מי-אור בת שש וחצי.
אני לא יודעת להיות אמא לבת שש וחצי.
יש ילדות בנות ששוחצי שאני מסתכלת עליהן והן עדיין נראות לי כמו ילדות קטנות של אמא.
אני מתכוונת - מי-אור כבר גדולה.
יש לה העיסוקים שלה, החברות שלה, גינונים של גדולה, רצונות של גדולה, היא לא רוצה לחבק ולהתנשק כל היום. רק כשהיא עייפה בערב.
טוב ולפעמים לרגע במשך היום. אבל זה כבר לא זה - לא כמו שהיא היתה פעם.
נורא מבלבל אותי כל הקטע הזה - ומן הסתם גם אותה.
אני שואלת את עצמי האם זאת היא רוצה להיות גדולה ותופסת את הספייס שלה, או שמא זאת אני שמתקשה לתפוס גם את הספייס שלה יחד עם שלושה אחיה הקטנים יותר.
אולי אני לא עושה מספיק? לא משקיעה מספיק?
הילדים שלי מאוד עצמאיים, מגיל מאוד קטן יחסית למה שאני רואה אצל אחרים.
למשל מקלחת - היא כבר שנתיים מתקלחת לבד.
ובדרך כלל בכיף.
לפעמים מבקשת ואז אנחנו מקלחים אותה.
לעומת זאת היא לא תמרח לעצמה פרוסת לחם לבד - כי בשביל זה יש לה אמא....
רק שאני אדע לגדול איתה.

לכליל היתה היום יומולדת.
בדיוק מה שהיא רצתה היא קיבלה. מסיבה עם ליצנית (בטעם של פעם בלי גימיקים), עוגה ונרות וממתקים ומתנות ושירים ומשחקים -
היא בת 4.
אין מרוצה ממנה בתבל.
ואין מרוצה ממני.

קראתי פעם ראשונה מאז שכתבתי את תחילתו של הבלוג הזה.
רציתי עוד ילד. אני בשוק.
אני ממש הזמנתי עוד ילד.
ולכן יש לי ארבעה.
שכחתי שרציתי עוד ילד - חשבתי שזה בא במקרה.
אני רוצה כבר עוד אחד - אבל לא עכשיו.
עכשיו אני עסוקה.
צריכה זמן לעצמי, צריכה לגדל את הארבעה שלי ולהנות איתם.
עוד כמה שנים תהיה לי תינוקת קטנה. אני יודעת.

[u]למה לחכות שנתיים לחופשה דימיונית?[/u]
כדי שהיונק הגדול שלי כבר לא יינק - גם לא בדמיון שלי
וכדי שהיונק הקטן שלי יוכל לינוק רק בדמיון שלי לפחות למשך שעה.....

יוווווו תשמעו את המרגיעון שלי:
כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו.

מכיוון שאני לא בעניין של עוד הריון עכשיו, אני מנהלת מעקב הפרשות.
זה קצת בעייתי בגלל ההנקה.
אני מזהה את הביוץ - החל מהחודש הקודם.
בבירור.
כן, הקטן בן 8 חודשים - פעמיים בזמן הזה נכנסתי שוב להריון.
הפעם לא עוד.
איך בא לי כבר דימום - וסת - מחזור -
כל כך הרבהשנים אני בלי, וכל כך מתגעגעת.
אני מאלו שתמיד אהבו את הדימום שלהן, הוא תמיד נתן לי תחושה של נקיון, התחדשות ונשיות.
עכשיו כשאני שוב עוקבת אחרי הגוף שלי, זה מייד מחבר אותי בעוצמה למרכז האינטואיציה שלי, ולאישה שבי.
כל כך כיף, כל כך נכון, וגם כל כך מפתיע.
אני שמה לב לרגישות שלי שהולכת ומתעצמת מידי יום ועל הדרך שבה אני מקבלת את ההחלטות הנכונות עבורי - ברגישות ובעדינות, בשקט.
ביומיים שלאחר הביוץ, אני נכנסת לבלבלה.
חווה איזה שינוי קיצוני של התכנסות. רגע אחד בחוץ, רגע שני בפנים ולא מעוניינת שאף אחד ייכנס אלי פנימה.
אולי אפשר שבוע אחד בכל חודש לא לעבוד, לא לצאת בכלל מהבית.
רק להיות עם עצמי ועם המשפחה.
אולי זה גם יתאזן עם הזמן.

טוב בקטע האחרון מ2006 כתבת שהם ישנים בשבע שמונה בערב אז הייתי חייבת לדעת אולי יש לך איזה נוסחה:-)
הרסת אותי מצחוק...

קוראת@}

איזה כיף שחזרת לכתוב!!!!!!!!!!!!!
יש!!!!!!!!!!!!

למה לחכות שנתיים לחופשה דימיונית?

_הגדולה כל היום מסתובבת ושרה - ממציאה שירים ולא שותקת לרגע.
זה עוזר לה כניראה להתרכז. מצחצחת שיניים ושרה. קוראת ושרה. אוכלת ושרה. האמת - גם אבא שלה כזה._
במשפחה שלנו זה גם ככה, עם הבן שלי - ועם אבשלו...

[u]גם חופשה דמיונית היא חופשה לא???[/u]
לגמרי.

[u]איך קרה שהילדים התחילו לישון בשבע שמונה בערב פתאום? זה משהו שעשיתם או שלבד?[/u]
מי ישן בשעה כזאת??? באיזה יקום?
מרגיעון: המציאות היא נחלום האולטימטיבי
הגדולה הולכת לישון בשמונה וחצי בעיקרון. כי אחרת היא לא קמה לבי"ס - מה שגורר אמא אחת ושלושה קטנים לנסיעת בוקר "כי היא חייבת".
בפועל עשר היא בדרך כלל במיטה - אבל עד אז קוראת בשקט.
הקטנה - שמונה וחצי זאת השעה שלה. היא בעצמה מבקשת - שאני ארדים אותה עם יד על המצח כדי שהוא יירגע.
הפעוט - בין שבע ללא שנ"צ לעשר וחצי לאחר שנ"צ, לא קבוע ולא בשליטה.
התינוק - שמונה כבר ישן בדרך כלל ולפעמים עוד קודם.

לפעמים כשכולם באמת נרדמים מוקדם אני המומה מהשקט.
בכלל, איזה מן בית רועש יש לנו.
תמיד נראה לי שבתים אחרים הם שקטים יותר, זורמים יותר, הילדים לא צווחים כל הזמן, לא רבים אחד עם השני וגם לא רוקדים / קופצים / שוברים / צוחקים בקולי קולות, ההורים - תמיד יש להם זמן לסדר את הבית לפני שהילדים ישנים, אז הבית מסודר ו,תרבותי,
רק אצלי הבלאגן חוגג, אני מרמה[ 8 ידיים קטנות זורקות את החפץ שהרמתי ועוד כמה אחרים בעבור הריבית.
הגדולה כל היום מסתובבת ושרה - ממציאה שירים ולא שותקת לרגע.
זה עוזר לה כניראה להתרכז. מצחצחת שיניים ושרה. קוראת ושרה. אוכלת ושרה. האמת - גם אבא שלה כזה. חהחהחהחה
הקטנה כל היום צורחת. זה כאילו שהווליום שלה מתחיל מאיפשהו למעלה. לפעמים אני מוצאת את עצמי צורחת חזרה - "שקט" - מה שכמובן מגוחך לחלוטין.
הפעוט - בדיוק בשלב הזה שחושב שיכול הכל וגם עושה. מעצבן את הבנות וגם את התינוק .
והתינוק - הוא לומד בעיקר.
מאוד שקדן.
בעוד שנתיים אני אורזת את המזוודות הדמיוניות ונוסעת אל מעבר להרי הדמיון הפורה שלי.
גם חופשה דמיונית היא חופשה לא???

באמת בלוג מקסים.. ואתם מקסימים..
איך קרה שהילדים התחילו לישון בשבע שמונה בערב פתאום? זה משהו שעשיתם או שלבד?

[u]איזה בלוג מקסים יש לך.[/u]

תודה שכתבת, וגם נכנסתי לאתר שלך ויצא לי כזה "וואו". את מעוררת השראה. {@

איזה בלוג מקסים יש לך.

מלא מלא זמן לא כתבתי כאן
אבל הנוכחות שלי חשובה מדעותי - כך אומר לי המרגיעון ואני נרגעת לי כי הרי אני קוראת פה תמיד.....
הגדולה כבר בכיתה א'. וטוב לה ומאושרת.
האם באמת טוב לה? - אני לא יודעת למה, אבל נראה לי שכן. תפור עליה הקטע החברתי הזה.
היום נסעתי לבקר אותה בבי"ס.
הסתובבתי איתה בכיתה, בהפסקות, ראיתי אות חוששת מהגדולים ממנה, אבל גם חופשיה ומאושרת בהרקדה בהפסקה, נדחקת ביניהם ומוצאת את מקומה ומחקה את תנועותיהם.
כזאת חמודה .
הקטנה שכבר כמעט בת 4, בגן. בערך. כשהיא רוצה.
לאחרונה היא רוצה יותר.
בתקופות.
אנחנו כבר רגילים להתקפות הגן שלה וגם להתקפות הבית שלה, וזורמים עם זה.
הגן רגיל לזה גם הוא כבר, ולא נגיד זורם כיוון שזורם זאת מילה לא מתאימה לגן שלה, אבל מסתדר.
השניים הקטנים בבית.
אני עובדת. הרבה עובדת.
מרוב שעובדת יש לי מטפלת בהיכון. ולמדתי לעזוב תינוק בן חצי שנה ולנסוע. והוא נשאר בחיים צי היה מאמין.
גלבוע בן שנתיים וטיפה, או כמילות השיר האהוב שלו שהוא המציא תוך קפיצות הסטריות מהספה לפוף - "אני גדול, אני גדול, אני גדול, אני גדול..."
ועיטם, הרביעי, הוא התינוק הכי נוח בעולם.
תמיד מחייך - פלרטטן קטן.
יש לי ארבעה ילדים מי היה מאמין. כשאני אהיה בת 40 הקטן יהיה בן 6.
טוב, זה במקרה ואכן לא יבוא עוד אחד.
או עוד אחת.
נורא מוזר - ככל שיש לי יותר ילדים לאהוב, ככה אני יותר מלאה באהבה. אני מתפוצצת מרוב אהבה.
תקופה טובה.
בערך.
אבא של הבן זוג לא במיטבו - התגלה אלצהיימר.
ירידות ועליות, סה"כ עדיין בסדר.
אנחנו רוצים להביא אותם לגור לידנו.

[u]טוב לשמוע שהכל טוב[/u]
{@

[u]האתר כל כך עמוס שנהיה לי קצת מפחיד להכנס[/u]
לגמרי.
טוב לשמוע שהכל טוב.

מלא מלא זמן לא ביקרתי פה.
האתר כל כך עמוס שנהיה לי קצת מפחיד להכנס.
קוראת אחורה ולא מאמינה איך דברים משתנים ממש בלי ששמים לב , שינויים כל כך גדולים.
עוד מעט אנחנו בבית שנה. אמא אבא ושלושה ילדים.
בעיקר אמא ושלושה ילדים אבל אני לא מתלוננת.
שני שינויים גדולים:
שלושת הילדים שלי הולכים לישון בשמחה ובנחת בשעה שבע וחצי שמונה בערב. שלושתם. יש ערבים יוצאים מן הכלל שבהם מי-אור מחזיקה מעמד קצת יותר.
יש גם ערבים שבהם אני מתחננת אליה שתחזיק מעמד קצת יותר כי לא הספקתי "להיות איתה" מספיק היום.
יש ערבים שהיא מבקשת ובדרך כלל אני נענית בשמחה.
אבל בעיקר יש לי פתאום זמן ערב איכותי שלי עם עצמי או עם האריה.
או עם חברים.
כיוון שכך, אז גם קמים מוקדם יותר בבוקר. כבר לא בתשע - אלא בשבע.
וואו, עד תשע אני מספיקה לסיים עם כל מטלות הבית ואז יש לנו בוקר שלם לעשות מה שרוצים ובכיף!!!!!!
שווה את זה ובגדול.
אני וגלבוע ישנים צהריים באופן סיסטמטי . הבנות לא בדרך כלל. ולא מפריעות לי.
והשינוי השני -
אנחנו לא במרדף אחרי חברים / חברה , לא לעצמנו ולא לילדים שלנו.
טוב לנו עם מה שיש, יש בסביבה הקרובה והרחוקה המון המון אפשרויות והילדות יודעות לפלס את דרכן לבד בעולם החברתי המתפתח שלהן.
הן המון עם חברים, והן המון גם לבד בתקופות קצרות שמתחלפות להן . ככה אחת לכמה ימים.
כמה בטחון עצמי יש להן - לא להאמין.
הן בכושר שיא, מי-אור יכולה לרוץ את כל המושב , ומהר, וכאילו כלום. כליל קשה לה לרוץ עם הרגליים הקטנות שלה אבל שולטת בבימבה שלוקחת אותה לכל פינה.
קילומטרים של בימבה.
הן המון עם חברות / חברים, הרבה יותר ממה שצריך לדעתי, אבל אני משתדלת לא להתערב . בעיקר כשזה לא גובה ממני התמודדות עם פרוצדורות מיוחדות יותר מידי.
שמנו לב שמי-אור נעשית עצבנית אם היא לא מספיק זמן עם עצמה לבד במשך היום.
היא עשתה הפסקה ארוכה בקריאה וכתיבה, ופתאום חזרה לזה כאילו בנקודה אחרת. מתקדמת הרבה יותר, זה מדהים. כמו היתה צריכה קצת זמן להפנים את המילים והאותיות. פתאום קוראת בקצב של 25-30 עמודים בערב. מדהים בעיני.
ועכשיו התחילה לראות גם מספרים.
כליל משחקת בעיקר עם החברות של מי-אור . ורודה בהן ביד רמה. מדהים איך היא מצליחה להשתלב בלי בעיה.
ילדים בגיל שלה פחות מעניינים אותה, ואני מבינה את זה.
אבל יש לה שתי חברות בגילה וזה טוב. השאר בנים וגם איתם היא משחקת יפה.

השבוע מי-אור ושלוש חברות רדפו אחרי חבר שלהן עם מקלות.
בשבילה זה לא אלימות - זה פשוט מן ריקוד כזה, היא סתם נהנתה לה וגם לא חשבה שזה לא בסדר כי הרי היא לא ממש פגעה בו פיזית עם המקל.
זה גרר שיחה איפוס רצינית ויציאה שלה לרגע (קטן) מעולם הפיות שלה, כדי להבין שהוא לא הרגיש כמו "מן ריקוד כזה".
היא התקשרה וביקשה סליחה, אמרה לו שהיא לא היתה צריכה להתנהג ככה כמו שאר הבנות כי זה לא יפה.
נראה לי שהיא הבינה.
אח"כ הסתבר לי ששלוש הבנות האחרות עושות לו את זה ודברים אחרים גם בגן.
ילדים אומללים.
אני מתעקשת על זה שהיא תפתור את הבעיות החברתיות שהיא נתקלת בהן באופן די מיידי. לא תמיד מייד במקום אבל למחרת כן.
נראה לי שזה מקנה לה בטחון , היכולת הזאת.
לדעת שלא משנה אם לא תמיד היא מסכימה עם אחרים על דברים מסויימים, ולפעמים רבים בגלל זה, ולפעמים זה מגיעה למריבה ממש
אבל תמיד אפשר לדבר אח"כ כשנרגעים ולהמשיך הלאה יפה.
"לסדר את הדברים"
אני אוהבת להיות לבד עם הילדים שלי. אני אוהבת לראות את מערכות היחסים בינים שהולכות ומתרקמות ומגיעות לשיאים חדשים מידי יום.
אני אוהבת לראות את המשחקים המשותפים, וגם אוהבת לשמש בתור קרקס נייד כשצריך.
ואני צריכה לפחות פעמיים בשבוע קצת זמן לעצמי מחוץ לבית עם חברים שלי כדי להשאר שפויה ושיישאר לי כיף.

הרבה זמן לא כתבת וספרת....
שבת שלום {@

אני דוקא לקחתי ממך המון משני הביקורים האחרונים...
המילים שלך הדהדו בתוכי עוד ימים אחרי... " אני לא עושה בשבילן משהו שלא טוב לי איתו"... או בניסוח אחר אבל הכוונה דומה.
ופתאום אני מוצאת את עצמי מסוגלת להגיד למיכל "לא" לציצי כשלא מתאים לי גם אם זה אומר שהיא בוכה (כמובן- שברור מעל כל ספק שהיא סתם משועממת או מחפשת מוצץ בציצי). אני מגלה שאני יכולה לשים להן גבולות של: פה אמא נגמרת ומתחילה -אני- האישה, הבן-אדם. ואם בא לי לרקוד בלי אחת מהן תלויה עלי זה גם בסדר... מותר לי ערב אחד לתת לניצן להירדם בלעדיי במיטה כי זה זמן שלי בשבילי...
הקיצור- תודה!
אחרי כל ביקור אצלכן אני יוצאת מלאת תובנות ומחשבות

[u]את לא הבנת[/u]
עכשיו אני מבינה.
[u]אולי לך זאת נשמעת הטפה[/u]
לא הטפה אבל בהחלט אחרי אחר-צהריים כזה עמוס, הייתי שוקלת האם כעת זה הזמן הנכון לערוך שיחה מסוג זה.
אבל אם הרגשת צורך לדבר איתה, אולי היה יותר מתאים לדבר על המקרה הספציפי שקרה ולא על איך את רואה את העולם, שזאת שיחה חשובה בפניי עצמה.
תחשבי איך היא ראתה את העולם באותו הרגע. אולי היא לא הבינה מדוע אי-אפשר לחכות שהעוגיות יהיו מוכנות,
אולי היה לה קשה לעשות "מעבר", להפסיק את זמן הבילוי אצל השכנה.
יש ילדים שהמעברים בין עיסוק אחד לשני מאוד קשים עליהם, כלפי חוץ זה מתבטא בבכי, "לעשות דווקא" (אני שונאת את הביטוי הזה אבל הרבה הורים מבינים מה זה אומר).
כתבת - [u]לגבי התשןמת לב האינסופית שהיא רוצה ממני_ וכמה משפטים אח"כ הוספת - _היא מעדיפה לעשות דברים לא איתי אלא לבד[/u]
קשה לי להבין אותך בשני המשפטים הנ"ל. למה בדיוק התכוונת?
[u]אנחנו בתהליך[/u]
אני חושבת שזה בדיוק המקום שאתם נמצאים בו עכשיו. תהליך זה מסע לא קל.
אולי היא משקפת לך את מה [b]שאת מרגישה, את המצב בו את נמצאת[/b]...

[u]לא הגזמתי בכלל אה?[/u] :-D

[u]היא רגישה מאוד מאוד,[/u]
גם את.

פינק - קראתי שוב את מה שכתב לי, ויש לי עוד הערה / הארה:
היא לא עושה כלום בעזרת תשומת לב שלילית. אם היא בוכה על עוגיה או על כל דבר אחר אז זה מתוך צורך רגשי אמיתי ולא בכוונה כדי לזכות בתשומת לב.
היא רגישה מאוד מאוד, הימים שלה מאוד עמוסים, יותר מידי לטעמי, והבכי הוא הדרך שלה לפרוק את זה.
היא יודעת יפה מאוד לבקש תשומת לב - "אמא אני חייבת חיבוק" כשהיא בוכה, וגם מסבירה "אני לא יכולה להפסיק לבכות ולהרגע כי עצוב לי / אין לי אהבה ..." כל דבר אחר.
קודם כשהיא הלכה לגן היא היתה בוכה כל יום וכל היום.
היום כשהיא בוכה רק פעם בכמה ימים אני יותר רגישה לבכי שלה - ולכן הדברים יותר מטרידים אותי.
(זאת כמובן היתה הערה לי ולא לך...)

האמת היא שאנחנו לא ממש רבות כל כך הרבה, ואין ביננו מתיחות בכלל,
אבל מה שכן - זה אכן נראה ככה מקריאת הבלוג כיוון שזה בעיקר מה שבא לי לכתוב כאן כרגע.
כלומר - המריבות איתה או הדגשי הסמכות ההורית שלי הם כרגע גורם למתח פנימי שלי ופה זה המקום עבורי לפרוק אותו.
כן, היא צריכה תשומת לב ממני. כתבתי על זה למעלה בתחילת החודש. והיא מקבלת. היא גם מאוד עסוקה בהשוואת מידת התשומת לב שהיא מקבלת לעומת אחותה.
יש כאלו שרואים בשלושה ילדים צמודים בגיל חיסרון בגלל העניין הזה, אני רואה בזה יתרון וכיף. אולי כי ככה אני בוחרת.
בפועל כשאני מסתכלת על החיים שלנו אני רואה ילדה שמחה . זה שמידי כמה ימים יש מריבה זה תהליך נורמלי בעיני.

[u]כמה מסרים העמסת עליה בערב אחד. גם לא הסכמת לה עוגיה, גם לא הסכמת לה לראות משהו שהיה חשוב לה, כולם כעסו עליה ובסוף עוד הספקתי לדחוף לה שיחה ....[/u]
את לא הבנת.
אני לא הסכמתי לתת לה עוגיה. זה רק עוגיה, לא הסטריה. יש גם בבית ולא חייבים לחכות עוד עשרים דקות אצל השכנה בתשע בערב שהעוגיות יצאו מהתנור כדי לקבל עוד עוגיה. גם לשכנה (ןלשכן ) יש חיים משלהם לא?
וגם - אני דווקא כן הסכמתי לה לראות את המשהו חשוב לה. ניהלנו שיחה כשהיא נרגעה מהיבבות , היא הסבירה לי בשקט שזה חשוב לה ואני הבנתי והסכמתי. היא עצמה בחרה לוותר על הצפיה לבסוף.
כולם כעסו עליה -
לא, עליה דווקא במקרה זה אף אחד לא כעס. כעסנו על ההתנהגות שלה וגם זה באופן רגעי ובאהבה וסבלנות אין קץ, תוך חיבוק דובי במיטה וליטוף ונישוק. כיוון שאנחנו ישנים כולנו יחד זה נראה לי לגיטימי שאבא יוציא אותה מהחדר להרגע איתו במקום שכולם יתעוררו ויבכו גם.
ולגבי השיחה, כמובן שהגזמתי - השאלה שלי היתה צינית לחלוטין.
אבל, להפתעתי המוחלטת (טוב לא ממש אני מכירה אותה...), דווקא היא זוכרת מכל הערב הזה בעיקר את השיחה הזאת. ולא ממש לרעה.
אולי לך זאת נשמעת הטפה, אבל אני לא הטפתי לה, אני סיפרתי לה איך אני רואה את העולם. והיא נהנית להקשיב לי, היא נהנית לנהל איתי את השיחות האלו.
בקיצור, זהו בלוג. קצת קשה מבלוג ללמוד על ההתנהלות המציאותית של חיינו. בעיקר כשבזמן האחרון אני פחות כותבת - לא מוצאת את הזמן .זה המקום עבורי לכתוב בעיקר על דברים שמרגשים אותי, וכרגע אלו דווקא חילוקי הדעות ביננו.

אני שמה לב שהיא משתנה, היא גודלת, יש לה דעות משלה, היא מתווכחת איתי ועונה לי תשובות מתוחכמות ויפות.
אני גאה בה על היכולת שלה להתווכח איתי ולשכנע אותי בדברים שהיא רואה אחרת ממני.
בדרך כלל יש לי נטיה לוותר לה די מהר בכל דבר. בזמן האחרון אני רואה את החשיבות של לשים טיפה יותר גבולות וכללים. אנחנו בבית ופתאום היא מרגישה בחופש כאילו מותר לה הכל. וזה לא ככה.
הכלל הבסיסי בבית הוא שיהיה לכולנו נעים. לא רק לה. ואת זה אני מנסה ללמד אותה עכשיו. שלפעמים מוותרים אפילו אם ממש בא, כי זה לא מתאים לאחרים.
אני מרגישה שהיא מחפשת גבולות, וגם אני מחפשת גבולות. כאילו שאם לא יהיו כאלו לגמרי - אז אני אלך לאיבוד בתוך הביתיות שלנו.
אני אאבד סבלנות, ואת הכיף, לא יבוא לי לשבת לצייר איתה, או להקריא, או כל דבר, כי [b]אני[/b] לא יהיה קיימת יותר.
יהיה רק ה"אני האמא". ואני לא רוצה ולא מוכנה שזה יקרה.
אני זה אני והיא זה היא ונכון שהיא רואה בי כרגע די רק אמא שאפשר לנווט אותה לעשות כרצונה בכל רגע נתון, אבל היא צריכה להבין שזה לא המצב.

תודה פינק, אני אשמח לעוד תגובות כאלו.
לגבי התשןמת לב האינסופית שהיא רוצה ממני - זה נראה לי כרגע כאילו כמה שיתר אני נותנת, ככה היא רוצה עוד.
כמו לתת לה את שתי הידיים רק כדי שהיא תבקש גם את הרגל.
אולי תוצאה מאוחרת של הלידה, אולי כליל שגדלה תופסת פתאום יותר מקום בחיינו.
אני תוהה אם אי פעם היא בכלל תרגיש סיפוק . אני נותנת ככל שאני יכולה, והיא לוקחת רק כשמתאים לה.
הרבה הצעות לתשומת לב שלי אליה נשארות ללא מענה מצידה, היא מעדיפה לעשות דברים לא איתי אלא לבד / עם כליל / עם חברות.
כשאני חושבת על זה אז בעצם רק בשעות הערב המאוחרות - תשע ומעלה היא בעצם מעבירה לי מסרים של לא מסופקת ושל מחסור בתשומת לב. שואלת את עצמי אם זה אכן צורך שלה אמיתי או שזה צורך שנובע מחוסר רצון ללכת לישון או אפילו עייפות. ז"א "צורך משני" והבעיה היא אחרת.
היא יכולה לשבת איתי עד חצות על משחקי קופסא , לפהק ולא לקלוט כלום כבר מתוך עייפות אבל רק לא ללכת לישון.
להמשיך איתי עד שגם אני הולכת לישון. היא כאילו רוצה להיות כמוני. גדולה. אבל היא לא, היא ילדה בת חמש.
טוב, עכשיו אחרי שכתבתי את הדברים, נראה לי שהתפקיד שלי פה הוא בהחלט לדאוג שהיא תלך לישון בשעה סבירה .

אנחנו בתהליך של מציאת גבולות שיהיו טובים לנו לחינוך הביתי. עד עכשיו היתה הסתגלות למצב, היינו בהשרדות. ועכשיו הגענו למצב שמאפשר להרים קצת את האף ולבדוק איפה אנחנו נמצאים ולמה ואיך אנחנו רואים את ההמשך.
האמת - אני ממש מרוצה מהמצב.

[u]לא הגזמתי בכלל אה?[/u]
כמה מסרים העמסת עליה בערב אחד. גם לא הסכמת לה עוגיה, גם לא הסכמת לה לראות משהו שהיה חשוב לה, כולם כעסו עליה ובסוף עוד [u]הספקתי לדחוף לה שיחה[/u] ....
אני לא מתכוונת להעליב אותך אבל אני קוראת בבלוג שלך ובזמן האחרון שמתי לב שיש המון מתיחות בינך לבינה.
אולי כדאי לחפש את התשובה למה אתן רבות כל הזמן?
אולי היא צריכה תשומת לב ממך והיא עושה זאת באמצעות תשומת לב שלילית?

אוי איזו תמימות
גלבוע התעורר ראשון
אח"כ הופיע לה כליל
לסיום הלכתי להביא את מי-אור מהשכנה, ולא הרשיתי לה עוגיה אחת אחרונה.
כל הדרך הביתה היא נגררה אחרי (וכליל על הידיים) צורחת ובוכה "עוגיה.... , עוגיה......"
בא לי להחטיף לה איזה סטירה, נשבעת.
הודעתי לה שהיא לא תראה את ההחלקה על הקרח באולימפיאדת החורף שהיא מאוד אוהבת אם היא לא תתאפס על עצמה ותלך בכוחות עצמה ותפסיק לצרוח, זה לא עזר. באנו הביתה הכנסתי אותה צורחת למיטה.
זה כבר לא היה "עוגיה" - עכשיו זה היה "החלקה על הקרח....". גלבוע התעורר שוב מהצרחות שלה, אבא חטף קריזה, לקח אותה לחדר שלהן שתרגע שם. בכלל נכנסה לאטרף. הרשיתי לה לחזור למיטה אלי להרגע עלי רק אם היא באמת רוצה להרגע.
באה והמשיכה לבכות בשקט. ואז שכנעה אותי לתת לה לראות את ההחלקה על הקרח. אמרתי לה שאם זה חשוב לה אז שתלך לראות, אבל שתדע שאני מרדימה עכשיו ואח"כ לא ארדים שוב - אח"כ זה הזמן שלי.
החליטה לא ללכת.
בין לבין עוד הספקתי לדחוף לה שיחה על זה שהיא ילדה ובתור שכזאת היא לומדת איך להיות בן אדם בוגר ושהיא צריכה לחשוב איזה בן אדם היא רוצה להיות ולהתאמן על זה.
להיות נאמנה לעצמה, לאיך שהיא מרגישה, לאיך שהיא חושבת, גם אם זה לא דומה למה שישנו בסביבה.
לא לשקר, כי מקסימום שיקרה אם היא תגיד את האמת זה שיכעסו עליה קצת או יעלבו ותמיד אוהבים אותה ותמיד אפשר לסדר את הכל במילים.
לעמוד מאחורי ההבטחות שלה ומאחורי המילים והמעשים שלה כדי שתרגיש טוב עם עצמה.
לחשוב לפני שהיא מדברת.
לא הגזמתי בכלל אה?
נרדמה.
זהו פרקתי עכשיו זמן קפה.

מי-אור אצל חברה, כלי וגלבוע נרדמו כבר לפני שעה.
בא לי לצרוח את כל הגוש הענק הזה שיש לי בבטן - גוש ההשתאות על הערב החופשי שנהיה לי סתם ככה ללא קשר לכלום , אבל אני אשתוק לי ואמשיך להנות מהחופש הפתאומי ולא אצרח כדי שלא יתעוררו.
ששששש........ שששששששש......... כולם!
מתחילה לקבל קצת קוצים מזה שאני לא עושה יותר מידי עם עצמי. העניין הזה של "אני לא מעמיסה על עצמי עבודה כי אני עם שלושה ילדים בבית וזאת עבודה בפני עצמה" מקבל קצת זוית לא נכונה עבורי.
לא שזאת לא עבודה בפני עצמה, ולא שיז לי המון זמן פנוי, אבל בכל זאת משהו מתחיל לפשפש לי בקרביים בעניין הזה.

מי-אור גילתה את נפלאות המחשב. משחקת שעות, גולשת ברשת. אני נזכרת איך כשהייתי ילדה אבא שלי קנה את המחשב הראשון שלנו - דרגון 32. מפלצת חסרת יכולת. אבל איך נהניתי אז ממנו. ממש כמוה. רק שאני לא הייתי בת חמש.

_ז"א - אני האמא ואתן הילדות, בעסה לכן , אלו החיים. תתמודדו עם מה שיש כי עכשיו אני החלטתי עליכן.
אחחחח, עמדת הכוח הזאת פשוט עושה לפעמים את החיים להרבה יותר קלים ופשוטים_
למה באסה? בכלל לא.נהפוך הוא-הן שמחות על כך.
עמדת כוח? לא. סמכותיות-כן.יחי ההבדל בקטן.

אאההההההההההההההההה
אני באמצע הסטריה כללית.
גלבוע ישן, הבנות לא - ומנג'סות.
החלטתי שהפעם אני לא מוותרת על הזמן שלי, משעה תשע בערב אני מרדימה אותן והן לא רוצות לישון - אז עכשיו זה הזמן שלי ואני לא מרדימה שוב ושוב ושוב ושוב. כנוהל החל מהיום.
הופ, הנה זהו נגמר הבכי . "אמא בואי תכסי אותי" מתבכיין ומסכן.
וכמה רעה אני מרגישה , אבל לעזאזל זה הגבול שלי ואני לא מתכוונת לוותר.
הודעתי להן שאני אוהבת אותן אבל שאני צריכה את הערב לעצמי ואם הן לא מסוגלות לשחק בשקט כי הן כבר עייפות בטירוף ויושבות לי על הראש אז הן בתשע בערב במיטה כל יום. כבר 23:00, אני בכלל לא מבינה איך הן מחזיקות מעמד ערות עד שעה כזאת. מילא כליל שישנה צהריים שלוש שעות, אבל מי-אור הלכה אתמול לישון מאוחר - ישנה אצל החבר (החתן) שלה , וקמה מוקדם ליום פעיל למדי.
אני יכולה לדמיין את שנת הצהריים של מחר של שתיהן על חשבון הערב הזה.

"הודעתי להן" - זה אומר שזה לא נתון לדיונים , וגם שאני לא פתוחה לשמוע תלונות והצעות לשיפור עכשיו.
מחר כן.
ז"א - אני האמא ואתן הילדות, בעסה לכן , אלו החיים. תתמודדו עם מה שיש כי עכשיו אני החלטתי עליכן.
אחחחח, עמדת הכוח הזאת פשוט עושה לפעמים את החיים להרבה יותר קלים ופשוטים.

[u]לא מבינה איך אני אמורה להתמודד עם המריבות שלהן עם עצמן, אחת עם השניה ואיתי בשעה כזאת כשגלבוע בוכה עלי והן כמעט מאבדות צלם מרוב עייפות[/u]
משתתפת באי ההבנה. מזכיר לי איזה בוקר איום שהקטנה חולה עם חום גבוה ובוכה,הילדים רעבים וצרכים אותי(גם הם סה'כ תינוקות),הבעל עובד ממוקדם בבוקר עד הערב. ואני,לבדי. מרגישה כאוס.ואז כל הזמן יש משקלים ומדידות של מי צריך אותי עכשיו יותר.
החדשות הטובות הן-הכל זמני,הכל חולף.יום קשה מביא פתח לתיקון.

חלומות מוזרים הלילה.
מרגישה שאני עוברת שינוי גדול , פנימי, ולא בטוחה שאכן יהיה לי את האומץ לצאת עם זה החוצה.
כבר הרבה שנים אני מטפלת. למעלה מ 10 שנים.
כבר הרבה זמן יש לי ראייה פנימית של טיפולים אחרים.
הדבר הכי קרוב למה שאני רוצה לעשות באמת הוא המכשפות בסיפורים של ימי הביניים.
ללחוש לחשים ולהוסיף קמצוצים ולהתעסק עם האנרגיה והופ. זהו.
קודם כל דרוש אומץ להתייצב מול מטופלת ולנהוג כך . אומץ יש לי.
אבל, וזאת השאלה הגדולה:
אני לא מאמינה בקסמים, אני מאמינה בעבודת מודעות וריפוי פנימי. אז למה אני רוצה לעשות קסמים?
מה זה בעצם משנה אם תהליך מתחיל ב"קסם" או מתחיל אחרת?
סה"כ כדי להראות ולהוכיח לאנשים שאפשר להזיז עניינים , לפעמים צריך להשתמש בקסמים.
לפעמים צריך לפתוח מרחב מחיה על מנת שיהיה לאדם מקום להתחיל לטפל בעצמו. כוח. אנרגיה.
נקודה למחשבה.
אוי השעה 10:00 בבוקר ולא שבע. אלוהים אדירים!!!

אוי איך זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמישהו מגיב פה. בכלל שוכחת שמישהו יכול לקרוא כשאני כותבת.
ממש כיף תודה.

לא נסעתי ללמוד - גלבוע היה חולה.
נורא בכה כשהוא לא היה עלי, ז"א עבר לגור עלי במנשא על הגב ליום אחד שלם ארוך ומייגע.
לא יודעת כמה הוא שוקל אבל הוא לא ממש קטן ולא ממש קליל. די גוריל התינוק שלי.
אבל למה, למה לקח לי עד חצות הלילה להבין שהוא לא חולה אלא [b]אלרגי לתות שדה[/b] שאני אכלתי???????????
זהו, אני מפוטרת בטוח.

היה יום לא קל בכלל. שהתפוצץ לו בערב (אלא מתי...)
הבנות היו כבר עייפות וזה התנפץ לי בפרצוף. לא מבינה איך אני אמורה להתמודד עם המריבות שלהן עם עצמן, אחת עם השניה ואיתי בשעה כזאת כשגלבוע בוכה עלי והן כמעט מאבדות צלם מרוב עייפות.
אז אחרי שביקשתי (התחננתי?) לפני מי-אור שתתחשב רק היום ותפסיק לצרוח על אחותה ועל אמא שלה ותפסיק להתבכיין בקולי קולות ואם היא עייפה שתלך לישון , איבדתי גם אני צלם וצרחתי עליה.

ממש מצחיק אותי עכשיו - הקש ששבר אותי היה שהיא לקחה את הבובה שכליל רצתה ודרשה ובכתה כדי לקבל ואת הבקבוק מים האישי שלה עצמה (כדי שכליל לא תשתה לה) וזרקה אותם מאחורי המטבח שלהן שכבד וכליל לא יכולה להגיע.
ואז לקחה את בקבוק המים של כליל (שבכתה מאוד בינתיים גם ככה) והכריזה עליו שהוא שלה ולא עניין אותה ששלה זרוק איפה שהיא זרקה אותו. אז ת'צבנתי וביקשתי שהיא תלך להוציא את זה משם - מה שגרר בכי וצרחות עלי.
ואז כשביקשתי שקט כי גלבוש רוצה להרדם היא אמרה שלא והוציאה לי לשון.
נשבר לי, תפסתי אותה ולקחתי אותה לחדר - צורחת וכועסת והודעתי לה שהיא לא יוצאת משם ושתלך לישון.
היא מצידה בכתה בכתה ואז צעקה לי "סליחה" ונשברתי.
כמובן שלא יכולתי להשאיר את המצב כמו שהוא , ומייד תקעתי לה גם איזה טיפול קטן בנשימות וצלילים וקצת עיסוי כדי להוציא את כל העצבים והדמעות והעצב והפגיעה והפגיעות והכעסים ממנה לפני השינה.
יופי, ממש פלא שהיא משתעלת לי. (היא בכלל משתעלת לה אבל ככה זה בפולניה).

מחר גלבוש ירגיש יותר טוב, יהיו אורחים עם ילדים עד מאוחר במילא וכולם יירדמו על הספה באפיסת כוחות עוד לפני שנגיע למריבה. כאילו מלא מתח נצבר במשך היום ומתפוצץ לפני השינה.
אולי להעביר את הטיפולים ללפני השינה יעשה טוב לכולם בשלב הזה, למרות שאני לא אוהבת לטפל בילדים עייפים.

ריחמתי על גלבוע בערב ונתתי לו אקמולי. נמאס לי לשמוע אותו צורח מכאבים. שיישן טוב ויתחזק.
עדיין כואבת לו הבטן מתוך שינה - אני רואה את זה.

שאלתי את מי-אור אם יש משהו שהיא היתה רוצה לשנות בסדר היום (הלא מסודר לחלוטין) שלנו. סה"כ אנחנו עושים בעיקר מה שבא לנו כל יום וכל היום. אבל אולי משהו חסר?
היא מייד אמרה כן - יותר סיפורים, יותר מוזיקה, יותר ריקודים, יותר משחקים, יותר הכל.
מתי בדיוק אני לא יודעת - היא לא נחה לרגע, כל היום אנחנו במשחק שירה וריקודים , והיא מרגישה שהיא לא עושה כלום.
במה לעזאזל אנחנו לא נוגעים שגורם לה להרגיש ככה???
זה ברור לי שזה לא משהו חיצוני כמו הדברים שהיא אמרה, אלא נקודה בתוכה, חוסר רגשי אולי שלא בא על סיפוקו,
נראה לי שהיא באמת באמת מרגישה שהיא לא מקבלת מספיק תשומת לב ממני. מספיק מגע של אחת על אחת, כאילו לא מספיק מגע בלב - כמו שהיא היתה מגדירה את זה.
הכל אצלה קשור לאהבה וללב שלה.
"למה כעסת?" - "כי לא היתה לי מספיק אהבה"
תכלס אני כניראה צריכה לקחת שבוע שבו אני אשתדל להיות צמודה אליה עם כף יד על הלב שלה, בפועל זה לא יקרה.
יש עוד שני ילדים וגם היא תשתגע מזה. ברור שהיא תשמח לרעיון, אבל אחרי שתי דקות היא תגיד:
"אמא, רגע טוב אני תיכף חוזרת אני הולכת רגע ל....." - ותשכח אותי ואת כף היד הממתינה בערגה שלי.

כבר בכלל הלכתי לישון אבל השיחה הפנימית של "מה עשיתי היום לא טוב ואיך אני יכולה לשפר את זה מחר" לא נתנה לי להרדם, אולי אני ילמד אותה להרדם עם טיפול עצמי . כמוני.
לפני יומיים היא אמרה לי: אני רוצה לרפא כשאני אהיה גדולה.
איך? שאלתי
עם דברים מרפאים.
טוב.

[u]תודה שאת כותבת[/u]
זה נותן לי להרגיש נורמלית...

נפלא, מקסים, מרגש, מעורר השראה, מעורר מחשבה, נוגע בפנים, סוער ומסעיר, מסקרן....
{@ {@ {@ {@ {@ {@ {@ {@ {@

תודה שאת כותבת @} .

<קוראת ולומדת וחושבת>

ביום שישי מי-אור הלכה לגן. היתה יום הולדת לחבר שלה ואמא שלו הזמינה אותה לבוא בתור משפחה.
היא מאוד התרגשה, זה חבר מוערך מאוד, וזה נוסף על ההתרגשות מלהיות בגן פתאום עשה את שלו.
אז עזרתי לה להתכונן, היא התלבשה יפה , שמה סרט בשיער, ג'ינס של מגניבות, התחננה וקיבלה גם נצנצים על הפרצוף והופ הלכה.
היומולדת נגמרה והיתה עוד שעה לסיום הגן. כמובן שהגננת לא הזמינה אותה להשאר .
זה מדהים אותי כיוון שגננות של גנים אחרים כל הזמן מזמינות אותנו , ורק פה הגננת כאילו בדווקא. אולי לקחה את זה אישית. טוב נו זה היה גם אישי....
מי-אור לא דיברה על איך היה. שאלתי את החברה - היא סיפרה לי שבהתחלה היא התביישה ואחרי חמש דקות כאילו נולדה שם ושיחקה עם כולם כרגיל.
היום היא אמרה לי משהו מוזר:
כבר יומיים היא משתעלת ואני מתעצלת לעשות לה טיפול לזה (אמא רעה כבר אמרתי?)
כיוון שבדרך כלל היא בריאה לגמרי, אין לה אפילו נזלת , שאלתי אותה למה היא משתעלת. היא לא ידעה לענות.
שאלתי אם זה אולי בגלל שהיא לא מדברת על משהו או שאני לא מאפשרת לה לדבר על משהו או אולי בגלל שצעקתי עליה בערב לפני השינה (שתלך כבר לישון) והיא אמרה שלא.
ואז היא אמרה שהיא משתעלת כמו שהיה לה בגן.
ופתאום עכשיו אני יושבת וחושבת שזה ממש נכון. כשהיא היתה בגן בחוש וחצי האחרון היה לה שיעול כזה קטן ומעצבן שכאילו כלום אבל כן נמצא שם. שיעול של חוסר חופש\ של אין מספיק אויר.
אז למה עכשיו זה הופיע? אני לא נותנת לה חופש? הרי זה שהיא בבית זה לא אומר שהיא חופשיה.
מסמנת לי למחרתיים (מחר אני לומדת) לשים לב לעניין, לבדוק איפה היא לא ממצה את עצמה ולמה. מה עוצר אותה?
וכן, מחר לעשות לה טיפול.
זה משגע אותי העניין הזה שהיא חייבת מגע כדי להרדם. אם אני לא בבית אז כלום, אבל אם אני פה - היא לא מרפה.
ןנראה לי שיש קשר בין הדברים.

כליל היא הילדה הכי חצופה בעולם.
מה, זה בגללי? לא - היא נולדה כזאת , אני שוכנעת.
הילדה בת שנתיים ורבע ולא סותמת את הפה - או שהיא צורחת בבכי כי היא לא מקבלת מה שהיא רוצה או שהיא צורחת במילים כי היא לא מקבלת או לא מקבלת בזמן ועכשיו ומהר, או שהיא פשוט צועקת על מישהו (כל אחד) , או שהיא לא צועקת אבל מדברת ה"נה נה נה נה נה " שזה הולך עם מן מנגינה מעצבנת ועיקום של הפה בצורה מרגיזה ולועגת)
הן יושבות לאכול צהריים. כליל שותה מהכוס של מי-אור. מי-אור מודיעה לה חד משמעית שזאת הכוס שלה. התגובה:
"(בפה מעוקם ובקול לועג) אני שתיתי ממנה עכשיו" = למרות שהיא יודעת שזאת לא הכוס שלה.
הכל כדי להוכיח שליטה ועצמאות. לא יאמן.
והטוב שיצא מזה - היא הפסיקה לסחוב אותי לשרותים בכל פעם שהיא צריכה פיפי.
הולכת לבד.
החורף מפתיע בימים שמשיים להפליא ואנחנו נהנים בחוץ, אבל יש משהו כייפי ונעים בלהיות בבית.
גיליתי שאנחנו יכולים לא לצאת מהבית שלושה ימים רצופים וזה לא יימאס לנו. יש המון מה לעשות, הילדות הולכות לישון או בעצם נופלות לישון בסביבות עשר בערב אחרי תחנונים שלי בהרגשת החמצה אדירה של כל 50 הדברים שהן לא הספיקו לעשות היום , "רק עוד קצת אמא"
"תעירי אותי אח"כ כי יש לי מה לעשות עוד"
ואני חשבתי שנשתעמם. מי-אור וכליל רבות כל יום אבל וואו כמה שהן חברות טובות.
לכליל נפתח לאט לאט הצורך גם בחברות משלה (אין פה ביישוב בנות בגילה רק בנים) והיא מבקשת שאני אזמין חברות שלה אליה.
בפועל, אין לה סבלנות והיא אוהבת לשחק עם מי-אור והחברות שלה. היא מעריצה גדולות......
מי-אור מחלקת לה פקודות על ימין ועל שמאל, תעשי ככה, תגידי ככה - מכוונת את המשחקים שלהן לפי מה שנוח לה.
אני מתבוננת במי-אור משחקת עם חברות אחה"צ וגיליתי שהילדה הטובה הזאת שלי היא מניפולטיבית מוסווית ומתוחכמת.
כביכול היא תמיד זאת שמוותרת לכולם, אבל בפועל ואחרי הויתורים איכשהו תמיד מגיעים לעשות את מה שהיא רצתה. למה? כי היא משכנעת שזה כדאי . הכי כדאי. כמעט לעולם היא לא נתקלת בהתנגדות. מדהים ממש.

בעצם לא יכולה לא לכתוב גם ש
יצאנו כולנו לטיול היום בבוקר. בסופו בדרך הביתה מי-אור בקשה ללכת לבקר בגן.
כל השבוע האחרון אני שמה לב שאנחנו עוברים שם שתמיד הילדים בתוך הגן, אף פעם לא בטיול או בחצר.
נגשנו לשער וצלצלנו בפעמון מתוך ידיעה שהגננת לא ממש תתלהב. אבל
יצאה לקראתנו הגננת המחליפה שהיא מקסימה ונהדרת. והזמינה אותנו בשמחה להיכנס לגן.
נכנסנו לתוך הבלאגן של הגן, שאלתי למה הם לא יוצאים. "ההורים מפונקים ולא רוצים שהילדים יתלכלכו"
ברור, ההורים מאוד רוצים שהילדים שלהם יהיו יום אחרי יום סגורים רק בתוך הגן ברעש של צעקות של עשרים ילדים אחד בתוך השני.
הרי כל הורה והורה היה שמח להיות סגור ככה לא????
ובחצר יש בוץ , ובמגרש יש שלוליות - אז אי אפשר.
כן, בואו נסגור את החיות בכלוב עד יעבור זעמם של השמיים וייפסקו הגשמים והקור.
יצאנו משם מזועזעים ומודים על המהלך האיכותי שעשינו כשהתעקשנו לא לתת לה לחזור לגן.
לא הייתי רוצה את זה בשבילה, לא הייתי רוצה ואני גם לא חושבת שהיא מסוגלת להתמודד עם כזה דבר. לא חושבת שזה אנושי בכלל.
איך אפשר????
לי כמבוגרת (או לפחות מנסה להיות כזאת) קשה להיות סגורה בחדר אחד עם עוד חמישה מבוגרים , שלא נדבר על עשרים למשך יותר משעה.
והילדים האלו, הם אפילו לא יודעים ולא מרגישים כמה קשה להם עם זה - הם פשוט רגילים שמישהו מכתיב להם מה ואיך וזהו.
אין מקום אחר ללכת אליו, אין מקום לסגת. ואלו שכן קשה להם, אין מי שיקשיב להם.
הערתי על זה לאמא של אחד הילדים, חברה טובה.
ודווקא לילד שלה אני בטוחה שקשה עם זה ובמודע.
הוא יתמודד. זה לא נורא לדעתה.
טוב.
חבל.

אמא לביאה יוצאת לחופשי.
או לפחות ככה זה מרגיש לי.
נכון שהתחלתי ללמוד אחרי שנים שרציתי ולא היה לי אומץ לעזוב (לנטוש?) את הילדים ליום שלם. אבל גלבוע איתי והבנות כבר יכולות להתמודד.
ואני מתמודדת עם גלבוע שאמנם שקט אבל ברברן לא קטן בעיקר כשצריך להיות בשקט.
יום רביעי ההסטרי, ככה זה נקרא אצלנו.
קמים משהו כמו שש וחצי רבע לשבע - אני והבעל. יותר נכון אני. נכנסת להתקלח אחרי שמעירה את הבעל, יוצאת מהמקלחת מנערת אותו, הוא מדדה אל מחוץ למיטה. הילדים ישנים בשעה המוקדמת לגמרי ולא מוכרת לגבינו הזאת.
מסיימים להתארגן, מרימים אותם אחד אחד לאוטו. קושרים, מכסים, נוסעים לשים את הבנות אצל ההורים שלי.
מישהי אוספת אותי ואת גלבוע ללימודים , נוסעים לחיפה. חוזרים בארבע ועשרים.
בינתיים
הבעל לומד גם הוא, עד שתיים בצהריים. אז חוזר אל הבנות ולנוח אצל ההורים שלי.
אני מגיעה חזרה בסביבות ארבע ועשרים.
אבל
מה לעשות, למי-אור יש חוג התעמלות קרקע בשעה ארבע . אז הבעל לוקח אותה בעשרים לארבע לחוג, נשאר איתה (בינתיים אני וגלבוע מגיעים להורים) ואז הם באים לאסוף אותנו.
כולם מגיעים הביתה במצב זומבי מתקדם.
אני בעצם לא צריכה כלום, הכי טוב לי ונוח לי יחד עם המשפחה שלי בתוך הבית שלי.
אבל היום יצאתי מכלוב הזהב והלכתי לי בשמחה רבה לחוג.
ריקודי בטן.
לא יכולה להגיד שלא חשבתי פעם בחמש דקות לפחות על הילדים שלי - מה גם שידעתי שאף אחד מהם לא ישן והבייביסיטרית עלולה להיות הסטרית מהם. אבל נהניתי !!!!!!!!!!!!!! (הבייביסיטרית אכן נהייתה הסטרית, הקטנים צרחו, כליל עשתה פיפי על הספה מרוב צרחות ונצמדה ביאוש למי-אור, ואפילו גלבוע הרגוע שבחבורה הביע את מורת רוחו. ואני אומרת - שיסתגלו!!!!)
וזהו, קניתי. נשארתי. נכון שאני מקפידה פעם פעמיים בשבוע לצאת בערב לחברה, אבל חוג זה משהו אחר.
זה מחייב, זה ממלא, זה לא עבודה, זה לא לימודים, זה משהו שאני נותנת לעצמי במתנה.

הולכת לישון צמודה לכולם לכפר על רגשי האשם שלי (בכל זאת נשארו לבד שעה שלמה)

[po]אמא נמרה[/po] - תודה שהזכרת לי.

[u]שהאשמה היא למה לא עשיתי את זה קודם... למה נתתי לה להיות בגן...[/u]
בוודאי....

נראה לי שהאשמה היא למה לא עשיתי את זה קודם... למה נתתי לה להיות בגן...
אני טועה?

_השינוי הרגשי אצלה הוא מדהים מאז שעזבנו את הגן.
מה שגורם לי כמובן מדי פעם לאשמה_ (()). חמודה. את עושה באומץ מה שנכון לך ולילדתך היום. ועם כל השמחה וההנאה שמתוארות בימים האחרונים, שימי את רגשי האשם בצד. את יכולה לעשות תרגיל כזה של רגיעה ולדמיין את האשמה הזו בתוכך ולהוציא אותה החוצה. (כמו תולעים, כמו ניירות שזורקים החוצה, לדמיין אותה עולה על סירה ולהפרד ממנה נוסעת לדרכה... או כל דרך שמתאימה לך) האשמה הזו מיותרת ולא מובילה אותך ואת מי-אור. לעומת כל הביחד שלכם והביטחון המחוזק שלך שמובילים אתכן למחוזות מדהימים. (צמות שולחת את הילדים בשלמות לבית הספר / גן / משפחתון ולפעמים מוצאית עצמה תוהה). (בכתיבה ראשונה יצא לי טועה D-:).

כמובן שזו רק המלצה שבאה מהלב. |L|.

אתמול היינו במסיבה לכבוד תינוק חדש אצל חברים. המון המון אנשים , המון המון ילדים .
פעמיים שמעתי ממש ועוד פעמיים באו לשאול אותי אם זה נכון מה שהיא מספרת -
מי-אור כבר לא מתבלבלת אפילו לרגע כששואלים אותה באיזה גן היא. כבר אין לה את הרגע שקט שהיה נראה לי כמו "דקת דומייה לזכר ההליכה לגן"
היא מייד מספרת, ובגאווה רבה שהיא "עושה חינוך ביתי".
ואבא אחד ניגש אלי, אמר לי שהוא ישב לידה בחדר היצירה יחד עם הבן שלו,
וכשהוא ראה שהיא יודעת לכתוב ושאל באיזה גן היא, והיא סיפרה לו שהיא בכלל לא הולכת לגן אלא בחינוך ביתי וסיפרה לו מה היא עושה בבית.
אח"כ שמעתי אותה מספרת לילדה שהיא פגשה ולאמא אחת, והבנתי שהיא ממש אוהבת את זה . בדיוק כמוני.

השינוי הרגשי אצלה הוא מדהים מאז שעזבנו את הגן.
מה שגורם לי כמובן מדי פעם לאשמה.

חיבוק גדול ממני. והיה כייף לדבר אתך(כמו תמיד.)

טוב, הזמנתי את זה אז זה הגיע
מי-אור הבוקר:
אמא אני בכלל לא רציתי להיות בחינוך ביתי (ככה עם הלגימה של הקפה )
משעמם לי וזה הרבה יותר כיף ללכת עם כל הילדים לגן
בטון מתפנק וחצי חיוך, לא ממש בטון מתלונן ואומלל.
קמתי, "מה את אומרת???"
הושבתי אותה על השיש שתהיה בגובה שלי ושאלתי אם היא בטוחה.
לא ענתה.
סיפרתי לה איך אני רואה את החינוך הביתי, איך אני רואה את השינויים שחלו בה.
איך אני רואה את התקופה שהיא בקרה בגן.
על ההבדלים שאני מוצאת בה, ולמה הם חשובים בעיני
וגם על כך שטוב לנו דיברנו.
ובפעם הראשונה קיימתי איתה שיחה בנושא ברוגע אמיתי ובבטחון.
היא בפשטות הסכימה איתי, חייכה אלי, חשבה על הדברים רגע, ואז הרימה את הראש כאילו במן בטחון כזה, ושמחה, יכלתי ממש לדמיין אותה צווחת "איזה כיף לי!"
ורצה לה לשחק.
ואני התמלאתי בהתרגשות של שמחה ושל הקלהלה
של מישהי שיודעת שהיא בדרך הנכונה לגמרי.

כבר כמה ימים שאני חושבת על זה וקשה לי לבטא את זה.
זה פשוט מדהים אותי פתאום , הקלות שבה הסתגלנו למצב, ההתלבטויות שאחרי ארבעה חודשים בבית נראות כל כך רחוקות מאתנו.
השגרה הביתית שלנו וגם האין שגרה הביתית שלנו.
זה שלא משנה אם קל לנו או קשה לנו,
לא משנה אם אנחנו הרבה בבית לבד או הרבה בנסיעות וביקורים וחברים
לא משנה אם מי-אור מתלוננת על חוסר חברתי מדי פעם
לא משנה היחסים הלפעמים מעיקים בין מי-אור לכליל
לא משנה גם שאני מתחרפנת ברגעים מסויימים
בסופו של התהליך -
אנחנו בבית וזה ברור לכולנו ללא שום ספק!!!!

ואני פחדתי והתלבטתי ודאגתי
והנה הכל הסתדר לטובה.
טוב לנו. טוב לכולם.
מי-אור רגועה והולכת ונרגעת יותר מידי יום.
ומוצאת לעצמה תחומי עניין מדהימים מתוך עצמה ופחות ופחות מתלוננת על שעמום.
וכבר אפשר לדבר לידה חופשי על הגן בלי לפחד שזה מעלה בה געגועים ולהיכנס איתה לעימותים בנושא
טוב - זה שווה ניסוח חוזר.
אני כבר לא פוחדת לדבר לידה על הגן כיוון שאני כבר בטוחה שעשיתי את המעשה הנכון כשהוצאתי אותה משם.
אני כבר לא מרגישה שלקחתי לה בכוח ואפילו באלימות את הירח והכוכבים. אני מרגישה שנתתי לה אותם על מגש מזהב.

עד היום היא בעיקר כתבה. לא הסכימה לקרוא לידי.
היום חזרנו הביתה בערב, אני והבעל אחרי יום לימודים, עייפים. היא רצתה סיפור.
נתתי לה ספרון קטן ואמרתי לה שתספר לי.
(אחרי שאתמול ראיתי שהיא מתאמצת לקרוא את המילה "סטימצקי" על כרטיס ביקור של החנות)
זה פשוט לא יאמן אבל הילדה קוראת. בלי בעיה בכלל. לרגע הייתי בשוק, ממש קשה לקבל ולהבין את זה שזה בא בכזאת טבעיות.
אני לא זוכרת את עצמי לומדת לקרוא. אני זוכרת שבכתה א' כבר קראתי וכתבתי ממש טוב ואת המורה שצורחת עלי שאני ינקד, ואני רוצה לכתוב מהר ולא מעניין אותי ניקוד.
את מי-אור הניקוד דווקא מעניין.
"זאת א' שותקת" היא מסבירה לי על א שבסוף מילה. וזאת אומרת אַ".
וואו אני לא מאמינה - היא ממש קוראת. איזה כיף לה. בכל פעם שהיא מסיימת שורה היא זורחת, כולה גאווה.

עכשיו היא עסוקה בללמוד שוב את המספרים, איך קוראים שעון, המשמעות של הזמן.
וגם מתבוננת שעות באינציקלופדיה של גוף האדם. "איך המרפק מתקפל?" "מה יש בפנים?"
תמיד דיברנו אני והיא על מה יש בתוך הגוף - בכל פעם שאני עושה לה טיפול זה עולה. ועכשיו היא בשלה להתחיל לחפש את הידע בעצמה, ללא קשר אלי.
לאן האוכל נכנס, איך זזים. מלא שאלות.
אני לא עונה לה על הכל. ולפעמים מייסרת את עצמי על זה. לא תמיד יודעת את התשובות, ולפעמים פשוט אין לי חשק כרגע לענות ולהכנס להסבר ושיחה .
למדתי שגם זה מותר לי, להגיד לא עכשיו, גם במחיר של אני יודעת שאין אח"כ. שבאח"כ הזה השאלה כבר מזמן התפוגגה לה וכאילו פספסנו משהו.
אז לפעמים אני חושבת על זה בלילה כשהיא כבר ישנה - הלוואי שהיא היתה ערה עכשיו, עכשיו דווקא בא לי להסביר.
אבל לא טורחת להסביר לה אם היא לא שואלת שוב.

מסתכלת עליה ורואה ומרגישה איך הדמיון שלה ממריא. לא שקודם היה חסר, אבל קודם היא יותר סגרה את עצמה בדוגמתיות של מה ואיך ש"כולם" עושים.
הכולם הזה זה החברים בגן.
עכשיו היא עושה מה שהיא רוצה, כמו שהיא רוצה וכמו שהיא רואה את הדברים. אני רואה איך היא משקיעה בכל דבר מחשבה, לא מתחילה מיד.
חושבת על זה, ואז פועלת.
היא הולכת ונבנית בדמותה שלה , המיוחדת והמקסימה.

אז אני לא דואגת בענייני הידע שלה
אני לא דואגת בענייני החברה שלה
אני לא דואגת מעניין השיעמום
טוב לי.
מאוד
וכבר ברור לי שאם היא לא תתעקש, מבחינתי היא בבית לתמיד.

<ואילו לה כבר קוסם רעיון הבי"ס>

[u]|מתפעלת|[/u]

|מתפעלת|

אני לא רוצה לשכוח :

חברה אצל מי-אור. יושבות לייד השולחן במטבח , יחד עם כליל ועובדות שלושתן בחימר , נועצות לתוכו עצמיםשונים ונוצות לקישוט.
החברה אומרת (בשקט, שאני לא אשמע מהסלון) "אני שונאת את כליל", למי-אור.
מי-אור כמעט מתעלפת , קמה מהשולחן, ניגשת אלי ומספרת לי את זה בקול שקט אבל הסטרי.
אני מאשרת לה שזאת אכן מילה מאוד לא יפה להגיד על מישהו אחר, מילה שאין בה כל כך אהבה, והיא לא מחכה לסיום דברי, רצה חזרה ואומרת לחברה שזה מאוד לא יפה ומ אוד מעליב שאומרים כזה דבר. החברה מתחילה לבכות.
אני ניגשת, מרימה אותה ומחבקת, מדברת על זה שלפעמים אומרים מילים שלא באמת מרגישים , ושזה קורה לכולם (היא נבהלה כיוון שידעה שאמרה משהו לא יפה, מתוקה)
מתנדנדת איתה בידיים בכיסא נדנדה, מרגיעה, מחבקת, מלטפת, שתדע שהיא אהובה ורצויה גם אם היא שונאת.
שאצלנו בבית אוהבים את כולם, ולכל אחד יש מקום.
מרגישה שהיא מופתעת ממני.
מי-אור וכליל עומדות צמודות אלינו, נוגעות בי ובה.
הכל נרגע והן חוזרות יחד לשולחן. אני שומעת את מי-אור מדברת על זה עוד קצת, מסבירה לה שלא צריך לבכות, אבל שהיא תחשוב איך היא היתה מרגישה אם היו אומרים לה כזאת מילה (הילדה תהיה פסיכולוגית ???)
והחברה כבר לא שונאת את כליל. היא אוהבת אותה, היא יודעת שכליל לא מאיימת עליה בשום צורה. מתנדבת לעזור לה ביצירה, מדברת איתה.
אני שומעת בצליל שלה שהיא בעצם בדרכה שלה מבקשת סליחה, מוכיחה לכליל שזה לא נכון מה שהיא אמרה.

אין לי מילים לתאר כמה שמחתי על כך שמי-אור הגיבה ככה כששמעה את המילה הזאת. "שונאת". איזו מילה.
וגם שהיא הגנה על אחותה הקטנה שהיא עצמה לא תמיד הכי נחמדה אליה, למרות שאת החברה היא מאוד מאוד אוהבת וכשהיא נמצאת אז כליל נדחקת.
תמיד כשמי-אור מדברת אל כליל לא יפה, או מציקה, ונדמה לנו שזה לא נגמר, אנחנו מזכירים לה שאנחנו משפחה. ואת המשמעות.
וכיף לי לדעת שהיא באמת מרגישה את זה.

(())

@} את ממשיכה להדהים אותי. ( סופסוף הגעתי לקרוא.. )
הצלחת להשלים מעגל - כולם אשכרה נפלו ! מהתיאור שלך אני ממש מקבלת את ההרגשה שהבית עובר טלטלה.

_"השיבה הביתה" - זה יכול להיות שמו של ה"סרט" הזה שלי.
פתאום פשוט מרגישה שהמשפחה שלי מתפרקת לי , מתפוררת לי בין האצבעות. כולם עצבניים מהנסיעות האלו, במקום להשקיע אנרגיה בפשוט לחיות , משקיעים אנרגיה בלתכנן איך לנסוע.
אז לא. אז די.
העוצמה של המשפחה שלי מתחילה בבית, זה הבסיס שלנו, זה הכוח שלנו, הבטחון שלנו בעצמנו ובבחירות שאנחנו בוחרים בחיינו._

השקט והבית אכן יכולים להשרות רגיעה. פוקוס וריכוז פנימה.
בהצלחה עם כל הפרוייקטים. ותודה על השיתוף.

(:- אוהבת

_אוי אלוהים אדירים שבשמיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

התינוק שלי ישן עם מוצץ בפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!_

ענקית את D-:

נראה לי שסיימתי להתפרק.
מצאתי מקום לקורס הילינג שלי. מקום חדש, משופץ, בדיוק בגודל שרציתי, בדיוק מה שהייתי צריכה.
והכי חשוב - דקה וחצי מהבית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא מאמינה שמצאתי, אבל עכשיו מבינה למה לא הלך לי עם כל המקומות שראיתי עד עכשיו. הייתי צריכה את המקום הזה. ספציפית.

[u]רק מכשפות חולמות שהן מכשפות[/u]
כשהייתי קטנה , סביבות גיל חמש והלאה במשך כמה שנים, הייתי שוכבת כל יום לפני השינה במיטה ומנענעת את חוט החשמל של המנורת קריאה שלי שהיה תלוי מהמדף:
הלוך - חזור, הלוך - חזור.....
עד שהייתי גולשת ועוברת למציאות אחרת. שם הייתי נוסעת בכרכרה , הייתי אישה עם שיער שחור ארוך ארוך, יחד איתי היתה עוד מישהי תמיד, יושבת לידי.
המושכות אצלי בידיים, ואני מרגישה חזקה, יש לי המון כוח. ויחד עם כל הכוח , אני נרדפת. ההרגשה היתה של סכנה, של סוסים שאני לא רואה מאחורי אבל יודעת שהם קיימים במרחק.
זוכרת את הדרך המרוצפת באבנים לבנות אפורות מלבניות , ביניהן צומחים עשבים בעשב, והבתים המעטים שבדרך.
ואת פרסות הסוסים שמרעישות.
לא סיטואציה הכי נעימה בעולם כניראה, ובכל זאת הייתי חוזרת לשם כל יום, כל יום.
לא יודעת למה המשפט הזה שלך זרק אותי לשם, אולי הייתי שם מכשפה.

נפלתי היום.
על הגב. מעדתי על הנחש הממולא של גלבוע שהיה זרוק לא במקומו. (אפשר לחשוב שהוא הדבר היחיד שהיה לא במקומו, דווקא על נחש באורך מטר בחרתי ליפול)
נחתתי על צד ימין, באופן סימבולי לחלוטין לעניינים המעסיקים אותי כרגע.
בניית בית, פתיחת קורס חדש, מציאת המקום, כל הדברים הטכניים האלו של הצד הימני שלי. עכשיו כואב לי הגב וגם הרגל מציקה לי.

אוי אלוהים אדירים שבשמיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
היו פה היום המון ילדים, ועכשיו אחרי שהשכבתי את כולם לישון אני מסתכלת לתומי בעודי רושמת פה לכיוונו של גלבוע שישן בעגלה.
התינוק שלי ישן עם מוצץ בפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מ-ו-צ-ץ!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אה לא, זה רק נראה ככה - בפועל זה רק מונח ליד השפתיים שלו.
רק זה חסר לי עכשיו, תינוק עם מוצץ. אני לא יודעת מה יותר גרוע בדמיון שלי - זה שהוא ימצוץ מוצץ או זה שאבא שלי יגיד לי "אמרתי לך שהוא צריך מוצץ".....
טוב, לא זה ולא זה הולכים לקרות בפועל.

אתמול, אני משכיבה את הבנות.
מי-אור, את זוכרת איפה היית לפני שנולדת?
[list]
[*] בבטן
[/list]
ולפני זה?
[list]
[*] בפישפוש שלך.
[/list]
ולפני זה?
[list]
[*] אאהההההההה (חושבת כמה שניות) בתחת!!!! (בצעקה עליזה)
[/list]

נו טוב.

ואת, כליל?
[list]
[*] מה?
[/list]
את זוכרת איפה היית לפני שנולדת?
[list]
[*] בבטן שלך
[/list]
ואח"כ?
[list]
[*] התגלשתי
[/list]
ואח"כ?
[list]
[*] בצינור
[/list]
ואח"כ?
[list]
[*] אבא העלה אותי.
[/list]

חברה ישנה היום אצל מי-אור. ז"א אצלנו, אם נתחשב בכך שהיא פשוט הצטרפה למיטה המשפחתית. הייתי מאמצת לי עוד איזה ילד או שניים רק כדי לראות את כולם ישנים יחד בלילה.
יש משהו מאוד מספק מבחינתי בלהתבונן בילדים שלי כולם ישנים יחד, בשקט, [b]ביחד[/b], נוגעים. עושה לי טוב בלב. וכמה שיותר צפוף ככה יותר טוב.

רק מכשפות חולמות שהן מכשפות. תיקראי לזה דימיון מודרך, תיקראי לזה ציפורן צפרדע בקדרה. תאמיני לי. מילה של מכשפה.(נצר לשושלת)

תודה!

<בודקת גרסאות קודמות>

(())

אה
בנוסף הוא גם חוגג לי על המקלדת כשאני ישנה.
איזה יום נפלא.

טוב , עכשיו אחרי שהתפוצצתי על הבעל, על השכנה ועל החתול אני סוף סוף יכולה להרגע.
אולי בעצם אני גם אפתח איזה דף [po]התפוצצתי על[/po] הבעל. נורא מצחיקים כל הדפים האלו שנפתחים מתוך סערה רגשית שמשאירה רגשי אשמה הסטריים,
ולא כי אולי באמת הגזמנו בתגובה הרגשית ופגענו בילדינו/בעלינו/חיות המחמד שלנו,
אלא רגשי על כך שאנחנו [b]היחידים[/b] בקהילה שעושים דברים מגונים כאלו, ולכן הבה ונפתח דף בו יוכלו כולם להתעמר בנו עד שתשקוט נפשנו!!!
הרי כולם פה מושלמים פרט לאתנו.
נו טוב\ ע-כ-ש-י-ו אני [h=3]באמת[/h] רגועה.....
אולי כדאי איזה קצת קפאין בכוס לפני שאני כותבת פה. להרגע.

[u]ומי-אור עם האצבע השרוטה מהאוגר שלה[/u]
גם למקביל שלה אצלינו היה השבוע "מאורע אוגר".איזה קטע.
התאזנות נעימה לכם.

אני עצבנית
טוב לא באופן רציף, אבל באופן יחסי לעצמי - אני עצבנית, לא מרוכזת, לא נחמדה וגם לא מתקשרת חברתית לאורך זמן.
לא בא לי על מליון אנשים סביבי, ואם כן אז ממש לזמן קצוב. אין לי מקום.
וככל שאני יותר כזאת - ככה גלבוע יותר רגוע. כאילו הוא מרגיש שאין עכשיו מקום, אין עכשיו סבלנות, אז שיישב בשקט וישתוק.
אבל מה יש לו??? מה הוא לא יודע שבבית הזה תינוקות וילדים לא הולכים לישון בשקט בלי ציצי לפני השינה???
מה הוא לא מבין שפה לא נרדמים ככה סתם ללא התראה???
שוכב לו בסתלבט של החיים על הגב (!!!!) מוצץ אצבע בשקיקה, ממלמל מלמולי תינוקות ונרדם לו.
אני לא עומדת בשקט הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הוא כל כך גדל. קורא לי כשנמאס לו לשכב סתם, מחפש תעסוקה. כאילו
אמא בואי תרימי אותי וקחי אותי לטיול. הי אמא ראית את העלה הזה ??? וואו סתכלי איזה וילון מגניב ! אמא תקחי מפה את הילדה המשוגעת הזאת שמכניסה לי אצבעות לעיניים!!!!!!
לקחת? יופי תודה. עכשיו זוזי ותני לי להמשיך לעשות מה שעשיתי קודם.
כל מבט שלו כבר אני יכולה לפרש, כל ציוץ.
בוכה רק כשהוא עייף וקשה לו להרדם. שזה קורה רק כשאנחנו לא בבית .

כיאה וכנאה למצב רוחי הקודר והסוער והלא יציב, כליל אתמול טיפסה אצל חברים על הסולם של מיטת הקומותיים. ועפה. כמובן שעפה. כמובן ששלוש פעמים היא עלתה יפה.
בפעם הרביעית עפה על המצח ועל המרפק שכואב לה מאוד.
ואם כבר אז למה לא להתעורר עם הפרשה דלקתית מהעין???
אמנם לא הרבה, אבל בהחלט דורש התערבות של אמא.
ומי-אור עם האצבע השרוטה מהאוגר שלה. אמבטיית חיטוי והילינג עשו את שלהם והאצבע כבר לא אדומה ודלקתית, אבל עדיין נפוחה מעט ודורשת טיפול יומיומי.

איך זה מדהים אותי כל פעם מחדש שכשאמא מתפרקת או בדרך ללהתפרק , כל הבית מתפרק.
הצ'אקרה השניה של כליל בהסטריה. אצל מי-אור זאת השלישית.
עכשיו, לא שזה לא בסדר - זה מתאים לגיל שלהן ולמצב הטבעי של ההתפתחות של המערכת האנרגטית שלהן. אבל אני בהחלט יכולה להקל עליהן, ובכך למנוע את כל הכאבים / תחלואים .
אלו שהן כבר חוות ואלו שהן עלולות לחוות.
כבר בערב התחלתי בסדרת טיפולים אינטנסיבית במיוחד. שמועילה כמובן גם לי. מאוד.

בלילה חלמתי שאני מכשפה.
כלומר כזאת שעושה "קסמים". לא רעה ...

גם אני הגעתי לכאן.
קוראת בשקיקה את קורותיכם.

[u]ותודה תודה תודה ל [po]פרי האהבה[/po] ששאלתה ותשובתי לה בדף ביתי:[po]מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי[/po] שמה לי את המחשבות של השבועיים האחרונים במקום.[/u]
בבקשה {@

מה שלום גלבוע? חלף כלא היה? לא יכולה להתאפק וחייבת להשחיל מילה של זעם על הרופא האטום. וזהו. הוא לא שווה שום מילה נוספת! מזל שהייתה שם האחות הממתנת.

גאה בך על היכולת שלך להבין את הילדים שלך כל כך לעומק. על ההבנה בצורך במנוחה לכולכם - ועל הלקיחה הזו של הזמן לשקט. תהני לך מהלימודים ותחגגי על הקרבה והאהבה שבביתך. @}
שמחה בשבילך על ההתקרבות להורים, למקום הזה של השבט. זה נשמע כמו משהו שיכול ללכת רק למקומות טובים, במיוחד עם ההארה האחרונה של אבא שלך. המון בהצלחה! (()).

אז מה ..את פשוט אומרת .."אני רוצה עוד הריון .." וזה פשוט בא?!

את חיה כמו שאני כ"כ רוצה שהחיים שלי יראו, 3 ילדים, הורים שעוזרים, עוברים לגור ליד ההורים על אדמה, אח!! הלוואי עלי!!!!
בקשר לרצון העז לעוד תינוק עכשיו ומייד, שמתי לב שזה קורה להרבה נשים מייד אחרי ההריון, כאילו רוצים לחוות שוב את הלידה, כי זה כ"כ מעצים ורוצים עוד מזה. גם אני הרגשתי את זה כ"כ חזק וחיכיתי לקבלת המחזור שאוכל כבר להכנס שוב להריון.
שתהיו בריאים ושלמים ושמחים @}

ואוו מה אתם עוברים שם...
מאוד פעיל וסוער אצלכם..( ועוד רציתי להזמין אותכם אלינו).
אני גם בעד להוריד הילוך. להתבונן בפחדים בחששות.להכיל אותם.
אולי זה לא באמת כל כך נורא להיות בחינוך "ביתי"?

אמא יוצאת ללימודים יום בשבוע זה שינוי גדול.
תעכלו. תתאזנו.

המפגשים יחכו.
הכי חשוב:
[u]שתהיו בריאים וחזקים ואהובים[/u]

[u]נקווה להתראות בקרוב[/u]

הי אהובה- אני רואה שאם אני מפספסת אצלך יום בלי לקרוא כל העולם מתהפך (כולל גלבוע). מזל שקראתי את זה רק היום אחרת בטח הייתי ניכנסת להיסטריה. זה בכל אופן מה שעשיתי כשזה קרה לי עם מיכל לפני כמה חודשים. איזה "כייף" לך שזה קרה עם אבא. אצלינו זה אף פעם לא קרה לא קורה ולא יקרה עם אבא - רק עם אמא ואז אמא חוטפת על הראש שהיא לא בטיחותית ולא אחראית (כאילו שאין לי מספיק יסורי מצפון משלי).
שתהיו בריאים וחזקים ואהובים ונקווה להתראות בקרוב.

(-:

אחרי יום לימודים
לא יכולה אפילו לנסות להביע כמה כיף לי עם היום הזה.
מלבד זה שהחומר מועבר בצורה נהדרת, גם אם בינתיים אין הרבה חדש מבחינתי,
פתאום גיליתי שהקימה מוקדם בבוקר , העברת הילדים ישנים לאוטו , הנסיעה לסבים, השארתן שם והנסיעה לחיפה,
כל אלו לא רק מאפשרים לי ללמוד, ולא רק לצאת מהבית והשגרה של הילדים ליום בשבוע,
אלא מאפשרים לי להיות עם גלבוע לבד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ונראה לי שגם הוא מבין את זה.
ונהנה
בנוגע ללימודים עצמם - זה כל כך מתחבר לי עם עצמי. זה כל כך ברור לי שאני צריכה להיות שם. ואח"כ להמשיך הלאה.
מרגישה , ולא בפעם הראשונה אבל בכל פעם זה מרגש באותה מידה, שאני ממציאה את עצמי מחדש.
כמו ילדה קטנה בשדה פרחים ענקי שרצה ועוברת מפרח לפרח. מן משחק כזה.

כליל חלמה בלילה שמרביצים לאבא. זה מעניין מאוד - הצורך שלה להגן על אבא.
רושמת לי לבדוק את זה.
מי-אור הודיעה שכשהיא תהיה גדולה היא אכן תהיה אוספת זכוכיות, אבל גם מאפרת. בינתיים היא מתאמנת על כליל ועל עצמה באופן יומיומי.

נשמעת חוויה מפחידה ומחזקת.
[u]אוי מקווה שזה באמת יהיה טוב כמו שנראה הסרט שיש לי בראש[/u]
יהיה ובגדול. מה שאת רואה ככה יהיה.

המון אהבה(לא מגיעה לטלפונים..אח איפה הימים)

לא, אנחנו במנוחה בבית

אוי אוי...
נוחו, תחלימו.
מחר את כרגיל?

אוי איזה פחד...מקווה שאתם מרגישים יותר טוב (())

תודה לכן.

יקרה, הצלחת לצמרר אותי, תשמרו על עצמכם ונוחו היטב
{}


<הסימן היחיד שאני יודעת לעשות בע"פ {}>

יש לי דמעות בעיניים...חושבת עלייך.

[u]חלום - אני מפספסת את הילדים שלי![/u]
כמעט פספסתי את הילד שלי. פשוט כמעט פספסתי.
כמו בחלום כששעות דאגתי לגלבוע, ככה אני היום.
הבעל לקח את כולם לטיול, אני התיישבתי לתפור לגלבוע שמיכה חדשה לעגלה.
הם נכנסו חזרה הביתה, הוא ישן על היד של הבעל. דם באף. "הוא נפל לי".
נוסעים לבית חולים. הוא לא מגיב אלי, אני מחבקת אותו ומדברת אליו, וכלום. נושם נשימות של בכי. מתיזה לו חלב על האף והמצח.
זה מרגיע אותי שהוא צרח אחרי הנפילה. צרח עד שנרדם בחמש עשר דקות עד הבית.
האנרגיה שלו חלולה , מפוזרת אבל מדוייקת, לבנה. אנרגיה של שמיים, אנרגיה של טראומה על פני האדמה.
כמו שהפחד מתפוצץ והאדום מתפזר לכל עבר ונהיה לבן ושקט.
מגיעים לבי"ח, הוא מתעורר ויונק. הקלה.
אחרי חמש דקות הוא מחייך לכולם, מדבר אלי. דמעות.
אני בעצם יודעת שהוא יהיה בסדר, שהוא רק נבהל נורא ואולי גם קצת כואב לו. עדיין מתלבטת אם באמת לתת שיבדקו או לברוח הביתה.
הרופא בודק, ממשש, מסביר, מתעצבן שהוא לא מחוסן.
שולח לאף אוזן גרון, ומודיע שהוא משאיר לאשפוז להשגחה. אני כבר אומרת שהוא לא נשאר שם.
אף אוזן גרון - הכל בסדר. מחר ביקורת. אני יודעת שהכל בסדר, שלא יהיה צורך בביקורת.
גלבוע רק רוצה לישון. עייף כבר.
חוזרים לרופא, חותמים על טופס שאנחנו לא מאשפזים ומסרבים להמשיך טיפול.
"את יודעת הרי הכי טוב מכל הרופאים" הוא אומר לי.
"לא, אבל אני אמא שלו וככה אני מרגישה". האחות שלידו כמו מבטלת אותו עם העיניים, מסבירה לי למה לשים לב בבית, מזמינה לבוא שוב אם משהו לא נראה לי.
הוא - שלא נבוא יותר לשם.
נוסעים הביתה.
באוטו בדרך לבית החולים הבעל מספר לי שמי-אור כמעט נפלה עם האופניים, והוא שלח יד והתכופף מהר לעזור לה וככה הוא נפל.
מן הסתם המנשא גם לא היה ממש מונח עליו טוב.
בלהט ההסטריה אני זורקת לו משהו על כך שאולי היה צריך להניח למי-אור ליפול, אבל לא לתת לגלבוע ליפול על הכביש על הראש.
עכשיו דיברתי על זה עם מי-אור. רציתי להיות בטוחה שהיא הבינה, שלא נפגעה, שלא תיקח את זה בצורה לא נכונה.
היא מבינה, אבל בערב אני שוב יעלה את הנושא.
כמעט פספסתי ילד.
(לא נורא נעשה עוד אחד)
הבעל לקח חופש מהעבודה - היה אמור ללכת היום למשמרת לילה. יומיים של כולנו בבית, ביחד, בשקט.

תודה על מה שאת כותבת
@}

חלום - אני מפספסת את הילדים שלי!
נסיעה ברכבת, מעמק בית שאן לחיפה. (רכבת העמק!!!!!!!!!!!!!!)
יש עצירה, אני יוצאת לשרותים בתחנה - אני כבר לא אני אלא מופיע בדמות גבר.
הוא מפספס את הרכבת, מנסה להאחז בה ולא מצליח.
אני והצד הגברי שלי מגיעים לבית, אנ י מחייגת לסלולרי שנשאר לי ביד של חבר שעל הרכבת.
דואגת לילדים - עוברות שעות והרכבת עדיין בדרך, גלבוע בטח צורח מרעב, כליל בוכה, בכל פעם עונים לי, הולכים לראות מה עם הילדים ולא חוזרים אלי.
בסוף כליל מעירה אותי . הרכבת לא מגיעה אבל אני עם הילדים שלי, ומזכירה לעצמי לא לפספס אותם.
לשים לב איך החיים משפיעים עליהם,
לפעמים גם כוונות טובות וכביכול כאלו שנועדו מלכתחילה עבורם, יכולות להיות לא נכונות.

באמת לא הצלחתי להבין איך את מסוגלת לסוע כ"כ הרבה... אנחנו אחרי יום אחד של נסיעות מתמוטטות כליל.

[u]יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!![/u]

[u]למה ?[/u]
כי תהיו הרבה הרבה יותר קרובים אלינו!!! איזה כייף! את לא יודעת כמה זה הרגיע את פחדי "הבדידות של ניצן" שיש לי (וכמובן לא לה).

שברו את הכלים ולא משחקים
מרגישה כאילו עשיתי במשך חודשיים שמיניות באויר והנה הופ! ירדתי עם שתי רגליים על הקרקע.
לא רוצה יותר לקבע את עצמי למפגשים של חינוך ביתי. ולא רוצה לקבע את הילדים שלי למפגשים האלו.
כליל התחרפנה לי. חסרה לה המסגרת. לגלבוע הנסיעות קשות. מי-אור נהנית , אבל היא ממש לא צריכה את זה.
מה ההבדל בין לשלוח אותה לגן או אח"כ לבי"ס , לתקוע אותה שם בחברה מסויימת שאותה היא לא בוחרת אבל בחברתה היא נאלצת לשהות ולבלות,
לבין לנסוע איתה למפגש חינוך ביתי , עם עשרה ילדים שבהם היא לא בחרה אבל איתם היא נאלצת לבלות פעם בשבוע???
למה אני לא מסוגלת לסמוך עליה לגמרי שתמצא ותיצור לעצמה את החברה שלה מתוך ההתפתחות הטבעית של חייה?
והיא הרי עושה את זה כל כך יפה. בכל מקום שאליו היא הולכת היא מוצאת לעצמה חברים. גם אני ככה, וגם אבא שלה.
אז אם הצורך הזה להשקיע ולנסוע איתה למפגשים נובע בעצם מהפחד שלי שתחסר לה חברה, ומנקיפות המצפון שלי על כך שאני מבודדת אותה, ומרגשות האשמה שלי על כך שהוצאתי אותה מהגן מהחברה המופלאה של 30 הילדים שהיא היתה רגילה להיות תקועה איתם יום יום במשך שעות
אז לעזאזל, אני יכולה להרגע, לשתות לי בשקט וברוגע את כוס הקפה שלי, להניח לכליל להרגע בביתה שלה שבו היא הכי מוגנת ויציבה,ולהזכר במי היא ומה היא .
ומי-אור צריכה להזכר בכלל איך נראה הבית שלה וכמה היא אוהבת אותו.
"השיבה הביתה" - זה יכול להיות שמו של ה"סרט" הזה שלי.
פתאום פשוט מרגישה שהמשפחה שלי מתפרקת לי , מתפוררת לי בין האצבעות. כולם עצבניים מהנסיעות האלו, במקום להשקיע אנרגיה בפשוט לךחיות , משקיעים אנרגיה בלתכנן איך לנסוע.
אז לא. אז די.
העוצמה של המשפחה שלי מתחילה בבית, זה הבסיס שלנו, זה הכוח שלנו, הבטחון שלנו בעצמנו ובבחירות שאנחנו בוחרים בחיינו.
והבסיס הזה לא חזק מספיק בכדי שנוכל לעזוב אותו כל כך הרבה. פשוט אי אפשר לעשות את זה ולצפות שהבסיס יהיה עוצמתי באותה מידה גם כשאנחנו חוזרים.
ממה אנחנו בורחים? מלהתמודד עם ההחלטות והבחירות שלנו?
שלושה ימים בשבוע אנחנו חוזרים רק בערב, נוסיף לזה עוד ביקור או שניים אצל חברים, עוד את החוגים, ומה הפלא שהבנות מתנפלות על הצעצועים שלהן באטרף בכל פעם שמגיעים הביתה.
להחזיר את השקט.
ותודה תודה תודה ל [po]פרי האהבה[/po] ששאלתה ותשובתי לה בדף ביתי:[po]מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי[/po] שמה לי את המחשבות של השבועיים האחרונים במקום.
(ותודה גם לך תמר אם את קוראת פה במקרה)
לא בחרתי לחנך את ילדי בבית מתוך רצון להשתייך לאיזושהי קבוצה של מחנכים מהבית.
ובבחירתי בחינוך ביתי אני לא בוחרת לשנות את כל חיי ואמונותי ודרכי, את ההתנהלות הטבעית שלי.
הרצון והבטחון שלי ביכולתי לחנך את ילדי מהבית בא מתוך הבטחון שלי במסגרת המשפחתית שלי.
אני אוהבת את החיים שלי.

את כותבת כל כך יפה!
מתרגשת יחד איתך @}

_גם, אני לא מאמינה שאני באמת מרגישה ככה, אבל בא לי לגור ליד ההורים שלי.
בא לי שהילדים שלי יחוו אותם, ובא לי להיות איתם הרבה._
יהיה לך נהדר!
וברכות להצלחת הלימודים (את מוזמנת לבוא!)

מליון שינויים בבת אחת. אני אעמוד בזה או שיתחיל לכאוב לי הגב???
התחלתי היום ללמוד. מדריכת הכנה ללידה (מספקת את סקרנות הקוראות)
בחיפה. התעוררתי ברבע לשבע (מתוך חישוב שאני הולכת לאחר - זה ברור,
שתיתי עם הטיגריס שלי קפה, הרמנו את הילדים מהמיטה לאוטו, שמנו אצל ההורים שלי, הורדתי אותו בלימודים שלו והמשכתי עם גלבוע לחיפה.
הגעתי למגרש החניה, ישבתי באוטו וחשבתי לעצמי - שאני לא מאמינה שאני אכן שם.
כל כך רציתי כבר לצאת ללמוד משהו - אני אוהבת ללמוד, אבל זה כל כך קשה לעזוב את הילדים.
גלבוע התנהג למופת - אחרי יומיים של חוסר סבלנות שלו, קיטורים ובכי.
הגדלתי לעשות והשארתי את הסלולרי באוטו. אם כבר אז כבר . ממילא אני לא יכולה לעזור להן מרחוק.
הן לא התקשרו!
אפילו לכליל היה בסדר לדברי אמא שלי, אלא ש......מהרגע שחזרתי הביתה היא לא הפסיקה לבכות עד הערב.
טוב כולם צריכים להתרגל.
בכלל היה שבוע עמוס בנסיעות. להוריד הילוך. שבוע שלם לא היינו בבית. גם מחר לא נהיה.
חינוך [b]ביתי[/b] ? - מה זה?

מי-אור משתפרת בכתיבה מיום ליום מול העיניים שלי, אני מופתעת מחדש בכל יום. כזה כיף לראות את זה.

ו
קיבלנו היום אישור מהעבודה של הטיגריס לעבור למושב של ההורים. יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
למה ? כי יהיה לי מקום לגינה ענקית - כמה מקום שאני רוצה. כי אני יוכל לשים חיות - כמה שאני רוצה .
אין יותר בעיה של מקום. יש עזרה של סבא וסבתא,
וגם, אני לא מאמינה שאני באמת מרגישה ככה, אבל בא לי לגור ליד ההורים שלי.
בא לי שהילדים שלי יחוו אותם, ובא לי להיות איתם הרבה.
אוי מקווה שזה באמת יהיה טוב כמו שנראה הסרט שיש לי בראש ...
חיכינו הרבה זמן לאישור הזה. שנתיים בערך. וזהו. ישנו.
עכשיו לאט לאט לתקתק את העניין.

מי-אור הודיעה לי היום בשמחה
שהרבה יותר שווה שאפשר לנסוע לטייל ולמפגשים מאשר ללכת כל יום לאותו גן ולאותם ילדים.
איזה כיף לשמוע. עדיין צריכה לשמוע את צפירות ההרגעה שלה.

טוב, איכשהו תמיד בסוף אני נשארת עם ערימת הכביסה הבלתי נגמרת.
לא משנה כמה אני מנסה, עדיין תמיד יש ערמה בגובה בית על הספה. בסלון. כדי שיהיה לי מול העיניים ואני לא יוכל להתחמק מזה.
בפועל זה שזה מול העיניים גורם לי לפתח שיטות הדחקה מורכבות ביותר ולערימה לתפוח עוד ועוד.

כליל וגלבוע ישנים. מי-אור עדיין מבשלת ומסתובבת בכל הבית עם מנשא ושתי בובות בתוכו.
מעבירה בראש את ארועי היום וצוחקת עד שלא יכולה לכתוב. כליל פשוט מצחיקה אותי בטירוף.
היא כזאת משתלחת בכל דבר, עושה מה שבא לה, אבל בעיקר ע-ו-ש-ה. ללא הפסקה.
היא כל כך מעייפת לפעמים בתשומת הלב שהיא דורשת, וכל כך חמודה.

נוסעים חזרה [po]ממפגשים בחוף הכרמל[/po], היא מכריחה אותי חצי מהדרך לשיר את "היום יום הולדת ...לכליל..." . פעם אחר פעם.
לא רוצה שיר אחר, לא רוצה להפסיק, לא רוצה לשיר בעצמה, רק שאני .
אז עכשיו אני יודעת ש"היום יום הולדת" נכנס בערך 16 פעם מעפולה עד הבית.
כמובן שבקצב של אוירת נכאים.
מי-אור נהנתה במפגש, נהנית תמיד.
הופ, כליל התעוררה. תחזור לישון לבד? לא. צריכה ציצי.

אוהבת אותך

מי-אור שואלת אותי:
אמא למה קוראים לנעלי-בית נעלי-בית?
אני: "לא יודעת, למה נראה לך?"
היא: "כי פעם החרקים היו נכנסים לגור בתוך הנעלי בית, וזה היה הבית שלהם"

"מי-אור, מה תעשי כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה אוספת זכוכיות"
נו ברור.
ולי זה נשמע מקצוע מה זה מעניין ומסתורי.

[u]את יודעת,לידה בחלום זה לא תמיד לידה ממש[/u]
כן אני יודעת, בטח יודעת.
גם הלימודים, גם פותחת קורס הילינג - מה שכבר די מזמן לא עשיתי
כל התחלה של כל דבר אצלי מביאה בדרך כלל לחלומות לידה או הריון.
אבל לא הפעם, זה היה חלום פסיכולוגי מובהק.
כל ההריון חיכיתי ללידה, כדי שאוכל לפתוח כבר את הקורס (שגם הוא התינוק שלי)
זה אחרי שהחלטתי שלא מתאים לי לעשות הפסקה באמצע קורס כזה.

אחרי הריון ולידה היצירתיות היא בשיא - ואני אכן חווה את הלידה של עצמי בכל פעם מחדש , ונראה לי שבכל פעם בעוצמה רבה יותר.
נהנית מזה.
וללא קשר - אני רוצה עוד ילד דחוף.
לא בא לי לחכות, לא בא לי הפרש גדול ביניהם.
וגם, אולי, בא לי לסיים עם הלידות ולהתפנות ללידות הפנימיות של עצמי, שמה לעשות, נקטעות עם כל הריון פיזי.
לא מצאתי את הדרך גם להשקיע ולהיות כל כולי אמא וגם להיות בתוך העשייה היצירתית שלי כל כולי באופן רציף וזורם.

את כותבת מאד אמיתי ומאד ברגש.תודה.
אני כותבת כמה דברים שעלו לי כשקראתי אותך אם זה לא מתאים לך תמחקי.
[u]חלמתי השבוע שאני יולדת תינוקת. חוויתי בחלום את הלידה ממש כאילו היא היתה מציאות. המעבר של בתעלה, היציאה, החיבוק הראשון[/u]
את יודעת,לידה בחלום זה לא תמיד לידה ממש. אלא מקום של יצירה/בריאה.אני מרגישה שחלמת שאת יולדת את עצמך. אולי זה קשור ללימודים?....
[u]ממה ההריון מגן עלי? מה הוא נותן לי?[/u]
זה מתקשר לחלום. כשאנחנו הרות וילדות אנחנו בשיא היצירה שלנו כנשים.מבחינת הטבע,מה שייעד לנו.הרחם-היוצר הכל יכול.אבל בתוך כל זה יש נשים,כמונו למשל(וגם אני כזו)-ששוכחות שיש יצירה אחרת.שלא קשורה להריון ולידה. יצירה מתוך הרחם אבל ההריון והתינוק הם אחרים. לא יצור בשר ודם.יש לי ספר מופלא שנקרא "אלות בכל אישה". הוא מדבר על 7 ארכיטיפים של אלות שכל אחת מהן מייצגת "טיפוס" של אישה. כמובן שכל אישה מכילה בתוכה כמה וכמה אלות אבל לכל אישה יש את הארכיטיפ הדומיננטי. ואני ואת,יש לי תחושה כזו,נשים מסוג כזה(אוי שכחתי את שם האלה הזו.גם אני כבר 4 שנים בהריון ו/או מיניקה (-: ). אנחנו צומחות,בוראות ונבראות בתוך ומתוך ההריונות והלידות. מתוך האימהות.ואנחנו עלולות "להתמכר" לזה.כי שם אנחנו מרגישות בבית. אבל משו חשוב שהבנתי,זה שדווקא בגלל זה הכרחי שנמצא איזון וניקח כן הפסקות. לא בגלל שזה "מהר מידי,צעיר מידי וכ'ו". אלא בשביל עצמינו. לתת לרחם שלנו לחוות גם יצירתיות אחרת,שונה.ולתת לאלות האחרות שבתוכינו ביטוי,לא להגיע איתן למצב של דיכוי.
איזה נאום.אנט מתנצלת מראש אם לי כיוונתי נכון.אבל הרגשתי כן צורך לומר לך את זה. אולי בכלל לעצמי.

את כותבת נפלא. כל כך פשוט ואמיתי.
את כל כך חיה את הילדים שלך.

[u]אחרי בכיות חוזרות ונשנות על כלום אבל על המון.[/u]
גם לנו יש מלא כאלה של הבינונית (שזה עתה הפכה מקטנה לבינונית).
את כותבת נורא יפה.

בארוחת הערב אצל ההורים אתמול, איך שמתיישבים לשולחן (כולם חוץ מהטיגריס שישן בפה פתוח על הכורסא)
אבא שלי פולט אל מי-אור: "בשנה הבאה את כבר בגן חובה" וממשיך למלמל מתחת לשפם - "אח"כ כתה א'"
מסתכל עלי בחצי מבט: "לאן היא תלך?"
להפתעתי מי-אור עוד פחות מתבלבלת ממני שכל הפיוזים שלי נדלקו בבת אחת ולוקח לי שתי שניות לארגן את עצמי לקראת יציאה למלחמה.
היא אומרת לו :"לשום מקום אני לא הולכת", אני כמעט נופלת מהכיסא, ופולטת "היא נשארת בבית"
"אין חוק חינוך חובה??" הוא שואל, ואמא שלי (!!!) מצטרפת להתקפה, "היא תשאר בבית"
ואני:"יש חוק חינוך ביתי חובה"
ואבא שלי: "אה באמת? זה אפשרי?" וככה בערך חזר השקט לחדר.
ורק היום במחשבה לאחור הבנתי -
הוא לא דואג כי היא לא הולכת לגן, הוא דואג שמא היא כן תלך לגן!!!!!!!!!!
וביני לבין עצמי עם כל המטענים שביני לבין אבא שלי - איזה כיף לי!

מספרים.
כשמי-אור היתה בת שנתיים, היא היתה בפעוטון (שלי) . היא ידעה אז למנות (חפצים) עד 11 או 12.
אני זוכרת שהייתי מאוד מאוד גאה בה, וגם זוכרת כמה הייתי מרוצה מהגננת שהעסקתי אז, שהיתה עילוי בעיני , כשראיתי איך היא מלמדת את הילדים לספור ולמנות.
היא נהגה למנות את הפאזלים שהיא מוציאה מהארון, למנות את הקעריות שהיא מחלקת לילדים, והם עם הזמן התחילו למנות יחד איתה.
באמת חשבתי שהיא מעולה בעבודה שלה (מה שהיה נכון).
והנה כליל בדיוק בת שנתיים, מעולם לא בקרה בפעוטון, מעולם לא טרחתי למונות באזניה בקול, וגם לא לספור, וגם לא להגיד את שמות הצבעים. (נו הרי אני מוציאה מקסימום ארבע קעריות מהארון אז איך יכולתי???)
והיא מונה עד עשר!!!
לא ידעתי שהיא מונה עד שתיים, או עד שלוש, או עד חמש, אין לי מושג איך בדיוק היא למדה, אבל היא מונה עד עשר בלי שום בעיה.
ואם יש יותר אז כמובן מתחילים מההתחלה. ומן הסתם רק צריך להגיד לה בשלב כלשהו שיש שמות לעשר ועוד עשר או עשר ועוד עשרים, והיא תדע פתאום גם עד מאה.
והשכנה נכנסה לפה לפני חודשיים כשכליל שיחקה באיזה משחק צבעוני. אז כמו שעושים בפולניה היא התחילה לשאול אותה:
"כליל איפה צבע אדום/ירוק/כחול/כתום וכו'"
אני לא אוהבת שבוחנים לי את החיים, ומייד הסתכלתי, התכוונתי להגיד שאמא שלה לא מלמדת צבעים.
ופתאום היא ענתה לה, ונכון, על [b]כל[/b] הצבעים!!!!
השכנה היתה בשוק, ובעצם גם אני. אבל בעצם זה ברור שהיא יודעת את כל הדברים האלו. היא חיה את החיים!
היא לומדת בכל יום אינספור דברים, וכיוון שהיכולת המילולית שלה גבוהה מאוד, היא גם מצליחה לשתף את הסביבה.
היא לא צריכה שמישהו ילמד אותה, היא לומדת דרך החוויה.