על ידי וונדרוומן* » 25 יוני 2012, 00:39
חוזרת לפה... למקום הזה של הכאב העמוק, עכשיו עמום יותר, תודה לאל. אבל עדיין שם...
הייתי מבולבלת. הייתי קמה בבוקר מצוברחת, עצבנית, עייפה, עצובה, מחפשת הזדמנויות לעשן (לא ליד הבנזוג ולא ליד הילדים וכו')... ולא מבינה על מה ולמה. הרי טוב לי! כ"כ הרבה דברים זזים עם העסק, הרבה תהליכים חיוביים והצלחות, אם אני מסתכלת מבחוץ על החיים שלי - אני יכולה רק להגיד שטוב לי.
ובכל זאת, היו פתאום המקומות האלו של כאב לא מוסבר. של לחץ לא ברור. של הסיגריות. משנוררת, משנוררת, בסוף קונה לעצמי עוד קופסה.
מבולבלת.
בין לבין מוציאה את זה על האיש... חלק מוצדק (כלומר, אני יכולה לזהות מה הוא עשה שעיצבן אותי) וחלק ממש לא, אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, למה בעצם לא טוב לי.
מבולבלת...
חברתי-שותפתי ואני הולכות למטפל-הילר שהיא מכירה היטב, "שיסדר לנו את האנרגיות בינינו כדי שנוכל לעבוד טוב יותר ביחד". מה שהוא בפועל עשה שם זה לראות כל אחת מאיתנו בבהירות שלא תיאמן, ואז "לתרגם" את זה לשפה שגם השניה תבין. וכן, שתינו דוברות עברית.
היכולת שלו לראות אותך כ"כ בבירור, להבין אותך כ"כ טוב - יותר טוב משאת מבינה את עצמך - היא חוויה מהממת, במובן הכי אמיתי של המילה. מצד אחד זאת הרגשה עילאית, ממכרת, מישהו רואה אותי באמת ומבין אותי עד אין סוף, ובלי שאני ממש אגיד משהו...
מצד שני, כמה עצוב, כמה מתסכל, שלא כולם רואים אותנו כמו שהוא מסוגל. עזבו כולם, אני אסתפק בבנזוג ובשותפה!
הוא בהחלט עשה את מה שרצינו: סידר לנו כמה דברים, עזר לנו להבין איפה היינו נעלבות ונתקעות, כדי שנוכל לזרום יותר טוב ביחד.
הוא עשה שם קסם, ואני רוצה עוד.
אני והבנזוג מדברים מזה זמן מה על ללכת לטיפול 10,000 (מייל. זה ביטוי מניו יורק.) אוטוטו אנו חוגגים 12 שנים ביחד, הגיע הזמן קצת לישר כמה דברים בינינו... שנינו מרגישים שאנחנו כבר לא ממש מסוגלים לדבר על הדברים כמו שפעם היינו יכולים. משהו שם תקוע, ומסרב לזוז. שנינו מתוסכלים, קצת כועסים, קצת (הרבה?) פגועים... אני מספרת לו על הפגישה עם השותפה, חושבת שההילר המתרגם יכול לעזור לנו מאוד להבין איפה נתקענו. הוא מסכים, בחשש מסוים. גם אני חוששת... שוב לעמוד מול הקוסם הזה ערומה? יודעת שהולך להיות לי קשה... אבל יודעת גם כמה טוב זה עושה. אז אני קובעת ואנחנו מתארגנים ליסוע לעיר הגדולה.
נכנסים, מתיישבים, מתחילים לדבר. אני מסבירה בקיצור על החודש הזה שמתואר כאן למעלה. על המשבר, על הטראומה שעלתה, על השינויים שחלו בי בחצי השנה האחרונה. הבנזוג נדלק, מתחיל לספר על השינויים שלי כפי שהוא חש אותם. מרגיש שהוא לא מכיר אותי כבר... ועדיין, הכי קשה לו זה העישון שלי. הקוסם שלנו מסביר לנו שאני הייתי צריכה את הבנזוג שיהיה שם, שיחזיק את היסודות שלי שהתערערו כ"כ פתאום, שיגיד לי שהוא לא מבין מה עובר עלי אבל הוא יודע שיהיה בסדר, שהוא שם בשבילי. מספר לו שבכל פעם שהוא מרגיש "רטט" בבית - כשאני מתפרצת עליו ואין לו מושג מאיפה נפלתי עליו - שיבין שזה רטט פנימי, כאב פנימי, משהו מזועזע שם שצריך אותו, שיחזיק אותי, שידבר, שייגע, שירגיע. אומר לבנזוג שהוא מתנהג כאילו הצעצוע האהוב עליו שבור והוא כועס. שאם הוא לא יעשה עכשיו מאמץ מודע להיות שם בשבילי, להחזיק את העולם שלי בידיו החזקות, אני לא אצליח להתגבר על המשבר שלי, והוא ימשיך לראות עוד ועוד "סימפטומים" (שינויים בי). עוזר לו להבין איך לראות אותי, איך לשאול איפה אני כשקשה לי.
לי הוא אומר שהציפיות שלי לא הגיוניות, שהבנזוג אומנם חוזר בשש בערב הביתה אבל מבחינת השעון הביולוגי שלו זה עשר בלילה, זה לא זמן עכשיו לשאוב את השטיח. וואו. לא רציתי לראות את זה, אבל זה כ"כ נכון...
ממשיכים לדבר, מציפים עוד דברים. הקוסם מתרגם לבנזוג לגבי הסיגריות: זה סימפטום, זה ביטוי לכאב, זה אינדיקציה למה שקורה בפנים. אני סיפרתי לו על זה כדי שיבין שמשהו קשה עובר עלי... ובתמורה לא רק שהוא לא הבין, אלא קיבלתי מטחי ביקורת. תודה, תודה, תודה, בא לי לחבק את הקוסם שלנו מרוב הקלה, סוף סוף מישהו מבין מה כ"כ פגע בי אז, בשיחה ההיא שלנו, בתחילת המשבר. סוף סוף
אני מבינה שזה עומד בבסיס של הנתק שלנו בחודשים האלו... אני רוצה שהוא ייראה אותי, והוא אומר לי שהוא לא רוצה לשמוע, לראות או להריח את הסיגריות. את הכאב שלי. מרגישה שמשהו חשוב השתחרר שם...
הקוסם אומר לנו לקחת קצת זמן, לקחת עוזרת לבית, ולחזור אליו אם נרצה.
אנחנו יוצאים ממנו, הולכים ברגל רבע שעה עד לאוטו, מדברים על כל מה שעלה. והכל כבר יותר רגוע, יותר קרוב, הרבה פחות מנותק.
זה היה לפני יומיים, בשישי בצהרים. בערב היה רגע קשה... שחרור של רגשות שהפתיע אותי, ושהבנזוג בכלל לא ראה אותו (למרות שהייתי בזרועותיו באותו רגע). אני לוקחת את עצמי, מתלבשת, יוצאת החוצה עם הכלבים ועם הסיגריות. תוהה אם אני אעשן בטיול הזה או לא... מחליטה רק להוציא ולהחזיק אחת. עוד לפני שאצבעותיי נוגעות בקופסה, ברור לי שגם המצית יוצאת משם.
מדליקה ומעשנת. הטעם מגעיל קצת, מר לי. לא נורא, ממשיכה לנשום את הסיגריה, לדבר עם הכלבים, לטייל בחושך. עוד לפני שנגמרת הסיגריה מרגישה שכל הכאב מתפוגג... אני נרגעת, ואפילו נכנסת למצברוח טוב! מסמסת לבנזוג שאני בסדר, שלא לדאוג, שאשוב בקרוב. ממשיכה לי את הטיול, ברוגע. ממשיכה לנשום (לא סיגריה).
אני עדיין מעשנת לי, כשבא לי או כשצריך לי.
אני עדיין מרגישה רגעים חולפים של הבלבול הזה, הפחד הזה, של מי אני בכלל אם אני כבר לא וונדרוומן? מה זה אומר עלי? מה אני כן יכולה?? אבל מרגישה שהבנזוג כן שם קצת יותר עכשיו. מרגישה קצת יותר בטוחה ביסודות שלי. יותר רגועה עם הפחד, יותר מבינה אותו.
והולכת לישון עם הידיעה שבקרוב מאוד אעשה קעקוע (ראשון!) של וונדרוומן.
לילה טוב.
חוזרת לפה... למקום הזה של הכאב העמוק, עכשיו עמום יותר, תודה לאל. אבל עדיין שם...
הייתי מבולבלת. הייתי קמה בבוקר מצוברחת, עצבנית, עייפה, עצובה, מחפשת הזדמנויות לעשן (לא ליד הבנזוג ולא ליד הילדים וכו')... ולא מבינה על מה ולמה. הרי טוב לי! כ"כ הרבה דברים זזים עם העסק, הרבה תהליכים חיוביים והצלחות, אם אני מסתכלת מבחוץ על החיים שלי - אני יכולה רק להגיד שטוב לי.
ובכל זאת, היו פתאום המקומות האלו של כאב לא מוסבר. של לחץ לא ברור. של הסיגריות. משנוררת, משנוררת, בסוף קונה לעצמי עוד קופסה.
מבולבלת.
בין לבין מוציאה את זה על האיש... חלק מוצדק (כלומר, אני יכולה לזהות מה הוא עשה שעיצבן אותי) וחלק ממש לא, אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, למה בעצם לא טוב לי.
מבולבלת...
חברתי-שותפתי ואני הולכות למטפל-הילר שהיא מכירה היטב, "שיסדר לנו את האנרגיות בינינו כדי שנוכל לעבוד טוב יותר ביחד". מה שהוא בפועל עשה שם זה לראות כל אחת מאיתנו בבהירות שלא תיאמן, ואז "לתרגם" את זה לשפה שגם השניה תבין. וכן, שתינו דוברות עברית. :-)
היכולת שלו לראות אותך כ"כ בבירור, להבין אותך כ"כ טוב - יותר טוב משאת מבינה את עצמך - היא חוויה מהממת, במובן הכי אמיתי של המילה. מצד אחד זאת הרגשה עילאית, ממכרת, מישהו רואה אותי באמת ומבין אותי עד אין סוף, ובלי שאני ממש אגיד משהו...
מצד שני, כמה עצוב, כמה מתסכל, שלא כולם רואים אותנו כמו שהוא מסוגל. עזבו כולם, אני אסתפק בבנזוג ובשותפה!
הוא בהחלט עשה את מה שרצינו: סידר לנו כמה דברים, עזר לנו להבין איפה היינו נעלבות ונתקעות, כדי שנוכל לזרום יותר טוב ביחד.
הוא עשה שם קסם, ואני רוצה עוד.
אני והבנזוג מדברים מזה זמן מה על ללכת לטיפול 10,000 (מייל. זה ביטוי מניו יורק.) אוטוטו אנו חוגגים 12 שנים ביחד, הגיע הזמן קצת לישר כמה דברים בינינו... שנינו מרגישים שאנחנו כבר לא ממש מסוגלים לדבר על הדברים כמו שפעם היינו יכולים. משהו שם תקוע, ומסרב לזוז. שנינו מתוסכלים, קצת כועסים, קצת (הרבה?) פגועים... אני מספרת לו על הפגישה עם השותפה, חושבת שההילר המתרגם יכול לעזור לנו מאוד להבין איפה נתקענו. הוא מסכים, בחשש מסוים. גם אני חוששת... שוב לעמוד מול הקוסם הזה ערומה? יודעת שהולך להיות לי קשה... אבל יודעת גם כמה טוב זה עושה. אז אני קובעת ואנחנו מתארגנים ליסוע לעיר הגדולה.
נכנסים, מתיישבים, מתחילים לדבר. אני מסבירה בקיצור על החודש הזה שמתואר כאן למעלה. על המשבר, על הטראומה שעלתה, על השינויים שחלו בי בחצי השנה האחרונה. הבנזוג נדלק, מתחיל לספר על השינויים שלי כפי שהוא חש אותם. מרגיש שהוא לא מכיר אותי כבר... ועדיין, הכי קשה לו זה העישון שלי. הקוסם שלנו מסביר לנו שאני הייתי צריכה את הבנזוג שיהיה שם, שיחזיק את היסודות שלי שהתערערו כ"כ פתאום, שיגיד לי שהוא לא מבין מה עובר עלי אבל הוא יודע שיהיה בסדר, שהוא שם בשבילי. מספר לו שבכל פעם שהוא מרגיש "רטט" בבית - כשאני מתפרצת עליו ואין לו מושג מאיפה נפלתי עליו - שיבין שזה רטט פנימי, כאב פנימי, משהו מזועזע שם שצריך אותו, שיחזיק אותי, שידבר, שייגע, שירגיע. אומר לבנזוג שהוא מתנהג כאילו הצעצוע האהוב עליו שבור והוא כועס. שאם הוא לא יעשה עכשיו מאמץ מודע להיות שם בשבילי, להחזיק את העולם שלי בידיו החזקות, אני לא אצליח להתגבר על המשבר שלי, והוא ימשיך לראות עוד ועוד "סימפטומים" (שינויים בי). עוזר לו להבין איך לראות אותי, איך לשאול איפה אני כשקשה לי.
לי הוא אומר שהציפיות שלי לא הגיוניות, שהבנזוג אומנם חוזר בשש בערב הביתה אבל מבחינת השעון הביולוגי שלו זה עשר בלילה, זה לא זמן עכשיו לשאוב את השטיח. וואו. לא רציתי לראות את זה, אבל זה כ"כ נכון...
ממשיכים לדבר, מציפים עוד דברים. הקוסם מתרגם לבנזוג לגבי הסיגריות: זה סימפטום, זה ביטוי לכאב, זה אינדיקציה למה שקורה בפנים. אני סיפרתי לו על זה כדי שיבין שמשהו קשה עובר עלי... ובתמורה לא רק שהוא לא הבין, אלא קיבלתי מטחי ביקורת. תודה, תודה, תודה, בא לי לחבק את הקוסם שלנו מרוב הקלה, סוף סוף מישהו מבין מה כ"כ פגע בי אז, בשיחה ההיא שלנו, בתחילת המשבר. סוף סוף [b]אני[/b] מבינה שזה עומד בבסיס של הנתק שלנו בחודשים האלו... אני רוצה שהוא ייראה אותי, והוא אומר לי שהוא לא רוצה לשמוע, לראות או להריח את הסיגריות. את הכאב שלי. מרגישה שמשהו חשוב השתחרר שם...
הקוסם אומר לנו לקחת קצת זמן, לקחת עוזרת לבית, ולחזור אליו אם נרצה.
אנחנו יוצאים ממנו, הולכים ברגל רבע שעה עד לאוטו, מדברים על כל מה שעלה. והכל כבר יותר רגוע, יותר קרוב, הרבה פחות מנותק.
זה היה לפני יומיים, בשישי בצהרים. בערב היה רגע קשה... שחרור של רגשות שהפתיע אותי, ושהבנזוג בכלל לא ראה אותו (למרות שהייתי בזרועותיו באותו רגע). אני לוקחת את עצמי, מתלבשת, יוצאת החוצה עם הכלבים ועם הסיגריות. תוהה אם אני אעשן בטיול הזה או לא... מחליטה רק להוציא ולהחזיק אחת. עוד לפני שאצבעותיי נוגעות בקופסה, ברור לי שגם המצית יוצאת משם.
מדליקה ומעשנת. הטעם מגעיל קצת, מר לי. לא נורא, ממשיכה לנשום את הסיגריה, לדבר עם הכלבים, לטייל בחושך. עוד לפני שנגמרת הסיגריה מרגישה שכל הכאב מתפוגג... אני נרגעת, ואפילו נכנסת למצברוח טוב! מסמסת לבנזוג שאני בסדר, שלא לדאוג, שאשוב בקרוב. ממשיכה לי את הטיול, ברוגע. ממשיכה לנשום (לא סיגריה).
אני עדיין מעשנת לי, כשבא לי או כשצריך לי.
אני עדיין מרגישה רגעים חולפים של הבלבול הזה, הפחד הזה, של מי אני בכלל אם אני כבר לא וונדרוומן? מה זה אומר עלי? מה אני כן יכולה?? אבל מרגישה שהבנזוג כן שם קצת יותר עכשיו. מרגישה קצת יותר בטוחה ביסודות שלי. יותר רגועה עם הפחד, יותר מבינה אותו.
והולכת לישון עם הידיעה שבקרוב מאוד אעשה קעקוע (ראשון!) של וונדרוומן.
לילה טוב.