על ידי שפרי_הופעתך* » 12 ינואר 2012, 15:15
כבר המון המון פעמים רציתי להתייעץ מעל לבמה הזו בענייני חנ״ב בכל מיני נושאים שקשורים לילדים שלי ולא עשיתי את זה. עכשיו אני גם יודעת למה?! כי כלום לא קשור אליהם, הכל קשור אלי, לתחושות שלי , להרגשות שלי, לתפיסות שלי של איך דברים אמורים להיות לעומת איך שהם מתנהלים באמת.
נתחיל מההתחלה... 3 ילדים, עד גיל 6 אחד מהם יונק....הרבה! בסביבה שלנו אין משפחות חנ״ב נוספות, ז״א יש צורך לנסוע, לפעמים גם שעה- קשה לפעמים, אבל זאת אחריותי כאם שבחרה לילדיה חנ״ב.
עניין מאוד חשוב בכל הסיפור הזה: אני הכי שלמה בעולם עם הבחירה הזאת.
אבל מה? מרגישה חנוקה, למרות זאת חוסר יכולת לשחרר לבייביסיטר (כשהיא נמצאת אני יחד איתה) עם אבא זה בסדר אבל אני יודעת שמאוד קשה לו, פיזית וסבלנותית. הוא נוטה להתפרץ כשהוא מאבד את זה....
גם לי יש נטייה מאוד גדולה להתפרצויות, לדוגמא כשאני לא ישנה טוב, כשיש לי משימות לעשות (אוכל, כביסה, קצת לארגן את הבית) כשאני קמה בבוקר וישר מתנפלים עלי בבקשות עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, כשמתחילים להתבכיין בלי סיבה ועוד ועוד...
ואז מה קורה? אני מבקשת ומסבירה בקול מאוד נעים את הקושי שלי, שאם צריך משהו אני תיכף אתפנה, שאם מישהו צריך משהו אפשר לבקש בקול רגיל ונעים ואני אוכל לעזור, מעט מאוד פעמים זה עוזר וברוב המקרים זה לא! ואז.... ה׳פיוז׳ קופץ ואני ממש לא שולטת בזה ומתחילה לצעוק, מה זה לצעוק? לצרוח! אני שונאת את עצמי במצבים האלה כי אח״כ גם לוקח לי זמן להירגע. אני יכולה להיות מצוברחת מעצמי כמה שעות. ואז המוח שלי לא מניח לי, וכל ייסורי המצפון ורגשות האשמה גואים בי ברמות קשות : ״למה הם צריכים להיות בבית עם אמא כמוני״, ״איזו אמא אני, לא מכילה... ״ ועוד ועוד הלקאות עצמיות.
אני רואה אמהות אחרות, סבלניות, מכילות, חייכניות....לי, נעלמה הסבלנות! הרבה פעמים אני מרגישה שהייתי רוצה שמישהו יבוא וייקח אותם, יהיה איתם. לא בגלל שאני לא רוצה להיות איתם, אלא בגלל שאני מרגישה שאני צריכה ׳אויר׳. זה יכול לקרות כל יום אחרי איזה שעתיים של ביחד, יש הרבה התמודדויות שהם מעבר לכוחותי וסבלנותי.
כבר ארגנתי לי יום שבאה בייביסיטר, יש יום אחד שאני לומדת כמה שעות ואני חייבת לציין שאבא נמצא בתמונה ככל יכולתו, תומך מאוד בחנ״ב. ובכ״ז יש לי מן תחושה פנימית תמידית של ׳לבד׳ של ׳נטל׳.
אני אוהבת את הילדים שלי,מאוד.אני לא רוצה שיגדלו עם חוויה של אמא חסרת סבלנות, אבל זה מעבר לשליטתי, זאת התחושה.
אני מרגישה שמבחינה שכלית/ לימודית חינוך ביתי ׳קטן עלי׳ (מעידים על כך הרבה הורים ומבוגרים שמוקסמים מהם) הקושי שלי הוא קושי רגשי, נטו!
יכול להיות שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל לא הייתי רוצה להמשיך בקו הזה, אלא הייתי מאוד רוצה להשתנות, להרגע, לחייך יותר, הרבה יותר, ויותר אמיתי!
האם יש אמהות שחוו את מה שאני מדברת עליו? תמיכה תתקבל בברכה.
כבר המון המון פעמים רציתי להתייעץ מעל לבמה הזו בענייני חנ״ב בכל מיני נושאים שקשורים לילדים שלי ולא עשיתי את זה. עכשיו אני גם יודעת למה?! כי כלום לא קשור אליהם, הכל קשור אלי, לתחושות שלי , להרגשות שלי, לתפיסות שלי של איך דברים אמורים להיות לעומת איך שהם מתנהלים באמת.
נתחיל מההתחלה... 3 ילדים, עד גיל 6 אחד מהם יונק....הרבה! בסביבה שלנו אין משפחות חנ״ב נוספות, ז״א יש צורך לנסוע, לפעמים גם שעה- קשה לפעמים, אבל זאת אחריותי כאם שבחרה לילדיה חנ״ב.
עניין מאוד חשוב בכל הסיפור הזה: אני הכי שלמה בעולם עם הבחירה הזאת.
אבל מה? מרגישה חנוקה, למרות זאת חוסר יכולת לשחרר לבייביסיטר (כשהיא נמצאת אני יחד איתה) עם אבא זה בסדר אבל אני יודעת שמאוד קשה לו, פיזית וסבלנותית. הוא נוטה להתפרץ כשהוא מאבד את זה....
גם לי יש נטייה מאוד גדולה להתפרצויות, לדוגמא כשאני לא ישנה טוב, כשיש לי משימות לעשות (אוכל, כביסה, קצת לארגן את הבית) כשאני קמה בבוקר וישר מתנפלים עלי בבקשות עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, כשמתחילים להתבכיין בלי סיבה ועוד ועוד...
ואז מה קורה? אני מבקשת ומסבירה בקול מאוד נעים את הקושי שלי, שאם צריך משהו אני תיכף אתפנה, שאם מישהו צריך משהו אפשר לבקש בקול רגיל ונעים ואני אוכל לעזור, מעט מאוד פעמים זה עוזר וברוב המקרים זה לא! ואז.... ה׳פיוז׳ קופץ ואני ממש לא שולטת בזה ומתחילה לצעוק, מה זה לצעוק? לצרוח! אני שונאת את עצמי במצבים האלה כי אח״כ גם לוקח לי זמן להירגע. אני יכולה להיות מצוברחת מעצמי כמה שעות. ואז המוח שלי לא מניח לי, וכל ייסורי המצפון ורגשות האשמה גואים בי ברמות קשות : ״למה הם צריכים להיות בבית עם אמא כמוני״, ״איזו אמא אני, לא מכילה... ״ ועוד ועוד הלקאות עצמיות.
אני רואה אמהות אחרות, סבלניות, מכילות, חייכניות....לי, נעלמה הסבלנות! הרבה פעמים אני מרגישה שהייתי רוצה שמישהו יבוא וייקח אותם, יהיה איתם. לא בגלל שאני לא רוצה להיות איתם, אלא בגלל שאני מרגישה שאני צריכה ׳אויר׳. זה יכול לקרות כל יום אחרי איזה שעתיים של ביחד, יש הרבה התמודדויות שהם מעבר לכוחותי וסבלנותי.
כבר ארגנתי לי יום שבאה בייביסיטר, יש יום אחד שאני לומדת כמה שעות ואני חייבת לציין שאבא נמצא בתמונה ככל יכולתו, תומך מאוד בחנ״ב. ובכ״ז יש לי מן תחושה פנימית תמידית של ׳לבד׳ של ׳נטל׳.
אני אוהבת את הילדים שלי,מאוד.אני לא רוצה שיגדלו עם חוויה של אמא חסרת סבלנות, אבל זה מעבר לשליטתי, זאת התחושה.
אני מרגישה שמבחינה שכלית/ לימודית חינוך ביתי ׳קטן עלי׳ (מעידים על כך הרבה הורים ומבוגרים שמוקסמים מהם) הקושי שלי הוא קושי רגשי, נטו!
יכול להיות שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל לא הייתי רוצה להמשיך בקו הזה, אלא הייתי מאוד רוצה להשתנות, להרגע, לחייך יותר, הרבה יותר, ויותר אמיתי!
האם יש אמהות שחוו את מה שאני מדברת עליו? תמיכה תתקבל בברכה.