מחיה את הדף הזה, למעני, גם אם לא תהיה פה תנועה ורק אותי מהדהדת לעצמי דברים:

אני מתפטרת
מעבירה אחריות לילדות להכנת ארוחת בוקר
חלאס

בן השש הכין לעצמו היום בפעם הראשונה דייסה, ואז הכין גם לינוקא דייסה
זהו, די, אני במיטה.
היום אני מתפטרת, עושה רק מה שבאלי

ואצלנו יש מפעם לפעם "חופשת אמא"
שאז זה סוג של אקס טריטוריה, והקטנה יודעת שהכללים שונים
ואני מרשה לעצמי להרפות קצת מהיומיום.

מרעננת.

אני באותה סירה כרגע - ממש לא רוצה לעבוד, אבל מי שואל אותי. לפחות זה מהבית, כשהתינוק בידיים של סבתא לכמה דקות פה ושם (ולא מאיזה משרד 8 שעות ביום ולחזור לקחת מהמשפחתון. אלוהים אדירים. שפר עלינו גורלנו).
אז ממשיכים ללהטט.

אני רוקדת על העוגה משני קצותיה.

גם אני מתפטרת.
או לפחות רוצה - מהעבודה, בעיקר.
שאני דווקא נורא אוהבת, אבל היא שואבת אותי ולא עולה בקנה אחד עם אמהות נוכחת מהסוג שלי.
אני רוקדת על העוגה משני קצותיה, והעומס הזה הורג אותי.
תוסיפו לזה את עול הפרנסה, הבלגן בבית, ההמולה שמקימים שני ילדים...
הייתי מתפטרת, אבל אני לא יודעת ממה.
גם ככה אני בחצי משרה קטנטנה (בתשלום, לא בהיקף העבודה P-: ) ואין לי אפשרות לרדת יותר.
הבייביסיטרים שלי הוא אמא שלי (ארבע שעות בשבוע) והחבר שלי.
לא רוצה להשאיר את התינוקת עם מישהו אחר עדיין.
מזל שהגדול כבר נעשה כזה עצמאי (הולך לבד לחוג שלו, למשל. מכין לעצמו אוכל לפעמים, בצוק העתים).
רעיונות?
)-:

צאו לחופש לבד גם בלי הבעל שהילדים יהיו בידיים בטוחות ואתן תהיינה רגועות
. מצאו עבודה צדדית שתאפשר לכן להביא מנקה.
עשו חילופי ביבסיטר עם ההורים של החברים שלהם.
תורידו מעומס הבית ותראו איך אתן מאוהבות במשפחה ובבן זוג מחדש...

היום התפטרתי קצת. פעמיים בשבוע אני עובדת מאוד קשה במשך כשעה כדי להוציא את הילדה לחוג - שהיא מאוד אוהבת ולא מוכנה להפסיד!
למרות אהבתה הגדולה לחוג לוקח שעה עד שהיא מצליחה לעזוב את העניינים שבהם היא עוסקת ולהתארגן לחוג. אני חוזרת ומדגישה שהיא מאוד אוהבת את החוג ואין שום כפייה או דחיפה מצדי ללכת.
היום אמרתי לה פעם אחת "רדי בבקשה להתקלח", ואמרתי פעם שנייה, בפעם השלישית ניגשתי אליה ואמרתי: "אני לא אאיץ בך ולא אקרא לך פעם נוספת. אני יורדת, אם את רוצה ללכת, בואי למקלחת", אח"כ וידאתי ששמעה והבינה מה אמרתי והלכתי לדרכי. ארבעים דקות מאוחר יותר היא ירדה ושאלה אם אפשר כבר להתקלח. אמרתי שמאוחר מדי, שפספסנו את החוג, ושאני מקווה שביום חמישי דברים ייראו אחרת.
הרגשתי טוב מאוד שהרפיתי והעברתי קצת אחריות אליה. עכשיו אני תוהה אם לא מוגזם להעביר אחריות לבת חמש?
אשמח לדעות שלכם (אבל אם אפשר, בלי לכסח...)
בכל מקרה, היה נחמד להתפטר לפחות לשעה...

דף נהדר

וגם פתאום הבנתי למה אני כל כך משמינה,
אני מגדילה את כלי הקיבול שלי, פשוט כדי להכיל את הילדים שלי והתובענות הגדלה שלהם!

אז חברת סיפרה לי על הדף. איך שלא ידעתי על קיומו?

מתחשק לי להודיע
שברו את הכלים ולא משחקים! די חמש שנים, שני ילדים. אין לי כח. לדאגות בעיקר. הן גומרות אותי.
והכי גרוע שידעתי שזה מה שיהיה עם ילדים. דאגות.
בקיצור גדול עלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ועוד ועוד... והכל מוכן יום אחרי אצל אבאל'ה תמיד יותר טוב ממה שחלמתי
גמני רוצה גמני רוצה.............

טוב שאת כבר לא מתפטרת, ובבקשה לעשות משהו משמח גם מחרתיים.
זכרתי שאת באוסטרליה, ומיהרתי להציץ בדף הבית שלך כדי לראות איפה.
אנחנו עכשיו בסידני, ואלמלא הייתי במרחק 10 שעות נסיעה מפה הייתי מציעה לך להיפגש לקפה .
<אולי מתישהו כשנגיע למלבורן>.
בכל מקרה, תעבדי על being a happy tiger, הכי מגיע לך.

בארבעה-חמישה חודשים האחרונים, הייתי מתפטרת בתדירות של אחת ליומיים.
לא מילדים, אבל מכל הפרוייקט המגוחך של לעבור לארץ אחרת ולנסות להסתדר, ולמצוא עבודה, ולהילחם נגד הייאוש, והכשלונות, והתקציב הבלתי-קיים שלנו.

הייתי צווחת "אני מתפטרת!!", ונשכבת על השטיח בתנוחת הג'וק המת: שרועה על הגב, ידיים ורגליים באויר ב- 90 מעלות. זהו. שיחפשו אותי.
(האמת, זו תנוחה מאוד יעילה. יש בה משהו שמצחיק אותך ומוציא אותך מהייאוש).

אחרי ביקור אינטנסיבי בארץ שכלל הרבה מאוד הטענת בטריות, עם החברות הכי נפלאות בעולם, התחלתי באמת להתפטר מכל העולים המיותרים שסחבתי על עצמי. התחלתי לבדוק מה יעשה אותי Happy tiger, ועשיתי את זה.
הכלים בכיור / חיפושי העבודה / ה כ ל יכול לחכות. היום אני עושה משהו משמח.
וגם מחר.

אני עדיין במצב קשה. האמת - אני בדיכאון. מאוד. והדרך החוצה ארוכה.
אבל, השבח לאל, אני כבר לא מתפטרת.

ל-רוני בלוני
גם אני השתמשתי בשק גדול אבל לא אמרתי שאמסור את הצעצועים אלא כאשר שאלו איפה הבובהשלי? איפה המכונית שלי? הייתי אומרת: הם בשק. תחפשו בעצמכם וזה עבד מצויין.

אמא אינקובטור?! רק השנה הדברים הסתדרו.

עוד בשנה שעברה הייתי משתגעת איך אפשר לבלגן ולערבב את כל הצעצועים על הרצפה ותוך עשר דקות? איך??
הייתי הולכת לבתים של חברות ושם החדרים של הילדים נראים במצב סביר, מן בלאגן סביר.
וחדרי הילדים שלנו? סדום ועמורה ממש. ממש חוסר כבוד לצעצועים וספרים. ויש שני חדרי ילדים. וזה כמובן גם מגיע לסלון ולכל הבית.

מה השתנה?? אנחנו!
החלטנו להוציא מחדרי הילדים כמעט את כל הצעצועים, וחלק מהם לשים במדף העליון (צריך לבקש אם רוצים לשחק).
הרי הם בכל אופן לא ממש משחקים במשחקים אלא מבלגנים ומערבבים את הכל וזהו.
ובסלון? אני לא מרשה משחקים, אני מרשה רק במרפסת או בחדרי הילדים.
וככה פעם בכמה חודשים עושים סדר רציני ומעבירים הלאה צעצועים ומשחקים שאין בהם צורך (וגם שבורים כמובן).
בדרך כלל בעלי עושה את הסדר הזה, לי כואב הלב לזרוק או להעביר הלאה.

לפני השינוי הזה? לסדר את החדרים היה ממש נורא, היינו מאיימים שאם לא יהיה סדר תוך זמן מסויים, נקח שקית ונזרוק את כל הצעצועים. ואם מאיימים צריך לבצע. היינו לוקחים שקית ענקית, אוספים לתוכה את הצעצועים ואומרים "כנראה שאתם כבר לא נהנים מהצעצועים, לא מכבדים אותם. יש ילדים שאין להורים שלהם מספיק כסף, נעביר אליהם את הצעצועים, כי אתם כבר לא צריכים אותם כנראה".
ומה הבת שלי הבכורה היתה אומרת (במקום להשתולל ולכעוס)? -"נכון אבא, אנחנו כבר לא צריכים אותם, נמסור אותם לנזקקים ואז תקנו לנו צעצועים חדשים טובים יותר"!

לאן ל@#!#3 ברחו לי החיים?
אין לי רגע פנאי לעצמי, אין לי דקה...חוץ מאשר בעבודה (איזה מזל שאני הולכת לעבוד)אבל כאן אין את האפשרויות שיש בבית (כל עבודות היד והיצירה, הבישול, להסתכל סתם בנוף היפה שיש לי).
כי בבית יש לי ילד מתוק בן 10 ח', ויש לנו סדר יום נחמד אבל שאין בו מקום ליצירתיות שלי. כמה כבר אפשר לדרוש, אני מספיקה פחות או יותר לשמור על בית מתפקד אבל אין לי רגע לעצמי.
הייתי רוצה להתפטר מהבית, אלא שכבר עשיתי את זה ממזמן, וזה לא נתן לי עדיין את הפנאי הזה לעצמי.
ואל תשאלו אותי: ומה עם בעלך? (עובד מחוץ לעיר בעבודה תובענית )
ומה עם איזו סבתא או משהו? (הן או צעירות ועובדות או זקנות מדי לטיפול בתינוק)
זו רק אני ואני ואני ואני. והילד כמובן.
אולי כשהוא קצת יגדל, נוכל לעשות דברים כאלו ביחד....

חבצלת, קיבלתי את החלושעס מהשיר (-: אני לא מכירה אותו אבל פרט לשם ולגיל, הוא בהחלט נכתב עלינו! (פרט לכמה דיוקים קלים: במברשת השיניים מצחצחים את האסלה ולא נעליים, והסבון (הנוזלי) משמש לחפיפת ראש לבובות או לציורים על המראה.

כמה שאני דיסלקטית, זה נורא.
"במקומם במסמרים" במקום "מקומם במסמרים".
כל היתר אני מקווה שהבנתן למרות סיכולי האותיות הממוקדים.

נכון יש משהו קוסמי האוויר?!!!
אתמול עשיתי עוגת יומולדת שאני מכינה כבר 8 שנים לכל יומולדת והיא יצאה שטוחה כמו דיקט (לפחות הייתה טעימה, גם זה משהו) והקצפת יצאה נוזלית לגמרי. וזו קצפת ריץ', שלא אמורה בשום צורה לצאת נוזלית.



אימא אינקובטור,
הזכרת לי נשכחות. כשבתי הייתה בת שנה וחצי ואחיה בן שלוש, בכל פעם שהייתי מסתובבת הם היו מרוקנים את המזווה ושופכים על הרצפה קמח, אבקת אפיה, אורז, קינמון וכו', וכששאלתי אותם: "מה אתם עושים?!!!!!!!!!!" הם ענו לי בניצחון: "אנחנו עושים עוגה!".
והנה שיר שאולי את מכירה אבל מה שכתבת נורא הזכיר לי אותו. אני מצטטת מהזיכרון:

"בת שנתיים היא תמר,
וסוחבת כל דבר.
רגע אימא לא תביט,
ותמר תסחוב כפית,
ספל תה וכוס זכוכית.
כל צלחת חרסינה
נתונה בסכנה.
מכיור את הסבון
תלקק בתיאבון,
מי פרחים שבעציץ
היא תאהב יותר ממיץ.
במברשת השיניים
תצחצח נעליים.
"אוי, תמר, את שובבה!"
"לא, לא, לא,
אני טובה!

• הן לא בי הוא האשם,

שהכול מונח כך סתם.
יש לקבוע הדברים
מקומם במסמרים.*"

למה שום דבר לא הולך לי בימים האחרונים???
לא יודעת, אבל את לא היחידה.

מעצבן מעצבן מעצבן!!!
עד שהצלחתי בין לבין לעשות נשיקות ביצים, הבן שלי העיף כרגע את התבנית על הרצפה והכל הלך לפח. למה שום דבר לא הולך לי בימים האחרונים???

אני מגישה בזאת את התפטרותי מראשות המשפחה הזו.

הבכורה בת שלוש ורבע ולא הולכת לגן, ומה שהיא הכי אוהבת בעולם הוא לפזר, להתמרח, לבלגן ולמדוד בגדים. לא חשוב של מי, אבל בעיקר זוג נעלי פאייטים שקיבלה מחמותי. האבזם של הנעליים קטן והיא מבקשת ממני בערך פעם בשלוש דקות לסגור את שני האבזמים. ואחר כך להוריד. ולנעול שוב. ושוב. ולהוריד מהארון את כל השמלות היפות. כל היום היא מתלבשת-מתפשטת-מתלבשת-מתפשטת, הבית נראה כמו ערימת סמרטוטים ולי נשבר סופית אחרי שהיא נכנסה להתקפת זעם כי היא לא הצליחה ללבוש את הפיג'מה של אחותה.

אתמול והיום היו קשים במיוחד. היא מגיעה לכל חומר ניקוי ולא משנה איפה בבית הוא נמצא, מוציאה ומתחילה לרסס-לשפוך-למרוח. קרם ידיים? היא תמעך את כל השפופרת. בגדים? הצילו. הצעירה (שנה ורבע) מרוקנת ארונות, ואת המקומות שהקטנה לא מגיעה אליהם הבכורה מפזרת. הצעירה רוקנה את המדף התחתון בארון בחדר שלהן והבכורה בינתיים לקחה את כל תכולת השידה והוסיפה לערימה שעל הרצפה. אחר כך היא הלכה לסלסלה עם ספרים שהונחה על הרצפה ופשוט התחילה להעיף לכל עבר.

אז אני, כאמור, מתפטרת. אני מבינה ומקבלת באהבה בלגן רגיל של משחק, אבל ההעפה השיטתית הזו של כל מה שבהישג יד מטריפה עלי את מה שנשאר מדעתי.

חבצלת - אין לי מה להציע מלבד כתף (יבשה) לבכות עליה. אני חושבת שאת מדהימה, לא שזה עוזר לך כרגע (-: אני על כמות הפרשות פחותה בהרבה מהכמות שאת מתמודדת איתה כבר התפטרתי פעמיים.

יש איזשהו צל של סיכוי שהם יסכימו ללבוש בלילה פול-אפס?

רשמנו אותם למרפאת הרטבה.
לא שאני בונה על ה יותר מדי, אבל יש הפתעות בחיים.
"לדבר אתם" זה ממש לא עוזר. הם מאוד לא מרוצים מהמצב והיו עושים הכול כדי לשנות אותו, זה פשוט חזק מהם, כנראה.
היום בן השלוש הלך לשכנים ועשה שם קקי על הרצפה. איזה כיף לי.
<איוש, איוש, איוש>

גם אני מצטרפת להצעה של מסעדה. להכניס גורם שלישי ניטרלי למשוואה. בלי לעשות מזה עינין גדול מדי. פסיכולוג/ית ילדים או מרפאה בעיסוק יכולים לפתור בעיות כאלה תוך שתיים שלוש פגישות לפעמים ולחסוך סבל מכולם.
הרעיון הוא להפוך את העינין הזה ללא לגיטימי. לא משנה מהי הסיבה, הם צריכים למצוא דרך אחרת לבטא את הקושי שלהם ולא ע"י עשיית צרכים לא מבוקרת ש"מענישה" את אמא ואבא.
עם הקטן צריך להתחיל אחרת. ואולי באמת הקלטת תעזור לו להבין שכל הנושא הוא בעצם כיף אחד גדול.

הייתי מציעה לכם לפנות לטיפול של איש מקצוע כלשהו. אם את רוצה המלצות, אפשר בדואל/מסר/טלפון. מה שאתם מוציאים על כביסה זה בטח פחות מעלויות הטיפול...

בקי, תודה. יש לנו את הדיסק, אולי באמת נתחיל להשתמש בו עם הגמול החדש.

לגבי הגדולים, זה כבר מזמן מעבר לטיפול התנהגותי של לוח וכאלה.
והעניין הוא שעם כל השיטות שאת מתארת, זה מתישהו מגיע לנקודת משבר.
מדובר בשני ילדים גדולים שרטובים כמעט בכל לילה, ולפעמים גם פעמים בלילה.

חבצלת.
אנחנו נעזרנו מאד בקלטת הוידאו המעולה "בלי חיתולים" של חני נחמיאס. כמו כל הדברים שנחמיאס עושה מדובר במסרים שמועברים באופן יפיפה, בשירה ובהשתתפות ילדים. אצלנו פעמיים זה היה ה להיט במשך מס' חודשים. היתרון הוא בכך שהמסר לא מגיע ממך אלא ממקום ניטראלי.
עבד אצלנו כמו קסם. פעמיים הגמילה היתה קלילה וביוזמת הילדים עצמם. לגבי פישפושי לילה, אנחנו לא עושים מזה עינין. לפני שבעלי הולך לישון הוא מוריד את ג'וניור לפישפוש אחרון. הוא מוליך אותו חצי ישן לשירותים ועוזר לו לפשפש בעמידה (זה טוב למודעות) ולרוב אין בעיות. אם יש אקסידנט עושים הכל במינימום דיבורים.
אגב עיצה מצויינת ששמעתי ויישמתי היא להציע את המיטה פעמיים. כלומר - סדין גומי ועליו סדין בד ועליו שוב סדין גומי ושוב סדין בד וכך במקרה של הצפה לילית פשוט מורידים את השיכבה העליונה ונשארים עם שכבה נקיה ויבשה. אם מחזיקים ליד המיטה שמיכה רזרבית ופיג'מה רזרבית הרי שכל התהליך יכול להתמצות בשתי דקות מקסימום.
בקלטת של חני נחמיאס יש גם את שיטות הפיצוי ואת לוח "שמש-גשם" שהוכיחו יעילות.
אגב באקט בלתי חינוכי (אך יעיל) אצלנו הפיצוי, בשבועיים הראשונים, על מיטה יבשה היה שורה של שוקולד פרה עם סוכריות קופצות. עד היום הוא התמתג אצלנו כצ'ופר האופטימלי. (מכיוון שזה על הבוקר, לא נורא אם הם יתחילו את היום עם זריקת דחף של אנרגיה. ובבוקר בין כה וכה אוכלים חלבי)

רק בקצרצרה - קוראים לזה טיפול פרדוקסלי. לא ברור, אבל עובד - בעצם, את בטח מכירה את זה גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים: אם את רוצה להבטיח שיעשו משהו, רק איסרי עליהם לעשות אותו (-:

תודה על התמיכה, מסעדה ורחלי...
לא יודעת, לא חושבת שקרה משהו. הרטבת לילה זה משהו שיש בו עליות ומורדות. הרטבת יום של הבת התגברה בין היתר בגלל שאחיה הקטן מצליח להישאר יבש (אמרה חבצלת והתבאסה...), יקח לה כמה זמן להתגבר על זה. דיברנו (פייבר ומייזליש:-)) ועשינו לוח עם מדבקות, שתלך באופן יזום לשירותים לפחות 10 פעמים בזמן ערות, כדי שהשלפוחית שלה תתרגל להית גמישה ורגישה יותר. זו המלצה של רופא שלנו. מעבר לזה כמובן שהכול עניין של מוטיבציה.

מסעדה, הפתרון של הרופא הסיני מרתק... כאילו, מה הקטע? לא ממש קלטתי אבל זה נשמע מעודד... את יכולה להסביר יותר? (הבעיה אצלנו: שלפוחית השטן קטנה ולא רגישה דייה לפקודות המוח ושינה חזקה מדי, זה , לפחות, על פניו מה שהרופא מצא).

הקטן ישן אתנו בחצי השני של הלילה, בחצי הראשון, כשאנחנו לא במיטה, הוא התרגל כבר לישון במיטת תינוק, אבל כפי שכתבתי יש לו נסיגה נוראית בנושא הזה. כרגע הוא פשוט לא נרדם מכלום עד שהוא חוטף היסטריה מעייפות ובסוף נרדם.

יאללה אלך לישון... בטח גם מחר יהיה לי יום מרתק וריחני...

חבצלת
הכל בסדר? קרה משהו בזמן האחרון (חוץ מחופש פסח)? כולם בריאים?

טוב, עכשיו קראתי עוד פעם. סליחה שמיהרתי עם פתרונות מעשיים במקום תמיכה, ועוד בכזו שטחיות. זה מההתלהבות על הפטנט שעבד אצלנו...
לגבי הבת - זה נשמע מוזר, והייתי משוחחת איתה ארוכות. בעצם, עם שלושתם. למה שהחופשה תביא לשינוי שכזה?
מה לגבי הפטנט של אדלר/פייבר ומייזליש - שיחות "רשמיות" אישיות בזמן שקט (??? כן, גם לי לא ברור מתי זה בדיוק) והצעות שלהם לפתרונות?
ו

אוי חבצלת )-:
אני אשתף אותך במה ששמעתי לאחרונה מרופא/מטפל סיני, ושבמפתיע, למרות שההוא אמר שצריך בשביל זה את סמכות הרופא, עבד אצלנו במשך 3 שבועות:
בערב תגידי לילדים, בשיא הרצינות, שבפעם הבאה שבלילה הם מרגישים שצריכים פיפי - לקום ולעשות פיפי על המיטה, ואח"כ לחזור לישון שם. הקטנצ'יק מחה בתוקף, אחרי שהתאושש מהזעזוע: "לא! אני רוצה לעשות באסלה!" ואכן עשה זאת באדיקות. בסוף האפקט התפוגג - אולי בגלל שאני, קטנת אמונה שכמוני, חזרתי על הטקס מדי ערב, והמטפל דיבר על טיפול חד פעמי? אולי כי הוא קטן מדי? אולי כי אין לי סמכות הרופא? מה שלא יהיה, שלושה שבועות הסדינים היו יבשים...
והקטנצ'יק - ישן איתכם? מה יעשה אם תכבו את כל האורות בבית, תלכו למיטה ותעמידו פנים שאתם ישנים?

רעיון לא רע.
ובפעם הבאה שאיזו חברה תקטר שבעלה משרת במקום מפחיד בשטחים, אציע לה בציניות להוציא להורג את כל המתנחלים. זו תהיה תמיכה נהדרת.

בכלא של אסירים פלשתינאים שניסו לעשות פיגוע/עשו פיגוע ונשארו בחיים

אולי תוציאו אותם להורג? וכך לא תצטרכו לעשות מילואים.

זהו ,הפעם אני באמת מתפטרת:

1. אני טובעת בהפרשות. הגדול מפשפש בלילה, הבת מפשפשת גם ביום (נסיגה היסטרית, תופעת לוואי של החופשה), ויש עוד מצטרף חדש בן השלוש שרוב הפיפי שלו אמנם איפה שצריך להיות אבל רוב הקקי שלו על הרצפה או במכנסיים. כבר שבוע וחצי. אני כבר פשוט עומדת וצועקת הצילו בכל פעם שאני מגלה עוד מכנסיים מפושפשים או עוגה חומה חשודה.
2. הפכתי למוצץ אנושי. עוד מעט יכתבו עליי "אוונט" וזהו. הקטנצ'יק לא רוצה כלום: לא מגלשה, לא טיול, לא לאכול, לא לשתות, רק ציצי וציצי. אחרת הוא בוכה. הוא בן שנה וארבע וזה פשוט שובר אותי לחתיכות קטנות מאוד. והוא גםן אל מוכן ללכת לישון בשום שיטה, לא בהנקה ולא בנדנוד וזהו. לפעמים עוזר לטייל אתו שעה בחוץ, אבל רק אם הוא גמור מעייפות, כלומר באיזה עשר בלילה.

אולי אברח לחו"ל או משהו... כמה שיותר רחוק...
ויש לנו מילואים בעוד שלושה שבועות... ואיפה? בכלא של אסירים פלשתינאים שניסו לעשות פיגוע/עשו פיגוע ונשארו בחיים. ולפני יומיים פצעו קשה קצין באחד מבתי הסוהר כאלה. כי יש התפרעויות. ואיך בדיוק אני אמורה להתמודד עם הכול יחד?

אפשר כמו שהיה בקיבוץ, בית ילדים עד גיל 18, וההורים באים לבקר פעם ביום
ומלטפים אותו מעבר לסורגים.

אבל בהחלט שוקלת לשלוח את הגדול לעזאזל או לפנימיה
אפשר כמו שהיה בקיבוץ, בית ילדים עד גיל 18, וההורים באים לבקר פעם ביום.

וחלק מזה בא לידי ביטוי בזה שנשים יותר זוכרות וחושבות דברים שקשורים לשמירה על קשר עם אחרים.
ואם אצלנו זה הפוך, אני זוכר את כל הנ"ל.
האם זה "בסדר"?

אני חושבת שפעמים רבות "דורשים ניהול" זה בגלל שאנחנו רוצות שדברים יתנהלו כמו שאנחנו רוצות, בזמן שאנחנו רוצות.
נהדרים שדורשים ניהול ותפעול?
כן. לדעתי אין פה שום סתירה.

ובעצם עוד דבר
וזה יותר מחשבתי / פילוסופי ממעשי:
האם יכול שיהיו כמשתמע מדברייך: "ואם הבנות שלי יהיו נשואות לבחורים נהדרים שדורשים ניהול, אז אני אהיה מבסוטית. מה אכפת לי שהם דורשים ניהול? העיקר שיהיו נהדרים"
נהדרים שדורשים ניהול ותפעול? - מכאן כמובן יתפתח דיון שיותר מתאים לדפים של פמיניזם.
חג שמח

כן אבל התשובה שלך מתייחסת רק להודעתי ולא לדף כולו....
ברור שאני יכולה לא לעשות מה שמפריע לי.
למדתי שלדבוק ב"לא לעשות מה שמפריע לי" בתוך זוגיות (מטעמי שוויון ורצון אמיתי לשנות את העולם) איפשר לי לבחון טוב מאוד את אופצית הרווקות. רק כשהסכמתי לקבל את זה שיש חלוקת תפקידים (גם ריגשית) שקיימת אצל רוב הזוגות. רק כשהסכמתי "להכנע" לזה, "לקבל את הדין" נהייתי בזוגיות. ואל תטעי, למרות הביטויים שבחרתי, אני אוהבת את המקום בו אני היום! אני אוהבת את בנזוגי. אני מתעקשת במקומות שחשוב לי להתעקש. ועדיין אני מודעת לכך שלנשים? זה "עולה יותר" ועדיין צר לי על כך.
וזה עומד בסתירה. ויש ימים שהסתירה יותר קשה - כמו ביום בו קראתי את הדף הזה. זה הכל.

אני חושבת שצריך לקבל את זה שיש הבדלים בין המינים, וחלק מזה בא לידי ביטוי בזה שנשים יותר זוכרות וחושבות דברים שקשורים לשמירה על קשר עם אחרים. אולי זאת הסיבה שאת זו שצריכה להזכיר לו לקנות מתנה לאמא ולהתקשר לאח.
מלבד זאת, אם זה באמת מפריע לך את יכולה פשוט להפסיק לעשות את זה ושהקשרים שלו עם אחרים יהיו על אחריותו.

ואם הבנות שלי יהיו נשואות לבחורים נהדרים שדורשים ניהול, אז אני אהיה מבסוטית. מה אכפת לי שהם דורשים ניהול? העיקר שיהיו נהדרים.

אני כבר לא ילדה, עומדת לפני נישואין והבאת ילדים. הלכתי דרך ארוכה מפמיניזם מיליטנטי לחלוקת תפקידים מיגדרית, וחייבת לומר שהדף הזה די מבאס. כי אנחנו קצת "תקועות" עם חלוקת התפקידים הזו, ועם בני זוג נהדרים שאנחנו "מתפעלות" ו"מנהלות" וככה זה גם אצלי (לדוגמא, האחריות על הזיכרון שלו עברה אלי "התקשרת לאמא שלך?" "קנית מתנה לאחיך?" וכו' וכו' ).
ואנחנו מלמדות את הבנים שלנו שזה בסדר להיות מאוד קומפטנטי בעבודה אבל לא מסוגל לקנות בסופר.
ואנחנו מלמדות את הבנות שלנו את אותו הדבר וגם הן יהיו נשואות לבחורים נהדרים שידרשו ניהול ותפעול וחוזר חלילה.
אילו לא היתה המהפכה הפמיניסטית - לפחות המודעות המתסכלת היתה נחסכת מאיתנו....

דודה שלי הייתה קופצת למיטה של סבא וסבתא שלי והם היו מדברים וצוחקים גם כשהם כבר היו זקנים.

אביב, מה שתארת פשוט מקסים בעיני!
וגם נוטע בי כמה רעיונות, שבאמת כדאי להתחיל לזרוע...

פעם היתה לי חברה מבוגרת ממני ב 20 שנה (הקשר פשוט התפוגג לו) שסיפרה איך הילדים של חברה שלה (בגיל צבא ומעלה) מגיעים ביום שבת בבוקר למיטה שלה והם מדברים שעות על כל מה שעבר עליהם במשך השבוע בצבא/אוניברסיטה וכו'.
החברה שלי תמיד תמיד אמרה לי שזה משהו שמתחילים כשקטנים. לא פתאום הילד (בן ה 20) יקפוץ לך למיטה ויספר לך על חוויותיו.

נשמע לי הגיוני. שהבת תיקח על עצמה אחריות ותנקה, תעשה את הכביסה של עצמה. אין לה חיים משלה? אפילו אם היא חיה בבית.

לא שמעתי את השיחה, אבל אם בחורה בת 22 מתלוננת על אמא שלא רוצה לבשל ולכבס לה, אז אפשר להבין את האמא. לא?

אבל בהחלט שוקלת לשלוח את הגדול לעזאזל או לפנימיה

נסי פנימיה צבאית או ישיבה דתית בשניהם הוא יחזור הביתה רק פעם בחודש.

אני לא בטוחה ש-אני מתפטרת, אבל בהחלט שוקלת לשלוח את הגדול לעזאזל או לפנימיה (כרצונו, אגב).
ביום שבת הגדול הלך עם חבר וליד הכלבו הוא זרק בקבוק זכוכית על האדמה ושבר אותו. מכיוון שהיינו בדרך לחמותי, הזזנו את השברים הצידה מהשביל וכשחזרנו בערב הוא אסף את השברים.

אתמול נקרע לו "מר גמיש" (בלון גומי ממולא בחומר לבן כלשהו, כנראה גבס או קורנפלור) והוא לא הסתפק במעט שנשפך אלא פיזר הכל על הספה, הפוף, השטיח והרצפה. כמובן שהיו שאריות גם על הקיר, ומכיוון שהייתי לבד עם שלושתם ולא היה מי שייקח את הקטנה, היא התחילה לטבול בלבן הזה ולעשות עקבות בכל הבית. בסוף שטפתי את הרצפה וכיבסתי שוב את הכיסוי של הספה (שרק ביום שישי כיבסתי...). בעודי מסיימת לשטוף (הוא עזר בחלק מהדברים אבל לרוב פשוט לא רציתי לראות אותו מול העיניים) הוא שואל אותי: "אמא, מתי את שוב מתכננת לשטוף את הבית?" אם התקרה לא היתה מגבס, הייתי מצמידה אותו לשם. היא פשוט חלשה מדי והיתה נופלת יחד איתו...
חשבתי שאולי חוסר צומי הביא לכל זה, אבל נזכרתי שבמשך כל הבוקר בילינו בכיף כשהקטנה ישנה. אז כנראה עודף צומי...

אבל אתם לוקחים את זה לדיונים, עצות, ניתוחים והשד יודע מה.
כן בגלל שלפעמים ההתפטרות היא בגלל שותף שלא ממש מתפקד ואז העומס הוא עלינו.
<אומרת, כשהבית מלא בסימני רגליים אחרי משחק מהנה של הילדים בממטרות>

שמתן לב שהדינמיקה חוזרת על עצמה?
לא מדויק!
בראשיתו, כל דף יש לו יעוד נפרד.
למשל - פה זה השלב בו מרגישים(ות) שמתחשק לזרוק הכל לעזאזל, ומבקשים אמפאתיה.
אבל אתם לוקחים את זה לדיונים, עצות, ניתוחים והשד יודע מה.

לפחות אין לה חשבון טלפון לשלם.

אולי תגלו שהוא יקח יותר אחריות כשלא תנג'סו לו,
חברתי ניג'סה לבעלה שיתקן את הטלפון. הוא התעצבן וביקש ממנה שאם הוא אומר שהוא יעשה משהו, שתסמוך עליו ותיתן לו לעשות את זה בזמן שלו. חברתי חשבה לעצמה "וואו. צודק. למה אני מנג'סת לו? אני צריכה לכבד אותו."

כבר חצי שנה הטלפון מקולקל.

בתור בוסית אני חייבת לבקש מייד העלאה במשכורת, זו ממש בושה
@}
אני מקוה שהעלאה מתקבלת

אולי תגלו שהוא יקח יותר אחריות כשלא תנג'סו לו
זה יופי למי שחיה בעולם השאנטי. בעולם האמיתי זה לפעמים נראה ככה:
הפסקנו "לנג'ס" (ואולי לא ניג'סנו? אולי רק ביקשנו עזרה בצורה יפה וחברית?).
והוא לא לקח אחריות.

אולי תגלו שהילדים יכולים לישון עם הבגדים ובלי מקלחת לפעמים
לפעמים. באמת לא אסון.
אבל אם הכוונה ב"לפעמים" ל"כל פעם שהילדים נשארים עם אבא שלהם והוא לא רוצה לרחוץ אותם ולא רוצה לטרוח על ההשכבה שלהם ולא יודע איך להפשיט או להלביש אותם ורוצה שכשתחזרי הביתה תמצאי שם חורבן בית שני כדי שתגיעי למסקנה שאף פעם לא תשאירי אותו עם הילדים כי יש לו דברים טובים יותר לעשות בחיים", אז בא לי להתפטר. לא מהילדים דווקא.

_תשחררו שליטה, תשחררו לחץ, פשוט תשחררו.
מה יקרה אם לא תהיו הבוסיות של העולם? אני משוכנעת שהוא לא יתמוטט.
אולי תגלו שהדברים זורמים מאליהם בנעימים, אולי תגלו שהוא יקח יותר אחריות כשלא תנג'סו לו, אולי תגלו שהילדים יכולים לישון עם הבגדים ובלי מקלחת לפעמים וכלום לא קורה.
אני מבטיחה לכן שיהיה נעים יותר לכולם. נשבעת_
וואללה, אני הולכת לתלות את זה על המקרר שלי...

אם כל אחד ואחת יבקרו את עצמן/ם ואח"כ יעבירו ביקורת על זולתן/ם נחיה טוב יותר. למרות שגם הקיטורים טובים לצורך שיחרור לחצים מדי פעם, אבל לא כדאי בהם יהיו הדרך היחידה ותמידית.
יום טוב לכן

בנות יקרות,
מילה אחת לי אליכן - תשחררו!
תשחררו שליטה, תשחררו לחץ, פשוט תשחררו.
מה יקרה אם לא תהיו הבוסיות של העולם? אני משוכנעת שהוא לא יתמוטט.
אולי תגלו שהדברים זורמים מאליהם בנעימים, אולי תגלו שהוא יקח יותר אחריות כשלא תנג'סו לו, אולי תגלו שהילדים יכולים לישון עם הבגדים ובלי מקלחת לפעמים וכלום לא קורה.
אני מבטיחה לכן שיהיה נעים יותר לכולם. נשבעת.

חחחחחחחחחחח

עכשיו זוזי. את מקלקלת לנו את התזה.

ואללה, דה סטורי אופ מיי לייפ....

ותיקות למה ללכלך על איך שהוא מלכלך - שמתן לב שהדינמיקה חוזרת על עצמה?
קיטורים, קיטורים, פירגונים, קונטרה לקיטורים (בד"כ מהקשר 'גברי'), קונטרה לקונטרה, קיטורים, בחינה עצמית שמא הסיבה לקיטור בנו, קיטורים.
לשיפוטכן באיזה שלב אנחנו עכשיו...

אצלנו אני זו שעונה מתוך פיזור נפש "כן" כשאין לי מושג מה בכלל שאלו אותי

גם אצלנו:-)
הילדים לפעמים ממש מתעצבנים (שלא לדבר על הבעל) אבל הם כבר רגילים שיש להם אימא רחפנית.

הדף הזה ממש מעורר בי כבר אמפטיה... לגברים... כנראה בגלל עודפי קיטור... אני תמיד בעד החלש...

ואולי אנחנו מאלפות אותם לרפיון (אופס, איזה סירוס) הזה כי אנחנו קצת שתלטניות ואחרי כמה סצנות כשלא מביאים בדיוק מה שביקשנו מהחברה שביקשנו אנחנו מרביצות את הברבור הגווע והקוזאק הנגזל בדואט.

(כולם יחד) we love u OVERET

עכשיו זוזי. את מקלקלת לנו את התזה.




<הומור, כן?>

רק לטובת האיזון -
אצלנו אני זו שעונה מתוך פיזור נפש "כן" כשאין לי מושג מה בכלל שאלו אותי
אני יכולה לחיות בלב מדפים עקומים, חוטים משתלשלים וכיורים סדוקים
וכמובן אני מעדיפה שהילד ישן עם בגדים מאשר לריב אתו על מקלחת
אבל קניות וכביסה אני לא מרשה לו לעשות, כי הוא ממש לא מבין בזה כלום.
שנאמר - כל אחד והשריטות שלו....

בשמת -
קרה לי פעם שביקשתי ממנו לקנות לי אולויס (תחתוניות) והוא מצא אותם אחרי שנים טובות ומרובות של בקשות והסברים חוזרים ונישנים כשהוא בטענה של "לא מצאתי" או "לא היה".
פעם אמרתי לו- אז תשאל, מה הבעיה לשאול עובד היכן זה נמצא"?
והוא "לשאול? מה פתאום לשאול, את מי אשאל"?
גם כשאנחנו נוסעים למקום מסוים לא מוכר, אני מההתחלה פותחת חלון ומבקשת עזרה אבל הוא - אנחנו יכולים לחפש את המקום המון זמן אבל לשאול? חס וחלילה.

אך בהכנת ארוחות ערב בימי שישי הוא נפלא- טחינה תמיד יהיה במקרר אחרי עבודה ארוכה ומושקעת, לשאוב אבק הוא מומחה, ואבא כמובן- נפלא (אם כי בימים שאני יוצאת מהבית ואני לא בבית בערב אני יודעת שהילדים ישנו עם הבגדים שהסתובבו איתם כל היום, הכלים שוכבים בכיור וכשאני אומרת "הילדים ישנים עם הבגדים" התשובה הנפוצה היא "הם לא רצו להתקלח").

אבל כשהוא קודח, אני עומדת לו על הראש ואומרת, לא, תיקח את המקדח ההוא, תשים את המדף חצי מטר שמאלה ותשתמש בעוד שני ברגים אחרת המדף ייפול שוב? לא ולא.
אני עושה כמעט הכל בבית כולל צביעה, קידוח, החלפת נורות ועוד....
כשממש אני עסוקה ויש משהו שהרבה זמן מחכה לתשומת הלב אני מודיעה לבנזוגי שהגיע הזמן שיקבל טיפול כי לי אין את הזמן לזה (למרות שאני מודה שלו יש יותר כח והוא קודח מהר יותר).

אינו מוכשר, לדעתנו, לבצע
בדקנו אותו בערך שלוש מאות פעמים מתוך אמונה, ובפעם השלוש מאות ואחת הבנו שזה לא חד פעמי או מקרי.

שבמקרים שבהם אני שוכחת או מתבלבלת בקניות
בדרך כלל, אצלנו זה היוצא מהכלל, ואצלם היוצא מן הכלל זה שהם חוזרים מהשליחות ולמרבה התדהמה והפליאה - הם עשו הכל בסדר!

אבל אינקו, מה את רוצה, בסה"כ אמרת לו פעמיים שאת רוצה את העגלה
וגם לא ראיתי שעשית וידוא הקשבה
ולא שאלת שאלות לוידוא הבנה בדרכים שונות (לפחות אחת מהן מחייבת תשובה שונה מהאחרות שלא יענה מתוך נמנום ופיזור דעת)
וגם לא הלכת והוצאת את העגלה בעצמך

באמת לא מבינה על מה את מתלוננת....

בעלי זוכר את החיתולים, אבל לא מבדיל בין סלק ללפת...

וזה שהוא לא זוכר באיזה גודל לקנות את החיתולים (או כמה שוקל הילד)

ממתי יש קשר בין משקל הילד לגודל החיתולים? הטרנד האחרון הוא הרי חיתולים למשקל X עד Y שיכול להידחק אליהם בקושי ילד ששוקל שני קילו פחות מהמשקל המינימלי הרשום על האריזה.

אתמול בערב: "אני יכולה להסיע אותך מחר לעבודה כדי שהאוטו יהיה אצלי במשך היום?"
"לא, מחר אני צריך אותו".
"אם כן, בעלי היקר, אנא הוצא את העגלה מתא המטען כדי שאוכל לטייל עם שתי הילדות".
בסדר.
היום בבוקר: "תוציא בבקשה את העגלה מתא המטען".
בסדר.
הלכתי למחסן.
אין עגלה. היא נסעה עם הבנזוג לעבודה.

אז היום אנחנו בבית.

אולי צריך כבר לפתוח דף על אופנוע...
יש לי רשיון לכל אופנוע, כולל נגיד ל-R 750, אבל אני ממש לא חושבת שרבע עוף כמוני צריכה לרכב על הדבר הזה, שהוא תאונת דרכים שמחכה לקרות.
לרכיבה הסתפקתי ב-400, ובטוסטוס. את היאווה הישן אני כמובן לא מזכירה (גם לא את הסימנים הכחולים שקיבלתי מרגלית ההתנעה שלו, שהיתה תמיד מחליקה לי על השוק).

ולגבי הקיטורים והביקורת: יש דברים שבהם אני לא אעביר ביקורת (רחיצת כלים, למשל. בשתיקה אני מחזירה לכיור את מה שלא נרחץ כמו שצריך, ואם יש רגע - רוחצת בעצמי). ויש דברים שהמחיר שלהם יהיה מדף עקום שאי אפשר להשתמש בו, או ארון שנופל מהקיר (סיפור אמיתי) עד שאני אמרתי מה לעשות, בחרתי מה לקנות, והדרכתי איך ואיפה לקדוח ולהבריג (כי בפעם הראשונה הייתי "ילדה טובה" ורק שאלתי בקול חרישי "אתה בטוח שזה יחזיק?" והאמנתי כשהגבר אמר "בטח").

מסעדה - לגבי האופנוע - זה רק עניין של טכניקה (טוב, לא לגמרי. אבל בעיקר. בגלל זה בחרתי בקטנוע 125 סמ"ק ונמוך ככלי תחבורה (בעברי הטרום הורי)).

ואת יודעת מה (לא "את" אישית, כמובן...) - לא נורא. שלא יקנה בכלל. אבל כשהוא קודח, אני עומדת לו על הראש ואומרת, לא, תיקח את המקדח ההוא, תשים את המדף חצי מטר שמאלה ותשתמש בעוד שני ברגים אחרת המדף ייפול שוב? לא ולא.
בשמת, זה, אצלי, רימז על כך שאם האשה או הגבר לא עושים משהו בעצמם, אל להם להעביר ביקורת על הדרך שבה דברים נעשים. ואם יבקשו מהם להחזיק את הצד השני, או להביא מטאטא, הם יכולים להביא בלי להגיד "היה עדיף לעשות אחרת".
תגידי, איך עם הרבע-עופיות שלך את מסתדרת עם אופנועים כבדים? אני מלאת הערצה (בתור חובבת אופנוענים מנוער, שלא היתה מצליחה להרים את האופנוע מהרגלית שלו, אפילו, וזו רק אחת מהסיבות שלא למדה לרכב עליהם).

אני רואה שהאיזון המפרגן מדבק...
כתבתי זאת פעם באיזה דף (לא בלתי קשור ), שדווקא מתוך הביטחון הזה, שאנו רוצות ובוחרות לחלוק את חיינו, על גידול ילדנו, עם בני זוגינו, ושהם, האחרונים, שותפים מלאים וראויים בכך, הרי שאנו יכולות להרשות לעצמנו, מידי פעם, גם לקטר.
מתוך הנחת יסוד זו אני קוראת את כל הקיטורים בדף זה, שלי ושלכן.

דוחה בזאת את התפטרותי למועד בלתי נקוב
יש עוד סוגים של תזכורות:
למשל, כמו אתמול, כשבא אלינו קרוב משפחה שעובר כרגע תהליך גירושין קשה וגורם לנו לתפוס מה פירושה של "התפטרות" באמת. )-:
או למשל, כשאני אוכלת יום יום את המאכלים האלוהיים שבישל בשבילי ובשביל הינוקא באהבה רבה ובכישרון.

בשינויים קלים - גם אני!!!
כמה פעמים בדף הזה עוד אומר זאת?!?
אני זו שרוכשת 'מיכשור כבד' (רק השבוע קניתי משייפת חשמלית), וגם מפעילה אותו (באותו חריג של בשמת - המקדחה). אם כבר מדברים על זה, אני אפילו זו שעברה הכשרה בתחום, והסדנה (זו עם ציוד הנגרים-בנאים-רתכים) במוסד לימודַי היא אחד ממקומות הבילוי היותר חביבים עלי.
לגבי נורות - אם זקוקה לעזרתו זה רק בגלל אלמנט הגובה (לא אוהבת לטפס על כיסאות). מה שכן, נושאי החשמל הם בתחום אחריותו הבלעדי. מה יש? שיצדיק את הכשרתו!
ואם כבר דנים בהכשרתו (וכידוע אחרי כל השמצה יש לציין לשם האיזון גם נקודות חיוב), הרי שלפני ימים אחדים עבר חציִי השני בהצלחה את ה-defence על עבודת הדוקטורט שלו (ומשום מה, הדיונים בדבר שוליותו של מוסד זה, באיזה דף אחר כאן, לא פגמו בהנאתי מכך). אתמול בערב הוא הראה לי טיוטא של דף ההקדשה והתודות. בואו נאמר שאני דוחה בזאת את התפטרותי למועד בלתי נקוב...
<התחליף שלי למחיקת קיטורי "העזרה">

אבל כשהוא קודח, אני עומדת לו על הראש ואומרת, לא, תיקח את המקדח ההוא, תשים את המדף חצי מטר שמאלה ותשתמש בעוד שני ברגים אחרת המדף ייפול שוב? לא ולא.
אצלנו כן וכן.
ובוודאי כשמדובר בנורות. את החשמל בבית אני התקנתי (ואני מתכוונת: חיברתי חוטים חשופים שמשתלשלים מהקיר למפסק, חיברתי חוטים חשופים שמשתלשלים מהתקרה לכבל שבסופו הרכבתי בית נורה ואהיל ונורה. וזו אני שמחליפה את אהילי נייר האורז כשהם נקרעים אחת לכמה שנים, ואני שמחליפה נורות, ואני שזוכרת איזה נורות אוזלות וצריך לקנות, ואני שזורקת לפח את הנורות השרופות והקופסאות הריקות (אלא אם כן אני נותנת לו קופסא ריקה כדי שיידע איזו נורה להביא).

למה תמיד להניח שהגברים עושים את הדברים האלה?

במקדחה אני לא קודחת, זה נכון, כי היא כבדה לי (אני די רבע עוף), אבל זו אני שרכשתי אותה... ואת רוב כלי העבודה שבבית שלנו.

ואם אני אתפטר גם מהג'ובים האלה - באמת מי שיאכל אותה אחר כך זה אני.

טוב, מחקתי עכשיו קטע שלם על ה"עזרה" שקיבלתי ואיך זה נראה כשאני לא יכולה לעשות הכל בעצמי (תזכורת לעצמי: לא מוכנה להיות יותר בהריון בחיים!).

אצלנו ממש לא ככה. זאת אומרת, אם אני רוצה משהו מסוים, אני צריכה להגיד בדיוק מה (הגיוני, לא?) אבל אם לא - הוא בהחלט ימצא את מה שצריך, ואין לי תלונות על הקניות שלו (חוץ מבדברים שצריך חוש אסטטי, ואז, איך נגיד בעדינות, הטעם שלנו שונה...) בדרך כלל. וזה שהוא לא זוכר באיזה גודל לקנות את החיתולים (או כמה שוקל הילד), ושואל כל פעם מחדש - נסלח לו. אףאחד לא מושלם. גם אני לא.

_ורק לי יש גבר אחד מדהים שכל מה שאני מבקשת ממנו הוא מביא לי ב ד י ו ק כמו שרציתי.
אני גרה בת"א' בדירה שכורה עם שותפה,ילדה גדולה ועדיין תלוייה בגבר הכי הכי בחיי -
אבא שלי!_
מה שמעניין אם אותו בעל חסר אונים שיושב בחושך בלי סוודר יהפוך להיות אבא מדהים שיעזור לילדינו באופן כזה? אם כן, אני סולחת על הכל

טוב, זה לדף אחר, אבל שיהיה:
אמא של יונת, מדף נופל פעם בכמה שנים (האמת - אם הוא היה מתקין אותו מראש כמו שצריך, ועם הראש המתאים במקדחה, הוא לא היה נופל!). נורות - במקרה אני יודעת להבדיל בין הסוגים, אבל גם הן, נשרפות פעם בכמה חודשים/שנים. גם מקדחה לא נשלפת מארגזה יותר מאחת לכמה חודשים. לעומת זאת - אוכל אוכלים כל יום, וקונים לפחות אחת לשבוע.
ואת יודעת מה (לא "את" אישית, כמובן...) - לא נורא. שלא יקנה בכלל. אבל כשהוא קודח, אני עומדת לו על הראש ואומרת, לא, תיקח את המקדח ההוא, תשים את המדף חצי מטר שמאלה ותשתמש בעוד שני ברגים אחרת המדף ייפול שוב? לא ולא.

כן

בנות,
לא נעים לי לקלקל את השמחה, אבל:
האם אתן יודעות איזה ברגים בדיוק צריך בשביל המדף ההוא שנפל, או איזו נורה מתאימה למנורת הקיר ואיזו למנורה בחדר השני, איזה ראש במקדחה (ככה קוראים לזה?) מתאים לאיזה קידוח, ואיך לכל הרוחות משתמשים במקדחה...

ורק לי יש גבר אחד מדהים שכל מה שאני מבקשת ממנו הוא מביא לי ב ד י ו ק כמו שרציתי.
אני גרה בת"א' בדירה שכורה עם שותפה,ילדה גדולה ועדיין תלוייה בגבר הכי הכי בחיי -
אבא שלי!
"אבא אני צריכה פומפייה עם כמה צדדים, יציבה כזו..."
"אבא נורא בא לי דג כזה רך..."
"אבא, אני צריכה ...מפצח אגוזים אבל דקורטיבי כזה..."
"אבא, נורא בא לי את הקרמבואים המיוחדים האלה שהיית קונה לי פעם".
"אבא, אין לי פותחן!"
ועוד ועוד... והכל מוכן יום אחרי אצל אבאל'ה תמיד יותר טוב ממה שחלמתי.
נו, ופלא שאני בוחרת להישאר רווקה?! .

אני כמה פעמים צרפתי לרשימה מכסים או אריזות של מה שרציתי שיביא
אכן! צירפתי מכסים, חתיכות אריזה ואם מדובר בסופרפארם: קופונים שעליהם גם מצולם הפריט המדוייק וגם מחירו. ורק אותם אני שולחת לקנות. חריגים - עלי.
אם כי בעלי קונה בעצמו דברים בסופר, הרבה קניות, שלו: קפה, מוצרי חלב ודברים אחרים שאני לא אוכלת. את אלה הוא קונה בשביל עצמו, אז אין טעויות.

אם אני שולחת את האיש לקניות אני מציינת לא רק את המוצר אלא גם את החברה והשם המסחרי!
טוב...לפעמים גם הצד הנשי חוטא.
לפני הפעם האחרונה שנסענו להורי סיפרתי לאימי שעילם (נכדה האהוב, ובין היתר גם בני שלי) מאוד אוהב דגני בוקר מסדרת "פרי הארץ". אימי מצידה, העבירה את המידע החשוב לאבי, אלא שבשינוי גוון מסויים - המסכן הסתובב בכל הסופר וחיפש "דרך ארץ"...
אגב, הוא לא מצא. מכל סוג שהוא...

קיבלתי היום במייל, וגמכן נשמע לי מוכר:

שלושת הדובים -הסיפור האמיתי

הדובון הקטון ניגש לשולחן, מתיישב בכסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו - והיא ריקה. "מי אכל את הדיסה שלי?!" הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו - והיא ריקה. "מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא שואג.
אמא דובה מציצה מהמטבח וצווחת: "נמאסתם עלי כבר, בחיי! כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה!? אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם, אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח, אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון, אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את החתול הארור, אמא דובה השליכה את האשפה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול, ועכשיו, כשסופסוף הואלתם לגרור את אחוריכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת וזהו: 'עוד לא הספקתי להכין את הדיסה המ@&$%^ת שלכם!!!'"