אמא ללי בלוג

שליחת תגובה

כולנו זקוקים לחסד
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אמא ללי בלוג

אמא ללי בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 13 אפריל 2023, 02:39

דף מקסים, תודה

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 20 פברואר 2009, 02:17

קרן שמש, כתבתי לך בדפבית.

בשעה טובה פתחתי את הבלוג החדש, ממשיכה בדרך בלוג. בקרוב גם אפצל את הדף הזה לשני דפים כדי שלא יהיו ארוך מידי (או לפחות לא הארוך ביותר :-P).
מוזמנות להמשיך איתי בדרך {@

אמא ללי בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 פברואר 2009, 15:40

מרוב הזדהות שכחתי להזדהות - קרן שמש מאוחרת. (ד"א -הכנס בגינוסר? אם כן - עשית לי חשק. כבר שנים מתחמקת..)

אמא ללי בלוג

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 פברואר 2009, 15:38

Oh I am a lonely painter
I live in a box of paints
I'm frightened by the devil
And I'm drawn to those ones that ain't afraid

טוב, זו האסוציאציה שעלתה לי למה שכתבת וזה השיר שלה שהכי הכי נוגע בי.. גם אני מאוד מזדהה.

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 11 פברואר 2009, 14:44

וואלה :-) כנראה שזו אחת מאותן תופעות מבורכות שהתפתחות הטכנולוגיה הכחידה (כמובן שיש גם חדשות שהיא יצרה).

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 11 פברואר 2009, 14:41

הוי סינדרום הצד השני של הקלטת.
לגמרי... כל מיני קלטות של אחותי הגדולה (שמעצם כך היו נחשקות בהגדרה) והצד השני שלהן הכיל נפלאות :-)

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 11 פברואר 2009, 13:28

מאוד אהבתי את מה שכתבת שם.
גם אני.
וגם אני מרגישה הרבה פעמים של"מדע" האמפירי יש המון חורים שחורים. נקודות שאין לו תשובות עליהן, שאי אפשר למדוד אותן, שאין להן ביטוי במספרים.....
ובצד השני היה את blue.
הוי סינדרום הצד השני של הקלטת. חלק ניכר מהמוסיקאים שהשפיעו עלי הגיעו לחיי כי היו מוקלטים בצד השני של הקלטת. כמו לדוגמא רנדי ניומן שהיה מוקלט בצד השני של ניק קייב (-:

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 11 פברואר 2009, 12:29

משהו שכתבתי כאן ב- 11.11.2008
מאוד אהבתי את מה שכתבת שם.
ובכלל, כל מה שכתבת על ג'וני מיטשל מרגש אותי ומעורר הזדהות גדולה. אני חושבת שזו הזמרת היחידה שמלווה אותי רצוף מגיל 13, כשגיליתי אותה לגמרי בטעות (כמו את כל אהבותי הגדולות)- קיבלתי מחברים של ההורים שלי קסטה מוקלטת של קט סטיבנס, ובצד השני היה את blue.
הולכת לשים את הדיסק :-)

אמא ללי בלוג

על ידי חוחית* » 11 פברואר 2009, 08:00

נראה לי שזה מתקרב
מרגש, אני אהיה שם @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 11 פברואר 2009, 03:41

איזה סיפור על ג'וני מיטשל?
משהו שכתבתי כאן ב- 11.11.2008. רציתי לשים קישור מפונפן כזה אבל זה סתם יוצא מבלבל :-P

אפרופו ג'וני מיטשל. לפני כמה שנים נסעתי לכנס של פסיכולוגים שהוא בעצם מין כנס התפתחות אישית, כל אחד בוחר אחת מהסדנאות שרצות בכנס ועובר אותה במשך כמה ימים אינטנסיביים. בחרתי סדנה של עבודה עם מוסיקה, מתוך מחשבה שזה יהיה משהו יחסית לא מאד כבד (באותה תקופה הייתי עמוק רגשית בתוך הלימודים ובתוך תקופה מאד קשה ועמוקה בטיפול, וממש לא התאים לי להוסיף על זה). אוהו, כמה שטעיתי. נפלתי על סדנה פסיכודינמית, אמ-אמא של הכבדות, בקבוצה שבה הייתי צעירה מכולם בלפחות 10 שנים (ומחלקם בהרבה יותר מזה). כל סשן של הסדנה היה מוקדש למישהו אחד בקבוצה, נפתח בזה שהשמיעו את השיר או הקטע שהוא בחר להביא, ואז היתה עבודה אישית וקבוצתית של האדם הזה עם הדברים שעלו אצלו ואצל אחרים במהלך ההאזנה.
הבאתי איתי את השיר המדובר, קליפורניה של ג'וני מיטשל (כל זה קרה כמה חודשים לפני הסיפור שכתבתי עליו אז), והסשן שבו עבדו איתי היה כבד, כואב מאד ומלא דמעות. היה בחור אחד בקבוצה שהגיב לשיר במין תיעוב כזה. הוא אמר שהקול שלה נשמע נורא היסטרי, והיה נראה שממש עיצבן אותו לשמוע את השיר.
זה התחבר לי למשהו שאחותי הגדולה אמרה לי מתישהו, שג'וני מיטשל שרה יפה והכל, אבל אי אפשר לשמוע אותה הרבה, כי זה יותר מידי.
ושתי התגובות האלה ביחד הבהירו לי נורא חזק את העניין של עוצמה. כי בשבילי אין דבר כזה יותר מידי ממנה... לא שתמיד בא לי לשמוע אותה, ממש לא. אבל תמיד כשאני שומעת אותה, אני מרגישה שזה כל כך תואם את הסערות הפנימיות שלי, את המנעד הרגשי החזק (רחב?) ואת הצורך הקיומי לפגוש ולמצוא דברים בעולם החיצוני (כמו מוסיקה, ספרים, ובעיקר בעיקר אנשים כמובן) שגם בהם יש את כל הרגשות האלה...

אני מתכננת לפתוח בלוג חדש, נדמה לי שיקראו לו ממשיכה בדרך בלוג. זה השם שמסתובב לי בראש כבר כמה ימים. אבל כנראה שעוד לא הבשלתי סופית. נראה לי שזה מתקרב :-)

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 10 פברואר 2009, 21:32

איזה סיפור על ג'וני מיטשל? (מתה עליה :-) )

אמא ללי בלוג

על ידי מי_מה* » 10 פברואר 2009, 21:03

ולא הצלחתי להסביר לה.
אכן... עברית קשה שפה.
(())

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 10 פברואר 2009, 04:47

שירה ואני קוראות את הבית של יעל, פעמיים.
אחרי כמה דקות היא שואלת, אמא, יעל קוראים לבן או לבת?
לבת.
חושבת רגע, אז למה אומרים, איך תשב יעל איך תקום?
לקח לי רגע להבין למה היא התכוונה.
ולא הצלחתי להסביר לה.

נשמה כזאת.

תודה על התגובות המחממות {@
קרן שמש, האבסורד הגדול הוא שהתעסקתי בתחום של מבחנים (וגם לימדתי) איזה שלוש שנים... אבל כל הזמן תוך כדי הצהרות שאני לא באמת מאמינה בזה. :-P

אמא ללי בלוג

על ידי קרן_שמש_מאוחרת* » 06 פברואר 2009, 11:00

אני גם קוראת, לומדת וגדלה ומבקשת שתמשיכי @} כבר כמה זמן רוצה לספר לך שאני מלמדת מבוא לפסיכולוגיה וכמשמגיעה לשיעור על אבחון והערכה ומלמדת על מבחני אישיות אני מספרת את הסיפור שלך על ג'וני מיטשל (בשינוי כל פרטים מזהים). תודה.

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 06 פברואר 2009, 09:57

עכשיו גם אני הגעתי לרשימה השחורה

אז מה?
במילא מי שאוהב לקרוא כאן - קורא, ומי שלא - לא. בלי שום קשר לאורך של הבלוג.
ובמה חדש זה במילא תופס רק שורה אחת - בלי שום קשר לאורך של הבלוג.
והזכרון שזה תופס על השרת - לא משנה, לדבריה של יונת.

אז למי זה בעצם מפריע?
תמשיכי...

(או מקסימום תפצלי. או תפתחי בלוג המשך...)

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 פברואר 2009, 00:36

קרוטונית את לגמרי צודקת.
אמאל'ה, עכשיו גם אני הגעתי לרשימה השחורה. עכשיו זה לגמרי אישי... גדול עליי :-S

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 פברואר 2009, 18:02

אני מרגישה חלק בי שמסרב לתת לתחושות האלה להחליט, כי אני לא רוצה לוותר על לכתוב פה או לצנזר את עצמי (יותר ממה שאני כבר מצנזרת ).

טוב מאוד !
עוד זה חסר לנו שמישהו ייקח ברצינות את מה שכתוב שם. :-P

אני מאוד מאוד שמחה לדעת שתמשיכי לכתוב כרגיל.
(())

אמא ללי בלוג

על ידי סלט_פירות* » 05 פברואר 2009, 17:29

גם מי שקוראת, אם יש
יש {@

אמא ללי בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 05 פברואר 2009, 14:47

אני יודעת שהוא לא אישי, והדיון שם עקרוני
ודאי שזה אישי!

הדיון הזה כמובן לא מתוך מניעים אישיים ולא מכוון כלפי פרסונה כלשהי, אבל יש לו השלכות אישיות.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 פברואר 2009, 14:19

דבר אחד שלא הבנתי מהדף - על השפתיים מותר לשים את זה ישירות או שגם שם צריך להפריד עם שמן?
בכל מקרה שמן עץ התה יש לי בבית כבר עכשיו אז אני אנסה איתו בינתיים (האיש שלי חושב שזה הדבר הכי מסריח בעולם.... :-P)
בינתיים ההרפס לא נורא כל כך הפעם. ובכלל, אני מגלה שבכל פעם שהוא חוזר זאת כמו מין תזכורת בשבילי, לשים לב מה קורה איתי, להיות קשובה פנימה.

ועכשיו בקשר לדף הזה, הדפים הארוכים ביותר. אני יודעת שהוא לא אישי, והדיון שם עקרוני, וכו וכו. אבל זה ממש עושה משהו. פתאום עולות בי תחושות של חשש וזהירות. פתאום מרגיש מוזר לשתף בדברים כל כך אישיים כשמתנהלים פה דיונים על להעביר את כל הבלוגים למקום אחר, או על זה שהבלוגים לא שייכים לכאן או מפריעים לאתר (איך שהוא הטענה שהם מבריחים אנשים פחות משפיעה עליי. מופרך מידי בשביל שאני ארגיש על זה אחריות אישית...). ומצד שני אני מרגישה חלק בי שמסרב לתת לתחושות האלה להחליט, כי אני לא רוצה לוותר על לכתוב פה או לצנזר את עצמי (יותר ממה שאני כבר מצנזרת :-P). מוזר.

אמא ללי בלוג

על ידי עדינה_ניפו* » 05 פברואר 2009, 11:14

גיליתי שכשאני מורחת על ההרפס כשהוא רק מתחיל לעקצץ סווידיש ביטר- הוא לא מתפתח
ואת יכולה לעשות בדיוק את אותו הדבר עם שמן עץ התה, עובד פלאים.
אני עושה עם מה שיש לי בבית זמין (מדברת מנסיון של שנים עם הרפס).
אגב, אפשר גם לעשות את אותו הדבר עם קרח אבל צריך לתפוס את ההרפס ממש כשזה רק מתחיל לעקצץ ולשים את הקרח על המקום כל כמה שעות (קצת יותר עבודה אבל עובד).
רפואה שלמה ומהירה לשתיכן
{@

אמא ללי בלוג

על ידי חוחית* » 05 פברואר 2009, 10:30

אני כרגע נכנעת לחוסר היכולת שלי לכתוב דברי טעם אבל דעי שאני קוראת אותך כל הזמן.
תרגישו טוב @}

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 פברואר 2009, 07:36

איזה קטע. אשה שמחה ואני כתבנו ממש ביחד את אותו הדבר !

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 05 פברואר 2009, 07:36

אתגרת אותי עם הסוודיש ביטר
יש על זה דף באתר (לא זוכרת אם השם בעברית או באנגלית)

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 05 פברואר 2009, 07:35

יש דף פה באתר, סווידיש ביטר @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 פברואר 2009, 05:40

תמי, צמירמרת אותי. תודה על השיתוף (())
גבירה יקרה, אולי תכתבי את המדיטציה פה? וזה כמובן לא במקום השיחה שבאמת כבר הגיע זמנה.
אשה שמחה, אתגרת אותי עם הסוודיש ביטר, לא שמעתי על זה אף פעם. אז התחלתי לחקור במה מדובר :-)
מימה, את בראש שלי בימים האחרונים, אני חושבת עלייך הרבה. לא יודעת למה...

תודה שאתן כאן איתי (גם מי שקוראת, אם יש). זה כל כך משמעותי בשבילי {@

אני רוצה מחר לכתוב על הדפים הארוכים ביותר ועל מה שהוא עושה לי. עכשיו כבר מאוחר מידי בשביל זה.

אמא ללי בלוג

על ידי תמי_גלילי* » 05 פברואר 2009, 03:14

אני עם הרפס, מאיה קצת חולה - היה לה חום בלילה ועכשיו היא ישנה עליי.
רפואה שלמה ומהירה לשתיכן (()) .

אמא ללי בלוג

על ידי תמי_גלילי* » 05 פברואר 2009, 03:13

את זוכרת את השיחה שהייתה לנו לפני כמה חודשים? סיפרתי לך איך הרגשתי רגש עד למקורות הילדותיים שלו, ואיך ההתבוננות הראתה לי שהרגע המכונן היה הרגע של הכניעה והוויתור. הבכי הגיע שבריר שנייה אחר כך, כל כך מהר שהבנתי למה כל כך הרבה אנשים (כולל אני בעבר) ייחסו לו את התפקיד המרפא. אני לא ממעיטה בערך תפקידו של הבכי כמרפא - אני חושבת שהוא חשוב מאוד. אבל היה לי ברור מאוד אז שנקודת המפנה הייתה השינוי ב-state of mind.

אני עובדת כבר הרבה שנים על הכניעה הזו, דרך התהליך הרגרסיבי. מתוך הצלילה לתוך הוויתור, הייאוש וחוסר האונים מוצאים את הכוח האמיתי בפנים. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להחלים הוא לאבד את התקווה :-) .
וזה לוקח את הזמן שזה לוקח. זה לא תהליך שאפשר להאיץ בכוח. וכמו כל דבר אחר, אם מתאמנים זה נעשה (לפחות לפעמים) קל יותר. ללידה של יותם, למשל, הגעתי אחרי כמה שנים של אימון כזה, וזה הקל עליי מאוד להיכנע לכאב ולזרום אתו. לאיבחון של יותם הגעתי פחות מוכנה :-( ולקח לי כמה שנים רעות להגיע למקום של אובדן התקווה, הקבלה וההשלמה.

כי אי אפשר להתאמן על כניעה כשהכל זורם על מי מנוחות והולך לפי התכנית. אלא דווקא עכשיו. כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
מסכימה, עם כמה הסתייגויות.

אמא ללי בלוג

על ידי מי_מה* » 04 פברואר 2009, 22:56

איך אני אוהבת את הרגעים של ההבנות האלו, מהלב.
כתבת מקסים, וגם קיבלת תגובות מקסימות.
הרבה בריאות @}
(ואם יורשה לי להידחף, גבירתי החמודה, אני אשמח גם לקבל מדיטציה שעיפה בשניות...)

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 04 פברואר 2009, 21:56

אני עם הרפס, מאיה קצת חולה - היה לה חום בלילה ועכשיו היא ישנה עליי.
נשמע כמו מצב שמעודד כניעה :-) (גיליתי שכשאני מורחת על ההרפס כשהוא רק מתחיל לעקצץ סווידיש ביטר- הוא לא מתפתח).
רפואה שלמה @}

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 04 פברואר 2009, 19:41

אחלה.
תבחרי פורמט מועדף: פה, מייל או ב...טלפון שאולי ממש כבר הגיע זמנו (-:
נשיקות @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 04 פברואר 2009, 19:11

אם תרצי, אשמח להכתיב לך אותה (יש לי אותה כתובה), אולי תתחברי...
אני רוצה!

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 04 פברואר 2009, 19:10

כתבנו ביחד....
מקווה שתרגישו טוב.
ומכירה את השקט המיוחל שכשהוא מגיע לא יודעים מה לעשות בו (-:

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 04 פברואר 2009, 19:09

כי אי אפשר להתאמן על כניעה כשהכל זורם על מי מנוחות והולך לפי התכנית. אלא דווקא עכשיו. כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
הוי כן!
גמאני גמאני ממש עוברת מסע כומתה בעניין הזה. תמיד מחפשת "מה אפשר לעשות עם זה", ופחות מידי חושבת על "מה לא צריך לעשות עם זה" או לחילופין "איך לא לעשות עם זה כלום".
בימים האחרונים התוודעתי לטכניקת מדיטציה מעט שונה מאלו המוכרות לי, שמשום מה מעיפה אותי נורא גבוה תוך שניות ולוקחת אותי רחוק מהמקום הממורמר, הטוחן את המוח, ואני מתרגלת אותה דווקא ברגעים האלה כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
אם תרצי, אשמח להכתיב לך אותה (יש לי אותה כתובה), אולי תתחברי...

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 04 פברואר 2009, 19:01

תודה לך יקרה.
נעים לי שאת מגיבה, אני מרגישה היום צורך בתגובות....

אני עם הרפס, מאיה קצת חולה - היה לה חום בלילה ועכשיו היא ישנה עליי.
כל כך הרבה פעמים אני מחכה שיהיה לי קצת זמן שקט, ואז כשהוא מגיע אני לא ממש יודעת מה לעשות איתו. וגם עכשיו זה מן שקט לא חופשי, כי מאיה צריכה את תשומת הלב שלי כל הזמן.

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 04 פברואר 2009, 18:55

מתוקה, בלי כוונה נכנסה לי לכאן הודעה שהתכוונתי לכתוב בדף אחר. אז מחקתי אותה.

בכל אופן, אני קוראת אותך קבוע, למרות שהרבה פעמים לא מרגישה שיש לי מה לכתוב.
רק אני יותר ויותר שמה לב לדברים דומים בינינו. (כנראה לא סתם שהבנת אותי כל כך הרבה... :-)).

אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הבנתי, גם בלב, שזאת באמת הזדמנות
איך אני אוהבת את הרגעים של ההבנות האלו, מהלב.

{@

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 04 פברואר 2009, 03:41

כבר התבשל לי פוסט נוסף של קיטורים, ובאמת שיש סיבות טובות... אבל עכשיו, תוך כדי שהרדמתי את מאיה, נבטה בי הכרה מרגשת.
התרגלתי לחשוב על קשיים כעל שיעור או הזדמנות, אבל אני חושבת שזה נשאר בעיקר ברמת המחשבה. ברמה הרגשית תמיד התלווה לזה טון ממורמר - מה, לא למדתי מספיק? מה עשיתי לא בסדר שאני "מקבלת" את השיעור הזה עכשיו? ומה אני יכולה לעשות כדי שהשיעור ייגמר (בהצלחה כמובן :-) ) כמה שיותר מהר ויחזור להיות לי נעים?
הערב שכבתי לידה במיטה, וחשבתי לי מחשבות מודאגות, כי היום נודע לנו שבעוד שבוע וחצי הגננת האהובה של שירה עוזבת את הגן. ועוד אין מחליפה, ומי יודע כמה זמן ייקח עד שימצאו מישהי קבועה, ואם היא תמצא חן בעינינו בכלל, ואם שירה תאהב אותה, ואולי זה סימן שצריך לעשות שינוי גדול... ואם כן אז איזה שינוי, ומה צריך לעשות?
תוך כדי המחשבות האלה הבנתי, שהשיעור הנוכחי שלי, שנמשך כבר תקופה לא קצרה, הוא שיעור בכניעה ובהתמסרות. כי כל הזמן ממשיכים לקרות דברים שאין לי שליטה עליהם, והם לא מתאימים לתכניות ולרצונות שלי. צמחה בתוכי חלקה קטנה של ייאוש ושל חוסר תקווה, ואני לומדת לחיות איתה ולעשות לה מקום, כי להתנגד ולנסות לגרש אותה זה לא כל כך עובד. אני לומדת לקבל את זה, שיש עכשיו זמן לא קל. שיש הרבה דברים בחיים שלי שהייתי רוצה שיהיו אחרת, וכרגע אין לי אפשרות לשנות אותם. ואני יודעת שזה ישתפר מתישהו - כשיתחיל להתחמם בחוץ, כשנחזור לארץ, כשהבנות קצת יגדלו, כשהאיש יהיה קצת פחות מוצף בעבודה... אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות הוא לנסות לחיות עם הקושי בשלום.
ובעודי שוכבת שם במיטה, אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הבנתי, גם בלב, שזאת באמת הזדמנות. כי אי אפשר להתאמן על כניעה כשהכל זורם על מי מנוחות והולך לפי התכנית. אלא דווקא עכשיו. כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
ההבנה הזאת משנה את הכל. אין פה איזה שיעור שאני חייבת לעבור. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד... אבל יש לי פה הזדמנות, אפשרות להשתמש בקושי הנוכחי כדי לצלול אל תוך כל רגע, עם כל מה שהוא מכיל בתוכו, ולהתמסר אליו.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 31 ינואר 2009, 16:42

פשוט ומורכב גם יחד אבל נכון. מרגישים בגוף שזה נכון
לגמרי.
"חיבוק ההעזה" הזה ליווה אותי כל הלילה. ובמהלך הלילה הבנתי שבגוף אני לגמרי מפחדת. בראש אני יודעת שהוא כבר חזר, אבל בגוף אני עוד לא מאמינה. וגם לא מאמינה שהוא לא נוסע ועוזב שוב בעוד רגע. ובאמת מתוך פחד כזה קשה לי מאד להעז לגעת ולחבק. אבל אין דרך אחרת להחזיר את האמון בצורה הכי פיסית וגולמית שלו.

אמא ללי בלוג

על ידי דגנית_ב* » 31 ינואר 2009, 09:58

אנחנו עברנו הרבה מאד פרידות וכל פעם מחדש קשה מאד הייה הרגע כשהמכונית יצאה לדרך ולא מעט סירבול כשהוא נכנס הביתה.

לטפי געי בך בו בהתמסרות לאבהב ללא זמן מקום הסטוריה.._ _חבוק העזה נכון. פשוט ומורכב גם יחד אבל נכון. מרגישים בגוף שזה נכון
חיים רק פעם אחת @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 31 ינואר 2009, 02:25

אני רואה שכתבת גם כאן :-)
אז תודה גם כאן {@

אמא ללי בלוג

על ידי אהבה_בלי_תנאים* » 31 ינואר 2009, 00:40

אבהתי לא פחות את הגרסה של חוה אלברשטיין ואריק סיני
איכשהוא ככ יותר קשר ורינטימיות-אמנם לא המקור ההיסטורי...

אמא ללי יקרה
פשוט זה שם להתקרב כמו הבנות אליו אם לבך מבקש
בלי עקבות או מחשבה אם יש בך שמחה וגאות
היי בה בטאי אותה
הן שיקוף שלך גם...לפי מה שכתבת נראה שפשוט להניח מחשבה וסמוך ולשחרר
אהבה טהורה פותחת לנותן ולמקבל.
בלי עבר,בלי חשבונות "בלי הסברים"
לכי לטפי געי בך בו בהתמסרות לאבהב ללא זמן מקום הסטוריה..
ללא המחשבה שלוקח זמן
אלה ספורים

סתם ככה ראיתי שאת ערה ובא לי לשלוח לך-לכם חבוק העזה
אותם דברים ממש מלמדת את עצמי
לילה שלי
מפנק ומתוק לך
חיבוק רך ממני
נשמה שהיתה ערה לרגע.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 31 ינואר 2009, 00:14

לגמרי מתבקש, גם אני זמזמתי אותו כל הזמן...
תודה (())
ואם כבר אז הנה

אמא ללי בלוג

על ידי תמי_גלילי* » 30 ינואר 2009, 23:39

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 30 ינואר 2009, 12:11

כל פרידה נוגעת ברבדים כל כך עמוקים, ומורכבים.
מאוד מזדהה
@}

אמא ללי בלוג

על ידי חוחית* » 30 ינואר 2009, 08:58

קראתי את כל מה שפספסתי.
חיבוקים יקירה @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 30 ינואר 2009, 03:00

כשזה יצא לפועל את תעשי את שניהם.
את צודקת, מן הסתם. אולי זה מפחיד דווקא בגלל שזה עוד לא יוצא אל הפועל, והכל ברמת הדמיון והמחשבות (אם כי גם אלה שלב הכרחי בדרך).

האיש שלי חזר הביתה :-)
הוא הגיע אתמול בערב, אחרי עשרת הימים המתישים ביותר בחייו. כמה טוב להיות שוב כולנו ביחד, בקן המשפחתי שלנו.
עכשיו הוא והבנות כבר ישנים, הוא נשפך לגמרי בגלל הג'ט לג. הבית מבולגן ובכלל לא בא לי לסדר אותו. ונדמה לי שאני ממלאת את הבטן שלי בפסטה כדי לא להרגיש כל מיני דברים שאני מרגישה.
מאז היותינו זוג צעיר לוקח לנו זמן להתחבר מחדש אחרי פרידות. לחבר מחדש את כל החוטים, את המבטים, את השיחות. לשתף במה שהיה, למצוא את האיזון בין לדבר ולהקשיב, להיכנס לתוך המרחב המשותף. והאמת היא שדי מההתחלה בקושי נפרדנו זה מזו, רק במקרים של חוסר ברירה.
וגם הפעם זה ככה. אני כבר לא נבהלת מזה כמו פעם, יודעת שזה עניין של זמן. אבל זה כן קצת צורם, וקצת משאיר אותי חשופה. במיוחד כשאני רואה את הבנות, עם ההתמסרות הילדית המוחלטת שלהן, פשוט מתמקמות בזרועותיו כאילו הן היו שם מאז ומעולם (הלו! אני הייתי קודם...), ואיתן הכל מתחבר ברגע ונראה כל כך פשוט. ואני מסתכלת מהצד, פגיעה ומקנאה. ויודעת שגם הוא מרגיש אותו דבר. ולמרות ששנינו כל כך רוצים ומתגעגעים, זה לוקח את הזמן ואת הדרך.
כל פרידה נוגעת ברבדים כל כך עמוקים, ומורכבים.

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 28 ינואר 2009, 08:09

"אוף" - בחיי שאת צודקת (-:
מבינה אותך מאוד לגבי הפחדים וכ'. נראה לי שכל מי שעומד בפני טיפול או הנחיה של מישהו אחר עומד גם מול הפחדים האלה.
כל מה שיש לך לתת בכלל לא עומד בסתירה עם מה שאת עוד צריכה ללמוד ולהכיר והניסיון שמן הסתם תצברי. כשזה יצא לפועל את תעשי את שניהם.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 28 ינואר 2009, 06:48

תודה יקירתי {@

מחר בערב הוא חוזר. כשאנחנו נקום בבוקר הוא כבר יהיה על המטוס...
אני מלאה בכל מיני רגשות...

פתאום ביומיים האחרונים, לראשונה בחיי, עברה לי בראש המחשבה שאולי אני לא רוצה עוד ילדים. והמחשבה הזו נורא מפחידה אותי. אין לי מושג למה זה מגיע עכשיו, אם כי ההריון הבא זה משהו שכל הזמן נמצא בתודעה שלי. במחשבות שלי על העתיד ועל ההתפתחות המקצועית שלי אני כל הזמן מנסה להבין מתי יהיה הזמן הנכון לעוד ילד מכל מיני בחינות. ומעולם לא דמיינתי בכלל את האפשרות שלא יהיה עוד ילד/ה, מאז ומעולם ראיתי את עצמי עם שלושה או ארבעה ילדים.
אני לא כל כך מוטרדת ממה זה אומר על המציאות או על מספר הילדים שבסוף יהיו לנו כי בכל מקרה ברור שזה לא משהו שהולך לקרות עכשיו או בעתיד הקרוב. ובכל זאת התחושות האלה שעולות מאיימות עליי מאד.
ביחד עם זה יש הרבה פחדים בקשר ללטפל. מצד אחד תחושה שיש לי כל כך הרבה לתת, ומצד שני הפחד גדול גדול... יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה וצריכה ללמוד, ומה אם אני לא אדע, ומאיפה מתחילים בכלל, ומי אני שאוכל לעזור לאנשים אחרים, ואולי דברים שמדברים אליי בכלל לא יתחברו לאנשים אחרים. ולפתוח קליניקה, בעצמי? זה מטורף לגמרי!
<אבא שלי מגיע אלינו לביקור בעוד כמה ימים. לא פלא בכלל שאני בוחנת את כל החיים שלי במבט ביקורתי כהכנה. הלוואי שזה היה לי פשוט יותר. אוף>
<יש משהו מאד משחרר בלכתוב אוף>

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 26 ינואר 2009, 08:36

תשמעי יקירתי, זה משהו מדהים!
בדיוק אתמול כתבתי למישהי את אותם הדברים שכתבת כאן למעלה כמעט באותן מילים.
זה בכלל לא ילדותי, זה פשוט נכון.
הבעיה שלנו בחיים שאנחנו מאוד מזוהים עם האנטלקט והרגש שלנו, כך שמה שעובר לנו באנטלקט וברגש צובע רוב הזמן "אותנו", ונדמה לנו שהמחשבות שלנו הן אנחנו.
מה שהסברתי שם היה, שהשלב הראשון בתרגול (השיחה היתה על יוגה באופן מפתיע...(-:) הוא ללמד את עצמי להפריד בין "אני" לבין "המחשבות שלי" ושאר גלי התודעה. ואת זה מנסים לעשות ע"י הפניית תשומת הלב למקומות אחרים (כמו הנשימה, איזור בגוף, תחושות של התרחבות והצטמצמות וכ'...) וכיבוי זמני של המוח שאכן רוב הזמן מפריע.
מה שכתבתי שם היה שאחרי שלומדים לעשות את ההפרדה הזו והכיבוי, חשוב לזכור איזה כלי אדיר הוא האינטלקט וללמוד איך לרתום אותו לטובתנו, ולמען המטרות שאנחנו רוצים להשיג. העניין היחיד כאן הוא מי שולט במי, אני במוח או המוח בי.
זו תובנה כ"כ חכמה מה שכתבת שם למעלה @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 26 ינואר 2009, 06:23

נדמה לי, שרק כשאני ארגיש שאני מסוגלת לכבות את המוח שלי כשהוא מפריע לי (שזה חלק מכובד מאד מהזמן), אני אוכל להתחיל באמת ליהנות ולהשתמש בכל הדברים הטובים שיש לו להציע.
אולי זה קצת ילדותי מצדי, אבל זה המצב.

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 25 ינואר 2009, 23:00

אני מניחה שהתכוונת אולי לא הכי כיף לך בעולם עכשיו?
בטח! בטח שהתכוונתי ללא...
אבל אנחנו מבינות אחת את השניה (-:
והנה, הגיע מחר. עוד שלושה ימים הוא חוזר הביתה
ןשוב- איזה כיף (-:

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 25 ינואר 2009, 19:23

תראי, אולי הכי כיף לך בעולם עכשיו אבל את עומדת מול השד שלך פנים אל פנים
אני מניחה שהתכוונת אולי לא הכי כיף לך בעולם עכשיו? דווקא חמוד, אם אפשר היה שגם יהיה כיף וגם נפגוש שדים בוזמנית....

והנה, הגיע מחר. עוד שלושה ימים הוא חוזר הביתה :-)

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 25 ינואר 2009, 08:14

_אני פוגשת לא מעט שדים בתוך הימים האלו, ונדמה לי שלפחות חלק מהזמן אני מספיק אמיצה בשביל לפגוש אותם באמת ולא רק לנסות לברוח מהם.
מחר אני כבר אוכל להגיד עוד שלושה ימים_
מאוד מבינה אותך. גם לי בזמן האחרון יש מפגשים כאלה ומן תחושה חדשה של סיפוק קטן שאומרת "תראי, אולי הכי כיף לך בעולם עכשיו אבל את עומדת מול השד שלך פנים אל פנים" או נשהו כזה.... (-:

מחר אני כבר אוכל להגיד עוד שלושה ימים
איזה כיף (-:

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 25 ינואר 2009, 05:00

שבוע טוב יקירות. כמה טוב שאתן פה {@
מימה, אני לא בטוחה שהבנתי את המשפט האחרון שלך...

מתחילה לראות את הסוף :-)
נורא חששתי מסוף השבוע, והנה חצי ממנו כבר עבר, ואפילו עבר ממש בסדר. כל השבוע חשבתי שיהיה נורא חשוב לעשות תכניות כדי שלא יהיה קשה מידי להעביר יומיים מלאים בבית, והיום מהרגע שהתעוררנו היה ממש ברור שלא הולכים לשומקום, ועבר עלינו יום נעים וביתי. מחר כנראה שכן נצא קצת.
מאיה קצת מסכנולה, כבר כמה לילות לא ישנה כל כך טוב. זאת פעם ראשונה שהאיש נוסע לאנשהו מאז שהיא נולדה, ואתמול נפל לי האסימון, שהיא קטנה מידי בשביל להבין שזה זמני ושהוא אוטוטו חוזר. בכל פעם שאנחנו מדברות איתו בסקייפ היא מסתכלת עליו לגמרי בשוק, והיא הרבה יותר צמודה מאשר בדרך כלל. ודווקא לשירה זה עובר בינתיים ממש בסדר. היא מדברת עליו הרבה, כל הזמן אומרת שחסר הבן בבית שלנו, הבן בישראל ועכשיו יש רק בנות בבית. הביקור שלנו בישראל בקיץ הפך את הנסיעה שלו למאד מוחשית, היא זוכרת את החוויה של המטוס ואת הבתים של כולם ויכולה לגמרי להבין איפה הוא נמצא ואת מי הוא פוגש, נראה לי שזה מאד עוזר לה.
אני פוגשת לא מעט שדים בתוך הימים האלו, ונדמה לי שלפחות חלק מהזמן אני מספיק אמיצה בשביל לפגוש אותם באמת ולא רק לנסות לברוח מהם.

מחר אני כבר אוכל להגיד עוד שלושה ימים {@

אמא ללי בלוג

על ידי מי_מה* » 23 ינואר 2009, 17:26

שבת שלום מותק
יש ימים שבהם החירפון מציף ואז זה מאוד עוזר לראות איך יום עובר ועוד אחד.
(יש ימים שאותו הדבר בדיוק יכול להיות נורא מדכא כי כאילו מה? כבר תיכף נגמר? אבל אנחנו לא נדבר על הסוג הזה עכשיו)
@}

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 23 ינואר 2009, 16:14

חיכו לי הרבה הרבה הנקות.... (-:
שבת שלום מותק @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 23 ינואר 2009, 15:33

חיכו לי הרבה הרבה הנקות.... :-P

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 23 ינואר 2009, 05:49

איזה באסה שאנחנו לא שכנות.
לגמרי.
תחליפים לא כל כך עושים לי את זה, אבל את צודקת לגמרי לגבי הריח, הוא עדיין מאד נעים לי. אתמול אחרי שחזרנו מבית הקפה למאיה היה ריח של קפוצ'ינו כל היום וזה דווקא היה לא רע בכלל :-P

הנה עבר לו עוד יום. הדיווח פה ממש עוזר לי. אני מסתכלת על מה שכתבתי ולא מאמינה שזה היה רק אתמול, הכל כל כך עמוס עכשיו.
היום התחיל אופטימי והמשיך בחרפון מתקדם. נפגשנו עם חברים (שחזרו מביקור ארוך בארץ) לארוחת צהריים, ומאיה ממש לא היתה במצב מתאים אז היה מבאס. לא הספקתי לדבר איתם בכלל, הייתי צריכה להסתובב איתה במסעדה כל הזמן והיא היתה עצבנית.... אפילו לאכול לא ממש הספקתי, חזרתי הביתה רעבה. ואחר הצהריים פשוט הייתי שפוכה ועצבנית, אפיסת כוחות מוחלטת. אבל לפחות שתיהן נרדמו מוקדם לשם שינוי, והערב השקט קצת אושש אותי.
כל יום הוא ממש מסע בפני עצמו.
מתגעגעת נורא.
יאללה, עפה לישון. מי יודע כמה הנקות עוד מחכות לי הלילה :-)

אמא ללי בלוג

על ידי תמי_גלילי* » 22 ינואר 2009, 00:14

רק רציתי שתדעי שאני קוראת (()) ואין לי דברים חכמים להגיד, רק קולות של השתתפות ואהדה. איזה באסה שאנחנו לא שכנות.
לגבי הקפה - ניסית קפיקס? CAFIX. קונים ב-WHOLE FOODS MARKET. תחליף קפה יחסית מוצלח (בוודאי כשמדובר בקפה האמריקני הדלוח :-P), עשוי מציקוריה ועוד כמה מרכיבים כמו תאנים . ממלא אצלי לגמרי את הצורך. יש לו צבע דומה, והוא קצת מריר כמו קפה.
מה עוד: אני מציעה ללכת לבית קפה ולהריח את הקפה :-P . בקפה אמריקני זה בין כה וכה החלק הכי מוצלח...
(אני, כמו ישראלית חוצפנית, הולכת לבתי קפה עם כוס התה שלי מהבית, ועוד מבקשת מהם למלא לי בה מים חמים D-: )

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 21 ינואר 2009, 19:50

צודקות מאד. אני מאד מעריכה את זה ביומיום, אבל המרחק אפילו עוד יותר עוזר להרגיש את העוצמה של האהבה והחיבור שיש בינינו. ולשמוח שיש לנו דבר כזה :-)
היום אני יותר אופטימית, ולמרות שקפוא קפוא קפוא בחוץ היינו בבוקר בבית קפה, עכשיו אני קצת בבית ומאיה ישנה אז אפילו יש לי טיפה שקט...
יום אחרי יום נעבור את זה עד שהוא יחזור.
אפרופו קפה. לפני חודש ומשהו הפסקתי לשתות אותו. לא היתה החלטה, אלא יום אחד שתיתי והרגשתי שזה עושה לי לא טוב. ויום למחרת לא שתיתי בכלל, והייתי בשוק. לא הצלחתי לזכור מתי לאחרונה קרה שבלי להיות בהריון עבר יום שלם בלי ששתיתי קפה. ויומיים אחר כך ניסיתי שוב ובאמצע הכוס נתקפתי כאב בטן נוראי. ומאז לא שתיתי קפה. אתמול היה לי קרייבינג חזק לתחושה של כוס קפה, להתפנקות הזאת ולנחמה שהוא נותן לפעמים, שהיא לא כמו תה. פעם אחת ניסיתי להכין ועצרתי בשלב הכפית עם הגרגירים, הריח עשה לי לא טוב. בפעם השנייה הכנתי כוס קפה, שתיתי שני שלוקים והבנתי שזה לא זה. לא היה לי טעים ולא מנחם, שפכתי את הכל. כנראה שלפחות עכשיו, אני לא שותה קפה. נשאר רק למצוא מה לעשות כשעולה התחושה הזאת של הצורך, כי הקפה עצמו כבר לא ממלא אותה.
וגם עם סוכר קורים לי דברים דומים... מי היה מאמין.

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 21 ינואר 2009, 19:11

(ומתארת לעצמי שדווקא בגלל שזה ככה ביניכם, טוב כמו שזה, אז הגעגועים יותר גדולים, וזה יותר קשה...)

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 21 ינואר 2009, 19:10

אני מתגעגעת כל כך לאיש שלי.

בלי להוריד מערך הקושי, אני חושבת שכיף לך שיש לך למי להתגעגע ככה, ושיש לך מישהו שמתגעגע אלייך ככה.

{@

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 21 ינואר 2009, 08:08

אני מתגעגעת כל כך לאיש שלי. בלתי נתפס שהוא כל כך רחוק מאיתנו, ועוד יותר מוזר שהוא נמצא במקומות לגמרי מוכרים וביתיים
(())
הנה, עוד דבר שכשמרגישים אותו קשה להודות בחיוביות שלו, אבל געגועים כאלה זמניים ותחומים היטב בזמן מצויין מועילים בהבנת המון דברים לגבי הבחירות שלנו בחיים, למה אנחנו בוחרים בהן ועוזרים לבחור שוב מחדש (-:

יום חמים מותק @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 21 ינואר 2009, 05:49

עוד יום. קשה ממש. הוא אפילו עוד לא לגמרי נגמר, עכשיו קצת אחרי עשר וחצי ושירה עוד פה לידי.
הוא התחיל בלילה שבו מאיה התעוררה לינוק איזה עשר פעמים. בין לבין ישנתי טוב, אבל לא התעוררתי רעננה במיוחד. המשיך בזה שלבשתי ג'ינס (יום אחרי יום ברציפות! שיא עולם!) כי תכננו לנסוע להסתובב קצת בבוקר, אבל די מהר התברר באופן חד משמעי שלשירה אין שום כוונה להגיע לגן היום. מייד החלפתי בחזרה לטרנינג, יש גבול לכל תעלול.
אז העברנו יום שלם, ארוך ומחרפן למדי בבית, עם יציאה אחת לשלג בשעות הצהריים. עטפתי את מאיה היטב ושמתי אותה בעגלה וצעדתי בהליכה מהירה וזועמת כדי להוציא את כל העצבים של היום הזה. האמת היא שזה ממש עזר. הרגשתי את הכעס בתוכי ורקעתי אותו חזק חזק אל תוך השלג. אם היה לי אומץ הייתי גם צועקת הרבה מאד. אחר כך הרגשתי הקלה. שירה יצאה עם גיסתי והן דווקא נהנו לשחק בשלג. בכלל אני חושבת שמבחינתה (שירה) זה היה יום נעים למדי. גם זה משהו.
(מה שכן, אלוהים יודע מתי היא תלך לישון. ואני כבר שפוכה...).

אני מתגעגעת כל כך לאיש שלי. בלתי נתפס שהוא כל כך רחוק מאיתנו, ועוד יותר מוזר שהוא נמצא במקומות לגמרי מוכרים וביתיים. אתמול הוא אמר לי שעד עכשיו, כל הפעמים שבהן הוא נחת בישראל היו של שמחה שלמה, כי או שהוא חזר הביתה אלינו מנסיעה, או שהיינו איתו (כמו בביקור האחרון) ואז היתה תחושה של לבקר בבית האמיתי. ועכשיו המקום מרגיש כמו בית, אבל הבית אמיתי שלו לא איתו... זה מרגיש כמו משהו קרוע כשהוא כל כך רחוק, לגמרי לא הגיוני.

מה שכן, אני קצת שמחה שהיום המחורבן, שהיה ברור שיגיע מתישהו (ולא, אני לא משלה את עצמי. ברור לי שיהיה יותר מיום אחד כזה), הגיע כל כך מהר. לא הספיקה להתפתח האשליה שהכל זורם בכיף ויעבור מהר, ועכשיו כבר ברור ומוחשי שעוד יקרו דברים מהרבה סוגים עד ששמונת הימים שנותרו יחלפו והוא יחזור אלינו.
אה, ומחר יהיה אפילו יותר קר מהיום.

אמא ללי בלוג

על ידי מי_מה* » 20 ינואר 2009, 22:44

באמת יופי (())

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 20 ינואר 2009, 13:49

איזה יופי!!@}

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 20 ינואר 2009, 11:02

יופי לקרוא.
{@

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 20 ינואר 2009, 04:20

יה.
9 בערב. מאיה ישנה כבר שעתיים. שירה שוכבת במיטה עם הדודה המדהימה שלה. אתמול בערב האיש נסע, והיא החליטה שהיא רוצה לישון איתה בסלון ולא איתי ועם מאיה. לא ידעתי איך זה יהיה, ואמנם היא נרדמה מאד מאוחר אחרי ערב מבולבל וקצת קשה אבל ישנה מצוין בלילה.
טפו טפו טפו, היום הראשון להיעדרו של האיש עבר ממש ממש בסדר. שירה הלכה לגן - חזרנו לימים של חמש שעות אחרי שקיבלנו אישור מיוחד (שעבר דרך הנהלת הרשת!) למוצץ בשנת צהריים. הללויה. הגננת נותנת לה את המוצץ, היא נשכבת על המזרון שלה והולכת לישון בשמחה. וחוזרת הביתה עם כוחות לאחר הצהריים, אחרי שינה שהיא בזמן המתאים ביום. אני מרגישה כאילו הוציאו לי עז מהחיים.
במהלך הבוקר הסתובבנו (גיסתי ואני) עם מאיה, עשינו קניות וקצת סידורים והתחיל לרדת שלג מהמם, שנמשך כל אחר הצהריים. עכשיו הכל בחוץ שוב לבן וקסום, ולשם שינוי אני לא מדוכאת מזה כי יש לי חברה, והרבה פחות מסורבל ומלחיץ להסתובב עם מאיה כשיש איתי עוד מישהו :-)

מאיה כל כך, כל כך מתוקה. היא כבר עומדת כמה שניות טובות בלי להחזיק בשום דבר, וגם מוליכה את סל הכביסה בכל הבית. כל פעם שהיא נתקעת במשהו היא מתעצבנת ואני צריכה לכוון לה את הסל מחדש כדי שהיא תוכל להמשיך להתקדם. היא כל הזמן רוצה להיות איפה שיש אקשן, כלומר איפה ששירה נמצאת. התקשורת שלה כל כך ברורה, והיא מבינה כל כך הרבה... כשאני שואלת אם הוא רוצה לאכול היא מסתכלת לכיוון המטבח, והיא אומרת "מה" כשהיא רוצה מים. ואת הנהמות לכיוון החזה שלי אי אפשר לפרש בשום דרך אחרת חוץ מ"אמא תשלפי כבר". לפעמים כשאני איתה אני ממש מרגישה את הלב שלי נפתח, מתמלא בטוב ובשמחת חיים. הנוכחות שלה מופלאה.

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 17 ינואר 2009, 22:51

זימרנו לראמה ולסיטה ולהנומן וזה נכנס ישר לתוך הלב. לא כל כך התחברתי למילים אבל המנגינות היו כל כך פשוטות ונוגעות, חיבור מיידי פנימה ולמעלה.
איזה כיף זה נכון? (-:
בהתחלה זה תמיד מביך, ותמיד יש את אלה שנראים כאילו הם נשלפו מהסט של "שיער" ואת אלה שמגיעים ל"התעלות נפש" מהצליל הראשון שמנוגן, אבל מתישהו זה סוחף את כולם לתוכו, המגזימים נרגעים והסקפטיים מתרככים ונראה כאילו כולם הופכים עצמם, וזה אכן כיף ומחמם.
למרות שרגע לפני שיצאנו האיש היה נראה כל כך מסכן שכמעט ויתרתי על הכל. מזל שלא.
באמת מזל @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 17 ינואר 2009, 19:14

אני ממש לא בטוחה ש אוטוטו תימצא המתאימה. לא רק בגלל שאני מבועסת מאי התפתחות העניינים, אני באמת מאמינה שאולי קורה פה משהו אחר. בכל מקרה כרגע אני לא הולכת לעשות שום דבר אקטיבי בנידון (כמו לפרסם עוד מודעה), ובכל מקרה מחר האיש נוסע ואני צריכה להתמקד בלעבור את זה....

אתמול בערב הלכנו, גיסתי ואני, לערב של קירטן (מזמורי תפילה הינדים) והיה מקסים ומרומם. בחורה צעירה עם שיער בלונדיני בהיר חלק חלק, ישבה יחפה עם מכנסי דגמ"ח וחולצה קצרה (בחוץ בערך מינוס 10 מעלות. אנחנו ישבנו עם צעיפים ושמיכות...), עם קול נעים ופתוח לרווחה. חלק מהזמן היא ניגנה בגיטרה וחלק בכלי שדומה לאקורדיון, זימרנו לראמה ולסיטה ולהנומן וזה נכנס ישר לתוך הלב. לא כל כך התחברתי למילים אבל המנגינות היו כל כך פשוטות ונוגעות, חיבור מיידי פנימה ולמעלה.
היה גם כל כך כיף לצאת בערב לשעה ולהרגיש קצת חופשיה, למרות שרגע לפני שיצאנו האיש היה נראה כל כך מסכן שכמעט ויתרתי על הכל. מזל שלא. הוא שרד (בקושי :-P) ואנחנו ממש נהנינו :-).

אמא ללי בלוג

על ידי מי_מה* » 17 ינואר 2009, 09:31

ממעמקי ההאנג אובר שלי (כמה לא באופן טבעי ...) אני מאחלת לך שבת שלום וסופשבוע חלום @}

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 16 ינואר 2009, 20:50

והלילה ממש חוויתי הנחייה מוחשית
ממש מבינה אותך.
... מנסה לומר לך ששתיהן לא מתאימות והבייביסיטר המעולה שלכם נמצאת ממש מעבר לפינה
מסכימה עם קרוטונית, לא תמיד כ"כ מהר היקום מנסה לומר משהו דרסטי וסופני. אני דווקא חושבת שהוא הראה לך שהנה, דברים מתקדמים, יש מועמדות שאפשר לקחת בחשבון, ואולי תבוא עוד אחת שדווקא תוכל אבל לא תיראה לך (ואולי לא...) ואוטוטו תימצא המתאימה.
אבל כל פעם צריך לעבור רק רגע אחד. זה מה שאני מנסה לזכור כל הזמן.
אני גם צריכה לזכור את המשפט הזה יותר. תודה.
ונשיקות @}

אמא ללי בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 16 ינואר 2009, 20:20

הבייביסיטר שהיתה ביטלה אחרי פעם אחת. לא מסתדר לה עם השעות. מישהי אחרת שהיתה אמורה להגיע הבוקר לראיון פשוט לא הגיעה, ולא עונה לטלפון. אני מרגישה שהיקום מנסה להגיד לי משהו, ואני לא מצליחה לקלוט את המסר, ולא מצליחה להבין.
... מנסה לומר לך ששתיהן לא מתאימות והבייביסיטר המעולה שלכם נמצאת ממש מעבר לפינה :-)

@}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 16 ינואר 2009, 19:59

אשמח לשמוע אם יבוא לך
מאיזו שהיא סיבה שלא ברורה לי, אני לא מסוגלת לשתף בחוויה הזאת. זה משהו שלא כל כך קורה לי, אבל התחושה היא מאד ברורה. {@
הבייביסיטר שהיתה ביטלה אחרי פעם אחת. לא מסתדר לה עם השעות. מישהי אחרת שהיתה אמורה להגיע הבוקר לראיון פשוט לא הגיעה, ולא עונה לטלפון. אני מרגישה שהיקום מנסה להגיד לי משהו, ואני לא מצליחה לקלוט את המסר, ולא מצליחה להבין.
מחרתיים האיש נוסע לעשרה ימים לארץ. אחותו המתוקה הגיעה אלינו שלשום, ותהיה כאן איתי כל תקופת ההיעדרות שלו. תודה תודה תודה. שירה מתה עליה, ומאיה שבביקור בארץ עוד היתה קטנטונת, התאהבה גם היא מייד. עוד לא ברור לי איך נעבור עשרה ימים, אבל כל פעם צריך לעבור רק רגע אחד. זה מה שאני מנסה לזכור כל הזמן.

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 10 ינואר 2009, 17:52

והלילה ממש חוויתי הנחייה מוחשית.
אשמח לשמוע אם יבוא לך.
{@

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 10 ינואר 2009, 15:24

היו לי מחשבות על עניין התפילה. תהיות, האם אני מתחברת לזה. לפעמים אני מרגישה שזה רק מרחיק אותי מהרגע הנוכחי, משנה את הפוקוס שלו בצורה שהיא לא בהכרח נכונה בשבילי. הרעיון הזה של תפילה הוא כל כך זר לדרך שבה גדלתי, כל המחשבה על נוכחות אלוהית אחת ספציפית, אני עוד מגששת באפלה לגביה.
מה שכן, אתמול התחלתי לקרוא עוד ספר על ריפוי, והיא דיברה שם על הנחיה - guidance. על זה שההנחייה תמיד נוכחת, וככל שנהיים יותר מאומנים בלהקשיב לה, היא נהיית יותר ברורה ויותר מוחשית. איך שהוא לרעיון הזה, למרות שהכל מוביל לאותו מקום, היה לי יותר קל להתחבר. והלילה ממש חוויתי הנחייה מוחשית.
קצרה בזמן (מצב תמידי לאחרונה), אז שוב כותבת רק ליד ובערך. אבל גם זה משהו.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 07 ינואר 2009, 15:48

אין לי זמן לכתוב (בוקר), רק רציתי להגיד שאין לכן מושג כמה כוח אתן נותנות לי.... (())
(תמי אתמול בלילה לפני השינה חשבתי עלייך.... :-) )

אמא ללי בלוג

על ידי חוחית* » 07 ינואר 2009, 12:03

המון פעמים אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד יותר עם אותו קושי ואין לי כוחות להיות שם במקום מתבונן ולחפש מה השעור שלי אני עם הגבירה

אין כוח להרים את ארגז הכלים שלי ולבחון מה צריך לעשות או לא לעשות. גם זה.

גם אני לא במיטבי בימים אלה אז אין לי פה איזה תובנות מדהימות.

רק (())

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 07 ינואר 2009, 08:09

_ובכל זאת יש איזו פקיעה פנימית, איזו תחושה שאני לא כל כך מרוצה מהחיים שלי כרגע.
ושם כנראה יש על מה להתבונן._
אני נורא מזדהה עם תחושת הפקיעה הזו ואפילו שאני לא חווה אותה עדיין מול ילדי (שזו סיטואציה מאוד טעונה ומורכבת), אני חווה אותה אחת לכמה זמן אפילו שבגדול אני כן מרוצה מהחיים שלי.
המון פעמים אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד יותר עם אותו קושי ואין לי כוחות להיות שם במקום מתבונן ולחפש מה השעור שלי, ומה אני יכולה לשנות ומה אני צריכה לעזוב. והמקום השונה אצלי בכך שיש לי היום הרבה יותר כלים להתמודדות הוא בכך ש בפעם הקודמת ברחתי לגמרי, כי זה מה שהייתי מסוגלת לעשות באותו שלב והיום פשוט אין לי כוח להשתמש בכלים שלי. אין כוח להרים את ארגז הכלים שלי ולבחון מה צריך לעשות או לא לעשות. במילים אחרות, במצבי המשבר האלה, אין לי כוח לעשות את העבודה הפנימית שלי. ואז אני פשוט עוזבת הכל ופוקעת....
בכל מקרה, נראה שהבעיה החיצונית שלך נמצאת בתהליך בדרך לפתרון (לפחות חלקי). זה בעצם כבר קורה ובטח יכניס כוחות חדשים למערכת.
שמור לי המספר שלך מההודעה. ננסה היום שוב? (היום לא עובדת בערב)
נשיקות וכוחות (-:

אמא ללי בלוג

על ידי תמי_גלילי* » 07 ינואר 2009, 05:40

אני מצאתי יופי של שמרטפיות דרך קרייגזליסט. (מובן שגם בדקתי המלצות וכו'). עכשיו אני מחפשת שם שמרטפיות לכלבה :-P (שמרכלביות?)
שווה לך לנסות גם במחלקת התעסוקה של הקולג' המקומי, אולי גם בפקולטה לחינוך.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 ינואר 2009, 22:30

מעניין אותי: את חושבת שיש קשר לסיבות חיצוניות או שזה רק מבפנים?

זה משהו שאני מאד עסוקה בו. אני רגילה להפנות את הזרקור פנימה כשקשה לי, לחפש איפה הדברים פוגשים אותי ומתוך כך איפה המרחב שבו אני יכולה לעשות שינוי פנימי כדי שיהיה יותר קל וטוב. ממה אפשר להרפות, מה יעזור לקבל. ואני חושבת שעכשיו יש שילוב של נסיבות חיצוניות ש מאד מאד מקשה עליי, ובהחלט חושבת (הרבה) שאם היינו בארץ הדברים היו נראים אחרת לגמרי.

אבל,
וזה הדבר שהתכוונתי לכתוב עליו לפני שראיתי את השאלה שלך -
כששירה היתה בת 10 חודשים (שזה הגיל של מאיה עכשיו), משהו פקע בי לגמרי. היה יולי, והיא היתה רשומה לגן בספטמבר. כמה שבועות קודם לכן הגשתי את התזה, ולמרות שעדיין באה בייביסיטר לכמה שעות בשבוע, כבר לא ממש היה לי מה לעשות עם הזמן הזה, לא היתה לו מטרה. ביום אחד משהו נשבר. טיילתי איתה ברחוב אחרי הצהריים, היה חום אימים בחוץ, והבנתי שאני לא יכולה יותר. לא מסוגלת להיות יותר בבית, ושהימים עוברים עליי בציפייה לספטמבר. זה היה יום רביעי. ביום חמישי התקשרתי לגן שלה, ביום שישי הלכנו ביחד לחצי שעה של ניסיון. ומיום ראשון התחלנו תהליך קליטה בגן.
(שבועיים אחרי זה התחילה מלחמה, היינו אצל ההורים חודש שהיה נהדר, כך שבסוף יצא שהיא התחילה ממש ללכת לגן בספטמבר בכל מקרה. אבל השבירה הזאת היא משהו שזכור לי היטב ומלוווה אותי עד היום, עם רגשות לא קלים בכלל).
ואני חושבת שמבחינה רגשית אני במקום דומה.
ובכל זאת יש הרבה הבדלים. אין מצב שאני מכניסה את מאיה למסגרת עכשיו, ואני עדיין רוצה ומתכוונת להיות איתה בבית. וגם ברור לי ששני בקרים בשבוע יכולים לתת לי המון מרחב ולשנות את כל התמונה של מה שעובר עליי. ובכל זאת יש איזו פקיעה פנימית, איזו תחושה שאני לא כל כך מרוצה מהחיים שלי כרגע.
ושם כנראה יש על מה להתבונן.

אני לא יודעת אם זה הגיל / שלב הזה. אולי זה משהו אצלי, איזה רצון להתרחקות שפתאום פורץ בנקודה הזאת. אולי פתאום מתפנים משאבים רגשיים ויש רצון לעסוק בדברים אחרים. אני באמת, באמת לא יודעת.
אבל אני פתאום רואה, שאם יש ערך למה שעובר עליי עכשיו, זה לראות איך אני במקום אחר מול הרגשות הדומים שעולים, הרבה יותר מצוידת להתמודד איתם. בפעם הקודמת ברחתי לגמרי, כי זה מה שהייתי מסוגלת לעשות באותו שלב. עכשיו אני מחפשת דרך אחרת - למצוא את המרחב שאני צריכה בלי שזה יהיה כרוך בלהוציא את הבת שלי למסגרת או להעביר אותה לידיים אחרות לפרקי זמן ארוכים מאד. אם למישהי יש רעיונות שיכולים לעזור בחיפוש הדרך הזה, אני מאד מאד אשמח לשמוע אותם.

אמא ללי בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 06 ינואר 2009, 20:20

אני שוקעת לתוך דיכאון.

מעניין אותי: את חושבת שיש קשר לסיבות חיצוניות או שזה רק מבפנים?
אני מתכוונת, נגיד, אם הייתם גרים במקום אחר, אולי חוזרים לארץ - את חושבת שהיית מרגישה אחרת?
או אולי איזה שינוי 'חיצוני' אחר שהיה יכול לעזור לך?

מחבקת אותך.

אמא ללי בלוג

על ידי אשה_שמחה* » 06 ינואר 2009, 20:03

הלוואי, הלוואי שזה יסתדר. אני כל כך צריכה את זה כבר.
מאחלת לך שיסתייע. שיתפנה לך מרחב וזמן ונשימה. @}

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 ינואר 2009, 19:57

בוהה.
תקועה מול המחשב.
מנסה "לחפף" את מאיה ולתת לה להעסיק את עצמה. לא כל הזמן זה עובד.
שירה הבוקר קמה ואמרה שהיא רוצה לסדר כביסה :-0 (האיש עושה איתה לאחרונה פעילות משותפת של clean up שהיא מאד נהנית ממנה....). ונשבעת, שזאת הסיבה היחידה שגרדתי את עצמי להעמיד מכונה הבוקר. כדי שיהיה לה מה לפזר כשהיא תחזור מהגן, כמו שהבטחתי לה. אבל האמת שזאת סיבה לא רעה בכלל.

היתה כאן הבוקר בייביסיטרית פוטנציאלית שנראית ממש חמודה. תבוא שוב בחמישי בבוקר לשחק עם מאיה, אני עוד לא אצא מהבית בשלב זה. הלוואי, הלוואי שזה יסתדר. אני כל כך צריכה את זה כבר.

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 06 ינואר 2009, 16:51

(())(())(()) הוי מותק.
אני אגב בבית עכשיו (אם את רואה) בשעה וחצי הקרובות.
אם רוצה קצת להפוך את האדמה איתי בטלפון אל תהססי (-:

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 ינואר 2009, 16:39

אני שוקעת לתוך דיכאון.
פותחת את היום בבוקר ולא יודעת איך יהיו לי כוחות לעבור אותו. ואין לי כוח יותר להילחם או להתאמץ כדי להרים את עצמי למעלה.
אני מרגישה כמו פרח שנובל.
(הי, לפחות אני מרגישה כמו פרח. זה גם משהו, לא? :-P)

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 02 ינואר 2009, 15:42

גבירתי החמודה, חייכת אותי על הבוקר.
את מאד צודקת.
אנחנו מנסים כבר כמה זמן למצוא בייביסיטר, בינתיים ללא הצלחה. אתמול שוב פרסמתי מודעה, ונראה מה יוליד יום.

אמא ללי בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 02 ינואר 2009, 07:41

העבודה הנוכחית שלי היא כזו שאין בה הפסקות או ימי חופש, אי אפשר להשאיר אותה במשרד בסוף היום והיא איתי בבית וגם נכנסת איתי למיטה לא מקבלים עליה כסף וגם ההכרה בה היא לא משהו, ולא פוגשים בה כל כך אנשים
אני בוחרת בעבודה הזאת בכל לבי, וזאת העבודה הכי מספקת, משמעותית וממלאת שעשיתי בחיי. וגם הכי קשה.
ולכן.... את חייבת למצוא את הזמן לעצמך, דווקא בגלל האנטנסיביות הגדולה, דווקא בגלל שזה כ"כ משמעותי לך, את חייבת להתחבר לבלוני חמצן, אם לך לא יהיה אוויר לנשימה, פינה שקטה לעצמך, "חדר משלך" אפילו לחצי שעה איך תמשיך להתקיים העבודה הכי מספקת, משמעותית וממלאת?
הרי זה די ברור שבעייה של זמן היא לא בעיה של חוסר זמן אלא בעיה של ארגון שלו. איך לעשות את זה? אני לא ממש יודעת. אולי תשאלי את הפסיכולוגית הארגונית. היא אישה חכמה מאוד (-:
(אשמח כמובן לחשוב ביחד בשיחתנו המיוחלת, או אפילו כאן בהמשך הסופ"ש)
@}@}

אמא ללי בלוג

על ידי חוחית* » 02 ינואר 2009, 00:58

@} קוראת אותך.

אמא ללי בלוג

על ידי אמא_ללי* » 01 ינואר 2009, 16:40

העבודה
יש לי מערכת יחסים סבוכה עם העבודה של האיש. רוב הזמן, אני מרגישה אשמה כלפיה. אשמה שהוא לא משקיע בה מספיק, שאולי "בגללי" הוא לא עובד מספיק שעות וזה פוגע בתפוקה שלו. בתפיסה שלי, הגידול של הבנות הוא העבודה שלי עכשיו, ולכן אני מצפה מעצמי להיות מסוגלת לקחת על עצמי הכל (או יותר נכון כמה שהוא צריך שאקח), כל הזמן.
לפעמים אני גם מאד כועסת עליה, שהיא ככה סוחפת אותו. אבל מאז שאנחנו כאן אני הרבה יותר אשמה מאשר כועסת.
מה שמוזר הוא שסדר העדיפויות של שנינו מאד ברור ומשותף. ברור שהבית והבנות הם הדברים הכי חשובים כרגע, וגם לגמרי ברור שבאינטנסיביות הנוכחית בשילוב היעדר עזרה אחרת, הנוכחות הרבה שלו בבית היא משמעותית ונדרשת. והוא עושה את זה בלב שלם ומתוך בחירה, למרות שהוא גם מרגיש שמושכים אותו לשני כיוונים בוזמנית. ולמה זה מוזר? כי למרות שזאת החלטה ברורה, אני עדיין כל הזמן מרגישה לא בסדר. מרגישה שאני "אמורה" לאפשר לו לעבוד יותר, אמורה לעשות יותר.
ומצד שני אני כל כך שחוקה. ומרגישה שמרוב שאני עושה, מרוב שאני אמא ומטפלת ומכילה ומבשלת, לא נשארת פיסה אחת קטנה לעצמי שהיא לא הדברים האלה. ואני משתוקקת אליה. אבל אז אני מסתכלת על האיש, שנמצא ונוכח וגם מחויב לעבודה שהוא צריך להוכיח את עצמו בה, וגם מפרנס אותנו (מה שמכניס אותי לעוד סיבוך שלם לגמרי....), ומרגישה שאין יותר משאבים. מאיפה אני אקח עכשיו זמן לעצמי אם גם ככה אין זמן לכלום.
העבודה הנוכחית שלי היא כזו שאין בה הפסקות או ימי חופש, אי אפשר להשאיר אותה במשרד בסוף היום והיא איתי בבית וגם נכנסת איתי למיטה :-P לא מקבלים עליה כסף וגם ההכרה בה היא לא משהו, ולא פוגשים בה כל כך אנשים :-(
זה יצא משפט קצת ממורמר. הממ...
אני בוחרת בעבודה הזאת בכל לבי, וזאת העבודה הכי מספקת, משמעותית וממלאת שעשיתי בחיי. וגם הכי קשה.

חזרה למעלה