על ידי אמא_צעירה_ברוחה_ואוהבת_תינוקות* » 01 אפריל 2004, 08:39
אני חוששת שזה נגמר.
כפי שכבר כתבתי - אני מרגישה יותר מידי טוב. אמנם בדרך כלל אני לא מקאיה, אבל בכל זאת, יש אי נוחות בבטן, קצת בחילה וכו', והפעם - כלום. וגם הציצי שהיו רגישים בהתחלה כבר הרפבה פחות רגישים (שבוע 9+).
אתמול בצהריים ראיתי טיפונת הפרשה חומה על הנייר בשרותים, ולאחר מכן התחילו כאבים עמומים בבטן תחתונה כמו מחזור, שנמשכו כל הזמן, עם הפוגות, גם בלילה. אבל לא היה יותר כל רמז לדיומום, עד עכשיו.
דיברתי עם הרופא, הוא הציע אולטראסואנד, אך ויתרתי. רק רציתי לדעת אם הוא ממליץ לעשות משהו מסוים, ואמר שלא, אפשר להתנהג רגיל, כי בשלב הזה של ההריון אין שום השפעה של מה שאני עושה. אין גם צורך לראות רופא באופן דחוף, אלא אם כן מתפתח דימום קשה. כאשר היתה לי הפלה לפני שנה פשוט חיכיתי, והכל עבר ללא כל התערבות רפואית. ומבחינתי זה המצב העדיף.
מבחינה רגשית אני לא מרגישה רע נורא. אולי הדחקה, ואולי תוצאה מזה שבעצם כל הזמן חשבתי על זה שזה עלול לקרות.
וגם היה לי זמן לחשוב על ההריון הזה, ולמרות שמאד רציתי להיות בהריון, נראה לי שלא ממש הייתי שלמה עם זה. אני אכן מאד אוהבת תינוקות, אך תינוקות גדלים, הצרכים שלהם גדלים, ומאחר וכבר יש לי ילדים גדולים אני יודעת שלא תמיד קל לי עם הצרכים והדרישות של ילדים גדולים. אין לי כל בעיה להניק כל היום ולהחזיק על הידיים, אבל אני חייבת להודות שאני לא הכי טובה בלשחק, להכין אוכל, לטייל, ללכת לחברים, ואחר כך להסיע בלי סוף, לשבת שעות על שעורים וכו'. אני חייבת להודות שלעיתים די קרובות נגמרת לי הסבלנות די מהר. ובעצם הרצון להריון היה אולי יותר עניין של הוכחה לעצמי שאני מסוגלת, שהגוף שלי מסוגל, ואיזה כמיהה לתינוק רך ומתוק. אבל ככל שעבר הזמן התחלתי לחשוב שאולי זו טעות, זה ממש לא הוגן לשאר ילדי, לבן זוגי, ואולי גם לעצמי. לוותר על המעט זמן פנוי שעוד היה לי לעוד כמה וכמה שנים, להטיל עומס רציני על כל המערכת, לעצור את התקדמות הטבעית של העיניינים, לעצור את המעבר של המשפחה לשלב הבא, השלב בלי תינוקות, השלב של התבגרות המשפחה.
כך שבינתיים אני בהמתנה, למרות שאני די בטוחה שזהו זה. יש יותר מידי סימנים לכך שההריון למעשה לא מתפתח.
אני אמתין בסבלנות, ואתן לטבע לעשות את שלו, ואקבל את מה שיהיה.
אני חוששת שזה נגמר.
כפי שכבר כתבתי - אני מרגישה יותר מידי טוב. אמנם בדרך כלל אני לא מקאיה, אבל בכל זאת, יש אי נוחות בבטן, קצת בחילה וכו', והפעם - כלום. וגם הציצי שהיו רגישים בהתחלה כבר הרפבה פחות רגישים (שבוע 9+).
אתמול בצהריים ראיתי טיפונת הפרשה חומה על הנייר בשרותים, ולאחר מכן התחילו כאבים עמומים בבטן תחתונה כמו מחזור, שנמשכו כל הזמן, עם הפוגות, גם בלילה. אבל לא היה יותר כל רמז לדיומום, עד עכשיו.
דיברתי עם הרופא, הוא הציע אולטראסואנד, אך ויתרתי. רק רציתי לדעת אם הוא ממליץ לעשות משהו מסוים, ואמר שלא, אפשר להתנהג רגיל, כי בשלב הזה של ההריון אין שום השפעה של מה שאני עושה. אין גם צורך לראות רופא באופן דחוף, אלא אם כן מתפתח דימום קשה. כאשר היתה לי הפלה לפני שנה פשוט חיכיתי, והכל עבר ללא כל התערבות רפואית. ומבחינתי זה המצב העדיף.
מבחינה רגשית אני לא מרגישה רע נורא. אולי הדחקה, ואולי תוצאה מזה שבעצם כל הזמן חשבתי על זה שזה עלול לקרות.
וגם היה לי זמן לחשוב על ההריון הזה, ולמרות שמאד רציתי להיות בהריון, נראה לי שלא ממש הייתי שלמה עם זה. אני אכן מאד אוהבת תינוקות, אך תינוקות גדלים, הצרכים שלהם גדלים, ומאחר וכבר יש לי ילדים גדולים אני יודעת שלא תמיד קל לי עם הצרכים והדרישות של ילדים גדולים. אין לי כל בעיה להניק כל היום ולהחזיק על הידיים, אבל אני חייבת להודות שאני לא הכי טובה בלשחק, להכין אוכל, לטייל, ללכת לחברים, ואחר כך להסיע בלי סוף, לשבת שעות על שעורים וכו'. אני חייבת להודות שלעיתים די קרובות נגמרת לי הסבלנות די מהר. ובעצם הרצון להריון היה אולי יותר עניין של הוכחה לעצמי שאני מסוגלת, שהגוף שלי מסוגל, ואיזה כמיהה לתינוק רך ומתוק. אבל ככל שעבר הזמן התחלתי לחשוב שאולי זו טעות, זה ממש לא הוגן לשאר ילדי, לבן זוגי, ואולי גם לעצמי. לוותר על המעט זמן פנוי שעוד היה לי לעוד כמה וכמה שנים, להטיל עומס רציני על כל המערכת, לעצור את התקדמות הטבעית של העיניינים, לעצור את המעבר של המשפחה לשלב הבא, השלב בלי תינוקות, השלב של התבגרות המשפחה.
כך שבינתיים אני בהמתנה, למרות שאני די בטוחה שזהו זה. יש יותר מידי סימנים לכך שההריון למעשה לא מתפתח.
אני אמתין בסבלנות, ואתן לטבע לעשות את שלו, ואקבל את מה שיהיה.