו או משהו שעשיתי לא טוב
הם אומרים שהם אוהבים אבל ביום יום
התחושה היא שאני מספקת צרכים
בלתי מסופקים או ממולאים
שחוזרים ונשנים
חוזרים ונשנים
חוזרים ונשנים

_את מבינה שבאופן 'אובייקטיבי', את נמצאת בסיטואציה נורא נורא נורא קשה? עד כדי בלתי אפשרית?
את לוקחת על עצמך כל כך כל כך הרבה, ובנוסף על כך עוד מרגישה אשמה._
אף אחד לא מבין סביבי מה זה להיות עם ילדים כל היום
אני מרגישה אשמה כשאני לא מתפקדת באופן ראוי כאמא לפעמים
אין לי בעיה עם כעס וכו'
זה חלק מהחיים זה עוד אחד משעורי החיים של הילדים ושלי
השאלה איך אני מציגה אותו לפעמים
זה קשה לי כשזה ככה

[u]אני חושבת על כך שבמקום לפתוח דף שבו את יכולה להתלונן קצת על הקושי ולשחרר קצת מהמצוקה, את פותחת את הדף הזה. אמא חלום בלהות. זה נורא עצוב לי שככה את רואה את עצמך בתום כל ההשקעה וההענקה הבלתי אפשריות.[/u]
על מה אני אתלונן? אני במקום הזה כי אני שמתי את עצמי שם
אני מנסה לעשות את זה הכי טוב ומינימום תלונות
למרות שבעלי יגיד שאני קוטרית נוראית
אני חולקת עליו בנקודה זו

אם תוכל איזו עורכת לשנות את שמי לאורך הדף
מ"אחת" ל"צובעת" אני אודה ואשמח מאוד

אולי אם אגיב מהסוף להתחלה יהיה לי יותר קל מלעלות כל פעם למעלה ולפספס תגובות
זו אחת
מעתה אני
צובעת

אני קוראת אך לא יכולה לכתוב כי הילדים מסתובבים סביבי
ולא הייתי רוצה שיקראו את מה שאני כותבת
בימים האחרונים חלק היו ערים עד מאוחר וחלק מהזמן עבדתי בלילה
אם מישהי תוכל לשנות את שמי מאחת לשם אחר זה יהיה טוב
כי ראיתי שזה כינוי שהרבה בוחרות אותו גם בדפים אחרים
אז כדי למנוע טעות בזיהוי אני רוצה ניק אחר
צובעת במכחול
תודה לגמדות
יש לי הרבה מחשבות בעקבות הדף ובכלל
בקקרוב

[po]ירח לבן[/po] כתבת יפה!! @} מסכימה.

(())

אני קוראת את כל התגובות של כולם אלייך ורוצה לשאול:

את מבינה שבאופן 'אובייקטיבי', את נמצאת בסיטואציה נורא נורא נורא קשה? עד כדי בלתי אפשרית?
את לוקחת על עצמך כל כך כל כך הרבה, ובנוסף על כך עוד מרגישה אשמה.

אני חושבת על כך שבמקום לפתוח דף שבו את יכולה להתלונן קצת על הקושי ולשחרר קצת מהמצוקה, את פותחת את הדף הזה. אמא חלום בלהות. זה נורא עצוב לי שככה את רואה את עצמך בתום כל ההשקעה וההענקה הבלתי אפשריות.

בתחושה שלי יש כאן גם נסיון לא מודע להעניש את עצמך, את כאילו "מרעילה" את עצמך בחומרי ניקוי...(אחרי שנים של שימוש בחומרים אקולוגיים). בתחושה שלי זה חלק מההלקאה העצמית. חוסר אהבה עצמית וקבלה עצמית.
את אהובה ומקסימה גם אם את לא תמיד מתנהגת כמו שהיית רוצה....(())

אני יכולה לשתף שמה שלי עזר זה שהתחלתי קורס של [po]יעוץ הדדי[/po] (אנחנו בחול) וסופסוף מצאתי תמיכה אמיתית (אפשר גם טלפונית). יש הרבה אמהות לילדים גדולים שיש להן יותר זמן פנוי וגם נשים בלי ילדים וכולן כל כך שמחות לתמוך. יש גם כאלה שמגיעות לבתים ונותנות זמן הקשבה לילדים .
לא יודעת איך בדיוק זה בארץ אבל שווה לבדוק. זה לא יקר בכלל.
מה שהכי חשוב זה תמיכה!!! מכל סוג שאת יכולה למצוא!
לדעתי קודם כל ולפני הכל למצוא תמיכה נפשית!!
(())@}@}@}

אוי, גם אני מרגישה לא נוח עם מה שכתבת.

_והחלק שלו בגידול הילדים לא גדול הוא רואהאותם מעט מאוד
הוא חוזר בד"כ אחרי שהם ישנים או סמוך לזמן השינה שלהם
ובשבתות הוא רוב הזמן ישן_
למה? הוא לא רוצה להיות איתם?
זה נשמע כאילו הוא "בורח" מהזמן המשפחתי.
למה אתם לא מתחלקים במנוחה בסופי שבוע? הרי שניכם עובדים קשה מאד.

סליחה על הביקורת, אני לא רוצה להחליש אותך.
ליבי איתך, באמת. את לא אמא מפלצת אלא אמא טובה שעובדת מאד מאד קשה, מעבר ליכולות שלה.
זה משהו שצריך למצוא לו פיתרון.

(()) גם אני מרגישה כמו בשמת ואם אמשיך עם התחושות שעולות בי בעקבות כל הדברים האחרונים שכתבת מרגיש לי שמי שבעצם נלחם כאן זו הילדה שבתוכך שכל הזמן מצמצמת ומצמצמת את עצמה לטובת האחרים, מוותרת על עוד ועוד דברים שהיו חשובים לה באמת, כדי שלא יווצר עימות, כדי שלא יהיה ריב אבל האנרגיה הזו של הצמצום העצמי היא נוראית. יש כאן איזה ויתור ענק על הזכויות של הילדה-האמא .
כמה מכל זה זה שכנוע עצמי שככה יהיה יותר טוב, שככה יותר נכון ? לפעמים הדרך להתמודד עם קושי מחייבת לעבור דרכו, להיכנס בו ראש בראש - אולי יש כאן פחד עצום מלחזור על דפוסים שאת מכירה מהבית ושבראש את מבינה שאינם טובים אבל לא להתמודד בכלל, על חשבון כח החיים שלך, זה גם לא פתרון, את מבינה ?


_אין סיכוי
הפעם היחידה בחיים שהוא הכין לי לאכול היתה פעם אחת בסוף ההריון הראשון לפני הרבה שנים
זה פשוט לא הוא
שנ"צ גם לא אפשרית כי הוא ישן ויש לו בעיה לבלות עם הילדים לבד מחוץ לבית
ובד"כ גם בתוך הבית ואם זה יהיה בתוך הבית הסיכויים שלי לישון קלושים
לוקח לי המון זמן להרדם ועד שאני מצליחה עם כל הרעש הוא כבר מעיר אותי
זה בעלי זה מה שיש אני כבר הפסקתי לחפש שם תמיכה עזבי את זה
זו לא בעיה כי השלמתי עם זה מזמן_

המילים האלה לא מפסיקות להטריד אותי, מה זאת אומרת השלמת עם זה מזמן ? עם מה השלמת ? עם ההשלכות של זה שאת מגדלת ארבעה ילדים לבד ? לא יודעת, אם אני הייתי משלימה עם זה אני חושבת שהייתי עושה לעצמי הרבה יותר הנחות: מביאה עוזרת, מוותר על בלי חיתולים וכו' וכו' יש איזה סף של מה שבן אדם אחד, מוכשר ו"מושלם" ככל שיהיה יכול לעשות.

אני מצטערת, אני מרגישה שאולי אני מתנגחת בך ולא זו הכוונה, אני רוצה לחבק אותך ביד אחת אבל גם להעיר אותך ביד השניה או לפחות להגיד שבמקום קרוב ודומה לשלך הבנתי שעבורי, חוסר נוכחות משמעותית מצד בן הזוג שקולה לויתור מוחלט על נוכחותו ולכן, גם אם זה אולי קשה ומצריך שינוי תודעתי או עבודה עמוקה אצל שנינו, אני רוצה שנעבוד ולא שנשמר את הדפוסים הישנים האלה...

תרצי רעיון לעבודה עצמית בדמיון מודרך?
לפני כן שאלה: יש רגע שאחרי שאת מנקה יש לך תחושה טובה שהבית נקי?

_ברור לי שזה יפסק יום אחד
ההתמכרות הזו לחומרי ניקוי וברור לי שזה פיצוי על משהו אחר_
אוי, אחת יקרה, קראתי את התגובות האחרונות שלך ונעשה לי שחור בנשמה )-:
((-))
לי יש השערה פרועה מאוד משלי: הנשמה שלך מנסה לקרצף את בן הזוג הלא תומך מהבית הזה. אולי תשקלי לנקות אותו באקונומיקה? (מטאפורית כמובן) יכול להיות שאם תנקי אותו החוצה מהבית, 99% מהכעס שלך ייעלם.

אחת יקרה,
אין לי ילדים עדיין כך שקטונתי מלהגיב עניינית.
אני רק רוצה להגיד שכנותך מעוררת בי הערצה ממש (אה... וגם זה שאת מגדלת 4 ילדים!!! כמעט לבד).
אני חושבת שבזה שאת מסכימה להודות בבעיות, לראות אותן, את עצמך, את הסיטואציה, את המקומות בהם את חלשה וגם את המקומות בהם את חזקה, כל אלה לדעתי, הם כבר צעדים שיביאו לשינוי או לפחות לשיפור.
אז רק תדעי, שמהצד, בעין בלתי מקצועית בעליל, ממש לא נראה שאת אמא חלום בלהות! יותר נראה שאת אמא טובה שנקלעה למצוקה, נראה שאת אמא סופר משקיענית ומודעת שמציאות חייה שוחקת והופכת אותה לאמא מבולבלת ולאמא עייפה ובודדה ועוד ועוד...
אבל בכל מקרה ממש ממש ממש לא אמא רעה!
@}

קצת התבלבתתי עם כל התגובות
התחלתי להגיב ואז ראיתי שהגבתי לתגובות שמעליהן היו כאלה שלא הגבתי
בקיצור נהיהי כאן ברדק
נראה לי שאשוב מחר להמשיך

_לא קראתי הכל, אולם משפט אחד נתפס לי, זה שכתבת שבעלך נסע ל-3 חודשים לצורכי עבודה!!!
זה סופי? אי אפשר לשנות?
מה החלק שלו בגידול הילדים, מעבר לפן הכלכלי (שאינני מזלזלת בו לשנייה, כן? אבל בכ"ז...).
מה עם עזרה מהמשפחות שלכם?_
זה בלתי ניתן לשינוי
והחלק שלו בגידול הילדים לא גדול הוא רואהאותם מעט מאוד
הוא חוזר בד"כ אחרי שהם ישנים או סמוך לזמן השינה שלהם
ובשבתות הוא רוב הזמן ישן
אין עזרה מהמשפחות
אנשים מבוגרים
גרים רחוק וכאלה

_חוצמזה, דעי לך שניקיון אובססיבי גם נובע לעיתים מרגשות אשמה.
הרצון לנקות את הבית בעצם מייצג את הרצון לנקות את עצמנו ממשהו.
אני לא חושבת שזה שהם לא יסתכלו עליך עם מבט מתריס, ולא ימשיכו בשלהם יראה שהם משתחווים אליך.
יש הבדל בינך לבינם.
וזה בסדר להפעיל סמכויות.מותר לך.
למען שפיות נפשך ונפשם של ילדייך.
כשאני רואה ילדים ששמים פס על ההורים שלהם, אני בעצם רואה ילדים סובלים מאוד._

אני מפעילה סמכויות
בהחלט
זה לא שאין כאן סמכות
רק שזה לא פשוט וזה לא נעים
והמבט המתריס החביב של הילד הבוחן אותך ואת עצמו
הופך להיות מלח על פצע פתוח בשעת עצבים

אני חושבת שהנקיון עוזר לי להתנתק ולעסוק במשהו מונוטוני
ואיכשהו להסתגר קצת בעולם משל עצמי

_דרך אגב, כמה ילדים ואיזה גילאים?
(חושבת על השם שבחרת לך, 'אחת', עושה לי אסוציאציה של אחת מול רבים)_
כדי להמנע מיתר חשיפה
אומר רק שהם קטנים
ארבעה ילדים הבדלים של שנתיים ושנתיים וקצת בין אחד לשני
2 בנות
בן
ובת

_אני רוצה באמת לראות את הילדים הקטנים והמתוקים האלה
ולזהות בדיוק את הצרכים שלהם ולדעת שהם שלי ולא שזה יהיה קשור לאם יש איתי מישהו או לא
כן, אני חושבת שכולנו היינו רוצות כך, ובאמת אולי זה מה שצריך להנחות אותנו, אבל חשוב גם להבין שזה לא באמת אפשרי. כל אמא עושה טעויות. כל אמא מתקשה לפעמים לקחת מרחק ולבחון את הדברים באופן 'נקי'. וכל אמא, נאורה ככל שתהיה, באופנית ככל שתהיה, סובלנית ככל שתהיה, מתפרצת לפעמים על הילדים שלה ומתנהגת בצורה שלא היתה רוצה בה, ותקום האחת שלא מודה בזה.
יכול להיות שהסיטואציות שאת מתארת הן באמת קיצוניות (קשה לדעת על פי התאור), אבל גם יכול להיות שזה נובע מהצורך שלך במושלמות הזו ואז:
אין שום דבר שקשה לי כשאני לא בלחץ פנימי
יש בי סובלנות להכל
ברגע שאני בלחץ כל דבר קטן מקפיץ אותי
מה זה בעצם סובלנות להכל? יכול להיות שאת בעצם סופגת וסופגת וסופגת בשם הסובלנות ואז בסוף מתפוצצת?_
יכול להיות שזה ככה? אני צריכה לעשות התבוננות
כי אני משתדלת לא לספוג באופן מעושה
רק אם זה באמת מתאים לי
אבל אני אתבונן בעצמי בימים הקרובים בנקודה זו



_אני כל הזמן אומרת להם שכשאני כועסת אני כועסת על עצמי לא עליהם
זה נכון? באמת את אף פעם לא כועסת עליהם? את חושבת שהם מאמינים לזה? ובכלל, אסור לכעוס לפעמים? כעס הוא לא רגש לגיטימי?_
זה נכון
זה לא שאף פעם
אלא שהפעמים שאני כועסת עליהם
נדירות
למעשה
כשאני כותבת לך אני לא מצליחה להזכר בפעם
שכעסתי עליהם באמת
וכשחשבתי על זה
אפילו תוך כדי כעס
הבנתי שאני כועסת על עצמי
אני חושבת שבגלל שרמת ההבנה שלהם עדיין אינה של בוגר
קשה לי לכעוס עליהם באמת


_אני חושבת שזה גם קשור ל:
נהייתי טורפת חומרי ניקוי אני קונה אותם בטירוף
אני כל היום מרססמת אקונומיקה בכיורים ובשירותים ובמקלחת
את רואה את ההקבלה? בין הצורך שלך לנקות בטירוף, שהכל יהיה מושלם ושלא יהיה אף כתם גם אם זה עולה לך בבריאות, אל מול הצורך להיות אמא מושלמת שמבינה מיד בדיוק בדיוק את הצרכים של הילדים שלה, ומספקת אותם באהבה וסובלנות אין קץ גם כשהם עושים את הדברים הכי מרגיזים שיש, ולמרות שאת לבד, בלי עזרה, בלי שינה, בלי תמיכה...?_
כן בהחלט
כל חיי אני רוצה לעשות הכי טוב
להספיק
להכין
שיהיה טעים
שיהיה נקי
אני אוהבת שמאורגן לא בהכרח מסודר טי טופ
אבל לא סובלת שמלוכלך
לקום לייאוש של כיור ושיש מלוכלכים מדכא אותי
לדרוך על לכלוכים ברצפה
או בכלל לכלוך בעיניים ובתחושה
אני לא יודעת איך מורידים עוד סטדנרטים ממה שכבר הורדתי עד היום
זו נקודה שקשה לי איתה

_משהו קטן שעוזר לי כשיש כאוס- אני שואלת מי המנהיגה?
מי המנהיגה של הבית שלי?
מי המנהיגה של חיי?
מי המנהיגה של השפע הכלכלי שלי?
מי המנהיגה של משפחתי?
זה תמיד (כמעט ) עוזר לי להתחבר מחדש לכוחות שלי ומוציא אותי מהמעגל של קורבן /חוסר אונים/ רגשות שנאה עצמית._
אני מה זה רחוקה מלראות את עצמי כמנהיגה
אולי ככה אני צריכה להתחיל לחשוב וככה זה יהיה

_אחת יקרה, מה דעתך לשנות את שם הדף ל [po]שם דף מתאים[/po] ?
לי לא היה מושג שזהו תוכן הדף. חשבתי שהוא מדבר על איך לעזור לילדים שמתעוררים בלילה מחלומות בלהה!
לדעתי, הדף מפספס קוראים רבים וכותבים רבים.
אולי: איך להפסיק לצעוק על הילדים בחינוך ביתי ?_

בכיף
רק שנראה לי שהשם שהצעת לא משקף את תוכן הדף
צריך לחשוב על משהו אחר

_אני בטירוף של חומרי ניקוי כבר שנה ואין לי שליטה על זה
זה עולה הון!! ואת אומרת שאין לך כסף לטיפול????????_

הגזמת
את משווה את זה לטיפול??
חומר ניקוי אני קונה, שמ בתרסיס מדללת בקצת מים
וזה נשאר לי יובלות
את יודעת כמה מחזיק לי גלון אקונומיקה שעולה 14 ש"ח?
לפחות ארבעה חמישה חודשים
תחשבי שאני מרססת
לא שופכת
במסיר עובש אני משתמשת אחת לחודש בערך
במסיר אבנית גם לא הרבה
אבקת כביסה תרסיס לחלונות לוקחת מההורים שלי
תרסיס לעץ מחזיק גם יובלות כי כמה עץ יש כאן כבר לנקות?
התרסיס של הריח של המייבש (שאני משתמשת בו בלי קשר למייבש
פשוט כי הוא עושה ריח בבגדים) באמת נגמר מהר
חומרי ניקוי לרצפה נגמרים לי מהר כי אני פשוט שוטפת בלי הפסקה
כמעט יום יום ולרצפה נהייתי ד"ר לכימיה
אני מערבבת שני חומרים שנותנים לי אפקט מדהים
זה אחרי שנים של חומץ שעשה לי כתמים מכוערים על הרצפה
וקרצופים עם מלח לימון
ככה אני מרססת אקונומיקה או חומר מסיר אבנית בשירותים
שוכחת ממנו לשעה
שופכת קצת מים והכל מבריק
ברור לי שזה יפסק יום אחד
ההתמכרות הזו לחומרי ניקוי וברור לי שזה פיצוי על משהו אחר
אה
יש לי גם תרסיס שמנטרל ריחות מבדים מכל הפיספוסים של הבלי חיתולים
ויש לי גם אוקסיג'ן שזה משהו שבאמת נמנעתי מלהשתמש
ונכנעתי לו לפני כמה חודשים זה ממש רעל

_מה שעולה הוא הבדידות והצורך בתמיכה חברתית.
הרי אם היית חוברת לעוד משפחה בחינוך ביתי נניח, משפחה שאורח החיים שלכם מתאים לכם, ומעבירים את הימים בצוותא, כמה שונה זה יכול להיות. לילדים לא היה משעמם אחד עם השני כל הזמן, כמה שהשבטיות חסרה. גם אני מגיעה לפעמים למצוקות קשות מהבדידות, כל הזמן לבד, בינינו לבין עצמנו, למה אנשים לא מגיעים לבקר? האם הם קולטים את האטרף שבו את נמצאת ומתרחקים? הייתי עוברת לגור לידך או שאת לידי והיינו מוצאות סוף סוף את התמיכה, את הבעל כמעט ולא רואים, אנחנו צריכים אחד את השני._
אוף
עומדות לי דמעות בעיניים

_חיבוק מבן הזוג?
שנת צהריים בשבת, כשהוא עם הבנות?
ארוחה שהוא מבשל ואת רק נהנת?
יש "מטופלת, מוזנת" שלא עולה כסף._
אין סיכוי
הפעם היחידה בחיים שהוא הכין לי לאכול היתה פעם אחת בסוף ההריון הראשון לפני הרבה שנים
זה פשוט לא הוא
שנ"צ גם לא אפשרית כי הוא ישן ויש לו בעיה לבלות עם הילדים לבד מחוץ לבית
ובד"כ גם בתוך הבית ואם זה יהיה בתוך הבית הסיכויים שלי לישון קלושים
לוקח לי המון זמן להרדם ועד שאני מצליחה עם כל הרעש הוא כבר מעיר אותי
זה בעלי זה מה שיש אני כבר הפסקתי לחפש שם תמיכה עזבי את זה
זו לא בעיה כי השלמתי עם זה מזמן

[u]אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.[/u]
הגם שזה קורה לפעמים
אני לא מסכימה עם זה
הפחד הוא אם כל הצרות
אני לא רוצה להנחיל לילדי פחד

[u]האם באמת לא עולה כלל בדעתכן שיש אמהות (אני) ששולחות את הילדים לגן לא מסיבה כלכלית ולא כי הן חושבות שזה יותר קל, אלא פשוט כי ככה יותר נכון להן? כי הן צריכות את המרחב האישי נטול הילדים? כי משעמם להן ובודד להן להיות כל היום כל יום בחברת פעוטות? כי הן טובות יותר במקצוע אחר מאשר חינוך לגיל הרך, ולכן גם הילדים ירוויחו יותר מאשר להיות עם מישהי מקצועית יותר בתחום? כי הן רוצות להתפתח בתחומים אחרים שמעניינים אותם? ועוד ועוד?[/u]


שוב- אני כזו. סיימתי עכשיו תואר ראשון, בתחום שאני אוהבת, ואני עובדת וילדי בגן לחצי יום- ז"א 4-4.5 שעות ביום. נדמה לי שכתבתי את זה. כשאני עובדת אני עם לקוחות והילדים לא שם (לרוב).
בתקופות שלא עבדתי אז הייתה לי בייביסיטר למשהו כמו 4 ש"ש, כדי להתאוורר. [b]מבינה לגמרי את הצורך[/b].
אבל המצב הוא לא של שחור או לבן- שני אירועים משלימים שהם או לגמרי בבית, 24/7 עם הילדים, או לשים את הילדים במסגרת עד 4+... לא חייבים ללכת לקיצוניות הזו או השניה, אלא יש אפורים באמצע...

לגבי משעמם ובודד- מפגשי חנ"ב עוזרים לכך, לא? והאתר הזה גם...
(למרות שאני אישית לא התמדתי להגיע למפגשי חנ"ב, אבל זו בעיה חברתית שלי... קשה לי להיכנס לקבוצה שכולם מכירים את כולם ואני זרה שם)

ועוד משהו- לגבי [u]מישהי יותר מקצועית בתחום[/u]- לדאבוני, מהיכרות קרובה עם גנים (בתור סטודנטית של סחל"ב- שזה התנדבות בגנים תמורת מלגה), לא כל הגננות הן יותר מקצועיות ממני בתחום, ואף אחת מהן לא תטפל בו טוב יותר ממני.

שוב, ויחד עם זה אני שולחת לגן. כי אני מרגישה שזה תורם להם דברים נוספים- למשל שירים שאולי אני לא מכירה, סיפורים, חברים, יצירה עם חומרים שאולי אין בבית או שאני לא יודעת איך להשתמש או שלא בא לי לנקות אחריהם, אז אני לא מוציאה לעיתים קרובות... מעקב אחרי חגים, עונות השנה, וכו'. באותה המידה יכולתי אני לעשות את הדברים האלו איתם, רק שזה היה דורש ממני הרבה עבודה ולמידה, ואני מעדיפה לבלות בכיף עם הילדים...
אבל אני לא חושבת שהגננת [b]עדיפה[/b] לילד שלי מאשר אני.

עד שנעשיתי אמא דמיינתי ותכננתי את דמותי האימהית המדהימה, המושלמת ובעיקר השלווה. מרגע שהפכתי לאמא אני מתפכחת טיפין טיפין מהפנטזיה ומבינה שאמא מושלמת יש רק בפרסומות של מרככי כביסה (בגלל זה העפתי את הטלויזיה).

<אחת, עוזר מאוד לישון בשעות שבהן את כותבת כאן. אם את ערה בחמש בבוקר מה הפלא שאת מרוטה ועצבנית כל היום?>

[url=http://www.clalit20plus.co.il/Clalit/Young/Lifestyle/Articles/muscles/streches3.htm]וגם אלה[/url]

[url=http://cmsprod.bgu.ac.il/sport/sport+center/gym/metihot/]כאלה למשל[/url]

[u]האם באמת לא עולה כלל בדעתכן שיש אמהות (אני) ששולחות את הילדים לגן לא מסיבה כלכלית ולא כי הן חושבות שזה יותר קל, אלא פשוט כי ככה יותר נכון להן? כי הן צריכות את המרחב האישי נטול הילדים? כי משעמם להן ובודד להן להיות כל היום כל יום בחברת פעוטות? כי הן טובות יותר במקצוע אחר מאשר חינוך לגיל הרך, ולכן גם הילדים ירוויחו יותר מאשר להיות עם מישהי מקצועית יותר בתחום? כי הן רוצות להתפתח בתחומים אחרים שמעניינים אותם? ועוד ועוד?[/u]
אני חושבת שיש אמהות כאלה :-) .

אחת יקרה, אפשר בנתים, עד שתתחילי חוג יוגה או משהו בסגנון, לעשות מתיחות כל בוקר ואחר הצהריים.
כאלה שהיינו עושים בשיעורי ספורט בבי"ס.
זה גם מרגיע ומרענן.

שיהיה לך כל טוב @}

[u][po]חדשה ישנה[/po], אני לא חולקת עליך שהמצבים שאת מתארת קיימים. זה פשוט שכשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה, ולא לצרכי נסיעה לחו"ל או בגדים באלפי שקלים. פשוט, גם זה קיים, זה הכל.[/u]

טוב, זה ממש לא קשור לדף אבל
האם באמת לא עולה כלל בדעתכן שיש אמהות (אני) ששולחות את הילדים לגן לא מסיבה כלכלית ולא כי הן חושבות שזה יותר קל, אלא פשוט כי ככה יותר נכון להן? כי הן צריכות את המרחב האישי נטול הילדים? כי משעמם להן ובודד להן להיות כל היום כל יום בחברת פעוטות? כי הן טובות יותר במקצוע אחר מאשר חינוך לגיל הרך, ולכן גם הילדים ירוויחו יותר מאשר להיות עם מישהי מקצועית יותר בתחום? כי הן רוצות להתפתח בתחומים אחרים שמעניינים אותם? ועוד ועוד?
או שכל אילו ממש נחשבים כפשע נגד האמהות?
סתם, לא חייבים לענות. אחת, את מוזמנת למחוק. פשוט הייתי חייבת להגיב.

[u]כשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה[/u]
גם ככה יצאה לי מגילה... כמובן שהאפשרות קיימת, במיוחד במצב הנוכחי של המיתון :-( (בעל של חברתי שהיה מפרנס יחיד, פוטר ועכשיו המשכורת שלו נמוכה ב-3000 ש"ח ממה שהייתה, למשל P-:, אז היא צריכה לעבוד יותר שעות... סתם לדוגמה)


[u]שתינו מסכימות שלהכניס ילדים למסגרות כדי לפתור בעיות ביחסים איתם זה לא פתרון טוב, נכון?[/u]
בדיוק @}

כתבתי לפני שראיתי את ההודעה השנייה שלך. נכון, יש אפור ויש פתרונות מכל מיני סוגים, ויש מי שהפתרונות האלה לא מתאימים לה - למשל, כי היא במקצוע שהיא לא יכולה לעבוד בו מהבית ו/או במשרה חלקית, סתם כדוגמה. אבל אנחנו מתווכחות פה על נושא שלא קשור לנושא הדף. שתינו מסכימות שלהכניס ילדים למסגרות כדי לפתור בעיות ביחסים איתם זה לא פתרון טוב, נכון?

[po]חדשה ישנה[/po]{{}}, אני לא חולקת עליך שהמצבים שאת מתארת קיימים. זה פשוט שכשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה, ולא לצרכי נסיעה לחו"ל או בגדים באלפי שקלים. פשוט, גם זה קיים, זה הכל.

חוץ מזה, אצלי אני טרייה בבית וממש ממש לא חסרה לי אינטראקציה עם מבוגרים או עניין, גם אין אלמנט של שחיקה. אולי זה מתאים יותר לדף של קרוטונית.

טוב, נו, מצטרפת חדשה לדף. אומנם אני (עדיין ) לא מצאתי את עצמי נוקטת באלימות כלפי הבכור, אבל הוא מוציא אותי מדעתי. או שהוא מרביץ לאח הקטן (בן 5 חודשים), או שהוא מציק לבת של חברים. כל הזמן שהם ביחד. אמנם היא לא נשארת חייבת ומציקה לו גם, אבל כמות האגרסיות שיוצאות ממנו בזמן האחרון מדהימה אותי. האמת שזו לא הפעם הראשונה שהוא אגרסיבי - היתה תקופה שהוא היה אצל מטפלת ולא היה לו כל כך טוב והוא היה מרביץ לילדים אחרים, אבל זה עבר והכל הסתדר ועכשיו שוב... וכבר אין לי כח להתמודד איתו, ואני מפחדת שאני יוצרת אצלו תסביכים ושהסביבה כבר מצפה שהוא יתנהג מגעיל ואז הוא מנציח את זה... העובדה שזה יכול להימשך עוד 3 שנים ממש לא מעודדת אותי. נוא מתנהג ככה שבא לי לשלוח אותו דחוף לגן. עד 4. אולי בעצם פנימיה. עם מטפלות מרביצות :-)
עכשיו שיעשעתי את עצמי ואני מרגישה יותר טוב :-)

מה שרציתי לאמר בעצם הוא שיש הרבה אפור באמצע. אם האמא ממש מתוסכלת וקשה לה האינטנסיביות של הבית, היא יכולה למצוא משהו לעשות (עבודה מהבית) שעות בודדות בשבוע, ולקחת בייביסיטר. או לעבוד בחצי משרה ולשים את הילדים לחצי יום בגן... האתר הזה מלא באמהות שעושות כל מיני קומבינציות כאלו ואחרות, כל אחת לפי יכולתה, איזור מגוריה, השכלתה, ועוד...
אני החלטתי שבכל מחיר אני נשארת בבית (ועובדת מהבית, כי המשכורת שלי הכרחית). כבר הכנתי כמה תוכניות מגירה :-) אולי מישהי תוכל להיעזר בזה:

[list=1]
[*] למדתי פעם בניית ציפורניים ושעוות וכל זה... אז אפשר לעשות את זה מהבית, אם יש חדר ספייר (אצלי גם ככה כולנו ישנים באותו החדר, אז אפילו בדירת 3 חדרים יש חדר ספייר :-))
[/list]

[list=1]
[*] תפירה ותיקונים של בגדים- גם, מצריך איזו פינת עבודה, וגם "ידיים"- אבל אני גם ככה תמיד מתקנת דברים לבד, וגם מכינה בובות לילדים שלי מגרביים, ונהנית מזה מאוד
[/list]
אגב בובות מגרביים- נשים שראו את ה"יצירות" שלי- נורא התלהבו (יש לי רמת גימור מאוד גבוהה, לא רואים תפרים בכלל), וביקשו לקנות... עדיין לא הגעתי לזה, אבל גם זה יכול להיות כיוון. ופעם הייתי גם מוכרת כיפות שהייתי סורגת. חמותי הייתה סורגת תיקים וסטים של גרביים-כובע לתינוקות, ומוכרת. (לא הלך לה כל כך טוב, לדעתי כי היא השתמשה בחומרים מאוד יקרים וגבתה בהתאם...)
אנשים גם מתלהבים מהקטע של "עבודת יד"...

[list=1]
[*] לעשות איזה קורס ניהול חשבונות ולפתוח משרד מהבית, למי שיש ראש מתמטי (מצד שני אולי מצריך איזו תקופת "סטאז'")- לי למשל יש תעודת חשב שכר בכיר, אבל לא עשיתי איתה עדיין כלום... לא משנה, היא שם :-), מחכה
[/list]

[list=1]
[*] לפתוח משפחתון- ואז גם אפשר להשאיר את הילדים איתך בזמן העבודה, וגם להרשות לעצמך אחרי הצהריים להביא איזה בייביסיטר ולהתאוורר... היום לוקחים משהו כמו 1500-2500 ש"ח לילד (תלוי באיזור ובגיל הילדים), מספיק 2-3 ילדים בשביל להביא מינימום משכורת... מצד שני צריך ממש לאהוב ילדים (גם כאלו שלא שלך...) כי זה נורא קשה
[/list]

באותה הרוח- לפתוח איזו מועדונית לאחרי הצהריים, לילדים שההורים שלהם עובדים אחרי 4 וזקוקים להמשך מסגרת (עצוב לי רק לכתוב את זה :-()

[list=1]
[*] עסק של קייטרינג- בישול בייתי. היה לי פעם כזה, אבל בחנות- וזה היה קשה ולא רווחי במיוחד (אז עוד גרתי עם ההורים). בבית משלי אם יש מטבח נורמלי אפשר לפרסם ולהציע ארוחות בניחוח של בית, ואפילו בהזמנה, ולבשל במטבח הבייתי. בעסק שלי היו גם הזמנות פרטיות (רווקים שגרו בסביבה ולא יודעים לבשל), גם מזנון פתוח לשישי-שבת (סלטים, קוסקוס, מפרום וכו'), גם מקומות ישיבה (ממש בקטנה), וגם היו לי בתי עסק- שזה היה מוקד השיווק העיקרי שלי וההכנסה העיקרית- כאלו שמזמינים צהריים, בניתי להם תפריט וכל יום שלחתי לכל אחד מה שביקש... הבעיה הייתה שכשזה מצריך תשלום של שכירות על המקום (שבד"כ יקר- על שטח ממש קטן שילמנו איזה 3500 שקל...), ארנונה, חשמל בנפרד, כבלים, וכו'- אז זה הופך לעסק לא רווחי... וגם אז- יחסית לעסק חדש הכנסנו יפה, כיסינו את ההוצאות ועוד קצת...
[/list]


אחרי כל המגילה שכתבתי אני חושבת שאולי זה מתאים לדף אחר, אם כן אז תגידו ואני אעביר

[po]אלטר אגו[/po]
[u]יש עוד סיבה אפשרית...[/u]
אם את מדברת על עיניין הכסף- אז נכון, הוא קיים. יש אילוצים של כלכלה.

אבל ממה שאני רואה סביבי- לפעמים העבודה הנוספת פשוט מממנת מטפלת/ משפחתון/ מה שלא יהיה, ועוד קצת... (במיוחד אם יש כמה ילדים או שהאמא מרוויחה ממש נמוך שעתית)- ואז, מה יוצא מזה? נכון, האמא מתאווררת, אבל באותה מידה יכלה להתאוורר עם חצי משרה או עסק קטן מהבית... (מכירה אישית אשה שיצאה לעבוד רק בשביל להתאורר, את כל המשכורת שלה היא העבירה ל: מנקה, מטפלת, בייביסיטר ומורה פרטית- מכירה אישית כי אני הייתי חלק מהצוות... ואני לא רוצה לזעזע כאן בתיאורים על איך הם מתנהגים כלפיה :-()
כמובן שלפעמים הקצת הזה הוא הכרחי, זה מצב עצוב מאוד אבל קיים :-(
ובואו לא נשכח שמה שאנחנו קוראות לו התאווררות הוא [b]עבודה[/b], לפעמים מעיקה ושוחקת לא פחות מגידול הילדים...

או שבמקרים אחרים האמא יוצאת לעבוד לא בתור צורך קיומי, אלא בשביל הפלאזמה והטיול השנתי לחו"ל...

יש גם מקרים שהעבודה של האמא באמת נחוצה לפרנסת הבית, וגם הכסף לא מתבזבז כולו על טיפול חלופי לילדים. אני הייתי מקרה כזה.
למזלי (הגדול, באמת)- מצאתי עבודה שגם השעתית שלה גבוהה וגם אני עושה אותה מהבית בחצי יום (אני יכולה לבחור כמה שעות לעבוד, בכפוף לביקוש כמובן. אבל ברוך ה' יש ביקוש, ואני מגבילה את מספר השעות שלי לפי צרכי המשפחה- אם התקופה לחוצה כלכלית אז קצת יותר, אם הילדים חולים או בחופש אני איתם... אמריקה :-))

ברור שעקב הבחירה הזו אנחנו משתכרים הרבה פחות מאשר אם, נניח, הייתי שמה את הילדים עד 4 ועובדת 8 שעות ביום.
אבל אני, בלב שלם, מוותרת של חו"ל, ועל בגדים יקרים (לי ולילדים- קונה בשוק או מקבלת יד 2), ועל יציאות למסעדה (כשיש קצת כסף הולכים יחד עם הילדים למסעדה פשוטה חלבית, מקומית...). שוב- זה מתאים [b]לי[/b], אבל יש לי חברה שחייה לא היו חיים בלי לקנות בגדים באלפי שקלים כל חודש, ואני לא מגזימה. אם היא הייתה צריכה לוותר על זה היא ממש הייתה נכנסת לדיכאון... היא פשוט קונה וקונה ומוסרת כל פעם שהארון מתמלא... (חבל שאנחנו לא באותה המידה ;-) שווה לי לעשות דיאטה אחרי הלידה...)
בנוסף, אני גם מוצאת "דילים" ומבצעים- לילדים לא חסר כלום, אני יודעת בדיוק מאיפה ומתי לקנות מה (למשל קונה לעונה הבאה בסוף העונה הנוכחית- קניתי לחורף הבא מלתחה שלמה לילד ב-230 ש"ח... כולל מעיל!), ויכולה לחכות חודשים עד שיגיע מבצע ואז אוכל לקנות משהו שרציתי...

שלום לכולן
אני רואה שהדף התפתח וקראתי את ההמשך חלקית
ראיתי הודעה שנכתבה ע"י מישהי בכינוי שלי אך זו לא אני
לא הייתי כאן כי המחשב התקלקל ורק היום חזר מתיקון

זו ההודעה:

אחת (11.03.2009 21:35):
לא הייתי מתחלפת איתן.
למה?



אז שוב
זו לא אני
אקרא את מה שכתבתן בעיון ואחזור לכתוב
תודה

ועוד משהו שנכון שוב לגבי עצמי: מרגיש לי כאילו אם אני בחנוך ביתי זה אומר שאני צתריכה להיות אמא מהחלומות, שתמיד תמיד רוצה להיות דבוקה אל הילדים שלה, תמיד מכילה, נותנת, אוהבת במלואי את מלואם וכו' וכו'... זה מזכיר קצת את הציפיות מילדים שהם בבית להיות יותר חכמים / יותר נחמדים / יותר מחבורים לעצמם... יותר משהו מכל הילדים האחרים, בקיצור, יש כאן שוב את תסביך הציפיות הגבוהות שאצלי ואצל ילדיי אני מגלה שפועל בדיוק בכיוון ההפוך, כגובה הציפיות כך עומק הנפילות והאכזבות...

ולי מרגיש שחלק מהקושי, האישי שלי כמובן אבל אולי יעזור לעוד מישהי לקרוא, זאת האשליה שאם אני רק אעשה מאמץ בכיוון כזה וכזה ישררו פה שקט ושלווה לעולמי עד וכולנו נוכל להתנהל לנו בחיוכים מרפרפים על השפתיים ובאהבה אחת גדולה (כמובן שתמיד נראה לי שכל הכותבות בבאופן ואולי בעצם כל האמהות מחוץ לבית הנוכחי אכן מתנהלות ככה כל הזמן ...) .
גם כשאני כותבת את הדברים עכשו יש בתוכי קול שאומר: מה לא ככה ? מה זה לא רק תלוי בי ?? והתובנה האולי קצת מחוספסת שאני מגיעה אליה אחרי כל תקופה של שפל היא שזוהי אולי המהות של כל המסע הזה, עולים ויורדים ואז עולים קצת יותר גבוה ושוב יורדים... ואולי הרבה אנרגיה מתבזבזת מעצם הבהלה על התגלית שאופס, הנה אנחנו שוב בירידה... אבל אם אני מרשה לעצמי להסתכל קצת מלמעלה, קצת מגבוה קצת במידת רוחק על כל הדברים האלה ולא מתמקדת בכל רגע ורגע ומצייננת כמה זה היה נורא וכמה זה היה ממש טוב וכו' וכו' אולי עצם ההתרחקות מהשיפוט הזה תאפשר לתנודות להיות קצת פחות סוחפות, קצת פחות קיצוניות ? (או כמו שאמר בעל של חברה שלי: "ברזלוציה של החיים...") {@

קראתי אתמול משהו וחשבתי על הדף הזה. לא יודעת אם זה עוזר במשהו, אבל אני רוצה לחלוק אתכן את המחשבה. זה א-פרופו הילדים הצייתנים שהיו פעם וכמה קשה לנו עם זה שהילדים שלנו לא ממושמעים כמו שאנחנו היינו.
לקחנו בספריה ספר עם אגדות עם אינדאניות. בעיבוד צרפתי, לא מאד חדש, ואני מבקשת רגע לצאת מההנחה שהדברים שאני קוראת שם הם באמת שם גם בנוסחים המקוריים של האגדה. תקציר הסיפור הוא כזה:
איש זקן ורשע גנב את השמש, הירח והכוכבים והשאיר את שאר הבריות בחושך. העורב החליט לעשות מעשה, הפך את עצמו לגרגר אבק והתחבא במים ששתתה בתו של הזקן. לימים נולד לה תינוק, שהיה תינוק עקשן ותובעני.
יום אחד התינוק בכה כל היום בלי הפסקה, והצביע על שלושה שקים שהיו בבקתה. בסוף לזקן נמאס מהבכי והוא אמר: תני לו את השק הקטן! האמא נתנה לתינוק את השק והוא שחרר את הכוכבים חזרה לשמים.
יום אחד שוב בכה התינוק בלי הפסקה, ולזקן נמאס והוא אמר: תני לו את השק השני! והתינוק שחרר את הירח.
יום אחד הוא שוב בכה... ושחרר את השמש... והפך חזרה לעורב ועף משם.

קראתי את זה וחשבתי: זה לא הדור שלנו שהמציא את זה, שהכי קשה זה להתמודד עם ילד מתעקש או תינוק בוכה. כל העולם יעמוד מול הבית של הקמצן ויצעק "תחזיר לנו את השמש!" והוא לא יחזיר, אבל אם התינוק - הנכד שלו - בוכה כל היום בלי הפסקה... למרות שהוא כבר שחרר את הכוכבים, ושחרר את הירח... אי אפשר לעמוד מול זה!

נהפוכו, תכתבי...
<מבועתת>

זה לא דף אישי שלי שם, ולא דף תמיכה. תכתבי אם זה עוזר לך @}

קרוטונית, קראתי...
וחשבתי שיהיה מאד לא יפה, לא תומך ולא מעודד מצידי לספר לך שאצלי הקשיים הללו שאת מתארת נמשכים כבר כשלוש שנים ולא הולכים לשום מקום... sorry...

[u]את מוזמנת למחוק את התגובה הזאת אם היא פולשת לסיפור ולדף שלך. באמת.[/u]
[po]זאת גם אני[/po] , אולי קראת כבר את הדף שפתחתי לא מזמן [po]להכיל את קשיי הבכור[/po] ?

_[po]חדשה ישנה[/po], דייקת לגמרי בתיאור של מה קורה כשרואים את הילדים מארבע. זה בדיוק כך - את מקבלת רק את החלק הקשה והמשימתי (או כמעט רק). וכשהילדים בבית-ספר, אז זה כולל גם שיעורי בית וכולי. ולכן, אני ממש לא ממליצה על זה בפתרון לבעיות ביחסים עם הילדים.
בכל זאת, אני לא מצליחה להתאפק מלהזכיר לך דבר קטן..._
אני מסכימה. אנחנו בבית.
שעות הבוקר בד"כ עוברות עלינו בנעימים ובשמחת חיים, ולאט לאט יש שחיקה עד שמתעייפים לגמרי והולכים לישון.
זה נכון גם לאמהות. אז אם את מגיעה עייפה מהעבודה ושחוקה, והילדים כבר מתחילים להיות עם עצבנות שנובעת מעייפות, זה לגמרי נפיץ. (())

ומילא לעשות את זה בזוג תומך עם בן זוג נמצא, מילא לעשות את זה בזוג לא תומך, לעשות את זה כשאת לבד למשך חודשים? לא סביר בעליל. צריך עזרה ויפה שעה אחת קודם.