עצבנות שיוצאת על בן הזוג

היום בבוקר.
אני קמה, בקושי, אני חולה אבל לא מספיק בשביל לא ללכת לעבודה, את השעות האחרונות לא ממש ישנתי - פה היה יתוש, שם החתול העירני מדי הפיל משהו, והבן זוג הסתובב במיטה ואני עם רגישות כזו שכל דבר כזה מעיר ומפריע ואיך שאני הולכת להירדם פתאום האיש זז ומתהפך או מתגרד, ואני מתעוררת שוב, ואז אני מנסה להירדם אבל אז חייבת להסתובב, בתגובה לוקח לו חצי דקה ואז הוא מסתובב גם כן, ואני שוכבת במיטה ומקווה לטוב, להירדם, לפחות לעוד חצי שעה, ומתפללת שהיום הזה יעבור בשלום.
ואז אין ברירה ואני חייבת לקום. הוא נשאר לעוד חצי שעה. אני מתארגנת, מזיזה את עצמי בקושי ממקום למקום, מקווה לא לקרוס. ואז הוא קם, ומייד אני שומעת אותו מדבר בטלפון עם העבודה. הוא כל הזמן בשיחות טלפון עם העבודה.
ואז אני עושה משהו והוא נעמד מאחורי, ותוך כדי שהוא מדבר בטלפון - ברגע שהוא מקשיב, ולא צריך לדבר - הוא מדביק לי בפתאומיות נשיקה על העורף.
ואצלי זה נחווה כמו מכה, כמו הפרעה ענקית, ואני קופצת וצועקת, כמעט צורחת, אווווואו, והוא מסתכל עלי במבט נדהם, ומתרחק, וממשיך לדבר.

אחרי שתי דקות, הוא מסיים את השיחה, וקורא לי מהסלון - בוקר טוב גם לך! אבל אני בדיוק באמצע צחצוח שיניים, אני לא יכולה לענות. תוך כדי שאני מצחצחת אני בוכה, מתוסכלת מהכל. יודעת שעכשיו הוא יכעס עלי, ואני יכולה להבין אותו, מה הוא בסך הכל עשה, נישק, היה מתוק, ואני צורחת עליו.
עכשיו הוא פגוע, ואני עם המקום שהוא נישק בעורף, עדיין מציק, כמו חור, כמו מכה. אני אמשיך להרגיש אותו גם עוד שעה.

כשאני מסיימת לצחצח שיניים, הוא כבר בשיחה חדשה עם העבודה, מנהל את העולם. אין עם מי לדבר, לא עכשיו.
ואני צריכה עזרה. אני צריכה אותו, שיעזור לי לסחוב משהו. אבל הוא בעולם אחר. אני קוראת לו, בקול דחוף, שלא מתחשב בכלום, אני צריכה עזרה. הוא מסיים את השיחה, ובא.

אני אומרת לו - אני מרגישה רע, רע רע, אני לא יכולה להתנצל או לדבר או שום דבר, אני רק צריכה שתעזור לי, בבקשה, ותוך כדי אני מתחילה לבכות שוב. הוא עוזר לי.

כל זה יושב על זה שלפני כמה ימים, כשהתחילה המחלה, זה התחיל בפתאומיות, פתאום הרגשתי נורא, וכשהוא קלט את זה, הוא שעט לעברי, כדי לחבק, ואני מרוב פחד צעקתי עליו, אל תתקרב אלי, כי כבר הרגשתי על הגוף שלי את המגע המציק, כשאני עומדת להתפרק להישבר מרגישה סדוקה, כמו קליפה של ביצה שאם ייגעו בה היא תתפורר. הוא שאל, את כועסת עלי, ואני עניתי - בצעקה - לא. הוא שאל, אז למה לא לגעת בך, אז אמרתי, ככה.
ואז בלי לדבר הלכתי לישון, לא הייתי מסוגלת להגיד-להסביר-לדבר, כלום, פשוט קרסתי.
אחר כך הוא כעס עלי יומיים, כעס שיצא רק כשהתחלתי להתאושש קצת, כמובן.

אני מבינה אותו. אני מתוסכלת מכך שהוא לא מבין אותי. שהוא לא יכול לקבל את זה שכשרע לי אני לא נחמדה. זה לא קורה הרבה, בחיי. אני גם קצת כועסת שהוא מעניש אותי על זה בניכור, בצורה מכוונת, כדי שאני אלמד שלא לדבר (כלומר לצעוק) אליו ככה. בשלב מסויים זה כבר לא היה מתוך שהיה פגוע אלא ברמה של הענשה.

עכשיו, מאז כבר השלמנו. והבוקר שוב. ואני כבר הייתי בתסכול של - עכשיו אני צריכה להתנצל, ולא מסוגלת, ואני מרגישה פגועה - הרגשה לא רציונלית, כי הוא היה הכי מתוק והתכוון לטוב, אבל פיזית אני מרגישה שהכאיבו לי ופגעו בי, ואני גם חלשה ומרוסקת אז לא מסוגלת להתעלות. והוא כמובן מרגיש פגוע כי הוא התכוון לטוב וחטף צעקות, על כלום.

ואז תוך כדי הייאוש הזה שלי הוא אומר,
אני מצטער שהכאבתי לך, לא התכוונתי להכאיב.

לוקח לי דקה, ואז אני אומרת, ואני לא התכוונתי לצעוק עליך.
ואני לא יודעת אם הוא שמע אותי כי הוא בחדר השני, ואני מרגישה פתאום כאילו דיברתי מאוד בשקט, אני לא יודעת אם מילמלתי או אמרתי או רק נדמה לי שאמרתי. ואז אני מרגישה שאני מגייסת את כל כוחותי כדי לשאול, שמעת את מה שאמרתי, והוא אומר כן.

ואז אני יוצאת לדרכי, והוא עוד אומר לי, שיהיה לך יום טוב ושתרגישי טוב, ואני אמרת תודה.

ולכאורה אנחנו בסדר אבל אני לא יודעת איזה מחיר אני אצטרך לשלם על ההתפרצות הזו שלי, גם בהענשה ישירה - חוסר נחמדות שלו שיבוא כשהוא יחליט שאני כבר מרגישה מספיק טוב כדי להתמודד עם זה -
וגם בהענשה עקיפה - העובדה שהוא יחשוש לגעת בי. ולא רוצה שהוא יפחד לגעת בי, אבל הוא בטח יפחד, ואני רוצה שהוא יידע מתי כן ומתי לא, מבינה בראש שזה לא סביר לצפות, אבל אין לי שום פיתרון אחר.

אשמח לתגובות, מחשבות, הזדהות, הארות,
דברים שבתקווה יעזרו לי לעבור את זה ולצאת מתוך זה למקום טוב יותר.

זה גם יושב על זה שהרבה פעמים המגע שלו לא מדוייק.
אבל בדרך כלל זה לא ברמה שמטריפה אותי,
בדרך כלל זה מספיק טוב, אני נהנית מהמגע איתו, וכשזה לא - או שמבקשת מילולית, או שמזיזה את היד, והוא כבר למד גם הרבה על להבין את התגובות שלי ולהפסיק לגעת במקומות שלא נעים לי (באותו רגע), או שאני סופגת, וזה עובר אחרי רגע - או שהמגע נפסק, או שהוא עובר לאזור אחר באופן ספונטני, או שהוא מחליש/מחזק את המגע בעצמו. או שאני משכנעת את עצמי שזה טוב....אני משתדלת להעיר כמה שפחות, גם כי לי לא כיף להעיר, וגם כי נראה לי שזה מקדם רק עד רמה מסויימת.

לפעמים זה כן מדוייק, ואלה רגעי חסד.

אני חושבת שכן יש בי איזה תסכול מצטבר מכך שיותר מדי פעמים אני מרגישה שהמגע שלו - חלש מדי, חזק מדי, מרפרף מדי.
אבל אני אוהבת אותו והוא אותי והוא מקסים ומדהים בכל קנה מידה אחר

אז אין לו את הכישרון לגעת
אף אחד לא מושלם

אבל לפעמים, ברגעים מסויימים, כשאני על הקאנטים, זה מה ששובר אותי.

איך להתמודד יקרה, מותר להיות כנה? אני במקומו לא הייתי מוכנה לסבול התנהגות כזאת. זה לא שיפוטי, אני פשוט חושבת שלא מגיע לאף אחד לחטוף דבר כזה. אולי את לא קולטת כמה זה יכול לגרום להורדת הערך העצמי למי שחוטף ביקורת כזאת על כל פעם שהוא מנסה לגעת בבת זוגו.

גם לי מותר להיות כנה? וסליחה אם אני יורה לכיוון ממש לא נכון ופה זה אינטרנט והכל, אבל מרגיש לי שמעבר לכל המגע הלא מדויק וכל זה, שאת לא נמשכת אליו. שהוא מקסים בכל קנה מידה אבל פשוט לא מושך אותך.

מאוד מזדהה איתך
אין לי המון תובנות אבל אגיב בכל מקרה אחר כך

לקוראת ולאום אל קיצקיצ, תודה על התגובות, אני מעריכה את הכנות.
קוראת, אני לא כל הזמן ככה. לעיתים רחוקות מאוד. איך הוא אמר כשדיסקסנו את העניין לפני כמה ימים - פעם בחודש את צועקת עלי. לדעתי זה הרבה פחות מפעם בחודש. עכשיו זה קרה בצפיפות.
אני גם לא אוהבת את זה (שאני ככה). אני גם אומרת לו שאני יודעת שזה לא מגיע לו. זה קורה כשאני מתפרקת ושבירה וחלשה וחסרת אונים. וכמו כשגם כתבתי, הוא מעניש אותי על זה אחר כך.
הוא לא חוטף ביקורת כל פעם שהוא מנסה לגעת בי. גם כשאני מנסה לבקר או לבקש אחרת, אני עושה את זה בשיא העדינות, או לפחות משתדלת לעשות את זה בשיא העדינות. ואני נהנית איתו ואני אומרת לו את זה והרבה פעמים אני לא יכולה להירדם אם הוא לא מחבק אותי.

זה לא שיפוטי, אני פשוט חושבת שלא מגיע לאף אחד לחטוף דבר כזה. אולי את לא קולטת כמה זה יכול לגרום להורדת הערך העצמי למי שחוטף ביקורת כזאת על כל פעם שהוא מנסה לגעת בבת זוגו.
מאיך שאני קוראת את זה המשפט הזה הוא האמ אמא של השיפוטיות.
מה הטעם להקדים ולהצהיר שזה לא שיפוטי ואז להגיד את האמירה הכי שיפוטית שיש?
אני חושבת שאיך להתמודד מודעת לחלוטין לבעיתיות ולמורכבות ולכך שזה לא פייר כלפי בן הזוג, זה לגמרי עלה מהדברים והיא גם אמרה במפורש:
אני משתדלת להעיר כמה שפחות, גם כי לי לא כיף להעיר, וגם כי נראה לי שזה מקדם רק עד רמה מסויימת.
איך להתמודד יקרה,
הרבה פעמים יש אי התאמה/אי הבנה (ברמות שונות) במגע בין שני בני הזוג ואפשר לעבוד על זה כמו על הרבה אי התאמות/הבנות אחרות בזוגיות.
אני חושבת שהמודעות לזה שזה מעצבן אותך היא שלב ראשון וחשוב לפתרון.
השלב השני- לשתף אותו, לא ברגעי לחץ ועצבים אלא בזמן אחר, רגוע, שאתם מפויסים.
ואחר כך לעבוד על דיוקים... מגע כולל בתוכו הרבה מאד דברים וצריך להתחיל לפרק. מה בדיוק מעצבן אותך? ממה שכתבת נשמע שהרבה מזה זה הפתאומיות, חודרים לך למרחב האישי בבת אחת ובהפתעה ואת נשארת חשופה מדי ואז במקום רך המגע נחווה כקשה.. מה היה קורה אם זה לא היה פתאומי? האם זה גם היה מפריע לך כל כך?
אחרי הפתאומיות אפשר להתחיל לחשוב על עוד דברים:
העוצמה - מה מעצבן אותך? המגע החזק? החלש? אולי זה תלוי במצב רוח? עייפות? תנוחה? אולי זה לא קשור לכלום ופשוט יש לך העדפות?
אזורים בגוף - בכל מקום בגוף זה מרגיש אותו דבר? יש מקומות שאותו מגע מחרפן ומקומות אחרים שהוא נעים?
הרצף - מגע מרפרף, הרבה הפסקות לעומת מגע רציף? (לאו דוקא חזק, יכול להיות חלש אבל רציף)
אפשר להמשיך ולפרק עוד ועוד ולדייק עוד ועוד.
דרך טובה לגלות ביחד מה עושה לך טוב ומה לא, היא דרך עיסוי. שהוא יעשה לך עיסוי אבל באזור בגוף שאת תחליטי ותוך הנחיות שלך.
ואחר כך להיפך.
תראי איזה דברים נחמדים תגלו זה על זו.
והכי חשוב לשתף, לצבור תסכולים כאלה יכול להיות הרסני..
חוצמזה, יכול להיות שיש לך רגישות עורית - טקטילית שלא קשורה ישירות אליו, יש דרכים לעבוד על זה גם באופן אישי. שיטת אלבאום יכולה לסייע בזה ואני בטוחה שיש עוד שיטות.

בהצלחה@}

אום אל קיצקיצ,
יש משהו ביריה הזאת. זה לא שלא עשינו סקס בשלושת הלילות האחרונים, זה לא שאנחנו לא עושים הרבה סקס (טוב לא הרבה אבל בהחלט סביר). ואני אף פעם לא עושה לו טובה, אני לא עושה סקס אם לא בא לי.
אבל כן יש בזה משהו. אני לא מספיק נמשכת אליו. לפעמים אני מרגישה כאילו אני עושה סקס יותר כי אני צריכה (מלשון צורך, של הגוף), זקוקה לזה, ופחות מתוך תשוקה ומשיכה. זה אולי עניין לדף נפרד.
אני גם נמשכת אליו וגם נרתעת ממנו, ביחד. או בזמנים אחרים. ולפעמים זה גובר ולפעמים זה. האם זה לא נורמלי?
האם כולן נמשכות כל הזמן לבן זוגן, ואין רגעים שהן לא רוצות שייגע בהן?

אני כן צריכה את המגע שלו, ואם הוא מרוחק מדי אז אני מתחרפנת ומייד דואגת שהוא ייגע בי.
אוי.
אני כותבת ועולה בי הבנה. כמו נורה שנדלקה עכשיו. אני כל הזמן חושבת על איך הוא נוגע בי - אבל מה עם לגעת בו? להימשך למישהו אומר לרצות לגעת בו .
אני נוגעת בו, אבל אין לי את התשוקה לזה. לפעמים כן, אבל עכשיו, למשל, ממש לא. טוב, עכשיו גם לא רוצה שום מגע בכלל, משום כיוון.
אוף אוף אוף אוף.

דיוקית אשמח לקרוא את תגובתך בהמשך
וגם לעוד תגובות , גם כנות ...

המרגיעון - קירבה ללא קרב

פרח,
שלחת בזמן שכתבתי,
תודה רבה על ההבנה. את צודקת בהרבה דברים.
הרבה מזה זה הפתאומיות. תיארת בצורה מדוייקת את ההרגשה שלי של חדירה למרחב. כמובן שהעייפות וההרגשה הרעה הכללית מאוד מעצימים את זה.

וכן, יש גם חוסר התאמה במגע. לפעמים הוא חלש מדי, לפעמים חזק מדי, מתחיל איזשהו קו נעים- ואז מפסיק אותו בפתאומיות, גורם לי לתסכול.
איך אני יכולה ללמד אותו, בלי להפוך למורה, לשתלטנית, בלי שהוא יאבד את הביטחון.
ואם הוא לא יצליח ללמוד? יש בי את הפחד הזה.

וכן, אני חושבת שגם יש לי רגישות יתר שלא קשורה אליו.

אולי עיסוי זה רעיון טוב. תודה!

_מאיך שאני קוראת את זה המשפט הזה הוא האמ אמא של השיפוטיות.
מה הטעם להקדים ולהצהיר שזה לא שיפוטי ואז להגיד את האמירה הכי שיפוטית שיש?_
פרר, ומה את בדיוק עושה אם לא לשפוט את דברי????

_אני חושבת שאיך להתמודד? מודעת לחלוטין לבעיתיות ולמורכבות ולכך שזה לא פייר כלפי בן הזוג, זה לגמרי עלה מהדברים והיא גם אמרה במפורש:
אני משתדלת להעיר כמה שפחות, גם כי לי לא כיף להעיר, וגם כי נראה לי שזה מקדם רק עד רמה מסויימת._
ואני חושבת שפעמים רבות אנשים לא מודעים להשפעה של ההתנהגות שלהם, ואם הם פותחים דף על העניין הם ישמחו שהעניין יבוא לידיעתם.

וכן, לא אמרתי שפותחת הדף היא לא בסדר. ציינתי שלהתנהגות שלה עלולה להיות השפעה כזאת וכזאת, ושאני לא הייתי מסכימה לזה.

ובכלל, פרח, מן הראוי שתתרכזי בדברים שלך ושל פותחת הדף ולא בדברים של כותבים אחרים.
תודה

נשמע לי שהתברכת בבן זוג מתוק ואוהב.
נשמע לי גם שאת מודעת ונבונה מאוד, ומזהה מה שלך כאן ואפילו מצליחה לפעול בניגוד לדחף:
_לקח לי דקה, ואז אני אומרת, ואני לא התכוונתי לצעוק עליך.
ואני לא יודעת אם הוא שמע אותי כי הוא בחדר השני, ואני מרגישה פתאום כאילו דיברתי מאוד בשקט, אני לא יודעת אם מילמלתי או אמרתי או רק נדמה לי שאמרתי. ואז אני מרגישה שאני מגייסת את כל כוחותי כדי לשאול, שמעת את מה שאמרתי, והוא אומר כן_.
זה קשה מאוד, ואת עשית את זה. אני מצדיעה לך!

אז אני מציעה לקחת את זה צעד אחד הלאה.
נסי לזהות את העצבנות לפני שאת מגיבה מתוכה, ולהקדים רפואה למכה. כשאני קמה בבוקר עצבנית, אני כבר מזהה את זה. אני יודעת שיהיה לי קשה לא להגיב מתוכה, אז לא פעם אמרתי לבעלי: אני מרגישה עצבנית. אני יודעת שזה לא קשור אליך ואני אעשה מאמץ שזה לא ייצא עליך. אבל אם ייצא, אני מתנצלת מראש. זה לא בכוונה.

האמירה הזו משרתת מטרה כפולה. קודם כל, הכנתי אותו. שנית, הפרדתי כאן לעצמי, בקול, בין מציאות פנימית וחיצונית, וזה יקל עליי לעצור בעצמי לפני התגובה, בזמן אמיתי, כשזה קשה מאוד לעשות. זה כמו שאת רושמת לעצמך דברים ביומן כדי לא לשכוח - עצם הרישום עוזר לך לזכור אפילו בלי להסתכל.

המלים "אני מצטערת, זה שלי" הן מילות קסם. ולי עדיף לומר אותן לפני שיש צורך, כל עוד קל יחסית לומר אותן.

אני גם נמשכת אליו וגם נרתעת ממנו, ביחד. או בזמנים אחרים. ולפעמים זה גובר ולפעמים זה. האם זה לא נורמלי?
לדעתי כן. ובכל מקרה - זו את, וזה לגיטימי לגמרי (גם אם תרצי לעבוד על זה, וגם אם לא).
קראתי בספר "תחזוקת בעל" משהו חכם - אנחנו עדיין מודדות את עצמנו בקני מידה של גברים. אישה שאינה מעוניינת בסקס או מגע בכל פעם שבעלה רוצה - יש לה "בעיה", "ליקוי", וכו'. אז זהו, שלא.

ומה את בדיוק עושה אם לא לשפוט את דברי????
קוראת, אני לא הקדמתי והצהרתי שמה שאני הולכת להגיד הוא לא שיפוטי. את כן עשית זאת ואז שפטת.
דבריך קצת הקפיצו אותי ולכן הגבתי כך ואכן יכול להיות שתגובתי היתה שיפוטית בעצמה, וגם לא כל כך נעימה ועדינה.
מצטערת.
אבל שימי לב שגם דבריך לפותחת הדף לא נוסחו בעדינות ואפילו להיפך, אז למה את מצפה שתגובתי אליך כן תנוסח בעדינות?
דבריך (לפותחת הדף) הם פרשנות (שלך) המנוסחת בצורה לא אמפטית ולכן דברי אליך הם פרשנות (שלי) המנוסחת בצורה לא אמפטית.

כלל, פרח, מן הראוי שתתרכזי בדברים שלך ושל פותחת הדף ולא בדברים של כותבים אחרים.
למה? מי קובע למה אמורים להתיחס ולמה לא? התיחסתי לדבריך בשתי שורות ואחר כך לדבריה של פותחת הדף באריכות.
יש בעיה להתיחס לדברים שכותבים המגיבים? אני אמורה להתיחס רק לדבריה של פותחת הדף? (שואלת באמת, אולי לא הבנתי איך מתנהלים פה הדברים)

_וכן, יש גם חוסר התאמה במגע. לפעמים הוא חלש מדי, לפעמים חזק מדי, מתחיל איזשהו קו נעים- ואז מפסיק אותו בפתאומיות, גורם לי לתסכול.
איך אני יכולה ללמד אותו, בלי להפוך למורה, לשתלטנית, בלי שהוא יאבד את הביטחון._
אני חושבת שאפשר להפוך את זה להדדי ואז זה לא יחווה אצלו כשתלטנות ומורתיות.
אולי גם לך יש מה ללמוד? אולי גם את יכולה לגעת בצורה יותר נכונה עבורו? תשאלי אותו מה הוא אוהב ואיך, תני לו לגיטימיות להגיד לך מה הוא רוצה וכך תהיה גם לך הלגיטימיות להגיד לו מה את רוצה.
וכמו בכל דבר נראה לי שגם כאן פידבקים חיוביים יוכלו לעזור. אם יש משהו כן מדויק וטוב או אם יש רגע ספציפי שהיה ממש נחמד, להגיד לו את זה, שיידע שלפעמים זה כן יוצא לו טוב.. זה ייתן לו מוטיבציה לנסות לשחזר את זה שוב ברגעים אחרים.
אני חושבת שהעיסוי הוא באמת דרך טובה ולא מעליבה ללמוד הרבה דברים זה על זה ובאמת שיהיה עיסוי הדדי לא רק שהוא יעשה לך אלא גם את לו.
ם הוא לא יצליח ללמוד? יש בי את הפחד הזה
כמו כל דבר בזוגיות... קיים הפחד הזה,
לדעתי אם יש נכונות לעבוד על זה ופתיחות ורצון משותף לא צריכה להיות בעיה לפתור את זה. מה גם שאת אומרת שלפעמים זה כן טוב ושלפעמים את לא יכולה להרדם בלי שהוא יחבק אותך.
אני חושבת שמשיכה זה לא דבר סטטי, אלא דבר דינמי ומשתנה והגיוני לפעמים לא להמשך לבן הזוג כמו שהגיוני פתאום להמשך אליו בטירוף.
זה קשור להורמונים, מצב רוח, מצב היחסים, עייפות/עירנות, מתח נפשי ועוד ועוד.

טוב, עכשיו גם לא רוצה שום מגע בכלל, משום כיוון.
זה משפט שמאותת על רגישות טקטילית מאיזשהו סוג, יכול להיות שכדאי לך לברר את זה יותר לעומק.
אולי טיפול יותר פשוט ממה שאת מדמיינת יוכל לשפר לך את איכות החייםו איכות יחסיך עם בן הזוג.

בהצלחה!@}

אני קוראת וחלק מהדברים מרגישים לי כאילו הם יוצאים מתוכי.
גם לי יש תקופות כאלה, אבל אני תמיד מנסה לדבוק למה. בדרך כלל אני מצליחה.
אצלי זה קשור לעייפות, רעב, מצב רוח, מחלות.
אחד הדברים, או שילוב של חלק מהם, יכול לגרום לי לצאת מדעתי, וכשהבן זוג נוגע, אני מתפוצצת!!!
גילתי שהמצבי רוח שלי מאוד קשורים למחזור, אז אם זה פעם בחודש, שווה לבדוק באיזה שלב של המחזור את... אולי תגלי שזה תמיד קורה בביוץ...(או בשלב אחר).
ולצערי או שמחתי גיליתי שאחרי שהחלפתי גלולות (דיאנה) רוב המצבי רוח, והחוסר רצון במגע, נעלמו.
יש לי גם בעיה עם נקיון, אם אני לא נקיה (אחרי יום עבודה או יום מחוץ לבית) ועוד לא התקלחתי, אני לא יכולה לסבול שהוא נוגע, אם הוא מלוכלך, אני משתגעת!
מעניין מאוד שאחד הדברים שאני לומדת עכשיו הוא מקצועות מגע (שיאצו וכ'ו) זה בהחלט שיעור מאוד גדול לעצמי בעניין המגע, במיוחד שזה לא תמיד מגע עם אהוב, אפילו עם אנשים זרים.
אלה המחשבות שלי בעניין, אולי תתחברי למשהו שכתבתי ואולי לא, אבל המסר העיקרי (שעובד אצלי לפחות) הוא לנסות להבין למה ומתי...

פרח, לאור ניסוחייך המתלהמים וחוסר ההבנה שלך כיצד נוהגים פה, אני לא מעוניינת בשיג ושיח איתך.

איך להתמודד, סליחה על התקרית הזאת.
לפי איך שאת מתארת בהמשך, הוא באמת מקבל פחות דחיות ממה שנראה היה בהתחלה.
זה נראה לי נורמלי שלפעמים מגע הוא לא רצוי--בגלל עצבנות, עייפות, הנקה... אבל השאלה היא האם הוא
פשוט לא מושך אותך

אם היינו בשיחת בנות הייתי שואלת אותך בכנות "האם הוא טוב במיטה" או "האם טוב לכם במיטה". ואם כן בעבורך, אז זאת לא בעיה של הימשכות אליו. וזאת חצי צרה

האם יש לך בעיה דומה עם אנשים אחרים?

גם מזדהה.
היו לי תקופות נוראות של עצבנות, בהם לא הבנתי איך בכלל אפשר לסבול אותי. אני בן אדם עצבני באופן כללי, וזה יוצא באופן קבוע רק על האהובים והקרובים אליי

מכיוון שזה תמיד היה ככה, לאט לאט הבנתי שאני צריכה לעשות מאמצים ולהשתפר, אחרת גם אחרים יתחילו לשאול את עצמם למה הם סובלים את זה...
אז מה שתמי אמרה עוזר מאוד. הצהרת כוונות - אני עצבנית, זה לא עליך, אבל סביר להניח שזה ייצא עליך.

הממ... כשאני חושבת על זה השינוי הממש רציני לטובה חל אחרי הלידה. מין שינוי פרספקטיבה כזה, הבנה שעכשיו כשיש ילד אני לא יכולה להתעצבן כמו ילדה, אני צריכה להתעצבן בצורה בוגרת יותר

לא מתכוונת כמובן לומר שאת ילדותית או משהו כזה. פשוט "סוג" ההתעצבנות דומה לזה שקורה אצל ילדים - אם יש להם יום רע הם יוציאו את זה מיד על כל מי שמסביבם, וצריך בצורה עקבית ומאוד סבלנית ללמד אותם איך להוציא עצבים, ויותר חשוב, איך לשחרר ולעבור הלאה. אני יודעת שלפחות זאת הייתה הבעיה אצלי.

ווואו...הזדהיתי מאד !!!!!!!!! הרבה אסימונים נופלים לי תוך כדי קריאה.

רק לאמר שאצלינו יש צרכים מאד שונים במגע, אני לא אוהבת מגע כמעט בכלל, לא רק של הבן זוג אלא בכלל מאנשים. ואילו בן זוגי מאד צריך את זה, וזה לא פשוט בכלל.
אבל אני חושבת שזה כמו תחומים אחרים שיש פערים בין בני הזוג למשל בניקיון או הרגלים אחרים, הזוגיות מחייבת פשרות, אין 2 בני אדם שזהים בצרכים שלהם בדיוק !
יש צורך בתקשורת טובה והרבה הבנה ו"הליכה לקראת"...אין ברירה.
אצלינו, לרוב אני "מחליטה" כי אם לא בא לי..אז אני לא אעשה או אגע...ולכן הוא די "סובל" ואכן התסכול רב...עוד לא מצאנו את הפתרון.

שמחה שהעלית את הנושא.
אולי יהיו לי עוד תובנות בהמשך...

חזרתי.
אני מזדהה עם כל מה שקשור לעצבנות וגם למגע הלא מדויק,
כולל התהיות על משיכה, האם זה נורמלי שיש דינמיות במישור הזה וכו'.
מסקנתי העיקרית היא - עבודה עצמית.
לצערי טרם מימשתי חלקים חשובים בכל מה שקשור לזה,
אבל זה מתבשל אצלי כבר המון זמן.
אני חושבת שתקשורת חשובה פה מאוד, ואולי גם עבודה מינית-עצמית,
במובן של הכרת עצמך, הגוף שלך, הרצונות שלך וכו'.

בכל מה שקשור להתפרצויות על אחרים...
שם אני יותר חסרת אונים.
לצערי הרב אצלי גם הילדים נפגעים לפעמים ואני מרגישה שהפתרון הכי טוב לזה הוא...
להיות מאושרת.
זה אולי נשמע מצחיק אבל אני חושבת שאם טוב לי בחיים, אם אני מסופקת,
לא רוצה תמיד להיות במקום אחר, עושה מה שנכון בעיניי - הרבה יותר קל לי לשמור את התסכולים שלי כך שלא יפגעו באחרים, כאשר הם מגיעים (התסכולים).

באופן אישי הייתי מאוד רוצה לעשות עם זה עבודה מול איש מקצוע
(עוד לא החלטתי, אולי פסיכולוג),
ולטפל באופן ממוקד בכלים מעשיים לתיעול של הדברים האלה כך שלא יפגעו בסובבים אותי.

אם יהיו עוד תהיות אוסיף בהמשך.
עוקבת

וד משהו שחשבתי עליו - וזה אולי לא ממש קשור אליך אלא רק מהניסיון שלי -
השילוב של נטייה לקחת דברים ללב ולהתעצבן, יחד עם רצון להראות שה"הכל בסדר", גרמה להמון כעס ועצבים להתצטבר ואח"כ להתפרץ על האנשים הלא נכונים.
כלומר, אם מישהי ברחוב הסתכלה עליי עקום, וגם הנהג באוטובוס לא היה נחמד, וגם פיספסתי תוכנית שרציתי לראות - אנשים אחרים אולי יעבירו בקלות הלאה, אבל אצלי זה פשוט מצטבר ומצטבר... וכמובן שחשבתי שצריך לבלוע הכל בשקט ולקבל אולקוס, כי למי אכפת מהדברים הקטנים האלו!
אז גיליתי שלבוא הביתה ולהגיד "הפוסטמה-ברחוב-הסתכלה-עליי-עקום-הנהג-לא-נחמד-אני-עייפה-ומעצבן-לי-אוף-אוף-אוף" דווקא מאוד עוזר... אפילו אם זה נשמע כמו דברים שלא שווה להתעצבן בגללם.
@}

פרח, לאור ניסוחייך המתלהמים וחוסר ההבנה שלך כיצד נוהגים פה, אני לא מעוניינת בשיג ושיח איתך.
ואני חייבת להעיר, בתור מי שמסתובבת פה בהרבה דיונים:
פרח לא כתבה שום דבר שנוגד את האופן שבו "נוהגים פה",
דבריה לגיטימיים לחלוטין בעיניי, לגיטימי לחלוטין להעיר גם על דברי אחרים,
ולא רק על דברי פותחת הדף,
והיא בסך הכל האירה כשל בדברים שלך (אמרת שלא תהיה שיפוטיות ולא עמדת בדברייך).
מן הצד - מי שמתלהם פה זו את.

_אבל אני חושבת שזה כמו תחומים אחרים שיש פערים בין בני הזוג למשל בניקיון או הרגלים אחרים, הזוגיות מחייבת פשרות, אין 2 בני אדם שזהים בצרכים שלהם בדיוק !
יש צורך בתקשורת טובה והרבה הבנה ו"הליכה לקראת"._
ככה גם אני מרגישה.
אני חושבת שהרבה זוגות נתקלים בפערים בנושא המגע אבל איכשהו אין הרבה לגיטימציה לדבר על זה, אז הרבה מתבשלים בזה לבד...
והנה כבר יש פה כל כך הרבה מזדהות! (אצלי, נראה לי שהבעיה דוקא הפוכה, בן הזוג קצת רגיש לסוגים מסוימים של מגע ואני זו שצריכה מאד להתחשב)

(עוד לא החלטתי, אולי פסיכולוג),
לדעתי טיפול שמשלב מגע בנוסף לדיבור יכול להיות ממש מועיל (אני מכירה מישהי שזה עזר לה בבעיות דומות).

(איך להתמודד את יכולה למחוק את הדברים שכתבתי שהיו מופנים ל-קוראת, זה לא קשור אליך ואל רצף הדף.
קוראת, לא הרגשתי שאני מתלהמת, אני מצטערת אם פגעתי בך, ממש לא התכוונתי ובאמת לא ברור לי למה את חושבת שאני לא יודעת איך נוהגים פה, לא הרגשתי שעשיתי משהו חריג.)

דיוקית,
כתבנו באותו זמן.
תודה@}

_בכל מה שקשור להתפרצויות על אחרים...
שם אני יותר חסרת אונים.
לצערי הרב אצלי גם הילדים נפגעים לפעמים ואני מרגישה שהפתרון הכי טוב לזה הוא...
להיות מאושרת._

אהבתי מאוד @} איזה פתרון אלגנטי (-:

גם היה מרתק, איך להתמודד, מה שכתבת על המגע.

יש לנו כל מיני צדדים ביקורתיים שאנחנו הרבה פעמים ביקורתיים כלפיהם. כלומר מבקרים את עצמנו על עצם הביקורת.
אני יודעת שאני עושה את זה.

בפעם הראשונה שנחשפתי לגישה של ההתמקדות, המורה חגית ספנסר אמרה משהו על זה שאנחנו אומרים לכל חלק שלנו, למשל לזה הביקורתי, "אתה יכול להיות כמו שאתה, כמה זמן שאתה צריך". דמעות עלו בעיני מיד (השבוע זה קרה לי עם מישהי אחרת, אמרתי לה את המשפט הזה ודמעות עלו בעיניה...). זה כל כך ריגש אותי, שמישהו (אפילו זר) אומר לחלק הזה הביקורתי שבי, שאני תמיד כל כך כועסת עליו, שהוא יכול להיות כמו שהוא. יש משהו כל כך מרגיע בגישה הזו. הביקורת היא בסדר. אני בסדר.

_(עוד לא החלטתי, אולי פסיכולוג),
לדעתי טיפול שמשלב מגע בנוסף לדיבור יכול להיות ממש מועיל (אני מכירה מישהי שזה עזר לה בבעיות דומות)._
מסכימה מאד. יש היום המון שיטות שעובדות על הגופנפש כמכלול, ובמיוחד כשהנושא שעוסקים בו הוא מגע ומיניות נורא נורא חשוב לחבר את זה לגוף ולא להשאיר את זה ברמת הדיבורים בלבד. עוצמת הרכות היא שיטה אחת כזו, אני מניחה שעם שיטת פאולה אפשר לעשות עבודה משמעותית, באמת יש הרבה. הכי חשוב למצוא מטפל/ת שיש איתו/ה חיבור טוב שמאפשר לעשות תהליך. (ויכול להיות מעניין לבחון בדרך כל מיני שאלות - האם היית רוצה מטפל גבר או אשה? איזה סוג של מגע טיפולי את חושבת שיוכל לעזור לך?).

סאלוש, אין בכוונתי לפגוע ואני בטוחה שכוונתך טובה, אבל צורם לי הקישור ששמת לאתר המשווק את שירותיך. ואני חושבת שהוא גם נוגד את מדיניות הפרסום של האתר.

פרח לא כתבה שום דבר שנוגד את האופן שבו "נוהגים פה"
היא כתבה באופן גס ותוקפני וממש לא באופן ראוי ונהוג

לגיטימי לחלוטין להעיר גם על דברי אחרים... והיא בסך הכל האירה כשל בדברים שלך (אמרת שלא תהיה שיפוטיות ולא עמדת בדברייך).
היא לא האירה כשל, היא תקפה. להאיר כשל זה לכתוב: קוראת, שימי לב שהאמירה שלך עלולה להיקרא כשיפוטית על אף שלא התכוונת.

לתקוף, זה לכתוב כמו פרח:
_המשפט הזה הוא האמ אמא של השיפוטיות.
מה הטעם להקדים ולהצהיר שזה לא שיפוטי ואז להגיד את האמירה הכי שיפוטית שיש?_
?לה אמירות תוקפניות ומתלהמות. "האמ אמא"? "הכי שיפוטית"? באמת?
קוראת כתבה שהיא לא שיפוטית, ויכול להיות שהניסוח עלול להיקרא כשיפוטי (לי הוא לא נקרא כזה וזה גם לא משנה ) . במקום להסב את תשומת לבה בנועם, פרח התנפלה עליה.
ולא. זה לא נהוג פה.

איך להתמודד, סליחה שפנינו לעניין זה. זה פשוט כואב שמנצלים את המקום המכובד הנדיר הזה להתלהם ולהתנפל.

וחוץ מזה, אני עוקבת אחרי הדף. מאוד מעניין.

שיפוטי או שיקופי:
לי, כגבר, בעלך נחווה כבן זוג שעובר התעללות מילולית מבת זוגו. הוא מנסה כמיטב יכולתו לרצות אותה, אבל אף פעם הוא לא באמת יצליח.

הוא מדביק לי בפתאומיות נשיקה על העורף.
מה שקפץ לי לעיניים היתה המלה בפתאומיות
זה נראה מובן מאליו שיוזמה של בן זוג לגבי מגע למשל נשיקה או חיבוק היא ברוכה. עם זאת כאשר היא נעשית בלי שבן הזוג "מוכן" לכך או תוך "פלישה" למרחב שלו זה יכול בדיוק לעורר את התגובה שהתעוררה אצלך. כשחולים או לקראת מחלה הכל גם יותר רגיש לא במובן של רע אלא במובן של יותר מדוייק. כאילו שהמחלה באה לחדד לנו דברים על עצמינו.
דובר פה גם על סוגי מגע: מגע מרפרף, מגע בטוח...
מכירה כמה אנשים רגישים שלא ידעו שהם רגישים למגע מרפרף. גם כאשר יודעים זאת לא פשוט להעביר את זה לבן הזוג.
והמחכימון המלווה:
כבד את עצמך
תודה לך

זה נראה מובן מאליו שיוזמה של בן זוג לגבי מגע למשל נשיקה או חיבוק היא ברוכה. עם זאת כאשר היא נעשית בלי שבן הזוג "מוכן" לכך או תוך "פלישה" למרחב שלו זה יכול בדיוק לעורר את התגובה שהתעוררה אצלך.
גם אני חושבת שלפעמים מגע יכול להיות פולשני. ממש כמו שניגשים לחבק ילד, והוא מתנגד, ואז יש אנשים אפילו קרובים לו מאד שנעלבים.
יש לנו מרחב אישי, ולא תמיד מתאים מגע.
אני חושבת שמאחורי המגע לפעמים בעצם הבנזוג רוצה להגיד לנו משהו אחר. צריך תשומת לב או רוצה לתת תשומת לב.
אם רוצה לתת תשומת לב, הייתי מבקשת שישים לב איפה אני נמצאת באותו רגע, מה שלומי, באמת מה שלומי.
אם רוצה תשומת לב, זה עבורך לשים לב.
ובכלל אני שמה לב כשמגע לא נעים לי, מה עומד מאחוריו, מה האמירה מאחורי הליטוף המרפרף. לפעמים בנזוגי מתוסכל ממשהו נגיד בעבודה, והוא בא אלי, ומלטף, אבל הראש שלנו במקום אחר לגמרי. צריך לשים לב מה נמצא במגע, זה סוג של תקשורת בין שני אנשים, הם משוחחים, ואם מגע מעצבן זה יעורר אתכם לפתוח משהו.

ואני לא מבינה למה את מדסקסת את זה פה אתנו במקום אתו.

תודות לכולכם,

לאלו שהבינו ולאלו שהציעו, אולי גם אגיב בצורה ספציפית עוד מעט

יש כאן שני מישורים.
המישור האחד הוא החיים הרגילים, הימים הנורמליים. שבהם יש התמודדות טובה סך הכל, את העצות של תמי (ושל אחרות) להגיד "אני עצבנית וזה לא עליך" - בדרך כלל אני עושה, והוא למד לקבל את זה (בהתחלה היה לו קשה להאמין שאם אני עצבנית זה לא קשור אליו... בסוף הוא למד שזה יכול להיות....). הוא אפילו למד לזהות את זה לפעמים בעצמו!!!! לפעמים הוא רואה אותי חוזרת והוא מזהה את הפרצוף וכבר שואל בעצמו - את עצבנית ואני אומרת כן, לא עליך, והוא יודע להתרחק ולהיזהר, ולדבר איתי מרחוק, עד שאני נרגעת. ימים כאלה הם טובים, ובדרך כלל הוא אפילו ממש מצליח להרגיע אותי.
גם במישור הזה יש את העניין של המגע הלא מדוייק, וזו עבודה שנעשית ותחושה של פשרה ושל הליכה לקראת ושל - איך לומר, עבודה במקום שבו לא לכאורה לא צריכה להיות עבודה, אבל כנראה שכן.

המישור השני הוא הימים האלה של עייפות, רעב, מצב רוח, מחלות._ וגם כמו שאמרה מישהי _כשחולים או לקראת מחלה הכל גם יותר רגיש ,שבהם אין ממש כוחות/יכולת/בקרה עצמית להגיב "כמו שצריך", אין איפוק מינימלי, והכל יוצא בבום.
ומה שקשה לי זה שאין הבנה לימים האלה.

כמו ששירי כתבה, גם אני הייתי יותר עצבנית פעם ויותר מוציאה את זה ועשיתי עבודה בגלל שבאמת לא מגיע לא לבן -זוג ולא לאחרים שסובבים אותי (טוב בעיקר לבן-זוג שזה היה יוצא עליו). ומה שקשה לי זה - עשיתי עבודה. זה כבר לא קורה הרבה. אבל כשזה קורה, אני מקבלת הענשה-התנכרות-תוכחות ותחושה כללית שאני אדם נוראי

והוא "צודק" מאוד, ואני מרגישה שזה כמעט צדקנות, דחילק, אני מפורקת, תתחשב!!! יש ימים שבהם לא מסוגלת להתאמץ!!!

אתן מבינות, כל העניין הזה של להתנהג "בסדר" דורש מאמץ. שזה בסדר, ומקובל, ולכל אחד מאיתנו יש עבודה כאן בעולם, וזו העבודה שלי. בסדר. זה גם כבר לא כל כך קשה, עם הזמן. זה נהיה יותר ויותר טבעי. אבל לפעמים יש רגעים שזה קשה פתאום נורא, ולפעמים אני חלשה ולא מצליחה. וכן, דווקא בבית מולו, שם אני מרשה לעצמי להתפרק.
אבל גם שם אי אפשר כי הוא לא מוכן לסבול דברים כאלה,
וכמובן שאפשר להבין אותו. האם אני הייתי מוכנה לסבול דברים כאלה?? לא בטוחה....

בקיצור זה הפלונטר.

סך הכל התקשורת בינינו טובה, והעניינים האלה הם לא משהו יומיומי, אבל כשזה קורה זה מערער את האמון.
אתמול דיברתי איתו על הפתאומיות שבמגע. אני לא בטוחה שהוא מקבל את זה (שזו הבעיה) אבל הוא שמע ואולי יפנים.

נשמע לי שהתברכת בבן זוג מתוק ואוהב.
בהחלט!
ותודה גם על החיזוקים שנתת לי (-:
ועל ההצעות, שלמרות שבדרך כלל מיושמות אצלנו, לא תזיק תזכורת. רק כשקמים הפוכים משינה וגם חולים, ומופתעים מאחור, אז לא יוצא.

אשמח לשמוע עוד על רגישות טקטילית ואיך מטפלים בזה

לגבי שאלת המשיכה אני משאירה את זה כרגע לדיון בזמן אחר

חני קראתי את המשפט ואני מבינה ומכבדת את הרצון למחוק אותו אבל הייתי שמחה אם הוא יישאר, הוא נראה לי מאוד חשוב ורלוונטי לדיון כאן

עירית_לוי

ומה שקשה לי זה - עשיתי עבודה. זה כבר לא קורה הרבה. אבל כשזה קורה, אני מקבלת הענשה-התנכרות-תוכחות ותחושה כללית שאני אדם נוראי
הצעה:
תבדקי האם את, בדרך כלשהי, אול אפילו סמויה מן העין, משתפת פעולה עם ההענשה הזאת. מאפשרת. לוקחת בה חלק. משהו שבלעדיו אולי ההענשה לא היתה תופסת כזאת תאוצה ולא תופחת לכאלה מימדים ובטח שלא משפיעה עלייך ככה.

אם אכן כך, יש לך ביד קצה חוט,
ואם זה מדבר אלייך, אשמח להרחיב על הדרך להשתמש בו לשחרור הפלונטר הזה.

(כשבודקים דברים מסוג כזה חשוב מאוד לבדוק אותם מנקודת מבט מאוד נקיה, מקבלת, שאין בה טיפה של גינוי-עצמי, אוקיי? הגינוי העצמי עלול לעוור אותך מלראות משהו. אז שימי לב).

לי קפץ לעין שכל מגע שלו חייב להיות מדויק ואם לא זה מוציא אותך מדעתך, וזה מזכיר לי משהו נורא חכם שנאמר לא יודעת ע"י מי על לראות את האהבה שניתנת גם אם היא לא ניתנת כמו שאת היית נותנת אותה..
אם אני הייתי הוא הייתי ממש מפחדת לגעת כדי לא לעשות טעות..
אולי יכול לעזור לך לנסות לקבל את המגע כמו שהוא, לא לרצות שהוא יהיה משהו אחר.. ומתוך זה לקבל את מה שאת צריכה.

בכלל נשמע שבאותו הבוקר היית חנוקה לחלוטין מזה שרצית לנוח ולא יכולת לומר את זה..
לפי מה שתיארת אני חשבתי שהיית צריכה להשאר במיטה, ונראה שפשוט סירבת להקשיב לעצמך ואולי זה מה שכל כך הרגיז אותך... כאילו כעסת עליו אבל בעצם כעסת על עצמך שאת כל כך לא מקשיבה לעצמך?

( מוסיפה אייקון

כדי לנסות להביא את הטון שבו אני מנסה לומר את הדברים..)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף מלא תובנות יפות
מה שלומך? ואיך אתם היום?
שם הדף לא מעיד מספיק על התוכן, יש פה המון דיבור על מגע ואיך להתמודד איתו
אבל מצד שני זה דף מאוד אישי

עירית לוי

_ומה שקשה לי זה - עשיתי עבודה. זה כבר לא קורה הרבה. אבל כשזה קורה, אני מקבלת הענשה-התנכרות-תוכחות ותחושה כללית שאני אדם נוראי
הצעה:
תבדקי האם את, בדרך כלשהי, אול אפילו סמויה מן העין, משתפת פעולה עם ההענשה הזאת. מאפשרת. לוקחת בה חלק. משהו שבלעדיו אולי ההענשה לא היתה תופסת כזאת תאוצה ולא תופחת לכאלה מימדים ובטח שלא משפיעה עלייך ככה._

איך אני לא משתפת פעולה עם הענשה הזאת?

אשמח לעזרה.

תודה

באופן טבעי

באופן טבעי