^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי, אפשר לקבל פרטים על המטפלת נעמי? שם משפחה או טלפון?

אני בת 33 והוא בן 38 , אנחנו מכירים כבר 5 שנים, בעבר גם גרנו יחד ,הקשר ברובו און אוף , נפרדים לתקופה ממש קצרה ומיד חוזרים, בתקופות שאנחנו לא יחד, תמיד ניסיתי להכיר ולצאת עם בחורים אחרים אבל תמיד אכשהו חזרתי אליו, כל פעם הייתי מדברת על חתונה וילדים ושום דבר, אין עם מי לדבר, טוב לו ככה.
לאחרונה חזרנו שוב כחצי שנה ביחד והפעם לא גרים ביחד, אני כמעט כל יום אצלו ואנחנו כל הזמן ביחד ממש כמו זוגיות רגילה , הפעם ניסיתי לא לדבר על משפחה וילדים ולתת צאנס נוסף , כי כל שיחה על משפחה וילדים פשוט גרמה לי לעזוב וללכת לפעמים במריבה ולפעמים בהבנה.
הפעם התווכחנו על משהו קטן שאין לי כח לחיות בין 2 בתים , להסחב עם דברים וכו' והוא ענה אם אין לך כח אל תבואי היום , נפגעתי ממנו ואמרתי לו שזה ממש לא בסדר שזה מה שיש לו להגיד , לא דיברנו יום שלם ואחכ דיברנו והוא אמר שבשבילי עדיף שנפרד , ומבחינתו זה לא מריבה שהוא ממש מבין אותי אבל עדיין לא רואה מגורים משותפים ובטח שלא משפחה וילדים ושזה לא קשור אלי ואני פשוט מתוסכלת וכל פעם זה יוצא ושהוא מבין אותי ולא רוצה לבזבז לי זמן .. ואני כבר מתוסכלת לא ציפיתי לעוד תשובה כזאת, כשחזרנו הוא ידע למה אני חוזרת וכל פעם מחדש ידע שזאת המטרה שלי , אבל שוב חוזרים לאותה נקודה.
אמרתי לו בוא נלך לטיפול זוגי , לא הגיוני שמישהו רוצה להזדקן לבד שלא יהיו לו ילדים , אמר לי שמבחינתו להמשיך איתי גם עוד 10 שנים ככה אבל לא יודע לגבי משפחה וילדים ומגורים .. שחושב על זה ולא מרגיש שלם .
הוא לא מעונין בטיפול זוגי.. כרגע כל אחד בביתו ואני מיואשת ממש , אוהבת אותו ויודעת שגם אם ניפרד עכשיו, סביר להניח שנחזור שוב ..
כבר כולם מסביב בפעמים הקודמות אמרו לי לשחרר מהר, לא מצליחה , אני יוצאת עם אחרים מנסה להנשיך ובסוף חוזרים אחד לשניה.
אציין שהוא גבר של בית שמכין ומפנק ועוזר ועושה הכל בעצמו , מוצלח וקרייריסט וכן גם אני , הוא לא טיפוס שלא רוצה ילדים כי אוהב להנות מהחיים וכל הבלאגן...
מה לעשות במצב שהוא לא מעונין בטיפול?
אמרתי לו שישקול שוב. ולגבינו אמר שהוא לא מפסיק לחשוב על הכל ולא יודע מה לעשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בנות,
אני גרושה ללא ילדים בת 32 , נמצאת עם בן זוגי שנה וחצי הוא בן 34.
מההתחלה תפסתי רווק , תל אביבי שלא היה מעולם במערכת יחסים רצינית.
אני כבר באתי בשלה-אחרי נישואין ועם בשלות לקים בית ולמצוא לי זוגיות בריאה, הוא בדיוק היה במצב של למצוא מערכת יחסית אבללא יותר מזה.
מההתחלה ללא כל ציפיות הכל זרם לנו מדהים, היה לנו תשורת וחיבור מדהימים. מההתחלה הייתי מוטרדת מזה שאנחנו לא על אותו גל אבל לאחר
הניסיון שלי בזוגיות העדפתי זוגיות בריאה עם תקשורת טובה , ופרטנר לחיים בצורה הכי אמיתית וקיבלתי את זה ממנו.
לפני שנה גילו לי בעיה גינקולגית ששם את כל החיים במצב שונה,
ידעתי שהשעון הביולוגי לחוץ ממש , ומתחילת הקשר הייתי בשלה למשהו רציני וילדים.
בגלל הלחץ הבריאותי עשיתי ניתוח ומפה לשם אחרי דיבורים, בכי ושיחות הוא אמר יאאלה בואי נביא ילדים.
אבל לאט לאט הוא חוזר הוא מבין את המצב הבריאותי ומבין הכל אבל לא רוצה שכרגע שום דבר ישתנה בחייו ובזוגיות שלנו,
רוצה להספיק איתי עוד דברים.
הסברתי לו שהחיים לא נגמרים, וזה שהוא מפחד להתבגר זה לא קשור לילדים..
אבל הוא ממש לקח צעד אחורה למרות שהחליט לגמור בפנים גם זה בלב כבד,
ויודע שאם הוא יגיד לי עכשיו שהוא לא רוצה אז זה יכול לסיים לנו את היחסים.
הוא בן אדם שיש לו המון רעשים בראש ולפעמים הוא מדבר א' ועושה ב',
אבל עדיין...אי אפשר שלא להתייחס למה שהוא מרגיש ואת הקצב שהוא רוצה.
אני בפנים אומרת אם הוא רוצה איתי ילדים אז אין טעם לחכות שנה שנתיים זה זמן יקר...
מבולבלת מאד....ואיר הזוגיות שהייתה לי אחרי 7 שנים להתחתן ואז להתגרש גרמה לי להרגיש שחבל לבזבז
זמן יקר, אבל מצד שני מצאתי מישהו מדהים עם זוגיות מדהימה .

גם לך @}

אישה במסע יקרה. שנה טובה גם לך

אינני אוהבת לתת עצות. אני אוהבת יותר לשקף.
כלומר, לתת עצה אבל לא לקחת אחריות עליה ולהעמיד פנים שזה רק שיקוף? כי השורה הראשונה הייתה הפרשנות שלך למילים שלה (שלי למשל, בדיוק הפוכה). והשאר זה לגמריי עצה. (שלא לדבר על זה שהיא מתעלמת מהבעיה בשיטת בת היענה, אבל מילא.)

אינני אוהבת לתת עצות. אני אוהבת יותר לשקף. ואני מקווה שתקבלי את תגובתי כשיקוף ולא כביקורת.

מה שמשתמע מדבריך הוא שאת רוצה להשאר איתו. שאולי את מחפשת כאן או במקום אחר אישור לכך.
אני חושבת שאם אתם אוהבים כל כך כדאי לך להשאר איתו. אבל לא מפחד שמא... אלא מאמונה בעצמך ומבחירה.
אני מאמינה שביחד תלמדו ביחד תאהבו ביחד תתפתחו. בלי קשר לתוצאה של תהליך זה.

זוגיות טובה היא דוקא זו שמאפשרת להמשיך לאהוב כאשר יש מחלוקת. גם אם היא עקרונית עד כאב.
מאחלת לכם שנה טובה של צמיחה באהבה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוואי וזה היה המצב.. אני מאוד אוהבת אותו וזה הקשר הכי טוב שהיה לי מכל המובנים לכן ההחלטה כל כך קשה..

מאי 25
אני חושבת שאת מאד מדויק. אין כאן בעיה. בטח שלא זוגית. יש כאן מצב שצריך להחליט איך מתייחסים אליו.
אינני יודעת מה זה אומר, אבל לא קראתי בקטע שבו הצגת את המצב שאת אוהבת את בן הזוג שלך. יש הבדל בין טוב ביחד לבין אהבה.
לא הרגשתי שהדילמה היא בין אהבה ובין הכמיהה לילד.
אם יש משהו בדברי, הייתי מציעה לך להתחיל את הבירור שלך שם.

אני מבססת את התשובה על כך שיש מקרים בהם אנשים מרגישים לא נוח עם משהו מסוים אבל אז מתברר להם שזה משהו אחר. משמעותי יותר
כמו למשל אנשים שטוענים שהשכר שלהם נמוך אבל בעצם אין להם סיפוק בעבודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור שלא התכוונתי שזאת "בעיה" אצלו שהוא לא רוצה ילדים, ברור לי שיש אנשים שלא רוצים וזה בסדר, אבל לפעמים יש רצונות או רגשות שמגיעים מהתת מודע בלי לדעת למה..
בכל מקרה, הוא כנראה לא ישנה את דעתו וגם לא אני. לכן אני לא חושבת שקיימת פשרה כלשהי בנושא הזה והאפשרויות הן או להיפרד או להמשיך ביחד שזה בעצם אומר שאני אצטרך לוותר על הרצון שלי..
אבל קשה לי שההחלטה בעיקר נופלת עליי במיוחד שאין שום סיבה אחרת שבגללה היינו נפרדים וחבל לי מאוד לסיים קשר כזה.. אולי השאלה היא מה יותר חשוב לי הקשר איתו או להביא ילדים? וכרגע אני לא מסוגלת להחליט.

וכן אני חדשה, שיניתי את הכינוי, תודה

לא זה ולא זה לא נובעים מבעיה פסיכולוגית
נכון מאוד.
אבל אפשר במצבכם ללכת לייעוץ, לא כדי לפתור בעיה פסיכולוגית (שאין), אלא כדי להתמודד עם אתגר זוגי: ליצור מקום שבו שניכם תוכלו לבחון את הרצונות והדילמות שלכם, ולמצוא את סדר העדיפויות של כל אחד מכם, ולראות אילו מין חיים ואילו מין פשרות צומחות מהרצונות, הצרכים והתנאים של שניכם ביחד.
אבל זה צריך להיות טיפול עם מישהו מאוד נבון, שלא ידחוף לכאן ולכאן, רק יאפשר לכם להתבונן בעצמכם ולדבר זה עם זו.

דרך אגב, את משתתפת חדשה, נכון? אז כדאי לך לבחור ניק אחר. כבר יש פה מאי אחת, ולא כדאי שיתבלבלו ביניכן.
ברוכה הבאה! @}

יכול להיות שזו בעיה של פחד ממחויבות לילד או רצון לחופש תמידי בלי תלות באדם אחר..
אה, לא. ממש לא. אולי הרצון שלך לילדים זה מתוך לחץ חברתי או פחד ממוות, וטיפול יפתור את הבעיה הזו? לא. כי זה לא בעיה. זה בסדר לרצות ילדים. זה בסדר לא לרצות אותם. לא זה ולא זה לא נובעים מבעיה פסיכולוגית, ואני מתקשה מאוד להאמין שדברים טובים יכולים לצמוח מתוך דה לגיטימציה עמוקה של הרצונות האמיתיים של בן זוגך, ותיוגם כבעיה. לעומת זאת, זה נשמע לי מתכון לאשליה עצמית ותקווה שהוא ישתנה. הוא לא.

בהנחה שהוא לא - מה תעשי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לכולם, קראתי הרבה והחלטתי לכתוב גם את המקרה שלי. אני בת 25 ובן זוגי בן 32, אנחנו בחד כבר כמעט 3 שנים ולא מעוניינים בחתונה. אני צעירה אבל יודעת כבר שאני רוצה ילדים, למרות שזה לא דחוף לי. בן זוגי מצידו לא רוצה וטוען שהוא אף פעם לא הרגיש שזה משהו שהוא רוצה בחיים שלו. הוא מודע לכך שאני מאוד רוצה והוא בעצמו מקווה לשנות את דעתו (בניגוד לרצונו כמובן) כדי לשמח אותי אבל שנינו חושבים שזה לא יקרה אף פעם.
מאוד טוב לנו יחד כזוג ואין לנו שום בעיות אחרות בקשר ובגלל זה קשה לשנינו לדמיין חיים בנפרד.
השאלה שלי היא האם באמת כדאי לחכות או הסיכוי שהוא ישנה את דעתו קלוש?
לרוב החברים שלו כבר יש ילדים ומי שמכיר אותו אומר שהוא כנראה לא ירצה לעולם.
האם יעזור ללכת ליעוץ? יכול להיות שזו בעיה של פחד ממחויבות לילד או רצון לחופש תמידי בלי תלות באדם אחר..

גם עם חוזה חתום הגבר מסתכן בצורה אדירה.
בהחלט. כל הזכויות של הילד מאביו הן זכויות הילד ולכן לאמא אין זכות לוותר עליהן בשמו.

_אבל הייתי מנסה להציע לו לחתום על חוזה, שהוא משוחרר ממחויבות כספית ורגשית כלפי הילד, אלא שיהיה וולונטרי. כלאמר יעזור כספית [במקרה של פרידה] ורגשית ופיזית, רק לפי רצונו.
לדעתי זה מוקש עיקרי אצל גברים. ואפשר להתגבר על זה._

עם נטיית מערכת המשפט בימינו, אני מדמיין לעצמי שגם עם חוזה חתום הגבר מסתכן בצורה אדירה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 41, יש לי שני ילדים מתבגרים. שנים רציתי ילד שלישי ורביעי ובעלי התנגד
הוא אמר שגם ככה ההורות קשה וכו וכו וכו
בכיתי בכיתי סבלתי סבלתי הלכתי לטיפול כזה ואחר
אחרי 10(!!) שנים הוא שינה את דעתו
היום הוא רוצה
אבל מה? כבר שנתיים אני מנסה וכלום לא קורה.
המסר שלי לנשים להבין שהפוריות שלנו היא בזמן מאד מוגבל. לא לחכות! או לדעת שאם זה לא הולך להשלים עם המצב
לא לחשוב שיש את כל הזמן
אני הבהרתי לבן הזוג את זה אבל הוא חשב שאני מגזימה. חבל שלא לקחתי אותו לרופא פוריות מזמן

אני בתור בחור אומר לך שאם הוא באמת אוהב אותך, אז הוא צריך להסכים לילד עם מישהו אחר. או תרומת זרע.
אבל הייתי מנסה להציע לו לחתום על חוזה, שהוא משוחרר ממחויבות כספית ורגשית כלפי הילד, אלא שיהיה וולונטרי. כלאמר יעזור כספית [במקרה של פרידה] ורגשית ופיזית, רק לפי רצונו.
לדעתי זה מוקש עיקרי אצל גברים. ואפשר להתגבר על זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייבת עצה,אני נשואה כבר 7שנים,עוד מעט בת 38,בעלי לא מוכן לשמוע בכלל על ילדים, לא מוכן,יש לנו פער גילאים גדול בעלי קטן ממני ב8 שנים,אני לא רוצה לאבד אותו כי אנחנו אוהבים אחד את השני
אני לא עובדת כרגע והעיניין מגביר את האי רצון שלו בילדים,השעון מתקתק,אני בדיכאון תמידי מהעיניין,האם משהי אי פעם הביאה ילד מחוץ לנישואין בהסכמה מלאה של שני בני הזוג בידיעה שהבעל לא מעוניין בילדים?

אני עם בן זוג שיש לו שני ילדים מנישואים קודמים ועכשיו נולד לנו ילד שלנו. אני בת 44 והוא צעיר ממני. מהרגע שהכרנו אמרתי לו שאני רוצה ילדים והייתי גם אחרי שנתיים של טיפולים שלא צלחו עם ידיד גיי וכבר התחלתי לנסות לבד מתרומת זרע.
הוא התאהב והרגיש שנהיה יחד תמיד ולכן העדיף שהילד יהיה שלו ואמר שאפסיק לנסות ונהרה יחד. נכנסנו להריון באופן טבעי ומהר מאד. סיעתא דשמיא לגמרי. הריון תאומים אבל רק אחד שרד וב"ה נולד בן מקסים.
אני מאד מאד רוצה ילד נוסף ובן זוגי לא מוכן כרגע. אני מטפלת ודואגת לשני ילדיו ולילד שלנו
ולא יכולה לשאת את המחשבה שלא יהיה לי ילד נוסף. אני כועסת מאד על כך שבגללו אאלץ לוותר. עוד רגע ואני כבר לא אוכל להרות.
אני יודעת שעלי להודות על הטוב ועל בני האהוב שזכיתי לגדל אותו. ועדיין הרצון לילד נוסף לא נותן לי מנוח. אולי גם בגלל האובדן שחווינו
אבל גם ללא קשר.
אני ממש במצוקה

_אני נמצאת בסיטואציה דומה
אשמח לדעת האם טיפול זוגי עזר._
זה אינידבידואלי. יכול להיות שלזוג אחד זה יעזור - ולזוג אחר לא.

_אני שנתיים עם בן הזוג, הוא לא רוצה ילדים , פשוט אין לו את הרצון בהורות ואני כן רוצה.
האם לעזוב את אהבת חיי לטובת ילדים?_ תבדקי עם עצמך. רק את יודעת את התשובה. אם את מרגישה שאת כמהה לילדים והוא בשום אופן לא רוצה - תבדקי מה יותר חזק. הרצון להיות איתו, או הרצון שיהיו לך ילדים. וגם תתבונני על מה עושה אותו אהבת חייך? מה הדברים שלאורך זמן יהיו החלק הזה של אהבת חייך שימשיך.
כי אם תמשיכי איתו ותהיי ממורמרת על כך שאין לך ילדים בגלל הבחירה שלו - זה יחזור אלייך כמו בומרנג. .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לקום ולעזוב .

היי יש חדש?
אני נמצאת בסיטואציה דומה
אשמח לדעת האם טיפול זוגי עזר.

אני שנתיים עם בן הזוג, הוא לא רוצה ילדים , פשוט אין לו את הרצון בהורות ואני כן רוצה.
האם לעזוב את אהבת חיי לטובת ילדים?

יש חדש?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי בנות תודה על התגובות. אין לי ספק ילדים זה דיל ברייקר. אבל הוא לא אומר שהוא לא רוצה אלא שהוא לא יודע. בנתיים החלטנו ללכת לטיפול הזוגי לסירוגין ולא יחד. ברור לי ששתי האופציות קיימות באופן זה אבל אני עדיין לא מרגישה אני יכולה לקום וללכת.

התחושה שלי מהקריאה היא שהוא באמת לא יודע. במקרים כאלו של התלבטות איזשהו משהו קטן יכול להיות מה שמטה את הכף לפה או לפה. אני לא יודעת מה לייעץ לך, אלמונית - גם אני כרגע לא מתכננת ילדים. אין לי רצון אליהם. אם המצב לא ישתנה אז כנראה גם לא יהיו לי ילדים.
לדעתי ילדים זה דיל ברייקר. אבל זה רק אם שני הצדדים יודעים מה הם רוצים. ואם לא אז המצב מסובך. את יכולה לקרוא את כל הסיפורים פה למעלה, וכל הסופים השונים שלהם. ולהחליט אם זה מתאים לך. אני באמת לא יודעת מה עושים במצב כזה, זו פשוט סיטואציה מסובכת מידי.
גם לאישה שרוצה ילדים, גם לגבר שלא ממש רוצה (ואם הוא ימשיך לא לרצות אחרי שיהיו ילדים? אבא שלא אוהב את הילדים שלו זה עצוב מאוד, קודם כל לילדים), והרי שניכם צודקים!

אני זו מהסיפור במעלה הדף. רוצה להגיד לפרוטוקול שאני תמיד הייתי ועדיין נגד אולטימטום. שגורם להסכמה בכפיה להבאת ילד לעולם (הוא לא רוצה שתעזבי אז מסכים, אבל זה לא נובע ממנו אלא מלחץ) לדעתי כדאי לחזור לטיפול ולהמשיך ללבן את הנקודות המרכזיות. מה משרתת הנסיעה לחו"ל, הצורך שלך באמירה יותר מחייבת, אי לקיחת האחריות שלו על הנושא ועוד. וכדאי להגיע עם עצמך למקום שבו מה שאת עושה, נעשה מבחירה אמיתית עמוקה. את בוחרת איפה ואיך ועם מי לחיות את חייך. בכל בחירה, תמיד, יש פשרות וויתורים, את צריכה לראות למה את מסכימה ולמה לא. בכל אופן לצאת מהמקום הקורבני והפאסיבי למקום של אני שולטת בחיי ובוחרת איך לחיות אותם. (לקח לי שנים, לא אומרת שזה קל, חלקן היו אומללות למדי...)

היי אלמונית (אולי תבחרי לך כינוי?).

אם קראת במעלה הדף בטח ראית שתגובה שממליצים עליה לפעמים במקרה כזה היא לטלטל את הסירה. כלומר, להציב אולטימטום חד וחלק.
אחרת את זו שמתענה והוא - טוב לו, כי הוא לא מרגיש שחסר לו משהו.
המטרה היא לא להפעיל לחץ בצורה מניפולטיבית, אלא פשוט להיות כנה עם עצמך ולשאול את עצמך האם את מוכנה להישאר איתו גם אם לעולם הוא לא ירצה. אם התשובה היא כן, אין לך כל כך מה לעשות חוץ מ"לנדנד" או לחכות בסבלנות ולקוות. אם התשובה היא לא, כדאי לך להציב אותו בפני הבחירה הזו כמה שיותר מהר. בלי כעס, לחץ או דרמות, פשוט באופן ענייני וישיר: זה מה שאני צריכה ורוצה. אני מבקשת תשובה כנה וברורה עד תאריך X, האם אתה רוצה ומתי נוכל להתחיל לנסות מבחינתך. קח בחשבון שתשובה שלילית תביא לסיום הקשר.

אני יודעת שזה מאוד קשה לעשות את הצעד הזה אבל בגילך את בהחלט כבר צריכה לדעת איפה את עומדת. יש לך כמובן עוד זמן אבל לא זמן לבזבז במערכת יחסים שלא תאפשר לך להביא ילדים, אם זה מאוד חשוב לך.
ואני חושבת שהמפתח הוא שתהיי קודם כל ברורה עם עצמך לגבי סדר העדיפויות שלך ושתתמודדי באופן גלוי עם הרעיון שאולי לא תוכלי להביא ילדים עם הגבר הזה, למרות שאת מאוד רוצה. לדעתי, כל עוד שאת בהכחשה לגבי האפשרות הזו לא תתקדמי.

הי. תודה לכן.
העניין הוא שכל מה שהוא אומר הוא ש"הוא לא יודע אם הוא רוצה" אין לו באמת מושג. כרגע אין לו רצון והוא לא יודע מתי יהיה לו אם בכלל. הוא מוכן להתחייב אלי ולהתחתן גם מחר, אבל לא לילדים. אני ממש בדילמה, אני לא רוצה לעזוב וקשה לי לתאר את החיים בלעדיו בייחוד שיש סיכוי שזה כן יקרה אבל מצד שני גם לא באמת יכולה לחיות בתוך חוסר הודאות הזו.

אישה במסע,
אני מסכימה איתך באופן עקרוני על כל מה שאמרת. גם אני לא מתחתנת ברבנות ובכלל לא חיה בארץ, אגב.

אני פשוט חושבת שזה לא נקרא ככה בהודעתה של האלמונית (מעניין אם היא בכלל תחזור לכאן...). שימי לב שבן הזוג העלה את עניין חו"ל רק במסגרת של טיפול, וגם רוצה לעבור לשם כדי שזה יגרום לו להבין שבעצם הוא רוצה לחיות בארץ או משהו כזה. כלומר זה נשמע לי כמו רצון קצת מבולבל או לא ברור או שמועלה כתגובה למשהו, זה לא נשמע לי כמו מישהו שכבר מתכנן את זה ברצינות כי יש לו תפיסת עולם כמו שתיארת.

ייתכן כמובן שאני טועה ואין לנו הרבה מידע לשפוט לפיו אבל ככה זה נשמע לי בכל אופן.

שקטה

אני לא מסכימה ששאלת מקום המגורים זו הסחת דעת. לדעתי זו שאלה מהותית. אני מאמינה באהבה ומחוייבות, ועדיין יש נושאים שאי התאמה בהם תגרור פרידה, לא משנה כמה אני אוהבת את בן הזוג. לכל אחד יש, השאלה רק כמה הם קיצוניים (למשל, אני אתפלא םא מישהי מהאתר הזה תסכים ללכת אחרי בן הזוג אם הוא יחליט לפתע להצטרף לדאעש).

בחירת מקום מגורים יכולה להיות שאלה כזו. היא, אגב, יכולה להתקשר לעניין החתונה. אני, למשל, ממש לא מתכוונת להתחתן בארץ-ברבנות. בארץ אחרת אין לי בעיה עקרונית עם נישואין, אבל גם אין לי בעיה לחיות את כל חיי בלי לערב את המדינה בזוגיות שלי (האידיאל בעיניי זה נישואין בתור חוזה שלא מוכתב על ידי המדינה, אבל זה כבר ממש אוטופיה. קודם שיתנו להומוסקסואלים להינשא...).

אני חושבת שיש לחבר של אלמונית נקודה - רילוקיישן יוצרת בעיות בזוגיות. גם בזוגיות יציבה עם ילדים. אם נוצר מצב שבו אחד מבני הזוג רוצה לחיות פה והאחר שם, זה פוגע. וזה במצב בו מלכתחילה לא היו בעיות. המצב המתואר על ידי אלמונית נראה לי נפיץ ולא יציב מלכתחילה.

בשביל מי שנושא מקום המגורים קריטי בשבילו התשובה שלו הגיונית ולא הסחת דעת. במיוחד אם הוא אומר שבחול הוא מוכן להתחייב לילדים.

אגב, נשאלת השאלה - הוא רוצה בכלל ילדים, מתישהו בחייו? לדעתי אם צד אחד רוצה ילדים, והשני לא (לא "לא מוכן", אלא אלהורי ומתכנן לחיות את חייו ללא ילדים) זו סיבה לפרידה, גם אם יש אהבה.

הממממ.

ולעשות ילד איתי זה לקשור את עצמו לארץ

זה בעיקר לקשור את עצמו אלייך... האם לזה הוא מוכן? כי נראה לי שהשאלה העיקרית כאן היא האם הוא מוכן ורוצה להתחייב אלייך.
ושאלת המגורים בחו"ל או בארץ היא מין סוג של הסחת דעת מהאישיו האמיתי.

אתם לא נשואים נכון? מה עמדתו ועמדתך לגבי חתונה, האם זה משהו שאתם רוצים, או שאחד רוצה ושהשני לא? ממש לא חייבים להתחתן, אבל אם לשניכם ברור שאתם רואים את עצמכם מתחתנים באיזשהו שלב אבל לא זה עם זה, או לא כרגע, זה קצת אומר דרשני.
אני בהחלט חושבת שבגילכם ואחרי ארבע שנים ביחד מותר לך לרצות לדעת היכן את עומדת ומותר לך לבקש תשובה ברורה ממנו בקרוב ולא בעוד שנתיים. נשמע שהוא קצת מנסה למשוך זמן ולהסיט את תשומת הלב הלאה מנושא הילדים אל נושא המגורים בחו"ל.

אגב אם הוא רצה לעבור לחו"ל מדוע לא עשה זאת עד כה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי. אני אשמח לשתף אתכן היות ואני נמצאת במצב דומה. אני בת 30 ובן זוגי בן 34 אנחנו בזוגיות טובה מאד כבר ארבע שנים. בעוד שאני יודעת בודאות שאני רוצה ילדים הוא לא. מתוך רצון להבין האם זה מגיע מתוך פחד הלכנו לטיפול זוגי בו עלתה נקודה שהמסיבה לכך הוא שקשה לו ללכת לכיוון הזה כי הוא רואה את חייו בחול. ולעשות ילד איתי זה לקשור את עצמו לארץ. הוא הציע שניסע עוד שנה לחול ונראה איך הוא ירגיש- הוא מרגיש שאחרי חוויה של נסיעה הוא יהיה בשל יותר. אני מצידי מרגישה שלדחות בשנתיים את ההחלטה האם מתחתנים ומביאים ילדים לא נכונה לי. אז המצב הוא שאני לא רוצה לנסוע בלי בטחון והוא לא רוצה להתחייב ללא הנסיעה. אוסיף ואומר שאני מוכנה לנסוע לכמה שנים בשבילו אבל לא רואה את עצמי חיה בחול כל חיי. הוא מקוה שנסיעה כזו תגרום לו להבין שהוא רוצה לחיות פה וסבור שיתגעגע. אבל כל חייו חש ללא חיבור לארץ. נקודת הפתיחה היא שאני רוצה ילדים והוא לא סגור על עצמו. הוא מוכן לעשות בחול שנתפסת בעיניו כקלה יותר.הוא גם מוסיף שהוא לא יעשה עד שירגיש מוכן

נחמד לשמוע ממך, אופטימית! טוב לדעת שהסיפור שלך נגמר טוב.

אלמונית, מה שלומך? רוצה לשתף? אני מתכוונת כמובן לפלוני אלמונית האחרונה ששיתפה כאן בדף.

הי, זו אני פותחת הדף, הייתי במצב דומה להכאיב למצבך.
אם כי בן זוגי מעולם לא טען שהוא לא רוצה ילדים, הוא רק אמר שאם יש רצון הוא תאורטי והוא לא רוצה כרגע ולא מדמיין את זה כרגע וכו'.
אנחנו היינו במצב הזה כמה שנים.
אני גם לא הסכמתי לרעיון של אולטימטום כי ידעתי שהוא ייכנע, הוא לא רצה לוותר עלי והוא היה מסכים בכפיה. הרגשתי שאין דבר פחות נכון מאשר לאלץ אדם להביא ילדים לעולם. זה צריך לבוא ממנו.
הבנתי שמה שיבוא ממנו תהיה הסכמה ולא רצון אקטיבי. אבל זה הספיק לי.
חיכיתי לו המון, תוך הבהרה בלתי פוסקת שיש לחץ של זמן (היה סיוט, תקופה נורא נורא נורא קשה).

כל הזמן אני שואלת את עצמי למה יצא לי ככה שאני צריכה לבחור ולמה זה לא מסתדר
גם אני כל הזמן שאלתי את עצמי את זה. חשבתי שאני היחידה בעולם עם בעיה כזאת רצינית. כי כל המקרים שהכרתי לפני כן, בסוף זה הסתדר והבן זוג הסכים ורק אצלנו הוא לא זז מעמדתו במשך שנים.
אני מאוד מזדהה

ההמלצה שלי - טיפול זוגי
אצל מישהו טוב ששניכם יכולים לסמוך עליו.
אצלנו זה מאוד עזר. להבין יותר טוב אחד את השני ולהבין יותר טוב כל אחד את עצמו.
זה לא היה קל, להפך. היה קשה מאוד. והיו רגעים שהייתי בטוחה שזהו, לא נצליח ושאנחנו הולכים להיפרד.
בסופו של דבר למרות הקושי, זה גם קירב, זה איפשר תהליך (לפני כן היתה הרגשה שהכל תקוע, הוא בעמדתו, אני בעמדתי וזהו, נשמע שגם אצלכם זה קצת המצב)
אני בטוחה שיש לטיפול חלק מרכזי באיך שהדברים קרו אצלנו.
אנחנו במהלך הטיפול התחתנו (הימור עצום מבחינתי כי בתקופה ההיא הבן זוג כבר אמר שכן הוא רוצה אבל לא התחייב על מתי, הייתי בת 36).
בסופו של דבר אחרי המון זמן, שנים, כאמור. הוא הסכים.
שאלת על זמן, אז זה קצת תחושה אישית שלך.
יש כאלה שיגידו שבגיל שלך זה מאוחר מדי, יש בנות שמרגישות שיש להן עוד קצת זמן גם בגיל 40.
זה גם תלוי כמה ילדים את רוצה.
אצלנו בסוף, נכנסתי להריון בגיל 38 (בלחץ היסטרי שלי והבנה שלו שאי אפשר יותר למשוך את זה בדיוק בגלל הנושא הזה של השעון הביולוגי).
כרגע עובדים על ילד נוסף, בתקווה שיגיע מהר.
ונראה לי שזהו, לא נוכל יותר (אני בת ארבעים).
בפנטזיות רציתי הרבה ילדים, אפילו כשכבר הייתי איתו עדיין קיוותי שאספיק 3 ילדים.
במציאות הכל קרה אפילו יותר לאט.
אבל שמחה שלא ויתרתי.
לא ויתרתי עליו, ולא על עצמי ולא על ילדים.
היו פשרות, מחירים, התגמשויות. המון. והמון המון יאוש בדרך.
אבל עכשיו אני שמחה ומרגישה שזה היה שווה את זה.

אגב, הבן זוג, מרוצה מאוד מהתינוק. אני בטוחה שאם הוא היה יודע שהוא ירגיש כך הוא היה משתכנע קודם.
וכמו שאמרתי, הגענו למצב שבו אין יותר זמן (שעון ביולוגי) והוא מסכים, הוא מעולם לא הגיע למצב של רצון.
זו אבחנה חשובה, אולי תעבוד גם אצלכם.

נכון, זה באמת מאוד קשה ועצוב לי שאת במקום כזה.
אני חושבת שהסכנה הכי גדולה היא בזה:
אני כל הזמן מקווה שאולי זה תהליך ועוד ישתנה.

כי פשוט אין לך את הזמן הזה... אז כן כדאי עם כל הכאב להתחיל לשקול ברצינות את האפשרות שלא יהיו לך ילדים. ולראות איזה תגובות זה מעורר אצלך וכך תדעי מה הכי חשוב לך ואיזו החלטה לקבל. כל עוד שאת מחכה שהדברים ישתנו מעצמם את לא מסתכלת למציאות שבה את נמצאת בעיניים. ואני ממשיכה לחשוב שהדבר היחיד שאולי יוכל לשנות אצלכם משהו הוא אולטימטום ברור שלך, עד כמה שקשה להביא את עצמך לעשות את זה. דמייני את עצמך בעוד כמה שנים מעכשיו, בלי ילדים ובלי יכולת להביא ילדים. אולי זה ייתן לך את הפוש כן לעשות את ה"מבחן" הזה לשניכם, של אולטימטום.
מצד שני, אם את מוכנה לשקול אימוץ אז את יכולה לתת לכל זה יותר זמן.
מאחלת לך שלווה והצלחה, אני מתארת לעצמי עד כמה קשה לך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאוד קשה לקבל החלטה כזאת, אני לא יכולה לוותר על ילדים מצד אחד ולא מסוגלת לעזוב מצד שני.
בשיחה האחרונה שבה שנינו בכינו הוא אמר שהוא לא מסוגל להפרד אבל גם לא מצליח לרצות לעשות ילדים.
יש לשנינו מודעות שזה לא יוכל להמשיך אבל לא יכולים לעשות צעד כלשהו ואני כל הזמן מקווה שאולי זה תהליך ועוד ישתנה.
לגבי אולטימטום זה לא משהו שיעבוד לא עלי ולא עליו, זו תהיה החלטה שאני אצטרך לקחת כשיהיו לי כוחות.
לא מצליחה לדמיין את חיי לבד ובלעדיו ולכן העינוי הזה שעלי לבחור בין אהבה לילדים הוא בלתי נסבל.
כל הזמן אני שואלת את עצמי למה יצא לי ככה שאני צריכה לבחור ולמה זה לא מסתדר, זה ממש מקום קשה להיות בו.
מצד אחד ההגיון ומצד שני רגש.
תודה על התגובות, אני מניחה שחיפשתי לדעת כמה זמן עוד יש לי להתלבט ואולי משהו שיתן לי תקווה שזה ישתנה ויסתדר.

אולי בעצם כדאי להתחיל מהשאלה - אם היית יודעת כרגע בוודאות שהוא לעולם לא יסכים, האם היית נשארת?
גם לי נשמע שאת צריכה להחליט בינך לבין עצמך האם להישאר איתו או לא, בהנחה שעניין הילדים סגור מבחינתו.
אני לא הייתי מנסה לשכנע או לחכות שזה יבשיל אצלו - בגלל הסיכוי שאולי זה לא יקרה, או שזה יהיה מאוחר מדי בשבילך.
הייתי מחליטה האם אני מוכנה לוותר על הילדים כדי להיות איתו או לא, ואם לא - נפרדת.
מצטערת אם זה נשמע חד מדי

אולי בעצם כדאי להתחיל מהשאלה - אם היית יודעת כרגע בוודאות שהוא לעולם לא יסכים, האם היית נשארת? אם התשובה היא כן אז כדאי שתתחילי להתרגל לרעיון שזה בהחלט עלול לקרות, ולא לקוות שאולי יום אחד... כי היום הזה אולי לא יבוא. ואם התשובה היא לא, אז כדאי להגיד לו את זה, באופן ברור ומוחלט. ולקוות שזה ישנה משהו אצלו. ואם לא, אז כבר לחשוב לכיוון של להמשיך הלאה, עם כל הכאב.

היי פלונית,

נשמע קשה... בעצם זה נשמע קצת כמו מין משחק כזה של מי ימצמץ ראשון ביניכם, כלומר מי יוותר. אולי בן זוגך חושב שאת פשוט תוותרי ולא מאמין שבאמת תעזבי אותו, ואם כך אין לו מה להפסיד בעצם, הוא רק צריך להמשיך בהתנגדות שלו וכלום לא ישתנה. לדעתי אם את מאוד רוצה כפי שאמרת, ומודאגת בצדק מגילך, את צריכה להחליט עם עצמך מה יותר חשוב לך. ואם הרצון לילד חשוב יותר או חשוב באותה מידה לפחות - תציבי לו אולטימטום חד וחלק. וכך תראי בדיוק איפה את עומדת. את יכולה לתת לו עוד חודש לחשוב על זה, שבסופו עליו לתת לך תשובה סופית תוך ידיעה ברורה של שניכם שאת פשוט עוזבת אם לא יסכים, כי זה חשוב לך. מה זה יעשה למערכת היחסים שלכם אם תישארי ובעוד חמש שנים תגידי לעצמך שוויתרת על משהו שחשוב לך מאוד? האם זה לא יעמוד ביניכם ויפגע באושרך? רק את יכולה לדעת ולקבל החלטה.

מצטערת שאני נשמעת די שלילית, אני פשוט שומעת מדברייך שזה בדמך וחושבת שאין כאן כבר מקום וזמן להשאיר את הדברים תלויים ולחכות לו, על שניכם לקבל החלטה בקרוב מאוד מה הכי חשוב לכל אחד מכם וללכת איתה באופן ברור. ולדעתי את צריכה לצאת מנקודת הנחה שללא אולטימטום ברור שלך לא תדעי אם יש סיכוי שהוא יסכים או לא, והוא עלול פשוט למשוך את הזמן עד שזה כבר לא יהיה רלוונטי מסיבות פיזיות. כרגע לי זה נשמע כאילו שגם בעתיד הוא לא יסכים (כי נודה באמת, אם הוא לא מתחשב בגילך עכשיו זה נשמע שהוא די נחוש בדעתו), אבל אולי אם הוא יבין שהוא עלול באמת לאבד אותך בגלל זה הוא יחשוב שוב. אחרת - אין לו סיבה אמיתית כרגע להסכים למשהו שלא בא לו לעשות, כי הוא מרגיש שלא ירוויח מזה כלום ואין לו מה לאבד אם יסרב.

מה דעתך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי,
אני בת 37 ובנזוגי בן 36, אנו יחד כבר שלוש שנים מתוכן גרים יחד שנתיים.
אני מאוד רוצה ילדים ומרגישה גם לחץ גדול מבחינת הגיל, מרגישה שאין לי הרבה זמן וזה חייב לקרות ממש עכשיו.
בנזוגי לא מוכן לעשות ילדים, אומר שהוא לא רוצה מכל מיני סיבות, הראשית שבהן היא הפחד מאחריות ומחוייבות ומכך שלא יהיה לו חופש יותר, ניהלנו על כך כמה וכמה שיחות בשנתיים האחרונות.
הוא אמר שהוא לא שולל ילדים לחלוטין אבל לא מוכן עכשיו ולא יודע אם יהיה מוכן.
אני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה להיות בלעדיו וגם לא יכולה לדמיין את זה.
ומצד שני מאוד בלחץ מזה שהוא לא רוצה ולא יסכים גם בעתיד לעשות ילדים ואם אחכה אאבד את ההזדמנות שלי להביא ילדים.
לפני חודשיים הפסקתי לקחת גלולות (אחרי שהודעתי לו כבר חודשיים מראש והיה נראה שהוא מסכים) אך הוא לא מוכן לעשות ילדים (להשאר בפנים).
אני מרגישה ממש מיואשת וממש ממש מפחדת לפספס את ההזדמנות שלי לילדים ומצד שני לא מסוגלת לעזוב (גם לעזוב לא אומר שאז יהיו לי ילדים או זוגיות).
כל הזמן אני מקווה שזה ישתנה ויחד עם זה שאין לי הרבה זמן ואני צריכה לקחת החלטה של לעזוב וזה גורם לי לסבל רב.
האם יש לי עוד זמן לחכות? מה עושים? אני במצוקה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי עבודה קבועה, אני לוקחת הלוואות מהבנק ולא מצליחה לצאת מהמינוס כבר תקופה ארוכה וטוען שאין לי אחריות כלכלית ולפניי שאני הופכת לאמא אני צריכה קודם כל להיות עצמאית ולעמוד על הרגליים לבד בלי עזרה כלכלית מההורים וממנו ולהפסיק עם התלות הזו.
משפט בעייתי מאוד.
אומנם נכון שכדאי לדעת איך להתנהל בצורה נבונה עם כסף וכדאי שיהיה מקצוע ועבודה,
אבל! אין פה הבנה שבני זוג הם יחידה כלכלית אחת, שהם עזרים זה לזה גם כלכלית, וכשיש תינוק, אז האמא הרבה פעמים היא זאת שתלויה כלכלית בבן הזוג. מה לעשות.
<איפה בשמת א כשצריך>

תעשי צעדים משמעותיים לשיפור ההתנהלות הכלכלית.
אם הוא עדיין לא ירצה תדעי את התשובה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חייבת לשאול שאלה, האם אתן מאמינות שהבעיה היא אכן בבן הזוג? והוא זה של כך מפחד מהתחייבות? או שאולי פשוט אני לא האחת שמתאימה לו?
אני ובן זוגי יחד כמעט 5 שנים ובשנה האחרונה חיים בתסכול גדול- בעיקר אני בגלל העובדה שהוא לא רוצה כרגע להתמסד (חתונה וילדים).
בן זוגי מציג לי את המצב כאילו אני אשמה בזה ויש לי חלק גדול בהחלטתו שלא..ואומר שהוא לא סומך עליי עדיין ולכן אני נוטה להאשים את עצמי..אין לי עבודה קבועה, אני לוקחת הלוואות מהבנק ולא מצליחה לצאת מהמינוס כבר תקופה ארוכה וטוען שאין לי אחריות כלכלית ולפניי שאני הופכת לאמא אני צריכה קודם כל להיות עצמאית ולעמוד על הרגליים לבד בלי עזרה כלכלית מההורים וממנו ולהפסיק עם התלות הזו. גם בדירה המשותפת שלנו אני מרשה לעצמי לחפף בתשלומים והוא זה שנושא ברוב ההוצאות.
כל הזמן חשבתי שזה תירוץ ושאם לא זה בטח היה מוצא סיבה אחרת ללמה לא לעשות ילדים אבל אחר כך חשבתי שאולי הוא לא רואה בי פרטנרית מתאימה לזה וגם הוא מתוסכל מהמצב? ולכן גם מדחיק אצלו את הרצון הזה ואומר שגם אין לו כמיהה. נניח ניפרד ויכיר מישהי הוא פתאום כן יעשה איתה ילדים כי אולי היא תיתן לו את הביטחון הכלכלי שהוא כל כך צריך? הוא כל הזמן אומר שגידול ילד כרוך בהמון הוצאות ושנתקשה לעמוד בסכומים האלו, אבל בטח יהיו לו תירוצים אחרים, לא?
אני ממש מבולבלת ודי מאשימה את עצמי במצב. יחד עם זאת אין לי ספק שיש לו בעיית התחייבות קשה ושהנושא מלחיץ אותו.
הוא מצידו אומר שיש לו בעיית אמון ושאנחנו צריכים לפני שיוצאים יחד ל"הרפתקה" כזו לבנות תשתית חזקה ויציבה. מישהי כאן הייתה במצב דומה? אני באמת מאמינה שמסתדרים ושכאשר יש ילד בתמונה סדרי העדיפויות משתנים ואני לא אקנה נעל חדשה במקום חיתול לילד.. (מה שהוא לא בטוח אגב, וזרק לי פעם) כרגע לקנו הפסקה של כמה שבועות ושאפגש איתו עוד כמה ימים אני רוצה להגיע עם עמדה ברורה כי אני לא רוצה לוותר על הקשר הזה, מצד שלי קשה לי עם ההאשמות האלו כל הזמן ועם אי ההתפשרות מצידו וחוסר הרצון..

<כתבתי את זה בדף האם אני רוצה ומוכנה לאמהות , אבל התכוונתי לכתוב את זה כאן...>

בלבול וחשש תמיד יש.
גם עכשיו, כשאני אמא לבת שנה וחצי (ובהריון עם תאומים....), אני לפעמים מסתכלת על עצמי במראה וחושבת, ״מה, זאת באמת אני??? אמא?! וכל האחריות הזאת?!״.
בעלי רצה ילדים, אבל גם רצה לחכות כמה שנים. היינו בסך הכל בני שלושים, אבל אני כבר מאוד מאוד רציתי, ולמרות שלא התכוונתי, כנראה שכן הפעלתי לחץ מתון...
נראה לי שהטיעון שהכי שכנע אותו היה, שמה זה באמת משנה אם עכשיו, או בעוד שנה או שנתיים. החששות ישארו אותם חששות.
ונכון שנשים נכנסות להריון ויולדות גם בגיל 40 או 45, אבל הגיל כן מהווה מכשול גדול לפעמים, ובאמת אין לדעת כמה זמן זה יקח.

מה שכן, מרגע שאמר כן, היה לו ברור שזה כן - שעכשיו הוא גם רוצה את זה בכל מאודו, ולוקח את מלוא האחריות (אני מאשימה אותו בעניין התאומים, כי סיפר שבזמן הסקס כל כך התרכז בלעשות עוד ילד, עד שמרוב ריכוז יצאו שניים...).
אני חושבת שלהיות שלמים עם ההחלטה זה חשוב, וגם להיות שלמים עם החששות והפחדים.

תודה רק מה ואל הלב.


_אוקי, ממה שכתבת הבנתי שחזרת להתלבטויות.
אם את כן מרגישה מוכנה זה משנה את התמונה.

אם את מאמינה שיש סיכוי שהוא יהיה מוכן לעניין בשנתיים הקרובות, אולי שווה לחכות.
ממה שכתבת הוא ירצה רק עוד המון שנים, 5-7 שנים, שלדעתי לך מבחינה ביולוגית זה המון לחכות ומגדיל את הסיכון לבעיות.
אולי שווה שתדברו יחד על פתרונות.
נניח למשל להחליט שמחכים שנה ואם עדיין מרגיש שמעדיף לחכות עוד, להחליט מי מתפשר.
כתבתי לך את דעתי, שאכן היא נוקשה במקצת, את מכירה את בעלך טוב יותר._

כנראה שנשמעתי קצת מבולבלת כי באמת הייתי קצת מבולבלת:)
הוא ממש לא אמר לי שהוא רואה את עצמו עושה את זה רק בעוד חמש או שבע שנים. כאמור הוא כבר הסכים לפתוח את זה כאופציה, כיוון שאנחנו כבר חודשיים לא משתמשים באמצעי מניעה.
התכוונתי שאם זה היה תלוי בו בלבד ללא כל מגבלות מכיווני, ואם הייתי בת 25 ולא 33, אז ייתכן שהוא בכלל היה מחכה עוד 5 או 7 שנים עד שהיה מגיע לתחושה שהוא באמת רוצה ומתחשק לו. כרגע המצב הוא שהוא לא מרגיש דחף לעשות את זה או צורך בזה. אבל גם לא שולל את זה. שזה כבר טוב כשלעצמו... וכמו שהסברתי לו, בכלל לא בטוח שהוא אי פעם ירגיש ממש דחף וחשק, ואם הוא בעיקרון רוצה ילדים (והוא רוצה) ואין לנו מגבלות מיוחדות כרגע כמו אילוצים כלכליים, לימודים גבוהים וכדומה, אז אין משהו שממש מונע את זה.

אני מקווה שהשיחות על זה יעזרו לו להתרגל לרעיון. בכל אופן כרגע אני נותנת לו לבחור אם הוא רוצה להשתמש באמצעי מניעה או לא ואם לגמור בפנים או לא, ולא נראה לי שהוא עושה מאמצים מיוחדים לא להכניס אותי להריון, אז בעיה שלו:))

תודה על התמיכה והשיתוף, אני מרגישה קצת יותר טוב היום בקשר לכל זה.

ההחלטה הכי חשובה כבר נלקחה: שיהיו ילדים בזוגיות הזו

(גילוי נאות: אני 31 עם שתיים ומאז שיש לי ילדים אני מצטערת שלא נהיה יחד לנצח)

לא הייתי מוכנה/ בשלה או כל סימן אחר לפני (28)
פשוט נפלה ההחלטה שיהיו ילדים. וגם ההסכמה לצלוח יחד את הבעיות יהיו אשר יהיו (אקסיומת הביחד חתונה וכאלה)
ואז בתמונה הרחבה רחבה מכל הבחינות החשובות היה נראה שאין טעמים טובים לדחיית העניין אלא להיפך.

מודה שיש לעיתים געגועים לביחד רווקי כזה. אז? אני מאמינה שאחרי תקופת התמסרות של כמה שנים לפרויקט יש הפוגות.

ובקשר לתגובת בעלי, בהריון היה הכי תומך ומקסים.
לאחר הלידה חווה מאוד קשה את אובדן החופש ושקע אחרי בדיכאון.
אולי באמת לקח את זה קשה כי לא היה מוכן לטוטאליות של ההורות ומבחינתו יכל לחיות טוב גם בלי ילדים בכלל.
מצד שני אי אפשר להתכונן באמת לטוטאליות הנדרשת.
ג
כיום 3 שנים אחרי, הוא הרבה יותר מצליח להנות מהתפקיד ולתמרן עם הגשמת חלומותיו.
ועדיין, לעיתים קרובות עצבני ומתוסכל ועדיין, למרות האהבה לילדה, מודה שהחיים ללא ילדים יכלו להיות קלים וטובים יותר עבורו.

אוקי, ממה שכתבת הבנתי שחזרת להתלבטויות.
אם את כן מרגישה מוכנה זה משנה את התמונה.
אם את מאמינה שיש סיכוי שהוא יהיה מוכן לעניין בשנתיים הקרובות, אולי שווה לחכות.
ממה שכתבת הוא ירצה רק עוד המון שנים, 5-7 שנים, שלדעתי לך מבחינה ביולוגית זה המון לחכות ומגדיל את הסיכון לבעיות.
אולי שווה שתדברו יחד על פתרונות.
נניח למשל להחליט שמחכים שנה ואם עדיין מרגיש שמעדיף לחכות עוד, להחליט מי מתפשר.
כתבתי לך את דעתי, שאכן היא נוקשה במקצת, את מכירה את בעלך טוב יותר.
אם את חושבת שעדיף לחכות יתכן וזו התשובה.

וכדי לחדד את דבריי, לגבי המוכנות שלי: אני לא חושבת שלהמשיך לפשפש בזה ולהכיר עוד יותר את כל ההשלכות והסיכונים יעזור לי. להיפך. אני יודעת שמשהו בי עבר איזושהי תפנית לפני חודשיים כשהחלטתי שאני רוצה ללכת על זה למרות החששות. חששות תמיד יהיו לי...

תודה לך אל הלב.
מותר לשאול איך בן זוגך הגיב להריון, ללידה ולטיפול בתינוק?

אני מעריכה את העובדה שכתבת לי בכנות ומתוך ליבך ומודה לך. עם זאת משהו במה שכתבת נשמע לי לא מדוייק לי. או שפשוט נשמע לי קשה וחד, ואני תוהה אם זה חייב להיות ככה.
אני מרגישה שאני כבר מוכנה ובשלה בעצם זה שאני מסכימה לתת לזה לקרות למרות כל ההשלכות האפשריות (ובתקווה שזה לא יהרוס הכל באופן בלתי הפיך...). כלומר, אני מרגישה שזה לגיטימי לפחד ולחשוב על הדברים האלה ובכל זאת לקפוץ למים.
ובאשר לבן זוגי, אולי הוא כן יכול להבשיל לגבי זה תוך כמה חודשים או שנה. בכל זאת אנחנו ביחד תקופה לא כזאת ארוכה, ומשהו שלא ציינתי הוא שאביו מבוגר מאוד, מהדור של הסבים שלנו. כך שכנראה זה נראה לו לא ביג דיל להיות אבא מבוגר (לא עד כדי כך כמובן, אבל הוא לא מרגיש דחיפות באופן אישי כי בעיניו כנראה אין הגבלה של גיל על זה...)
כלומר אני יכולה להבין למה הוא עוד לא מרגיש מוכן. השאלה שלי הייתה, אם הוא טכנית מאפשר לי להיכנס להריון, האם לנסות או לסכם איתו שנחכה כדי שהוא לא ירגיש שמלחיצים אותו.

הי חתולת שמש
מאוד מבינה את החששות והבלבול.
גם אצלי האיש לא היה ברצון שלו לילדים, אך מכיוון שהבין שאני ארצה מתישהוא אמר שמבחינתו עדיף עכשיו ממאוחר יותר כי ככל שנתבגר יהיה לו יותר קשה.
כך שבעצם ההחלטה להתחיל היתה שלי, וכפי שקראת בדף שלי לקח לי כמה חודשים טובים להגיע להחלטה מלאה שרוצה והולכת על זה.

נשמע שאת מחפשת אצלו את החיזוקים והפגת החששות ללכת על זה.
צר לי לאכזב אותך, מניסיוני וממה שאת מספרת, הסיכוי שזה יקרה קטן מאוד.

לדעתי עליך להמשיך בתהליך ההבשלה שלך בנוגע לרצון והמוכנות לאמהות.
הוא כנראה אף פעם לא יהיה ממש מוכן, ויצטרך להבשיל לרעיון תוך כדי תנועה.

מבינה את החשש מהרס הגוף.
אכן יש סיכוי גדול כזה. רק שבסופו דל דבר, אצלי אחרי כשנה, הגוף חזר לעצמו פחות או יותר והתאזן. יש כאלה שזה קורה להם מוקדם יותר.
במילים אחרות, החשש שלך נכון, זה אכן משנה את הגוף, אך החדשות הטובות שאצל רובן הגוף מתגבר על טראומת הלידה וחוזר לעצמו.

בקשר להרס הזוגיות - לפי השקפתי זה בלתי נמנע, אך שוב רק לזמן מסוים.
לאחר תקופת הסתגלות (אצלנו לצערי תקופה מאוד ארוכה של שנתיים בערך) הזוגיות לרוב צולחת את המשבר.
יש כאלה שעוברים את המשבר מהר מאוד, יש כאלה שלאחר שנים ויש כאלה שנפרדים.
אז גם כאן החשש שלך מבוסס מציאות.
אבל זכרי שזה טבעי. לפי כל המחקרים, התקופה המשברית ביותר בזוגיות היא המעבר מזוג לסוג עם ילד. זה מחייב הסתגלות למבנה החדש.

מציעה שתמשיכי לדבר על הפחדים שלך, לדבר עם אמהות וזוגות עם ילדים ולשאול את עצמך האם את מוכנה לשינוי הגדול ביותר בחייך.

ברגע שהתשובה תהיה כן - זה הזמן להתחיל לנסות להרות, לא לפני כן.

חיבוק גדול

לא קראתי את כל הדף אבל אני רוצה לשתף ולהיתמך אם אפשר...

לפני כחודשיים כתבתי בדף האם אני רוצה ומוכנה לאמהות לגבי ההתלבטויות שלי.
לפני חודשיים עוד היינו, בן זוגי ואני, על אותו הגל בערך: ידענו שאנחנו רוצים ילדים אבל עוד לא הרגשנו מוכנים להתחיל. מאז עברתי תהליך די מהיר (בין השאר תוך הכתיבה בדף ההוא) שפתאום "הקפיץ" אותי לשלב הבא, הרגשתי שאני פתאום מאוד מוכנה ומאוד רוצה ושבעצם למה לא?
מלאו לי 33 ממש לא מזמן. ללא ספק גיל מכובד שבו כדאי כבר להתחיל לקדם את העניין ברצינות. אני רוצה להימנע מלחץ סביב זה ולכן מעדיפה לא לחכות לרגע האחרון, וברור לי שכבר בגילי זה לא בהכרח יקרה בקלות.

דיברתי על זה עם בן זוגי. השיחה הייתה קצרה מאוד - הסברתי לו שאני כבר בת 33 וזה מתחיל להיות דחוף לי. הוא אמר, טוב, מתי את רוצה להתחיל? אמרתי לו שמבחינתי כבר עכשיו. ולהפתעתי הרבה הוא אמר לי בסדר.
הייתי בעננים, הרגשתי ממש מאושרת. התחלנו לקיים יחסים לא מוגנים ואני התחלתי לספור ימים במחזור ולפנטז.

ועכשיו, לא יודעת מה קרה. היה לי ברור שהוא לא כל כך רוצה, כלומר הוא רוצה בעיקרון אבל לא מרגיש מוכן ומבחינתו היה מעדיף לחכות. אבל היה לי נעים לחשוב שההסכמה שלו הייתה בעצם ביטוי לכך שהוא כן רוצה ברמה פחות מודעת יותר ממה שהוא מבין או קולט. הוא מתחשב במצבי ולכן לא ביקש בכלל לחכות אבל ברור לי שאם זה היה תלוי רק בו אולי הוא היה מחכה עוד חמש או שבע שנים אפילו... הוא בן 37.
בקיצור, מאז ירדתי קצת מהענן... יש לי נטייה לחשוב ולדאוג יותר מדי, חזרתי למחשבות שבגללן היססתי וחיכיתי עם זה מלכתחילה: שזה יהרוס לי את הגוף, יפגע לנו בזוגיות וכדומה. אנחנו ביחד שנתיים וחודשיים ומרגיש קצת כאילו עוד לא מיצינו את הביחד עד הסוף לפני שנכנסים לתקופה חדשה כל כך עם ילד. אבל עם זאת, בכל זאת אנחנו כבר לא בני עשרים ואני חוששת מההשלכות של עיכוב נוסף בעניין.
הערב הוא ראה שאני נראית קצת מוטרדת, שאל מה העניין ו"שפכתי" לו קצת, לגבי זה שגם לי לא פשוט עם זה לגמרי למרות שאני רוצה, ומקשה עלי לראות שהוא לא כל כך בעניין והסכים רק כלאחר יד. שאני רוצה להרגיש שאני יכולה לחלוק איתו את זה, לספר לו גם על החששות שלי ולא רק לשמור על חזות שמחה ומאושרת כל הזמן לגבי זה מפחד שהוא יתהפך אם אראה שגם לי יש פחדים. ושאני גם מפחדת שאם אני איכנס להריון עכשיו הוא יילחץ וירגיש שדחקתי אותו לפינה וזה מוקדם מדי, וינטור לי טינה ולא ירצה להיות מעורב.
יצאתי מהשיחה על זה קצת מבואסת ועצובה. שנינו הקשבנו זה לזה ובתכלס הפחדים שלנו משקפים זה את זה במידה רבה. אני שמחה שאנחנו יכולים לדבר ולתקשר אבל הוא הודה בפניי שבשבילו זה מוקדם, אם כי לא אמר שהוא רוצה להפסיק לנסות.

אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. האם להפסיק לנסות? להמשיך ולקוות לטוב? לתת לו להחליט אם הוא שם קונדום או לא ולא להעלות את זה יותר? (בידיעה שהוא כנראה יעשה את זה בשבילי ולא מתוך רצון אמיתי). חשוב לי שנהיה שנינו מסונכרנים עם זה כי אני חוששת שזה ייצור מתחים ויפגע לנו בזוגיות אם לא נהיה. מצד שני, חשוב גם לא לחכות ובעיקר קשה לי להפסיק עכשיו שכבר הייתי על המסלול...

עצות ותמיכה יתקבלו בשמחה.

תשאלי את עצמך, האם תהיי מוכנה לוותר למענו על חתונה וילדים?
תהיי לחיות את כל חייך במצב הנוכחי?
כמו שאמרת, הוא לא מבטיח שום דבר ולא מוכן אפילו לדבר ברצינות על הנושא.
תחשבי כמה זמן (לא חייב להיות דווקא דד ליין מוגדר, אפילו תקופה של פחות או יותר) את מוכנה להיות במצב הזה.
לא מולו- עם עצמך. המצב שאת מתארת קשה מאד בעיני, אם הוא לא מוכן לתת לך ביטחון וודאות מסוימת,
תכניסי את ודאות לחייך על ידי החלטה מול עצמך. נכון שלא פשוט למצוא זוגיות טובה,
אבל את עדיין צעירה ויש לך את האופציה הזאת, של זוגיות טובה אחרת.
אם את מודאגת (בצדק) מהשעון הביולוגי, כדאי לך להתייעץ בנושא עם רופא נשים., לא תלוי לא רק בגיל,
אלא במאגר השחלות הספציפיות שלך, קצב הזדקנות הביציות שלך, מצבך הבריאותי הכללי וכו'. כיום אפשר לבדוק את הדברים האלה,
גם אם לא בוודאות של 100%, רק שתדעי מה הכיוון.
בכל אופן עם חוסר וודאות יש שתי דרכים להתמודד: או להכניס וודאות, על ידי קבלת מידע וקבלת החלטות.
או לקבל באהבה את חוסר הוודאות ולהסכים בלב שלם לחיות כך.
אני הייתי בודקת גם את הזוגיות: האם זה הנושא היחיד שהוא נאטם והופך אותו לטאבו? תקשורת טובה ופתוחה
היא בסיס לזוגיות טובה. בן אדם שנמנע בצורה קיצונית לגעת הנושא מסוים, מומלץ שיקבל עזרה מקצועית.
בהצלחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראשית-תודה רבה על התגובות. זה כ"כ כיף ומראה עוד זוויות שטרם גיליתי ממני או מהסביבה.
שנית-הוא כן מדבר על ילדים ומשפחה בגדול, וכן אומר שיהיו לנו ילדים ,או בחתונה שלנו...
אבל הפער בין מה שהוא רוצה לפחד שמקשה עליו הוא גדול מאד.
אני בטוחה שהוא רוצה ילדים והוא יהיה אבא מדהים,אבל אין לו מקום לזה בחיים שלו או בחשיבה עד שיעשה עבודה.
הוא אף פעם לא הטיח לי חתונה, ואני מאד ריאלית למקום שאני עומדת בו ואני לא מהבנות שמצפות לטבעת כל חופשה או סופשבוע.
מאידך-קיבלתי ממנו טבעת לפני שנתיים והוא חטף רגליים קרות והלך 20 צעדים אחורה,והטבעת נמצאת בארון על מצב המתנה.
אני לא אהיה מופתעת אם נתחתן ואם לא נתחתן. הוא לא מבטיח לי שום דבר, ולא מושך אותי-אבל אומר לי לא לדאוג (מה שמדאיג פי 100).
גם אם החשיבה שלי צריכה להיות רציונלית-בתוך תוכי אני אומרת יאללה נחכה עוד קצת ובסוף יהיה בסדר, או אם נפרד מי יודע מה אני ימצא במקום...
אני לא ממורמרת על המצב אבל לפעמים שהנושא עולה אני לא נרדמת ואני לא יכולה לשתף אותו.
נכון שהתקשורת פגועה מהננושא הזה ואני מעדיפה לטאטא ולא להעלות את זה ,כי זה כמו לדבר לקיר.
הוא מקשיב עד שנמאס לו והוא חותך.
הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה, יודע מה אני רוצה,ויודע שאני בשלה...
אני יודעת שאם אני ילך אני עושה לעצמי קיצור דרך-או שהוא יחזור או שהוא לא,וככה גם אם הייתי נשארת 10 שנים שום דבר לא היה קורה.
יותר מטריד אותי שאני כבר עוד מט בת 30 ואני איתו מגיל 24... והוא עוד מעט בן 40 בלי שום ראש לגיל הזה.

מקווה שלא חפרתי... התגובות שלכם מאד עוזרות.
תודה

הי,
זאת אני מהדף המקורי (מנסה להיות אופטימית..) אצלנו זה הצליח בסופו של דבר.
אנחנו היום נשואים עם תינוק בן ארבעה חודשים.
לקח זמן
המון
המון
המון
זמן
ואין לתאר את הסבל והלחץ שבו הייתי במשך שנים
אבל עכשיו הכל טוב (כמעט, כי מי יודע כמה ילדים עוד נספיק, אני רציתי במקור הרבה ילדים, היום אני אשמח אם נספיק את השני).

אוליטמום גם לא בא בחשבון כי אני נגד הפעולה הזו וגם אני יודעת שזה לא יעבוד עליו.
גם אצלנו זה היה המצב בדיוק. וגם התחושה שאני מובנת מאליה והוא יודע שאין לו מה להשתנות, להזדרז, לדבר כי אני לעולם לא אעזוב (מקום מאד בעייתי להיות בו).
אבל נשמע שאצלך הוא אפילו לא מוכן לדבר תיאורטית על ילדים, אצלנו מהתחלה (עוד לפני שזה היה נושא מאיים, קשה, הגורם לסבל) הוא אמר שהוא רוצה אבל מתישהו בעתיד, כך שהיתה לי איזו הבטחה מעורפלת, נשמע שאת אפילו לא יודעת אם הוא בכלל בכיוון.
אצלנו היה משבר רציני מאד שהוביל בסופו של דבר לטיפול זוגי וכן היתה מן הרגשה שזה או שהוא מסכים לטיפול או שאני לא ממשיכה איתו,
אבל זה לא היה אולטימטום אלא פשוט אמרתי לו שמבחינתי בזוגיות מדברים על הכל, ואם יש נושא שאנחנו לא מסוגלים לדבר עליו יש לנו בעיה מהותית בזוגיות, ולכן הצורך בטיפול, לא בגלל הנושא עצמו אלא בגלל חוסר היכולת לתקשר. בסוף הוא הסכים (גם את זה לא רצה בהתחלה, היו ימים נוראים..)
הטיפול לא היה קסם, וגם אחרי שהוא הסתיים הוא עדיין לא היה מוכן לילדים (כן התחתנו תוך כדי, עם או בלי קשר - לא ידוע) אבל כן נוצר דיבור על זה ולא רק תיאורטי אלא מוחשי ומעשי יותר.

תשמעי, את צריכה לחשוב עם עצמך אם הבן אדם הזה שווה את זה, אם את עד כדי כך אוהבת אותו ורוצה אותו בתור שותף לחיים ששווה לך לעבור את התהליך שנראה שאתם תצטרכו לעבור.
אתם עוד לא בשלב אפילו של לדבר על הדברים ולהבין אם אתם רואים את העתיד באותה צורה, הוא עוד לא בשל לדיבורים, שלא לדבר על מעשים. יש לכם דרך ארוכה מאד לעבור וזה ידרוש ממך סבלנות ובהכרח פשרות וגם התמודדות עם הלחץ הסביבתי, השעון הביולוגי ועוד ועוד ועוד.
יש הרבה אנשים שלא מסכימים, מוכנים, רוצים לעבור דרך כזו ומעדיפים להיפרד ולמצוא בן זוג אחר.
אני העדפתי להישאר ולהאמין שנצליח, ואכן בסוף זה הצליח (בניגוד להרבה תחזיות, כולל של אנשים קרובים לי ביותר שלא האמינו שהוא ישתנה ואמרו לי במישרין או בעקיפין לעזוב אותו, גם כאן בדף זה עלה) אבל אני חייבת לציין שיש הרבה מחירים ששילמתי, ולקח זמן לזוגיות שלנו להשתקם, ואני מאמינה שיש גם פצעים שעוד לא הגלידו וייקח עוד זמן עד שייעלמו אם בכלל. וגם שהיו המון המון קטעים בדרך שהייתי בטוחה שזה לא יילך ושאני במו ידי דופקת לעצמי את החיים, היה יאוש תהומי, היו המון רגשות קשים, כי אני לא נאיבית ומעולם לא השלתי את עצמי בשום דבר.
השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך לפני הכל, לדעתי, היא אם יש לך את הכוחות, החוזק, החוסן, הרצון לכל הדרך הזו, כי קל לא נשמע שזה יהיה...
ואחרי הכל זו בחירה שלך ואת זו שתצטרכי לשאת בתוצאות שלה (לפעמים קשה לזכור שזו בעצם בחירה ונוטים להאשים את הצד השני בהכל...)

בהצלחה בכל מה שתבחרי, זה עוזר לכתוב. והלוואי שאני טועה ושהדרך שלך תהיה קלה יותר, פשוט מאד הזדהיתי עם מה שכתבת, וזה נדיר, כמעט ואין מקרים כאלה, אני בהחלט חשבתי שאני המקרה הקיצוני ביותר שקיים בעולם...

נכון-זה קל להגיד תעזבי אותו ותתקדמי,אבל בתוך תוכי יש לי את התקווה שהוא יהיה בעלי ושבסוף זה הכל עניין זה זמן, או מאידך שהוא בחייםם לא יתחתן איתי או בכלל ושהוא לא שם.

קודם כל זה בכל לא קל לחתוך ולהתקדם.
בדר"כ בגילאים שלכם תוך חצי שנה מההיכרות גרים יחד ואחרי עוד חצי שנה מתכננים חתונה או נישאים.
אמרת בצדק את מובנת מאליה, למה שיתחתן?

גברים לא עושים שום דבר שמשנה מצב קיים טוב. אין לרובם את הרצון להתקדם למחויבות גבוהה יותר.
הרצון הזה קיים רק אם הוא יחשוב שיאבד אותך או רק אם יחשוב שיהיה טוב יותר אם תתחתנו יותר טוב מעכשיו.

בגלל שכבר נתת לו הכל, מגורים משותפים, אהבה, יציבות למה שילך על חתונה?

במקומך הייתי מנהלת איתו שיחה לא ממקום של אולטימטום, ממקום שאת בשלה ואת רוצה כך וכך ואת מאפשרת לו חודש לחשוב על זה ועל מה הוא רוצה.
אחרי החודש תחליטי עם עצמך מה את עושה.

בחודש הזה וגם לפניו כבר מעכשיו תתחילי "להזיז לו את הגבינה". כלומר להיות פחות מובנת מאליה.
לצאת יורת לבילויים לבד עם חברות,לחוגים, לטפח את עצמך באופן שונה, החלפת תסרוקת? להיות פחות צמודה אליו, והכל בחביבות לא בקטע רע. להיפך - להתרכז בחייך יותר מתמיד. לאפשר לו להתגעגע יותר, אולי ליסוע עם חברה לסופ"ש? רק את והיא? לעבוד עד מאוחר.
לתת לו הרגשה שמשהו מרענן וחד קורה בחיים שלך (לא חלילה בגידה) שיגרום לו להתעורר ולחשוב מה קורה פה.

את משדרת לו בכך " טוב לי איתך ואני אוהבת אותך אבל אוכל גם בלעדיך" זה מסר שמפחיד מאוד גבר אוהב ויכול לעורר אותו לחשוב שאת לא כל כך מובנת מאליה.


את עדיין צעירה אבל הוא בן 38 ואם לא בוער בו להתחתן יש סיכוי גבוה שגם לא יבער.
אל תחיי באשליות, רוב הזוגות שגרים יחד כל כך הרבה שנים והגיל של הגבר קרוב ל-40 כנראה שגם לא יינשאו.

ועיצה אחרונה - דיבורים ושיחות ובוודאי שלהעלות את עניין החתונה והילדים בצחוקים וכאלה זה לא עובד עם גברים. רק מעשים. דיבורים או מלחיצים אותם או משעממים אותם. חבל על הזמן.


ויש סיכוי שיגיד כן, יש סיכוי שלא.
אם לא - זה המקום לקחת רגליים ולחתוך. חד משמעית.
יש סיכוי שאז יתעורר ויש סיכוי שלא.


כמו שסיפרה מעלייך, זה לא אולטימטום, את פשוט לא רוצה להגיע לגיל 33 עם גבר בן 41 שלא יתבגר לעולם. בגיל 33 הלב שלך והאפשרויות שלך והלחץ הביולוגי יהיו קשים פי כמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בנות,
פעם ראושנה שאני "מרשה" לעצמי לכתוב מה שעובר עליי,הסביבה שלי כבר לא כ"כ מתרגשת מהמצב כי זנ נהיה שיגרה.
אני בת 29 ובן זוגי בן 38, אנחנו 5 שנים ביחד,גרים ביחד,מנהלים זוגיות מלאה לכל דבר.
האישיו הכי גדול בזוגיות שלנו והחוסר תקשורת בנושא חתונה וילדים.
כל פעם שאני מעלה את הנושא ברצינות,בצחוק,בעקיצות-אין מענה ממנו לכלום והוא משנה נושא.
הוא יודע כמה אני רוצה להתחתן כבר וכמה אני מוכנה ובשלה לילדים והוא פשוט לא משתף פעולה.
פעם ב הוא זורק את המילים הילדים שלנו,בחתונה שלנו אבל זה השיא התקשורתי שאני יכולה לקבל ממנו.
מייותר לציין שהסביבה הקרובה כבר לא מבינה למה למשוך אץ הזוגיות הזו ולא להתקדם לשלב הבא (היות שהוא כבר בן 38!).
נכון-זה קל להגיד תעזבי אותו ותתקדמי,אבל בתוך תוכי יש לי את התקווה שהוא יהיה בעלי ושבסוף זה הכל עניין זה זמן, או מאידך שהוא בחייםם לא יתחתן איתי או בכלל ושהוא לא שם.
אוליטמום גם לא בא בחשבון כי אני נגד הפעולה הזו וגם אני יודעת שזה לא יעבוד עליו.
הוא יודע שאני שם ונשארת,ולא פוחד לאבד אתי ולכן גם כ"כ בטוח בעצמו ובמה שהוא רוצה.
אני באמת לא יודעת מה לעשות,אני כבר לא צעירה ואין לי פרטנר לדבר איתו על הנושא.

עזרה,
אני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין אף זוג שאצלם זה ההפך?

אני ממש רוצה ילדים. המון. אפילו עשרה.
יש לנו ארבעה. מקסימים. התחתנו צעירים. הכי קטן כבר לא כזה קטן (התחיל בית ספר) והיא לא רוצה עוד.
אני מרגיש צעיר ופורה ועקר-למעשה.
מצד שני, זה הגוף שלה שצריך לסחוב הריון ולידה (לפחות. הנקה וגידול וכו'). וקשה לה. היו לה הריונות בריאים, ב"ה, ולידות מוצלחות, אבל קשה. ובחילות. וכואב, כמובן. גם בהריון וגם בלידה.
וטוב לה עם הארבעה שיש.
ולי תחושת החמצה.

אני היחיד בעולם?
אצל כולם זה ההפך? (ואני בכלל לא מבין את ההפך. אם דווקא זו שעוברת את כל התהליך בגוף שלה רוצה, אתה רק צריך לתמוך, לעזור. זה כל כך פשוט וכל כך כיף... אבל מילא. רציתי לדבר על המועקה שלי. לא על זו המפורסמת...)

מה דעתכם? מישהו שומע אותי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי את הדיון ואף אחד לא התייחס למצב שאני נמצאת בו ולכן מעלה את הנושא:
אני בת 38 בעוד מספר חודשים, בזוגיות עם בחור בן 43 שלא רוצה ילדים. כשהכרנו הוא אמר שהוא שזה יהיה בסדר אבל ככל שעבר הזמן והנושא עלה הוא הפך להיות אדם אחר, לחוץ, מפוחד, חרדתי ורחוק מהבחור אותו הכרתי. הוא היה מבולבל ומלא חרדות ולא היה לו מנוח. כיום לאחר שנה החלטתי שלא אעשה איתו ילד. האופציות שעומדות על הפרק הן האם לעזוב אותו ולחפש בן זוג שרוצה ילדים או האם לוותר עם חלום המשפחה עם בן זוג בדרך המסורתית, להשאר איתו ולהביא ילד בהורות משותפת עם אדם אחר. לבן זוגי הוקל מאד כשהובהר לו שהוא לא צריך לעשות איתי ילד ושיש דרך נוספת והוא מפרגן ודוחף לשם. הוא אוהב אותי מאד ורוצה להזדקן איתי אך לא רוצה ילדים משלו ולכן מוכן לתמוך בי בכל התהליך, בהריון, בלידה, להיות חלק מחיי הילד אפילו שהוא לא אביו ואולי להביא איתי ילד משותף אם יתחבר לרעיון הילדים.
אני גם אוהבת אותו מאד אך הידיעה שהוא לא רוצה ילדים ממני מרחיקה אותו ממני, גורמת לי להסתכל עליו באור שונה, פתאום אני לא סומכת עליו כמו פעם ולא רואה איך הקשר יתחזק אם אין משהו שמחבר ביננו כמו ילדים.

אני כבר מספר שעות אני קוראת על הנושא המורכב הזה ולא מצאתי מישהו במצבי. אין לי תשובות, אני מבולבלת, עם דיסוננס קשה לגבי הויתור על החלום והבאת ילד עם מישהו כאשר כבר יש לי בן זוג. אני מתקשה להחליט ומחפשת תמיכה ועזרה. יש להורות משותפת יתרונות וחסרונות אבל באף מקום לא מצאתי מישהי שנמצאת במצבי: נמצאת בזוגיות ומנסה להתחיל תהליך הורות משותפת עם אדם שלישי.
אשמח להכיר אנשים שנמצאים במצב דומה ולנסות ללמוד ממצבם.

אני מאוד רציתי להתחתן ולהביא ילדים לעולם. אבל לו היה זמן. הוא לא מיהר.
אני הייתי כבר כמעט בת 40 והוא התקרב ל 60. זה לא צחוק. כמה זמן יש לו??
אז קמתי והלכתי. אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר רק אם רוצה להתחתן, לא כדי לשכנע אותי לחזור להיות בקשר.
שבוע אחרי שנפרדנו הוא התקשר ושאל מתי מתאים לי - בעוד חודש או חודשיים.
אנחנו נשואים בטוב, ויש לנו 3 ילדים מקסימים.

לא יכולה כבר לחכות לו שירצהו מצד שני לא מסוגלת לעזוב אותו.
הוא מורח אותי בתירוצים שונים ומבטיח שהוא רוצה אבל עדיין לא. אבל מתחיל להיות מאוחר מידי. אני מרגישה שאני שוקעת לדיכאון.

כל כך רוצה ילד משלי מפחדת שבגללו אני אאחר את הרכבת

הוא מסביר למה?

ילד אחד כבר יש, אני רוצה שני ובעלי לא

מה איתך?
איך הולך אצלכם?
האם זה משהו שאת רוצה להציב לו וטו עליו

במקום שאמצעים למניעת הריון יעזרו לאישה לשלוט על חייה,הוא הופך לעוד אמצעי לגבר לשלוט עליה.

הייתי שם מה שלעניות דעתי כדאי לך לעשות זה לקום וללכת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשהכרנו הוא רק היה אומר כמה אני אהיה אמא מדהימה לילדים שלנו כמה אני אהיה אישה מושלמת בשבילו
וכרגע אחרי שעברנו כבר לגור ביחד הוא הודיע לי בצורה הכי לא רגישה והכי אדישה שהוא כבר לא רוצה בכלל ילדים ושהוא ממש לא רוצה חתונה ושזה לא היעוד שלו
ואני בתור מישהי שעזבה המון דברים כדי לעבוד עם ילדים ולגור איתו כדי להקים בית הלב נשבר לי הוא רוצה להיות ביחד אך לא להתחתן ולא להביא ילד בשום פנים ואופן וזה החלום שלי שהוא יהיה הגבר שלי והאבא של הילדים שלי זה שובר לי את הלב מה עלי לעשות??

קרתי עכשיו הכל! מרתק! אשמח אם תעדכני, מקווה שהכל הסתדר

הדף הזה נקרא בעבר [po]כל כך רוצה ילד בן הזוג עדיין לא[/po]
אוחדו אליו הדפים: [po]לא רוצה ילדים[/po] , [po]רוצה ילדים[/po] , [po]עקרה פוריה[/po]

[spoiler=אישה עצובה - בן הזוג לא רוצה ילדים]
[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-01-01T06:41:00):
יש לי בן זוג חדש. לא חדש בתור בן זוג. אנחנו חיים בזוג כבר כמעט שמונה שנים, אבל חדש בתור זוג נשוי. אני תמיד רציתי להתחתן והוא לא. אני תמיד רציתי ילדים באופן מאוד גלוי וברור (כך גם הייתי שנים קוראת שקטה ומלאת קנאה של האתר הזה) והוא תמיד לא. בסוף הוא הסכים להתחתן, כשהתחתנו חשבתי שהוא רוצה, אבל עכשיו נראה לי שהסכים, היא מילה מתאימה יותר . אבל עכשיו חודשים ספורים אחרי הוא לא בטוח שזה מתאים לו, הוא לא רוצה התחייבות, הוא לא רוצה לוותר על החופש שלו. אהבה יש המון, בכמויות מסחריות. גם הסקס במצב טוב. אבל הרצון שלי בילדים ובמשפחה, עומד לו בגרון. הוא אומר שלא בטוח שאהבה מספיקה, ואם אני יותר מכל רוצה בטחון מחויבות ומשפחה, והוא יותר מכל רוצה חופש, אז אולי זה לא עובד.
הוא הולך עכשיו לארץ רחוקה כדי לחשוב על המצב, והוא שאל מה יהיה אם הוא יחזור ויגיד שהוא רוצה את הביחד, אבל לא רוצה ילדים לפחות לעוד עשר שנים. שנינו בני 26, כך שבשבילו גיל 36 לילד נשמע אחלה, ולי זה נשמע יותר קרוב לסוף העולם.
מה עושים?
בנסיוני כקוראת סמויה באתר גיליתי את יכולות האהבה והחשיבה של כולכם, ואני מחכה לראות אם הן תוכלנה להיות גם לי לעזר.

[b]ענת[/b] (2003-01-01T11:22:00):
שלום לך אישה עצובה, אני מכירה את הבעייה. אצלנו זה היה סיפור דומה, רק שכשהכרנו הוא היה בן 34 ואני בת 29. הוא דיבר כך, אומנם לא על עשר שנים, אבל על זמן להיות לבד בלי ילדים. לפני שנה התחתנו כשאני כבר כמעט בת 32. סיכמנו שנתחיל לנסות - כי יש לי שחלות פוליציסטיות. תמיד ניסיתי להרגיע שגם אם מייד אכנס להריון - הרי שכמעט בעוד שנה רק יהיה ילד. אולי זו הכללה, אבל אני חושבת שזה בא. עשר שנים נראה לי מוגזם. אבל שנה- שנתיים זה לא נורא, אני בכל מקרה היתי שוקלת ללכת לייעוץ, כי נראה לי שחבל לוותר אם יש אהבה גדולה. אשמח לדבר אם תרצי.


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-01T11:28:00):
חמודה, (())
אני ממש מכירה את המצב!
היינו ביחד 3 שנים בערך עד שהתחתנו. אז נסענו לירח דבש לתאילנד ודודו אומר שמאז התחלתי לנג'ס לו על ילד. כ"כ רציתי כבר. הייתי גם בת 26! הרגשתי שהגוף שלי כבר מוכן [b]מאד[/b] ומעוניין. גם הייתי אז בשיא לימודי הרפואה הסינית שכ"כ מדברת על תקופות וזמנים ומה מתאים מתי...אז היו לי עוד נימוקים.
בכל פעם שהייתי מעלה את הנושא הוא היה ממש מתכווץ ונלחץ, גם אם זה היה בצחוק.
אני קצת התבאסתי, כי הנה אני פותחת את לבבי לחלוטין לאדם שאני הכי אוהבת בעולם, האדם הכי קרוב לי ומשתפת אותו בדבר שאני הכי רוצה בעולם והוא מרגיש מאויים!
באיזשהו שלב פשוט התחלתי לשחרר. כבר לא כ"כ דיברתי על זה, גם לא בצחוק. אבל המשכתי להתעניין, לקרוא, לדבר עם בנות ולהכין את עצמי.
הרגשתי שאני צריכה לתת לו את הזמן שלו להתבשל עם הדברים, כי כבר הכרתי אותו היטב, ידעתי איך הדברים עובדים בשבילו...
ובאמת כשהגיע הזמן מבחינתו, (ואולי זה בכלל קשור לזה ש"שחררתי" אותו מהנושא קצת והוא כן הרגיש בטחון בקשר בינינו ולא שאני רק רוצה את הילד הזה ממנו ומה איתו ואיפה הקשר בינינו והחופש וכל זה...) הוא הפתיע אותי לחלוטין ובאותה הפעם בדיוק נכנסתי להריון. בדוק!
זה היה מדהים ביותר, באמת, כי זה ממש בא ממנו והגיע למקום של מוכנות אצלו.
אני לא יכולה לומר לך שבמהלך ההריון הוא היה לגמרי מחובר וגם אחרי הלידה. גם כאן לקח לו את הזמן שלו...
אז מה זה אומר על הגברים, שהם זקוקים ליותר זמן להבשיל עם רעיונות ודברים? אולי ואולי לא כולם, אלא רק זה שאני מכירה ועוד כמה...ואולי גם זה שלך...
מנסיוני עם בן זוגי האהוב הזמן הוא הדבר לתת לו בכל נושא, ומביוחד בדברים הגדולים הללו.
היום כשאנחנו מדברים בראייה לאחור הוא אומר שזה לגמרי היה קשור למקום בו הוא היה בעולם הזה, לפרנסה (big issue אצל הציידים האלה), לתחושה שלו שזה לא יהיה רק אני והתינוק/ת אלא גם שיהיה לו בטחון בקשר בינינו (אפילו שהיינו שנים ביחד והכי מאוהבים מחוייבים וכו' בעולם...), כנראה שזה כן שינה משהו.
תחשבי שבכ"ז יש הבדלים תפיסתיים בין 2 המינים (בנים, אל תרדו עליי פה) ולכל צד לוקח זמן אחר לעכל דברים ומה שאנחנו מרגישות בגוף וגם עמוק עמוק בנפשותינו, להם ייקח זמן אחר לראות את זה והם יצטרכו (אולי) דברים אחרים שיבטיחו להם את הדבר הזה.

אז זה נשמע לי אחלה שהוא נוסע לחשוב על הדברים בבהירות, בלי האנרגיה שלך שרוצה ובלי הקלאשים ביניכם בנושא. זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות, לא כולם יודעים ויכולים לקחת להם את פסק הזמן הזה...
אז בטחי בו ובראי לו את זה, תני לו את מה שהוא צריך בשביל ליסוע כמו שהוא צריך ודעי שהוא יחזור אלייך עם מה שהכי נכון בשבילו ומשם כבר תמשיכו הלאה. אין טעם להתחיל לחשוב על מה שעוד לא קרה, את לא יודעת מה יעבור אצלו.
זכרי שהוא אוהב אותך ואת אוהבת אותו וע"כ כל צד ירצה לעזור לשני במקום שהוא נמצא.
דעי שוודאי יש לו קונפליקטים פנימיים והוא זקוק ל space נקי ושקט בשביל להתמודד עם הדברים...
ואולי זה יהיה גם זמן נקי בשבילך להתבונן בדברים לא בעים הקונפליקט, אלא מחוץ לו לזמן מה... וגם לעשות לעצמך ועם עצמך דברים שאת אוהבת ולפנק את עצמך.

טוב, קל לי לומר, אבל את צריכה להיות עם זה.
(())
אם בא לך להמשיך לדבר בדרך אחרת "המייל" [email protected] שלי


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-01T11:33:00):
אה, ובשביל העידוד לפני גיל 28 כבר ילדתי :-) , אז זה אפשרי... והוא מבוגר ממני ב-5 שנים.


[b]ענת[/b] (2003-01-01T12:43:00):
ורד, היטבת להגדיר ולתאר


[b][po]עירית ל[/po][/b] (2003-01-01T13:28:00):
הוא לא באמת לא רוצה ילדים - הוא לא רוצה עכשיו.
גם אני הייתי כמוהו והגעתי להסכמה עם בן-זוגי על דד-ליין, גיל 30.
לדעתי, כדאי לנסות להסכים על זמן שאינו עכשיו אבל שגם קצר מעשר שנים. יש אנשים שצריכים לעשות החלטות מהראש כי אם הם יחכו לבטן, זה לעולם לא יקרה. כנראה שבעניין ילדים, בן זוגך הוא כזה ולכן אני לא בטוחה שאפשר להאמין לו כשהוא אומר שהוא רק צריך זמן והרצון יבוא.

וסתם לאיזון - אולי לפני שנולד לי בני לא הייתי מזדהה עם הדברים של ורד, אבל עכשיו כשאני יודעת איזו אמא אני ושילדים פירושם אהבה מטורפת שכזו, אין לי סבלנות עד הבא ואילו בעלי הפעם מוכן לחכות.


[b][po]מיכל דנקנר[/po][/b] (2003-01-01T14:07:00):
תקראי את הדף ייעוץ זוגי פילוסופי.
אולי כדאי לכם ללכת לנעמי (מהר לפני שהוא בורח)
צריך להבהיר לו שילדים לא לוקחים ממנו את החופש אם הוא לא מעוניין בכך.
גם זוגיות ומשפחתיות לא לוקחת את החופש מהגבר. הוא נשאר פרפר חופשי. ורק במידה שהוא רוצה להתקרב ולקחת חלק, הוא מוזמן (ולמה שלא ירצה לקחת חלק?)
גברים מפחדים הם כאלה. נעמי גרמה לדני שלי שפחד פחד מוות להתחתן. הייתם מאמינים? ולא רק להתחתן אלא להציע לי נישואין, ולהיות הכי מאוהב שיש עשר שנים אחרי שהכרנו.
לכו אליה לפעם אחת אין כמוה מלאת אהבה (ולא פסיכולוגית)


[b][po]ציפור דרור[/po][/b] (2003-01-01T14:29:00):
אישה עצובה,
יכולה להבין... דרך הצד שלו.
אצלינו זה היה הפוך.
אני (!) לא רציתי ילדים.
לא עכשיו ולא לעולם.
הסיבות שלי, דרך אגב דמו מאוד לאלו של בעלך.
החופש- מעל הכל.
ומעבר לזה - כל הסיבות הסמויות יותר ופחות, המודעות ואלו שבתת המודע.
זהות עצמית. פחד לטפל ב... להתחייב ל...
"עוד לא גמרתי לטפל בעצמי, איך אטפל באחר?"
נשמע מוכר?
נשמע שאתם אוהבים, שיש לכם בסיס איתן.
לחיים יש כוח גדול יותר מהכל.
26 אובייקטיבית - זה גיל צעיר - וגם אם בוער מבפנים, זה עדיין גיל צעיר.
נראה גם שהתהליכים שאת עוברת - מהירים משלו.
רק התחתנתם? בשבילו זה הישג. תני לו להנות מההישג.
גם אם זה יקרה עוד כמה שנים (ואין לדעת כמה. כי -שוב, החיים גדולים מכל התכנונים שאנחנו יודעים לעשות) עדיף שזה יקרה מתוככם- שניכם. בהרמוניה ובטוב. בלי שיהיה עליו לחץ.
ומה שכתבתי -לא סותר הליכה ליעוץ. אני גם מכירה את נעמי.
יש לה יכולת לראות צדדים באישיות , צדדים שמעבר...
אל תהיי עצובה...


[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2003-01-01T21:24:00):
תני לו לברוח
תני לו לבחור
תני לו ללכת
כדי שהוא יוכל
בסוף לחזור

במילא הוא עצוב בלעדייך
והוא עוד מעט חוזר

תני לו לשכוח
תני לו לזכור
תני לו ת'חושך
כדי שהוא יוכל
לראות ת'אור

במילא הוא בודד בלעדייך
והוא עוד מעט חוזר

אז תני שיחשוב לו
תתני שיצעק
תני לו לבכות קצת
ואז תראי שהוא
בסוף יצחק

במילא הוא פוחד בלעדייך
והוא עוד מעט חוזר

(איזה חכם אביב, הא? גפן)


[po]isha atzuva[/po][b] (2003-01-01T22:53:00)[/b]:
first of all toda raba to all of you, I think this is the only site I met that you can almost feel huged.
for some reson my hebrew doest work, so I will write in english hoping that you will have the patience to listen to me even like that (and with all the spelling mistakes). he is gone, I tok him to the airport few hours ago. my biggest fear right now is what if aviv is wrong, what if for him seeing th light will mean starting a new free life without me. he says that maybe love is not enough. maybe freedom is more important than love.
maybe if we want such different things from life we will always be unhappy together.
i'm trying to show him all the happy times we had together ( and we had, its not just me and my wishful thinking) but he feels he has so much more to explore. he feels he never lived alone. he moved strait from his parents hand to mine. never had another love or another significant relationship, and here he is twenty six and married to a woman who wants to have kids and family and scary things like that.
.dont get me wrong I am willing to give him time and love and support and understanding, if only he will make a dessicion that this relationship is what he wants from life. because if he chooses to go i dont see what help can I offer.
I have so much love for him mixed with so much anger and pitty for both of us and sadness and disapointment and insultment.
he says he needs time to make the dessicion but in the mean time I'm afraid I will build so much anger and fear it will be so hard for me to even go on with my life.


[b][po]מיכל דנקנר[/po][/b] (2003-01-02T03:48:00):
וואו,
קודם כל חיבוק גדול.
הוא פוחד אין בכך כל ספק. דברים הלכו לו מהר מדי, את היית מפוקסת מדי על מה בדיוק את רוצה והוא עדיין לא שם.
אבל...הוא התחתן איתך!! זהו צעד מאד גדול שלא מוותרים עליו כל-כך מהר.
תפקידך עכשיו להיות שם בשבילו כשהוא יזדקק לך.
גם אם זה קשה הוא עדיין בעלך ואת מחוייבת לתת לו את המרחב להחליט, להשתנות, ולהגיע בסופו של דבר חזרה אליך.
מה יש שם בעולם הגדול? מרחב? גם בבית הוא קיים רק צריך לאפשר אותו.
אולי יקח לו כמה שנים להבין זאת אבל זה יקרה בסוף...
לכי לנעמי. היא מבינה גברים ויודעת מה הם חושבים. עיצה שלה היא כמו זהב טהור.


[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2003-01-02T07:36:00):
"If you love sombody, set him free.
If he comes back, he's yours forever.
If he doesn't, he never was."


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-02T10:59:00):
חמודה, אני הסתובבתי לא מעט בעולם ולבד. תמיד חלמתי שיהיה לי מישהו, בן זוג שיוכל להיות איתי ולהלך איתי במקומות בהם הייתי.
אני יודעת והנשמה שלי זוכרת היטב את המרחבים, החופש, האינסוף, האין- גבולות אבל גם את הבדידות, הגעגוע, המחסור והרצון לחלוק.
שוב, נשמע לי מדהים שהוא מסוגל ואת גם כן לקחת את פסק הזמן הזה.
אין לי ספק שרק טוב יכול לצאת מכל זה. האם הגבלתם, או הוא הגביל את זה בזמן?
כמו שמיכל כתבה, הרי [b]כן[/b] התחתנתם, עם כל הטררם שמסביב לזה, בדרך זו או אחרת, אז זה בהחלט משהו וזה לא דבר שעושים סתם כדי לצאת לידי חובה ולהשתיק את האישה שרוצה. זה דבר גדול.
אבל זה עדיין לא אומר שזה סוף פסוק, יש גם מכאן המשך ומקום למחשבה והרהורים ועיצוב החיים.
אחרי שכבר היינו ביחד (דודו ואני) ואפילו גרנו יחדיו, נסעתי שוב ותשמעי, זה ממש לא היה אותו הדבר. אפילו שידעתי לאן ולמה אני נוסעת ואלו היו מקומות ואנשים אהובים ביותר, עדיין הגעגועים הרגו אותי וכמעט חזרתי מהר יותר. זה כ"כ אחרת כשיש זוגיות, אין מה לדבר!

כתבתי לך, ואכתוב שוב, לדעתי, הדבר [b]הכי[/b] חשוב שאת יכולה לעשות בזמן הזה הוא לעבוד עם עצמך, על עצמך, להתפנק, לעשות דברים שאת אוהבת עם אנשים שאת אוהבת , שקרובים אלייך, מחוברים אלייך ומסוגלים לספק לך את התמיכה לה את זקוקה.
אין כל טעם שהוא ייסע ויעשה עבודה ואת פה תפתחי לך מרירות וכעס ותחושת פספוס וכו'. אינני אומרת זאת בהתרסה, אלא בתור הצעה חברית אמיתית ביותר.
אתם יכולים רק לגדול מכל זה, כל אחד עם עצמו וגם במערכת היחסים ביניכם!!!
זו הזדמנות אדירה, אל תתני לה להתנפץ וליפול על דברים קטנים.
אני למדתי על עצמי, שחלק מהעניין של "לתת לו זמן" הוא באמת לנסות לשחרר את כל מה שקשור בנושא הספציפי ובו ולעשות רק דברים שלי, שאני [b]באמת[/b] רוצה עכשיו, בלי לחשוב בכלל על התגובה שלו.
אולי זה הזמן לעשות דברים שביחד לא כ"כ יצא לכם, או שהיית צריכה "לשכנע" אותו שיצטרף אלייך, לא מכירה אתכם, אבל עוות לי דוגמאות סטייל: ליסוע לטייל ולבקר חברים שגרים רחוק יותר, לעשות קורס או סדנא שתמיד רצית, אבל לא היה לך נעים להשאיר אותו לבד, או שהוא לא היה מעוניין, לבלות יותר עם חברים שלך שאינם גם שלו... דברים כאלה, ללמוד לבשל דברים חדשים ולהינות מהם, לסדר את הבית אחרת (פאנג שוואי אולי?).
בהצלחה.


[b][po]שירי בן דב[/po][/b] (2003-01-02T17:24:00):
i am willing to give him time and love and support and understanding if only he willmake a dessicion
that this relationship is what he want from life.
מה שאת אומרת פה זה בדיוק ההפך מחופש. את מוכנה לתת לו תמיכה וכו וכו וכו אבל בתנאי. באהבה אין תנאים, נקודה סימן קריאה...!!! אם את באמת אוהבת אותו כפי שאת מתארת, תהיי מוכרחה למצוא את המקום בתוך עצמך שמקבל גם את האפשרות שאולי מה שהוא מחפש זה לא מה שאת מחפשת. מה שורד המתוקה אמרה זה נכון. תנצלי את הזמן הזה לעבודה פנימית, עם עצמך, או בקבוצה, או שבאמת תלכי ליועצת הפילוסופית. אני פוגשת את מיכל דנקנר לפחות פעם בשבוע והיא אכן נראית זורחת אז כנראה שיש בזה משהו. הוא אמנם נסע פיזית, אבל את גם התרחקת ממנו מעשית, ולא משנה מי עשה את הפעולה. זה זמן טוב להתבוננות, לראיה מחודשת של המצב, קחי אויר והופס, אל תהססי לטבול בתוך מעמקי נפשך. אני מבטיחה לך שתמצאי שם ותלמדי על עצמך דברים מענינים ביותר. תנסי לחשוב על המילה לחץ ומה היא אומרת בשבילך? האם את אוהבת להיות בלחץ? אולי את רגילה? אולי היית רגילה להשיג דברים על ידי לחץ? אני איתך, בכל מקרה, ואני מאחלת לך שתתגברי על תחושת המצוקה והעצבות בקרוב מאוד, הנה, זה כבר קורה, את רק צריכה לשים לב לזה, ושליבך יתמלא בשמחה ושמשאלתך להקמת משפחה אמיתית, עם אבא, אמא וילדים תתגשם במהרה.
(וגם לי אני מאחלת את אותו הדבר). שנה טובה.


[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2003-01-02T23:01:00):
עצובה, (()) תהיי שמחה.
זיו לקח פסק זמן של שלושה חודשים לפני שהחלטנו להתחתן. אני נורא שמחה על זה למרות שאז הייתי נורא עצובה (שמעתי הרבה אביב גפן). ככה הוא ראה שהוא לא מפסיד כלום. ככה הוא חזר. ככה הוא בחר.
בי. מיד שהוא חזר נוצרה אדוה המקסימה. עוד לפני החתונה.
שיהיה רק טוב.


[b]אילנה[/b] (2003-01-03T00:23:00):
בלי קשר לנושא של הדף:
גם אני מוצאת שמיכל דנקנר [b]זורחת[/b] . מיכל, איך את עושה את זה?


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-03T11:39:00):
בואי, תני לי יד ונלך
אל תשאלי אותי לאן
אל תשאלי אותי על אושר
אולי גם הוא יבוא
כשהוא יבוא - ירד עלינו כמו גשם
בואי, נתחבק ונלך
אל תשאלי אותי מתי
אל תשאלי אותי על בית
אל תבקשי ממני זמן
זמן לא מחכה, לא עוצר, לא נשאר

מילותיו הנפלאות של עידן רייכל


[b][po]פלונית אלמונינית[/po][/b] (2003-01-04T02:25:00):
עצובה, החיים מזמנים לכל אחד את השיעור שלו, כל הזמן.
יש דברים שלא יכולים לקרות, עד שהם יכולים לקרות. וביחוד דברים גדולים ומשמעותיים.
אם משהו לא קורה לך כמו שאת מצפה, זה לא בגלל אף אחד. זה בגלל דבר מה בתוכך שאינו מאפשר לו לקרות.
אני לא אומרת את זה כדי שתרגישי אשמה, אלא כדי שתביני, שכל הפתרונות לבעיות ולכאבים שלך, הם תמיד אצלך ולא אצל אף אחד אחר. כך זה גם יהיה בהמשך כשיהיה לך ילד ויהיו רגעים קשים ותקופות קשות, גם אז, את עשויה לצפות לכל מיני דברים מבעלך, דברים שלא בהכרח יגיעו.
גם אז, אם תגידי לעצמך שדברים לא מסתדרים לך בגללו, לעולם לא תפטר לך שום בעיה.
ברור והגיוני שאת מחכה להסכמתו ולמוכנות שלו. אבל את יכולה ליצור את המצב שבו זה יתאפשר לו.
תני לעצמך להפוך לעקרון הנשי: להיות פאסיבית כמו העשב ברוח. לשחרר את כל הכיווצים במוח, לשחרר את כל הכיווצים בגוף. לימדי להשתחרר מהפחד. תברכי את ההתרחקות שלו, ותשלחי לו אור שישמור עליו ויחזק אותו. הדבר הזה, יפתח אצלו את העקרון הגברי. הוא יהפוך לאקטיבי.
הדבר הזה יעזור לך גם להיות מוכנה להריון, ללידה ולגידול ילד יותר מכל רצון ומוכנות שאת מרגישה עכשיו.

אני חושבת שכמעט כל זוג עובר דרך משהו דומה עד שהוא מבשיל כזוג. זוגיות היא דבר מורכב ועמוק ביותר, והיא תמיד נוצרת מחיכוך בין שני אנשים שלכל אחד מהם פחדים ובעיות משלו. תמיד נוצרים מצבים בהם כל אחד דורך על היבלות של השני ומעורר את הכאבים שחשבנו שניפטר מהם ברגע שנתחתן... אבל מה לעשות, במציאות זה עובד להיפך.
את רק יכולה לשמוח שאתם עוברים את הקשיים האלו לפני שיש לכם ילדים, כי יש לכם יותר פנאי להתעסק בעצמכם ואתם לא מעמיסים את הבעיות בינכם על מישהו אחר - קטנטן שצריך אותכם במצב טוב מאד, ולא מתפתלים בלחץ אחד עם השני.
ואתם באמת עוד צעירים כל כך!


[b][po]isha atzuva[/po][/b] (2003-01-04T06:26:00):
thank you all. now that all the advices I read are for me, I see how hard it is to get advices on a web site. the whole writing process gives you the feeling you cant explain yourself, that people are not really understanding you. you feel like they are taking the other person side. I know I need to give him space , and time, but its just so hard. here I am all alone, doing something I didnt choose, while he goes away to make dessicions alone. I'm not saying its not his right, but its hard. maybe I should change it into a daf tmicha, because I feel like all I need is a lot of love.
I'm in a far country as well, (thats also why no nomi will help me), so all my friends are far too, and on a
totally different time zone. so even phone calls are hard to manouver
so here I am asking to be loved. tell me some nice love stories with happy endings, or stories about free happy single woman. I promise to work on myself later. but now all I need is support.


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-04T11:33:00):
חמודה, אני יודעת שזה קשה ובמיוחד כשאת רחוקה כ"כ.
אני חושבת שכולם כאן [b]כן[/b] חושבים עלייך ומנסים לעזור לך as much as they can. אבל את יודעת איך זה, חלקנו טובים בעצות פרקטיות וחלקנו טובים בתמיכה ואהבה. אבל במיוחד כשזה מישהו שאיננו מכירים, ממש, זה "קל" יותר לתת עזרה מעשית.
אז קבלי הרבה אהבה, חיבוקים ופשוט קחי מכאן [b]רק[/b] את מה שאת צריכה ולא יותר מזה, אם זה too much בשבילך כרגע!
כשהזמן יגיע, אולי תוכלי להשתמש גם בדברים היותר פרקטיים. הכל בזמנו.
ושוב אם בא לך לדבר יותר ב live (אין לי בעיה עם time zones אחרים. כשחברתי הייתה באוסטרליה, דיברתי איתה לעתים יותר מאשר כשהיא כאן עכשיו). אז המייל למעלה.


[b][po]מיכל דנקנר[/po][/b] (2003-01-04T12:18:00):
אישה עצובה,
מה את עושה רחוק? למה את לא בארץ? מה מהלך חייך כעת?
כיתבי קצת יותר. אולי נוכל באמצעות סיפור חייך לעזור קצת יותר.
סיפורי נישואין מאושרים? חברה שלי, רווקה ניצחית פגשה מישהו בגיל שלושים ושלוש, כעבור חודשיים היא נכנסה להריון וכעבור עוד שלושה חודשים היא התחתנה. היום הם מצפים לביתה הבכורה (לו כבר יש ילדה מנישואין קודמים)
חברה אחרת התגרשה בגיל 40 (לבעלה היתה מאהבת). היא עזבה את הבית עם שני ילדים גדולים ושקעה במרה שחרה למשך שנה.
אחרי שנה היא קמה מהאבל, מחוייכת, שלמה, אוהבת, נותנת מעצמה. טיפוס אחר לחלוטין ממה שהכרתי אותה. לא יאמן ממש!!! וגם... היה לה עד לא מזמן חבר.
גיל 40 את קולטת??? עם רגל אחת בקבר (כך חשבתי כשהייתי צעירה). את צעירה ממנה ב-14 שנה!!!!!
אני משוכנעת שעבורך זה סוף העולם, תני לתקופה הזו לעבור. הזמן מרפא...
איפה את? אולי תיסעי להודו לאיזה אשראם? אולי תלכי לעשות טאי-צ'י? אולי סתם תיקחי מסאג' או טיול על חוף הים בשקיעה?
חיבוקים . מקווה שאני עוזרת ולא עושה יותר רע...


[b][po]מיכל דנקנר[/po][/b] (2003-01-04T12:22:00):
אילנה,
לגדי השאלה שלך:
קודם כל ויתרתי.
ויתרתי על להיות צודקת תמיד, ויתרתי על לנהל את דני, ויתרתי לכפות עליו את מהלך חיי כפי שאני מוצאת לנכון באותו רגע, וויתרתי על הכעס.
מכאן, הדרך אל האושר קצרה מאד.
הוא חזר בגדול (כתבתי בייעוץ זוגי מה קיבלתי)
מכל מקום לא היינו מצליחים "להעצים" בלי נעמי.
אמא שלי סיפרה לאיזה פסיכולוג שעובד איתה שביתה מתחתנת (הוא מכיר את הסיפור) והוא מיד שאל אם היינו בטיפול.
אי אפשר היה להגיע לזה בלי הפרספקטיבה שנעמי נתנה.


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2003-01-04T12:54:00):
מיכל,
על פני:
[u]אי אפשר היה להגיע לזה בלי הפרספקטיבה שנעמי נתנה.[/u]

יהיה נכון יותר: לא יכולנו להגיע לכך בלי הפרספקטיבה שנעמי נתנה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2003-01-04T18:37:00):
אישה עצובה שלום. רצית סיפורים אישיים עם סוף טוב, אז הנה:
אני בת 33 ולכן מרשה לעצמי להגיד לך שכל הזמן עוד לפניך... זה נשמע מתנשא מאוד אבל אני מרשה לעצמי לכתוב זאת כי עברתי דברים מאוד דומים לשלך. היינו ביחד מגיל 19 ובגיל 25 החלטתי שאני רוצה להתחתן. אבל הוא לא רצה. גרנו ביחד 5 שנים לפני כן. אבל הוא לא רצה להתחתן. איתי. עם אף אחת בעצם. אז שיחררתי אותו והוא הלך. וקצת מתתי. בכיתי, לא אכלתי (רזיתי ב 5 קילו ב 10 ימים - דווקא זה היה אחלה).
והוא חזר.
התחתנו, לקחנו משכנתא, קנינו דירה. כל מה שהוא פחד ממנו כל כך . והיה נורא טוב.
בגיל 26 התחלתי להרגיש את הכמיהה הזו, הריקנות הזו שרק תינוק יכול למלא.
והוא לא רצה.
בכיתי, התחננתי, כל פעם שחברה סיפרה שהיא בהריון - מתתי קצת, והוא עדיין לא רצה.
אז נשמתי עמוק ושיחררתי. ירדתי מהעניין לכמה שנים. היה קשה, אבל ניסיתי באמת לנצל את הזמן שלנו יחד. נסענו, טיילנו, ישנו עד מאוחר...
ובגיל 29 הוא רצה. מאוד. מאוד.
היום אנחנו בני 33 עם שני ילדים מדהימים שהיה שווה לחכות להם ולעשות אותם ביחד. לא הייתי רוצה גבר אחר כאבא לילדי. גדלנו יחד ובאנו מוכנים להורות הזו.
מה הלקח מהסיפור שלי? שגיל 26 הוא נורא נורא צעיר. לא הייתי האמא שאני היום והוא לא היה האבא שהוא היום בגיל 26. הזוגיות שלנו בגיל 26 לא הייתה עומדת בתהפוכות של לידת שני ילדים ברווחים כה קטנים.
אז תנשמי עמוק. תני לו את הזמן שלו, כדי שתוכלו לעשות את זה יחד.
בהצלחה


[b][po]isha atzuva[/po][/b] (2003-01-05T07:18:00):
neshikot to every body


[b][po]עירית ל[/po][/b] (2003-01-05T08:38:00):
[u]באהבה אין תנאים, נקודה סימן קריאה...!!![/u] - אצל מי זה כך?. הלוואי שזה היה נכון בשבילי, זה נשמע כל כך טוב. אבל לי יש תנאים והראשון שבהם הוא שיאהבו אותי חזרה, או שהאהבה שלי תתייבש.
עצובה - הכי חשוב נראה לי לפוגג את הכעס, כך שאם הוא יחזור תוכלי לקבל אותו.


[b][po]isha atzuva[/po][/b] (2003-01-06T06:17:00):
is love enough?
my friend just told me about a boy friend she had, and how they broke up because "all they had was love".
about TNAIM , do you really think that there is relationship without them. love might work BLI TNAIM, but will marrige? will friendship? dont we always want something in return ?h
and also, how can you not be mad. I love him so much but I'm getting more and more angry every day. I find new things to be angry about. I ask myself, am I really willing to forgive.
what does it mean to forgive anyway? I know I love him, and I know I'm angry, but I'm not so sure about all
the rest
many people here told me, and other people with other problems how all the solutions are within you, and everything that happens to you happens for a reason within you. but how do you deal with it? what does it really mean.

[u]אם משהו לא קורה לך כמו שאת מצפה, זה לא בגלל אף אחד. זה בגלל דבר מה בתוכך שאינו מאפשר לו לקרות. אני לא אומרת את זה כדי שתרגישי אשמה, אלא כדי שתביני, שכל הפתרונות לבעיות ולכאבים שלך, הם תמיד אצלך ולא אצל אף אחד אחר.[/u]

can you explain it more? and how are you spouse to find this thing within you that doesnt let things happen?
maybe now I am more ready for advices.


[b]אלמונינית[/b] (2003-01-06T16:57:00):
עצובה יקרה.
הצעד הראשון הוא להסכים להקשיב לדברים הלא קלים האלו ואת זה את כבר קצת עושה.
כל הכבוד לך!
הצעד השני הוא להבין שכל כעס שלנו עשוי מחוויות עבר שצברנו. בן הזוג הוא רק מדיום או מראה שמשקפת לנו את הנקודות הכואבות של עצמינו שאנחנו סוחבים איתנו כל השנים. ולכן הדרך אל הפיתרון, שהיא לרוב ארוכה ומפותלת, נמצאת בתוכנו.
למה מפותלת? כי באופן "טבעי" אנחנו בורחים מהמקומות שבהם קשה לנו עם עצמינו. הרבה יותר קל לנו להאשים אחרים בכך שאנחנו לא מצליחים להגשים את עצמינו, לא אוהבים את עצמינו, ולא מאושרים. גם כשאנחנו מחויבים לחפש את האמת שלנו שמסתתרת מאחורי כל מיני דפוסי התנהגות וחשיבה, קשה מאד להשתחרר מהם, וצריך כוח רצון עז והרבה התבוננות עצמית כדי להתעלות עליהם. וכמובן - רק כשנורא קשה לנו בחיים אנחנו מחפשים את הדרך הזאת שתגאל אותנו מהייסורים. כשטוב לנו, אין לנו כל צורך בעבודה עצמית... וזהו הטוב שברע...
אצל רובנו הבסיס לכל הכאבים עשוי מחוסר אהבה עצמית, מחוסר קבלה עצמית.
ואהבת לרעך כמוך - כולל גם אהבה עצמית. מי שלא אוהב את עצמו - לא יכול לאהוב אחרים. הוא יכול להיות רכושני, או לרצות לשלוט באחרים, אבל הוא לא יכול לאהוב אותם.
הפחד לאבד עשוי מחוסר אהבה עצמית. מהפחד לא להיות נאהב.
אהבה עצמית - כשמגיעים אליה - מתקיימת תמיד, גם כשבן הזוג הולך מאיתנו מכל סיבה שהיא.
אהבה עצמית מבטיחה זרימה של אהבה מאיתנו ואילנו בכל מצב.
אהבה עצמית משחררת אותנו מפחדים וממעצורים ומאפשרת לנו להגשים את עצמינו במלואנו ללא מאמץ.
יש עוד המון מה להגיד על זה אבל כבר נכתבו על זה הרבה ספרים.
אולי מישהו יוכל להמליץ לך על ספר טוב בתחום.
אני מאחלת לך הרבה אומץ, עצובה מתוקה, בדרך לאהבה עצמית.


[b][po]פילפלונית אלמונית[/po][/b] (2003-01-07T22:20:00):
עצובה יקרה.
כולן כאן שומרות סוד. אבל אני אגלה לך אותו.
לגדל ילד זו משימה מאד קשה. אולי הדבר הכי קשה, מחייב, תובעני שיש בחיים. כן, כן, יאמרו כולן שזה גם הדבר הכי נפלא ומעצים. אבל קודם כל, זה ק-ש-ה.
כולך בת 26. אחותי ילדה את התינוק הראשון שלה בגיל 40! לאן את ממהרת?
דבר נוסף שכדאי לקחת בחשבון, זה שאנשים עושים מעשים לא-ראציונאליים, כמו הולדת ילדים בזמן לא מתאים (ועוד כל מיני דברים אחרים) ואח"כ עושים ראציונליזציה למעשיהם (קרי: "זה הדבר הכי מדהים" "לומדים מהם המון" ,שווה כל רגע, למרות הקושי").
עוד דבר שכדאי לקחת בחשבון, זה שילדים יכולים להפריע (בלשון המעטה) לחיי זוגיות מוצלחים.
אולי יאמרו שמה שכתבתי כאן הוא דמגוגיה, אבל בתוך כל הצמר-גפן הפנטזיונרי, מצאתי לנכון להתבטא באופן זה.
עשי לעצמך טובה, חסכי לעצמך, לפחות בינתיים, את עוגמת הנפש הזו שהיא היחידה בעולם שאינך יכולה לעשות עליה UNDO


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-07T22:30:00):
יש משהו במה שכתבה קודמתי, אבל וזה אבל גדול, כאן נכנס מומנט המוּכנוּת. אם הוא לא קיים, אז כן בטח, זה עול וקשה ומתיש וכו'... כל העניין במוכנות בעיניי הוא להיות מוכן לקבל על עצמך את הלמידה הזו, השיעורים האלה, הקשיים האלה ועוד... זה לא אומר שבזה שמקבלים אותם ומזמינים אותם לחיים שלנו הם נעלמים ולא מתייחסים אליהם, אלא רק למה ש"מדהים". זה אומר, בעיניי, שאז מתחילה העבודה האמיתית. מה שמחזיר אותי אלייך העצובה. בגלל שכ"כ הרבה עבודה רק מתחילה עם הילדודס, שווה לעשות את זו הפרטית (או הזוגית), או לפחות להתחיל, לעלות על איזשהו מסלול, עוד קודם. מנסיון אישי, זה משתלם ביותר!


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2003-01-08T13:42:00):
חותמת על כל מלה של הפילפילונית.
כל חיי ידעתי שגידול תינוקות זה ק-ש-ה.
פחדתי להיות אמא, בגלל זה. פחדתי ורציתי.
נכון שגיליתי להפתעתי איזה אושר זה - לא דמיינתי את גודל האושר.
אבל עבודה קשה. הופך את כל החיים. בלתי הפיך.

נקודה למחשבה:
החוכמה היא לא "לרצות ילד", אלא "לרצות להיות אמא". או "לרצות להיות אבא".
ההבדל תהומי.
כשרוצים "ילד", המציאות הקשה שוברת את הפנטזיה, במקרים רבים.
כשרוצים "להיות אמא", המציאות ניתנת להתמודדות, בדרך כלל.
ובאמת צריכים להיות מוכנים לזה.

אז (()) גדול לך, ומקווה שגם המוכנות שלו תבוא מהר. באופן אישי אני מכירה זוגות שבהם הבעל "נכנע" ללחץ של רצון האשה, ונכון שנולדו הילדים, אבל את חוסר התמיכה היא קיבלה, ובגדול, אחרי הלידה. האמהות האלה מצאו את עצמן חד הוריות עם בעל. אז אין פיתרון פשוט. אני רק מבינה אותך לגמרי לגמרי בקטע של "למה הוא לא יכול להיות באותו מקום שאני"...


[b][po]פילפלונית אלמונית[/po][/b] (2003-01-08T21:32:00):
משיטוט קליל באתר הזה, ראיתי עוד משהו לא נעים שילדים מייצרים: חוסר חשק מיני. |N|


[b][po]isha atzuva[/po][/b] (2003-01-09T04:27:00):
he is coming back now. and we are going to go to therapy. not neomi, just a regular shrink. I will try to take with me every thing you said. give him the time he needs, until he will want to be a dad, just like I want to be a mom. I think one of the most important things you told me here was the importance of transfering anger into pain, and dealing with things within you, without hoping the other side will change himself for you. I will try to work on myself to accept him as he is, with his needs, and with what he wants, and not to force him to want what I want, but I know its going to be very hard. I'll need all the faith in the world to believe in our love, in me and in him, and that these things can keep us together with happiness and fulfeelment for both of us.
wish me, and us luck.
thank you all for being so supportive, and maybe in few years I'll be able to share with you the rest of the story, and the new stories that will come out of it.
once again, neshikot lekulam from isha atzuva pachot


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-09T10:47:00):
כל הכבוד לכם. ישר כוח!
אכן דברים לא קלים לפניכם, אבל שווים!
(())


[b][po]פילפלונית אלמונית[/po][/b] (2003-01-09T15:29:00):
איזה מתח, איזו דרמה!!! תוציאו את הכינורות, לי כבר יש ממחטה ביד


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-01-12T00:56:00):
פילפילונת אלמונית, קראתי את תגובתך לפני יומיים, התבעסתי ושתקתי. רק היום הבנתי שבא לי להגיד לך משהו.
עדיף בהרבה להיות אשה עצובה מאשה סרקסטית וצינית.
אשה עצובה מחפשת דרך, ויש סיכוי שהיא גם תמצא אותה. אשה צינית וסרקסטית סוגרת את כל האופציות למצוא דרך. אשה צינית היא אשה שהלב שלה כל כך מצולק עד שאין בו מקום לתקוה ואין בו סיכוי לשינוי. ציניות היא הדרך הבטוחה להשאר תקוע באותה נקודה כל החיים. אם זה מה שאת באמת רוצה, אני מאחלת לך שתצליחי בזה.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2003-01-12T16:16:00):
ענת - אני הבנתי את דבריה של פילפלונית כפשוטם - שמחה, סקרנות, התרגשות.
תקראי לי תמימה.


[b][po]איילת שואלת[/po][/b] (2003-01-12T16:37:00):
על פניו, פילפלונית אלמונית נשמעת סרקסטית.
אבל היא צודקת, לגדל ילדים זה קשה, ואף אחת אחרת לא התיחסה לנקודה הזו.


[b][po]ענת ג[/po][/b] (2003-01-12T21:34:00):
והיא דווקא נתנה עיצה לא רעה לאשה עצובה (פחות) .כולה בת עשרים ושש . לא שאני מזלזלת חלילה במוכנותך להיות אמא , רק זוכרת מעצמי את הגיל הזה , ואיזה מזל ענק שחיי נכבלו (!! כן !! נכבלו , בכבלים מתוקים אמנם אבל כבלים), עשר שנים מאוחר יותר . אני מרגישה די חצופה להתערב עם עיצות לזוג שאני בכלל לא מכירה , אבל כשאדם קרוב לי מאד עמד להתחתן כדי לתקן את מערכת היחסים הקשה שהיתה לו עם חברתו , ןלהענות ללחץ שלה להביא ילד לעולם כדי שיהיו שלמים באמת וחייהם הרגשיים "יסתדרו" , הזהרתי אותו שמהרגע שנולד ילד זה רק נהיה יותר קשה , לא יותר קל , ושלא יבנה מגדל על יסודות רעועים . הם נפרדו פרידה כואבת ועצובה והיו לי יסורי מצפון שבכלל התערבתי . בכל אופן ,אם כבר מדברים על ממחטות וכינורות , כמה שנים עברו , הוא מחכה להולדת תינוקו הראשון שנוצר באהבה רגועה .


[b][po]שרה המשוחררת[/po][/b] (2003-01-13T20:17:00):
אישה עצובה שלום,
אולי את כבר לא קוראת בעמוד הזה, אבל בכל מקרה, רציתי להשמיע קול קצת שונה.
הועלתה כאן נקודה חשובה, לטעמי: כמעט אף אחת לא התיחסה לנושא של הבאת ילד לעולם.
מבחינתי, זה החלק המעניין ב"צרותייך". בכל הקשור לקשר עם בן-זוגך, ממילא כבר קיבלת מלאי של עצות...
אני בת 38 וחצי. אני בחרתי לא להביא ילד לעולם. בינתיים.
ואם "השעון הביולוגי" שלי (מושג טעון שליליות!) לא יאפשר לי לבחור אחרת, אם ולכשארצה,
אקבל את זה (וגם תמיד אפשר לאמץ).
כמו שאמרה אישה חכמה אחת: "לפעמים עצוב לי שאין לי ילד. אבל אני לא מתחרטת".
למרות החזות הסרקסטית-צינית של פילפלונית אלמונית, אני נוטה יותר לזרם שלה.
כל חברותי ובנות משפחתי שיש להן ילדים, מעידות בפני
(אם במילים, ואם מאיך שאני חווה אותן) שזו משימה קשה.
לא נעים לי לפרט כאן את כל הקשיים שאני רואה... וזאת לא הנקודה, אלא רק החלק הראשון שלה.
(אגב, גם עם בן זוגי ישנם זמנים של הפוגות ארוכות בסקס, אבל זה לא רק קשור בילדים,
כפי שהעירה פילפלונית אלמונית).
הנקודה היא שהבאת ילד זו בחירה. זה לא יעוד. זה לא יותר "טבעי" מאשר לא להביא אחד.
זו חוויתי האישית, ואני עומדת מאחוריה למרות הלחץ החברתי המופעל עלי. (לו הייתי חיה
בחלקים מאירופה או ארה"ב קולי לא היה נשמע כזה יוצא דופן).
ברמה הרציונלית, זה הולך ככה:
ה"דחף" לעשות ילד נובע בבסיסו ממניעים גנטים. זו אנוכיותו של הגן האנושי: להתרבות.
יותר חשובה לו הרבייה, מאשר החיים עצמם (ולכן "החזקים שורדים").
לשם כך, צוידנו במערכת רגשות הכוללות את רגש התשוקה (כדי שנעשה את זה כבר...)
ורגש החמלה והאיכפתיות (כדי שנדאג ליצור הקטן וחסר האונים שייוולד בגלל ש"עשינו את זה").
לא צוידנו ברגש של "רצון לתינוק". זה כבר עניין של התניות חברתיות (כאשר "המשפחה" היא גם חלק מהחברה).
אם כך, מה שניתן להסיק הוא, שהבאת ילד לעולם הוא סוג של השתעבדות (סליחה מראש לנפגעות מהמילה, אבל
לצורך הדיון, זה פשוט מתאים...) לצו הגנטי, היינו: "הטבע".
זה דבר די מגוחך לעשות בימינו, כאשר כמעט בכל דבר כבר התגברנו על הטבע.
וכמו שציינתי למעלה, לגנטיקה לא איכפת מהחיים עצמם, כמו שאיכפת לה פשוט להשתכפל.
אז, אישה עצובה פחות, ההחלטה כמה את רוצה להקשות על עצמך את החיים היא שלך.
אני מסכימה עם האמירות על הקסם והחן של הילדים. יש הרואות את ההזדמנות להתפתחות דרכם.
אבל יש עוד אופציות.
אז במקרה שלא חשבת עליהם (ואולי כבר ידעת את כל הדברים האלה שאני מספרת),
שמחתי להשמיע קול שונה.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2003-01-14T19:43:00):
[u](וגם תמיד אפשר לאמץ.[/u]
שרה, לא תמיד. גם לזה יש שעון ביולוגי. קראי ב [po]כמה ילדים[/po] .

ואגב, שרה, אני תומכת בך לחלוטין.
כמו שכבר כתבתי באתר לא פעם, לדעתי, יותר מדי אנשים מביאים לעולם ילדים אך ורק בגלל לחץ חברתי ומשפחתי, או בגלל שנדמה להם ש"צריך", בלי מחשבה על המשמעות של הבאת ילדים לעולם, בלי שום שמץ של מושג במה זה כרוך, בלי כל הכנה לקראת העבודה הקשה והאחריות הכבדה - והתוצאות רעות, במיוחד לילדים שנולדים, אבל האמת, לא פחות מכך - להורים המסכנים, שמגלים מאוחר מדי שאי אפשר להחזיר את התינוק לחנות, או ש(כמו שציטטו אותי פה באיזה גריין) אי אפשר לאפסן אותו חזרה על המדף כשמתעייפים מלשחק בו (כמו שאפשר לעשות עם הבובות).
אני אישית הייתי רוצה שרק אנשים שבאמת רוצים להיות הורים ומוכנים להשקיע את המאמץ הכרוך בכך וליהנות מהתהליך בלי לצפות לתמורה, רק הם יביאו ילדים לעולם, בעיניים פקוחות.
הבעיה שהמציאות לא עובדת לפי הפנטזיות שלי ;-)

מצד שני, שרה, לא מצאתי בדבריה של העצובה שום רמז קל שבקלים לכך שהיא לא מוכנה לילדים או לא מבינה במה גידולם כרוך.
כל מה שהיא כתבה מצביע רק על הרצון כן להיות אמא. רצון פנימי חזק.
לכן, יוצא שאולי את תומכת פה בבעלה של העצובה, במקום לתמוך בעצובה. את מבינה למה אני מתכוונת? זה נשמע לא לגמרי בַמַקום להגיד למישהי שמספרת עד כמה היא רוצה ילד, שלא מוכרחים להביא ילדים לעולם...


[b][po]איתי שרון[/po][/b] (2003-01-15T09:25:00):
אני לא חושב שאפשר לדעת מראש איך זה להיות עם ילדים, כך שנדמה לי שקשה "להאשים" מישהו שמביא ילדים לעולם "בלי להיות מוכן". לי (כמו כולם?) לא היה מושג אמיתי מה זה דורש עד שהתחלתי להתנסות בזה. גם את מה שמרגישים כלפי הילד אי אפשר לדמיין מראש, בטח לא את השילוב שלהם. אני לא יכול לחשוב על דרך כלשהי שבה מישהו יכול להבין מה זה אומר. אולי צריך לעשות "גיבוש מועמדים להורות" כדי לדעת מי יכול כבר להיות הורה? פעם קיבלתי אימיל מצחיק שבו מתוארים רשימה של ניסויים שמישהו צריך לעשות כדי לדעת אם הוא מתאים להיות הורה, דברים כמו "כך שק חול, טבול אותו במים והסתובב איתו על הכתף במשך 8 שעות רצופות תוך שאתה שר את כל שירי הילדים שאתה יכול לחשוב עליהם (וממציא חדשים כשכולם נגמרו)". הדבר האחרון שהיה כתוב שם זה "מצא זוג הורים עם ילד והסבר להם בדיוק איך הם צריכים לגדל את הילד שלהם כי זו הפעם האחרונה שתדע איך".


[b][po]שרה המשוחררת[/po][/b] (2003-01-15T11:37:00):
בשמת- נדמה לי שהסברתי יפה וקצר מדוע בחרתי להתייחס לפן הזה של הסיפור של אישה עצובה.
לפי הטענה שלך שאני "[u]תומכת פה בבעלה של העצובה, במקום לתמוך בעצובה[/u]", אני חושבת שאת אומרת לי שיש דברים שמוטב לא לדבר עליהם.

[u]אני לא חושב שאפשר לדעת מראש איך זה להיות עם ילדים.[/u]
אמממ....אפשר לנחש בערך לפי מה שרואים מסביב. אבל צודק לגמרי, שאין דרך לאדם ללא ילדים לדעת [b]בדיוק[/b] איך זה מרגיש כשאחד כזה, מהגנים שלך, נמצא בידיים שלך.


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-01-15T11:41:00):
שרה, זה הרבה מעבר לגנים. מעורבים בזה גם הרבה הורמונים ורגשות וזכרונות והתניות ועוד ועוד


[b][po]שרה המשוחררת[/po][/b] (2003-01-15T11:53:00):
[u]שרה, זה הרבה מעבר לגנים. מעורבים בזה גם הרבה הורמונים ורגשות וזכרונות והתניות ועוד ועוד.[/u]
זה בדיוק מה שטענתי, רק נכנסתי לפרטים שמרכיבים את המושג "הרבה מעבר...ועוד ועוד".


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2003-01-15T12:39:00):
[u]שיש דברים שמוטב לא לדבר עליהם.[/u]
חס וחלילה, חלילה וחס, בחיים לא אטען דבר כזה, לא יעלה על הדעת.
אבל אולי פשוט לא בדף הזה?
get my meaning?
אפשר לכתוב בדף אחר (יש פה דפים מתאימים לדיון זה, ולדעתי הוא אפילו נערך כבר בעבר), ופה לעשות קישור אליו, שיידעו שהנושא כאן הוא שגרם לך לחשוב על זה. אבל פשוט, נדמה לי שבדף תמיכה - וזה מה שהעצובה ביקשה לאורך כל הדף - צריך להיזהר עוד יותר, במיוחד מהשתמעויות כאלה.
שימי לב שאת זה כותבת לך פה אלופת חוסר הטקט באתר, כן? ;-)


[b][po]שרה המשוחררת[/po][/b] (2003-01-15T18:23:00):
[u]ולדעתי הוא אפילו נערך כבר בעבר.[/u]
יכול להיות שעדיין קיים? איפה? מעניין לקרוא.


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-01-15T21:11:00):
בהמשך לשק החול הרטוב עם שירי הילדים - שמעתי על סטיקר שאומר:
[b]אין דבר שאינני יכול לעשות. יש לי ילדים[/b]


[b][po]איתי שרון[/po][/b] (2003-01-16T16:56:00):
:-)
שרה - אני לא חושב שאת יכולה לקבל אפילו קרוב לתחושה רק מלהסתכל סביב. עד שלא תתעוררי בלילה כל שעה וחצי ותחשבי "איפה מקבלים עליו זיכוי" מצד אחד, ואחרי זה תראי את החיוך שלו בבוקר ותחשבי "איזה אושר שהוא פה" לא תדעי. בעקבות ההתנסות שלי אני גם מתחיל לפקפק באפשרות שמישהו בלי ילדים יכתוב ספר על גידול ילדים. אבל זה כבר באמת שייך לדף אחר.


[b][po]שרה המשוחררת[/po][/b] (2003-01-17T15:53:00):
בודאי שלא.
אני [b]כן[/b] יכולה לקבל מספיק מידע ותחושה שתסייע לי לעשות את הבחירה שלי.
אגב, גם על המצב ההפוך זה נכון: אדם עם ילדים אינו יכול לדעת במדויק איך זה לחיות ולהתבגר (ולהזדקן) ללא צאצאים.


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2003-01-17T18:18:00):
כל החיים שלי רציתי להיות אמא. כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל, עניתי - אמא. כשהיה לי בן זוג, כל הזמן בדקתי אם הוא מתאים להיות האבא של הילדים שלי.
כשהייתי בת 26 מצאתי אותו, פחות או יותר אילצתי אותו להתחתן איתי (באמצעים נשיים מתוחכמים כמובן, לא באופן ישיר. אפילו אני לא הייתי מודעת לזה בזמנו...). מיד לאחר הנישואים (אזרחיים) התחלתי בטיפולי הפוריות. הוא לא ממש רצה, אבל הרצון שלי היה הרבה יותר דומיננטי מההתנגדות שלו. במקביל הסתבר שמלבד בעיות הפוריות שלי, גם הזרע שלו לא מאד משובח.
די מהר הפסקנו לנסות וארבע שנים אחרי שנישאנו - התגרשנו.

היום, שמונה שנים אחרי הגירושים - הוא אב גאה לתינוק בן 3 חודשים (בלי שום בעיות בזרע הפעם) ואני או טו טו אמא לתינוקת מאומצת.
הגוף שלו שיתף פעולה עם חוסר הרצון שלו לא להיות אב, וכשהנפש היתה מוכנה - הגוף יישר קו.

וגם אצלי זה היה ככה, בערך. ברגע שעלה בי (שוב, אחרי שנים של הדחקה) הרצון להיות אמא, הכל הסתדר. פתאום נמצא הכסף לצורך האימוץ, פתאום יש המון תמיכה מסביב ועוד ועוד ועוד.

ולמה אני מספרת את כל זה?
כדי לומר שכל דבר בזמנו.
אי אפשר לזרז תהליכים, וגם כשבכל זאת מצליחים לזרז אותם - התוצאות בדרך כלל עצובות. אפשר לקרוא את זה בחלק מהסיפורים פה בדף.
אני מאמינה שיש סיבה לעיכוב, אם בן זוגך, אישה עצובה, עדיין אינו מוכן להפוך לאב - אל לך ללחוץ עליו.

הסיפור שלנו, כל אחד לחוד, הוא סיפור מצויין עם סוף טוב.

אז... קחי נשימה עמוקה, חכי קצת, תני לו להתבשל ותני לעצמך להנות בינתיים מהזוגיות, כמו שהיא היום.

(())


[b][po]רועי שרון[/po][/b] (2003-01-17T20:19:00):
[po]אישה עצובה[/po], (())


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-02T05:32:00):
בגלל שכולכם (או לפחות הרוב המשמעותי) הייתם כל כך תומכים לאורך כל הדרך, החלטתי לספר לכם את סופו העצוב של הסיפור. אחרי שבוע של טיפול הוא בא ואמר שהוא החליט לעבוד על הפחד שלו מאובדן החופש מתוך הזוגיות ולא על הפחד מן הזוגיות מתוך החופש. אחרי עוד שבוע, הוא הודיע שהוא הולך, ופשוט הלך. השאיר אותי לבד באמריקה הרחוקה, והלך לדרכו לחפש את עצמו. אני מנסה לכאוב במקום לכעוס, אבל זה קשה. הרגלים של שנים באמפטיה לכל מי שמסביב, הרגילו אותי תמיד לנסות ולראות איך הצד השני רואה את העולם. והוא אומר שהוא אוהב אותי אבל שהנישואים, ובעיקר הרצון שלי להיות אמא (ולא יעזרו כל המזהירים וכל המפחידים, במילון שלי ליד המילה אושר יש תמונה של אמא ואבא וילד, אולי אני תמימה, אבל ככה אני מרגישה, כל הגוף שלי וכל הנשמה שלי רוצה להיות אמא), מפחידים אותו, מלחיצים אותו, כולאים ואוסרים אותו. ולכן הוא הולך, נעלם, לא משאיר סימן, לא עוזר לרכך את הלם הפרידה. שמונה שנים היינו ביחד. טיילנו יחד בעולם, גרנו בבית אחד שלוש שנים שלמות, חיכינו אחד לשני, תמכנו, אהבנו והיינו חברים הכי טובים בעולם. מפחיד אותי לחשוב שאולי מי שכתבה למעלה על כך שאם נתנו למישהו ללכת והוא הלך ולא חזר, סימן שהוא לא היה שלך אף פעם. אז מה, הוא באמת לא היה שלי אף פעם?
לא יודעת בדיוק לאיזה סוג של תמיכה אני מצפה. עולמי חרב עלי, ואף על פי שהשכל, וגם כל השכנים אומרים לי "יהיה טוב" "את חזקה" (אין דבר יותר מעצבן מלהראות לכולם כל כך חזקה), "עדיף עכשיו ולא אחרי שיש ילד" "את תמצאי אהבה חדשה ותתחילי חיים חדשים ויפים", אני יודעת שזה נכון אבל הלב שלי בוכה בלי להפסיק. איבדתי אהוב, איבדתי חבר, איבדתי אמון, איבדתי את עצמי המאושרת בחלקה והמאמינה שאם עושים טוב יהיה טוב.
מחפשת כרגע את הכפתור שמעביר את החיים מהר, אבל לפי מה ששמעתי, בדגם שלי כנראה שכחו לחבר אותו.
אז כנראה שאני לא אהיה אמא בקרוב. עצוב, עצוב עצוב נורא.
אולי גם עכשיו תצליחו לעזור, רק תנסו נורא לא לעצבן, מזה יש לי מספיק.
מחכה לחיבוק.


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-02T05:33:00):
קראתי שוב, כמובן רק בדיעבד, וראיתי שיצא קצת מבולבל ותלוש, ויש כל מיני משפטים שמתחילים ושוכחים להגמר, אבל אני בטוחה שבכל זאת תבינו.
כשיש בלגן בלב, נהיה גם בלגן בראש.


[b][po]עוף החול[/po][/b] (2003-02-02T06:10:00):
אני רק מקווה שכשאת יושבת ומנתחת את מה שקרה לכם את מצליחה להבין שזו לא היתה אשמתך. אני מקווה שאת מבינה שהבעיה היא אצלו ושלו ולא שלך. נכון שגם את איבדת משהו אבל את נשמעת לי אישה צעירה ובריאה שתצליח לבנות זוגיות חדשה ואיכותית עם גבר אחר שידע להעריך ולהנות מיתרונותיך. הוא לעומת זאת ימשיך לברוח מעצמו וממחויבויות.
התבגרות פירושה לקיחת אחריות, הוא כנראה לא ממש מסוגל להתבגרץ
חבל אבל באמת מזל שזה קרה בשלב הזה ולא יותר מאוחר.
אני מקווה בשבילך ומאחלת לך חיים נפלאים.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2003-02-02T07:17:00):
(())
תבכי, תבכי. בסוף תוכלי לקום ולהתחיל להמשיך.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2003-02-02T09:49:00):
קודם כל, ממש כואב לי בשבילך.
יכול להיות שהוא הלך, אבל בקרוב יתעשת ויחזור, כי יבין שהאהבה שלו אלייך חזקה מהפחד?
אם כן, תקבלי אותו?
או שהוא התגלה כ"לא חבר" ואת לא תבטחי בו שוב?
\סתם תהיות, את לא צריכה לענות. מאחלת לך לפגוש בקרוב מישהו שיהיה באמת איתך.


[b][po]עדי יותם[/po][/b] (2003-02-02T10:12:00):
עצובה - (())
תני לעצמך להיות חלשה, להתאבל, לסגור את הסיפור.
אובדן האמון הוא לטעמי החלק הקשה ביותר בכל זה. כי איך אפשר לדעת בפעם הבאה שזה לא יקרה שוב? אי אפשר, ומצד שני, אפשר ללמוד ולהמשיך הלאה. כשתתאוששי קצת ויהיה לך כוח, ממליצה לך על כל ספר שהוא של הארוויל הנדריקס.


[b][po]אביב חדש[/po][/b] (2003-02-02T12:07:00):
עצובה - חיבוק.
מצטרפת למסעדה שאומרת לרוב כל מה שאני חושבת, ללאתאום מראש.
אני תמיד מקנאה במי שמסוגל להיות חלש, ולא מרגישה נוח עם הבכי שלי. מותר להתמוטט, לבכות, לצרוח, לכעוס, לישון כמה ימים ולא לצאת מהמיטה.
אחר כך תמיד בא כח שמוציא מהמקום האפל הזה, ומגלים שהכל נסגר ואפשר להמשיך הלאה.
שוב חיבוק.


[b][po]מיכל מ[/po][/b] (2003-02-02T12:48:00):
עצובה, חיבוק חזק וגדול.


[b][po]איילת לא מבולבלת[/po][/b] (2003-02-02T13:16:00):
עצוב לי איתך,הסיפור שלך בממד מסויים החזיר אותי לסיפור שלי,היום אני גרושה עם ילד.וחייתי שנים רבות בתקווה שהוא יחליט שמה
שהוא רוצה זה אותי.וזה לא קרה ובינתיים עברו להן השנים והנה אני בת 36.
אבל החלק האופטימי שאני רוצה לחלק איתך,הוא שיש חיים אחרי,אולי זה לא מנחם כרגע,והכאב והצער והאובדן גדולים מנשוא,אבל הם חלק מהגדילה שלנו
ובעצם מההפרדות מהאדם האהוב שרצינו בחיינו.לא האמנתי שאוכל לאהוב ולרצות אחר וזה קרה! עברתי התאבלות ארוכה,וצער עמוק,אבל היום
אני יודעת מה אני רוצה והולכת על זה.ואני מאמינה ומאחלת לך מכל ליבי שלאט לאט,עם הזמן תגיעי לזה גם את.
וקבלי ממני חיבוק אחות ענק וחם!


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2003-02-02T16:59:00):
עצובה,
זמן חמלה. חמלה עולה מתוך ההבנה שכך הם פני הדברים. קבלת העובדות כפי שהן וקבלת עצמך כפי שאת יניבו פרוק של תחושות כמו כאב וכעס.
כאב, כעס ועוד מגוון גדול של רגשות נמצאים בתוכנו כפוטנציאל ועולים ומתגלים כאשר אנו עוברים טלטלה או שינוי בנסיבות הרצויות לנו.
על מנת להשתחרר ממנו, נסי לברך אותו, להודות לך על כל מה שהיה בשבילך ובמיוחד על כך שקם והלך. במעשה זה הוא גילה אחריות בלתי רגילה, בהצהירו כי אינו מוכן למחוייבות הנדרשת להקמת משפחה גילה כנות ומודעות עצמית. בהחלטתו לעזוב הניח לך להמשיך בדרכך ולא להקשר לכבליו עוד. תחושת הכשלון ברורה, מובנת ואנושית, רצונך להיות לאם אף הוא מובן ואנושי. אלא שזמן הזה את נדרשת לכאב, סבל ותחושות שליליות על מנת שתוכלי להתקדם.
התקדמות זו תבוא, האור, השמחה והיצירה יגיעו, יתכן שבדרך מפתיעה, יתכן שקרוב ממה שאת מעלה על דעתך.
התמקדי בעצמך. ראי את עצמך כיחידה עצמאית אחת. בשלמותך יעלה הקשר הזוגי הבא לכדי הגשמה.


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-02-02T21:03:00):
חמודה, חיבוק גדול.
מקווה שיש לצידך חברים טובים (או אחד/ת לפחות), משפחה או מישהו שיכול לתמוך, להקשיב, ללטף ולנגב דמעות.
אל תפחדי להרגיש את עצמך!
הזמן הוא אויב וחבר כאחד. תני לו מקום!
(())


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-02T21:23:00):
תודה.
צפריר, זו אחת ההתלבטויות הגדולות שלי. האם זה טוב להבין אותו, להודות לו על מה שעשה, להכיר באומץ שנדרש כדי להחליט את מה שהחליט, להבין גם את הכאב שלו, ועל ידי כך באיזשהו אופן להמשיך ולאהוב את האדם שבו, להמשיך ולראות בו את אותו גבר נפלא שראיתי בו שנים רבות כל כך וגם להמשיך והלכיל אותו כחלק ממני. אולי עדיף דווקא לכעוס, לשנוא, ולהתנתק, למחוק אותו בזעם ובכאב מכל תא בגוף ובנפש שלי.
אין לי החלטה, ואני גם לא בטוחה שזה מסוג הדברים שניתן להחליט, יש רגעים כאלה ויש רגעים אחרים. לפעמים אני פוחדת שהשתמשתי בגישה שאתה מציע יותר מידי, ושהיא מביאה למחיקה שלי, מרוב שאני מתאמצת להבין את הצד השני, ולראות את הדברים מנקודת הראות שלו. הרי מנקודת ראותי הייתה כאן בגידה ולא מעשה של אומץ, ויחד עם זה אני מסוגלת לראות למה הוא (ואתה) מרגישים שהוא עשה משהו קשה שדורש אומץ רב.
בעבר כשנפרדתי מבני זוג (הייתי אז ממש קטנה) תמיד שמרתי על קשרי חברות גם אחרי שנגמרו האהבה והאינטימיות, הפעם, לא נראה לי שזה אפשרי, הכעס, הכאב אבל יותר מהם העלבון ההשפלה והבגידה קשים מידי.
שוב קצת כתבתי במעגלים, אבל אם צפריר ואולי גם אחרים יכולים לומר קצת יותר על האופן הפנימי שבו צריך להתייחס לבן זוג שעשה מעשה כזה, אולי זה יעזור.
בכל מקרה גם כתיבה וגם קריאה הם כלים תראפויטים נפלאים בשבילי.


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-02-02T21:43:00):
כמו שנאמר כאן כבר, זמן לכאוב וזמן להרפא.
כשיהיה לך כוח לקרוא...אני ממליצה על ספר בשם "גרושים רוחניים" של דבי פורד (קיים גם באנגלית, באמריקה) שמלמד איך להפוך את הפרידה ליתרון. הוא גם מסביר איך מה שקורא לנו עם בני הזוג שלנו עשוי מהדפוסים שלנו ואיך לעבוד עליהם כדי שהדפוסים לא יחזרו עם בן הזוג הבא.
אחד השלבים זה סליחה וקבלה, אבל זה לא במקום הכאב...
אולי תפנקי את עצמך בנתיים בקצת טיפולים מרגיעים - שיאצו, וואטסו ואולי גם פרחי באך, (צפריר?)
בנתיים חיבוק גדול גם ממני.


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2003-02-02T21:44:00):
עצב (כן, זה מין שם חיבה כזה),
[u]לפעמים אני פוחדת שהשתמשתי בגישה שאתה מציע יותר מידי, ושהיא מביאה למחיקה שלי, מרוב שאני מתאמצת להבין את הצד השני, ולראות את הדברים מנקודת הראות שלו.[/u]
זה ממש לא מה שאני מציע. מה שאני מציע זה שתתמקדי בתחושות שלך ובנבדלות שלך. ודאי שעכשיו כשאת כואבת ואת חשה את עוצמת החיים דרך סבל וכאב. אלא, שבמקביל לתחושות הכעס והעלבון, הכאב וחוסר האמון, זכרי להודות לו על אותם מעשים שמהווים בשבילך שעור חשוב. אינני מזדהה איתו או איתך, הרי איני מכיר אתכם, אלא שבמעשהו שיתכן ומייצג גם בגידה במה שאת מאמינה או האמנת שהיה בינכם, הוא כשלעצמו יש להניח חווה קושי גדול. ההחלטה לא להתפשר - לחיות איתך וללדת איתך ילדים מתוך לב חצוי - הרי עומדת לזכותו בכל מקרה. שאם היה נשאר איתך והייתם עושים ילדים והוא אכן לא היה מצליח לעמוד במחויבות שהוא חושב שנדרשת, מה היה אז? היו עוד נפגעים, אלא שהפעם היו אלה ילדים קטנים חסרי ישע.
לכן, תקללי, תכעסי, תשנאי, תמחקי, ובמקביל הניחי תודה מעומק הלב על נסיבות חייך ועל הדמויות האלה הנצבות שם. מכאן תעלה נחמה. חזקי ואמצי.


[b][po]רועי שרון[/po][/b] (2003-02-02T22:29:00):
עצובה, (())

אני חושב שהוא חסר אחריות וילדותי. אבל יחד עם זאת ברור לי שהיה לו קשה מאד לעזוב. וכמובן, טובה (גם לך וגם לו) שעה אחת קודם מאשר מאוחר יותר.

מעבר לכך, על אף שאני לא מכיר אותו בכלל, אני לא מצליח שלא לכעוס עליו על כך שהוא לא הביא את עצמו לקבלת ההחלטה הזו קודם לכן. הוא הרי עצר אותך מהגעה לאושר בו רצית, באופן מרגיז באנוכיותו.

רק אושר ושמחה עבורך. {@


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2003-02-02T22:45:00):
רועי,
דווקא על העיתוי אני מכיר בגדולתו, כי כמה קודם הוא יכול היה "לחתוך", לפני שנה? לפני חמש שנים? כשעצובה דברה על רצונה בילדים הוא לא יכול היה לדעת את עוצמת ההתנגדות להורותו מכיוון שהדברים לא היו מידיים. לפחות, כשהגיעה השאלה לכדי ברור אמיתי היה בו הכוח לא להפוך להורה היות ואיננו חש בשל להורות.

אין זמן מתאים לבעיות, משברים, קשיים או סבל, לא בזמן שמאושרים, לא בזמן שבמילא החיים בזבל, אין זמן "נכון" לעזוב את האשה שלך, אין זמן "נכון" לאבד את יקיריך, קשה לתזמן סבל באופן מודע: "בעוד חודשיים מתאים לי איזו ידיעה קשה... בגיל שלושים ושתיים אהיה בשל להתמודד עם מות מישהו יקר".

עצובה,
בכך שתודי לו, תשחררי אותו. בכך שאת כועסת וממורמרת עליו, את מחזיקה בו.
רק כשתשחררי אותו, תוכלי למצוא אב נפלא לילדייך, חבר שמעונין בזוגיות ובתהליכי הצמיחה שהיא מאפשרת, אלה הכוללים יצירות משותפות בתחומים רבים ובראש ובראשונה יצירת דור המשך.

בינתיים אחזי בו, בכי, יללי, תכעסי, תשברי דברים, תצעקי את שמו והוסיפי קללות נמרצות, שחררי את הכאב והכעס והתסכול שהצטברו אצלך, תני לעצמך דרור.
אבל, חמש דקות ביום, שחררי אותו לדרכו, קבלי אותו כפי שהוא באמת, הביני שהוא לא מי שחשבת שהוא ושאת בסדר, ושזה היה בסדר גמור להיות ביחד, ומכאן את יכולה רק לצמוח.
כך מידי יום הקטיני את שעות הכעס והעלבון והגדילי את דקות התודה והאהבה שאיננה מותנית.
לא יהיה זה מפתיע אם תמצאי את עצמך שמחה על פני עצובה בתוך פרק זמן שאת לא מעלה על דעתך שהוא אפשרי.


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-02-02T23:10:00):
גם אני בעד לכעוס, להיות עצובה, לבכות, לקלל וכו'. נראה לי שההמשך יגיע כבר משם.


[b][po]עוד אחת שמחבקת[/po][/b] (2003-02-03T19:08:00):
עצובה יקרה
אני כל כך מבינה: את הכמיהה לילד (סליחה על הקלישאה, גם במילון שלי בערך אושר יש תמונה של תינוק), את הפחד להשאר לבד לתמיד, את הבדידות ואת תחושת הבגידה (למרות שאני לא מסכימה אתך כאן ולדעתי הוא לא בגד בך כחבר וזכותו המלאה לא לרצות להשאר , לא לרצות תינוק).
התחזקי ואהבי את עצמך ואת החיים. אי שם מעבר לאוקיאנוס יש אנשים שלא פגשו אותך מעולם והם מחבקים אותך, ומבינים אותך ואפילו אוהבים אותך.
הזמן שאחרי פרידה מבן זוג , ובטח רובנו התנסינו בזה - הוא כואב ונוראי. לאט לאט , כמו אחרי כל אבדן - מתאוששים.
נחמי את עצמך באהבתנו הוירטואלית , בחברים שבטח יש לך - רצוי חברים מאושרים בחייהם כעת , זה מאד הקל עלי בתקופות כאלה, זכרי כי אכן את צעירה וראי את עצמך כבר בהריון - רק שמשכו הוא נניח 5 שנים ולא 9 חודשים.
זכרי גם כי תמיד , כאשה, תוכלי להביא לך ילד לעולם. מעשה הבריאה המופלא הזה הוא ממש לבחירתנו ובידינו - אם כי לדעתי כמובן עדיף למצוא בן זוג מתאים.
וכשתדעי כי האושר בדרך - הוא יגיע יום אחד. ולא רחוק.

מחכה להודעה שלך בעוד חצי שנה, הודעה שמחה (-:
שלך מכל הלב.


[b]אילנית[/b] (2003-02-04T00:36:00):
עצובה יקרה,
אני שולחת לך חיבוק גדול ומקווה בשבילך שתמצאי מהר את האהבה לה את ראויה. אני מסכימה עם כל מילה שצפריר אמר ורוצה רק להוסיף שתמצאי - אחרי הכעס, העצב הבכי והאבל את המקום שלך לסלוח לעצמך. לסלוח לך על כך שאת אוהבת אותו, על כך ש"לא ראית" על שציפית, קיווית ועל כל אותן רגשות ותקוות שהתנפצו לך. כי בתהליך הסליחה חשוב לסלוח (ובכך את אכן משחררת אותו מחייך) לא רק לו - על כל מה שהוא עשה ולא עשה, על כל מה שהיה ולא היה אלא גם לעצמך על המקום בו את נמצאת. על המקום בו היית ועל המקום בו תהיי. זכרי שהכל לטובה ובא על מנת לספק לך מקום לגדילה וצמיחה. את עוד תביאי ילדים לעולם בזמן שיהיה נכון מתוך זוגיות ואהבה כמו שבחלומותייך. הכי חשוב לדעתי - מכל מה שכתבתי קחי רק מה שמתאים לך ומנחם אותך ואת כל השאר זרקי.

שלך עם המון אהבה.


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-04T06:22:00):
המון תודות לכולכם. אמנם חלפו ימים ספורים בלבד, אבל אני הולכת לי יום אחרי יום עם כל הדברים שנאמרים כאן, והם עושים לי המון טוב. רק רציתי להגיד בענין הבגידה (ובהחלט מות ר לא להסכים איתי) הסיבה שאני מרגישה נבגדת היא בגלל שדיברנו המון על כל הפחדים האלה, ובגלל שאני הרגשתי שאני נותנת המון מקום לפחדים וללבטים שלו, גם לפני החתונה, שאז ממש לחצתי עליו לא לעשות את זה אם הוא לא שלם עם זה, ולקחת לעצמו פסק זמן אם זה מה שהוא צריך, והוא אמר שלא, שהוא ילמד להתמודד עם הפחדים, ושהזוגיות והאהבה חשובות לו יותר, ושהוא אוהב אותי הכי בעולם ורוצה להיות איתי לתמיד. הבגידה היא בכך שהוא בחר לא להתמודד עם הפחדים שלו עד הסוף קודם. את השקר שהוא שיקר לי - אני מוכן ורוצה במחויבות - הוא שיקר גם לעצמו. במובן זה הוא בגד לא רק בי, אלא גם בעצמו. אלא שהוא נמצא עכשיו במקום של שחרור מהשקר, של גילוי האמת של עצמו, ובמידה רבה של הגשמת חלום החופש שלו. ואילו אני נותרתי להתמודד עם שרידי השקר לבדי, במקום שלא רציתי בו ולא בחרתי בו. כיוון שהוא החבר הכי טוב שלי - או לפחות כזה הוא היה עד לעזיבתו, גם ברגעים של הלבטים הכי גדולים שלו, אני מרגישה שהוא בגד בי לא בכך שהחליט מה שהחליט, אלא בכך שהרשה לעצמו לא להחליט קודם %E


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-04T06:30:00):
כתבתי משהו ארוך יותר קודם ושום מה הוא נקטע באמצע, ואין לי כוח לשחזר אותו עכשיו. רציתי רק להגיד לכולכם שוב תודה. המילים שלכם מלוות אותי כל היום וכל הלילה ובהחלט משפרות את הרגשתי. רעיונות הסליחה לעצמי והקבלה והשחרור שלו, הם רעיונות הרבה יותר בונים בעיני מכל מיני עצות אחרות ששמעתי (תשרפי את התמונות שלו ותגזרי לו את הבגדים שהוא השאיר הן רק שתי דוגמאות יחסית לא קיצוניות). עשית טוב מגדילה את הטוב, ואיחולי טוב לאחר הם איחולי טוב לעצמך. סליחה ותודה הן דברים שמגדילים את הסולח והמודה ולא מקטינים אותו. לא תמיד פשוט להאמין בזה, אבל אני בהחלט מנסה.


[b]אסנת[/b] (2003-02-04T08:37:00):
אישה עצובה....
זה כינוי שלקחת לך ככינוי זמני (!)......ומובן.
אך אין זה שמך האמיתי הרי. לא תמיד היית אישה עצובה, והכינוי עוד יישתנה לו....אישה תמהה, אישה צוחקת, אישה נשואה...אמא....!!!
וכמו החיים, ועונות השנה, גם אישה עצובה תחזור, ואם הזמן תלמדי לאהוב אותה שלימדה אותך הרבה, שעזרה לך "לשדרג את עצמך"...
את תראי שעוד זמן מה (ואני מאחלת יותר מהר...) תסתכלי לאחור ותאמרי משהו מעין: "יו,איזה מזל שאישה עצובה הייתה איתי קצת, אחרת איך
הייתי לומדת את זה או את זה.....
העצב נותן לנו כערך מוסף לכאב עצמו גם יכולת פרספקטיבה על עצמנו (אם אנחנו מנצלים את זה...).
ממליצה לך על הספר "רצות עם זאבים". (קלריסה פינקולה אסטס). כך הוא בעברית, מתורגם מאנגלית.
ואל תפחדי להשתגע קצת מרב עצב. תני גם ל"אישה בוכה מכאב" מקום. הזמיני אותה למעגל הנשים שהיית ועוד תהיי.....תראי ש"אשה בוכה מכאב" יודעת גם להפוך ל"אשה מחייכת מרוב אושר" :-)


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2003-02-04T11:42:00):
עצב,
[u]הבגידה היא בכך שהוא בחר לא להתמודד עם הפחדים שלו עד הסוף קודם. את השקר שהוא שיקר לי - אני מוכן ורוצה במחויבות - הוא שיקר גם לעצמו. במובן זה הוא בגד לא רק בי, אלא גם בעצמו.[/u]

והנה מבלי משים תארת את כל הבגידות כולן. שכן, לעולם הבוגד נמצא בוגד בעצמו. זה מה שכל כך קשה כאשר מעשה הבגידה מתגלה, שהרי מאותו רגע אותו אדם שבגד באמון הזולת עומד נכוחה אל מול מעשיו.

מעבר לכך, ראי, ניתן לראות בכל אותה תקופה בה אותה דמות, חברך (ארשה לעצמי לקרוא לו איש עצוב) ואת הייתם יחד, תקופה של אושר ושמחה והבטחה. ניתן לראות כיצד בתקופה זו פיתחת את יכולת האהבה שלך כלפי אדם, למדת את סגולת הסבלנות והסובלנות. רגשות אלה שטבועים בך (כבכל האדם) שהיו מופנים לאיש מסוים עדיין קיימים בך.
במילים אחרות: עמד האיש שלך כמורה שאיפשר לך להעצים ולשכלל את כוח האהבה שמפעם בך מאליו.

מאידך, ניתן לכעוס על האשליה, אותה אשליה מתוקה שדווקא איתו תוכלי לבנות משפחה ולהתקדם במערך הזוגיות ובאופן אישי. אשליה זו אשר התנפצה כעת איננה אלא אותה הדרך שבסופו של דבר משרתת אותך בדרך הטובה והגבוהה האפשרית. לכן, אפילו על האשליה יש מקום להודות.

בדברייך את מציינת כי הכעס שלך הוא על העיתוי בו בחר בן זוגך לפרוש. שוב, כפי שכתבתי למעלה, כל עיתוי היה גרוע, בכל זמן בו הוא היה אומר לך - לא היית כועסת עליו, או על העיתוי המסוים בו הוא בחר בכך.
לכן, המשיכי לכעוס, כמיטב יכולתך, רק התבונני בכעס עצמו וראי עד כמה הוא "יוצא לאור" בעקבות טריגרים חיצוניים, דהיינו, לכעס אין כתובת, זהו רגש אלים הקיים בכולנו ומקיף היבטים רבים: חוסר אונים, עלבון, בוז, זלזול, חוסר שליטה, העדר הנאה, תסכול הנובע מקונפליקט ועוד כהנה וכהנה...

מדיטציה:
שבי בנוח, עצמי עינייך, נשמי שלוש נשימות עמוקות, דמייני אור בבית החזה, נשמי דרך החזה (דמייני כי אויר מואר נכנס אל החזה ישירות) ונשפי אל מאחורי הגב דרך השכמות, הגב נפער ונפתח. כאן, חזרי על נשימות אלה עד שהנשימה תהפוך אוטומטית, שימי לב כיצד מאחורייך, מאחרי הגב הפעור מתקיים הגיבוי למי שאת היא.
אז, נשמי דרך הקודקוד אויר מואר, שאיפה מהקודקוד דרך מפגש עמוד השדרה והגולגולת לאורך עמוד השדרה דרך הלב אל הרחם ומשם נשפי דרך הנרתיק אל מרכז כדור הארץ. אז שאפי הפוך, ממרכז כדור הארץ דרך הנרתיק, הרחם, ומשם נשפי דרך הלב, מפגש עמוד השדרה והגולגולת אל הקודקוד והלאה..
לאחר שתרגלת נשימות אלה האירי את לבך עד שיהיה לכדור אור. אז, הניחי יד שמאל על לבך ואת יד ימין על יד שמאל והודי על מתנת חיים זו בגוף הזה, בסביבה הזו, בזמן הזה.
סגרי את הגב הפעור (דמייני כיצד המניפה שנפתחה מהשכמות נסגרת), נשמי שלוש נשימות עמוקות ופתחי את עינייך. השאירי את ידייך על לבך עד שתחושי הקלה.

מדיטציה לכעס:
שבי כשגבך נשען על עץ. עצמי את עינייך, נשמי נשימות עמוקות כשאת "מתחברת" אל העץ דרך עמוד השדרה. דמייני איך את שולחת דרך הגזע אל השורשים את כעסך. הניחי לאדמה לספוג את כל מה שיוצא ממך. הקפידי על נשימות עמוקות.

מדיטציה זו פעם ביום תועיל.


[b][po]ענת גיגר[/po][/b] (2003-02-04T16:35:00):
אישה,
נגעת ללבי ואני מחבקת.
אין לי עצות לתת.


[b][po]מיץ פטל[/po][/b] (2003-02-04T23:33:00):
מקוה שבמהרה תמצאי את עצמך עם כינוי חדש : [b]אמא[/b] !!!

אני מרגישה מסיפורך כי את ממש נותנת משמעות מרגשת , חיה ונושמת,לחויית האימהות.

ולגביו כל מה שבא לי להגיד זה : יא חתיכת מניאק!!!!!

חיבוק חם ואוהב!

ומתי את חוזרת לפה??? או שכבר חזרת?
את מוזמנת להיפגש !(וגם לקבל חיבוק אמיתי!!!)


[b][po]אישה עצובה[/po][/b] (2003-02-07T05:43:00):
חוזרת בעוד כמה חודשים. אולי אז באמת יהיה חיבוק אמיתי, למרות שאני מוכרחה להודות שיש באנונימיות הזו פה (למרות שאני די בטוחה שיש מי שיודעים מי אני) משהו מאוד מגן, משהו שמאפשר להגיד דברים שלא אומרים גם לחברים טובים. במקרה שלי למרבה המוזרות מה שלא נוח לי להגיד לחברים זה דווקא זה שאני מרגישה עכשיו יותר סולחת, מרגישה יותר מוכנה לקבל את הצעד שהוא עשה. עדיין נעלבת, עדיין פגועה, עדיין חולמת חלומות רעים של נטישה, אבל כן מסוגלת לסלוח לו ולי ולנו. כן מסוגלת (בתשובה למה שבשמת שאלה מזמן) לדמיין אותנו מנסים מחדש. לא מחכה, לא מצפה, כן נפתחת לאפשרות של אהבות אחרות, אבל לא כועסת. דווקא את זה קשה לחברות שלי לקבל.
האופציה שצפריר מציע של להודות לו על מה שהוא עשה נראית לי כל כך נכונה מצד אחד, אבל כל כך בלתי ניתנת להתחלקות עם הסובבים אותי (לא שהם צריכים להודות, אלא לקבל את העובדה שאני משתדלת להודות) שאני ממש נקרעת ממנה. עם כל כמה שאני מתחברת אליה כשאני עם עצמי, אני גם מזכירה לעצמי שבחיים לא הייתי אומרת זאת לבן זוגי - פעם בעבר כשהיחסים היו קימים, הייתי אומרת, אבל היום כשאני מדברת איתו (ואני בגמילה כבר כמעט שבוע) כל מה שיוצא זה האשמות וכעסים, וכשאני מדמינת אותי מדברת איתו בהמשך, אני גם לא בטוחה שיש לי את היכולת להודות לו בפניו. יש בתודה הזו מן הכרה בצדקתו שביני לביני אני מוכנה להכיל, אבל ביני לבינו נראה שאני לא מסוגלת.
בפני עצמי אני מוכנה להודות שלמדתי ממנו המון, עלי ועל העולם ועל אהבה, בפני עצמי אני באמת מוכנה להודות לו אפילו על העזיבה, אבל בפניו? ממש לא. דיסוננס? אולי.
נראה לכם חשוב?
אסנת, אני מחכה ליום שאסתכל על אישה עצובה בפרספקטיבה של מרחק. בינתיים אני יום אחד אישה עצובה, ויום אחר אישה עצובה פחות. האמת שזה יותר בשעות ופחות בימים. מדהים כמה יום יכול להיות ארך כשאתה רוצה שהוא יעבור מהר. אבל אין לי ספק שאת צודקת, הרי גם עכשיו במקביל לאישה העצובה שבתוכי יש עוד נשים שהולכות לעבודה ולסופר, ומחייכות יפה וגם צוחקות באמת מבדיחה ששמעו, שנרגעות ביוגה, שמתעצבנות בפקק. כל כך הרבה נשים.
תמיד יהיו הרבה, אבל כרגע הן אולי רבות מידי ולא מספיק מדברות אחת עם השניה.
אמנם השיר הזה כבר מצוטט בדף אחר (אני חושבת ששלומית ציטטה אותו) אבל הוא כל כך יפה וכל כך מתאים לי כרגע, שהחלטתי לחלוק אותו אתכם
איפה/ דן פגיס
התחבאתי בחדר, אבל שכחתי איפה.
בארון אינני.
ולא מאחורי הוילון
גם לא במבצר הגדול בין רגלי השולחן.
הראי ריק ממני.
לרגע נדמה לי שאני בתמונה על הקיר.
באחד הימים אם יבוא מישהו ויקרא לי
אענה אדע הינני.
אלף חיבורים יש לי לשיר הזה. האבידות (לקרוא כמו חסידות - בעלז) הריקנות, וההרגשה שכדי למצוא את עצמך שאיבדת צריך לבוא מישהו ולקרוא לך, כי רק אז תוכל לומר במלוא האחריות הינני.
טוב, כבר כתבתי המון והלכתי לעשרים כיוונים בבת אחת, אז אמשיך אולי כבר בפעם אחרת.


[b]אסנת[/b] (2003-02-07T07:48:00):
הי לך!
הייתי מוסיפה לך עוד כינוי: "אשה מדהימה!"
היה לי אהוב שהלך....התמוטטתי חודשיים, (ממש השתגעתי, דיברתי לעצמי בקול רם....), הייתי עצובה עוד חודשיים....
ורק היום, [b]שנה אחרי[/b], אני מודה לו בכל ליבי. אז גם אם רעיון נראה לך יפה ונכון, אני באופן אישי הייתי נותנת לו זמן
להבשיל בתוכי ולתת גם למערכות אחרות מלבד השכל להסכים (או לא) .
חוץ מזה - נכון, כשמחכים אז עובר לאט.....[b]אבל עובר![/b]
חיבוק מכל הלב |בלונים|


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-02-07T21:37:00):
אשה עצובה, אני נורא אוהבת איך שאת כותבת! תודה לך.


[b][po]אמא גמדים[/po][/b] (2003-02-08T14:12:00):
אני לא כותבת באתר מספיק כדי לדעת איך עושים את הצורה הצהובה המחבקת אז פשוט אכתוב "חיבוקים"
ותודה גם כי מתוך הקריאה פה למדתי קצת עלינו ועל עצב ועל החיים, ונזכרתי בעצמי כמה חשוב לתת לכל הרגשות בנו להתקיים, לקבל אותם ולשחרר אותם באהבה ו...להמשיך הלאה עם חיוך (גם את הצורה המחייכת אני לא יודעת לעשות)
בהצלחה


[b][po]יולי פעלולי[/po][/b] (2003-03-16T05:09:00):
שלום, לך אישה עצובה (אני מקווה כבר פחות). קודם כל הרבה (())
בעקרון אני מסכימה אם כל מה שצפריר אמר ובכל זאת החלטתי לספר לך את הסיפור שלי.
אני גם רציתי ילדים מגיל מאוד מוקדם, לא מילדות אבל בגיל 18 כבר היתי מוכנה מאוד. אבל היה לי גם ברור שאני לא רוצה להיות אם חד הורית, אז חייב להיות בן זוג שמתאים להיות אבא לילדי. בגיל 24 פגשתי את האיש חלומותי. שבוע היתי פשוט בשמיים. הוא אכן היה מקסים. בן 35, חזר ארצה אחרי 11 שנים בארצות הברית, מאוד מצליח בכל מה שעושה, ו... בתהליכי גירושין לאחר 15 שנות נישואין, בלי ילדים. אז זה לא הפריע לי, חשבתי שהבעיה היא בה, באישתו..
אני היתי איתו 4 שנים. נפרדנו כמה פעמים לתקופות קצרות, הוא היה צריך זמן לחשוב. הטענות תמיד היו כלפי. כך גם בפעם האחרונה. רק שהפעם סירבתי לעזוב, אמרתי שהוא ימצא לעצמו מקום מחוץ לבית, והוא הלך.. כשחזר פשוט שאלתי אותו, אם יש לו מישהי, והוא פשוט ענה שכן. רטחתי. עזבתי. מאוד, מאוד, מאוד, כעסתי. עד כדיי כך שהרגשתי כמו בעונייה בסערה! האדמה ממש זזה. העיניים שלי בקושי התייבשו באותה תקופה! את מאמינה היתי מוכנה לחזור אליו! [b]מה שחסר לי שאבקש סליחה. מזל שזה לא קרה![/b] אפילו הלכתי למכשפה! דווקא היתה ממש בסדר, כל מה שאמרה התגשם! לא שיקרה לי, ולא ניסתה לחבר בינינו להיפך. היה לי מאוד קשה לקבל את זה אבל.. מכאן והלאה התחלתי לחשוב על עצמי, ועל היחסים שהיו בינינו.

אני היום בת 31 כמעט, אמא מאושרת וחלק ממשפחה מקסימה. היום אני לא כועסת אליו ולא שופטת אותו, אני למדתי ממנו המון. נכון שאני לא אחת שידעתי לאהוב את עצמי, ואיתו לחלוטין איבדתי את היכולת הזו, מרוב ששגדתי לו וניסיתי לשפר את עצמי. היום אני גם יודעת שקשה לאהוב בן אדם שלא אוהב את עצמו. אבל בזכות בעלי הכרתי משהו חדש בתוך עצמי הרבה יותר חופשי שאם השנים פרח והתחזק.

למה אני מספרת את כל זה. כי היום אני משוכנעת שלהשתנות לבד זה מאוד, מאוד קשה. אבל זה קורא מעצמו כשיש לידך מישהו שבאמת אוהב אותך כמו שאת. איך שהתחלתי לקרוא את הדף הרגשתי שמשהו כאן לא נכון, זאת אומרת, המערכת היא לא באמת בריאה אם מנסים להציל אותה. והיום אני לא חושבת שצריך להציל, אלה אם כן זה בא על חשבון הילדים וגם אז לא בטוח. עדיף להפסיד כמה שנים. וזה לא הפסד באצם. אלה החיים שלנו, חלק מהם כדי שיהיה לנו למה להשוואת, וממה ללמוד.

את בעצם מתחילה דף חדש בחיים שלך! מגיע לך הרבה אהבה וזה בטח יבוא. תני לעצמך זמן. תפנקי את עצמך זה מאוד עוזר! ותנסי לאהוב את עצמך הרבה.


[b]שחר[/b] (2004-05-20T04:10:00):
גם אני נורא רציתי להיות אמא - השתוקקתי נורא אחרי החתונה . בעלי היה מבועת מהרעיון ורצה שנחכה כמה שנים 3 או 4 . כדי שנהיה ביחד (הוא פחד שהילד יקח ממנו את תשומת הלב שכרגע רק הוא מקבל) הוא גם פחד מהאחריות הכלכלית . אז ירדתי מהרעיון , ולא נידנדתי יותר . הפלא ופלא חודש אחרי שהפסקתי לדבר על זה , ואפילו ציינתי שלא "בוער" להביא ילדים .הוא בא אליי בעצמו ואמר - אני רוצה שנתחיל לנסות ביום השנה הראשון של הנישואים שלנו - פתאום אני מתחיל להרגיש את זה ואני "גודל" עם הרעיון ..המסקנה שאני מגיעה אליה כל פעם מחדש היא שאם גברים זה לרוב צריך לבוא מהם .אם נרדוף הם יברחו .תנו להם לרצות את זה ..אל תנדנדו - אל תפגעו.. בסוף גם הם יתבגרו . אני מקווה גם שהכל הסתדר לאישה-עצובה .קראתי הכל והתרגשתי בשבילך - שיהיה לך בהצלחה


[b][po]קרן אור[/po][/b] (2004-09-16T21:43:05):
מקווה מאוד שהיום את הרבה פחות עצובה (אם בכלל...)
תעדכני מה קורה איתך - אם בא לך.
בכל מקרה, שיהיה לך רק טוב!!!
חיבוקים...


[b]דיון שהועבר מהדף [po]בקשה לעצה[/po][/b]

[b][po]שמש מתוקה[/po][/b] (2003-05-30T09:37:00):
שלום לכולם. אני צופה פאסיבית באתר כחודש. שמחתי לגלות שיש עוד הרבה אנשים עם מחשבות דומות על החיים....
וגיליתי עוד הרבה רעיונות וכיווני חשיבה חדשים שעוררו בי לבטים - על האופן בו אני חיה והפער בינו לבין מה שבאמת הייתי רוצה,
על הדרך בה הייתי רוצה להרות, ללדת ולגדל את ילדי, על יחסי עם בן-זוגי ועל החיים בכלל.......
אז לפני הכל - תודה.
ועתה לבקשתי -
אני פונה אליכם בבקשה לעצה בנושא שמעסיק אותי זמן רב, לא מרפה ולא משאיר מקום כמעט לשום דבר אחר.
נתחיל מכמה עובדות "יבשות" - אני בת 29, נשואה שנתיים לבן זוגי מזה חמש שנים (הוא בן 32).
ועכשיו לעובדות "הרטובות" (מדמעות...) - כבר זמן רב אני מרגישה בשלה (נפשית, פיזית ורוחנית) להרחבת המשפחה.
לקח לי הרבה זמן עד שמצאתי את הדרך לומר זאת לבן-זוגי. הרבה זמן, כיוון שצפיתי את תגובתו וידעתי שזה נושא שמלחיץ אותו במיוחד. לא רציתי שהחלטה כזאת משמעותית תבוא מתוך לחץ או רגשות שליליים אחרים. ובאמת השיחה היתה יחסית שלווה עם דיון ענייני בנושא. אני פרסתי בפניו את תחושותיי ומחשבותיי (ונימוקיי - הרצון, תחושת המוכנות, הגיל, גיל הורינו...) והוא התרכז בעיקר במצבנו הכלכלי (הסביר, אך לא מעבר) ובחשש להביא ילד בסיטואציה הכלכלית העכשווית שלנו (מאז מצאתי עבודה).
בסופו של דבר הגענו למסקנה משותפת שהמצב הכלכלי לא יכול להוות נתון מכריע בהחלטה כזאת. ובכל זאת, הוא ביקש לחשוב על הנושא ושנדבר עליו "בעוד כמה ימים", כהגדרתו.
מאז עברו הרבה ימים, אני החלטתי להתחיל להכין את גופי לכניסה להריון - הפסקתי לקחת גלולות (בכל מקרה הייתי צריכה להפסיק, מנסיבות בריאותיות שאינן קשורות), הלכתי לבדיקה אצל רופא הנשיםהתחלתי לקחת תוספת חומצה פולית (דרך אגב - מישהו מכיר דרך טבעית יותר לתוספת חומצה פולית מלבד כדורים?) וגם הלכתי עם בן-זוגי לבדיקת נשאות גן הטאי-זקס.
במבט מבחוץ נראה כאילו אנחנו בדרך, ואולי אנחנו באמת בדרך. רק שהדרך נראית לי ארוכה ורבה....
למעשה, בן-זוגי עדיין לא החליט. הוא גם לא אמר לי זאת, אלא פשוט נותן לי להבין. אני נקרעת בין הרצון שלי לילד לבין הרצון לשמור על הזכות של בן-זוגי להגיע להחלטה בצורה שקולה ואמיתית ללא לחץ מצידי. ובסופו של דבר - הכל מתחרבש...
כי יש בי כעס, ואני לא מצליחה לשלוט בו. אני כועסת על עצמי, שהרצון לילד הוא שמניע אותי ומשתלט עליי, אני כועסת על בן-זוגי שאינו מגיעה להחלטה ולא מדבר איתי על הנושא (וכשאני מעלה אותו - זה מוביל מיד לכעס מצידו). אני כועסת. וזה מרעיל. וזה מפחיד. זה מעין מעגל כשפים. וזה אמור להיות כל כך יפה........


[b][po]ורד לב[/po][/b] (2003-05-31T23:05:00):
מדיי פעם עולים פה לבטים מסוג זה. מציעה לקרוא את [po]לא רוצה ילדים[/po] ואת ההמשך. לא בשביל לרפות את ידייך, חלילה, אולי בשביל להשכיל (?!)
בעיניי, זה נפלא שאתם מדברים על זה ומנסיוני האישי (נדמה לי שכבר כתבתי את זה שם, גם בגלל זה כדאי לקרוא, כי כבר הגיבו על דברים כאלו בעבר) זה באמת לוקח לגברים (לא לכולם, תרגעו) קצת יותר זמן מלנשים (אלו שמוכנות ורוצות, כן?).
אני תוהה אם יש מסביבכם חברים טובים, משפחה קרובה, כאלו עם ילדים קטנים, תינוקות, כאלו שכבר עברו את הפאזה הזו. אם יש, אולי אלו מקרים שמגבירים את החשש אצל בן זוגך? ואם אין, אולי כדאי להיחשף יותר לכאלו, לדבר עם אנשים, להתבונן בחייהם, להתמודד עם החששות שצפים אצלו ממקום אמיתי ואוהד מבלי להתעלם.
אני משערת שזו לא תהיה המחלוקת הראשונה ביניכם בתחומי המשפחה המורחבת (להלן קראי פה באתר דפים בנושא [po]מדור בלי ברית מילה[/po] , חיסונים, [po]לידה טבעית[/po] , [po]נשיאת תינוקות[/po] ועוד ועוד).
בשבילך באופן אישי הייתי מציעה אפשרויות חלופיות לפרוק (כאן באתר זו דרך טובה אחת), כדי לא "להפיל" עליו את הרצון שלך ולהפריע לתהליך שלו עם עצמו. שוב, מנסיון ומליווי של בעלי בתהליך, זה לקח את הזמן שלו (ועדיין לוקח. שנה אחרי!!!), אבל כשזה בא ממנו זה נראה כ"כ אחרת והרגיש טוב מאד!
בהצלחה!!! {@


[b][po]בועז חן[/po][/b] (2003-06-01T00:05:00):
אני מסכים עם ורד ששום לחץ, כעס או וויכוח לא יחזקו אלא רק יחלישו.
אני גם די חדש פה אז אומר את דעתי הלא-מלומדת פשוט כגבר.


אני חושב שאת צריכה להתיחס לזה כמו למתנה שאת רוצה שהוא יקנה לך (לא כשוביניסט, גם אם זה היה הפוך, זו מתנה הדדית).
לא לדרוש - לבקש. לתת לו [b]כל הזמן[/b] לדעת שאת רוצה, אבל ברכות, באהבה ובצחוק, ומצד שני שידע שהוא זה שיחליט ושום דבר לא שווה ולא יעשה בלי הסכמתו.

אני יודע כמה ההמלצה שלי קשה ליישום, אבל בניגוד למחלוקות האחרות שורד הזכירה, בהן מדובר בקבלת החלטות של [u]איך[/u] , את נמצאת לפני מסע שאליו חייבים לצאת ביחד.

בהצלחה.


[b][po]שמש מתוקה[/po][/b] (2003-06-02T00:38:00):
קודם כל - אלפי תודות על התגובות.
לפעמים גם דברים שהם לכאורה מובנים מאליהם צריכים להאמר בקול רם. אין לי ספק כי אנחנו יוצאים לדרך ארוכה ויפה ועלינו ללכת בה יד ביד. אני "עובדת" על הסבלנות שלי, ואני מרגישה שיהיה בסדר. אתמול דיברנו שוב, העלנו נקודות לחשיבה ולבטים. הבהרתי שאנחנו יחד, ושאני רוצה שהוא יקבל את ההחלטה מתוך רצון אמיתי ואוהב וללא לחץ. ובודאי, בשום אופן לא יקום ולא יהיה דבר ללא הסכמתו.
אנחנו בדרך. תודה שאתם עוזרים לי לחכות.


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-06-02T05:49:00):
שמש מתוקה,
האפיון הזה של [po]בנים לא מדברים[/po] יכול להוציא אותנו (הנשים) מהדעת. באיזשהוא אופן זה עלול לעבוד עלינו כמה שנקרא בפסיכולוגיה - פאסיב אגרסיב.
כשאנחנו מתקוממות, ממתמלאות כעס, ומרגישות נטושות לנוכח שתיקתם, יש כמה אפשרויות שיכולות להתרחש גם במקביל: להבין ולקבל ש"הם" כאלו ואין מה לעשות, להבין שמה שיקרה מתי שיקרה הוא אשר צריך לקרות, [b]כשאת תהיי מוכנה באמת[/b] זה יקרה, ו/או בכל זאת להתעקש ולנסות לדבר מדי פעם, אבל להשתדל ככל האפשר שזה יהיה ממקום נקי מכעס. אבל גם אם הכעס משתרבב לשם איך שהוא, אם יש בינכם קשר חזק, ושניכם מחפשים קרבה אמיתית וקשר טוב ועמוק, בסופו של דבר מכל שיחה יכולות לצוץ תובנות חשובות לכל אחד מאיתכם, גם אם מגיעים לכעס. גם אם צועקים ובוכים.
אם קיים בינכם הדפוס הזה שהוא שותק ואת נטרפת, כדאי לעבוד על זה בלי שום קשר לנושא שלא מדברים עליו. כשיהיה תינוק יהיו לכם עוד הרבה הזדמנויות לתת לדפוס הזה ביטוי.
אסור לנו לצאת מהדעת כי אנחנו צריכות להיות חזקות בשביל עצמינו ובשביל הצאצאים ולמען שמירה על הזוגיות והמשפחתיות. אם אנחנו יוצאות מהדעת, אף אחד לא יוכל להחזיר אותנו אליה חוץ מעצמינו. ולפעמים מותר לנו גם להתעקש על צורך חשוב שלנו.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2003-06-02T09:58:00):
[u]אם אנחנו יוצאות מהדעת, אף אחד לא יוכל להחזיר אותנו אליה חוץ מעצמינו[/u]
למה?
בשביל מה יש בן זוג אוהב שהוא גם החבר הכי טוב, השותף לדרך, משקולת הנגד לקריזות שלי?

בחתונה שלנו, אבי דיבר, ואמר שהוא שמח שערן לוקח ממנו את התפקיד לאזן אותי.
אולי, רק אולי, בגלל זה, אני לא חוטפת יותר מדי שטיפות על כל מיני רעיונות מוזרים באורח החיים ובגידול הילדים - אבי סומך על בעלי שענינים לא יצאו משליטה.


[b][po]ענת שן לוי[/po][/b] (2003-06-02T10:46:00):
גילה, נראה שזכית בכל הקופה. גם אבא מאזן, גם בעל מאזן.
חלקנו צריכות לעבוד על זה קשה.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2003-06-02T11:34:00):
אבא מאזן? אני לא חושבת. זה הוא חושב כך.... (מאוד הרבה החלטות התקבלו בשבילי, בילדותי ובנעורי).


[b][po]שמש מתוקה[/po][/b] (2003-06-02T17:16:00):
תודה על המילים (גם אם הן קצת קיבלו תפנית לכיוון אחר בתגובות האחרונות.....זה חלק מהדינמיות הנהדרת של האתר הזה).
אני מוצאת עצמי יותר רגועה, פחות כועסת, למעשה הכעס נעלם. נכנסתי בכזאת התלהבות לעולם ההורות (ואין לי ספק - אני רוצה בהורות יותר משאני רוצה בילד, אם כי אין הפרדה מוחלטת בין הדברים) עד שקצת שכחתי שזה "מרוץ" בשניים. אני עדיין רוצה בכך. מאוד. מאוד מאוד מאוד. מאוד. אבל -
יותר מכך אני רוצה בחוויה שלנו כזוג. בהחלטה המשותפת, בתמיכה ההדדית לאורך כל הדרך, בקסם שיש בתהליך של יצירת חיים חדשים. ואין לי ספק שכך יהיה. לשמחתי, אני יודעת שבן-זוגי אף הוא רוצה בכך (לחלוטין לא דומה לסיטואציה שמתוארת ע"י האשה העצובה שכל-כך נגעה לליבי. אם כי דרך רב-השיח שהתנהל בעקבות סיפורה לימד אותי דברים רבים ונתן לי הרבה כוח).
זמן. זזזזזזזזממממממממממממממןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
זמן לכל. והוא יגיע.
תודה על ההקשבה.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2003-06-02T18:21:00):
[u]בשביל מה יש בן זוג אוהב שהוא גם החבר הכי טוב, השותף לדרך, משקולת הנגד לקריזות שלי?[/u]
מסכימה עם ענת שן לוי. זכית בכל הקופה.
<לפעמים בן הזוג הוא בעל ולפעמים הוא ממש פרטנר>


[b][po]ענת ג[/po][/b] (2003-06-02T22:05:00):
,[u]אם אנחנו יוצאות מהדעת, אף אחד לא יוכל להחזיר אותנו אליה חוץ מעצמינו.[/u]- לא בהכרח לבד, אבל ממש לא מובן מאליו שבעזרת הבן זוג.. אני בתקופה האחרונה חזרתי "לתוך הדעת" דווקא בזכות גיסתי, שאיתה הצלחתי לדבר בכעס עליו, ולהתנקות מהכעס הזה.
הוא הפרטנר הכי טוב בעולם, אבל הוא לא משקולת נגד לקריזות שלי. ככה זה. הוא בעלי.
שמש מתוקה, תודה שאת משתפת אותנו. תמשיכי. אה, ויש לך את כל הזמן שבעולם. ז"א בדיוק, אבל בדיוק את הזמן הנחוץ לכם.


[b][po]שירי בן דב[/po][/b] (2003-06-03T08:12:00):
בלי לצאת מהדעת אנחנו כל הזמן בבית הכלא של הדעת של עצמינו. זה מעולה לצאת מהדעת מידי פעם אבל בשלווה. בסנסקריט יש מילה לזה- נדמה לי שזה סמאיה, אם אני לא טועה, מילה שפירושה לצאת מהדעת בשלוה. אין זה מקרי שמילה זו קיימת בשפה ההודית העתיקה שכן היא משקפת משהו ששיך לתרבות שם , שבתרבות שלנו אינו בהכרח נהיר.לצאת מן הדעת בשלוה, נהדר, נכון? ואז לחזור אליה, בכוחות עצמינו או לא זה פחות חשוב,
אפשר גם with a little help of my friends' כמו בשיר המפורסם.


[b]רקפת[/b] (2004-09-17T01:58:46):
דווקא אצלנו זה היה הפוך. בעלי הוא זה שלחץ שנביא כבר ילד.
הכרתי אותו בת 23 והוא 33, תוך 9 חודשים התחתנו. אחרי חבר קודם עם פחדים ממחויבות, מאד אהבתי את העובדה שבעלי לא מפחד (לא רק בגלל גילו, הוא אמר שהוא היה מוכן לילדים כבר אחרי הצבא). איך שהתחתנו הוא התחיל להעלות את הרעיון שאולי נביא ילד, מיד. אני שהייתי בתחילת התואר השני, הרגשתי שזה ממש עוד לא מתאים, ושאני עוד צעירה מדי. מאד פחדתי משינוי הסטטוס. הרגשתי שזו תהיה קפיצה חדה מדי מילדה לאמא. זאת למרות שגם אני תמיד כמהתי לילד, מתכננת את ההורות שלי עוד מילדות, בוחנת כל גבר על פי כישורי האבהות שלו...עדיין, פחדתי. רציתי להיות בטוחה שאני מוכנה, כדי שבאמת אוכל לתת לילד שלי כל מה שאני חושבת שנכון.
בכל אופן, הוא המשיך להעלות את הנושא מדי פעם עם חצי חיוך, ואני אמרתי לו שיצטרך לחכות עוד הרבה זמן. בסוף, אחרי פחות משנה מיום הנישואים הראשון שלנו הרגשתי שאני כבר ממש רוצה ילד, כאן ועכשיו. הייתי בוכה כל פעם שראיתי תינוק של מישהו אחר, הייתי מסתכלת על חדרי תינוקות עם מבט חולמני בעיניים ומפנטזת על החדר המקסים שיהיה לתינוק שלי (כמובן שבסוף החדר שלו הפך לחדר צעצועים והמיטה שלו למיטת חתולים). יכול להיות שבכך שהעלה את הנושא מדי פעם, למרות שזה קצת הלחיץ אותי, גרם לי להבין שזה כבר בסדר, אני כבר גדולה, נשואה, עומדת לסיים את התואר השני, ויכולה כבר להביא ילד. אני כבר לא הילדה שאני חושבת שאני. אחרית דבר, תוך חצי שנה נכנסנו להריון ונולד אגם המתוק. אני חושבת שהייתי מאד מוכנה. אפילו הצטערתי למה לא הקשבתי לו ולמה לא התחלנו לנסות עוד קודם.
כמובן שאין מה להשוות ביני לבין גבר שפוחד ממחויבות בכלל, או מאבהות, אבל בכל זאת, רציתי לספר.
אני מקווה שבנתיים, [po]אשה עצובה[/po] היא כבר לא כל כך עצובה.


[b][po]רוני בלוני[/po][/b] (2004-09-17T11:15:24):
אני רציתי ילד עוד לפני שהתחתנו, ובן זוגי כל הזמן אמר שיש זמן לכל דבר, כל דבר בשעתו.
ואז חודשיים אחרי החתונה התחלנו לחפש ישוב מתאים, וכשמצאנו נכנסנו לפרוייקט של בניית הבית ורק שנה וחצי לאחר מכן נכנסתי להריון, ואחרי תשעה חודשים נולדה בת.
אבל גם לדעתי תני לו חופש מהעניין שנה - שנה וחצי, בזמן הזה תעשו דברים יחד, תסעו לסופי שבוע, תבלו עד אור הבוקר, תזמינו חברים, תצאו עם חברים, תטוסו לחו"ל יחד, ת - ה - נ - ו... ואחרי זמן מה, הרצון יגיע מעצמו.


[b][po]תמרול ה[/po][/b] (2004-09-19T16:02:07):
אמא עצובה, איפה את?


[b][po]קרן אור[/po][/b] (2004-09-26T18:37:12):
אמא עצובה, ספרי מה קורה איתך.
אוהבים אותך...


[b]בלה[/b] (2005-03-07T15:14:56):
כמה הייתי רוצה לשוחח איתך....
אולי את עדיין כאן?


[b]בלה[/b] (2005-03-07T15:15:54):
מוסיפה לך קישור לדף שפתחתי,
מבלי לדעת, הוא כל כך דומה לשלך...
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]זוגיות שנה ראשונה[/po]

[b]הדיון שפתחה אלמונית הועבר ל [po]לא רוצות ילדים[/po][/b]

[b]מהורהרת[/b] (2005-07-31T17:14:09):
קראתי קצת בדף הזה ונראה שאולי אוכל לקבל כאן כמה עצות טובות.
אני בת 32, נשואה לבן זוגי, בן 33, מזה שלוש וחצי שנים. בנובמבר הזה נחגוג 10 שנים יחד ומתוכן כ-9 אנחנו גרים יחד. אנחנו מסתדרים מעולה, אוהבים להיות יחד, אוהבים מאוד לטייל (כבר עשינו 2 טיולים ארוכים של 10 חודשים ושל 8 חודשים מהאחרון חזרנו לפני מספר חודשים, ומטיילים כל שנה בין 3 שבועות לחודש) - אנחנו מאוד שונים - אבל חיים עם זה טוב.

כמובן שכל החברות שלי הן כבר אמהות וחלקן אפילו לשני ילדים, אבל האמת שעד עכשיו ממש לא התחשק לי וגם עכשיו עוד לא ממש - כלומר אין בי איזה צורך פנימי לילד - אבל אני חושבת (אני לא יכולה להגיד שאני יודעת כי אי אפשר לדעת אלא אחרי שזה קורה) שאני רוצה שתהיה לנו משפחה, זו נראית לי חוויה מדהימה עם כל הקשיים שכרוכים בה, ופשוט חיים פעם אחת אז איך אפשר לוותר על זה ?
בכל מקרה - הוא כרגע לא רוצה ילדים, הוא אמר לי כבר בעבר שקשה לו לראות את עצמו בעתיד הקרוב מביא ילד - אבל שהוא לא יכול גם לומר שלא ירצה לעולם - פשוט חשוב לו שזה יגיע מתוך רצון אמיתי ומבפנים ולא בגלל שכולם לוחצים ובגלל שזה מה שכולם עושים. הוא אומר שטוב לו בשגרה שלנו והוא מפחד לשנות אותה, ואני מודה שזו באמת החלטה ענקית ובלתי הפיכה. אני מאמינה, בשונה ממנו, שאפשר להמשיך לחיות ולעשות הרבה דברים שאוהבים גם כשיש ילדים, אבל הוא מפחד שזה ישנה לנו את החיים לחלוטין.
מה שהייתי רוצה זה שהוא יגיד לי שהוא מוכן להתחיל לנסות - נניח - בעוד שנה וחצי. אבל גם את זה הוא לא מסוגל להגיד. אני לא כועסת עליו, כי גם הוא חי רק פעם אחת וזה לגיטימי שלא ירצה ילדים, ובוודאי שהדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יביא ילד בגללי ולא בגלל שהוא רוצה, אבל מבחינתי הזמן מתחיל להיות קצר. אני גם לא יכולה להגיד לו שהוא טועה במחשבה שלו ש"החיים נגמרים" וכו', כי הרי לא הייתי שם עדיין, אז מאיפה אני יכולה להגיד לו. אנחנו הרי רואים חברים שלנו תשושים מעייפות ומקנאים בנו על סדר היום שלנו ועל הטיולים המדהימים.

עצות, רעיונות ?


[b]איילת[/b] (2005-08-01T11:25:13):
צריך לחשוב לפעמים על העתיד הרחוק. האם אתם רוצים להישאר רק אתם כזוג? האם אתם רוצים משהו מעבר לזוגיות שלכם?
אני מוצאת שכל מה שאת כותבת מאוד נכון. גם דברייך וגם דבריו. החוויה, הקשיים, השינוי, "החיים נגמרים", אני מוצאת שלאנשים "מסוגכם" שאני בהחלט רואה את עצמי משתייכת אליהם ומאוד מאוד מזדהה איתם אף פעם אין רגע מתאים. לא תמיד מגיע הרצון. וכשהוא מגיע אז זה באמת יכול להיות מאוחר מידי.
[u]פשוט חשוב לו שזה יגיע מתוך רצון אמיתי ומבפנים[/u]
והוא שאמרתי. לפעמים אין מנוס מלקבל החלטות בחיים. אני נכנסתי להריון לא כל כך מתוכנן בגיל 36! ואני יכולה להגיד שאני כלל לא בטוחה שאם זה לא היה קורה במקרה (או אולי שלא במקרה דרך התת מודע) הייתי עושה זאת.


[b]מהורהרת[/b] (2005-08-01T11:44:41):
והיום - את שמחה שזה קרה ? או שהיית חוזרת לחיים שלפני ?


[b]איילת[/b] (2005-08-01T12:45:47):
תראי, בניגוד אלייך, החיים שלי לפני לפני (לפני הילד ולפני הנישואין), היו די מאעפנים. לא היה לי בן זוג הרבה שנים והייתי מאוד בודדה. בניגוד אליכם את כל הטיולים הגדולים עשיתי לבד ובין לבין קברתי את עצמי בעבודה. "בניתי קריירה" - שבסוף במילא זרקתי כי הרגשתי שאין לי כלום בחיים ונסעתי ל-8 חודשים. הבעיה שלי היתה ונשארה עד היום, שאת בעלי הכרתי זמן קצר יחסית לפני החתונה ונכנסתי מיד להריון. כך שמבחינה זוגית אני חשה כל הזמן במין חסר. לא קיבלתי מספיק "פיצוי" על השנים שהייתי לבד והנה כבר יש ילד ואי אפשר יותר לנסוע לסוף שבוע רומנטי בצימר בגליל או לעשות סקס ספונטני מתי שרוצים. אני גם מאוד מקנאה בזמן שהיה לבעלי ולאקסית שלו ביחד. "כי הם הספיקו לבלות" 7 שנים לפני שבתם נולדה. אלו לא כמובן דברים רציונאליים, (כי הרי היתה להם במילא חרה של זוגיות אחרת הם לא היו מתגרשים) אבל הם קיימים ואני צריכה לעבוד עליהם.
אבל, הילד הוא מדהים. (15 חודש סה"כ) ובניגוד למה שכל הנשמות הטובות אומרות "שזה רק הולך ונעשה יותר קשה" אני לא מסכימה. בהתחלה הכל היה מבחינתי סיוט ודווקא עכשיו ההנאה מתחילה לגדול יותר ויותר. כשמתחיל להיות לך בן אדם בבית ולא רק איזו חבילה שצריך לטפל בה כל היום.
עוד נקודה למחשבה: ככל שמחכים זה נכון שנשארים יותר בזוגיות לבד ללא הפרעה וללא ויתורים משמעותיים, אבל! מתחילים יחסית מאוחר ועד שהילדים גדלים זה גם יחסית מאוחר. כלומר: לי יש תינוק בן שנה ואני צריכה לקום 4 פעמים בלילה ואילו אצל אחרים הילדים כבר בכיתה א' והם משאירים אותם עם סבתא וכן נוסעים לסופ"ש הרומנטי בגליל. זה גם תלוי קצת במצבכם האישי, הכלכלי ובעזרה שתהיה /לא תהיה לכם. לי למשל יש יחסית מעט עזרה. הורי גרים רחוק והם אמנם כבר בפנסיה אך חיים את חייהם במלואם (הילדים כבר גדלו...) הם נוסעים המון לחו"ל, יוצאים, מטיילים, ואין מצב שישארו עם תינוק קטן לילות וימים שלמים. לעומת זאת יש לי מכרים שמשאירים את ילדיהם כבר מגיל מאוד צעיר עם סבתא או דודה וכו'. אין ספק שזה עוזר לעבור את השינוי באורח החיים.
החיים הם לא מוחלטים. זה משהו שחייבים להפנים . אתה נותן במקום אחד ומקבל באחר. אני חשבתי וחושבת כמוך שלא להקים משפחה זה לוותר על תמצית קיומית מאוד חשובה. ואני מדגישה משפחה. לא היה מבחינתי מצב להיות חד הורית כי אכן לא הרגשתי את הצורך הזה באימהות.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-01T14:06:31):
[u]ובוודאי שהדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יביא ילד בגללי ולא בגלל שהוא רוצה, אבל מבחינתי הזמן מתחיל להיות קצר.[/u]
ואת, למה את רוצה? לדברייך, כי צריך, כי כולם אומרים שזה כדאי.
האם אלו סיבות טובות יותר להביא ילד לעולם מאשר הלא-סיבות שלו?
נכון שהשעון הביולוגי הוא פקטור שיש לקחת בחשבון, אבל האם את באמת רוצה לפעול על פיו?
מי נאמן יותר לעצמו, לתחושותיו ולערכיו - את או הוא?

[u]זו נראית לי חוויה מדהימה עם כל הקשיים שכרוכים בה, ופשוט חיים פעם אחת אז איך אפשר לוותר על זה ?[/u]
עכשיו אמירה צינית מעט: השיח הזה שאת מביאה נשמע כמו יחסי ציבור לטיול בעולם... מן הסוג שהורגלתם בו שניכם. שוב אני חוזרת לשאלת הערכים. ילד זה לא חוט מאריך, אמרו הגששים, וילד זה גם לא "חוויה שאסור לוותר עליה" בדומה לטראק מעניין או לאתר תיירות שאסור להחמיץ. ילד הוא אדם שתצטרכי להתמודד איתו. הרעיון שהוא לא ישנה את חייכם, או שהוא ישנה אותם בצורה שאפשר להגביל או להשתלט עליה, הוא רעיון שגוי במקרה הטוב ומזיק (לילד!) במקרה הרע.

כדאי לאזור את האומץ ולומר: זה לא רע לבחור באורח חיים מסוים על חשבון אורח חיים אחר, זה לא רע להחליט שיותר מעניין את שניכם לטייל בעולם, זה לא רע להחליט שגם לזוג ללא ילדים יש זכות קיום כמשפחה, כתא יציב שמגן ותומך בחבריו (גם אם יש בו רק שני חברים). דרוש אומץ להחלטה כזו, אבל הוא לא גדול יותר מאשר האומץ שדרוש כדי להביא ילדים כשלא רוצים ילדים.

אין בי חלילה רצון לשכנע אותך לוותר, רק לבחון את המניעים האמיתייים שמאחורי ההתלבטות שלך. ואני כותבת את הדברים הללו מפני שבין השורות עולה חוסר הרצון שלך בילדים. בעיני מדובר ביותר מהתלבטות פשוטה.
נסי לדמיין את שניכם נוסעים, מטיילים, מבלים, בגיל חמישים כשאין לכם ילדים. האם עולה בך תחושת מיאוס? נעימות של שגרה מוכרת? או חרדה מהתקבעות יתר על המידה? אם הגורם הראשון או האחרון מדבר אלייך, ילדים לא עוזרים ברענון יחסי זוגיות.

צר לי אם תשובתי נשמעת בוטה מעט @}


[b][po]Pלונית אחרת[/po][/b] (2005-08-01T14:39:20):
[u]צר לי אם תשובתי נשמעת בוטה מעט[/u]
אמנם לא אלי הפנת דבריך אך בעיני הם ממש יפים וחשובים ובכלל לא בוטים


[b]מהורהרת[/b] (2005-08-01T16:24:15):
אולי מעט בוטה - אבל כששיתפתי בהרהורים שלי ציפיתי לזה וגם קיוויתי להערות שיעמידו אותי מול ראי ויכירחו אותי להמודד עם עצמי - אז זה בסדר.
אכן, גם אני לא מרגישה שאני יודעת בוודאות מה אני רוצה. יש בי חשש מזה שאין בי רגש אימהי כמו שאני רואה אצל חלק מהחברות שלי, ומצד שני דיברתי עם לא מעט אחרות שלא חשו רגש כזה מלכתחילה אבל מאושרות היום שיש להן משפחה (בתחילת הדרך). אני בטוחה שללחץ החברתי ולנורמות שאנחנו גדלים עליהם יש משקל מסוים, אבל אני בהחלט רואה את הצדדים החיוביים של ילדים ומשפחה - של לגדל בן אדם, לחנך אותו, להיות הורה, לחוות איתו את הגילוי של העולם, זה נראה לי דבר עמוק ועשיר יותר ממה שאני יכולה להבין כרגע. וגם קשה. אבל כשאני מסתכלת על ההורים שלי - נראה לי שאנחנו, הילדים שלהם, מהווים חלק משמעותי ומרכזי בחיים שלהם. חלק טוב בחיים שלהם. ברור שאצל כל אחד זה אחרת - אבל אם אני לא אנסה לבחון איך זה אצל אחרים - איך אוכל לקבל החלטה. כפי שאמרתי אני לא במצב שהדברים ברורים לי וחד משמעיים.
אני גם ממש לא חושבת שהשיקולים שלו פחות טובים משלי. אני יודעת שדרוש אומץ להגיד שאתה לא רוצה ילדים, במיוחד בחברה שלנו. אלא שאני חושבת שאנחנו (ביחד וכל אחד לחוד) צריכים בשלב הזה לקבל החלטות כי זה יהיה לי מאוד עצוב אם אמרח את התקופה הזו ולא אתמודד עם הבעיה, ובעוד 3 שנים אמצא את עצמי בת 35 עם רצון להיות משפחה ובלי פרטנר. גם לזוגיות שלנו זה לא יהיה ממש טוב למרוח את זה, ובעצם גם הוא לא סגור מה הוא רוצה. הוא מודה שהוא מרגיש שהוא מזדקן, שיש לו פחדים מכל הנושא ומכך שזה בלתי הפיך, שהוא מרגיש שזה להיכנס לבית כלא ל-20 שנה אבל הוא מניח שזה לא בדיוק כך, שיכול להיות שבעוד שנתיים הוא יחשוב אחרת...
חשבתי לנסות ללכת יחד ליעוץ זוגי כדי לנסות להבין יותר טוב את הרצונות והפחדים של כל אחד מאיתנו.
למישהו מכם יש המלצה על מישהו לסוג כזה של מפגשים זוגיים בירושלים ?

ותודה על ההתיחסויות


[b][po]Pלונית אחרת[/po][/b] (2005-08-01T23:14:01):
[u]שהוא מרגיש שזה להיכנס לבית כלא ל-20 שנה אבל הוא מניח שזה לא בדיוק כך[/u]
לא כלא
ולא רק לעשרים שנה.... אלא לייתרת חייכם.
בכל מקרה בהצלחה לכם


[b]איילת[/b] (2005-08-02T10:06:42):
אני בעד תמיד לבדוק דרך הגופים הציבוריים. גם אם ישנה לפעמים המתנה הם נותנים שרות מצויין ובמחירים הרבה הרבה יותר סבירים. אני בתל אביב הגעתי לייעוץ זוגי דרך העירייה וקיבלתי שרות מצויין. בהחלט ייתכן ייעוץ זוגי גם דרך קופות החולים. מכון אדלר גם כן נותן אבל במחירים גבוהים אלא אם הולכים למתמחים ואז זה קצת יותר סביר.


[b]חני[/b] (2005-09-11T19:16:23):
איילת שלום
אשמח אם תפרטי לי קצת יותר על ייעוץ זוגי דרך העיריה, איך פונים ולמי לפנות( באזור ראשל"צ)


[b][po]תלתל בתוך תלתל[/po][/b] (2005-09-12T11:08:06):
חני,

אנחנו היינו בייעוץ זוגי דרך עיריית רשל"צ (אם אתם תושבי העיר)
אצל יועצת נהדרת שהתחברנו אליה מאוד.
במחיר סמלי לחלוטין.
אם זה רלוונטי לך ואת רוצה פרטים נוספים את מוזמנת לכתוב לי בדף הבית.

יום יפה.
@}


[b]חני[/b] (2005-09-26T12:17:51):
היי איילת,
בוודאי שזה רלוונטי אשמח לשמוע פרטים נוספים, מה שקרה זה שאני נכנסתי לאתר בדיוק ביום שסגרו אותו.

תודה ויום מקסים


[b][po]גם אני עצובה[/po][/b] (2005-10-19T01:41:23):
החל מאתמול, גם אני אישה עצובה.
הכרתי את החבר (עד אתמול) שלי לפני שנתיים, כשהיינו בני 25. אני בדיוק יצאתי מקשר ורציתי קצת חופש מבנים, והנה - פגשתי אותו.
הוא היה (ועודינו) הבחור הכי מקסים בעולם. יפה, חכם, חתיך, אוהב, גברי, סקסי, רך, שקט, מלא ביטחון עצמי (שקט כזה, לא מוחצן!). הוא לימד אותי לאהוב ולהעריך את עצמי. הוא הראשון שלא צחק על כל המוזרויות שלי, אלא לפרקים אף עודד אותן. הוא לא חשב שאני מוזרה. הוא חשב שאני מקסימה, מצחיקה ומיוחדת, ואמר לי שהוא מקווה שלא אשתנה לעולם. ואני קיוויתי שנישאר בייחד לנצח, ואולי גם הוא... עד לפני חודש וחצי בערך.
מעולם לא רציתי ילדים. מאז גיל 15 לערך היו לי סיבות שונות ומשונות, אבל הסיבה האמיתית היא: אני חושבת שאנחנו חיים בעולם רע מכדי להביא אליו ילדים. פשוט כך. אני לא רוצה להביא לעולם ילדים שיסבלו, שיאלצו לחיות בעולם כזה.
אני מאוד אוהבת ילדים. אולי יום אחד אני אאמץ שניים או שלושה, אם כי כרגע קצת קשה לי לראות איך ילדים ישתלבו בחיים שלי. ניחא. מכל מקום, אין לי שום בעיה [b]עקרונית[/b] עם אימוץ. להיפך - אני חושבת שאימוץ ילדים (רצוי בסביבות גיל 10) יכול להשיג הרבה מטרות, כלומר להפוך את העולם למקום טוב יותר בהרבה דרכים.
מכל מקום, חברי (לשעבר) לא הסכים איתי. הוא מסכים איתי שלאמץ זה טוב וחשוב, אבל הוא רוצה ילדים משלו. למה? - לדעתו, תכונות אופי עוברות בגנים, והגנים חזקים יותר מכל חינוך. לכן, הוא חושב שכדי לתקן את העולם צריך להביא אליו ילדים כמוהו, כלומר עם תכונות גנטיות דומות.
תמיד אמרו לי "כשתגדלי תשני את דעתך", תמיד חשבו שזו סתם גחמת נעורים, או דרך להתמרדות. ואני, בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאולי אני בכל זאת רוצה ילדים. שאולי, עם אבא כמוהו, הילדים יהיו מאושרים באמת?
לפני חודש וחצי זה הכה בי פתאום, בזמן שדיברתי איתו בטלפון. פתאום הבנתי, שעם הזמן אני פחות ופחות רוצה ילדים, ושלא סביר להניח שאי פעם ארצה. ואמרתי לו את זה.
אין לסיפור הזה סוף טוב בכלל, כי אתמול, כאמור, נפרדנו. הוא כבר מתקרב לגיל שבו אי-אפשר להתחיל, והוא לא רוצה להיות אבא רק בגיל ארבעים. הגענו למסקנה, שהכי טוב בשביל שנינו יהיה להיפרד.
אם היינו נשארים ביחד, היה קורה אחד משניים: אם לא היו לנו ילדים, הוא היה מתוסכל מזה, והיה מאשים אותי (גם אם לא במודע או בקול רם) - וזה היה מעכיר את מערכת היחסים בינינו. אם כן היו ילדים - אני הייתי מאשימה אותו (כנ"ל), ובנוסף - זה לא הוגן כלפי הילד, להביא אותו לעולם אם אני לא רוצה בו באמת.
אני מכירה זוג אחר עם אותה הבעיה: הוא מאוד רוצה ילדים, היא מעולם לא רצתה. היא בת 27, הוא בן 34. הוא מקווה שהיא תשנה את דעתה יום אחד. אני חושבת, שהגבר לא מעריך מספיק את האישה, ולא מכבד את האמונות שלה. אולי אם החבר (לשעבר) שלי לא היה מכבד אותי לא היינו נפרדים? אבל למה שארצה להיות עם מישהו שלא מכבד אותי?

אני מתנצלת אם אני כותבת בצורה קצת מבולבלת, אבל אני נמצאת כרגע בסערת רגשות. אישה עצובה, אני מקווה מאוד שאת לא תהיי עצובה. אני, כנראה, אהיה די עצובה בזמן הקרוב. למרבה הצער, החיים הם לא אגדה, ולא תמיד יש להם סוף טוב.




[b]גמבה[/b] (2005-11-20T13:40:08):
שלום לך, [po]גם אני עצובה[/po]?
את מזכירה לי את אותו הדבר עם בן זוגי לשעבר (אגב, נפרדנו לפני 3 חודשים), רק שאצלנו זה היה הפוך...
הוא לא "סגור" על כך שרוצה ילדים, מתי ואם בכלל...מסיבות דומות לשלך...שהעולם הזה קשה ורע ובלתי מתפשר ואנחנו אגואיסטים על הבאת ילדים לעולם שכזה....אוקיי, יש משהו בגישה הזו...העולם באמת לא פשוט , אך ילדים זה משהו משלי...משהו שאני אחנך ואתן את הכלים ואלמד עד כמה שאוכל, כיצד להתמודד בעולם הזה...ושוב, זה לא פשוט. גם הוריי לא שאלו אותי אם אני רוצה לבוא לעולם....והחיים היום באמת לא פשוטים.
אבל, אני עדיין רוצה ולכן היינו צריכים להיפרד...כי אני בת 28+ וצריך לקחת בחשבון את שנות הפוריות וכל זה כמובן.
אני רוצה בכל זאת לאמר לך, אם זה רצונך - זה בסדר גמור...יש מקום לפרידה כמובן. יש אנשים שאינם רוצים ילדים, את תמצאי מישהו שיסכים איתך בענין. נכון שזה קשה מנשוא, הפרידה... אין ספק בכלל, בייחוד לאחר שמצאת בן זוג כלבבך ואתם מאוד אוהבים. אבל עדיף לחסוך את כל התסכולים כפי שתיארת , שיבואו בודאי בהמשך.
היי שלמה עם דרכך והכל יבוא ויהיה בסדר.
במידה ואינך שלמה לגמרי, אולי תפני ליעוץ כדי לגעת בנקודות העמוקות הללו בתוכך וכך תגיעי לשלמות.
בהצלחה!
זיכרי תמיד שהכל קורה לטובה וכך תוכלי להמשיך הלאה...
אינני בטוחה שזהו לא סוף טוב, הרי מה שהיה בא א"כ היה מאוד לא טוב....לכן, כנראה שזה כן טוב.


[b][po]תמרוש רוש[/po][/b] (2005-11-22T09:19:10):
עצובה, אני רוצה לתמוך בך מנקודה קצת "הפוכה".

אני מאוד רוצה ילד. ובשנה האחרונה דחיתי את הרצון והדחקתי אותו.
וראיתי כמה זה עולה לי. איזה מחיר גבוה שילמתי על זה שהעמדתי פנים שבאני בעצם יכולה לחכות.
אם את באמת לא רוצה ילדים, לא מתאים לך, אם זה מה שמרגיש לך נכון, [b]אל תביאי ילד לעולם.[/b]

ההתכחשות לרצון אמיתי גובה מחיר גבוה מדי.


[b][po]לב שבור[/po][/b] (2005-11-23T15:02:20):
גם אני נמצאת באותה בעיה. אני וחברי בני 30 ואנחנו 7 שנים ביחד. יש לנו זוגיות מופלאה שלא ניתנת לתיאור, האהבה עצומה והכל מצוין. לאחרונה שאלתי את חברי לגבי חתונה וילדים והוא הפתיע אותי ואמר שמבחינתו חתונה=ילדים וכרגע הוא לא רוצה ילדים , אם בכלל ירצה.
אין לו בעיה להתחתן בשביל להוכיח לי את אהבתו אלי אבל אנחנו בבעיה לגבי ילדים.
הלב אומר לנו להישאר ביחד בגלל שאנחנו כ"כ אוהבים וכ"כ טוב לנו ביחד אבל השכל אומר שאולי צריך להיפרד כי העתיד שלנו הולך לכיוונים שונים.
כרגע גם אני לא מוכנה לילדים ואני לא יודעת מתי אהיה מוכנה, אני רק יודעת שבעתיד הרחוק שלי אני כן רוצה משפחה וילדים.
הוא טוען שיש מצב שזה ישתנה ואולי הוא כן ירצה ילד מתישהו, רק שהוא לא יכול לתת לי זמן ומצד שני הוא לא רוצה להחזיק אותי סתם וביום שארצה ילדים אני ארגיש שכבר מאוחר לי ואני אשנא אותו על כך שביזבזתי את זמני איתו.
החלטנו לקחת הפסקה של שבועיים-שלושה שבה כל אחד יחשוב טוב טוב לגבי המשך החיים שלנו ומה הרצונות שלנו.
אני רוצה להגיד שאלו היו שלושת השבועות הכי קשים בחיי. בתקופה הזאת גיליתי עד כמה אני אוהבת אותו, כמה אני רוצה אותו, כמה טוב לי איתו וכמה קשה לי לוותר על מערכת זוגית כ"כ מופלאה. אני יודעת שגם לו מאוד קשה, הוא כל הזמן הזה בוכה וסובל, דיברנו והוא אומר שמצד אחד הוא לא מוכן לוותר עלי כי הוא כ"כ אוהב אותי ובגלל שכ"כ טוב לנו ביחד והוא יודע שלעולם לא ימצא בחורה כמוני וגם אני חושבת כך.
אבל קשה לו להגיע להחלטות ובטח שקשה לו לתת לי זמן לילד.
אני בדילמה קשה, האם לוותר על כזאת מערכת יחסים, לוותר על אהבה כזאת גדולה, במיוחד קשה לי לוותר כי אני יודעת שממש טוב לנו ביחד, אנחנו פשוט משלימים אחד את השניה.
או שכדאי לתת לזמן לעשות את שלו ולחכות שזה יבוא ממנו.
עזרה???


[b][po]טלי כהן[/po][/b] (2006-06-05T02:00:55):
משפט מחץ שבאיזשהי תקופה נכנס חזק לראשי: "[b]המוכנות באה עם הילד או אחריו - ולא לפני[/b]"
וזה כל כך נכון, שחבל לחכות - ולחכות - ולחכות - למוכנות שלפעמים אף-פעם-לא-באה !!!

אני רואה זאת אצלי באופן ברור. [b]קודם באו הילדים, ורק אח"כ נהייתי מוכנה לכך[/b]!
והיום, "אחרי", כשזו עובדה מוגמרת וחיה, ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון ביותר.

כי כשיש כבר את הילד ביד, [b]והוא יצור ממשי, חי ונושם[/b], על-פי רוב (הורים בריאים בנפשם) נעשה מאמץ להצליח לגדל אותו הכי טוב שאפשר, [b]ונגלה בעצמינו כוחות שמעולם לא הכרנו קודם[/b], ולעולם לא היינו מכירים לולא הילד הזה!!!

כדאי ללדת כאן ועכשיו, וכמה שיותר מהר, לפני שמגלים כי מאוחר מדי...

"ילדים זו שמחה".......

בהצלחה.


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2006-06-05T10:36:21):
[u]או שכדאי לתת לזמן לעשות את שלו ולחכות שזה יבוא ממנו.[/u]
או שלנסות ללכת לטיפול זוגי - לא בור למה המעורפלות שלו. הוא לא אומר לך "אני אא רוצה ילדים. נקודה" או"כן רוצה, בטח בחמש השנים הקרובות" . אלא די מעורפל. מה שמוביל אותי לחשוב שזה מסתיר דברים אחרים, שלאו דווקא קשורים לאהבה שלכם.
נשמעת לי מערכת יחסים מאוד עמוקה ומודעת- במקומך לא הייתי "מחכה". אתם בני 30, זה לא 20 או 25 זו לא דרישה לא הגיונית להחליט על הבאת ילד בקרוב. יותר מזה, אתם 7 שנים- כבר אמורות להיות לשניכם תוכניות משותפות מאוד מגובשות לעתיד, לאו דווקא עם דד ליינים, אבל כן או לא הבאת ילדים זו החלטה מאוד משמעותית שמזמן כבר הייתם צריכים לפחות להסכים עליה עקרונית. עד היום לא דיברתם על ילדים?! מה פתאום ההפתעה הזו אחרי 7 שנים? והוא- לא יכול להתחייב אפילו ברמה של להבטיח שווא רוצה או לא? אם יש כזו דיכוטומיה ביניכם - שווה לרוץ לטיפול זוגי אצל מישהו באמת אמין וטוב (אחד כזה שלא תגחכו עליו בדרך חזרה הביתה) שיידע להצביע על הבעייתיות ולפשט אותה למצב של פתרון. אני אישית פחות מאמינה בטיפולים זוגיים רוחניים, אלא בפסיכולוג קליני מומחה לזוגיות (אפילו זקיינה) שבטח כבר התמודד עם צרות דומות (או גדולות יותר).


באלטרנטיבה שאת מציעה- לחכות, שניכם עלולים להפסיד. זה לא פייר כלפי שניכם, וסביר שאם בסוף הוא יחליט שלא מתאים לו- את תיתקעי בבעיה של ממש. בקיצור, זה מורכב מדי ועמוק מדי לדעתי, מכדי לפתור את זה ככה, בשיחת בנות בפורום וירטואלי - כדאי להשקיע כאמור, בכלי מקצועי.
בהצלחה בכל מקרה:-)


[b][po]אבא של[/po][/b] (2006-06-05T11:07:01):
טלי - אני ממש לא מסכים...
עכשיו, כשזה כבר לא דף תמיכה מרוב הזמן שעבר, אפשר להתייחס לעניין בלי להתייחס ל [po]אישה עצובה[/po]
נכון שאי אפשר לדעת לפני איך זה יהיה להיות הורה. מצד שני, זה נכון לגבי כמעט כל השינויים בחיים שלנו - אי אפשר לדעת איך זה יהיה ללמוד באוניברסיטה, אי אפשר לדעת איך תהיה העבודה החדשה, הדירה החדשה וכו'. פשוט הורות זה ההחלטה שמשפיעה הכי הרבה על החיים שלנו (אני זוכר טוב את ההרגשה הזו כשאשתי ואני החלטנו לעשות ילד - ההרגשה שזו החלטה חד פעמית שתשפיע באופן בלתי הפיך על כל מהלך החיים שלנו מהיום ואילך. יותר מלימודים שאפשר להפסיק, יותר מעבודה שאפשר להתפטר - יותר מהכל)
אבל בסופו של דבר - כמו בכל בחירה בחיים, צריך לנסות לנחש איך זה יהיה ולקבל על סמך זה החלטה. כי אני באמת מאמין שלא כל אחד נהנה מגידול הילדים, ולא לכל אחד זה עושה טוב. ואולי עדיף שחלק ממי שלא רוצה ואוהב את זה פשוט לא יעשה ילדים, במקום אחר כך לנסות לברוח כל הזמן מהילדים לעבודה, וליצור עובד מתוסכל, הורה מתוסכל והכי גרוע - ילדים מתוסכלים.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-01-05T07:16:12):
שלום לכולם, רציתי לשתף אותכם במשהו שמאוד מציק לי. יש לי 2 בנים בבית. אחד בן 8 והשני אוטוטו בן 5. אני מאוד רוצה בת.
נכנסתי להריון לא צפוי. בעלי התנגד ולא מוכן יותר ילדים. לפני כשנה וחצי עברתי הפלה, כנגד רצוני. אני מאוד רציתי את הילד/ה. הייתי בשבוע 8, עד היום קשה לי עם המציאות. התנגדתי בתוקף להפלה, אבל גם אחרי שיחות איתו ומשברים איתו, וראיתי שאם אני יביא את הילד, נגיע למצב של פרידה. ובסוף הפלתי.
היום אני מצטערת על זה ובגדול. קשה לי מאוד עם המציאות, קשה לי עם העובדה שהוא לא רוצה ילדים. שתיים זה מעט מאוד. הוא בא ממשפחה גדולה של 5 אחים.
מה עושים? אמרתי אולי בעתיד שוב אני אדבר איתו. וגם אם הוא נגד, ימים יגידו. ואולי...יהיה מתישהו תקווה.
+}


[/spoiler]
[spoiler=טל טלה - רוצה ילדים]
[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-05-27T22:52:36):
אני פותחת [po]דף תמיכה[/po] ואני אשמח אם הוא יישאר תומך .
אני בת 35 הוא בן 38 אנחנו ביחד כמעט שנתיים
עברנו לגור ביחד כמעט מיד אחרי שהכרנו .
אני רוצה ילדים מאוד מאוד.
למעשה אני מרגישה שכל החיים שלי בהולד מסוים בשלב הזה מרוב שאני רוצה ומחכה לילד.
הוא רוצה אבל פוחד. פוחד ממה ? אולי מגנטיקה מפחידה אולי מקשיי פרנסה אולי מלהיקשר ולאהוב באמת – לא יודעת. זה תוקע אותנו מאוד.
מאז בעצם אני מקווה להיכנס להריון .לפני 7 חודשים הייתה שיחה והוא אמר אני אחליט תוך חצי שנה ואם לא אז ניפרד.כמה זמן אחרי השיחה הזאת אני הפסקתי לקחת גלולות (שבתחילת הקשר לקחתי כי הרגשתי שזה נכון לבנות את הקשר בלי איום של הריון לא רצוי )
באיזה שהוא שלב אמרתי לו האולטימאטום הזה תוקע לנו את הקשר אני אמשיך לרצות להיות איתך גם אם לא תחליט שכן ממש בראשון במאי . אחת הבעיות היא שכל פעם שאני מקבלת מחזור אני מתעצבת ומתרגזת מאוד . אני מרגישה שאני צריכה לעשות ילדים. אני רוצה משפחה.
בתחילת מאי הצלחתי לשכנע אותו קצת והייתה לי הרגשה שהוא מסכים הלכתי לעשות בדיקות גנטיות, (הוא השתתף בתשלום שלהן בחצי מהסכום )
הוא בא איתי לתל השומר וכל הדרך היה עצבני ,רוגז ולחוץ נשאר באוטו ואני הלכתי לעשות את הבדיקות לבדי. כמה ימים אחרי כן במכון הגנטי הייתי היחידה שבאה לבד (למרות שהוא היה מוכן לבוא ואני שחררתי אותו כי ראיתי שאין לו כוח) הייתי גם היחידה שם שלא הייתה בהריון. יצאתי משם נעלבת פגועה ועצובה .
לפני שבוע אמרתי לו אתה יודע אתה יכול לגמור בפנים הוא הסתכל עלי ואמר אני לא רוצה .
אתמול הרגשתי שהאווירה בבית לא נעימה ובסוף שכנעתי אותו לומר לי מה על ליבו הוא אמר שהוא חשב על זה והוא לא רוצה לעשות ילדים בשלב הזה.
בהתחלה הגבתי בקוליות ואמרתי לו טוב אז זהו תעזוב את הבית הוא הנהן .
אחר כך הפכתי להיסטרית בכיתי ואמרתי לו שאני לא מוכנה להיות בלעדיו ולא רוצה להיות בלעדיו ואני רוצה רק לגור איתו ואני רוצה ילדים ממנו ושלו.
משהו שהוא אמר לי שנורא נגע בי זה שלהיפרד ממני זה כמו לחתוך איבר מעצמו
אני מרגישה שאני נענשת על משהו שאני בכלל צריכה להחליט החלטה שכזאת את מה אני רוצה יותר את הגבר שאני איתו או ילדים .
אני לא יודעת מה לעשות :לאיים ?לחכות בסבלנות ? ללכת לבדי לבנק הזרע ולעבור הפריה ( אולי אנשים מוזרים צריכים פתרונות מוזרים) ומה אז ההורים שלו ?ההורים שלי ?
אני מרגישה שהכול נגדי . אני לא מרגישה שאני יכולה מבחינה כלכלית לגדל ילד לבד (לא יודעת על ללא תמיכה מנטאלית (אבל יש לי חברות שיתמכו בי ) למעשה הדבר היחיד שאני בטוחה שאני כן יכולה זה הפיזית)
אני לא מרגישה שאני יכולה לחזור היום לשוק הפנויים פנויות לחפש לי בחור חדש .
אני פוחדת שאחר כך אני אצטער כל כך על היום שלא אמרתי לו ללכת ובסוף נשארתי רווקה ערירית שפעם כל כך רצתה ילדים.
ומצד שני אני מפחדת שיום אחד אני אבין שזה לא שהוא לא רצה ילדים אלא שהוא פשוט לא רצה אותם איתי וממני.
בקיצור אני מפחדת שהחיים יחלפו ואני אשאר .

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2007-05-28T07:38:40):
מצד אחד שונה, מצד שני אולי רלוונטי לך: [po]לא רוצה ילדים[/po]


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2007-05-28T21:30:20):
[u]אני לא יודעת מה לעשות[/u]
אני הייתי קמה והולכת...
כדאי לתת אמון בתהליך החיים, מה שצריך לקרות - יקרה.
אם אתם אמורים להיות ביחד, אז תחזרו ואם לא אז לא.
למישהי באתר נתתי יעוץ פאנג שוואי (דרך האתר) בדיוק באותו נושא וזה עבד!!! אז אם בא לך, את מוזמנת לבקש...


[b][po]צפריר שפרון[/po][/b] (2007-05-28T21:42:18):
טל,

[u]אני מרגישה שאני נענשת על משהו שאני בכלל צריכה להחליט החלטה שכזאת את מה אני רוצה יותר את הגבר שאני איתו או ילדים .[/u]
במובן הזה, כאן, נמצאת מענישה את עצמה, או במובן הזה ממציאה עונש ומשליכה אותו על נסיבות החיים.
כאן, אם כך, על מה העונש הזה, על שום מה ולמה נמצאת במקום הזה, בו עונש נמצא כתירוץ, או כפתרון, לתסכול.

הרגשה זו, איננה חדשה לך, ואם תתבונן על קורותיה ותולדותיה, תוכל לצרף את כל עונשיה יחדיו, ולמצוא את המכנה המשותף, במובן הזה, תסכול.

כאן, ברשותך, נרחיב בין שתי פנים אלה של 'לאה' ו'רחל' ובנושא זה, טוב לקרוא את הספר "מי מפחד מלילית" מאת אוהד אזרחי ומרדכי גפני.
כך, נמצאת לאה מייצגת את אהבת יעקב, וילדיה מקבלים משמעות משנית בתוך הקשר הזה עם יעקב, בעוד רחל מעוניינת בילדיו של יעקב כשהוא עצמו, לא עיקר מעייניה.

כאן, אם כן, נמצאת מהבהבת בין שתי דמויות אלה, זו המינית, המוחצנת שמעוניינת בגופו של הגבר, וזו שמעוניינת בזרעו של הגבר.

כאן, אם כך, מתבוננת שוב, על הנושא הזה של ילדים, או פריון והולדה, בהווה, ברגע זה ממש, מבלי להחיל על אלה כל עתיד אפשרי.
כלומר, מציינת שמודאגת שמא בעתיד תצטער על ההווה, במובן הזה עתיד זה נמצא סבלני במובן הזה שלא מאבדת את פוריותה עוד זמן ניכר, ובמובן הזה שכעת חיה, נמצאת פוריה.

אז, לאחר שמתבוננת בעין חדשה על רצונה בהריון, על כל תופעותיו, והאפשרויות הטמונות בהריון לדאגנות ולאושר, כאן, גם מתבוננת איך מבלי משים, הריון זה נמצא כעוגן, אליו תוכל לקשור את אהובה, ומאמינה שאז תגיע אל "מאז חיו באושר ועושר" ואין הדברים כך.

שכן, הוא, אהובך, נמצא לכוד באהבתו אותך, שכן הדבר האחרון שמעוניין בו הוא לפגוע בך, ומאידך, כל מה שיעשה נתפש בעיניו כפוגע.
שכן, האם מעונינת לכפות ילד על אביו מתוך אהבת אביו את אימו?

לכן, מתמקדת בהווה, נהנית ככל הניתן עם אהובה, ובמובן הזה של ברית, מעמיקה את הברית הזו, כשיודעת, שעניין זה של הולדה, עשוי לעלות כהבשלה, התפתחות ויצירה זוגית טבעית, ועשוי גם לא.

אז, לאחר שמעמיקה את הקשר הזה, במובן הזה של התחדשות יומיומית, כשמניחה לחלוטין את נושא הילודה בצד, ובכל פעם שנושא זה עולה אצלך, דוחה את היבטיו אל עוד שלושה חודשים בדיוק.

ונמצאת אוהבת את האיש שלה, ומאפשרת לו, לאהוב אותך.

כאן, במובן המיני, מנכיחה את תשוקתה, זו הטבעית, השורשית, לאכול אותו מאהבה, ונמצאת טועמת את גופו, ומתמסרת אל העונג הכרוך בכך.

לסיכום:
למשך שלושת החודשים הבאים, מהיום, מהרגע הזה ממש, מניחה לנושא הזה לחלוטין, ומתמקדת אך ורגע ברגע ההוה, עד כמה שניתן, ונמצאת ניזונה מאהבה, גופנית, רגשית ובמובן הזה של האהבה, נמצא כוח זה לעולם מתגבר ומתפרש.

האם זה ברור?

<שלם>


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-05-29T22:19:23):

[u]האם זה ברור?[/u]
חלק מזה ברור .
אני שומעת המון קולות ודעות מסביבי זה מקשה עלי .
היום בבקר הוא קנה רהיט מכוער וגדול שאין לנו שום מקום לשים אותו ושם באמצע הסלון (הפיצי)
אמר לי שהתוכנית לקנות דירה ביחד לא טובה בעיניו והוא מעדיף לקנות דירה לבדו(יברר אם הוא יכול)
נסערתי מאוד. עניתי לו אני עושה הכל כדי שזה יעבוד .
ואז הוא התחיל לכעוס עלי ואמר שדווקא הדברים שהוא ביקש ממני לטפל בהם לא טופלו והוא באמת מאמין שרק טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי כמו זה שהוא נמצא בו יעזור וכל הטיפולים האלטרנטיבים שאני עושה הם סתם שטויות. הוא בהחלט לא רואה אותי כמשתדלת.
אמרתי שלא ידעתי שהטיפול הוא כנסיה שאני חייבת להצטרף אליה כל זמן שאני רוצה לזכות בגן עדן עלי אדמות , הלוואי שהיה אוהב אותי כמו שאני .
יצאתי מהבית פגועה ביותר .
אחרי זה קשה לאהוב אותו , ועדיין אני יודעת שאוהב .
הכוסמת פתחתי כאן את הדף כי אני רוצה יעוץ ועצה אנא ממך שתפי .


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2007-05-29T23:20:02):
נשמע שאת מעמידה לו אולטימטומים בענייני ילדים והוא מעמיד לך אולטימטומים בענייני טיפולים.ובכן, אתם מדברים באותה שפה.

מסכימה עם צפריר שהגיע הזמן להעמיק את היחד.בתור חד הורית, אין לי מושג איך עושים את זה ואין לי עצות.


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2007-05-29T23:25:08):
לי זה נשמע כאילו הוא דוחה אותך.
כאילו הוא לא רוצה לפגוע בך
לא רוצה "להיות הרע" בכל הסיפור,
אז הוא מתסכל אותך ואת עצמו
בקשר שלא עושה לכם טוב.
אני בהחלט הייתי עוזבת,
לא אוהבת להשתדל מדי, בשיניים..
לא הייתי מוותרת על כל מה שאני...

נראה לי שהוא עצמו במשבר לא קטן,
אז יש לו זמן עד שיתפנה לחשוב עליך...


בינתיים נראה שהוא לא רוצה דבר משותף איתך.
הייתי משחררת ומשתחררת.
אם הוא רוצה אותך שיחזור על 4
(תאמיני לי, כולם חוזרים - בתנאי שלא תשדרי שאת מחכה)
ואז שהוא ישתדל ויקרע בשבילך, ולא את בשבילו ;-)


[b][po]זו שמתחפשת[/po][/b] (2007-05-29T23:29:18):
_לי זה נשמע כאילו הוא דוחה אותך.
כאילו הוא לא רוצה לפגוע בך
לא רוצה "להיות רע" בכל הסיפור,
אז הוא מתסכל אותך ואת עצמו
בקשר שלא עושה לכם טוב.
אני בהחלט הייתי עוזבת,_
גמני


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-05-30T00:33:10):
[u]והוא אמר אני אחליט תוך חצי שנה ואם לא אז ניפרד[/u]
מוכיח ש
[u]נשמע שאת מעמידה לו אולטימטומים בענייני ילדים והוא מעמיד לך אולטימטומים בענייני טיפולים.ובכן, אתם מדברים באותה שפה.[/u]
לא ממש מדויק.
אני לא העמדתי שום אולטימטום להיפך
[u]באיזה שהוא שלב אמרתי לו האולטימאטום הזה תוקע לנו את הקשר אני אמשיך לרצות להיות איתך גם אם לא תחליט שכן[/u]

למרות שבאופן כללי העצה הזאת של לחזק את הקשר היא נכונה בעיני יותר מ

[u]משחררת ומשתחררת[/u]

ולכן תודה עליה
אם אני אצטרך עצות בתור חד הורית אני אדע לאן לפנות כרגע אני מקוה שזה יסתיים אחרת :-)


[b][po]אלונ צ'יק[/po][/b] (2007-05-30T07:25:43):
[u]אם אני אצטרך עצות בתור חד הורית אני אדע לאן לפנות כרגע אני מקוה שזה יסתיים אחרת[/u]

אני מבינה את הרצון שזה יסתדר ויפתר. אני מבינה את האהבה הגדולה למרות כל הקשיים.
כשאני הייתי במצב דומה בחיים לא שמעתי מסביב וגם לא רציתי לפתוח עיניים למרות שבפנים ידעתי והרגשתי שזה לא אמור להיות ככה,
שביב אמונה קטן הניע אותי כל הזמן לנסות שוב.
לצערי בסופו של דבר הדברים מתפוצצים ואין ברירה אלא להתמודד.

ילדים, חתונה, בית כל צעד משמעותי ומחייב כל כך צריכים להיעשות ברצון מלא ולא בשכנוע ואולימטום. אני באמת מאמינה שקשר שנבנה בצורה כזאת יהיו לו הרבה משקעים אחר כך.
דגש על ילדים, כי לאחר הלידה הכוחות הנפשיים שדרושים מהזוג הם עצומים, בנוסף לכל מה שקשור לתינוק צריך גם ללמוד לטפל בזוגיות, וזוגיות שנקלעת למשבר בתקופה כזאת יכולה להביא לקשיים נפשיים עצומים בתקופה רגישה זו.

טל היקרה, אני באמת מאמינה שאנשים מגיעים לבד לשיעורי החיים שלהם, וזה לא כל כך משנה מה אני אגיד לך. אבל לפי דעתי את ראויה להרבה יותר מזה.

ההרגשה של מישהו שאוהב אותך בטירוף, שמוכן לעשות הכל בשביל שתהיי מאושרת, ששמח יום יום לקום לצידך, ששותף מלא בהחלטות, בהריון, וסוגד לגופך המתעגל, שמתרגש בלידה ומזיל דמעה בסתר כשמחזיק את בנו לראשונה, שעושה מסג' באהבה אחרי יום שלם של נשיאת תינוק במנשא, שמתגלגל עם הילד על השטיח ומספר לו אלף פעמים ביום כמה הוא אוהב אותו, ואת אמא שלו.

היום לא הייתי מוותרת על זה לעולם, פעם האמנתי שזה לא קיים, או קיים אבל לא בשבילי.


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2007-05-30T07:32:24):
_למרות שבאופן כללי העצה הזאת של לחזק את הקשר היא נכונה בעיני יותר מ
משחררת ומשתחררת
ולכן תודה עליה_

אין פה נכון או לא נכון
מה שתבחרי - זה מה שתתמודדי איתו

המון בהצלחה שיהיה לך

תעדכני


[b]רויטל[/b] (2007-05-30T09:10:54):
מאד מאד מבינה ללבך.

מצד אחד אני מאד מתחברת למה שצפריר כתב
[u]למשך שלושת החודשים הבאים, מהיום, מהרגע הזה ממש, מניחה לנושא הזה לחלוטין, ומתמקדת אך ורגע ברגע ההוה, עד כמה שניתן, ונמצאת ניזונה מאהבה, גופנית, רגשית ובמובן הזה של האהבה, נמצא כוח זה לעולם מתגבר ומתפרש[/u]

משמעות הדבר בעיני היא לא לקבל שום החלטה כיום, להניח לצורך הפיזי הזה של הריון והולדה, ולבדוק באמת באמת [b]אם את[/b] מעוניינת בילד [b]איתו[/b]

[u]אני לא מרגישה שאני יכולה לחזור היום לשוק הפנויים פנויות לחפש לי בחור חדש .[/u]

היתכן שזה מה שמנחה אותך? היתכן שבגין הבהלה מהשוק הפנוי את לא קמה והולכת? האם את לא מאמינה בעצמך שאת עשויה למצוא גבר חדש? היתכן שאת מרגישה לא ראויה? שאחר לא יבחר בך?

[u]ואז הוא התחיל לכעוס עלי ואמר שדווקא הדברים שהוא ביקש ממני לטפל בהם לא טופלו והוא באמת מאמין שרק טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי כמו זה שהוא נמצא בו יעזור וכל הטיפולים האלטרנטיבים שאני עושה הם סתם שטויות. הוא בהחלט לא רואה אותי כמשתדלת.[/u]

זה משפט מאד לא מפרגן, משפט רווי בחוסר סיפוק ממך, חוסר שלמות עם מי ומה שאת. מעבר לעניין ההולדה אני חושבת שקשה מאד להיות ולחיות עם אדם שלא מעריך אותך - ככה, איך שאת. נשמע כי בן הזוג הנוכחי מושך אותך למטה.
יש גם טונים שלך של חוסר סיפוק עצמי שבטח מלבים את חוסר הסיפוק אצלו ונותנים לגיטימציה

[u]ומצד שני אני מפחדת שיום אחד אני אבין שזה לא שהוא לא רצה ילדים אלא שהוא פשוט לא רצה אותם איתי וממני[/u]

זה משפט משמעותי מאד בעיני וסימבולי למה שעובר עליך. יכול להיות שאיבדת אמון באהבה שלו אליך וברצון שלו להזדקן איתך?
לא אמרת שאת פוחדת שתתעוררו יום אחד ותצטערו שאין לכם ילדים, אמרת שאת פוחדת להתעורר לבד,
[u]רווקה ערירית שפעם כל כך רצתה ילדים.[/u]

וחוזרת למה שצפריר אמר קודם. תבחני את הזוגיות הזאת, ורק אח"כ תקבלי החלטות. תני לעצמך שלושה חודשי מנוחה.
אל תדאגי, זה לא מאוחר.
אל תדאגי, את תהיי אמא אם את רוצה.

ואל תוותרי על זה
[u]ההרגשה של מישהו שאוהב אותך בטירוף, שמוכן לעשות הכל בשביל שתהיי מאושרת, ששמח יום יום לקום לצידך, ששותף מלא בהחלטות, בהריון, וסוגד לגופך המתעגל, שמתרגש בלידה ומזיל דמעה בסתר כשמחזיק את בנו לראשונה, שעושה מסג' באהבה אחרי יום שלם של נשיאת תינוק במנשא, שמתגלגל עם הילד על השטיח ומספר לו אלף פעמים ביום כמה הוא אוהב אותו, ואת אמא שלו.[/u]

בלי להכיר אותך, אני בטוחה שאת ראויה לזה.

@}


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2007-06-02T14:11:07):
אין לי מה להוסיף על הדברים החכמים כל כך שכתבו לך.
אני די מצטרפת לעצה של צפריר, להניח לשלושה חודשים בצד את הרצון בילד, ולהתמקד בזוגיות.
אחרי שתעשי את זה - יהיה הווה חדש.


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-06-02T14:44:06):
מנסה לעשות כן . קשה .
קבענו לעשות היום את התרגיל הראשון בספר [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] .
מקוה שיצא טוב .


[b][po]פלוני אלמוני[/po][/b] (2007-06-02T15:39:13):
נסי לשקול מחדש את ענין הבאת הילדים. העולם קשה מאוד. כל כך הרבה יכול להשתבש. יש לך אהבה.


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2007-06-02T17:21:13):
_נסי לשקול מחדש את ענין הבאת הילדים. העולם קשה מאוד. כל כך הרבה יכול להשתבש. יש לך אהבה.
עריכת כל הדף_
סליחה? בשבילה זה חשוב.


[b][po]גימס בונד[/po][/b] (2007-06-02T17:57:23):
אם הוא היה רוצה עכשיו ילדים ולא ממך.א ז סביר להניח שהיה הולך ומחפש משהיא מתאימה לו לעשות אתה ילדים. ואולי הוא מודע לקושי הרב בגידול הילדים והנתינה היאין סופית ומחויבות כספית אחר כך שבעיקר הוא יהיה אחראי לה. כל עוד אין הסכמה תהני מהחיים ומהחופש שיש לך היום. בבו הזמן,כאשר תיהיה אמא מאושרת, יהיו גם רגעים שתגעגעי לתקופה הזאת , לפני שהיו לך ילדים.


[b][po]תמרוש רוש[/po][/b] (2007-06-09T04:10:45):
_אני רוצה ילדים מאוד מאוד.
הוא רוצה אבל פוחד.
זה תוקע אותנו מאוד._

אוי, מוכר...
אז קודם כל: אני לא מאמינה בקיטוב מוחלט בין שני בני הזוג.
אין חיה כזאת של "אני רוצה רק שחור והוא רוצה רק לבן".

אני מאמינה, אני מנחשת, שאת נורא רוצה ילדים, [b]אבל גם מפחדת מזה[/b].
כי אין חיה כזאת לא לפחד מזה, בייחוד שאת כבר בת 35 והתרגלת לחיות במשך שנים רבות כמבוגרת-ללא-ילדים.
ואני מנחשת, שבאופן כלשהו את והוא חילקתם ביניכם את התפקידים, כך שאת תייצגי את הרצון החזק בילד, והוא ייצג את הפחד והחשש.
למה אני חושבת ככה? כי:
א. המון זוגות מחלקים ביניהם תפקידים בצורה כזאת, בקשר לנושאים שונים ומשונים.
ב. הייתי כמה שנים כמעט באותו תסריט: אני רציתי, הוא היסס. אני התבאסתי, חיכיתי, דחיתי, הכחשתי את הרצון כדי שאוכל לחכות בסבלנות...
עברו כמה שנים, ואז, בדיוק כשהוא החליט שמהפחד לא יצא שום דבר והגיע הזמן לילד, והתחיל לשאול אותי מתי הביוץ - אני התחלתי לפחד.
ולהתחמק.
ולהימנע מסקס בימים הפוריים.
איזו הפתעה:
גם אני מפחדת מילדים!!!

לדעתי, למרות שחלוקת תפקידים רגשית שכזאת היא טבעית ונפוצה, היא עלולה להיות מסוכנת אם לא מכירים בה, כי היא יכולה ליצור קיטוב לא נחוץ ובעצם לא קיים: שניכם רוצים ילד, שניכם מפחדים ומהססים, אבל אם את תדבקי בתפקיד ה"רוצה" והוא בתפקיד ה"מפחד" אתם תתחילו לחשוב שיש ביניכם פער בלתי נסבל. אתם עלולים להפסיק להקשיב לצד השני.
ובעצם הפער והקיטוב הוא פנימי: קושי להודות בכל קשת הרגשות של עצמך, ושל עצמו. ולכן - האצלה של הרגשות האלה על מישהו אחר.


[u]משהו שהוא אמר לי שנורא נגע בי, זה שלהיפרד ממני זה כמו לחתוך איבר מעצמו[/u]
זה עוד סימן לכך שאתם מעורבבים מדי זה בזה. להיפרד ממך זה לחתוך איבר מעצמו? זה אומר שהוא באופן אקטיבי שם חלק חיוני של עצמו בטריטוריה (הפיזית והרגשית) שלך.
ואת עשית את אותו הדבר, שוכרת חלק מהנדל"ן שלו ומאכסנת בו חלקים חיוניים מעצמך.
ולכן המשפט הזה נוגע בלבך.

ואני אומרת: שומר נפשו ירחק מערבוב-נשמות כזה.
(גם בסרט הזה הייתי ;-))

זה הזמן להיפרד.
או להשקיע בזוגיות.
או שניהם.
כמובן ששניהם! זה לא סותר! להיפך: אם תהיו יותר פרודים רגשית, יותר עצמאיים ואינדיווידואליים, כך שכל אחד מכם יהיה אחראי לעולמו הרגשי, לרצונות ולפחדים שלו, ולא ייתלה על הביצים של השני - כך גם תגדל יכולתכם לבנות זוגיות קרובה, טובה ואוהבת.

זה משהו שקשה לאנשים להבין... אנחנו נורא רוצים להיות קרובים אחד לשני. אז אנחנו מתקרבים ומתקרבים ומתקרבים... ואז אין מספיק מקום, אז מתחילים לחתוך חלקים מעצמנו, או להדחיק אותם, או לאכסן אותם אצל הזולת.

לטווח הארוך, זה סידור גרוע. כדי לחיות חיים שלמים, מאתגרים למדי (וכל חיים הם מאתגרים למדי), אני זקוקה לכל המשאבים שיש לי. לדחות או להכחיש חלק מהם יהפוך אותי לפגיעה וחלשה. וחנוקה. המערכת הזוגית שלי חייבת לכלול מספיק מקום בשבילי, כשלמות. ושימי לב שאני מדברת על מרחב רגשי, לא מעשי, כי ברמת המעשה יש מקום לפשרות ולוויתור (החל מ"היום נלך למסעדה שאתה אוהב", ועד להחלטות קריטיות וחשובות יותר), אבל אוי ואבוי אם אני אתחיל לוותר על רגשות ועל רצונות - רק אלוהים יודע איך זה ייגמר ואיזה מחיר זה ידרוש. המחיר מגוון למדי, אבל במקרים רבים, באופן אירוני, הוא יכלול אלמנט של ריחוק: חוסר יכולת להביע רגשות ירחיק אתכם זה מזו. וגם אתכם מעצמכם.

אני רואה את המשפחה של בעלי: משום מה הם מפחדים מעימות. מדחיקים או לא מדברים על דברים כאובים כדי להישאר ביחד ולשמור על קרבה - והם באמת קרובים מאוד זה לזה, אבל איכשהו פחות חמים. פחות פתוחים, ולבטח פחות ספונטניים וגלויים.

ספר מומלץ מאוד: "משפחה במבחן" מאת קארל ויטאקר ואוגוסטוס נפייר.
<הספר הזה אפשר לי לחזור לאהובי ולהתחתן אתו. כמה תובנות שהיו שם....>

בהצלחה. לך, לו ולשניכם.
@}


[b][po]טליה טקאוקה[/po][/b] (2007-06-09T04:36:08):
[po]תמרוש רוש[/po]
אהבתי מה שכתבת תודה@}


[b][po]אלונ צ'יק[/po][/b] (2007-06-09T08:20:32):
[u]אהבתי מה שכתבת תודה[/u]



[u]שניכם רוצים ילד, שניכם מפחדים ומהססים,[/u]

ובכל זאת לא מסכימה עם הקביעה הזאת. הכרתי כמה אנשים בחיי, ובעיקר גברים שבאמת לא רצו ילדים. יש הרבה מצבים בחיים שיש קיטוב בין בני הזוג , בהחלט מצבים של שחור ולבן.
בשביל לדעת באמת צריך לשאול רק אותו.


[b][po]גימס בונד[/po][/b] (2007-06-09T08:53:51):
אני אוהבת מילים, אבל החיים לימדו אותי להזהר מטקסטים יפים וורודים מדי. כתבתי בדף שלי באחד הימים:לפעמים אנחנו מסתתרים מאחורי מילים יפות.טקסט הוא טקסט..יפה ככל שיהיה. ומציאות היא מציאות. לא תמיד ניתן לראותה בכמה שורות של דף...כך או אחרת, האינטואיציה שלי אומרת שיהיו לך ילדים. בהצלחה.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2007-06-09T22:37:04):
[u]הכוסמת פתחתי כאן את הדף כי אני רוצה יעוץ ועצה אנא ממך שתפי .[/u]
קראתי את מה שהוספת לגבי הדירה( שהוא אינו מעוניין לקנות איתך), בהתחלה רציתי לחזור בי מההצעה לשפר באמצעות פאנג שוואי ופשוט להגיד לך שעדיף לשחרר,
אבל מצד שני אני זוכרת בתוכי שכל מצב בחיים הוא שיקוף
של כל הנוכחים בו ,כך שצריך לחזק את התודעה הזוגית של שניכם...
אז קדימה, קודם כל תספרי לי אילו תמונות יש לכם בביתאיך נראה חדר השינה שלכם, ומה יש לכם בחלק הדרום מערבי בבית...


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-06-10T00:15:00):
תמרוש בהתחלה חשבתי שאת צודקת ואחרי כן התרחקתי מאוד ממה שכתבת
אני יודעת שלפעמים זה נראהלי שהוא רק מייצג את הצד שבי שלא רוצה
אבל מצד שני אני רואה איזה שמחה מתעוררת בי אם מאחר לי המחזור ביום .
אז אני חוששת שזה לא אחד מהמקרים שהאדם השני מייצג את מה שהראשון מפחד לומר .
מה שכן תודה שהשבת את הדף למה חדש כבר חשבתי שאף אחד לא יגיב בו.
אבדוק לגבי הספר כבר מחר .


[b][po]תמרוש רוש[/po][/b] (2007-06-10T05:37:28):
[u]אני יודעת שלפעמים זה נראה לי שהוא [b]רק[/b] מייצג את הצד שבי שלא רוצה[/u]
[u]איזה שמחה מתעוררת בי אם מאחר לי המחזור ביום .[/u]

הי, הי, לא לזה התכוונתי.
תורידי את המילה "רק" מהמערכת.
אין "רק".
יש "גם".
הוא רוצה ילדים אבל גם חושש - זה מה שאת כתבת. יש בו את שני הרגשות האלה, ללא סתירה.
את רוצה ילדים, ואולי את גם חוששת מזה - גם בכך אין שום סתירה. ברור שתשמחי מכל איחור במחזור. זו אמת לאמיתה. אבל אולי לא [b]כל[/b] האמת.
לזה התכוונתי.
לעודד הרחבה של קשת הרגשות, הרחבה של המודעות, הרחבה של עצמנו.

כמובן, תמיד ייתכן שאני טועה, ורק את תוכלי לדעת אם זה נכון או לא נכון ;-)


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-06-10T08:14:35):
אז זהו שחשבתי שזה נכון ועכשיו אני חושבת שלא ( כלומר חשבתי על הרעיון הזה באיזה שהיא תקופה ובחנתי אותו ולא הוא לא נכון )
אני באמת הגעתי מבחינתי למקום שאני רוצה ילדים . כן אני מבינה שזה קשה לגדל ילדים , ואני בסדר עם הקושי הזה- אני רוצה !!!
והוא לא רוצה או רוצה אבל פוחד או רוצה אבל לא כמהה . תסכול .
משתדלת לא לחשוב על זה הרבה מידי וזה לא קל כי כל אדם חצוף בשטח שואל אותי מתי כולל המשפחה שלו .זה מעצבן כי זה לא שאני יכולה להיכנס להריון לבד.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2007-06-10T08:30:51):
אהלן...
בטלפון זה ממש בלתי אפשרי אבל בואי ננסה במייל
[email protected]


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2007-06-10T08:40:16):
[u]אני אוהבת מילים, אבל החיים לימדו אותי להזהר מטקסטים יפים וורודים מדי. כתבתי בדף שלי באחד הימים:לפעמים אנחנו מסתתרים מאחורי מילים יפות.טקסט הוא טקסט..יפה ככל שיהיה. ומציאות היא מציאות. לא תמיד ניתן לראותה בכמה שורות של דף...כך או אחרת, האינטואיציה שלי אומרת שיהיו לך ילדים. בהצלחה[/u]

החיים לימדו אותי להזהר מאינטואיציה גם ;-)


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-06-13T14:19:59):
כאילו שלא הרגשתי מספיק רע
התקשרו עכשיו מהמרכז הגנטי להגיד לי שאחת הבדיקות יצאה לא תקינה ואני נשאית של מחלה
אני מרגישה שהזמן שלי להקים משפחה לא אחת כזאת שיש בה רק ילד אחד אלה משפחה אמיתית עם הרבהילדים שכולם לא הולכים לבית ספר -
אוזל .
הוא לא בבית אני לבד בוכה עצובה מרגישה רע


[b]רחל[/b] (2007-06-13T14:30:05):
חיבוק!!!!


[b]שיריק[/b] (2007-06-13T17:59:06):
|חיבוק| אולי דווקא העובדה שעכשיו גם הוא יצטרך להבדק יוביל אתכם לטוב. אולי הוא יצטרך לחשוב ברצינות סוף סוף. אולי לך הדברים יהיו ברורים יותר. הרי אם הוא יסרב בתוקף - זה אומר משהו. ואם הוא יסכים להבדק - זה גם אומר.


[b][po]טל טלה[/po][/b] (2007-06-13T18:42:12):
שוחחנו אז הוא בהתחלה הוא אמר טוב כשנרצה אז אני אבדק
אמרתי לו אתה תצטרך להיבדק עכשיו כי לתוצאות שלך יש עניין משמעותי אם צריך להתחיל לעשות הריונות ולבדוק אותם ולהפיל אז אנחנו בעמדה אחרת מזו שהיינו בה . עשה פרצוף אמרתי לו אני אארגן לך את הניירות מקופת חולים ואת ההתחייבות כדי שלא תצטרך לשלם . נרגע ואמר בסדר . זהו .
אז הוא הסכים להיבדק ואני אוכלת גלידה .


[b][po]תזמורת הים[/po][/b] (2007-06-13T20:28:40):
אני מציעה לך ללכת לעשות בדיקות דם כדי לראות מה הפרופיל ההורמונלי שלך.
יש נשים בגיל שלושים פלוס עם פרופיל הורמונלי של אשה צעירה- אם זה המצב אצלך, זה יתן לך קצת תחושה של אורך נשימה, ואם זה לא המצב- לפחות תדעי איפה את עומדת.

לגבי הנשאות, מציעה להרגע ומהר, רוב הסיכויים שהוא לא נשא, ותוכלו להכנס להריון בשקט ובלי הפלות מיותרות.


[b][po]תודה תודה[/po][/b] (2007-07-06T12:41:34):
אני חושבת שבזה הרגע אתם, האתר הזה,
הדפים האלה הצילו אותי (בטוח), אולי את מערכת היחסים שלי,
והוציאו אותי ממקום קורבני, דפוס קבוע של "שוב החיים הורידו לי כאפה"
למקום שלוקח אחריות במאה אחוז. ועוד מאה אחוז יותר גדולים.
שוב, תודה.
+}

[/spoiler]
[spoiler=עקרה פוריה]
[b]עקרה[/b] (2008-08-03T13:09:13):
לא, אין לי בעיה פיזית כלשהיא.
יש לי שני ילדים, תמיד רציתי חמישה. התחתנתי עם אדם מקסים, שהבהרתי לו שזה עקרוני לי. כך אני רואה את חיי, עם ארבע לפחות. בטוח שארצה חמישי.

בנתיים נולדו השניים, זה לא כמו שום דבר שתיארנו לעצמנו, לפעמים קשה מנשוא - אבל מעולם לא השפיע על מספר הילדים שרציתי.
מוכנה ליותר מ5, אבל יותר פתוחה לפשרה כאן.
אני לא מוכנה להתפשר על שני ילדים. כרגע, אחרי ויכוח מר, אני על גלולות.
אסור לי להכנס להריון. אין לי רשות. אני לא יכולה לעשות את זה על דעת עצמי, למרות שאני מאוד רוצה. הוא רוצה שנחכה עד שנעבור לבית החדש (שעוד אין לנו, שעוד לא יודעים איפה, בקיצור שנתיים המתנה לפחות - אחרי שנתיים הפסקה מהלידה הקודמת).

אני אוהבת להיות בהריון, אוהבת ללדת, אוהבת את הקשיים והתמרונים.
אוהבת לגלות שאני יותר וגם פחות אמא ממה שחשבתי. להכיר את עצמי כל יום מחדש.

אני מתפללת שהכדורים לא ישפיעו, שיהיו כעפרא דארעא :-(
אבל מקפידה לקחת אותם ובזמן.
כבר חשבתי להפסיק לקחת אותם ולהגיד לו שאם כל כך חשוב לו לחכות, אז שיחכה גם הוא. למה [b]אני[/b] צריכה לחכות?
בנתיים בוכה. מרגישה ריקה, וקצת לא בנוח להשוות את עצמי עם מישהי שממש לא יכולה ללדת, וצריכה הרבה טיפולים תקוות ותפילות לכך.
אבל בעצם, במה אני שונה?
אני חוששת שכשהילד השלישי יגיע, הוא יהיה האחרון. תמיד רציתי בית מלא בילדים.

הוסף.


[b][po]נעמה סלע[/po][/b] (2008-08-03T13:19:12):
((-))


[b]עקרה[/b] (2008-08-03T14:29:27):
אני מרגישה מרומה, גנובה. אמרתי לך שאני רוצה הרבה ילדים!
אז אמרת.

[hr]

תודה נעמה.


[b][po]אמא לאחד[/po][/b] (2008-08-03T15:46:04):
רק אל תעבירי את הזמן המאושר שאת יכולה לחוות עם שניים בתסכולים על כך שאין חמש !!!!!
רציתי עשרה. יש לי אחד שהוא כל חיי. ניסיתי עוד. לא הצליח. אי אפשר ובמקרה שלי זה סופי. תסכול קצרצר ויאללה להנות ממה שיש אחרת גם זה יתבזבז
ולך יש שניים !!!!! וואו !!!! אין לך מושג כמה זה המון !!!
נגבי את הדמעות. לכי לבלות איתם והיי מאושרת.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-08-03T16:04:45):
אני חושבת שזו החלטה של שני בני הזוג באופן עקרוני, אבל .....
המצב דומה אצל אחי. יש שני ילדים (8 ו-10), יש כסף, יש בית, יש הכל כולל הכל וברווחה.
גיסתי רוצה עוד ילד. כבר שלוש שנים שהם רבים, ומנקודת הראות שלי אני מזדהה איתה מאוד.

בכלל, זו החלטה משותפת אבל רובה של האשה כי... כי היא זו שבהריון, ויולדת, ומניקה, ולפחות במקרה שלהם היא גם זו שהרבה יותר עם הילדים.

וחוץ מזה, זו לא ממש החלטה הגיונית. משהו בגוף של האשה דורש את זה.
ובגוף של הגבר לא.
צריך לכבד את זה.


ולעניין: טיפול זוגי? להבהיר ולנקות ערוצי תקשורת? אשה ממורמרת מוביל לחיים זוגיים ממורמרים.
בעלך יודע את זה?


[b]עקרה[/b] (2008-08-03T16:37:59):
אני לא מרגישה שיש פה שום החלטה משותפת.
אנחנו מחכים כי הוא החליט. הוא לא משלם מחיר על ההמתנה. הוא בכלל לא ממתין.
זו אני שההריונות יהיו לי קשים יותר ויותר, זו אני שאמנם לא חיה בצער, אבל הוא מלווה אותי עם כל מראה של אישה בהריון, תינוק שרק נולד.
זו אני שאצטרך, אחרי תקופה ארוכה של המתנה, שוב להכנס לזה ולהתמודד עם הקשיים מההתחלה.

אני מבינה אותו מאוד (ההריון הקודם היה מלווה בחששות ובסקירות....) אבל לא מוכנה לחיות בפחד ובהמתנה (חלילה לא מרמור). כמובן שיש סיבות (תירוצים) כלכליות,
אבל עד היום כל ילד הביא איתו כזה שפע.
הכל ברור ועל השולחן. מבחינתו - עוד ילד אחד ודי. מבחינתי - עילה לפירוד.
שוחחנו והבהרתי לו שאני לא מחכה יותר מ6 חודשים נוספים (אז ימלאו 3 שנים להריון הקודם). גם זה עולה לי בדמים.

אני מתארת לעצמי שההתעקשות שלי נראית קצת ילדותית. לו, לאחרים.
אבל מי מבטיח לי שאלד חמישה ילדים - וישארו לי חמישה ילדים?
אני רוצה להגיע לגיל חמישים ולהתחרט שנמנעתי בגלל סיבות שוליות כאלו? ואני לא מדברת רק על מוות.

אני אולי בוחרת כמה ילדים ללדת, אבל אין לי שום בחירה כמה ילדים יהיו לי. אני רוצה שיהיו לי.
הגוף שלי כמה להריון. אני עוד לא מוכנה להמתין. הבטן הריקה, השדים המדולדלים - כמהים להתמלא. אני כל כך מתגעגעת לתחושה של חלב שממלא את השד.

אני מנסה לשדל ולהפציר,
לא להתעקש, ברור שאני רוצה שהוא ירצה, הוא חלק בלתי נפרד מהחלום שלי על בית מלא ילדים,
אבל לפעמים אני פשוט.....

לדון - דנו, לריב - רבנו, ליום הנישואין הקרוב ביקשתי ילד. גם ליום ההולדת.
אפשר להסיק שהוא יודע שאני רוצה. הוא לא מבין כמה אני עצובה.


[b]עקרה[/b] (2008-08-03T16:38:48):
[u]אין לך מושג כמה זה המון !!![/u]
אני יודעת שאת צודקת,
הרחם שלי עדיין לא יודע....

תודה לך.


[b]מחבקת[/b] (2008-08-03T17:02:07):
[u]אני מתארת לעצמי שההתעקשות שלי נראית קצת ילדותית. לו, לאחרים.[/u]
אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת יחשוב ככה ((-))
זה נשמע מאוד קשה. נורא!
לא יודעת מה הייתי עושה במצב כזה. אחותי מחכה כבר 7 שנים שבעלה ירשה לה ללדת ילד ראשון :-( לאחרונה היא הודיעה לו שעם כל הכאב, היא מעדיפה להיות היום גרושה בלי ילדים, מאשר בעוד חמש שנים גרושה בלי ילדים. הוא אמר לה שהוא מבין ושהוא יחשוב על זה ושהם ידברו על זה בעוד כמה שבועות, לכל היותר.
מאחלת שכל משאלות לבך (והרחם והשדיים) יתמלאו לטובה!


[b][po]הילה ב[/po][/b] (2008-08-03T17:36:23):
למה [b]את[/b] צריכה להרעיל את הגוף שלך עם גלולות?
יש קונדומים בעולם. אם הוא לא רוצה ילדים שהוא והגוף שלו ימנעו...


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2008-08-03T18:26:14):
מסכימה עם [po]הילה ב[/po].
בנוסף, הגלולות מתערבות במאזן ההורמונלי בגוף שלך. לא מן הנמנע שהן משפיעות עליך גם באיזה-מין-פרטנר-למו"מ את.


[b]עקרה[/b] (2008-08-03T19:03:38):
אגיב בקצרה כרגע,
הגלולות הן הטפל. החלטה שלי לגמרי.
אני גם לא שבויה של ההורמונים שלי. אין שינוי בהתנהגות, וזאת אחרי 4 שנים רצופות ללא גלולות.

למחבקת - תודה,
אני קוראת ומתמלאת בדמעות - 7 שנים?!?!
שיפסק כבר,
ושכל הרחם-ים הכמהים יתמלאו בילדים בריאים שיגיעו לשיבה טובה.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-08-03T20:10:58):
את לא ילדותית ואת לא עקשנית, אני מבינה אותך לגמרייי.

מאחלת לך שתצליחי להוליד כמה ילדים שתרצי!


[b][po]עין הסערה[/po][/b] (2008-08-03T21:39:14):
[u]אני חוששת שכשהילד השלישי יגיע, הוא יהיה האחרון. תמיד רציתי בית מלא בילדים.[/u]
וגם
[u]הכל ברור ועל השולחן. מבחינתו - עוד ילד אחד ודי. מבחינתי - עילה לפירוד.[/u]

לא הבנתי.
את רוצה ללדת עוד ילד אחד, ואחרי כן להפרד, אם הוא לא ירצה עוד? או שאת פשוט מקווה שהעתיד ידאג לעצמו, ופשוט רוצה את הילד הבא?

מסכימה עם [u]אשה ממורמרת מוביל לחיים זוגיים ממורמרים.[/u]
ומצד שני, לכולנו יש את הפשרות הקשות מנשוא בחיים הזוגיים.
כואב לשמוע שאת עצובה, ומאחלת לך פתרון מהיר לקונפליקט ולכאב.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-08-03T22:17:57):
אולי אם תיתלי במקום מאוד מרכזי תמונה של משפחה גדולה ומאושרת
זה יחלחל אליו לתודעה וישנה אותה.
אני מאמינה בזה מאוד מאוד
בהצלחה.


[b]עקרה[/b] (2008-08-03T23:04:57):
[u]את רוצה ללדת עוד ילד אחד, ואחרי כן להפרד, אם הוא לא ירצה עוד? או שאת פשוט מקווה שהעתיד ידאג לעצמו, ופשוט רוצה את הילד הבא?[/u]
אנחנו לא נפרד,
זה הדבר היחיד (לבד מאלימות) שנראה לי כעילה לפרידה. אני רוצה ילדים [b]איתו[/b].
אני לא בטחה איך לענות על זה. אני רק יודעת מה אני רוצה.
לא יודעת איך להשיג את זה. עוד הריון אנחנו רוצים, מעבר לזה....תקועה.
ממורמרת אני אהיה עם חלילה אגיע לגיל 60 בהמתנה. כרגע אני הרבה דברים יחד, מקווה, כועסת, כבולה, כמהה, ריקה וחולמת.

[u]לא מן הנמנע שהן משפיעות עליך גם באיזה-מין-פרטנר-למו"מ את.[/u]
חשבתי על זה שוב,
אני לא פרטנר למשא ומתן, כי אין מקום למשא ומתן מבחינתי. זו אני. רציתי ילדים, עדיין רוצה ילדים. אלה החיים שלי. בן זוג זו אהבה אחרת, ילדים זו אהבה אחרת, לא מוכנה להתפשר עם הילדים בקשר לבן הזוג ולא מוכנה ההפך.




אמן לכל האיחולים, ותודה כמובן.


[b][po]אמא אחת[/po][/b] (2008-08-03T23:32:45):
[po]עקרה פוריה[/po],

אם תרצי את מוזמנת למחוק את דברי, אני עומדת להציע נקודת מבט שונה.
_בנתיים בוכה. מרגישה ריקה, וקצת לא בנוח להשוות את עצמי עם מישהי שממש לא יכולה ללדת, וצריכה הרבה טיפולים תקוות ותפילות לכך.
אבל בעצם, במה אני שונה?_

קצת התעצבנתי מההודעה שלך, זו האמת. למה? משום שיש בעיני הבדל גדול בין מי שהיא באמת עקרה, ולא יכולה להביא ילדים משלה, לבין מי שיש אי הסכמה בינה ובין בעלה. זה ממש לא אותו הדבר.
את מרגישה ריקה כשכבר יש לך ילדים? את מתווכחת על מספרים? זו עילה לפרידה? מה, היית מעדיפה לגלות שאת באמת עם קשיי פוריות ואז להסתפק בשניים??

היקום/הקב"ה/איכשתקראי לזה/החיים זימנו לך את בן הזוג שיש לך. בחרתם זה בזה, את רוצה אותו ולהישאר אתו, אבל...וזה אבל גדול מאד, את רוצה רק בתנאים שלך. כרגע התנאי הבולט הוא שיהיו עוד ילדים. [b]עוד[/b] ילדים. לא נשמע לך קצת אבסורד? אישה אחרת תגיד שהיא רוצה [b]רק[/b] מטבח עם תזונה ללא גלוטן...או בעל עם משכורת בסכום מסוים ומעלה...

זה לא עובד ככה.

[u]אני לא פרטנר למשא ומתן, כי אין מקום למשא ומתן מבחינתי.[/u]
את בזוגיות, את לא יכולה לכפות אבהות, הוא לא יכול לכפות אי-אמהות, אתם צריכים לדבר, ללבן ולחיות את החיים הללו יחד. חלק מזה זה להבין מה בהישג ידך ומה לא, חלק מזה זה לאהוב את מה שיש.
את אכן צריכה טיפולים ותפילות כדי שהילדים הבאים יגיעו. את צריכה לעבוד הרבה על מידת הסבלנות והקבלה שלך, על מידת ההסתפקות שלך, ולהתפלל שבעלך יראה את משאלותייך ואת השתוקקותך. את זה כדאי לך לעשות מתוך שמחה ולא מתוך מרמור. מתוך אופטימיות ולא מתוך עצבות.
מתוך אמונה שההתנהלות האוהבת, המכילה, האימהית שאת כל-כך מחוברת אליה באמת תטה את לבו של בעלך לרצות לחלוק אתך את השפע שבילדים נוספים.
כדאי לך למצוא את הדרך להעביר לבעלך את המסר שאת מאד משתוקקת לילדים, אבל שזה אינו התנאי לקיומו. ראשית לכל הוא אהובך, אלוף נעורייך, לא בנק הזרע.


עוד שני עניינים בקטנה:
[list=1]
[*] [u]למה [b]את[/b] צריכה להרעיל את הגוף שלך עם גלולות?[/u]
[*] אצלך מגיע האהבה לילדים כנראה מאד בקלות וטבעיות. אצל הרבה גברים (ואין צורך לצעוק עלי אח"כ בגלל זה , אני כותבת מתוך ניסיון טיפולי), יש רגשות כעס ואיבה (לעיתים אפילו abuse רגשי) כלפי ילדים שנולדו מתוך אלוץ ולא מתוך החלטה משותפת. כלומר יש לך אחריות להביא ילד שאביו באמת ירצה בו.
[/list]

אהבתי את הצעתה של הקוסמת:

_אולי אם תיתלי במקום מאוד מרכזי תמונה של משפחה גדולה ומאושרת
זה יחלחל אליו לתודעה וישנה אותה._

אישית אני מכירה משפחה שדבר כזה עבד אצלה.

לסיום, אם עוד לא מחקת אותי, אני מאחלת לך שהרבה שפע, שמחה ובעיקר שלוות נפש.

סתם אחת.


[b][po]הייתי שם[/po][/b] (2008-08-03T23:36:34):
_בנתיים בוכה. מרגישה ריקה, וקצת לא בנוח להשוות את עצמי עם מישהי שממש לא יכולה ללדת, וצריכה הרבה טיפולים תקוות ותפילות לכך.
אבל בעצם, במה אני שונה?_

[u]שיש בעיני הבדל גדול בין מי שהיא באמת עקרה, ולא יכולה להביא ילדים משלה, לבין מי שיש אי הסכמה בינה ובין בעלה. זה ממש לא אותו הדבר.[/u]
מסכימה עם מה שכתבו. אני יכולה להבין את הכמיהה לילד ולהריון נוסף, אבל היא שונה לגמרי כשיש כבר ילדים בבית. היא שונה מאוד מאוד מבית ריק מילדים.
את לא עקרה! את מקסימום פוטנציאל מבוזבז...


[b]חוחית[/b] (2008-08-04T00:56:11):
אני רוצה להציע לך להפריד בין הכמיהה המובנת לילד/ים נוסף/ים ולרחם ושדיים מלאים ומתכוננים לגדל ולהזין חיים, לבין הפנטזיה על משפחה מרובת ילדים.
הרבה פעמים הרצון שלנו הוא להגשים את אותו חלום, אצל כל אחד הורסיה היא קצת שונה, אצלך מדובר בחלום על חמישה ילדים לפחות, על פניו זה חלום נהדר בעיני אבל אם הוא לא מתאים לחייך כפי שהם היום אז הוא רק חלום, וחבל להיות כל כך מתוסכלת בגלל חלום, כשאפשר להיות כל כך מאושרת בגלל מציאות.
השקיעי את משאבייך ביש ולא באין.
וגם, תמוה מאוד בעיני המשפט: [u]אבל מי מבטיח לי שאלד חמישה ילדים - וישארו לי חמישה ילדים?[/u] האם זאת הסיבה שחשובה לך משפחה גדולה? (אני שואלת בשיא הרצינות) האם יכול להיות שיש פה משהו שאת צריכה לרדת לעומקו בתוך עצמך?

מאחלת לך ימים טובים ושלמים @}


[b][po]פלונית לעכשיו[/po][/b] (2008-08-04T11:24:05):
מסכימה מאד עם כל מה [po]שאמא אחת[/po] כתבה.
הסיפור שלך נוגע בי מאד וגם קצת הקפיץ. אני אספר על עצמי בכמה מילים, אם לא מתאים לך את יכולה למחוק.

אני רוצה ילדים. בן זוגי עדיין לא בשל לכך. אני במצב שלך רק ללא ילדים בכלל. עם כל הרצון, הכמיהה, הצורך הגופני הנפשי הרוחני לכך, וגם עם הלחץ ואי הוודאות. בן זוגי עוד לא הגיע לזה. הוא אומר שהוא רוצה ילדים אבל זה עדיין רק תאורטי. עדיין לא ממשי מבחינתו. ואני בינתיים מחכה. וזה קשה מנשוא. בעיקר שקיים גם הלחץ של הזמן (אני בת 33 עכשיו) וגם אני, כשהייתי צעירה רציתי 5 ילדים. ועכשיו אני חושבת שאם יהיו לי שלושה אהיה מאושרת.. ומפחדת שאפילו השלושה האלה לא יהיו. אני מרגישה את הכמיהה בגוף, בראש, בלב. אני משתוקקת ולחוצה.
לבן זוגי יש קצב אחר ורצונות אחרים והוא בנוי אחרת ממני. אני אוהבת אותו ובחרתי לחיות איתו ואיתו אני רוצה להקים משפחה. אני נעה בין התסכול והפחד לבין בטחון שלם שהכל יסתדר. אני יודעת שהוא לא נגדי, הוא פשוט לא רוצה להתפשר על עניין כל כך מהותי וחשוב, הוא רוצה להיות אבא טוב, הוא לא רוצה להיות אבא רק כי אני רציתי להיות אמא, מתוך פשרה, הוא רואה חברים שלו שהגיעו לאבהות בדרך זו, מבחינתו זה בלתי אפשרי.
לפעמים קשה לי לראות את זה שהוא בעדי ואני מרגישה בין הפטיש לסדן, בין הכמיהה לילד לרצון שלי להיות איתו. אני לפעמים ממורמרת, מתוסכלת, מפחדת (בעיקר שיגיע רגע שבו אצטרך לבחור אם להשאר או לעזוב אותו) אני לפעמים אפילו מרגישה קורבן.
אבל לרגע אחד אני לא מרגישה עקרה (ואני אפילו לא יודעת אם אני לא!)
אני מרגישה שאני אמא! (אפילו שבינתיים אני רק אמא פוטנציאלית). ואני מאמינה שהדברים יסתדרו ונצליח למצוא את הדרך שתהיה הטובה ביותר עבור שנינו. אני לא מאמינה בלכפות עליו בדיוק כמו שאני לא מוכנה שהוא יכפה עלי את רצונו. אני יודעת שהרבה מזה שעכשיו הוא כבר מוכן לנהל איתי שיחות על הענין ואנחנו מדברים על הלחץ של הגיל ועל הסיכונים, ועל הסיבות לכך שהוא לא רוצה כרגע ומתי הוא יסכים וכו'. הכל נובע מזה שהוא רוצה שיהיה לי טוב, הכל נובע מהתהליך שהוא עובר לקראת זה. צריך המון סבלנות, המון המון סבלנות.

ולך כבר יש שני ילדים. יכול להיות שאפשר להרפות קצת, יש לך עוד זמן, יכול להיות שהיום המצב הוא כזה שהוא מוכן רק עוד ילד אחד אבל מי יודע מה יהיה עוד שנתיים, עוד חמש? הכל כל כך משתנה, איך אפשר לדעת מה את תרצי אחרי הילד השלישי? מה הוא ירצה? מה יהיו השיקולים? נראה לי קצת חבל לנהל מלחמות תאורטיות כאלה..
(אני גם אומרת לבן זוגי כשהוא שואל אותי כמה ילדים אני רוצה ואני אומרת שרציתי הרבה, עכשיו אני רוצה שלושה, אני יודעת שזה מבהיל אותו. אני אומרת נתחיל קודם באחד, נראה שהכל בסדר, הרי ילד אחד זה עולם ומלואו! נתחיל מאחד ואז נראה..)
בימינו אפשר ללדת עד גיל מבוגר יותר, את כבר יודעת להיות אמא, כל ילד הוא עולם ומלואו. תחווי את מה שיש ולא את מה שאין לך. תחווי את המלאות ולא את החוסר ואז אולי תוכלי לא להרגיש עקרה, אלא אמא ובת זוג מלאה ומאושרת. מתוך השלווה והשלמות אולי בעלך יוכל לראות את הצורך והכמיהה שלך בילדים נוספים כצורך וכמיהה אמיתיים ולא כאמצעי לקרבות במלחמה ארוכה נגדו. מתוך השלווה אולי תוכלי לראות את הסיבות שלו ולהרפות קצת. מתוך השלווה אולי תוכלו להגיע לפשרה שתהיה מוסכמת על שניכם.
@}
(יצא ארוך, אפשר למחוק אם לא מתאים פה..)


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-08-04T11:34:59):
אני חושבת שהמצב שלך, פלונית, הוא בלתי נסבל, ודווקא המצב של [po]עקרה פוריה[/po] ניתן יותר להזדהות.

אני אסביר:

[po]עקרה פוריה[/po] החלה את הקשר בצורה מסויימת. זה לא שהיא באה פתאום עם דרישה לחמישה ילדים. ככה היא הייתה בהתחלה, ולכך היא קיבלה הסכמה עקרונית.
מובן מאליו שהיא מרגישה מרומה. מובן.

את, לעומת זאת, מקוממת אותי. אני לא באה ממקום של להעליב, אבל איך, איך, אשה בת 33 - לא שמה את הדברים על השולחן ותובעת את זכותה?

סליחה, גיל 33 זה ממש מבוגר להריון ראשון, והוא עוד מרשה לעצמו לחשוב? הביולוגיה חזקה יותר לפעמים.
ככל שאת מאפשרת לו להתלבט בלי בכלל מחשבה לגילך המתקדם - את מוותרת על עצמך.

וכן, נשים יולדות בכל מיני גילאים, אבל ככל שהזמן עובר יש יותר בעיות עם ההריון, עם הלידה, יש יותר סיכונים - אל תכניסי עצמך למערבולת הזו.
תעמדי על שלך


[b]מחבקת[/b] (2008-08-04T11:48:03):
[po]פלונית לעכשיו[/po]
הדברים שכתבת נקראים קצת כמו מונולוג של אישה מוכה, בשינוי קל של הנושא ((-))


[b]עקרה[/b] (2008-08-04T11:55:45):
אמא אחת,
אני לא מחוקת,

ואני מאמינה שעניתי על השאלות ששאלה בפוסטים קודמים שלי.

זו לא פנטזיה. אם היו לי תכניות לגבי קריירה מפוארת - זו גם היתה פנטזיה?
אלו התכניות שלי לחיים. בחרתי בן זוג שמבין ומקבל אותם.


[u]שיש בעיני הבדל גדול בין מי שהיא באמת עקרה, ולא יכולה להביא ילדים משלה, לבין מי שיש אי הסכמה בינה ובין בעלה. זה ממש לא אותו הדבר.[/u]
אני לא מסכימה. אני לא יכולה להביא ילדים. הסיבה לא ממש משנה. אני מסכימה שאם הייתי עקרה בלי יכולת בחירה, הייתי מעריכה יותר את מה שיש לי.
[u]את מקסימום פוטנציאל מבוזבז...[/u]
זה אמור לכאוב פחות??? מה יותר גרוע, לא להיות יכולה, או להיות יכולה אבל מנועה? מנועה זה פחות כואב מעקרה? לא יודעת. בחרתי במילים שמתארות איך שאני מרגישה.

למה זה חשוב לי?
זה חשוב לי כי רגע אחרי שאני יולדת אני רוצה שוב, וזה לא עובר עד שאני בהריון שוב. אז אני מחכה כי זה לא נוח ילד אחד אחרי השני, בסדר קיבלתי (גם בחוסר רצון), המשכתי לחכות כי אין מספיק כסף אוקי, מוכנה לקבל את זה (למרות ששוב, אני לא מסכימה כי יש כסף ויש מקום....פשוט לטענתו אין מספיק), אפילו מצאתי הכנסה צדדית, עכשיו מה?
נכון אנחנו בזוגיות, אז למה תמיד אני בהמתנה? ההשלכות של ההמתנה שלי חשובות פחות מהשלכות ילד נוסף עליו?
על הכל אנחנו מדברים, אבל להמתין רק אני ממתינה.

[u]וגם, תמוה מאוד בעיני המשפט[/u]
מה תמוה במשפט הזה?
יש לי היום שני ילדים. מי אמר שמחר יהיו לי?
זה לא מספיק, זה לא מעט, זה לא הרבה - זה נתון שנכון להיום.

לחיי כפי שהיו לא היה מקום גם לילד אחד. מפנים מקום. אני מודה על מה שיש לי, ורוצה עוד - זו סתירה?
אוף.
הולכת לחפש את התמונה הזו של המשפחה הנוצרית עם 17 ילדים. תודה על העצה.


[b][po]הייתי שם[/po][/b] (2008-08-04T12:01:19):
[u]אני לא מסכימה. אני לא יכולה להביא ילדים.[/u]
לא הבנתי. יש לך כבר שניים, נכון? יש אפילו הסכמה לשלישי.

[u]זה אמור לכאוב פחות??? מה יותר גרוע, לא להיות יכולה, או להיות יכולה אבל מנועה? מנועה זה פחות כואב מעקרה? לא יודעת. בחרתי במילים שמתארות איך שאני מרגישה.[/u]
עקרה היא מי שאינה יכולה ללדת [b]כלל[/b] . שמעולם לא היו לה ילדים (או אפילו הריונות!).
בחרת במילה לא מדויקת. אין לזה קשר לדירוג הכאב. יכול להיות כאב גם על ילד שישי שלא בא לעולם. אבל אי אפשר לתאר אותו במונח שמתייחס למי שמעולם לא זכתה להרות, להיניק, לחיבוק של ילד.

מצטרפת למה שכתבו לך קודם:
[u]רק אל תעבירי את הזמן המאושר שאת יכולה לחוות עם שניים בתסכולים על כך שאין חמש !!!!![/u]


[b]עקרה[/b] (2008-08-04T12:04:59):
[u]ואני בינתיים מחכה. וזה קשה מנשוא.[/u]
((-))

[u]אני לא מאמינה בלכפות עליו בדיוק כמו שאני לא מוכנה שהוא יכפה עלי את רצונו.[/u]
אני מרגישה שהוא כן כופה עלי את רצונו. איך את מסתדרת עם זה, לוגית? הרי רצונו - לחכות, רצונך - כאן ועכשיו,
אני מנסה לראות את הפשרה שטמונה כאן, ולא מוצאת. אולי אם הייתי מוצאת הייתי ממתינה בשתיקה לא רועמת. ומצליחה לעשות עבודה אמיתית (תודה לך, [po]אמא אחת[/po]) שתקדם אותי יותר מאשר רחמים עצמיים.

אני מנסה לשמוע מה שאתן כותבות, על מצבים קשים יותר. זה מטעין אותי בעצב.


[b]עקרה[/b] (2008-08-04T12:07:09):
[u]רק אל תעבירי את הזמן המאושר שאת יכולה לחוות עם שניים בתסכולים על כך שאין חמש !!!!![/u]
לא צריך להגזים,
אני לא רוח רפאים מיללת ונוהמת. חיינו טובים, ויש בהם מקום לעוד.


[b][po]פלונית לעכשיו[/po][/b] (2008-08-04T12:35:44):
[u]החלה את הקשר בצורה מסויימת. זה לא שהיא באה פתאום עם דרישה לחמישה ילדים. ככה היא הייתה בהתחלה, ולכך היא קיבלה הסכמה עקרונית.[/u]
גם אני קיבלתי הסכמה עקרונית. כן, הוא אמר מהתחלה שגם הוא רוצה ילדים. לא הייתי נקשרת ומתחילה קשר עם אדם שטוען שהוא לא רוצה ילדים.
ועדיין, אני לא מרגישה מרומה. להרגיש מרומה זה לשים את עצמך במקום של קורבן. לא רוצה להיות קורבן, משתדלת לא להגיע לשם אבל לפעמים מחליקה לשם..
הדברים הם יותר מורכבים. לכולנו יש פחדים ואני מקבלת את העובדה שלבן זוגי יש פחדים. הוא רוצה ילדים, הוא אמר זאת מהרגע הראשון ועדיין אומר זאת רק הדרך להוציא את זה לפועל, מבחינתו, ארוכה מהצפוי. הוא עוד לא הגיע לשם..
זה קשה, אנחנו מתמודדים, בשאיפה שנצליח להגיע לעמק השווה ולמצוא פשרה שמתאימה לשנינו.
זה רחוק מלהיות מצב של אישה מוכה! ההשוואה ממש קשה לי.

_את, לעומת זאת, מקוממת אותי. אני לא באה ממקום של להעליב, אבל איך, איך, אשה בת 33 - לא שמה את הדברים על השולחן ותובעת את זכותה?
סליחה, גיל 33 זה ממש מבוגר להריון ראשון, והוא עוד מרשה לעצמו לחשוב? הביולוגיה חזקה יותר לפעמים.
ככל שאת מאפשרת לו להתלבט בלי בכלל מחשבה לגילך המתקדם - את מוותרת על עצמך._
אני מצטערת שאני מקוממת, הבאתי את הסיפור שלי כי חשבתי שהוא יכול לתת איזושהי פורפורציה, זוית אחרת.. אני לא זקוקה לקולות שיגידו לי שאני מוותרת על עצמי ושיאשימו את בן זוגי בחוסר התחשבות. זו ההתמודדות היומיומית שלי לא לחוש ככה ולפתור את המצב בדרכים אחרות.
התגובות פה, של כל האימהות, שיכולות לתת עצות ממרומי האימהות קשות לי, על מה לא לוותר ועל מה אני צריכה לתבוע את זכותי זה לא מעליב, אבל זה לא תורם לי בכלל.. זה סוגר אותי.. אז נראה לי שכרגע לא אגיב פה יותר.
@}


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-08-04T13:39:16):
[u]הולכת לחפש את התמונה הזו של המשפחה הנוצרית עם 17 ילדים. תודה על העצה.[/u]
איזו תמונה זו? משהו מפורסם? אשמח אם תצלמי אותה ותראי לי כך אוכל להמליץ עליה בעניינים דומים.
שימי לב טוב טוב מה רואים - זה לא צחוק, יש לזה משמעות אדירה.


[b]עקרה[/b] (2008-08-04T13:56:29):
את לא מכירה?
רץ המון במיילים, מצאתי בגוגל:
http://bhol.co.il/forum/topic.asp?[po]topic id[/po]=2273202&[po]forum id[/po]=771

[u]אני לא זקוקה לקולות שיגידו לי שאני מוותרת על עצמי ושיאשימו את בן זוגי בחוסר התחשבות[/u]
אני מצטערת,
אני דווקא רציתי תשובות ולא לייעץ או לפרש את המצב שלך, תשובות שאולי אוכל לעשות בהן שימוש בעצמי. כי נשמע שעם כל הכמיהה את במקום שונה לגמרי, משלי.
[u]זה סוגר אותי.. אז נראה לי שכרגע לא אגיב פה יותר[/u]
חבל, אבל אני גם מבינה למה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-08-04T14:06:08):
נראה לי שכותרת טובה יותר לתמונה תהיה "משפחה עם המון המון, אבל ממש המון, כסף" :-)

מעבר לזה, הילדים נראים מקסימים, אם כי אני מקווה שהם והחדרים שלהם מסודרים ומסורקים כאלה רק לצורך הצילומים (אין לדעת).
האמא נראית כאילו היא עוד שנייה מתקפלת לשניים מרוב הסידן שבורח לה.

סליחה על הציניות, אפשר למחוק - אם את מחליטה שזה דף תמיכה.


[b][po]בשם אחר[/po][/b] (2008-08-04T15:13:19):
מבינה אותך כל כך. רוצה עוד ילד הוא רוצה לחכות או בכלל אולי לא. אז מה שאני עושה הוא הנורא מכל. הפסקתי עם הגלולות בלי ידיעתו. כבר די הרבה זמן. אם השם ירצה (מה שלא קרב בינתיים) יהיה עוד ילד. אם יהיה זה יהיה בטעות. לא תכננתי אך גם לא מנעתי. מקווה שיסלח לי. אני יודעת שזה יסתדר.
לא ממליצה לך לעשות כמוני. זה שקר קשה מנשוא. אך אני מחכה לו המון זמן.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2008-08-04T18:15:35):
[po]פלונית לעכשיו[/po]
אני מאוד אהבתי לקרוא אותך ואשמח אם תמשיכי
{@
מותר לשאול כמה זמן אתם ביחד? כמה זמן את מחכה?


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-08-04T23:20:10):
אני לא בטוחה שהתמונה הזאת מתאימה.
הרי את לא רוצה 17 ילדים. (או שאולי אני טועה)
יש בזה משהו כאילו לא ריאלי.
הייתי הולכת על משהו שיראה בדיוק כמו החלום שלך ולא ילד אחד יותר.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2008-08-04T23:27:03):
נכון


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-08-05T00:03:19):
פלונית לעכשיו? מצטערת אם פגעתי בך, באמת.

אני מסכימה לחלוטין עם כך שצריך להתדיין ולדבר, ושזו החלטה גם שלו כמובן, לא רוצה להאשים אבל...

וכאן האבל הגדול - מה שהתכוונתי לומר זה שיש מצבים בחיים שבהם אי אפשר לחכות.
שבהם לחכות - אומר בחירה.
ומבחינה ביולוגית הוא אמור להבין את זה.

זה הכל.
לא התכוונתי להעליב.


[b][po]מן הצד השני[/po][/b] (2008-08-05T00:39:18):
פוריה יקרה!

אני מאחלת לך בכל ליבי שתגיעו לעמק השווה ותרחיבו את המשפחה
אבל חושבת שהדבר חייב לבוא מתוך רצון משותף ואמיתי של שניכם.

אני נמצאת כרגע במקום של בן זוגך, לא מוכנה ולא רוצה להכנס להריון שני
שבעלי מוכן אליו כבר הרבה זמן. (בכללי הוא רוצה שלושה ואני אסתפק רק בשניים)
כתבת שהוא לא מבין עד כמה את עצובה - נראה לי שאת צריכה להפגין את העצב באופן ברור יותר
כך שאולי המסר יעבור לבסוף.
@}


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2008-08-05T01:38:54):
מסכימה עם מי שכתבו לך לגבי הגלולות, את משלמת מחיר בריאותי, שהוא ישלם בנוחיות שלו, קונדום למשל. לגלולות יש גם מחיר לטווח ארוך ורופאים לא תמיד מספקים את המידע.
מעבר לזה אני חושבת שאת עם פרטנר, רצון משותף או לפחות הסכמה שלו זה משמעותי. אני חושבת גם שאם תהיי פחות לחוצה בעניין ותשחררי, יהיה גם לו יותר קל לשחרר. ככה זה עובד בדרך כלל.
אני מרגישה שיש משהו קצת ילדותי בלהיתקבע על כמה ילדים יהיו לך , כאילו שהחיים כולם בשליטתך. אם עד היום היה ככה אז זה נחמד מאד, אבל לא את זו שקובעת אם השמש תזרח בבוקר או לא. זה בסדר לרצות, להתכוון ולהתכוונן, אבל לא אנחנו קובעים.
לקרוא לעצמך עקרה כשיש לך שני ילדים בבית ולהיות כל כך נעולה זה כאילו לא לראות את מה שכבר יש לך. מה דעתך לתרגל קצת אמירת תודה על מה שכבר יש? (וכן, אני מאד מבינה ואפילו מזדהה, אם אני מעלה את המחשבה שאולי להסתפק רק במי שיש לי כבר בבית, אני מיד לא מוכנה להעלות אותה ובוער לי שיהיו לי עוד שניים לפחות, אתמול).


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-08-05T08:51:47):
אני מרגישה לא טוב עם השפיטה שלכן את [po]עקרה פוריה[/po].

נכון, תנו פרופורציות. יש שני ילדים, זה בטח לא סוף העולם, אממא? היא רוצה יותר. מותר לה.
היא חשבה שהיא חולקת את הרצון הזה עם האבא המיועד. מותר לה גם.
ומותר לה להרגיש רע עם משהו שהיא רוצה מאוד ואין לו הסכמה.

לפעמים הפשרות בזוגיות באמת קשות מאוד. באמת.
ומותר לה להרגיש רע כמה שהיא רוצה ולא לבטל את הקושי של עצמה.


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2008-08-05T09:49:37):
[u]הוא לא משלם מחיר על ההמתנה. הוא בכלל לא ממתין.[/u]
הוא כנראה גם לא מודע למחיר הכבד שאת משלמת.
גלולות זה מסוכן. חד משמעי!
אם הוא לא יודע, תספרי לו. אני בטוחה שהוא לא רוצה לתמוך באשה חולת סרטן. (הגלולות מעלות את הסיכון באחוזים ניכרים)
יש אמצעים אחרים שגם את וגם הוא יכולים להשתמש.
את צריכה להפסיק להכניס את הזבל הזה לגוף שלך! חד משמעית!
אם הוא לא רוצה ילדים, שישתמש בקונדום או שיתאפק, זו אחריות שלו בדיוק כמו שלך.
אם הוא יודע שאת לא משתמשת בגלולות (וזכותו המלאה לדעת) יש לו את הבחירה בידיים שלו - שיקח אותה ולא יפיל הכל עלייך.

סלחי לי על הטון הנחרץ, אני ממש מתחלחלת מהשימוש בדבר הזה כשיש ברירות אחרות.

מעבר לכך, מאוד מבינה אותך ומזדהה ובאמת חושבת שטיפול זוגי יכול לעזור, כי ההחלטה הזאת היא לא טריוולית, היא מאוד מרכזית לך ולזוגיות ולהמשך החיים שלכם.

(( ))


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2008-08-05T09:49:55):
((-))


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2008-08-05T10:15:24):
[u]צריך המון סבלנות, המון המון סבלנות.[/u]

[u]הדברים הם יותר מורכבים. לכולנו יש פחדים ואני מקבלת את העובדה שלבן זוגי יש פחדים. הוא רוצה ילדים, הוא אמר זאת מהרגע הראשון ועדיין אומר זאת רק הדרך להוציא את זה לפועל, מבחינתו, ארוכה מהצפוי. הוא עוד לא הגיע לשם..[/u]

עוד לא פגשתי את הגבר שהיה מוכן לילדים לפני שאלה נולדו לו.
כשאני נתקלת בגבר שאומר את הדברים האלה זה מזכיר לי את אלה שאומרים שהם לא בנויים לקשר.
זה שקר. הוא לא בנוי לקשר [b]איתך[/b].


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-08-05T13:13:43):
את תמיד יכולה לעזוב אותו ולעשות עוד ילד. יכול להיות שמה שמתסכל אותך זה עניין אחר. את שמה את הבחירה בידיים שלו בזמן שהיא בידיים שלך. את רוצה ילד, הוא לא. את יכולה להישאר אתו ועם השניים שיש לך, או לעזוב אותו ולעשות אחד נוסף. מה את רוצה יותר? אחרי שתחליטי יהיה לך קל יותר לחיות עם כל החלטה, ולא תרגישי קורבן איתה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-08-11T10:37:17):
טוב,
אחרי שאמרו לך שמה שאת מרגישה לא בסדר - את לא עקרה,
את לא צריכה להיות עצובה
הכאב שלך לא פרופורציונלי - הרי יש לך שני ילדים ואפשרות לעוד,
את גם מגזימה כי את לא ממש עקרה

אחרי כל השלילה והתיקונים שהציעו לרגשות שלך (אם היו מדברים ככה לילד....),
מה נותר לי לומר?
רק שאת צודקת. שאין כאן פשרה בכלל, יש כאן כפיה באמתלה של מניעת כפיה (מה את באמת רוצה להכריח אותו להביא עוד ילד לעולם???).
כתבת שאת מחכה חצי שנה ואז מפסיקה עם הגלולות. כל עוד שאת מודיעה לו ומדברת איתו על זה...אז ההחלטה נותרת בידיים שלו....אבל את משתחררת מכל ההמתנה הזו.

אני גם רוצה להציע משהו,
סיפרת על הריון קשה, המעבר מילד לשניים גם הוא קשה - יכול להיות שהוא עדין המום מכל הענין והוא פשוט מנסה לדחות את הקץ. נסי לשקף לו את זה. אם תמשיכי לדבר איתו על כמה זה חשוב לך, להסביר לו למה (ולא לבוא בטענות של ידעת שזה מה שאני רוצה), לחלום יחד איתו בקול רם (לא כל יום) אני בטוחה שליבו יפתח. אם הוא לא היה רוצה ילדים - גם אחד לא היה לכם, שלא לדבר על שניים!
לפעמים, כשיש חוסר הסכמה בסדר גודל כזה יש נטיה להעצים את הדרמה ואת כוחה. כאשר בעוד כמה דקות הוא בכלל יכול לבוא ולומר יאללה, בואי נעשה תאומים.....
אני כל כך חווה את זה ביומיום. אם זה עם הילדים, אם זה עם בן הזוג. הם אומרים דברים בכזו נחרצות, אחרי דיבורים וזמן שחולף הכל יכול להשתנות.
תחשבי איך תרגישי על כל שעות התסכול והכעס, אם עוד רגע הוא מרים טלפון והופך את דעתו.

בהצלחה!


[b]עקרה[/b] (2008-08-11T10:54:48):
תודה לכולן.


[b]פלונית[/b] (2008-08-11T11:49:14):
[u]אם הוא לא יודע, תספרי לו. אני בטוחה שהוא לא רוצה לתמוך באשה חולת סרטן. (הגלולות מעלות את הסיכון באחוזים ניכרים)[/u]
אפשר בבקשה לקבל הפנייה למאמרים או למידע תומך?
לא מתכוונת להתריס אבל
א. זה מעניין אותי
ב. לא אוהבת שזורקים כאלה עודות לחלל הוירטואלי בלי גיבוי.
תודה


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2008-08-11T13:27:05):
[u]אפשר בבקשה לקבל הפנייה למאמרים או למידע תומך?[/u]

את מוזמנת לחפש באקו"ג. ההמלצה שלהם היום זה להעדיף דברים אחרים.

אני אמנם הגזמתי קצת, גלולות לא גורמות לסרטן - הן רק מגבירות את הסיכון. (סרטן השד בעיקר)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2008-08-11T14:05:09):
שלום עקרה פוריה,
לא קראתי את כל הדף הזה אז סילחי לי אם אחזור על דברים שאחרות כתבו לך.
אני יכולה להזדהות מאד, במשך שלושת השנים האחרונות היינו במצב דומה לשלך, לנו יש 3 ילדים, אני רציתי עוד ובעלי הצהיר שהוא לא מסוגל לעמוד בזה מסיבות שונות אישיות שלו.
אני לא רציתי לכפות את זה עליו (הוא גם לא מהסוג שכופים עליו!), אמא שלי ילדה 7 ילדים עם אבא שלי שמהשלישי לא רצה עוד וראיתי מה זה עשה להם.
לא יחסים טובים...
אבל עם הזמן הרצון הלך וגדל אצלי עד שבתקופות שונות הרגשתי שאני מתפוצצת, לא הבנתי איך המצב הזה הוא אפשרי.
איך הוא יכול "למנוע" דבר כזה ממני?!!!!
העניין הוא שהאמנתי תמיד שהמניעה שבעלי שם עלי הוא לא שלו באופן אישי אלא חלק מהתכנית הגדולה, של אלוהים אם את רוצה לקרוא לזה ככה או של היקום...
רציתי להאמין שיש סיבה שהיא נסתרת מעיני ושהכל לטובה, לא תמיד היה קל בכלל אבל ניסיתי.
ובימים האחרונים עשיתי החלטה נחרצת להפסיק להתאבל על זה, לשחרר לגמרי ולחיות באמונה שאני לא שולטת בכל מקרה בדברים ולהתמקד אך ורק בטוב שבחיי ולא במה שנדמה לי שחסר.
ובנוסף לזה התחלתי לדבר עם בעלי על זה יותר, לפתוח את הנושא באופן גלוי יותר, בעיקר להקשיב לו, לשמוע למה הוא מרגיש שזה לא אפשרי מבחינתו, שמעתי את הפחדים שלו החששות המחשבות שיש לו בקשר לזה...
אני לא אגיד שהיה לי קל, התעצבנתי והתעצבתי במיוחד שנראה היה לי שאין סיכוי למוסס את החומה הזאת.
א-ב-ל... מסתבר שעשה לו כל כך טוב פשוט לדבר, לקבל לגיטימציה להרגשות ורצונות שלו וכנראה שגם זה שאני שיחררתי את זה נתן מקום למשהו חדש והופ...
החומה נפלה ונמצא מקום בתוכו בשביל עוד ילד, אני לא יודעת בדיוק מתי אבל בהחלט השתחרר ונפתח משהו גדול!

אני יודעת שאחד הדברים החשובים הוא לדבר ולתקשר את הנושא ביניכם, להגיד הכל בלי פחד ולהקשיב [b]בלי פחד[/b].
אני לאחרונה מנסה להקשיב לבעלי כשהוא אומר לי דברים שאני ממש לא רוצה לשמוע ולדמיין שזה לא הוא שמדבר, אלא זה אלוהים שולח לי מסר דרכו ואז אני שומעת דברים אחרים לגמרי.
פתאום הכעס או הביקורתיות ששמעתי ממנו מתמוססים ואני יכולה לשמוע ביתר בהירות את מה ששוכן במהות הדברים.
זה נהיה פחות אישי, האגו שלי לא ממהר להתגונן ויותר קל לי לשמוע ולקבל את מה שאני מרגישה שנכון לי.

מקווה שמשהו מדבריי מדבר אלייך.
רק טוב


[b]עקרה[/b] (2008-08-11T14:51:33):
תודה לך, עדינה.
מדבר מאוד.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2008-08-20T09:26:51):
הי עדינה
מאוד יפה התיאור שלך לדרך ההקשבה החדשה שמצאת
בלי אגו, בלי פחד, עם אהבה
לא פשוט, במיוחד כשמדובר בביקורת או שפיטה
אבל זו בעצם הדרך היחידה לעשות את זה ולמוסס את זה
הידד |Y|
:-)


[b]דיצה[/b] (2008-10-08T07:08:54):
עקרה פוריה שלום,

אני במצב דומה לשלך. אמנם עם יותר ילדים אבל כל כך רוצה עוד שזה כואב פיזית. כשרואה אמהות עם יותר ילדים או אמהות בהריון מרגישה קנאה עזה. אני לא רוצה להיות במצב הזה אבל זה המצב. וגם אצלי - בעלי הוא זה שלא מסכים בשום אופן שיהיו יותר. מספיק לו.

מאד כואב הרצון העז הזה.

מה שעוזר לי מאד מאד (מתחבר למה שעדינה כתבה ואני חושבת שהבנתי את זה בזכותה):

[list=1]
[*]
[/list]
להבין שזה לא בעלי שלא רוצה אלא אלוקים! למה אין לי יותר ילדים, ולמה הם לא צפופים כמו שרציתי? כי ככה ה' רצה!
באותה מידה יכל לתת לי בעיות אחרות חלילה אבל בחר שלא לאפשר לי ילדים במספר שרוצה/בצפיפות שרוצה. לא סתם נתן לי את הבעל הזה, ולא סתם הבעל הזה ממש לא רוצה עוד ילדים ורק מתחלחל מהמחשבה!

ז"א, ברור לי שה' הוא זה שמזמן לי את הניסיון הזה, ולא בעלי. בדיוק כמו שמישהי אחרת לא יכולה ללדת כי היא עקרה פיזית. בדיוק אותו דבר! ואת גם הבנת את זה, בשם שבחרת לך.

[list=1]
[*]
[/list]
ברגע שמבינה את זה מגיעה להשלמה. נכון, רוצה ילד נוסף בדחיפות, עכשיו, עם הפרש לא גדול מהקטן - [b]לא יהיה[/b] ! השלמה עם נקודה זו. למה לא? שוב, כי ה' רצה!
רוצה את כל הילדים אחד אחרי השני צפופים יותר בגיל - לא! ככה ה' רצה לתת לי!! אולי אצליח מתי שהוא לשכנע אותו לעוד ילד. אולי לא. אולי יסכים כשמאוחר מדי. השלמה! זה מה שקיבלתי.

[list=1]
[*]
[/list]
ואז מגיעה להודיה - תודה רבה לך ה' שנתת לי אותם, את היהלומים האלה! גם אם לא צפופים... גם אם לא בדיוק בזמן שרציתי.. גם אם לא בדיוק במספר שרוצה..
תודה על מה שנתת לי!

חתימה טובה


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-01-05T13:45:48):
דיצה תודה! רק עכשיו ראיתי. את ועדינה חיזתקן אותי מאוד.

אלוקים מאוד נדיב אלי. כשהפסקתי לבקש תינוק מבן הזוג ופניתי בתפילה, בסופו של דבר הכל קרה מהר ממה שהעזתי לקוות.

תודה לכולן,
דף למחיקה


[b]דיצה[/b] (2009-01-05T21:59:42):
נפלא לשמוע!!!

נראה לי חבל למחוק - אולי רק לשנות את שם הדף? אני חושבת שיש עוד במצבך שיוכלו לקבל עידוד, במיוחד לאור ההתפתחויות.

ושיהיה בהצלחה!


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-06T10:34:36):
את רוצה לשתף, אולי?
יהיה מעניין ומעורר השראה לשמוע איך הצלחת להגיע למקום המאשר הזה אצלו, או שאולי לא הגעתם וזה מזל?

בכל אופן, רק אם את רוצה.


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-01-06T12:02:45):
חשבתי למחוק כי סה"כ נפתח דף יותר מתאים ומקיף בנושא, השם גם עורר אנטגוניזם-מה.

אורורה יקרה,
לא סטיתי ממה שכתבתי בדף.
במישור המעשי (אחרי הרבה תפילות) הבנתי שיש מן ההתקרבנות, בהשלמה והכלה את ההתחמקויות והערפול שאפפו את השיחות בנושא, בנסיון לחשוב על מילות קסם שיפתחו את ליבו.

כנראה שזה גם קשור לאדם איתו מתחתנים? כי הוא יכל להגיד "לא" לפשרה שלי, או להסכים שזו עילה לפירוד אם שינה את דעתו והחליט שמספיק לו (מותר לו! גם אני לא בדיוק אותו האדם שהייתי). אבל שנינו רוצים ילדים וכבר יש לנו, זו נקודת מוצא טובה.

אני חושבת שזה לא ענין של לגרום לו לקבל או להסכים לרעיון מסויים, אלא ההבנה שמשמעותה של פשרה איננה לחיות עם הרצון של השני ולהתפשר על כך, אלא החיים עם שילוב מתמיד שבין שני רצונות. לגרום לו להבין ולקבל שיש לי רצונות, יש לי תקוות, יש להן מקום מכובד בזוגיות שלנו, אני רק צריכה לדאוג להשמיע אותן בלי לחשוש, בלי להעמיד פנים שהן חשובות פחות כי אין להן לוגיקה מוסדרת ("כי אני רוצה" זו תשובה לגיטימית) או לפחד שהוא ירגיש מאולץ.

כמובן, ההבנה הזו צריכה להיות הדדית וגם אני נאלצת להפרד מההתעקשות שלי על מספר מסוים (אבל לא מהרצון ומהכמיהה. אני עדיין רוצה חמישה!), להבין שאני לא אהיה בהריון רק כי אני רוצה ומתי שאני רוצה (זה מוזר, בתור אדם מאמין, להבין את זה רק עכשיו).


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T11:29:41):
סתם רציתי לעדכן, ואולי לא סתם ולא רק לעדכן - גם לתת קצת תקווה? למי שמרגישה כמוני,
שאני אוטוטו חודש תשיעי עם....תאומים.
שנינו מאושרים ונרגשים.
[u]אלוקים מאוד נדיב אלי.[/u]


[b]אורה[/b] (2009-07-22T12:40:02):
איזה יופי, שיהיה בשעה טובה!


[b][po]כל הזמן משתנה[/po][/b] (2009-07-22T15:43:48):
_סתם רציתי לעדכן, ואולי לא סתם ולא רק לעדכן - גם לתת קצת תקווה? למי שמרגישה כמוני,
שאני אוטוטו חודש תשיעי עם....תאומים._
[b]וואוו[/b]
שתהיה לידה מקסימה!


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T17:40:55):
אמן!


[b][po]טליה אלמתן[/po][/b] (2009-07-22T18:23:31):
איזה "הפיאנד" קיטשי נהדר ומרגש! ברכותי לתסריטאים המוצלחים ;)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2009-07-23T13:50:46):


[u]אני אוטוטו חודש תשיעי עם....תאומים.[/u]
וואו, קיבלתי צמרמורת!

אגב אני בדיוק חודשיים אחרי הלידה שלי ו-
[u]שנינו מאושרים ונרגשים.[/u] גם כן {@
(נכנסתי להריון בערך שבוע לאחר שכתבתי בדף הזה (-:)

[u]איזה "הפיאנד" קיטשי נהדר ומרגש! ברכותי לתסריטאים המוצלחים ;)[/u]

מזל טוב כפול ומכופל!!!!!!!!!!!!!!!!!!


[b][po]אוד ליה[/po][/b] (2009-07-23T14:02:41):
_אני אוטוטו חודש תשיעי עם....תאומים.
וואו, קיבלתי צמרמורת!_
גמאני

המון מזל טוב!


[b]פלוניתה[/b] (2009-07-23T14:33:54):
[u]כך אני רואה את חיי, עם ארבע לפחות[/u]
את נביאה
מזל טוב


[b]יול[/b] (2009-07-23T14:50:36):
מה בדבר לשנות את שמך?
המילה עקרה מעוררת צמרמורת...
@} (מזל טוב!)


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-27T00:51:22):
[u]איזה "הפיאנד" קיטשי נהדר ומרגש! ברכותי לתסריטאים המוצלחים ;)[/u]
לגמרי :-D רק עכשיו שמתי לב איך כל זה יכול להקרא.

תודה לכל המאחלות @}


עדינה - מזל טוב!
אין ספק שיותר מההריון, אנחנו שמחים זה עם זו,
המתנה האמיתית הוא בעלי. מקווה לזכור את זה גם בפעם הבאה שהחיים לא יכנעו לתכנונים וללו"ז שלי.


יול, אני דווקא מאוד מתחברת לכינוי שלי, הוא עדיין מדויק לי בהקשר הזה, בכל מקרה הוא לא משמש אותי באופן יומיומי פה..


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2009-07-27T09:18:25):
אמממ.... (מתרווחת בנעימות...גם אני אוהבת סופים טובים, וגם התחלות :))

שיהיה בנחת ,בבריאות ,בשפע.



[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-08-06T20:30:15):
[po]עקרה פוריה[/po] יקרה, שיהיה בשעה טובה @}
מה תרצי לעשות בדף הזה?


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-08-06T20:51:48):
יש אנשים שמציעים 'דף למחיקה' פשוט בגלל שהם כבר נמצאים במקום אחר משהיו כשפתחו את הדף, וכבר לא זקוקים לדף.
וזה לפעמים מבלי שהם חושבים בתמונה הרחבה יותר - שהדף יכול לשמש גם אחרים.
(לפעמים גם מתוך [b]צניעות[/b], אנשים לא מרשים לעצמם לחשוב שהדף שלהם חשוב למישהו אחר מלבדם).

אפשר לבדוק איתם בעדינות, אם אכפת להם שהדף שלהם יישאר לטובת הרבים.
לא צריך למהר בדיצה וחדווה למחוק ברגע שמישהו מציע מחיקה.


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2009-08-06T22:32:16):
בעיני זה דף חשוב. הוא אמנם אישי, אבל יש פה דיון חשוב ומלמד. ויש גם סיפור טוב עם הפי-אנד (ואפילו שני סיפורים, אם מצרפים גם את הסיפור של [po]עדינה ניפו[/po] שמשתלב כבדרך אגב). אני לא חושבת שצריך למחוק, אולי רק לערוך [b]בעדינות[/b].
אני לא יודעת מה עושים אם פותחת הדף רוצה למחוק אותו. כי ברגע שנפתח דף והשיחה בו היא לא רק אישית אלא גם כללית, וממילא אין פרטים מזהים של הפותחת, נראה לי שצריך להשאיר.
לעורכת - אני הבנתי שהגישה באתר היא שמרגע שדף נפתח הוא גם ציבורי, ואם הדיון בו הוא גם בעל עניין לציבור אין סיבה למחוק אותו אלא אם כן מישהו מאוד מבקש ואין התנגדות נחרצת למחיקה. רפרפתי על הדף עכשיו וכמה מהדברים פה מן הראוי שיישמרו כי הם בפירוש חשובים ויכולים לעזור לזוגות אחרים שנמצאים בקשיים דומים.

[po]עקרה פוריה[/po], גם אני אשמח לשמוע - [u]מה תרצי לעשות בדף הזה?[/u] האם יש לך התנגדות שייערך ויישאר באתר, כדף נפרד או אולי כחלק מדף מתאים אחר (אם יש)?


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2010-02-02T13:55:01):
אין לי שום התנגדות,
הוא פשוט עורר מעט אנטגוניזם-מה ולא הייתי בטוחה מה היא טובת הרבים בדיוק,

מסכימה עם ריש הגם שפתחתי אותו, הוא כבר לא ממש שלי.


[b][po]אמא אווזה[/po][/b] (2011-07-18T22:59:36):
לא למחוק. זה דף מדהים. כמו סרט

לקורא מן הצד, שלא מעורב רגשית בסיפור כזה זה נראה סתם עוד דף, אבל למישהי שנמצאת שם זה מים חיים.
+}



[/spoiler]
[spoiler=מנסה להיות אופטימית - כל כך רוצה ילד בן הזוג עדיין לא]
[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T12:36:59):
שלום. התלבטתי, התלבטתי והנה אני פותחת דף.
כמעט לא כותבת פה אף פעם, אין לי את האומץ הזה לרוב. אבל קוראת המון המון המון, האתר הזה מצליח להכנס לי לחיים בכל כך הרבה מובנים. ואני מתפעלת שוב ושוב מהתמיכה והרעיונות הטובים שניתנים כאן בכל כך הרבה תחומים ונושאים.
אז הנה, מעזה להודות שגם אני זקוקה לעזרה, זקוקה לתמיכה, זקוקה לרעיונות איך לצאת מהמצב התקוע והמתסכל שאליו הגעתי.
ובכן, הפרטים 'היבשים': אני בת 33, חיה עם בן זוגי היקר (בן 40) כבר מעל שנה. אנחנו בקשר זוגי כבר מעל שלוש שנים. לשנינו ברור שאנחנו הולכים לבלות את המשך חיינו יחד. חתונה תגיע אבל זה לא דחוף לנו כי שנינו לא כל כך בענין של טקסים. מה שחשוב הוא שמבחינת שנינו יש ודאות מוחלטת לגבי עתידנו משותף.
אני רוצה ילד. רוצה זו מילה שלא מתארת מה שאני מרגישה, אני כמהה, משתוקקת, מיחלת וחושבת על הריון כל הזמן, כל דקה וכל רגע מחיי בזמן האחרון, אני לגמרי שם כבר. אני כמובן גם לחוצה (שעון ביולוגי.. ואני רוצה יותר מילד אחד..)
בן זוגי על אף גילו המתקדם, עדיין לא שם.. הוא אומר שהוא רוצה ילדים (הוא אמר את זה מההתחלה) אבל עדיין לא. הוא מפחד, מהסס, הוא גם נמצא במצב מקצועי עדין (אך תקוע שם כבר המון זמן וזה לא יכול להיות שיקול) שכמובן משפיע על הדברים. הוא לא יכול להעריך מתי 'זה' יגיע.
אני מחכה, רואה שהוא עושה תהליך, רואה איך הוא מבשיל לאט לאט ואיך הוא מתקדם לקראת זה ובכל זאת זה עדיין רחוק כל כך. ואני רוצה כל כך .
מה שהייתי רוצה בעצם, זה לשמוע רעיונות איך לעזור לתהליך ההבשלה הזה שהוא עובר להיות יותר מהיר. איך להעביר לו את תחושת הדחיפות שלי, את תחושת הכמיהה שלי שהוא לא מבין כי הוא לא שם (את הלחץ הוא מבין טוב מאד, מודע לכל היבטי הגיל. אבל כידוע לחץ לא תורם הרבה. לחץ בעיקר מלחיץ..) מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לו להתחבר לזה, ומהר. איך אוכל לעזור לו לראות את הרצון שלו בילדים ולהתחבר אליו. לחזק את הרצון הזה על פני הפחדים שלדעתי כרגע מעיבים על זה.
ובבקשה בבקשה אל תעירו ותבקרו את הבחירה שלי לחכות לו. לא צריכה לשמוע עצות על אולטימטומים ועל כך שאני צריכה לעזוב אותו או אמירות שאני מוותרת על עצמי ועל כמה הוא לא בסדר. את זה יש לי מספיק במציאות חיי ו'נשמות טובות' דואגות להזכיר לי את זה בלי הפסקה. לא בשביל זה אני פותחת דף.
אני מבקשת, תהיו עדינים איתי, הנושא רגיש וכואב ואני מנסה למצוא דרכים חיובייות כדי לצאת מהמצב התקוע בהצלחה. הצלחה מבחינתי היא שנצליח לעבור את המשבר הזה ולהשאר יחד. הצלחה מבחינתי היא להכנס להריון כמה שיותר מהר אבל לא על חשבון בן זוגי ולא תוך כפיית רצונותיי עליו. אני לא רוצה לוותר עליו בשביל ילד ולא רוצה לוותר על ילדים בשבילו. אני רוצה את שניהם יחד, זה אפשרי?


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2008-11-25T13:01:43):
הי [u][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/u] @}

האם תוכלי לכתוב קצת יותר בפירוט מה מונע ממנו לרצות ילד עכשיו? מה הם הפחדים והחששות שלו?
נראה לי שזה יכול לעזור לתת רעיונות - איך לשנות את נקודת ההתייחסות לאותם פחדים ספציפיים.


[b][po]אסנת ש[/po][/b] (2008-11-25T13:02:39):
משהו שבן זוגי תמיד אומר. שהוא לא הרגיש מוכן לילדים, עד הרגע שנולד לנו בננו הבכור (-: . הוא תמיד תוהה על מוכנותו של הגבר בהבאת ילדים. עד כמה גברים באמת "מוכנים" כמו שנשים מוכנות לילדים. הוא טוען שהמוכנות מגיעה ממקום אחר. אולי יהיו כאן גברים שיכנסו וידברו על זה.

מעבר לזה נשמע שאת נמצאת במצב מאוד מתסכל. מצד אחד יש לך רצון במימוש האמהות שלך, בהמשכיות שלך, מצד שני יש לך צורך להתחשב בו, להיות ביחד בהחלטות. לחוות יחד חווית באופן שווה. האם אני צודקת בניחושיי?
את שואלת כאן רעיונות איך לשלב את כל הצרכים האלו ביחד? כדי שגם הרצונות שלך וגם הרצונות שלו ילקחו בחשבון?


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T13:24:15):
אסנת והולכת תודה על ההתיחסות המהירה.
אני לא בטוחה שהפחדים שלו הם ספציפיים. יש לו חבר שלא רצה ילדים אבל אשתו לחצה עליו ועכשיו כאבא מאד לא קל לו. אני חושבת שבן זוגי לא רוצה להיות במצב הזה. הוא מאד מודע למחויבות האחריות והטוטליות הנדרשת ממך כהורה,זה כנראה מרתיע אותו. הוא גם רוצה להיות שותף מלא בגידול הילדים, הוא לא רוצה להיות במצב של אבא נוכח נפקד (כמו אותו חבר) יכול להיות שגם זה מוסיף לחשש. אני חושבת שהוא עדיין לא מוכן לעשות את הצעד הזה שמחייב אותך וקושר אותך באופן כל כך מוחלט ומהותי למשהו אחר. יש לו נטיה לפחד משינויים באשר הם וגם איזשהו צורך להוכיח ולהרגיש שהוא עצמאי ואדון לעצמו וגורלו. מן הסתם גם זה קשור לפחדים.
[u]משהו שבן זוגי תמיד אומר. שהוא לא הרגיש מוכן לילדים, עד הרגע שנולד לנו בננו הבכור . הוא תמיד תוהה על מוכנותו של הגבר בהבאת ילדים. עד כמה גברים באמת "מוכנים" כמו שנשים מוכנות לילדים. הוא טוען שהמוכנות מגיעה ממקום אחר.[/u]
זה מה שאני מנסה להגיד לו, כי אני גם מכירה לא מעט גברים שאומרים דברים דומים. אני אומרת לו שיש לי הרגשה שהוא מעולם לא ירגיש רצון כמו שאני מרגישה. ולכן אני חושבת שהוא צריך יותר לחשוב בכיוון של להסכים. ותוך כדי יתפתח הרצון. זה לגמרי לא נראה לו. הוא אומר שזה בעצם להכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה ולקוות שהדברים יסתדרו כבר כשהמציאות תהיה שונה.
[u]את שואלת כאן רעיונות איך לשלב את כל הצרכים האלו ביחד? כדי שגם הרצונות שלך וגם הרצונות שלו ילקחו בחשבון?[/u]
כן. אני לא רוצה לכפות עליו (זה מה שהוא כל הזמן אומר, שאני כופה עליו את רצוני). אני רוצה לכבד את רצונותיו ופחדיו והתהליך שהוא עובר אבל אני רוצה גם לא לשכוח את עצמי ואת רצונותיי. אני רוצה להצליח להתחשב גם בו וגם בעצמי.
אני רוצה שנהיה שותפים בתהליכים שאנחנו עוברים. וכרגע כל אחד מבוצר בעמדתו. הוא לא כל כך רואה את ההזדהות שלי עם חלק מהפחדים שלו ואת זה שאני מכבדת מאד חלק מעמדותיו כי אני כל הזמן מציגה את הצד שלי, הלחוץ והרוצה והוא נאלץ להתגונן מול זה.


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2008-11-25T13:33:25):
מאיזו משפחה הוא בא?
מי זה אבא שלו?


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2008-11-25T13:45:46):
נשמע שלבן זוגך יש איזה עניין היסטורי עם כפייה... כלומר שהוא מכיר את החוויה של להרגיש שכופים עליו משהו לא מהיום.
כל עוד החוויה הזו לא תשתנה במשהו, הוא ימשיך להתנגד ל"כפייה", כי זו הדרך שלו לשמור על עצמו בעולם.
היה מעניין אם היית יכולה לפתוח איתו שיחה על הנושא הזה - איפה הוא חווה (בהווה או בעבר) כפייה, מה זה מעורר בו,
ממה הוא כל כך פגוע ומנסה להתגונן... בטוח שיש שם איזה סיפור שבנה את תפישת המציאות הזו שלו.

[u]הוא מאד מודע למחויבות האחריות והטוטליות הנדרשת ממך כהורה, זה כנראה מרתיע אותו[/u]
האם מה שמרתיע אותו זו המחויבות הפיזית או הנפשית, או שתיהן?
מעניין לשמוע עוד על נקודת המבט שלו.

[u]הוא לא כל כך רואה את ההזדהות שלי עם חלק מהפחדים שלו ואת זה שאני מכבדת מאד חלק מעמדותיו כי אני כל הזמן מציגה את הצד שלי, הלחוץ והרוצה והוא נאלץ להתגונן מול זה.[/u]
אם שמת לב לזה את במקום מצוין.
נראה לך שתוכלי לדבר יותר בבירור על ההזדהות וההבנה שלך?
זה בטח יוריד ממנו קצת לחץ, ויהפוך אתכם ליותר שותפים ופחות יריבים.

[u]יש לו חבר שלא רצה ילדים אבל אשתו לחצה עליו ועכשיו כאבא מאד לא קל לו. אני חושבת שבן זוגי לא רוצה להיות במצב הזה.[/u]
האם יש סיכוי שהוא ידבר עם גברים אחרים, שיוכלו לשתף אותו בחוויה יותר מרגיעה?
האם הוא פתוח לשיחות על הנושא, או שכל תזכורת לכך נחווית לו ככפייה?


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-25T14:11:45):
זה באמת מצב מאוד קשה ואני מאחלת לכם שתצלחו אותו בטוב.

[u]אל תעירו ותבקרו את הבחירה שלי לחכות לו. לא צריכה לשמוע עצות על אולטימטומים ועל כך שאני צריכה לעזוב אותו או אמירות שאני מוותרת על עצמי ועל כמה הוא לא בסדר.[/u]
המחשבה (הדברים שאומרים לך) הזו ממש הפתיעה אותי אני חייבת להודות. מה אנשים חושבים?
איזו עוד חלופה יש ללחכות לו?
מה? "לעשות לו תרגיל" ? להכריח אותו- לכפות עליו עד שיאמר "רוצה אני" למרות שאינו רוצה ? ומה ייצא מפרידה ממנו? הרי אז תצטרכי להתאושש מהפרידה, למצוא בנזוג אחר, להבשיל איתו בכיוון של זוגיות להבשיל לוהורות.... והנה חלפו להן שנתיים שלוש. שלדעתי עדיף לבלות אותן עם הבנזוג הזה שטוב לך איתו ואולי יבשיל להורות בזמן הזה.
(הצלחתי להסביר את עצמי? אני [b]לגמרי תומכת בך[/b] בהתנגדות שלך ל"נשמות הטובות")
ולמי שיגיד לך: 'כן אבל מי מבטיח לך שהוא יבשיל עוד שנתים שלוש?' אני אשיב ומי מבטיח לי שעם אחר יהיו לי ילדים עוד שנתים שלוש?
בקיצור: להשאר איתו זה רציונלי. (וגם כנראה מתאים לרגשות שלך :-))

לגבי הבשלה להורות אני חוששת שאין לך ברירה אלא ללכת בקצב שלו. הורות היא קשה בטירוף (ככה בחוויה שלי) גם כשאתה מאוד רוצה בה, להגיע אליה לא בשל / מוכן יכול להיות סיוט לכל הנוגעים בדבר.

לי נדמה שאת צריכה "להרפות" הוא לא יכול לשמוע אותך - כל אמירה שלך מכניסה אותו למצב התגוננות (כי המצב הבסיסי הוא של התנגשות רצונות) אני הייתי מנסה שהדברים יגיעו אליו מאחרים משמעותיים. למשל להראות לו את העונג שבהורות (ויש, למרות מה שאמרתי למעלה :-)) להיפגש עם חברים שההורות עושה להם טוב. (לא עם מטיפים אלא פשוט שהוא יוכל לראות שהם נהנים) להתרחק מכאלו שמציירים תמונה מושלמת אם הוא אינטיליגנט הוא יידע שזה זיוף.

נכון שיהיה נפלא אם הוא יעבוד על הפחד שלו מאובדן החופש / כפיה אבל אולי שווה לך לעבוד על עצמך במובן של להפחית את הלחץ? (שלך לא עליו) (אין לי מושג איך עושים את זה :-D רק חושבת ששווה לחיות את ההווה ולא את העתיד. )

בהצלחה


[b][po]אמא נוסעת[/po][/b] (2008-11-25T14:36:21):
הי,
כל מה שאמרו כאן נכון גם לדעתי. האמת שאין לי מושג אם אני יכולה להשיא עיצות, אבל הדבר שאולי כן הייתי חושבת עליו זה לקבוע לעצמך חודש שלם שבו את יורדת מהנושא במודע ובמוחלט, לפחות איתו אם לא עם עצמך. ואחרי כן חושבת מחדש איך ומה. סתם, 30 ימים של שקט מוחלט בנושא. נראה לי שזה יעשה טוב, ומבחינת לחץ הזמן זה לא מאוד משמעותי.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T14:43:18):
_מאיזו משפחה הוא בא?
מי זה אבא שלו?_
לא כל כך הבנתי את השאלות האלה. אבא שלו נפטר לפני יותר מחמש עשרה שנה (כשבן זוגי היה בן עשרים ומשהו).

[u]נשמע שלבן זוגך יש איזה עניין היסטורי עם כפייה... כלומר שהוא מכיר את החוויה של להרגיש שכופים עליו משהו לא מהיום.[/u]
זה נשמע נכון.. איך את מגיעה למסקנה הזו? (שואלת באמת, האם זה עבר בצורה כל כך ברורה מהתאור של ההתנגדות שלו לילד כרגע?)
[u]כל עוד החוויה הזו לא תשתנה במשהו, הוא ימשיך להתנגד ל"כפייה", כי זו הדרך שלו לשמור על עצמו בעולם.[/u]
הולכת, תודה על המשפט הזה!
היו לי מחשבות דומות, אבל פתאום הניסוח הזה חידד לי מאד את מה שהרגשתי. עוזר לי לחשוב בצורה הזו.

_הוא מאד מודע למחויבות האחריות והטוטליות הנדרשת ממך כהורה, זה כנראה מרתיע אותו
האם מה שמרתיע אותו זו המחויבות הפיזית או הנפשית, או שתיהן?_
אני חושבת ששתיהן. יש לאחותו ילד בן ארבע והוא יחסית עוזר ומעורב (היא מגדלת את הילד לבד) זה מאד ממחיש לו את הקשיים, למרות שברור שהמצב שלנו שונה.
[u]האם יש סיכוי שהוא ידבר עם גברים אחרים, שיוכלו לשתף אותו בחוויה יותר מרגיעה?[/u]
לפני שבועיים הוא נפגש עם שני החברים הטובים שלו (זה שתיארתי למעלה ועוד אחד שאשתו בהריון כרגע). הוא סיפר לי שהם דיברו חלק גדול מהערב על ילדים והריונות. זה היה מפתיע ומעודד. לא נראה לי שהוא שיתף הרבה כי הוא טיפוס די סגור שיותר מקשיב מאשר מדבר. אני יודעת שהם דיברו גם עליו כי הוא אמר שאותו חבר אמר לו שלא מתאים לו ילדים |אוף| אבל אם כן, אז עכשיו (-:
(ואני חושבת שכל כך מתאים לו ילדים, לא ראיתי הרבה גברים שמתיחסים כל כך יפה לילדים כמוהו: עדינות, מאה אחוז תשומת לב, בגובה העיניים, יכולת להכנס לראש של הילד, לנהל איתו שיחות רציניות מצד אחד ומצד שני לשחק ולהשתטות).

[u]האם הוא פתוח לשיחות על הנושא, או שכל תזכורת לכך נחווית לו ככפייה?[/u]
הוא לא מאד פתוח לשיחות. אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר. זה אחד הסממנים לתהליך שהוא עובר. פעם כשהייתי מעלה את הנושא הוא ישר היה נסגר וכנראה שזה אכן נחווה לו ככפיה. היום הוא הרבה יותר פתוח לכך, אמנם כמעט אף פעם לא מעלה בעצמו את הנושא אבל מגיב הרבה יותר בקלות ובפתיחות, לא ישר נסגר. למרות שבזמן האחרון הלחץ שלי נותן את אותותיו והוא יותר ויותר מרגיש שאני מציקה לו כשאין לו שום דבר חדש להגיד בנושא והוא מרגיש מאוים.
עם אנשים אחרים הוא לא מדבר על נושאים כאלה.

פלונית אלמונית, תודה על דבריך. לא תאמיני כמה אנשים חושבים שבמצב כזה אני צריכה לעזוב אותו. לא תאמיני כמה אנשים חושבים שמותר להם להתערב ולהגיד את זה.

[u]לי נדמה שאת צריכה "להרפות" הוא לא יכול לשמוע אותך - כל אמירה שלך מכניסה אותו למצב התגוננות[/u]
ניסיתי. זה לא עבד. כשאני מרפה, גם הוא מרפה. פשוט לא חושב על זה ואנחנו יכולים לעבור חיים שלמים בלי שום התקדמות.
אני פשוט צריכה לא להגזים עם הלחץ ועם השיחות על זה (וזה קשה לי). אני צריכה למצוא את המינון הנכון שמצד אחד כן יביא לתזוזה חיובית ויקדם אותנו לקראת המטרה ומצד שני לא להגזים, כי הלחץ הזה רק גורם לנזקים (אני גם שונאת את המצב הזה, לפעמים אני שומעת את עצמי ומתחלחלת, אני נשמעת כמו אשה מרירה ומתוסכלת שרואים בטלויזיה, זה כל כך לא אני!)

תודה לכן, זה באמת עוזר לשתף, לשמוע ניסוחים מענינים וזויות חדשות. @}
(סליחה על האורך)


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-25T14:50:30):
אני לא באה ממקום של להטיף לך, ואם לא נראה לך את מוזמנת למחוק:

גם אני מסכימה שבוודאי לא לכפות עליו שום דבר. בטח שלא "תרגיל". הורות צריכה להיות כששני הצדדים מוכנים אליה ורוצים בה.

אבל.. ופה האבל הגדול, בעצם זה שאת בגיל 33, והוא עוד לא מוכן לילדים (זכותו, כמובן) - בעצם את עושה בחירה.
את לא יכולה לקבל את שניהם יחד, כלומר, יכולה אבל לא בטוח.

תראי, אני מכירה זוג בשנות השלושים המאוחרות שלהם שלא מצליחים להרות כבר כמה שנים.
השעון הביולוגי, שלא נעים לשמוע עליו אבל הוא קיים, מכתיב לעיתים את מה שיהיה לנו.

בגילך, ובגילו, אבל בעיקר בגילך, לחכות משמעו הבנה וקבלה שיכול להיות שלא יהיו ילדים, או שלא יהיה יותר מאחד.

האם את מוכנה לזה? באמת? לא נראה לי.

זה לא את שרוצה לכפות עליו, זה גילך והתנאים הפיזיולוגיים שלדעתי מחייבים אותו להתפשר.

יש גיל שבו אדם מצופה לתפקודי חיים בוגרים כלשהם.
מי שלא מוכן לילדים בגיל 40, מה אגיד לך, האם יהיה מוכן בגיל 45? 50? כשאת תהיי בת 38? 40?
מה ישתנה מעכשיו לעוד שנה.?


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T15:08:25):
אורורה, אני לא רוצה למחוק (וגם לא כל כך יודעת איך)
אבל אלה בדיוק מסוג הדברים שאני מרגישה שאין לי צורך ורצון לשמוע כאן. אלה בדיוק הדברים שאני שומעת מאנשים סביבי כל הזמן.
תאמיני לי שאני יודעת הכל, תאמיני לי שעשיתי את כל החישובים, תאמיני לי שסיפורים כאלה כמו הסיפור על הזוג שסיפרת מוכרים לי (ומצד שני יש גם את הסיפורים ההפוכים, אני מכירה מישהי שבגיל 37 ילדה את הילד הראשון בגיל 39 וחצי את הילד השני ובגיל 41 את הילד השלישי, שלושתם הריונות קלים טבעיים וגם הלידות. סיפורים יש מכל הסוגים.)
תאמיני לי שאני מודעת ויודעת ולא צריכה תזכורות. החששות האלה מאיימים להשתלט כבר על כל כולי...
כן, כל מה שאמרת נכון. אבל מבחינתי זה לא קונסטרוקטיבי, לא פרודוקטיבי ובעיקר לא מקדם.
מבחינתי זה ביטוי לחוסר אמונה ובחירה בפסימיות.
והרבה פעמים אני מרגישה בדיוק ככה. הרבה פעמים אני רואה שחורות, מתיאשת ולא מאמינה שיש פתרון. הרבה פעמים אני נופלת לתוך זה.
ולא מאמינה שיימצא פתרון.
ולכן לא בשביל זה פתחתי את הדף. מזה יש לי מספיק לבד.
פה הייתי שמחה לשמוע דברים קונסטרוקטיביים, מקדמים, אני רוצה למצוא נתיב של תקווה, אני רוצה למצוא דרך לצאת מזה ולא להכנע.
אני נורא מנסה להיות אופטימית. אני רוצה להאמין שמגיע לי כ-ל מה שאני רוצה. גם בן הזוג הזה וגם ילדים. הילדים שלו.
אז, דברים כאלה בבקשה אל תכתבו.
אורורה, תודה על הרצון הטוב, אני יודעת שהכל מכוונות טובות. אבל זה פשוט לא מתאים לי.

[u]מי שלא מוכן לילדים בגיל 40,[/u]
[u]מה ישתנה מעכשיו לעוד שנה.?[/u]
למה להניח הנחות? למה לצאת מנקודת הנחה שלילית ופסימית?
למה המצב לא יכול להשתנות מעכשיו לעוד שנה?


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2008-11-25T15:14:14):
_מאיזו משפחה הוא בא?
מי זה אבא שלו?
לא כל כך הבנתי את השאלות האלה. אבא שלו נפטר לפני יותר מחמש עשרה שנה (כשבן זוגי היה בן עשרים ומשהו)._

עכשיו תורי לא להבין.
את לא מדברת עם בן זוגך על הילדות שלו, איזה אבא היה לו?
עם כל הכבוד לזה שהוא איש גדול, פעם הוא היה ילד,
והאבא שהיה לו אז משפיע רבות על הדימוי העצמי שלו היום,
ועל הרצון שלו להיות/לא להיות אבא,
על הפחדים שלו לא להיות "אבא טוב".
מה זה בכלל אבא טוב?
ומה הצד השני שהוא פוחד ממנו, מי זה האבא הלא טוב הזה שהוא פוחד להיות,
איפה הוא הכיר מקרוב את הדמות של האבא הלא מספיק טוב?

אני מסכימה עם [po]או רורה[/po] שמי שלא מוכן להיות אבא בגיל 40 לא הולך להיות מוכן "פתאום" בגיל 42 או 50.
אני אגדיר את זה ככה: 40 זה כבר די מאוחר להבשיל.
אם ההבשלה לא קרתה ספונטנית עד כה - סימן שיש תקיעות רצינית.
וכדי לפתור אותה צריך לחפור עד למקור שלה.
כן כפיה לא כפיה - זו כבר שאלה אחרת,
כלומר ברור כי הוא מתקומם לכפיה,
אבל איך בכלל מגיעים למצב של כפיה מול גבר שאמור כבר סופר-לרצות ילדים?
השאלה היא למה עד עכשיו לא התעורר בו הרצון הזה להמשיך את עצמו.
למה הוא חושב שהוא יהיה כל כך גרוע בזה?

אני הייתי ממליצה ללכת לגישור או טיפול או משהו,
או לנסות אפילו לבד להבין את המקור האמיתי של הפחד שלו.

כי זאת לא העבודה ולא הכפיה ולא זה שהשכן ממול הסתבר כאבא גרוע.

המון בהצלחה


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-25T15:14:51):
במקרה שלי בעלי לא היה מוכן לילדים כשאני כבר כמהתי ממש.
מה ששינה את התמונה מאוד היה נוכחות של ילדים- בילוי עם זוגות עם ילדים, ארוח משפחות בביתנו, הילדים של השכנים שאוהבים מאוד להיות אצלנו, לעזור לי לפעמים לסדר שולחן / כלים וכו' ומזרימים הרבה שמחה וחיות לבית.

לא תכננתי את זה אבל-זה השפיע מאוד וכיום לאחר שלוש שנים מהנישואין הוא ממש רוצה אבל יש לנו מניעות פוריות

בנוסף- גם הידיעה שזה לא הולך לנו בקלות להיכנס להריון תרמה לפיתוח הרצון.

אני חושבת שמה שסיפרת על ערב החברים- זה נפלא וחלק מהתהליך. ההבנה שזה חלק מהחיים של אנשים סביבו. שזה ענין של תהליך


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T15:25:07):
[u]על הפחדים שלו לא להיות "אבא טוב".[/u]
[u]למה הוא חושב שהוא יהיה כל כך גרוע בזה?[/u]
עד כמה שהבנתי הוא לא חושב שהוא יהיה אבא גרוע. ברור לו שבדברים מסוימים הוא יהיה אבא טוב וגם שיש דברים שהוא יצטרך לעבוד עליהם.
זאת לא הבעיה. הבעיה היא שהוא עדיין לא רוצה להיות אבא.
למה אתן חושבות שמי שעדיין לא רוצה להיות אבא בגיל 40 לא ירצה או יסכים בגיל 41, 42 וכו'?
זה נכון שאין לו דחף חזק וטבעי שאולי יש להרבה אנשים אחרים.
אבל למה מזה נובע שאם הוא לא רוצה עכשיו הוא כבר לא ירצה לעולם?
מאז שאני מכירה אותו ועד עכשיו אני כבר רואה שינוי.
בתחילת הקשר שלנו זה היה מבחינתו רחוק ותאורטי והנה עכשיו זה כבר לא תאורטי והולך ומתקרב.
הוא לא אומר שהוא לא רוצה ילדים. הוא רק אומר שעדיין לא.
השאלה היא שאלת העיתוי.
כנראה זה נכון שיש תקיעות רצינית, אבל האם זה שיש תקיעות, ואפילו רצינית, אומר שאי אפשר יהיה לצאת ממנה ולמצוא פתרון?
מקבלת מאד שצריך [u]להבין את המקור האמיתי של הפחד שלו.[/u]
וזה מתחדד לי יותר ויותר בעקבות הדברים הנאמרים כאן.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T15:31:03):
[po]שרון ס[/po], את צודקת, אני מנסה לא להתחפר בעמדה הזו. אבל לפעמים זה חזק ממני וזה פשוט צף ועולה. כי הרי קיים בי תסכול וגם כעס מסוים עליו.
מותר לשאול איך התמודדת עם הלחץ החברתי? וגם אם לא היו לכם בעיות להכנס להריון בגיל כזה 'מאוחר'?
מעודד אותי לשמוע שקיימים עוד מקרים כאלה (ואפילו הפוכים, שהגבר רוצה יותר מהאשה!)

פלונית, תודה. אני מרגישה שאצל בן זוגי שהיה עם ילדים לפעמים עוזרת ולפעמים מרתיעה (ממחיש את הקשיים). אבל אני לוקחת את עצתך.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-11-25T15:48:54):
הי
תמונה שווה אלף מילים. מניסיון.
ממליצה לך לשים תמונה של משפחה שמחה ומאושרת במקום דומיננטי בבית או בחלק המערבי של הבית
(במידה ואינו חלק נסתר ואפל). לא בחדר שינה.
זה לא הוקוס פוקוס או מיסטיקה אבל זה כן יכול לעזור בשינוי אמונות ודעות לגבי כל מיני נושאים ע"י
הפנמה של המסר המועבר בתמונה. בהצלחה ואשמח לעדכון.




[b][po]אילה א[/po][/b] (2008-11-25T17:03:08):
[po]לא רוצה ילדים[/po]

[po]רוצה ילדים[/po] שאני מכירה את הסוף שלו באופן מאוד אישי ואם תרצי תתקשרי אלי ואספר לך אותו
[u]תמונה של משפחה שמחה ומאושרת[/u] יש לי אחת למסור :-)


[b]גלית[/b] (2008-11-25T17:16:03):
אני די מזדהה, גם אני ממש רציתי תינוק כשבן זוגי הכריז שהוא לא מעונין. לעולם. הייתי הרוסה לגמרי, אפילו נפרדנו לכמה ימים קשים מנשוא וכשהוא חזר החלטתי להרפות קצת. אחרי כמה שבועות שהרפיתי יזמתי שיחה לנסות להבין מאיפה הסירוב הזה מגיע (הוא מאוד אוהב ילדים והוא נפלא עם ילדים, רק לא רצה משלו).

בעקבות המון המון שיחות וכולן בהכי רגוע ומבין ומכיל שיכולתי לגייס (אח"כ הייתי מתמוטטת בבכי והוא לא ידע) הוא קצת התמתן בדעותיו והסכים עקרונית "אבל לא עכשיו". עברנו תקופות מאוד קשות עד שהוא החליט ש"בעוד שנה" (כבר היינו שלוש שנים בשיחות וענינים). זה נשמע ממש רע אבל הזוגיות שלנו מאוד נעימה וטובה חוץ מהקטע הזה שבו לחלוטין הייתי תלויה בהחלטה שלו וזה היה נורא.

בסופו של דבר גם השנה ההיא חלפה ובגיל 35 (הוא 37) נכנסתי להריון תוך חודשיים ונולד בננו הבכור המתוק לפני כשנה. אחד הדברים הראשונים שבנזוגי אמר אחרי הלידה היה "איזה אדיוט הייתי שחיכיתי כל כך הרבה זמן" :)

אין לי תובנות אבל אני כן חושבת שבשלות יכולה לבוא גם בגיל מאוחר יותר (במה שונה 37 מ-40?).
משהו שאני חושבת שקצת עזר אצלי היה שכתבתי רשומות ב-WORD במחשב על התהליך שאני עוברת בלחכות לו ומאוד ביטאתי את הכמיהה אבל גם את הרצון לחכות לו ולאפשר לו להבשיל.
לדעתי הוא קרא את זה וזה מאוד השפיע, גם בזה שלא הצבתי אולטימטומים ובלגנים אלא פשוט שיקפתי מה אני מרגישה ומה אני מבקשת. לחץ מאוד יכול להשפיע לרעה.
בנזוגי הוא אבא מדהים בעיני וגם זה תוצאה של הבשלות שלו.


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2008-11-25T17:27:26):
[u]למה אתן חושבות שמי שעדיין לא רוצה להיות אבא בגיל 40 לא ירצה או יסכים בגיל 41, 42 וכו'?[/u]

תראי הוא בעצמו אפילו מודה שמחפש להרגיש את הרצון הזה לילדים,
שבינתיים לא מופיע אצלו ואיכשהו הוא מבין שטבעי שכן יופיע.
מבחינה "ביולוגית" ו"חברתית" הוא כבר היה אמור להבשיל מזמן,
כלומר הכל מעיד כאן על איזשהו קושי אישי,
שלא בטוח שרק זמן (והדחקה) הם הפתרון האידיאלי.
אם הוא היה בן 24 - אי המוכנות שלו הייתה נתפסת כיותר טבעית,
וסביר להניח שהייתה "עוברת" תוך שנה-שנתיים.

ואולי את צודקת ודווקא להניח לכל הנושא זה מה שיעזור לו להשתחרר.

אף אחת לא יודעת יותר טוב ממך.

אני בכל אופן בעד מסרים מעורפלים ולא ישירים.
מה שהקוסמת הציעה עם התמונה נשמע לי פשוט נהדר .
להפגש עם משפחות בהן אבא כן מתפקד ומרוצה.

המון המון בהצלחה,
וזה מעולה שאת אופטימית,
הכי חשוב


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T19:07:41):
תודה על התגובות@}
קוסמת, תודה על הרעיון, אני איישם בקרוב (דרך אגב זה משנה אם זה צילום או ציור?)
גלית, תודה ששיתפת, אני מאד מזדהה עם מה שתיארת , גם הזוגיות שלנו טובה חוץ מהקטע הזה שבו אני לחלוטין תלויה בו ובהחלטה שלו.
מעודד אותי לשמוע סיפורים דומים עם סוף שמח (-:
[u]משהו שאני חושבת שקצת עזר אצלי היה שכתבתי רשומות ב-WORD במחשב על התהליך שאני עוברת בלחכות לו ומאוד ביטאתי את הכמיהה אבל גם את הרצון לחכות לו ולאפשר לו להבשיל.[/u]
כתבת בשביל עצמך או בשבילו? הוא ראה את זה במקרה או שאת הראית לו במיוחד כדי שזה יעזור בתהליך?
איך הצלחת לא ללחוץ עליו? אני יודעת שהלחץ מזיק. יש תקופות שאני מסוגלת יותר לשחרר ולחכות בסבלנות תוך אמונה שזה יגיע וכל דבר בעיתו.
אבל יש תקופות שאני מתוסכלת ומתיאשת מהקצב האיטי שלו ואז הכל יוצא..
[u]שלא בטוח שרק זמן (והדחקה) הם הפתרון האידיאלי.[/u]
את צודקת, גם לי יש הרגשה שזמן והדחקה הם לא הפתרונות, או לפחות לא הפתרונות היחידים. בגלל זה אני מחפשת דרכים אחרות. אני מחפשת רעיונות חדשים לתקשורת איתו על הנושא. תקשורת ללא הלחצה מצידי וללא תחושה של כפיה מצידו. תקשורת שתקרב אותו ותחבר אותו ותגרום לו לראות את הדברים בצורה אחרת ממה שהוא רואה כרגע.


[b][po]עץ התמר[/po][/b] (2008-11-25T19:30:29):
קפץ לי שם הדף,
הייתי שם, כל כך מבינה אותך, חיכיתי לו שנתיים, כבר הייתי במקום הזה של רוצה כל כך כי אי אפשר,
לטעמי אני פיספסתי את הקטע של לבחון לעומק את הרצון שלי, (לרגע לא אומרת שככה זה אצלך) בילד, כי פשוט זו לא היתה אופצייה במשך הרבה זמן.
היום יש לי מתוק בן 3 וחצי כמעט ועוד אחד בדרך.
אז כן הסוף שמח.

מה שכן היום כשאני חושבת על זהמרחוק יכולתי לחכות עוד, כי לבסוף הוא הסכים בעיקר כי אני כלכך רציתי, ולא מתוך רצוןעמוק שלו כלומר הוא לא היה באמת שלם עם זה. ואולי אפילו ליזה היה באיזה כמה חודשים אולי שנה אולי יותר מוקדם מידיי,

בראייתי לאחור זה עשה אצלינו בחיים שינויים מרחיקי לכת, כולם חיוביים בתפיסתי,

בכל אופן מאחלת לך יישר כוח ופשוט המון המון המון המון סבלנות, אולי יכול לעזור לך פשוט לפרוק ולפרוק אצל חברות כו כמו שכתבו לך להעלות בכתב כל מה עולה לך , ולהוריד ממנו את העומס הזה, כי להבנתי זה באמת לפעמים מאוד תוקע, כו שאת מאוד רוצה, הוא יודע , וזה קשה מאוד להיות הצד השני גם.

להרפות להפרות (יצא לי בטעות , או שאולי לא.. :-) )
עוד דבר, יכול להיות שיהייה נכון עבורך לבחון כמה זמן את מוכנה לחכות לו, חודשים ?שנים ?באמצע,? תישאלתי את עצמך את זה - אולי תופתעי.

(לא ממש קראתי את כל הדף, ייתכן שחזרתי על דברים, מקווה שתרמתי.)

בהצלחה.


[b][po]חלוקית נחל[/po][/b] (2008-11-25T19:58:18):
[u]בן זוגי על אף גילו המתקדם, עדיין לא שם.. הוא אומר שהוא רוצה ילדים (הוא אמר את זה מההתחלה) אבל עדיין לא. הוא מפחד, מהסס, הוא גם נמצא במצב מקצועי עדין (אך תקוע שם כבר המון זמן וזה לא יכול להיות שיקול) שכמובן משפיע על הדברים[/u]

זה שהוא תקוע המון זמן במצב מקצועי עדין בהחלט יכול להיות שיקול מבחינתו. יכולה לשתף אותך שאני הופתעתי לגלות עד כמה בעלי מוטרד מן המטלה לפרנס משפחה ולדאוג לבנותינו בהיבט הכלכלי מבלי להיות במצב כלכלי עדין. אני יודעת שזה לא פמיניסטי בעליל אבל בכול זאת, אני משייטת במין הרגשה וידיעה פנימית שיהיה בסדר, והוא דואג...

הייתי מנסה לשחרר ולהרפות ובנתיים לעשות כל מיני סידורים מקדימים שיכניסו אותי לעניין בלעדיו, כמו בדיקות גנטיות אם אתם בעניין, לקרוא, להתעניין, להיכנס לדיאטה מתאימה, להוריד קופאין, יוגה ושאר דברים שיספקו את הצורך שלי ויחסכו זמן ברגע האמת, וכשהאווירה נרגעת, הייתי מנסה להבין מה מדאיג אותו, אילו תחושות עולות בו, ממה הוא מפחד.. נותנת מקום לפחדים שלו, ורואה ביחד איתו איך אפשר לגשר עליהם. בהצלחה @}


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-11-25T20:20:14):
צילום או ציור..מממ...
לא נראה לי שזה משנה אבל חשוב לשים לכל הפרטים הקטנים שם.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-25T20:41:42):
אני צעירה ממך בכשנתיים ויש לי ילדה בת שנתיים וחצי, כך שהלחץ של הגיל - בזמנו - לא היה כמו אצלך, אבל השעון תקתק, ותקתוקו היה מחריש אוזניים.
מה אני אגיד לך?ההתנגדות של הבנזוג לא הייתה נחרצת כמו של בנזוגך, אבל גם כשהוא הסכים זה היה מן "טוב, נו, יאללה" כזה, ספק הרפתקני ספק מרצה (אותי).
בחודשיים הראשונים בלי אמצעי מניעה ניסיתי לספור ביוץ וכאלה, סתם הכניס לחץ למערכת.
אח"כ שחררתי וכנראה שבאותה שנייה בדיוק נכנסתי להיריון (-:
(אגב, כעת אני בהיריון שני שאליו נכנסתי אפילו יותר מהר).
מספרת לך את זה קודם כול כי ביקשת לשמוע סיפורים דומים עם סוף טוב, ואני תמיד חששתי שיהיה לי קשה להיכנס להיריון ולא הייתה לזה כל הצדקה.
חוץ מזה מסקנתי היא שבאמת להרבה מאוד גברים קשה "להבשיל סופית" לרעיון.
הם רוצים, בתאוריה, באופן הגברי-פסיבי הזה שאינם ששים לממשו.
לא אומרת לדחוף או ללחוץ, רק לקחת בחשבון שאולי אפילו כשהוא יסכים זה יהיה מן "טוב, נו" כזה, כמו של בנזוגי ולא איזו התלהבות היסטרית.
ומה את חושבת, שהוא לא מטורף על הילדה? שהוא לא אבא מדהייייייייייייייים? שהוא לא רצה מיד עוד ילד ומכריז שהוא רוצה שישה? אז הוא כן. וזה תענוג. (-: וזה יכול לקרות גם אצלכם.

עצות מעשיות יותר אין לי. כל כך קשה להסביר לגבר את תקתוקו של השעון הביולוגי, את הכמיהה הנשית לילד...
אולי כדאי באמת לנסות "ללכת איתו" בשיחות. להתמקד בו, בעדינות - מה מקור החששות? איך הוא מדמיין את עצמו כהורה? יש הרבה זוויות מעניינות לנקודת מבטו.
וגם לי נשמעת מאוד העצה של לבלות עם משפחות "מוצלחות" עם ילדים, כאלה שבהן ההורים נהנים מעצם קיומם של הילדים ורואים בהורות זכות.
(מוזמנים אלינו!).

הרבה הצלחה, בריאות ואושר.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T21:11:06):
[u]הם רוצים, בתאוריה, באופן הגברי-פסיבי הזה שאינם ששים לממשו.[/u]
זה כל כך כל כך נכון!! זה תיאור ממש מדויק של התחושה של בן הזוג שלי. רק שהוא מסרב להרפות את האחיזה. מסרב עדיין לממש.
[u]רק לקחת בחשבון שאולי אפילו כשהוא יסכים זה יהיה מן "טוב, נו" כזה, כמו של בנזוגי ולא איזו התלהבות היסטרית.[/u]
ברור לי שזה יהיה מן "טוב, נו" כזה ולא התלהבות היסטרית, אני מיחלת ל"טוב נו" הזה...
אני מקבלת בהחלט את הכיוון של שיחות רגועות שהוא המרכז בהן. כי כשאני חושבת על זה באמת רוב הפעמים השיחות הן עלי. כלומר על ההתנגדות שלו אבל על ההשפעה שלה עלי.
[u]הוא יודע , וזה קשה מאוד להיות הצד השני גם.[/u]
תודה על התזכורת. קל לשכוח את זה לפעמים..
[u]ואני תמיד חששתי שיהיה לי קשה להיכנס להיריון ולא הייתה לזה כל הצדקה.[/u]
אני גם נורא חוששת מזה. הסביבה כל כך מלחיצה, הנתון הזה שככל שהגיל עולה עולים גם הסיכונים והקושי להכנס להריון. הכל כבר נצבע בצבעים האלה, הכל כבר דרך הפריזמה הזו.
ואני מבינה ממה שנאמר פה שברוב המקרים אכן זו הסכמה שמגיעה כדי לרצות את האשה.
כלומר לא מדובר על רצון אישי שמבשיל אלא הסכמה 'חיצונית'. והרצון והשמחה וכל היתר מגיעים בהמשך.

תודה על הסיפורים הדומים והמעודדים ועל ההזדהות,
אשמח לשמוע עוד תובנות וסיפורים@}


[b][po]פלוני אלמוני[/po][/b] (2008-11-25T21:48:02):
[u]אני גם נורא חוששת מזה. הסביבה כל כך מלחיצה, הנתון הזה שככל שהגיל עולה עולים גם הסיכונים והקושי להכנס להריון. הכל כבר נצבע בצבעים האלה, הכל כבר דרך הפריזמה הזו.[/u]
בטח שכולם מדברים על זה כי מה ידברו? על 90% שנכנסים בלי בעיות להריון? כמו כל דבר השונה בולט. ככה שומעים יותר על הסתבכות בלידה מאשר על 90% הלידות שעברו בלי ענינים מיוחדים וככה שומעים על אסונות ולא על השיגרה.

אני הריתי בגיל 35 + בלי קושי למרות שהיו עניני בריאות אצלי (אחרי סרטן, תת םעילות של בלוטת התריס ושחלות פוליציסטיות עם מחזור פעם בחצי שנה ואחרי איזה 15 שנות גלולות, מגיל 17 גניקולוגים אמרו לי "כשתרצי ילד תבואי אלי"., גם מטפלים אלטרנטיביים נדו בראשם בעצב ואמרו לי שאני חייבת לעשות כל מיני "ניקוי גוף" אם אני רוצה לעשות ילדים

חודשיים אחרי שהפסקתי לקחת גלולות הייתי בהריון.
עם הילד השני זה לקח שלושה חודשים וכבר הייתי בת 37++

סתם. שתדעי.
ומצטרפת לזה שאולי כדאי לחשוב על הגוף הנהדר שלך לקחת חומצה פולית, לעשות יוגה / ספורט אחר, לאכול טוב, להתיחס אליו יפה.


[b][po]פלוני אלמוני[/po][/b] (2008-11-25T21:48:30):
[u]ברור לי שזה יהיה מין "טוב, נו" כזה ולא התלהבות היסטרית[/u]
ככה אני הסכמתי לעשות ילדים. ואני אישה.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T22:23:20):
וואו [po]פלוני אלמונית[/po] הסיפור שלך כל כך אופטימי ומעודד, ברור שזה לא מעיד על כלום אבל בכל מקרה זה סיפור משמח. אני שמחה בשבילך שהכל הלך לך כל כך טוב. ותודה ששיתפת.
התחלתי כבר עם כל מיני הכנות מעשיות ונפשיות להריון. קניתי ספר על הריון ולידה, אני משפרת יותר ויותר את התזונה שלי. רוצה להתחיל בקרוב יוגה.
אבל הייתי כל כך רוצה שנחווה את התהליכים האלה יחד ובשיתוף.. בנתיים רק אני בכל זה.
שיחות תאורטיות על ילדים והריון אנחנו מצליחים לקיים אבל כשזה מגיע לקונקרטי הוא עדיין לא רוצה לשמוע על זה.


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-25T22:41:53):
_ברור לי שזה יהיה מן "טוב, נו" כזה ולא התלהבות היסטרית
ככה אני הסכמתי לעשות ילדים. ואני אישה._

אוי, גם אצלי ככה... כלומר, הסכמתי לעשות ילד בעוד שנתיים+, כשאסיים את הלימודים. בן זוגי מאוד רוצה. אני רוצה בעיקרון, אבל לא חשה את הכמיהה שהרבה מרגישות... אני בת 27. אני מאוד חוששת שאולי אני לא נורמלית, אולי לא אוהב את הילד... אולי אני בסיכון גבוה לדיכאון אחרי לידה בגלל זה... איך היה אצלך, פלוני אלמוני? מצטערת שהתפרצתי לדפך, אופטימית... זה פשוט נושא שמעסיק אותי מהכיוון ההפוך.


[b]אני[/b] (2008-11-25T22:53:09):
[u]מה שכן היום כשאני חושבת על זהמרחוק יכולתי לחכות עוד, כי לבסוף הוא הסכים בעיקר כי אני כלכך רציתי, ולא מתוך רצוןעמוק שלו כלומר הוא לא היה באמת שלם עם זה.[/u]
גם אצלי כך.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T22:56:39):
[po]טוב נו[/po], זה ממש בסדר שהתפרצת. בשמחה.
אני רוצה להגיד לך שגם אני לא הרגשתי את הכמיהה הזו בגיל 27. תמיד ידעתי שארצה ילדים אבל ממש לא הרגשתי את זה וזה היה תאורטי בלבד, מתישהו אי שם בעתיד כזה... (ונראה לי שבגלל זה אני יכולה להזדהות היום במובן מסוים עם בן הזוג שלי).
זה תהליך שקורה מעצמו. אני יכולה להעיד על עצמי שזה החל להתפתח ולתפוס מקום החל מגיל 30 בערך. וזה הולך ומתעצם ככל שהזמן עובר. כמובן עצם היותי בזוגיות טובה וקבועה מוסיף לכך. נראה לי שאת מאד נורמלית, זה יגיע באופן טבעי ולא נראה לי שזה בכלל קשור לדיכאון שאחרי לידה וכו'.


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-25T23:05:58):
תודה רבה, אופטימית! ממש הוקל לי לשמוע שגם את הרגשת ככה בגיל הזה... כבר הרבה זמן שזה מעיק עלי ואפילו חשבתי לפתוח על זה דף אבל נמנעתי. מקווה שזה יקרה אצלי כמו שאמרת... זה אולי גם באמת עניין של מצב בחיים, אני עדיין סטודנטית ומרגישה שחשוב לי מאוד להתמקד בלימודים כרגע, למרות שהייתי מאוד רוצה "לזרז את העניינים" למען בן זוגי שמבוגר ממני. אולי גם בן זוגך מרגיש שיש לו "עוד כמה דברים להספיק" מבחינה מקצועית וזה מאוד חשוב לו? כלומר, אולי זה לא העניין הכלכלי דווקא אלא יותר עניין של הישג כלשהו שעדיין עומד על הפרק, שהוא מרגיש שמצריך תשומת לב מלאה שלו כרגע...?

תודה רבה על תשובתך, את נשמעת בן אדם מקסים ומחזיקה לך אצבעות שהכל יסתדר לך.

@}


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-25T23:17:27):
תודה רבה [po]טוב נו[/po].
בהחלט יש סיכוי שהתקיעות המקצועית שלו קשורה לחששות. אני חושבת שאולי הוא מרגיש שהוא לא יכול עדיין לעבור לשלב כל כך מחייב וטוטאלי בחיים כשהוא עדיין תקוע ושקוע כל כך במשהו אחר.
מצד שני אני לא חושבת שאפשר לחכות יותר, התהליך המקצועי הזה ארוך מאד ואני מאמינה שאפשר לעבור אותו במקביל לתהליך של הריון והורות. סך הכל, גם זה תירוץ או הצדקה או עוד ביטוי לפחד שלו.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T01:36:26):
שוב היתה שיחה קשה על הנושא. הפעם הוא העלה את זה בעקבות השיחה של אתמול (שבעקבותיה פתחתי את הדף היום).
אוף, זה כל כך מורכב. ניסיתי להבין אותו ולשאול אותו שאלות קצת יותר לעומק לגבי החששות והפחדים שלו, ברוח הדברים שנאמרו פה היום.
זה לא כל כך הלך. הוא די התנגד לניתוח הפסיכולוגי הזה, טען שאין בזה טעם.
באמת אין טעם לעשות את זה ככה תוך כדי שיחה לא קלה. זה צריך לבוא ברוגע מתוך תחושה של שיתוף וקרבה.
אבל התסכול ישר מציף אותי וקשה לי להיות רגועה, ישר אני מתחילה לבכות ומרגישה שאין סיכוי..
מזל שהצלחנו לחזור לעצמנו קצת והתעודדתי מכמה משפטים שהוא אמר בסוף. שברור לו שאני לחוצה ושברור לו שאין את כל הזמן שבעולם
ושברור שהוא חושב על זה ושזה מעסיק אותו.
אני חושבת שאני באמת ארפה מזה בזמן הקרוב. אולי נדבר על הדברים בכלליות או בצורה יותר רעיונית אבל בלי ההלחצות האלה.
אני מקווה שאצליח להרפות באמת, כי מה שקורה לרוב זה שאני לא משחררת באמת אלא רק כלפי חוץ אבל בפנים זה רק מצטבר ומצטבר ובסוף יוצא בצורה הכי פחות רצויה ומועילה.


[b][po]ילדת טבע[/po][/b] (2008-11-26T08:20:08):
[u]משהו שבן זוגי תמיד אומר. שהוא לא הרגיש מוכן לילדים, עד הרגע שנולד לנו בננו הבכור[/u]
כמה שזה נכון... עם בכורתנו אם היית שואלת כל אחד מאיתנו חודש לפני ההריון אם אנחנו מתכננים ילדים היינו עונים לך שממש לא. זה היה נכון בדיוק לשבוע לפני שגיליתי שאני בהריון ובדיעבד הרצון לילדים נולד אצלנו יחד עם ההתעברות (רק אחר כך גילינו את זה...). בן הזוג וגם אני לא ממש היינו מוכנים לילדים עד שהיא נולדה ואני יכולה להגיד שאני חושבת (בן הזוג מוכן להתקומם) שגם כשהריתי את הבן השני הוא מבחינתו עדיין לא היה מוכן לילדים. שלא תביני לא נכון, הוא אב מסור ומדהים ונערץ על ידי שני ילדיו, אבל אצלם דברים עובדים אחרת.
אני חייבת לצטט משהו שבן הזוג אמר כמה שבועות לפני שבכורתנו נהרתה "בשביל מה להביא ילדים לעולם הדפוק הזה? בגלל זה אני לא רוצה ילדים!" אני לא זוכרת את ההקשר אבל זה מעודד קצת, נכון? אני בטוחה שהוא יוכל להסביר לך שכל זה בגלל שאבות בטבע רק נותנים את הזרע והולכים לדרכם ועל כן אבות הם ספקולציה ואין הם צריכים להיות "מוכנים" "בשלים" להביא ילדים לעולם.
אני מניחה שאם תתכוונני לכך דברים יקרו בקצב שהם אמורים לקרות. תמשיכי להיות אופטימית. (())


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-26T08:24:17):
_מזל שהצלחנו לחזור לעצמנו קצת והתעודדתי מכמה משפטים שהוא אמר בסוף. שברור לו שאני לחוצה ושברור לו שאין את כל הזמן שבעולם
ושברור שהוא חושב על זה ושזה מעסיק אותו._
נהדר.
חשוב לו שתדעי שהוא מתבשל בזה.
זה מעסיק אותו, הוא לא סתם שוכח בתום כל שיחה.
אני מאמינה שזה יבוא.

יש לי הרגשה שרוב העבודה שיש לך היא פנימית, עצמית.
זה מבאס והכי קשה,
אבל אולי תנסי לעבוד טוב-טוב על הרפיה אמיתית, כמו שאמרת?
לדעתי יש לזה גם חלק לא מבוטל בהתעברות אחר כך ובכלל...


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2008-11-26T08:44:36):
הרפיה 0-: הרפיה /-: הרפיה|-: הרפיהS-: הרפיה)-: הרפיה )': הרפיה (-: הרפיה (-: הרפיה , הרפיה .........שלושה שבועות ואז נדבר שוב(()) @]


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-26T09:47:25):
אני לא רציתי ילדים. לא חשבתי על זה, לא עניין אותי, לא רציתי.
בסך הכל, נראה לי שחשבתי שאני לא כשירה למשימת ההורות המפרכת, כי אני ילדה בעצמי עדיין, וגם כי זה מה ששמעתי בבית של ההורים - שילדים זה רק עול ועבודה קשה, וכשבאים הילדים נגמרים לך החיים.
ואהבתי את חיי, את זוגיותי, את עבודתי, את גופי - מאוד.


בן הזוג כל כך רצה, כל כך, ונענה ב: "מתישהו לא בקרוב".

ואז נכנסנו להריון במפתיע, כל כך במפתיע שבעלי היה צריך להישבע לי בדמעות שזה לא "תרגיל".

ולא רציתי את הילד, עד שהוא נולד.

היום, ממרומי אימהותי בת השנה וחצי, ובהריון נוסף, אני יכולה לומר בלב שלם ש:
א. אני אוהבת את הילד שלי אהבה שאין לה קץ ותכלה.
ב. שאני עדיין לא "בשלה" להורות ולא "מוכנה". באמת. מה זה משנה בכלל.
אנשים כמונו אף פעם לא מוכנים.

כמו שאמא שלי אומרת: צריך - אז עושים. לא חושבים.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-26T09:49:15):
ולא התכוונתי ש"צריך לעשות ילדים" - אלא שכשמגיעים הילדים אנו מגלים בעצמנו דברים חדשים ונפלאים, שבכלל לא חשדנו בקיומם....


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T10:14:08):
[u]"בשביל מה להביא ילדים לעולם הדפוק הזה? אני לא זוכרת את ההקשר אבל זה מעודד קצת, נכון?[/u]
כן זה מעודד. גם בן זוגי מדי פעם אומר דברים כאלה. בהקשרים ספציפיים. זה כמובן מלחיץ אותי. מאיך שאני רואה את זה הרצון שלו כל כך עמום וחלש שכל משפט כזה גורם לי לחשוב שבאמת הוא מוותר. אני משערת שאלה רק ביטויים לפחדים ולחששות שלו שהוא מעז להעלות לפני השטח.

תודה על התגובות המעודדות. לפעמים באמת קשה לי להשאר אופטימית.

[u]שלושה שבועות ואז נדבר שוב[/u]
חוה, את מתכוונת ששלושה שבועות עכשיו אני צריכה לא לעסוק בזה בכלל? גם לא פה בדף הזה ובמחשבות שלי? או רק מולו, מבחינת ליזום שיחות איתו וכאלה?

שוב תודה, אתן עוזרות לי@}


[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2008-11-26T10:23:47):
[po]דף תמיכה[/po]

[u]אני עצמי לא רציתי ילדים עד גיל 38 ובנזוגי חיכה בסבלנות הרבה זמן. עזרה לו מאוד העובדה שהוא לא התחפר בעמדה של "רוצה ילדים" מול זוגתו הסרבנית, אלא היה מודע ליתרונות וניצל לטובה את הזמן נטול הילדים[/u]
שרון, זה ממש לא דומה - השעון הביולוגי של גברים לא מתקתק באותו הקצב. בן זוגך מן הסתם קיבל הרבה שלווה וביטחון מהידיעה שגם בגיל 50 הוא יוכל עדיין להיות פורה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-11-26T11:25:47):
_אני עצמי לא רציתי ילדים עד גיל 38 ובנזוגי חיכה בסבלנות הרבה זמן. עזרה לו מאוד העובדה שהוא לא התחפר בעמדה של "רוצה ילדים" מול זוגתו הסרבנית, אלא היה מודע ליתרונות וניצל לטובה את הזמן נטול הילדים
שרון, זה ממש לא דומה - השעון הביולוגי של גברים לא מתקתק באותו הקצב. בן זוגך מן הסתם קיבל הרבה שלווה וביטחון מהידיעה שגם בגיל 50 הוא יוכל עדיין להיות פורה._

אולי הוא יוכל להיות עדיין פורה, אבל בהנחה ששרון היא זו שרצה כאם ילדיו, יתכן שהיה ער לעניין ה"שעון המתקתק" שכולם מזכירים כאן


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-26T11:36:09):
טוב נו יקרה
[u]אבל לא חשה את הכמיהה שהרבה מרגישות... אני בת 27. אני מאוד חוששת שאולי אני לא נורמלית, אולי לא אוהב את הילד... אולי אני בסיכון גבוה לדיכאון אחרי לידה בגלל זה... איך היה אצלך, פלוני אלמוני?[/u]

[b]אני[/b] לא נורמאלית :-)
לא כמההתי לילדים והייתי מבוגרת ממך ב 10 שנים . אני מאוד מחוברת לאמהות (ולילדים) וגם סובלת מדיכאון על אובדן החופש והשינוי בהגדרה העצמית שלי. אני אוהבת את הילדים אהבה ללא קץ והיא גדלה ומתעצמת. ואני מטפחת אותם ומשקיעה בהם ונהנת איתם אני גם כועסת עליהם וצועקת רוצה שיניחו לי לנפשי - בקיצור אני אמא נורמאלית לגמרי .

כשהבנתי שזה בסדר ללדת כי אוהב אותם אחרי שיבואו אז נהיה לי "[po]טוב נו[/po]"


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-26T11:37:41):

[u]אבל הייתי כל כך רוצה שנחווה את התהליכים האלה יחד ובשיתוף.. בנתיים רק אני בכל זה.[/u]

את צריכה לעבוד על הפנטזיות שלך :-D הרבה גברים שמאוד רוצים ילדים לא מתחברים להריון עד שמתחילים להריש את הילד זז (חודש 5~) ויש שמתחברים רק אחרי שהילד יוצא - בכ"ז זה תהליך שקורה בגוף האישה ויש מי שקשה להם להתחבר לאירועים שקורים בגוף אחר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-11-26T11:41:14):
מנסה להיות אופטימית, בא לי לספר לך שני סיפורים מהחיים. בלי מוסר השכל, רק דינמיקה אנושית.

אני בת 39, הזוגי בן 34. הוא רוצה ילדים, אני לא מתלהבת. כן, אני מודעת לשעון, ולא, לא ממש אכפת לי שלא יהיו לי ילדים. אני יודעת שזה מטריד אותו.
באיזשהו שלב ביחסים הבנתי שאם אני רוצה אותו כבן זוג לשארית חיי, הרי אינני יכולה למנוע ממנו את ההורות.
ידעתי גם שאם נחליט להיכנס להריון זה לא יקרה מיידית. הסכמתי בלב לנסות להרות ואנחנו מנסים.
יש כל מיני פחדים: הפחד לאבד את עצמי לתוך ההורות, הפחד מיצירת מצב שבו קיים אדם שאהיה אחראית לו לנצח (בתפיסה שלי 18 שנים זה קרוב לנצח, וזה לא נגמר שם), הפחד למות ולהשאיר ילד ללא אם. אבל, אני עובדת איתם, עם הפחדים ומקווה שיקטנו. בסוף השבוע האחרון התרחש ארוע מכונן ביחסים שלנו. האהבה העמיקה עוד קצת, והיתה שם נקודה בזמן שבה הכל השתנה.
פתאום הרגשתי את הרצון להיום אם לילדים שהוא אביהם. להיות הורים ביחד. הפחדים עדיין קיימים, אבל האהבה ההדדית עוזרת.

חבר שלו,בגילו, מצוי בזוגיות כבר 8 שנים בערך. לא רצה ילדים. היתה להם בדיחה פעם בחברה ש"הראשון שקורא לי אבא, אני יורה בו". משפט מתוך ראיון שנערך פעם עם דוד אבידן.
יום אחד הודיעה הזוגית לחבר שהיא בהריון. הוא היה בשוק טוטאלי. במשך חודשי ההריון היה על סף דיכאון.
לפני חודשיים הלכנו לבקרם לאחר הלידה. שינוי כזה מדהים.
הוא המאושר בגברים, מאוהב בבנו הקטן ובאשתו, גילה את החיים מחדש, אני מרגישה שהוא מצטער שלא הוא ילד ומניק...

מה שאני רוצה לומר, אני חושבת, הוא, שהאופטימיות במקומה.

אני מחזיקה לכם אצבעות.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T12:30:22):
הדס, תודה.
גם לי יש פחדים, בגלל זה אני כל כך יכולה להזדהות עם הפחדים של בן זוגי.
אבל אני מאמינה שאי אפשר לחיות בלי פחדים, החכמה היא לדעת לאזן אותם, וכמו שאמרת לעבוד איתם בתקווה שיקטנו.
קשה לי עם זה שבן זוגי כביכול נכנע לפחדים האלה או לפחות לא מוכן להתמודד אתם בכדי לזרז את התהליך של ההסכמה לילד.
[u]יום אחד הודיעה הזוגית לחבר שהיא בהריון.[/u]
את זה אני לא מבינה. איך דבר כזה קורה בפועל? אם הוא לא רוצה הריון, הם לא משתמשים באמצעי מניעה? או שהיא נכנסה להריון למרות אמצעי המניעה?
הנושא הזה מעסיק אותי גם כן. כי אני תמיד לקחתי גלולות. בחודשים האחרונים הפסקתי, בעיקר כי כבר לא התחשק לי להכניס את הזבל הזה לגוף שלי בלי קשר ישיר להריון. כלומר עם קשר אבל מתוך ידיעה שאני מפסיקה את הגלולות לא בשביל הריון כרגע ושאנחנו עוברים לאמצעי מניעה אחר (קונדומים) עד שנגיע להסכמה לגבי עיתוי ההריון. בן זוגי טוען שכל המהלך הזה הוא מניפולציה (אפילו לא ממש מודעת) שלי ושאני מנסה להכריח אותו להסכים להריון בקרוב (או בשפתו 'לכפות עליו הריון') כי אמצעי מניעה אחרים הם פחות בטוחים מגלולות וגם כי אני כבר כולי מכוונת על זה בלי להתחשב ברצונותיו. כל הענין הזה של אמצעי המניעה והגלולות עורר אצלנו משבר ענק שעוד לא ממש הצלחנו לצאת ממנו בעיקר כי זה העמיד על הפרק את ענין האמון.
אני חושבת שהוא לא היה סולח לי אם הייתי 'עובדת' עליו בעניין הזה של אמצעי מניעה ופתאום מודיעה לו שאני בהריון. אין דבר שיותר חשוב לו מכנות ויושר במערכת היחסים שלנו (ובכלל).


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-26T12:47:43):
[u]כל הענין הזה של אמצעי המניעה והגלולות עורר אצלנו משבר ענק שעוד לא ממש הצלחנו לצאת ממנו בעיקר כי זה העמיד על הפרק את ענין האמון.[/u]
אני חושבת שכאן הוא לא בסדר.
מניפולציה או לא, זה הגוף שלך,
ואם הוא זה שלא רוצה היריון,
הוא יכול ליטול חלק יותר אקטיבי במניעתו.
סליחה על הבוטות, זה קצת הרגיז אותי


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-11-26T12:56:05):
טוב, לעניין ההריון שלה, לא ברור לי מהן הנסיבות ולא ממש מדברים על זה, אני מניחה שיש כל מיני השערות...

לגבי גלולות, אינני נוטלת ומעולם לא נטלתי. זו המצאה של גברים ואין סיבה שארעיל את גופי בחסות העולם הפטריאכלי...
(אני רוצה לראות גבר שנוטל באופן קבוע כימיקלים שמפסיקים את ייצור הזרע שלו ועלולים לגרום לגידולים סרטניים)

קיימים אמצעי מניעה אחרים שמחייבים את הגבר לאקטיביות במניעת ההריון, אבל אני מבינה את הרגישות של העיתוי עבורכם.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T13:09:21):
טוב, הבהרה: הוא לא אמר כלום על עצם הפסקת הגלולות. הוא מבין שאין לו מילה בנושא. הוא מודע לכך שזה הגוף שלי ואני יכולה להחליט מה שאני רוצה.
הבעיה היתה ההחלטה שלי לעשות זאת דוקא עכשיו (טוב, זה לא היה ממש עכשיו אלא לפני חודשיים) כשנושא ההריון כל כך חם.
לטענתו לקחתי גלולות כל כך הרבה שנים וההחלטה להפסיק בטענה שאני לא רוצה יותר את הרעל הזה, בדיוק כשאנחנו מנסים ללבן את ענין עיתוי ההריון היא מניפולציה (והוא חוזר ומדגיש שיכול להיות שזו מניפולציה לא מודעת שלי) שמטרתה עוד דרך ללחוץ עליו ולגרום להריון.
מן הסתם עברנו, על אף התבאסותו הקשה,
[po]ל אמצעי[/po] מניעה אחרים שמחייבים את הגבר לאקטיביות במניעת ההריון_


[b]מכירה[/b] (2008-11-26T15:11:36):
יש לי חברה שכמהה לילד שלישי
בן הזוג לא רצה להתחתן
לא רצה את הילד הראשון
ולא רצה את הילד השני
האחריות על לא-להיכנס -להריון מוטלת עליו
איכשהוא הוא הסכים להביא את השניים הראשונים
עד היום הוא אומר שהוא מצטער על כך למרות שהוא אוהב אותם
הוא לא בנוי לזה
אין לו סבלנות
והיא עצובה
והיא כל-כך רוצה עוד ילד
היא בדיכאון

אולי קצת חומר למחשבה מניסיונם של אחרים...


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-26T15:18:06):
אמון , אמון ושוב אמון.

ואני אומרת את זה מהצד השני.

שתביני, הבוס של בעלי סיפר לו משהו מדהים.

אשתו הייתה ארבעה חודשים אחרי לידה קשה וטראומטית ביותר, מניקה הנקה מלאה, ונוטלת גלולות למניעת הריון שמותרות בהנקה.
בפעם הראשונה או השנייה שהם הגיעו לאינטימיות אחרי הלידה - היא נכנסה להריון.
לא היה מצב להשאיר את התינוק, מצד שני אי אפשר לוותר....
בסוף הייתה להם הפלה טבעית.

הם הלכו לרופא לקחת גלולות חזקות יותר, נחושים לא להיכנס להריון.
כעבור חודשיים הם גילו שהיא שוב בהריון. איך? אין לאיש מושג, הרופא אמר בגמגום שכל אמצעי מניעה לא בטוח ב100 אחוז....
הם השאירו את התינוקת הזו והיום היא בת 4, אחיה בן 5.

מוסר ההשכל של הבוס של בעלי -
"יש ילדים שברגע שהם מחליטים להגיע אי אפשר לעצור אותם".


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T15:42:56):
[u]עד היום הוא אומר שהוא מצטער על כך[/u]
בדיוק בגלל זה בן הזוג שלי מתעקש לא לעשות את זה רק כי אני רוצה. הוא מתעקש לחכות עד למצב שהוא ירצה או לפחות יהיה מוכן ויסכים.
הוא לא רוצה להרגיש אחר כך שהוא מצטער. הוא רוצה להיות שותף מלא בגידול הילדים, יש לו סבלנות והוא אוהב ילדים (לדעתי הוא יהיה אבא מעולה).
אני מאד מבינה את זה שהוא לא רוצה לעשות את זה רק בשבילי, זה דבר כל כך גדול ומשמעותי, אני רוצה שהוא יהיה שמח ומוכן לקראת זה.
בגלל זה אני מבינה את הסיבות שלו, אני רק לא מבינה למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן.
בגלל זה אני רוצה למצוא דרכים להאיץ את התהליך שהוא עובר, לעזור לו להתחבר ולא לשכנע אותו לעשות את זה בניגוד לרצונו.

_הם הלכו לרופא לקחת גלולות חזקות יותר, נחושים לא להיכנס להריון.
כעבור חודשיים הם גילו שהיא שוב בהריון. איך?_
גם אני שמעתי שגלולות לא בטוחות במאה אחוז ושקיים סיכוי להכנס להריון גם עם גלולות.
סתם מעניין אותי לידע כללי, האם מישהו כאן יודע מה אחוז הבטחון של גלולות לעומת קונדומים? (כלומר מה הסיכוי להכנס להריון עם גלולות לעומת קונדומים?)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-26T15:44:47):
הצעה קצת שונה: תאמצו בינתיים כלבלב/חתלתול. מתרגלים "הורות" על בעל חיים ואולי מתוך כך יבוא החשק והרצון להיות הורים לצאצא אמיתי.
אצלנו זה עבד, בכל אופן. וגם היום עם ילדים בוגרים החתול הצעיר בתפקיד התינוק.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2008-11-26T16:13:51):
[u]חוה, את מתכוונת ששלושה שבועות עכשיו אני צריכה לא לעסוק בזה בכלל? גם לא פה בדף הזה ובמחשבות שלי? או רק מולו, מבחינת ליזום שיחות איתו וכאלה?[/u]
האמת , כן . כן , התכוונתי הרפיה מלאה. שלושה שבועות בטלים בשישים בשעון הביולוגי . וההרפיה נחוצה מאוד .
ו... אנ'לא יכולה להתאפק : תבורכי על הפסקת הגלולות .
(())


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2008-11-26T16:17:57):
[u]"יש ילדים שברגע שהם מחליטים להגיע אי אפשר לעצור אותם".[/u]
D-: בחיי זה כל כך נכון D-:


[b]מכירה[/b] (2008-11-26T17:48:15):
לפי דעתי זה מעורר הערכה שהוא מבין את המשמעות האמיתית של להביא חיים לעולם
את האחריות שבלהיות הורה
את האחריות שבלהיות אבא
מצד שני נראה לי שזה לא עיניין של זמן אלא עיניין של עקרון
את יכולה לשאול אותו האם הוא רואה את עצמו ללא ילדים
או שכן מצטיירת לו תמונה בה הוא אבא

זה מאוד קשה לא לחשוב על משהו שאת כל-כך רוצה
אני גם נגד ההצעה של לגדל בעל חיים
זה דוחה את הקץ
זו בריחה מהתמודדות

מצד שני אין לי תשובה
זה קשה
כיאין פה פשרה
או ילד או לא

אני מסכימה שילד שצריך להיוולד - יוולד


[b][po]אמא ללי[/po][/b] (2008-11-26T19:25:56):
[u]לעזור לו להתחבר[/u]
האם זה באמת לעזור לו? [b]הוא[/b] רוצה עזרה כזו?

לדעתי הדברים שהוא אמר לך בשיחה מאד מעודדים, ונראה לי שגם לטובת המטרות שלך, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עכשיו הוא לשחרר את זה. נשמע שהוא רואה אותך ואת המצב שאת נמצאת בו, תני לו קצת זמן לעבור את מה שהוא עובר. יכול אולי לעזור באמת להחליט על פרק זמן (כמה שבועות), של לשחרר את העניין לגמרי, לסמוך עליו על עצמך ועל היקום, ולראות לאן זה מוביל אותך...

(())


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T19:42:58):
_לפי דעתי זה מעורר הערכה שהוא מבין את המשמעות האמיתית של להביא חיים לעולם
את האחריות שבלהיות הורה
את האחריות שבלהיות אבא_
נכון! גם לדעתי זה מעורר הערכה.

_את יכולה לשאול אותו האם הוא רואה את עצמו ללא ילדים
או שכן מצטיירת לו תמונה בה הוא אבא_
שאלתי אותו משהו דומה. הוא אמר שכשהוא חושב על עצמו הוא לא מדמיין שלא יהיו לא ילדים, הוא לא מדמיין שהוא יהיה אדם ללא ילדים.
אני לא יודעת אם מצטיירת לו תמונה שבה הוא אבא, אבל זה שהוא מסוגל לחשוב על הדברים שבהם לדעתו הוא יהיה אבא טוב והדברים שפחות מראה לי שהוא אכן חושב על זה.

_לעזור לו להתחבר
האם זה באמת לעזור לו? הוא רוצה עזרה כזו?_
תודה על השאלה הזו.
את צודקת. נראה שהוא לא רוצה כל כך עזרה כזו כרגע. אני חושבת שהוא לא מאד מאמין שעזרה כזו תגרום לו לרצות פתאום ילד.
זו אני שרוצה למצוא דרכים לעזור לו, כי אני רוצה שהכל יקרה יותר מהר..
אני יודעת שאי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו...
אבל קיוויתי למצוא איזה ערוץ שהוא כן יתחבר אליו. נתיב של תקשורת שתקרב אותנו זה לזו וגם להריון.
יכול להיות שזה לא רעיון טוב. או שזה לא אפשרי כרגע.
פשוט כל כך הייתי רוצה שיהיו עוד אפשרויות חוץ מלחכות בסבלנות.
אבל אני מקבלת את העצות של כולכן להרפות ולשחרר
(ידעתי שזה הפתרון גם קודם וגם ניסיתי ואני מנסה כל הזמן לשחרר את זה באמת, פשוט קיוויתי שיש עוד דברים שאפשר יהיה לעשות).

תודה לכל המגיבות.
מאד טוב לי לשמוע דעות וזוויות וניסוחים חדשים ואני מרגישה קצת יותר רגועה היום.
קצת יותר השלמה. קצת יותר שקט בראש.
@}


[b][po]דנה ה[/po][/b] (2008-11-26T19:50:10):
אני לא יודעת אם זה עוזר ומוסיף - אצלנו אני רציתי ובעלי לא. בסוף הוא הסכים אבל זה מה שזה היה - הסכים ולא ממש רצה. היום נעמה בת שנה ושמונה חודשים ואין יום שעובר בו הוא לא אומר לי - איזה טמבל הייתי. אם הייתי יודע שזה כל כך טוב הייתי עושה את זה קודם.
כמובן שלא כולם חושבים ומרגישים כך, אבל זאת אפשרות...


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-26T19:55:10):
[u]אני לא יודעת אם זה עוזר ומוסיף - אצלנו אני רציתי ובעלי לא. בסוף הוא הסכים אבל זה מה שזה היה - הסכים ולא ממש רצה[/u]
זה עוזר ומוסיף, פתאום אני מרגישה שזו תופעה נפוצה כל כך.
בכל זאת יש לי הרגשה שאצלי זה חריג, בגלל הגיל (שלי ושלו) ובגלל שהוא מאד עקשן!
מעניין אותי התהליך, איך הוא הסכים בסוף? מעצמו או מתוך לחץ?
אין לי בעיה שהוא יסכים ולא ממש ירצה. ברור לי שהרצון והשמחה וכל השאר יגיעו אצלו אחר כך.


[b][po]מאבק כח[/po][/b] (2008-11-26T20:16:34):
מנסה להיות אופטימית שלום אני קוראת את הדף הזה וכואבת מאד את כאבך
כל כך מבינה את ההשתוקקות הזו, אני אם אבל לקח לי זמן להכנס להריון.
אני זוכרת כל חודש את התחושה הזו את הכמיהה הבלתי הגיונית הזו שלא ניתן להסביר לאף אחד.
נראה לי זשה צורך כל עמוק וכל כך מהותי בנפש שלנו.
בכל מקרה רציתי להגיד לך משהו אחר, כל קונפילקט כזה מבטא משהו הרבה יותר עמוק.
יש בינכם כרגע מאבק כח נורא גדול שבמקרה נפל על רצון לילדים
תנסי לברר מה המקור של מאבק הכח הזה כי כרגע מה שנראה זה שכל אחד מתחפר עמוק בתוך ה"צדק" שלו
אני סתם זורקת כוונים אבל יכול להיות שאת לא במקום הנשי שלך במשפחה
שחסר לגבר שלך הקבלה שלך אותו בתור אישתו, יש לי עוד כמה רעיונות אם תרצי אשמח לשתף
ממש בהצלחה


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-26T21:01:44):
תודה לפלוני אלמונית שענתה לי ובכלל לכל מי שהתייחסו למה שהעליתי... מאוד עזרתן, אני מרגישה רגועה יותר לגבי זה עכשיו. תודה רבה לכולכן @}


[b]אחת[/b] (2008-11-26T21:47:31):
לטוב נו:
אני 10 שנים מבוגרת ממך. רק עכשיו ילדתי, ואף פעם לא באמת רציתי
היו לי אותן מחשבות כמו שלך - שבטח יהיה לי דיכאון אחרי לידה וכדו' - במשך שנים...
בסוף נכנסתי להריון בטעות, כשניצנצתי פעם אחת ולא התעקשתי על קונדום?
<יש ילדים שחייבים להיוולד - לא משנה מה>
וגם <לא מכניסה לגוף שלי את הגלולות זבל האלה, כבר 15 שנה>

איזה דיכאון ואיזה עמייאת...
בסוף: לא היה לי אפילו את הבכי של כמה ימים אחרי הלידה, שכולן הזהירו אותי ממנו
והלידה היתה כיפית
והחיים החדשים - מדהימים
אני עדיין בשוק מזה


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-26T22:00:20):
אחת,
איזה יופי! נורא שמחה בשבילך... מקווה שגם אצלי יהיה ככה. קשה לי עם המחשבה של פשוט לקפוץ למים ולעשות את זה, כי זו אחריות עצומה. מצד שני עד שלא עושים לא יודעים, כפי שאת ואחרות מתארות כאן... אז כנראה שצריך פשוט ללכת על זה ולא לחשוב יותר מדי.

לפעמים אני חושבת שאולי הרתיעה שלי מאמהות נובעת גם מכך שלא באתי כמעט במגע עם תינוקות וילדים קטנים במהלך חיי, פשוט לא היו בסביבתי הקרובה... ואולי זה משפיע. עם זאת, כבר כילדה לא הייתי מהמטפלות בבובות ומשחקות באבא ואמא, מעולם לא שיחקתי בבובות. תמיד הטרידה אותי המחשבה שזה אומר משהו לגבי היכולת שלי להיות אמא. מאוד מסקרן אותי מה היה המצב אצל כל אלה שענו לי וסיפרו על תחושות דומות - האם שיחקתן בבובות? האם היו בסביבתכן תינוקות ופעוטות? האם לדעתכן יש קשר בין הדברים?

אפשר להעביר את כל זה לדף אחר כמובן, שוב סליחה אופטימית על ההשתלטות, ותודה שאת מארחת אותי בדף שלך בינתיים @}
(לא יודעת איך מעבירים לדף אחר)


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-26T22:01:30):
ולאחת - איך היה ההריון? מה היו מחשבותייך בנושא בתקופת ההריון, ומצב הרוח? האם הרגשת כבר אמא, נכנסת לפאזה אחרת מבחינת התחושות...?


[b]אחת[/b] (2008-11-26T22:17:43):
נראה לי ששיחקתי קצת בבובות. אבל קצת. נגיד אף פעם לא היתה לי ברבי או משהו כזה. וזה גם לא עניין אותי
ולא היו סביבי תינוקות או ילדים, חוץ מבשנים אחרונות, של חברים
וגם אז ממש לא התעניינתי בהם כתינוקות, אלא רק כשהם התחילו לגדול ואפשר היה לעשות איתם צחוקים
וגם תמיד הרגשתי ונחשבתי "בצד שלהם" כאילו אני חלק מהילדים ובטח שלא המבוגר האחראי
למעשה זה ממש עורר ועדיין מעורר חרדה בקרב הסביבה שלי שאני אמורה לגדל יצור חי
אבל אני פשוט עושה איך שנראה לי ולא נוקטת בגידול מיינסטרים (בסגנון עדות פולניה, מרוקו וכו') במיוחד, :-)
ולא קשה בכלל, הרבה פחות משהיה לכל חברותי לפני...
אבל נראה לי שזה גם בגלל שאני מבוגרת יותר אז פחות היסטרית

וההריון היה לא קל פיזית ונפשית. אבל מדהים. הוא מעביר אותך שלב שלב (מניסיוני לפחות) אל הלא יאומן - את מייצרת אדם
כאמר, אני עדיין בשוק מזה


[b]אחת[/b] (2008-11-26T22:23:37):
ולא הרגשתי אמא, בהריון.
הרגשתי צרבות :-)
הרגשתי שאני בונה את המשפחה שלי בתוך הגוף - ושזה אקט די ביזארי
היו רגעים שחשבתי שאני ב"נוסע השמיני"
בהחלט
גם אחרי הלידה לא היה לי ברור מה זה אמא... סתם הייתי בהיי
ועכשיו אני לאט לאט מרגישה את האמהות.
זה מתבטא בעיניי ברגעים שצריכים אותי.
שאר הזמן סתם כיף.


[b][po]טליה אלמתן[/po][/b] (2008-11-26T22:33:47):
מצטרפת בחום להמלצה על [b]גישור[/b], מנסיון של מישהי קרובה.
(ובת דודה שלי נקלטה על הנסיון הראשון, בגיל 39 (()))


[b][po]טוב נו[/po][/b] (2008-11-26T22:44:47):
תודה [b]אחת[/b] על התשובות, מאוד מעניין מה שאת מספרת... מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. טוב לדעת שאני לא היחידה: -)


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T00:57:58):
כל הסיפורים האלה על הריונות מוצלחים בגיל מבוגר יחסית מאד מעודדים ומרגיעים.
מצד שני, התכנית אתמול של מיקי חיימוביץ היתה ממש מלחיצה!


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2008-11-27T01:09:25):
הי _[po]מנסה להיות אופטימית [/po]

הדף הזה תפס קצב מטורף ולא הספקתי לענות לך על מה ששאלת אי שם ממש בתחילתו.
אולי זה כבר לא רלוונטי, אבל אני אענה בכל זאת...

_נשמע שלבן זוגך יש איזה עניין היסטורי עם כפייה... כלומר שהוא מכיר את החוויה של להרגיש שכופים עליו משהו לא מהיום.
זה נשמע נכון.. איך את מגיעה למסקנה הזו? (שואלת באמת, האם זה עבר בצורה כל כך ברורה מהתאור של ההתנגדות שלו לילד כרגע?)_

כן, זה עבר בצורה ברורה מאוד מהתיאור שלך אותו. כמה ציטוטים לדוגמה:
[u]יש לו נטיה לפחד משינויים באשר הם וגם איזשהו צורך להוכיח ולהרגיש שהוא עצמאי ואדון לעצמו וגורלו.[/u]
[u]הוא אומר שזה בעצם להכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה ולקוות שהדברים יסתדרו כבר כשהמציאות תהיה שונה.[/u]
[u]זה מה שהוא כל הזמן אומר, שאני כופה עליו את רצוני[/u]

מהתיאורים הנ"ל אני מבינה שהוא אדם שזקוק להרגיש שמכבדים את הקצב שלו, להרגיש שהוא לא מאבד שליטה, שלא מנצלים אותו.
הוא חייב להרגיש שהצעד בא ממנו, ושיש לו מרחב להתבשל עם עצמו ו"לפתוח את הדלת" רק כשהוא מוכן.
מצד שני, ההיסוס והפחד הרבה פעמים מאטים אותו מאוד וגורמים לו לאבד אנרגיה.
אני בטוחה שהתחושות האלו דומיננטיות בעוד תחומים בחיים שלו, אולי אפילו קשורות למצב התקיעות בעבודה.

מאחר והוא שומר מאוד על המרחב הנפשי הפרטי שלו, אני לא בטוחה שאת באמת יכולה להאיץ את התהליך שלו בצורה ישירה.
אני מאמינה שההבשלה תגיע (כפי שהגיעה בהחלטה לחיות יחד ולהתחייב זה לזו), אבל מאוד מבינה את הלחץ שלך מפאת הגיל.
מה שאולי יכול לעבוד זה פחות שיחות ויותר עבודה אנרגטית חזקה שתעשי, כמו תפילה ומדיטציה בהן את שולחת לו אהבה, בטחון ואופטימיות, ומבקשת מעומק הלב לחזק אותו ואת האמון שלו בעצמו ובחיים.
הרעיון של תמונות מתאימות ועוד שינויי פנג שווי בבית נשמע גם כמו דרך עקיפה טובה שיכולה לסייע בשינוי תודעה.

כשאני כותבת את זה, עולה לי המחשבה שיש משהו לא אתי ויהיר בלנסות להאיץ תהליך של אדם אחר.
מצד שני, אני קולטת את הכוונה הטהורה, העדינות, האהבה והכבוד שיש לך כלפיו, ומתוך התיאור שלך את האיש,
אני גם מאמינה ששינוי כזה יפתח עבורו שער עצום בחיים האלה, בכל תחום שהוא.
מי יודע, אולי את האישה שהיקום שלח לו כדי לתמוך בו ולהעצים אותו במקום הזה?
את נשמעת לי כמו אישה שיש בה את הרכות הנחוצה כדי להצליח לגעת באדם הכי סגור וסרבן...
והוא בוודאי נשלח אלייך כדי ללמד אותך איך לשמור על שקט ויציבות פנימית גם כשאת עומדת מול סרבנות עיקשת :-)
<מחשבות ברוח הספר [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po]>


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2008-11-27T01:19:34):
מנסה _[po]להיות אופטימית[/po], נשמע שאת במכבש לא קל. כמיהה והשתקוקות הן תחושות חזקות מאוד, וכשאין להן מענה הן עלולות להטריף את הדעת. אם נוסיף לזה את חוסר הוודאות מבחינת הזמן שהבן זוג יסכים, ואת חגיגת הסביבה הנודניקית שלא לדבר על הגיל, אז ג'יזס, לא נעים בכלל (())

לעניין ההצעה הפרקטית. לדעתי, בהתחשב במה שתארת לכל אורך הדף ובמגבלות חוסר ההכרות, אם אני הייתי בנעלייך הייתי מרפה מהכל למשך חודשיים. לגמרי. את בת 33, אז מה? אני בת 32 ולמרותש אני מזוגעת על ילדים ורוצה משפחה גדולה ובלה בלה אני לא בכיוון (אני לא רוצה לשמוע על מחויבות ובטח לא על לידות וכו'). נכון שגיל ופוריות מתכתבים ביחס הפוך, אבל תניחי רגע לשעון הזמן בצד. הוא לא נחוץ ולא מועיל ולדעתי מורכב מקמצוץ אמת ומיתוס אחד גדול סביבו.

אין לי מושג מה יקרה בחודשיים האלה. אבל חודשיים הם מספיק זמן ליצור אווירה שבה הלחץ שלך ייתנדף ולו תהיה קרקע סבירה להבין מה הוא רוצה ומתי. כי אני לא בטוחה שהוא באמת רוצה. סביר שכן. אבל לא בטוח. ואת כמהה לילד, הוא לא. כמות החישובים שרצים לו בראש לא בהכרח מוכרת לו, אני מכירה המון גברים שכסף מאוד מטריד אותם בנוג עלילדים, ברמות חסרות פרופורציות, וזה שם על הפרק גם את נושא הפרנסה ואת יכולתו לפרנס ואל "לאכזב" עוד גורם בבית במקרה של "כשלון". גברים לחוצים גם מהטוטאליות, שגידול של ילד טומן בחובו, פחד עמוק מאוד. כמו הרבה נשים אני מניחה, ההבדל הוא שהם לא תמיד מדברים על זה. לא תמיד פותחים את זה. ולכן אולי בחודשיים האלה כן יש מקום להעלות מצידךכמה שיותר חיזוקים לאגו שלו כאדם, כמפרנס, כבן זוג. הרבה יותר ממה שאת רגילה ויודעת. לספר לו כמה את שמחה שיש לך אותו להבהיר בדרך עקיפה אבל ברורה כמה שרמת החיים שלכם מתאימה לך יופי, ולהבהיר שאת רגועה בענייני פרנסה. בלי לדבר בכלל על ילדים, אלא להתרכז רק בו, ובכל נקודה חלשה שנדמה לך שאת מזהה. אני אפילו הייתי מנסה לדבר על אבות לילדים בחבר'ה שלכם, ולומר משפטים כמו "זה לא ייאמן איך איקס מקסים עם הילדים שלו, למרות שהוא חסר סבלנות ומשוקע בעובדה ובכלל לא הייתי מנחשת שהוא אבא _למשל) אני פשוט מתמוגגת מאיך שהוא הופך לילד בעצמו כשהוא איתם ואיך שהם אוהבים אותו! " ניסחתי משפט קצת מעאפן, אבל אני בטוהח שבסגנון שלך המוכר לו, ובאופן ההכרות שלך אותו תוכלי לדברר את התחושות האלה של הבטחון בו כבן זוג וכאבא, בלי לדבר על הציפיות שלך ממנו או על מה "שצריך" . בקיצור, כל דבר שיבהיר שמצידך את לא שמה עליו שום משקולת של ציפיות להיות אב השנה, מפרנס השנה, ובן זוג מדהים והכל בו זמנית ומרגע זה.
כי לדעתי, זה מה שמסתובב לו בראש.
אני גם חושבת על זה שהוא הכיר אותך כשהיה כבר בן 37. בן 37 שלא רצה ילדים (כפי שתארת כשפגשת אותו שזה לא היה תאורטי או גם זה לא) ולעבור את כל התהליך הזה לא פשוט לו בכלל. זה לפרום מחדש את ההשלמה שמה שהיה בחייו הוא שיהיה.


חודשיים הם גם לדעתי, תקרת הזמן שאת מסוגלת לחיות עוד באי ודאות. לפי מה שאני קוראת את ממש מתוסכלת, ויכול להיות שגם חודשיים זה המון אבל פחות מזה לא יפוגג את הלחץ שהוא מרגיש. יותר מזה יכול כבר להטריף אותך. זה מסוג "המשברים" שיותר יודעים מה לא כדאי לעשות מאשר מה כדאי לעשות. אולטימטום לא כדאי, הלחצה גם לא. ויתור מצידך בטח שלא.
אחרי חודשיים תבואי תספרי, ונראה מה הלאה :-) )

(אגב, לא הייתי מציעה להתחיל לבקר ילדים ומשפחות וכדומה, אלא אם מדובר בילד מאוד אהוב מהמשפחה והשכונה ורק ברגעים שהוא "ידידותי לסביבה". מי שמפחד מהבאת ילדים לא יקשה למצוא התנהגויות מגבילות כשהילד התורן צורח על השוקלוד שנפל לו, או הופך את כל שולחן האוכל. מה גם שזה ירגיש לו, במקרה שלכם שהלחץ כבר באוויר, כמו עוד ניסיון שידול. לדעתי. שמרחיק יותר ממקרב).


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-27T01:24:27):
[u]מאוד מסקרן אותי מה היה המצב אצל כל אלה שענו לי וסיפרו על תחושות דומות - האם שיחקתן בבובות? האם היו בסביבתכן תינוקות ופעוטות? האם לדעתכן יש קשר בין הדברים?[/u]
אני מאלה עם התחושות ההפוכות...
אבל אני אף פעם לא שיחקתי בבובות, וגם לא זכור לי שהיה לי יחס מיוחד לילדים ולתינוקות (המעטים) שהיו בסביבתי, למעט אחי הקטן, שהייתי בת שש כשנולד ומאוד נהניתי לטפל בו. לא הייתי מהאלה שאוטומטית עושות פוצי מוצי לכל תינוק וכאלה.
פשוט בשלב מסוים התחלתי לרצות ילד משלי. לא חושבת שחייב להיות קשר בין הדברים.

[u]אבל נראה לי שזה גם בגלל שאני מבוגרת יותר אז פחות היסטרית[/u]
מסכימה עם אחת. מרגישה שהבשלות המנטלית תרמה לי מאוד [b]מאוד[/b] ועזרה לי להיות אמא הרבה הרבה יותר טובה ממה שהייתי יכולה להיות לפני כמה שנים. לא קשור לגיל, כובן, אלא למצב נפשי, רגשי, מנטלי ואפילו מעשי בחיים. מהבחינה הזו אני בטוחה שגם בנזוגך ירגיש שהוא אבא יותא טוב אם יבשיל בעצמו לרעיון ההורות (במידה סבירה כמובן, לא חייב להיות "אפוי" לגמרי (-: )


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2008-11-27T01:31:00):
מנסה _[po]להיות אופטימית[/po], נשמע שאת במכבש לא קל. כמיהה והשתקוקות הן תחושות חזקות מאוד, וכשאין להן מענה הן עלולות להטריף את הדעת. אם נוסיף לזה את חוסר הוודאות מבחינת הזמן שהבן זוג יסכים, ואת חגיגת הסביבה הנודניקית שלא לדבר על הגיל, אז ג'יזס, לא נעים בכלל (())

לעניין ההצעה הפרקטית. לדעתי, בהתחשב במה שתארת לכל אורך הדף ובמגבלות חוסר ההכרות, אם אני הייתי בנעלייך הייתי מרפה מהכל למשך חודשיים. לגמרי. את בת 33, אז מה? נכון שגיל ופוריות מתכתבים ביחס הפוך, אבל תניחי רגע לשעון הזמן בצד. הוא לא נחוץ ולא מועיל ולדעתי מורכב מקמצוץ אמת ומיתוס אחד גדול סביבו. אגב נאי מאמינה גדולה במזל בכל הנוגע לפוריות. הסטטיסטיקות טובות למחקר, לאדם הפרטי הן בולשיט, בהתחשב בעובדה שלא מדובר על דילמה שדוחה את הבאת הינוקות מגיל 33 לגיל 43.

אז אני הייתי מרפה לחודשיים. אין לי מושג מה יקרה בחודשיים האלה. אבל חודשיים הם מספיק זמן ליצור אווירה שבה הלחץ שלך ייתנדף ולו תהיה קרקע סבירה להבין מה הוא רוצה ומתי. כי אני לא בטוחה שהוא באמת באמת רוצה. סביר שכן. אבל לא בטוח. מאוד יכול להיות שבסוף התהליך שיעברו עם עצמו תהיה תקיעות. כלומר זה שהוא השתנה והתגמש עד היום ומדבר על זה כאופציה זה יופי אבל זה לא ליניארי, יכול להיות שהוא ייתקע. והנתונים כרגע הם שהוא מאוד אוהב אותך וחושב על ילד ואת כמהה לילד, והוא לא. הוא יודע מה עובר לך בראש כשאת רוצה ילד. הרי הבהרת לו. לעומת זאת כמות החישובים והפחדים שרצים לו בראש לא בהכרח מוכרת לך שלא לדבר על עוצמתם, אני מכירה המון גברים שכסף מאוד מטריד אותם בנוגע לילדים, ברמות חסרות פרופורציות, וזה שם על הפרק גם את נושא הפרנסה ואת יכולתו לפרנס ואל "לאכזב" עוד גורם בבית במקרה של "כשלון". גברים לחוצים גם מהטוטאליות, שגידול של ילד טומן בחובו, פחד עמוק מאוד. כמו הרבה נשים אני מניחה, ההבדל הוא שהם לא תמיד מדברים על זה. לא תמיד פותחים את זה. נכון שאת מודעת לעניין הקריירה וזה, אבל אני חושבת שיש שם פחדים עמוקים מאוד, ברמה של חרדה אולי. או בלבול עמוק. כולנו לא אוהבים את זה או מפחדים, אבל יש דרגות ועוצמות. הוא לא שם. שהרי בגיל 40 הוא כבר ראה דבר או שניים בחיים ולמרות זאת הקילקולציות שלו משאירות אותו באמירה "עוד לא".

ולכן אולי בחודשיים האלה כן יש מקום להעלות מצידך כמה שיותר חיזוקים לאגו שלו כאדם, כמפרנס, כבן זוג. הרבה יותר ממה שאת רגילה ויודעת. לספר לו כמה את שמחה שיש לך אותו להבהיר בדרך עקיפה אבל ברורה כמה שרמת החיים שלכם מתאימה לך יופי, ולהבהיר שאת רגועה בענייני פרנסה. בלי לדבר בכלל על ילדים, אלא להתרכז רק בו, ובכל נקודה חלשה שנדמה לך שאת מזהה. אני אפילו הייתי מנסה לדבר על אבות לילדים בחבר'ה שלכם, ולומר משפטים כמו "זה לא ייאמן איך איקס מקסים עם הילדים שלו, למרות שהוא חסר סבלנות ומשוקע בעובדה ובכלל לא הייתי מנחשת שהוא אבא (למשל) אני פשוט מתמוגגת מאיך שהוא הופך לילד בעצמו כשהוא איתם ואיך שהם אוהבים אותו! " ניסחתי משפט קצת מעאפן, אבל אני בטוחה שבסגנון שלך המוכר לו, ובאופן ההכרות שלך אותו תוכלי לדברר את התחושות האלה של הבטחון בו כבן זוג וכאבא, בלי לדבר על הציפיות שלך ממנו או על מה "שצריך" בקיצור, כל דבר שיבהיר שמצידך את לא שמה עליו שום משקולת של ציפיות להיות אב השנה, מפרנס השנה, ובן זוג מדהים והכל בו זמנית ומרגע זה.
כי לדעתי, זה מה שמסתובב לו בראש.
אני גם חושבת על זה שהוא הכיר אותך כשהיה כבר בן 37. בן 37 שלא רצה ילדים (כפי שתארת כשפגשת אותו שזה לא היה תאורטי או גם זה לא) ולעבור את כל התהליך הזה לא פשוט לו בכלל. זה לפרום מחדש את ההשלמה שמה שהיה בחייו הוא שיהיה.


חודשיים הם גם לדעתי, תקרת הזמן שאת מסוגלת לחיות עוד באי ודאות. לפי מה שאני קוראת את ממש מתוסכלת, ויכול להיות שגם חודשיים זה המון אבל פחות מזה לא יפוגג את הלחץ שהוא מרגיש. יותר מזה יכול כבר להטריף אותך. זה מסוג "המשברים" שיותר יודעים מה לא כדאי לעשות מאשר מה כדאי לעשות. אולטימטום לא כדאי, הלחצה גם לא. ויתור מצידך בטח שלא.
אחרי חודשיים תבואי תספרי, ונראה מה הלאה :-) )

(אגב, לא הייתי מציעה להתחיל לבקר ילדים ומשפחות וכדומה, אלא אם מדובר בילד מאוד אהוב מהמשפחה והשכונה ורק ברגעים שהוא "ידידותי לסביבה". מי שמפחד מהבאת ילדים לא יקשה למצוא התנהגויות מגבילות כשהילד התורן צורח על השוקולד שנפל לו, או הופך את כל שולחן האוכל. מה גם שזה ירגיש לו, במקרה שלכם שהלחץ כבר באוויר, כמו עוד ניסיון שידול. לדעתי. שמרחיק יותר ממקרב).


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-27T09:38:37):
ג'יניג'ית, לפחות לדבר אמת ולא מתוך בורות.

כן, יש קשר בין גיל לפוריות, לא רק לפוריות אלא גם לאיך עובר ההריון, הלידה, איך הגוף מתאושש ומסתגל וכ"ו.
אבל בעיקר מבחינת פוריות.

גיל הפוריות מתחיל לאבד מחוזקו בסביבות גיל 35, 36 אצל נשים, והרבה יותר מאוחר אצל גברים.

עם כל הכבוד לחוסר הלחץ שלך, בבקשה אל תאמרי דברים לא נכונים לאופטימית.
היא לפחות צריכה לדעת את מצב העניינים האמיתי בכדי לבצע החלטה מושכלת.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-27T09:42:42):
ואופטימית, יש לי הצעה.

אולי תקבעי דד - ליין. בינך לבין עצמך כמובן.

שנה, חצי שנה, כמה שנראה לך נכון, זמן שבו אם התנאים לא משתנים את יושבת עם עצמך לשיקול מחודש של המצב, עושה חושבים ורואה מה הלאה.


חברה שלי, רווקה בת 34 ללא בן זוג, קבעה לעצמה דד ליין כזה, בבחינת:
אם עד עוד שנתיים אני לא בזוגיות שאני רוצה - אני עושה ילד לבד מבנק הזרע.
וזהו, הפסיקה להלחיץ את עצמה.


גילוי נאות: אני דווקא הצעתי שתעשה את הילד עכשיו, ותחפש את בן הזוג תוך כדי.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-27T10:33:30):
_עם כל הכבוד לחוסר הלחץ שלך, בבקשה אל תאמרי דברים לא נכונים לאופטימית.
היא לפחות צריכה לדעת את מצב העניינים האמיתי בכדי לבצע החלטה מושכלת_
את מצב העניינים האמיתי יודעים לא על פי סטטיסטיקות של גיל אלא על פי בדיקות אישיות.
אני ממליצה לכל מי שמתלבטת קודם כל להיבדק לעניין זה ואחר כך להחליט כמה ראוי לה שתילחץ מעניין הגיל.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T10:35:53):
[po]ההולכת בדרכים[/po],
ממש התרגשתי מהדברים שכתבת, תודה!
הצלחת לראות ולשרטט בצורה מדויקת ועדינה את המורכבות באופיו של בן זוגי ואת המקומות שבהם לי קשה מולו.
כל הדברים האלה, אני יודעת אותם ומרגישה אותם והצלחת לנסח אותם בצורה כל כך עדינה ואמפטית.
כולל היכולת להיות אמפטית אליו (ואל הקשיים שלו) ואלי במקביל.
[u]כשאני כותבת את זה, עולה לי המחשבה שיש משהו לא אתי ויהיר בלנסות להאיץ תהליך של אדם אחר.[/u]
את צודקת. הרצון הזה באמת נובע ממניעים אגוצנטריים שלי. הוא פשוט היה נראה לי פתרון טוב יותר מהלחצות ממש.
אני מקבלת את הרעיונות של העבודה האנרגטית, אבל אני רוצה לעשות את זה ממקום של אמונה (בו ובעצמי ובנו...) וכוח, והרבה פעמים אני לא מרגישה את האמונה הזו בכלל (אני בבוקר קצת פסימי...)
_מי יודע, אולי את האישה שהיקום שלח לו כדי לתמוך בו ולהעצים אותו במקום הזה?
את נשמעת לי כמו אישה שיש בה את הרכות הנחוצה כדי להצליח לגעת באדם הכי סגור וסרבן...
והוא בוודאי נשלח אלייך כדי ללמד אותך איך לשמור על שקט ויציבות פנימית גם כשאת עומדת מול סרבנות עיקשת_
המשפטים האלה העלו דמעות בעיני. תודה!
@}


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T10:49:27):
[po]ג'ינ ג'ית[/po], תודה על התגובה המושקעת. הרבה ממה שאמרת מהדהד לי נכון (בעיקר זה שיכול להיות שהוא לחוץ מדברים שאותי פחות מלחיצים כמו ההיבט הכלכלי). אני באמת אנסה להרפות. אני לא יודעת אם לחודשיים בדיוק ואני גם לא יודעת מה בדיוק אוכל להעריך אחרת עוד חודשיים מאשר היום, בעיקר אני מקווה שלהרפות מהנושא יקדם אותו לקראת הסכמה להריון.
אני מסכימה עם כל מי שאומרת שעדיף שהוא יגיע לכך בעצמו כי כך הוא יהיה הרבה יותר בשל ומוכן להורות. ושכל ההתערבויות מצדי גם ההלחצות אבל גם התערבויות עדינות יותר יגרמו לו אולי להסכים לא מתוך מניעים אמיתיים וגם להגיע לא מוכן לגמרי להורות.
אני מכבדת את התהליך שהוא עובר ומאד מעריכה את הרצון שלו לא לעשות את זה 'סתם' או כי אני כל כך רוצה או כי הוא חייב.
[po]או רורה[/po], את צודקת שאסור לי להיות שאננה. ושאני צריכה להיות מודעת לנתונים. ברור שבסביבות גיל 35 הפוריות מתחילה לרדת ועולים הסיכונים. אם כי כמובן יש פה גם ענין אישי. מאד קשה לי למצוא נתונים נורמלים שכתובים בבהירות שמהם אפשר ללמוד באמת על הסיכונים והסיכויים.
[u]אני ממליצה לכל מי שמתלבטת קודם כל להיבדק לעניין זה ואחר כך להחליט כמה ראוי לה שתילחץ מעניין הגיל.[/u]
את יכולה לפרט לאיזה בדיקות בדיוק את מתכוונת?

שוב תודה על כל התגובות המושקעות ועל הנסיונות לעזור לי.
התמיכה והעידוד שלכן עוזרים לי להיות מסוגלת להרפות באמת, להיות יותר שלווה ולהזכר באמונה שלי (בעצמי ובו ובמערכת היחסים שלנו).
@}


[b]אחת[/b] (2008-11-27T12:34:07):
אני יודעת שזה גנטי מצד האם - כלומר אם לה היו הריונות קלים בגיל מבוגר - זה מאוד מאוד מעלה את הסיכוי שלך.
לכן בדיוק הרשיתי לעצמי להתמהמה בלי לחשוש.D-:
אבל כמובן ששווה להיבדק.
ולשמור על הגוף.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-27T13:00:55):
[u]את יכולה לפרט לאיזה בדיקות בדיוק את מתכוונת?[/u]
בדיקת פרופיל הורמונאלי (בדיקת דם) שנותנת אינדיקציה עד כמה הביוץ תקין.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-27T14:35:14):
לפעמים, בחיים, בגלל שאנחנו בוחרים לחיות עם בן זוג - פרטנר,
אנחנו צריכים לעשות דברים שאנחנו לא הכי שלמים איתם באופן הכי מדוייק.
לפעמים מתפשרים בשביל מי שאוהבים.
ככה זה, בגלל זה אנו בזוג ולא לבד.


את מאוד מבינה את המקום הזה, האם בן זוגך מבין אותו גם?


[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2008-11-27T15:04:44):
הי אופטימית
אני חושבת עליך הרבה.
התחתנתי בגיל 33 וילדתי בגיל 37 ו- 39. העיכוב לא נבע מגילי הבשל (-; (בעקיפין אולי -אחרי שגילו ופתחו בלפרוסקופיה הדבקויות בחצוצרות, נכנסתי להריון אבל הפלתי בעיקבות בדיקת מי שפיר אותה מציעים חינם בארץ מגיל 36. אני עשיתי אותה כמעט בלי לחשוב..).
בהריון של הבן אמר הרופא שהגוף שלי בריא כמו של בת 25. כך גם הרגשתי. (גנטי לדעתי)

ועל כל זה התכנסתי כדי להציע ש - להחליט להרפות מהכמיהה שלך לאימהות זה קצת כמו להחליט לא לחשוב על פיל לבן.
יותר קל להרפות ממנו - מניתוחים, חיזוקים, פרשנויות, הבנות וכיוצ"ב. קל כי זה עוZר מעט ויכול לקלקל הרבה.
בעיני זו לא התחלה אופטימלית לחיי משפחה.
גם אני חושבת שזה יכול להיות מעניין ומענג להכנס להכנות להריון - בדיקות כאלו ואחרות, אולי שינויי תזונה (יש באתר חומר) והרגלים אחרים, פעילות גופנית מסוג כזה (קרקעית האגן) למידה על מחזור והתעברות, הריון ולידה, הנקה ועוד ועוד. יש מומחיות ממני.

בחרת להקים איתו משפחה ולקחת אחריות על כך.
אם תתמקדי באלטרנטיבות לרגע, תעברי את הפחד - נראה לי שהן תראינה פחות מאיימות.
הן פשוט לא בשבילך עכשיו.

מקדישה לכם את ריטה [url=http://www.youtube.com/watch?v=GynYk2uNREM]מחכה[/url]

ל |תינוק| מתוך ה |L| |L|


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-11-27T15:42:55):
בן זוגך לא לוקח בחשבון לא רק את הפוריות שלך אלא גם את של עצמו. האם הוא נבדק פעם? יתכן שהזרע שלו בכיוון של התדרדרות וכשהוא יבשיל יהיה מאוחר מדי. האם אז תהיו מוכנים לתרומת זרע? האם תהיו מוכנים לתהליך מפרך של אימוץ שגם הוא תלוי גיל?
ראי, הסיפור הוא כזה, את רוצה ילד והוא לא. אם את לא מוכנה להיכנס לאולטימטומים, או ללחוץ אז או שתישארי בלי, או שתחכי ואז אם יהיה מזל יהיה ואם לא אז תישארי בלי, או שיש עוד אופציה אחת. עם כל הכבוד לעניין האמון, וזה משהו שאני בהחלט לא ממליצה אף פעם בעיקר כי זו פחיתות כבוד בעיני בהקשר של נישואין כפויים וכו', תתפנצ'רי. מה הוא יעשה? יעזוב אותך? תישארי עם ילד. לא יעזוב יתרגל ויהיה אבא ולא יבין איך לא רצה עד עכשיו. מבינה שזו אופציה בעייתית אבל לדעתי בהתחשב בשאר הנתונים זה מה שצריך לעשות.
רצית לשמוע שהוא ישתנה? לא בטוח , בשבילך עלול להיות מאוחר. רוצה לשמוע שאם תחליטו לעשות ילד עוד שנה, שנתיים, שלוש זה יעבור חלק מבחינת פוריות? לא בטוח. לא רוצה לשמוע: "תעמידי לו אולטימטום, תעזבי אותו" לא צריך. את מבינה בעצמך את האפשרויות. אין פה בשורה חדשה. אף אחד פה לא יכול להבטיח לך שום דבר לכאן או לכאן. את חייבת לנקוט עמדה ולהחליט מה את רוצה לעשות.


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-11-27T15:44:26):
מצטערת שאני כל כך בוטה אבל זאת המציאות ואני חושבת שאת מבינה את זה בעצמך. מקווה שמה שתרצי יתגשם.



[b]מכירה[/b] (2008-11-27T16:25:39):
רציתי להגיד לך שאת מגלה רגישות גבוהה כלפיו
האם את מגלה רגישות גם כלפייך?
גם הרצון שלך חשוב!!!!
גם לזה יש מקום ולגיטימציה
הוא לא יותר חשוב ממך

ודבר שני,
אני מסכימה עם הטענה שכנראה חוסר ההסכמה ביניכם וההתבצרות של כל אחד בעמדתו מכילה דברים נוספים מלבד
הנושא עצמו.
יכול להיות שאם לא הייתה ביניכם אי-הסכמה בנושא ילד
הייתם מוצאים לכם נושא אחר שקשה לגשר עליו
זאת אומרת שיש פה מלאכה לעשות
בלימודי ימימה נטענת הטענה שבמקום שבו אין שקט כנראה שיש עומס מהעבר וההתעסקות עם הנושא נותנת תחושה של קיום. תחושה שהיא מאוד בסיסית ונחוצה וכך מפצים על תחושת חוסר מהעבר.
גם אם זו תחושה לא טובה היא נותנת תחושת קיום
אני מרגיש (עצב/כאב/כמיהה) משמע אני קיים
יש משמעות לקיומי

ולסיום כל הפלסף הזה אולי נכון
אבל מסובך
את פשוט רוצה ילד וזה הכי טבעי ובריא שבעולם


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T16:28:46):
[u]להחליט להרפות מהכמיהה שלך לאימהות זה קצת כמו להחליט לא לחשוב על פיל לבן.[/u]
נכון. זה באמת לא אפשרי מבחינתי.
_יותר קל להרפות ממנו - מניתוחים, חיזוקים, פרשנויות, הבנות וכיוצ"ב. קל כי זה עוZר מעט ויכול לקלקל הרבה.
בעיני זו לא התחלה אופטימלית לחיי משפחה._
אני לא יודעת אם זה יותר קל להרפות ממנו.. אבל זה כנראה שזה רצוי. אני מסכימה עם זה שזו לא התחלה אופטימלית לחיי משפחה. הכיוון שהצעת (ושהציעו גם קודם) להתחיל עם הכנות מאד מדבר אלי. התחלתי כבר קודם עם כל מיני דברים, אבל זה היה מאד מינורי, אולי אני אכנס לזה קצת יותר ואז עצם העשיה תאפשר לי קצת יותר רוגע.

[u]עם כל הכבוד לעניין האמון, וזה משהו שאני בהחלט לא ממליצה אף פעם בעיקר כי זו פחיתות כבוד בעיני בהקשר של נישואין כפויים וכו', תתפנצ'רי.[/u]
זה משהו שאני לעולם לא אעשה. לא בכוונה כמובן. אם זה יקרה, זה יקרה (ואני לא מאמינה שזה יקרה).
אם את מציעה הצעה כזו נראה שאין לך כבוד לעניין האמון. אני לא רואה איך אני יכולה להמשיך לחיות בשלום עם עצמי ועם בן זוגי אם אני עושה מעשה כזה. היחסים ביננו כל כך עמוקים, ישרים וכנים שזה לא מתאפשר בכלל. מה, אני לא אספר לו? ברור שכן. ככה תתחיל ההורות שלנו, מתוך משבר אמון וחוסר הסכמה? לא רוצה.
אני מאמינה שמגיע לי ושמגיע לבן זוגי יחס הוגן ומכבד יותר.

[u]בן זוגך לא לוקח בחשבון לא רק את הפוריות שלך אלא גם את של עצמו. האם הוא נבדק פעם?[/u]
איזה בדיקה בודקת את זה? בדיקת דם?

תודה על השיר @}
ותודה על התגובות.@}


[b]מכירה[/b] (2008-11-27T16:31:14):
רציתי להגיד לך שאת מגלה רגישות גבוהה כלפיו
האם את מגלה רגישות גם כלפייך?
גם הרצון שלך חשוב!!!!
גם לזה יש מקום ולגיטימציה
הוא לא יותר חשוב ממך
ודבר שני,
אני מסכימה עם הטענה שכנראה חוסר ההסכמה ביניכם וההתבצרות של כל אחד בעמדתו מכילה דברים נוספים מלבד
הנושא עצמו.
יכול להיות שאם לא הייתה ביניכם אי-הסכמה בנושא ילד
הייתם מוצאים לכם נושא אחר שקשה לגשר עליו
זאת אומרת שיש פה מלאכה לעשות
בלימודי ימימה נטענת הטענה שבמקום שבו אין שקט כנראה שיש עומס מהעבר וההתעסקות עם הנושא נותנת תחושה של קיום. תחושה שהיא מאוד בסיסית ונחוצה וכך מפצים על תחושת חוסר מהעבר.
גם אם זו תחושה לא טובה היא נותנת תחושת קיום
אני מרגיש (עצב/כאב/כמיהה) משמע אני קיים
יש משמעות לקיומי

ולסיום כל הפלסף הזה אולי נכון
אבל מסובך
את פשוט רוצה ילד וזה הכי טבעי ובריא שבעולם


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T16:33:24):
שרון ומכירה, הזוויות שהבאתן מענינות ובעיקר חדשות. לא חשבתי על זה בצורה הזו קודם.
אני צריכה לתת לדברים לשקוע ולחשוב על זה קצת יותר לעומק.
תודה.


[b][po]תזמורת הים[/po][/b] (2008-11-27T17:40:12):
[u]סתם מעניין אותי לידע כללי, האם מישהו כאן יודע מה אחוז הבטחון של גלולות לעומת קונדומים?[/u]
למיטב ידיעתי בשימוש נכון האחוזים זהים.
אבל מן הסתם קונדומים זה הרבה פחות נוח לגבר...
מציעה לך ללמוד את שיטת המודעות לפוריות ([po]תכנון הריון באופן טבעי[/po]). זה יאפשר לכם יחסים בטוחים ללא קונדום כל עוד אתם לא רוצים להרות, ויכול לעזור להשיג הריון ככן תרצו. ולא זו לא שיטת הימים הבטוחים וביישום נכון היא בטוחה לא פחות מגלולות.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2008-11-27T18:39:45):
[u]להחליט להרפות מהכמיהה שלך לאימהות זה קצת כמו להחליט לא לחשוב על פיל לבן.[/u]
למען הסר ספק:
כשכתבתי שורה שלמה של "להרפות" בשום אופן לא התכוונתי להרפות מהכמיהה לילד ..! אלא להרפות מהדיון והעיון ומן הלחצים עם הבנזוג.
ובעיקר והכי חשוב הזמנתי אותך לשוחח שוב אחרי שלושה שבועות .
בינתיים הדף ממשיך , אני נמנעת מלהביע או להציע כי דבקה בענין ה - 3 שבועות...
אבל שוב לא מתאפקת :
[u]מציעה לך ללמוד את שיטת המודעות לפוריות ([po]תכנון הריון באופן טבעי[/po]). זה יאפשר לכם יחסים בטוחים ללא קונדום כל עוד אתם לא רוצים להרות, ויכול לעזור להשיג הריון ככן תרצו. ולא זו לא שיטת הימים הבטוחים וביישום נכון היא בטוחה לא פחות מגלולות.[/u]
|Y| ממש נכון ויש לי להוסיף : מודעות פוריות מוסיפה מימדים ועומק ליחסים .


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-11-27T19:10:49):
[u]היחסים ביננו כל כך עמוקים, ישרים וכנים[/u]
הכל כל כך טוב שהוא לא רוצה לעשות איתך ילד.
[u]הכיוון שהצעת (ושהציעו גם קודם) להתחיל עם הכנות מאד מדבר אלי. התחלתי כבר קודם עם כל מיני דברים, אבל זה היה מאד מינורי, אולי אני אכנס לזה קצת יותר ואז עצם העשיה תאפשר לי קצת יותר רוגע.[/u]
את יכולה להתחיל עם הכנות אולי זה יזיז אצלו משהו ואולי לא. מה יעזור לך שתירגעי אם לא יזוז אצלו כלום? ילדים לא נולדים מזה.
עם כל הכבוד יש לי הרבה כבוד לעניין האמון אבל מצד שני אני לא הייתי נשארת במערכת הזאת. אמרתי שאני רואה בזה פחיתות כבוד. זה שגבר בגיל כזה לא רוצה לעשות איתך ילד ועוד אפרופו אמון חושב שהפסקת הגלולות היא ניסיון מצידך להתפנצ'ר זה אומר דרשני.
_רציתי להגיד לך שאת מגלה רגישות גבוהה כלפיו
האם את מגלה רגישות גם כלפייך?
גם הרצון שלך חשוב!!!!
גם לזה יש מקום ולגיטימציה
הוא לא יותר חשוב ממך_
כל מלה בסלע.


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2008-11-27T20:06:32):
אורורה, [po]דגנית ב[/po] היטיבה לתאר מנסיונה כשילדה לקראת גיל 40 והרופא אמר לה שגופה בריא כמו בת 25.
שנית, אני גם מציעה לקרוא היטב מה כותבים לפני שאת מגיבה ולא לעסוק בפופוליסטיות מיותרת שנשמע, גם מתגובותייך האחרות לפותחת הדף,שכל מטרתה היא להתריס ולא באמת להתייחס לדברים כפי שנכתבו.
גם ההצעות שלך לא ברורות, את מטילה ספק שלא לומר קובעת שבן הזוג של פותחת הדף לא מבין זוגיות ופשרה מהם (שהרי הוא בן זוג איום ונורא אם עולים בו חששות ופחדים לגבי הבאת הילד כרגע... ), לאחר מכן את מספרת על חברתך בת ה34 שקבעה לעצמה יעד להביא ילד תוך שנתיים עם בן זוג, ואת יעצת לה להביא עכשיו... ואז לצרף בן זוג. נדמה לי שהגישה שלך קרתנית מדי לנושא זה שהרי מדובר בילד ולא ברכישת רכב. אין שחור לבן ויש מקום לעשות מאמצים לאפשר לכל המעורבים לקבל את כל החבילה שהרי ילד בלי אב, או אב מתוסכל מהווים נקודת פתיחה מאוד מורכבת ובעייתית לאותו הילד שאת כל כך חפצה ביקרו.

לגבי גיל הפוריות, אני מעתיקה לך שוב את הקטע שכתבתי:
[u]את בת 33, אז מה? [b]נכון שגיל ופוריות מתכתבים ביחס הפוך[/b] , אבל תניחי רגע לשעון הזמן בצד. הוא לא נחוץ ולא מועיל ולדעתי מורכב מקמצוץ אמת ומיתוס אחד גדול סביבו. אגב אני מאמינה גדולה במזל בכל הנוגע לפוריות. הסטטיסטיקות טובות למחקר, לאדם הפרטי הן בולשיט, [b]בהתחשב בעובדה שלא מדובר על דילמה שדוחה את הבאת הינוקות מגיל 33 לגיל 43.[/b] [/u]


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-27T20:28:43):
אורורה וההולכת באתרים,
מבקשת להזכיר לכן את דבריה של אופטימית בתחילת הדף:
[u]ובבקשה בבקשה אל תעירו ותבקרו את הבחירה שלי לחכות לו. לא צריכה לשמוע עצות על אולטימטומים ועל כך שאני צריכה לעזוב אותו או אמירות שאני מוותרת על עצמי ועל כמה הוא לא בסדר. את זה יש לי מספיק במציאות חיי ו'נשמות טובות' דואגות להזכיר לי את זה בלי הפסקה. לא בשביל זה אני פותחת דף.[/u]

אני מרגישה שאינכן מכבדות את בקשתה.
דברים מעין אלה -
_רציתי להגיד לך שאת מגלה רגישות גבוהה כלפיו
האם את מגלה רגישות גם כלפייך?
גם הרצון שלך חשוב!!!!
גם לזה יש מקום ולגיטימציה
הוא לא יותר חשוב ממך
כל מלה בסלע._

[u]את מאוד מבינה את המקום הזה, האם בן זוגך מבין אותו גם?[/u]

סותרים את בקשתה לשמור על רוח מסוימת בדף.

והערה נוספת:

[u]ועוד אפרופו אמון חושב שהפסקת הגלולות היא ניסיון מצידך להתפנצ'ר[/u]
אני חושבת שזה ממש לא מה שהבנזוג אמר. לא נראה לי שהוא חושד בה שהיא מנסה "להתפנצ'ר", אלא שבעיניו עצם הפסקת לקיחת הגלולות היא בפני עצמה מניפולציה.
אפשר להסכים עם דבריו, לבטלם או להתקומם כנגדם, אבל לא להכניס מילים לפיו.
(אופטימית, תקני אותי אם טעיתי)


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T22:48:14):
[po]אני רק שאלה[/po], תודה לך. @}
אני מבינה שהנושא הזה יכול לעורר הרבה ביקורת והתנגדות. אבל באמת אין לי צורך לשמוע את זה בצורה הזו כאן. אני באמת מודעת לכל הדברים האלה, לכל האפשרויות העומדות בפני ולבעיתיות של הסיטואציה. אני לא שאננה ולא תמימה. לכן אין לי צורך לשמוע דברים כאלה (וכאמור אני שומעת את זה מספיק בחיים האמיתיים) זה לא עוזר לי, לא תורם שום דבר ומבחינתי גם מאד לא נעים. אז מי שזו עמדתה יכולה פשוט לא לכתוב כלום. (ושוב, תודה אמיתית, אני יודעת שהכל נעשה מכוונות טובות ומנסיון לעזור).
[u]אני חושבת שזה ממש לא מה שהבנזוג אמר. לא נראה לי שהוא חושד בה שהיא מנסה "להתפנצ'ר", אלא שבעיניו עצם הפסקת לקיחת הגלולות היא בפני עצמה מניפולציה.[/u]
ממש לא טעית! זה אכן לא מה שהוא אמר. הוא לא חושד בי שאני מנסה "להתפנצ'ר" (איזה מן מונח..) ואני אכן ממש לא! בעיניו הפסקת הגלולות היא מניפולציה בגלל העיתוי שבחרתי לעשות זאת. והוא שב וטוען שכנראה זו מניפולציה לא מודעת והוא באמת לא חושד בי בכלום. אין טעם ליחס לכל הסיפור הזה כל מיני כוונות זדון וחשדנות, זה מספיק מורכב גם בלי זה.
אני צריכה ללכת, תיכף אגיב על כל היתר.
תודה@}


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-11-27T23:23:46):
[u]אבל באמת אין לי צורך לשמוע את זה בצורה הזו כאן[/u]
אני מצטערת אם הכאבתי לך. זה פשוט נושא שמעורר המון אמוציות. לא מוצא חן בעיני מה שהוא עושה לך. אני לא כל כך יודעת מה את רוצה לשמוע. כמו שכבר כתבתי לך אי אפשר להבטיח לך שמשהו ישתנה, שאם תעשי x תקבלי y. את הרי מבינה הכל בעצמך. מה את בעצם רוצה לשמוע? שיהיה טוב? איך לקרוא את זה מקדם אותך? הרי בשורה התחתונה זה תלוי בו. בעצם זה תלוי בך. וזה כנראה מה שמנסים להגיד לך כל אלה שאומרים לך לבחון את היחסים איתו. אני מבינה שזה לא נעים לשמוע אבל לא כל כך יודעת איך מה שאת כן רוצה לשמוע (מה בעצם?) יקדם אותך לקראת מה שאת רוצה. הוא אדם מבוגר (אפילו לא מאוד צעיר כבר, יותר קרוב לגיל העמידה) ולא רוצה ילדים. את כן. לדעתי 1+1 שווה ל-2 ולא יעזור אם תטמני את הראש בחול או שמישהו יגיד לך שזה יכול להיות שווה גם 3. שוב, מצטערת אם אני מכאיבה לך אבל לדעתי את לא רוצה לקרוא את זה כי את מבינה את כל זה בעצמך. את פשוט לא רוצה להתעמת עם הידיעה. זהו, כיוון שזה דף תמיכה (נכון?) ויוצא שלטעמך אני לא תומכת והרי אנחנו עונות פה כדי לעזור, אז אני לא אכתוב יותר את הדעה הזאת בדיון. אני מאוד מבינה את הרצון לילד ומקווה שאני טועה, והוא יתעשת בקרוב וירצה ילד.


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-11-27T23:29:17):
[u]"להתפנצ'ר" (איזה מן מונח..)[/u]
אפרופו מונח, סלנג מגיל 16. כמו שאמרתי הנושא מעורר הרבה אמוציות.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-27T23:54:54):
_ובעיקר והכי חשוב הזמנתי אותך לשוחח שוב אחרי שלושה שבועות .
בינתיים הדף ממשיך , אני נמנעת מלהביע או להציע כי דבקה בענין ה - 3 שבועות..._
אני מקבלת את הצעתך. בינתיים הפסקתי לדבר איתו על הנושא. פה אני עדיין ממשיכה כי הדיון חי ואני מרגישה שזה עוזר לי. מן הסתם הדיון פה ידעך מתישהו. אני גם לא בטוחה שזה יהיה שלושה שבועות. יכול להיות שקצת יותר.
תודה על ההצעה ללמוד את שיטת המודעות לפוריות, אני חושבת על זה.
[u]אין שחור לבן ויש מקום לעשות מאמצים לאפשר לכל המעורבים לקבל את כל החבילה שהרי ילד בלי אב, או אב מתוסכל מהווים נקודת פתיחה מאוד מורכבת ובעייתית[/u]
ג'ינגי'ת, המשפט הזה מדויק מבחינתי, בלי להכנס לפירוט ה'טכני' כביכול בענין הפוריות והגיל אלא פשוט כי החיים לפעמים יותר מורכבים מרשימה של נתונים. ושוב, אני לא שאננה, אני מודעת ומתחשבת בנתונים. ולכן אני לא חושבת שהסטטיסטיקות הן בולשיט אבל אני חושבת שהן היבט אחד מכל מערך ההיבטים שיש בסיטואציה המורכבת הזו.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-28T00:11:18):
[u]מה את בעצם רוצה לשמוע?[/u]
[u]אבל לא כל כך יודעת איך מה שאת כן רוצה לשמוע (מה בעצם?)[/u]
כתבתי בהתחלה בצורה מדויקת מה אני רוצה לשמוע. אני רוצה לשמוע דרכים שבהן אוכל לקרב ולחבר את בן זוגי לנושא ההריון והילדים (במהלך הדיון כאן עלתה השאלה האם זה נכון ומתאים לעשות זאת, חשבתי על זה וכרגע אני אכן לא בטוחה שזה מתאים). וגם אני אשמח לשמוע חוויות מנשים בסיטואציות דומות או שהיו בסיטואציות דומות. ובודאי אני שמחה לדעות ועצות וזוויות חדשות. זה מעורר מחשבה ותורם לי מאד. אבל שוב, רק אם זה מהכיוון החיובי והמקדם. אני מצטערת אם זה מעצבן או גורם למישהו הרגשה שזה דיון פשטני וחסר טעם. לי זה פשוט לא מועיל לשמוע עצות פסימיות וביקורתיות. אני שומעת את זה מספיק, מבחינתי זה נושא טעון (וגם די לעוס כבר..) בשביל זה לא הייתי פותחת דף.
[u]הוא אדם מבוגר (אפילו לא מאוד צעיר כבר, יותר קרוב לגיל העמידה) ולא רוצה ילדים[/u]
הוא מעולם לא אמר שהוא לא רוצה ילדים (איפה ראית שכתבתי דבר כזה?) הוא אומר שהוא רוצה ילדים. אבל לא עכשיו. הוא רוצה ילדים בעתיד והוא לא יודע להגיד מתי. השאלה היא שאלת העיתוי ולא שאלה של כן או לא. אם הובן שהוא לא רוצה ילדים כנראה לא ניסחתי כמו שצריך.


[b]אנה[/b] (2008-11-28T07:53:43):
אולי שלב ראשון בהכנה עבורו לקראת ילד יהיה שתתחתנו.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-28T09:48:41):
[u]אולי שלב ראשון בהכנה עבורו לקראת ילד יהיה שתתחתנו[/u]
מוחה בתוקף (-:
כמי שאינה נשואה, אין לה כוונה להתחתן אבל חיה עם בנזוג באהבה ומגדלת איתו ילדה(ועוד אחת בדרך) אני חייבת לומר שיש אנשים שבעיניהם לחתונה אין שום משמעות, ודאי שלא כהכנה לילדים.
לא מתכוונת חלילה לזלזל במי שדרכו אחרת, רק שלאור בחירותיי שלי,
אין לי שמץ של מושג איך חתונה הייתה עוזרת להכין אותי, או את בנזוגי, לילדים.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-28T10:34:13):
[u]אולי שלב ראשון בהכנה עבורו לקראת ילד יהיה שתתחתנו.[/u]
גם לי לא ברור איך חתונה יכולה להכין ולקדם אותנו לקראת ילדים.
אנחנו מרגישים מחויבים אחד לשני במלוא מובן המילה. לא צריכים חתונה בשביל זה.
חתונה היא רק טקס.
כנראה נעשה מתישהו משהו קטן (בעיקר בגלל שזה חשוב למשפחות) אבל כרגע ממש אין לנו כוח לזה.


[b][po]טליה אלמתן[/po][/b] (2008-11-28T10:39:39):
[u]הכל כל כך טוב שהוא לא רוצה לעשות איתך ילד.[/u]
לדעתי זה לאו דווקא נכון. אנשים רוצים או לא רוצים ילד, בלי קשר לזוגיות, לדעתי. זה דחף שקיים (או לא קיים) במידה זו או אחרת, אצל אנשים שונים, בזמנים שונים בחייהם. אולי אצל נשים הוא יותר חזק (לרוב), כי ביולוגיות יש להן פחות שנים לממש אותו.
כמובן, יש גם לפסיכולוגיה השפעה על הביולוגיה, אבל לדעתי זה זניח (ולכן קשה לשנות או להשפיע).

[u]הוא רוצה ילדים בעתיד והוא לא יודע להגיד מתי.[/u]
גישור יכול מאוד לעזור בעניין הזה (כאמור, מנסיון של אדם קרוב).


[b]לב[/b] (2008-11-28T14:16:35):
כתבת שאת רוצה סיפורים של זוגות עם בעיות דומות. הנה הסיפור שלנו למרות שאני לא בטוחה שממש יעזור לך.

כשנתיים לאחר שהתחתנו, כשהייתי בת 28 והוא היה בן 29 התחלתי להפעיל לחץ מתון עד חזק על היכנסות להריון. הוא רצה ילדים אבל לא עכשיו. אחרי כחצי שנה הסכים להוריד את הקונדום. נכנסתי להריון מיד ושנינו היינו בהלם ולא מאושרים במיוחד מהמהירות. ציפינו לכמה חודשים לפני שיקלט הריון. היום הוא מאוד אוהב את ביתו אבל אני לא מתלהבת מתיפקודו בתור אבא. יכול להיות שיש קשר ולא הייתי צריכה להפעיל לחץ מצד שני יכול להיות שאם לא הייתי מפעילה לחץ עדיין לא הייתה לנו ילדה בכלל. מה שאני באמת חושבת זה שיש גברים ונשים שלא מתחברים במיוחד להורות והרצון בדחיה יכול להיות חוסר רצון בילדים בכלל. אני חושבת שבן זוגי היה מרוצה מאוד אם היה מתחתן עם אישה שלא רוצה ילדים.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-28T15:00:24):
[u]אחרי כחצי שנה הסכים להוריד את הקונדום.[/u]
[u]והרצון בדחיה יכול להיות חוסר רצון בילדים בכלל. אני חושבת שבן זוגי היה מרוצה מאוד אם היה מתחתן עם אישה שלא רוצה ילדים.[/u]
זה ההבדל. בן הזוג שלי כן רוצה ילדים. ורוצה לתפקד כאבא ולהשתתף בגידול הילדים. בגלל זה הוא לא סתם מסכים להוריד את הקונדום. בגלל זה הוא כל כך מתעקש על זה. אם הוא היה סתם אדיש לזה או הולך לקראתי רק כי אני כל כך רוצה, יכול להיות שזה היה כבר קורה.
אבל זה לא ככה.
הוא לא מוכן שזה יקרה בצורה הזו, הוא רוצה שזה יקרה כשזה מתאים לו, בדיוק כמו שאני לא הייתי מעלה על דעתי להכנס להריון כשזה לא מתאים לי. (וזה דרך אגב אחד הטיעונים שלו. הוא אומר שאין סיבה לעשות את זה דוקא עכשיו כי זה מתאים לי, אם זה היה הפוך היינו עושים את זה? הרי היינו מחכים עד שזה יתאים לי.. אז איך אני יכולה לכפות עליו כשזה לא מתאים לו..) הוא מצפה שמתישהו זה יתאים לו, מתישהו הוא ירצה ובגלל זה הוא לא מוכן סתם להוריד את הקונדום. זה מאד מתסכל אותי מצד אחד. מאד מאד. אבל מצד שני יש בזה את היתרון שלא נהיה במצב של הריון, לידה, הורות בלי מוכנות ונכונות מלאה שלו להתמודד עם זה. כשזה יקרה (במהרה בימינו, אמן) הוא יהיה לגמרי 'שם'.


[b]לב[/b] (2008-11-28T15:09:46):
[u]הורות בלי מוכנות ונכונות מלאה שלו להתמודד עם זה. כשזה יקרה (במהרה בימינו, אמן) הוא יהיה לגמרי 'שם'.[/u]

אני ממש מקווה בשבילך שזה יקרה כמו שאת חושבת. מה שאני נסיתי להגיד וכנראה לא העברתי טוב זה שאני לא חושבת שבן זוגי באמת היה רוצה ילדים גם אם הייתי מחכה עשרים שנה, כי כזה הוא... והנקודה היא שהוא גם אמר שהיה רוצה ילדים... אבל לא עכשיו. אותו דבר בדיוק קורה בקשר לילד שני עכשיו, אם הוא היה רוצה הייתי בשמחה עושה עוד ילד אבל בגלל שהוא לא רוצה עכשיו אני מוותרת. אני רק אישית מכינה את עצמי לזה שלא יהיה אף פעם עוד ילד כי כמו שאמרתי, אני חושבת ש"אני לא רוצה עכשיו" זה בעצם אצל אנשים מסויימים "אני לא רוצה."

מקווה שיצליח לכם כמו שאתם רוצים.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-28T15:22:30):
ג'ינג'ית,
מצטערת, בתור היותך עדיין ללא ילדים ועדיין (אני מקווה מאוד..) בלי נסיונות שווא מפרכים להיכנס להריון, אודה לך אם לא תאמרי לאופטימית דברים שאינם נכונים מדעית.

את לא רוצה ילדים עדיין? יופי לך.
עדיין, מעל גיל 34, 35 פוריות האשה יורדת משמעותית והסיכונים גוברים - לא דיעה שלי, אמת מדעית.

כן, ברור שיש נשים שנכנסות להריון בגיל 40, תודה לאל. ברור.
זה לא סותר.


ואני רק מנסה לעזור לאופטימית, כמו שעוזרים לי כל כך באתר הנפלא הזה.

אני ממש חושבת שהיא זקוקה (בגלל רצונה בילד) - לעצה של אנשים שיש להם כבר ילד, שמנוסים בזוגיות עם ילדים, כשאחד מבני הזוג לא ממש רצה ילד....
לא לעצות כמו שלך,
כך שאודה לך אם לא תעבירי עליי ביקורת.

את לא רוצה ילד. אופטימית - כן.
אל תשלי אותה.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-11-28T15:34:29):
אופטימית,
גם אני חושבת שיש משמעות לגיל.

כשאדם בן 30 אומר: אני לא רוצה ילדים כרגע" - יש עוד מספיק זמן לממש את זה.

כשאדם בגיל 40 (גיל העמידה, כן) - אומר את זה, מתוך ידיעה שהאשה שאיתו איננה בת 24 - זה סוג של אמירה סופית, בבחינת : "לא רוצה".

גם אני חושבת שאת עוצמת את עינייך מלראות, מקווה שזה יצליח לך ויהיו לכם ילדים במהרה.

אני מצטערת, לא מצליחה לתמוך על ידי עיוות של המציאות והבטחה שיהיה בסדר, אם לא נראה לי שזה המצב.

לפעמים צריך לעמוד באומץ ולהבין : זה מה יש לי, מה אני עושה עם זה?


[b]אנה[/b] (2008-11-28T15:38:07):
_גם לי לא ברור איך חתונה יכולה להכין ולקדם אותנו לקראת ילדים.
אנחנו מרגישים מחויבים אחד לשני במלוא מובן המילה. לא צריכים חתונה בשביל זה.
חתונה היא רק טקס._

חתונה היא ההצהרה שלכם כלפי העולם שאתם קושרים את גורלכם יחד.
האם את מוכנה להצהיר כלפי העולם שהוא גורלך גם אם הוא יגלה בסופו של דבר שאינו רוצה ילדים?
אם תציעי לו להתחתן האם הוא יסכים?
אני לא מדברת בהכרח על הטקס הדתי, באולם רב משתתפים. כל טקס שהוא הצהרה החוצה מול בני משפחה וחברים לגבי המחויבות שלכם אחד כלפי השני.

תראי חתונה זה גם לבדוק האם הוא באמת מרגיש מחוייב וגם תוכלי להסיח את דעתך לתקופה מסויימת מהתשוקה לילד וגם אולי יכניס אותו להלך רוח משפחתי יותר ופחות רווקי.




[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-28T15:46:11):
[u]אני מצטערת, לא מצליחה לתמוך על ידי עיוות של המציאות והבטחה שיהיה בסדר, אם לא נראה לי שזה המצב.[/u]
סליחה שאני שוב עונה בשם אופטימית, אבל חייבת להגיב:
אם את לא יכולה לכבד בקשה מפורשת של פותחת הדף,
אולי עדיף שלא תכתבי.
היא ביקשה במפורש לא לקבל תגובות כמו שלך. מה כל כך קשה?
שמרי את דעתך לעצמך וגמרנו, גם אם את חושבת שזה עוול ועיוות של המציאות.

[u]לפעמים צריך לעמוד באומץ ולהבין : זה מה יש לי, מה אני עושה עם זה?[/u]
ושוב, את מתעלמת מדבריה.
לי נשמע שהיא יודעת יפה את כל זה,
ואף אומרת שטורחים לנדנד לה את העניינים האלה בחייה הבלתי וירטואליים.
מה היא עושה עם זה? זה עניינה.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-28T15:50:23):
[u]זה סוג של אמירה סופית, בבחינת : "לא רוצה".[/u]
[u]גם אני חושבת שאת עוצמת את עינייך מלראות[/u]
אבל למה להיות כל כך קיצוניים? למה אם הוא אומר אני לא רוצה עדיין, לא רוצה כרגע, זה נשמע לך כמו אמירה סופית בבחינת "לא רוצה"?
לא יכול להיות שגם בגיל 40 הוא עדיין לא ירצה אבל שהוא כן יסכים בגיל 42 וירצה ממש בגיל 45? (סתם דוגמאות להמחשה כמובן).
כמו שיש נשים שכמהות לילד בגיל 25 ואחרות שמתחילות להרגיש את הכמיהה הזו בגיל 35. אצל כל אחד הקצב שונה. אני עצמי לא חשבתי על ילדים לפני 5 שנים. אני בעצמי קצת איטית ואני מרגישה את זה רק מהשנתיים האחרונות בערך (וככל שעובר הזמן זה הולך ומתעצם) האם אין אפשרות להאמין לו? שהוא כן רוצה ילדים אבל פשוט עדיין לא מוכן לכך?
אני לא חושבת שלנסות לראות איך פותרים את הסיטואציה בצורה חיובית (לכל הצדדים..) זה
[u]עיוות של המציאות והבטחה שיהיה בסדר[/u].

[u]חתונה היא ההצהרה שלכם כלפי העולם שאתם קושרים את גורלכם יחד.[/u]
אני לא מרגישה צורך להצהיר בפני העולם על כלום. אנחנו מצהירים אחד בפני השני שאנחנו קושרים את גורלנו יחד. מבחינתי זה מספיק.
[u]תוכלי להסיח את דעתך לתקופה מסויימת מהתשוקה לילד וגם אולי יכניס אותו להלך רוח משפחתי יותר ופחות רווקי.[/u]
זה אולי יותר בכיוון. גם אני התחלתי לחשוב על משהו דומה. בכיוון של לעבור דירה, מהדירה הנוכחית שהיא באמת יותר רווקית למקום בעל הלך רוח יותר משפחתי.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-28T15:55:32):
ושוב תודה לכל המגיבות ובעיקר לכל המגינות עלי @}
(בגלל תגובות כאלה היססתי הרבה זמן עד שפתחתי את הדף, היה לי ברור שזה נושא שמעורר ביקורת ואי נחת.
אבל אני שמחה שפתחתי בסופו של דבר. על כל תגובה קשה, אני מקבלת כמה רעיונות, עצות וזוויות חדשות, אז יוצא ששווה לי (-:).


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-28T16:03:58):
_חתונה היא ההצהרה שלכם כלפי העולם שאתם קושרים את גורלכם יחד.
האם את מוכנה להצהיר כלפי העולם שהוא גורלך גם אם הוא יגלה בסופו של דבר שאינו רוצה ילדים?_
יש עוד דרכים "להצהיר כלפי העולם",
וזה במקרה שיש לבני הזוג צורך להצהיר על משהו בפני מישהו.

[u]האם את מוכנה להצהיר כלפי העולם שהוא גורלך גם אם הוא יגלה בסופו של דבר שאינו רוצה ילדים?[/u]
מכירה הרבה זוגות שהצהירו הצהרות בפני העולם בכל מיני סוגים של טקסים,
ואחר כך לא רק שהתגרשו והפרו את ההצהרות,
אלא שגם הפרו הבטחות שהבטיחו זה לזה והתנהגו בנבזות, עם ובלי ילדים.
ההצהרה והטקס לא מבטיחים כלום, בעיקר למי שהסמליות מהסוג הזה לא מדברת אליו.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-28T16:04:57):
חי חי.
כתבנו ביחד ומסתבר שאנחנו חושבות כמעט אותו דבר...


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-28T23:14:53):
_אבל למה להיות כל כך קיצוניים? למה אם הוא אומר אני לא רוצה עדיין, לא רוצה כרגע, זה נשמע לך כמו אמירה סופית בבחינת "לא רוצה"?
לא יכול להיות שגם בגיל 40 הוא עדיין לא ירצה אבל שהוא כן יסכים בגיל 42 וירצה ממש בגיל 45? (סתם דוגמאות להמחשה כמובן).
כמו שיש נשים שכמהות לילד בגיל 25 ואחרות שמתחילות להרגיש את הכמיהה הזו בגיל 35. אצל כל אחד הקצב שונה. אני עצמי לא חשבתי על ילדים לפני 5 שנים. אני בעצמי קצת איטית ואני מרגישה את זה רק מהשנתיים האחרונות בערך (וככל שעובר הזמן זה הולך ומתעצם) האם אין אפשרות להאמין לו? שהוא כן רוצה ילדים אבל פשוט עדיין לא מוכן לכך?
אני לא חושבת שלנסות לראות איך פותרים את הסיטואציה בצורה חיובית (לכל הצדדים..) זה_
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. אז מה? זה עוזר במשהו? ואם כשכן יהיה מאוחר מדי? אז מה? להגיד יכול להיות שכן יעזור לך? לא. איך פותרים את הסיטואציה? אין לה פיתרון ממשי. אדם אחד רוצה השני לא. זה מה יש. זה מה שאורורה מנסה להגיד. וסליחה אם גם אני פסימית. אבל אולי תתני גם לדעות האלה לחלחל ותעמתי אותן מול הדעות האופטימיות. כי להתעלם מהדעות הפסימיות לא יקדם אותך.


[b][po]פלונית עכשיו[/po][/b] (2008-11-29T00:23:30):
לדעתי נישואין זו אינה הצהרה בפני העולם אלא קודם כל בפני עצמכם. אולי לפני הצעד של הבאת ילד לעולם, הייתי מנסה לברר מה העמדה לגבי נישואין ולא כדי להשכיח את נושא הבאת הילדים אלא כדי לברר עם עצמכם את מהות הקשר. אולי ה"תקיעות" שלו היא גם ממחויבות? אולי הוא לא בשל למחויבות ולאו דווקא בהקשר של ילדים?


[b]מכירה[/b] (2008-11-29T09:34:41):
[u]יש בזה את היתרון שלא נהיה במצב של הריון, לידה, הורות בלי מוכנות ונכונות מלאה שלו להתמודד עם זה.[/u]
כשחוששים להביא ילדים וזה טבעי בסך הכל
אין זמן מתאים לכך.

המוכנות להורות באה עם הילדים
צריך רצון
ואז הנכונות להתמודד באה מאליה
הורות זה אחד הדברים שאין אליו הכנה ממשית
צריך לחוות אותה.


[u]אני לא מרגישה צורך להצהיר בפני העולם על כלום. אנחנו מצהירים אחד בפני השני שאנחנו קושרים את גורלנו יחד. מבחינתי זה מספיק.[/u]

העולם לא חשוב אבל יש משהו בטקסים שחשוב לנו כבני-אדם
[b]אני מאמינה[/b] שטקסים (וכל אחד מציין אותם בדרכו) הם חשובים למבנה הצלם האנושי
זה חגיגי
זה שונה
זה מרגש
זה סוגר מעגל
פותח מעגל
נחרט בזיכרון המשותף והפרטי
זה שלכם
זה שלכם בחברת הסביבה היקרה לכם
והחשוב מכל:
זה מחייב אותך להגיע למקום אמיתי שלך עם עצמך (מדויק ככל האפשר) של החלטה
וזה מה שמקדם אותך לקראת החלטות נוספות
זה בניין שנבנה
וזו המכונות!
מוכנות ונכונות הם תהליכים
והחלטה להתחתן מקדמת את התהליך
חתונה לא יוצרת אהבה ולא יוצרת מחוייבות
חתונה מסייעת לנו
מעבירה אותנו פאזה
מעלה אותנו שלב בתהליכים אותנו חווים בחיים

חתונה היא כאילו מיותרת
כי אם לא מתאימים טקס החתונה עצמו לא משאיר אותנו ביחד
אך
הצהרה הדדית עם טקס כנראה עוזרת לנו לדייק עם עצמנו בהחלטות שלנו


[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2008-11-29T10:04:37):
לכל מי שרוצה לעזור מרוחב לב וחום הלב - זהו [po]דף תמיכה[/po]. הוא תוייג כך על ידי הקרוטונית בגלל הפתיחה המפורטת של אופטימית.
במורד הדף היא מוסיפה עוד.

אני מעתיקה לכאן את הפתיח של [po]דף תמיכה[/po] - גם אני צריכה ריענון.
(שמנה לב שיש כאן גם הצעה מה לעשות עם כל העצות הטובות והדעות המבוססות אשר לא מתאימות [b]כאן ועכשיו[/b] לאופטימית):
_דף תמיכה הוא "אזור מוגן" שבו אפשר לספר, לשפוך ולחלוק רגשות בלי חשש מביקורת ועימותים. אנא המנעו מויכוחים ודעתנות בדף המסומן כדף תמיכה – תוכלו להוסיף אותם לדף אחר שמיועד לדיונים בנושא.

כדי ליצור דף תמיכה בנושא כלשהו, תנו לו כותרת "תמיכה ב..." כשבמקום הנקודות מופיע שם הנושא. למשל, [po]תמיכה במיטה משפחתית[/po]? או [po]תמיכה בצמחונות[/po]?. בתוך הדף עצמו אפשר לכתוב במפורש: "זהו [po]דף תמיכה[/po]. לדיונים וביקורת ראו ..." כשבמקום הנקודות מופיעה כותרת של דף מתאים, כמו [po]מדור מיטה משפחתית[/po] או [po]צמחונות מול טורפנות[/po]?.

אם אתם מוצאים הערות ביקורתיות בדף תמיכה, אתם יכולים לערוך את הדף ולהעביר אותם לדף הדיונים בנושא. אם עוד לא קיים דף דיונים כזה, זו הזדמנות ליצור אותו.

דוגמא לדף תמיכה: [po]תמיכה בחינוך ביתי[/po].

דיון על הסיבות ליצירת המוסכמה הזאת אפשר למצוא ב-[po]חברתיות בצ'יק צ'ק[/po]._


[b][po]פסיכו ביולוג[/po][/b] (2008-11-29T13:18:33):
מעל כל מה שכותבות כאן או אולי מתחת לכל אלה קיימת ביולוגיה פשוטה :
ביולוגיה של הנקבה.
ביולוגיה של הזכר.
את , בהיותך נקבה , שעדיין פוריה, עוברת קידוד יומיומי/שבועי/חודשי למטרת הבאת צאצאים . הקידוד גובר כאשר מתקיימים שני תנאים :
1)בחרת את האב לילדייך .
2) את מתגוררת איתו מתחת לאותה קורת גג.
במצב הזה כל המערכת ההורמונלית באמצעות אברי החישה , העור , חוש הריח , הטעם , מגוייסת להגשמת ההפריה . כל המערכת מצפה להגשמתה ובגלל זה אי-הגשמה גורם לך סבל כל כך נורא . כלומר קודם כמיהה ואז הסבל הנורא.
הבנזוג , בהיותו זכר אשר עדיין פורה , מצא ובחר את הנקבה הטובה לצאצאיו - אין שום מערכת ביולוגית אשר מצפה ממנו לדבר אחר חוץ מאשר להמשיך ולהזדווג איתה. אין לו מושג על הסבל שלך אחרת הוא לא זכר
אני נותן לבנזוג את הקרדיט שאילו הבין וידע את סבלך היה נוקט בדרך המתאימה . אין לו מאיפה להבין את זה כי הכל מתערבב עם מושגים מעולם הרגש , המוסר , השוויון , האחריות , הרצון האישי וכד'..
דברו שפה פשוטה . דברו פסיכוביולוגיה.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-29T17:24:18):
פסיכו ביולוג, תודה.
נקודת מבטך מרתקת.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2008-11-29T17:37:24):
אולי אפשר להעביר את כל החלק על חתונות לדף מתאים בהתאם לדיון שמתפתח ויתפתח.
בכל אופן מרגישה צורך להגיב על דברים שנאמרים פה כי הם מעניינים אותי ונוגעים להשקפת עולמי.

_זה חגיגי
זה שונה
זה מרגש
זה סוגר מעגל
פותח מעגל
נחרט בזיכרון המשותף והפרטי
זה שלכם
זה שלכם בחברת הסביבה היקרה לכם
והחשוב מכל:
זה מחייב אותך להגיע למקום אמיתי שלך עם עצמך (מדויק ככל האפשר) של החלטה
וזה מה שמקדם אותך לקראת החלטות נוספות
זה בניין שנבנה
וזו המכונות!
מוכנות ונכונות הם תהליכים
והחלטה להתחתן מקדמת את התהליך
חתונה לא יוצרת אהבה ולא יוצרת מחוייבות
חתונה מסייעת לנו
מעבירה אותנו פאזה
מעלה אותנו שלב בתהליכים אותנו חווים בחיים_

מכירה יקרה,
אני מבינה שזו נקודת מבטך ואף טרחת להדגיש שכך [b]את[/b] מאמינה,
אז אנא אל תראים בדבריי ביקורת אלא נקודת מבט נוספת.
ובכן, אני כופרת מכול וכול ברשימה הנ"ל.
אני מסכימה שהדברים מדברים לאנשים רבים ואף רואה את התועלת בטקסים בעבור מי שמרגיש כך
(וגם שמחה לחגוג כל חתונה של חבר או חברה).
אבל בעולמי, אין לכך מקום. חלק מהסיבות שהבאת הן מבחינתי מאולצות,
חלקן פרי מוסכמות חברתיות שאינני מסכימה עמן או שאבד עליהן הכלח מבחינתי, חלק מהדברים פשוט אינם תואמים את השקפת עולמי הנפשית-מנטלית (יש שיקראו לה רוחנית) וכן הלאה.

אני חושבת שמה שאולי מקפיץ אותי קצת זה הצורך "למכור" את העניין.
נתקלתי בזה רבות בחיי שלי כשהבינו סביבי שאין לי כל כוונה להתחתן.
יש אנשים שזה פשוט לא בשבילם, שזה אפילו מקומם אותם או מרגיש להם מאולץ.
רוב האנשים נוטים לקרוא בכזו סיטואציה בעיה במערכת היחסים, חוסר רצון להתחייב ועוד כהנה וכנה צרות.
האם לא ייתכן שזוג פשוט לא ירגיש צורך להתחתן?!
מבלי שיהיו לזה השלכות הרות אסון על מערכת היחסים שלהם?
כמו שאני מבינה את החשיבות שיש לטקס ולחתונה בעבור זוגות מסוימים,
הייתי מצפה שאנשים יהיו פתוחים לרעיון שאפשר גם בלי, וזה לא נורא.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-29T21:01:09):
[u]אבל אולי תתני גם לדעות האלה לחלחל ותעמתי אותן מול הדעות האופטימיות. כי להתעלם מהדעות הפסימיות לא יקדם אותך.[/u]
אמרתי כבר מספר פעמים. אני לא מתעלמת מהדעות הפסימיות, אני מתמודדת איתן לא מעט במציאות חיי ברמות שונות ובמובנים שונים. אפשר לומר אפילו שאני עוסקת בעיקר בהן. בגלל זה אני לא מרגישה צורך לדון בהן גם כאן. דוקא בגלל שדרכי ההתמודדות ה'אופטימיות' (שמציעות פתרון חיובי ומקובל על כל הצדדים) נדירות יותר, ודוקא בגלל שאני מרגישה שאני לא מספיק עוסקת בהן החלטתי לפתוח את הדף הזה ולעסוק בכך כאן.
אין לי צורך לדון (ולדוש) כאן שוב ושוב בבעיתיות שבמצב שלי, בבעיתיות שבהתנהגותו של בן זוגי ובאופציות הפסימיות שיכולות לנבוע מכך. אני לא מתעלמת ולא 'בורחת' ולא שאננה ולא תמימה. אני פשוט לא רוצה לעסוק בכך כאן. זה הכל. תודה.

לגבי שאלת החתונה, זה כבר משהו אחר. אני לא בטוחה שצריך להעביר את הדיון על כך מכאן, כי אני מבינה את ההקשר שנוצר (גם אם כמו [po]אני רק שאלה[/po] לא תמיד מסכימה איתו). בגדול אני יותר בדעה שהביאה [po]אני רק שאלה[/po]. אני לא חושבת שיש קשר בין חתונה לבין רצון בילד משותף. אני לא חושבת שחוסר ענין בחתונה מעיד או קשור בהכרח למחויבות. אני מרגישה שאני ובן זוגי מחויבים אחד לשני במאה אחוז ובכל הרמות. אבל אני בכל זאת אחשוב על זה עוד קצת ואראה האם בדרך זו או אחרת חתונה יכולה לשרת אותי במטרתי להקים משפחה עם בן זוגי (או בכל מובן אחר) או שבאמת זה רק מן הלך רוח נורמטיבי שמאד קשה להשתחרר ממנו.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-11-29T21:03:13):
[u]פסיכו ביולוג[/u]
אכן נקודת מבט מענינת.
[u]דברו שפה פשוטה . דברו פסיכוביולוגיה.[/u]
אפשר פירוט?


[b]לירי[/b] (2008-11-29T22:35:41):
[u]דברו שפה פשוטה . דברו פסיכוביולוגיה.[/u]
יש ספר מעניין בנושא הזה של אבולוצייה ופסיכולוגיה ומין
"מלחמת הזרע"


[b]אנה[/b] (2008-11-30T06:50:17):
[u]אבל אני בכל זאת אחשוב על זה עוד קצת ואראה האם בדרך זו או אחרת חתונה יכולה לשרת אותי במטרתי להקים משפחה עם בן זוגי (או בכל מובן אחר) או שבאמת זה רק מן הלך רוח נורמטיבי שמאד קשה להשתחרר ממנו.[/u]

האם זוג ללא ילדים גם נחשב בעיניך למשפחה או שרק עם בוא הילדים אתם מבחינתך בעצם הופכים למשפחה?

תראי עניין החתונה הוא כמובן לא חובה. אפשר להסתכל עליו כעל טקס מעבר (rite of passage). יש השפעה פסיכולוגית לטקסי מעבר. השפעה שאולי תהיה רצויה עבורכם.


[b][po]פסיכו ביולוג[/po][/b] (2008-11-30T09:27:43):
_דברו שפה פשוטה . דברו פסיכוביולוגיה.
אפשר פירוט?_
למה את מתכוונת ?


[b]חוחית[/b] (2008-12-01T02:05:16):
במשך שבוע נמנעתי מלהכנס לכאן.
ידעתי שהדף הזה ידבר אלי, אפילו קצת יותר מדי אולי,
אין לי עצות בשבילך, רק הזדהות גדולה.
מאוד נגעו בי הדברים שכתבת לאורך כל הדף (כמה שהצלחתי לעקוב), כל כך מבינה את הרצון לא ללחוץ ויחד עם זה לקרב אותו לתהליך.
קל להגיד להרפות מזה, קשה מאוד לביצוע.
אני "קיבלתי" מבן הזוג הסכמה עקרונית להרות בקרוב, מה זה בקרוב? קשה לדעת, קשה לו להגיד, הוא מאוד רוצה ילדים בגדול אבל מתקשה "לקפוץ לבריכה של הגדולים".
מבחינתו אין לחץ, מבחינתי כל יום שעובר הוא פספוס, ולא בגלל הגיל (במקרה שלי) אלא בגלל הכמיהה, ההשתוקקות הבלתי מרוסנת. מאוד מתחברת למה שכתב [po]פסיכו ביולוג[/po], הכמיהה הזו מקודדת אצלנו בתאים, אצלם הדברים עובדים אחרת.
אני הראשונה שמייעצת בכל הזדמנות לתת לדברים לקרות בזמן שלהם, מבחינתי הזמן להרות הגיע כבר מזמן...
(())


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-12-01T10:39:19):
אם עצותיי פוגעות אז לא אכנס לכאן, לא מבינה איך זה שפותחים דף ומבקשים לשמוע דברים שאין במציאות.

תסלחו לי, כולכם, איך אפשר לקרב אדם בן 40 לנושא שהוא לא מעוניין בו? נו, באמת.

ולמה בכלל נכנסתי?
כי אתמול הייתי בבריתה של ילדה מתוקה בת שלושה חודשים,
שנולדה לאם לראשונה בת 42 ולאב בן 60 פלוס עם נכדים משל עצמו.

אז הזוג הזה ביחד למעלה מעשר שנים, ורק לפני שנה ומשהו נתן את הסכמתו סוף כל סוף להביא ילד.

עליי לציין שזו הפריה? שזה מזל גדול מאוד? שזו הילדה הראשונה והיא לא חושבת שיהיו עוד?
שכל הזמן שלא נתן את הסכמתו היה בכי ומתח ביחסים?

שכל אחד יעשה מה שטוב לו, מצטערת אם פגעתי במישהו.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T10:59:11):
אתמול היה לי קשה. היה לי קשה באופן כללי והיה לי קשה להכנס לדף הזה.
ונכנסתי עכשיו כדי להגיד [po]ש קל[/po] להגיד להרפות מזה, קשה מאוד לביצוע._ (תודה חוחית).
אמנם החלטתי להרפות אבל אני פשוט לא מצליחה. מעלה את זה בצורות שונות בתקשורת עם בן זוגי (גם אם לא בצורה ישירה) ובעיקר לא מצליחה להרגע. וכמובן שהאנרגיות האלה קיימות באויר ובסך הכל יש אוירה מתוחה גם אם לא כל רגע ורגע. אני מרגישה שהוא מתרחק ממני. אני מרגישה שאני יוצרת את הריחוק הזה עם כל הלחץ (מעל פני השטח ומתחתיו) שאני מקרינה אליו.
בימים האחרונים הייתי בכמה מפגשים עם חברות וכל פעם נושא ההריון עלה כי אנחנו בגיל הזה.. יש לי כמה חברות במצבים שונים של התהליך וכמובן שדיברנו עלי והיה לי נורא קשה. אני שומעת את עצמי מנסה להסביר את עמדתו הבעייתית של בן זוגי, מתפתלת מול ההתנגדויות שכל הסיטואציה הזו מעלה, ממש לא מצדיקה אותו אבל כל הזמן מתגוננת בנסיון להסביר אותו, להסביר את עצמי..
חברה אחת שלי אמרה במפורש כנראה את מה שכולם חושבים (גם כאן בדף הזה) שאי אפשר ככה יותר, שאני מוותרת על עצמי ושהגיע זמן האולטימטום.. זו לא הפעם הראשונה כמובן, שיחות כאלה יש כל הזמן, אבל משהו אתמול ערער אותי לגמרי ובכיתי כל הדרך הביתה.
כך שאני ממש ממש לא מצליחה להרפות. וממש לא מצליחה לשלוח אנרגיות חיוביות ואמונה.
אני מבואסת מהריחוק שנוצר בינינו.
ובעיקר אני מרגישה בדידות מאד גדולה.
מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת ושאף אחד לא מאמין בי (ובו) באמת (כולל אני בעצמי).
אני חסרת אונים. פשוט לא יודעת מה לעשות..


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T11:05:57):
[u]אם עצותיי פוגעות אז לא אכנס לכאן[/u]
כבר הבהירו לך יותר מפעם אחת שהעצות שלך פוגעות...


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-12-01T11:07:33):
הי מנסה...מה עם תמונה? שמת כבר?
ובכלל אמרת שזו דירה רווקית. אולי תשקיעי בה ותהפכי אותה לדירה זוגית משפחתית?
כואב לי לקרוא את מה שכתבת, אשמח לעזור לך.


[b]פלונית[/b] (2008-12-01T11:15:33):
אני חושבת שהחלטתו של בן הזוג באמת לא תלויה בך כרגע. הוא מודע לכל הנתונים, ולדעתי אין איזה טריק או טיעון מנצח שיקרב את החלטתו. אני אישית נגד אולטימטומים. אם מגיעים למצב של אולטימטום אז משהו משובש מלכתחילה, ובו צריך לטפל. אני הייתי שואלת את עצמי האם אני מעוניינת להשאר איתו בכל מקרה, גם בלי ילדים. אם התשובה חיובית, אז פרט אולי לחשש מאי נוחות של הכניסה עצמה להריון בגיל מאוחר אם וכשתהיה, אין לך סיבה ללחץ מיוחד דוקא עכשיו. אם התשובה שלילית, חבל על כל דקה שאת נשארת איתו. זה מצב שעלול לקחת עוד שנים, ולא מובטח שישתנה.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T11:20:57):
[po]או רורה[/po],
זו חכמה מאד קטנה לכתוב דברים קשים (על גבול הבוטים או הצינים או לא יודעת מה) ובסוף לכתוב שאת מצטערת אם הדברים שלך פוגעים.
כן הדברים שלך פוגעים, פחות התוכן, ויותר הנחרצות.
את לוקחת את הסיטואציה המורכבת שאני מתארת ומשטיחה אותה. הופכת אותה לברורה, חד מימדית, כאילו שאת יודעת הכל, כאילו שיש רק דרך אחת נכונה או תשובה אחת לכל הסיפור הזה.
[u]תסלחו לי, כולכם, איך אפשר לקרב אדם בן 40 לנושא שהוא לא מעוניין בו? נו, באמת.[/u]
למה לנסח בצורה שיפוטית כל כך?
ולמה את מתעלמת ממה שאני מסבירה שוב ושוב?
אני לא אומרת שהוא לא מעונין בנושא. הוא כן מעונין בו, הוא חושב עליו ומתעסק בו לא מעט.
הוא פשוט עוד לא מוכן. עדיין (לא יודעת איך להדגיש את המילה) לא רוצה.
הוא לא אומר שהוא לא רוצה, הוא לא אומר שהוא לא מעונין, הוא לא אומר שהוא שזה לא יקרה.
הוא אומר שהוא רוצה, הוא אומר שהוא מעונין, הוא אומר שזה יקרה.
הוא רק לא יודע להגיד מתי. מדובר פה על עיתוי (שוב לא יודעת איך להדגיש את המילה).
נכון יש פה בעיה. ענקית. אני לא אומרת שלא. לא מתעלמת ממנה ולא מכחישה.
אבל את מבטלת את מה שאני אומרת פה כי זו לא העמדה שלך שאת חושבת שהיא העמדה היחידה וגם הצודקת.
ולא רק שאת עושה את זה, את עושה את זה גם בניסוחים לא נעימים ועל גבול המזלזלים.
לדעתי זו יומרה ויוהרה (ואני מצטערת שאני קצת בוטה ונחרצת עכשיו) וחוסר כבוד. וזה מאד לא נעים לי.

שוב, אני יודעת שהכל מכוונות טובות, אני מודה לך שאת מנסה לעזור ולפקוח את עיני ולא יודעת מה.
אני רק חושבת שאפשר לעשות את זה בצורה יותר מכבדת ופחות מבטלת.
תודה.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T11:29:31):
[u]מה עם תמונה? שמת כבר?[/u]
עוד לא. תודה על התזכורת.
[u]אולי תשקיעי בה ותהפכי אותה לדירה זוגית משפחתית?[/u]
איך הופכים דירה לזוגית ומשפחתית. זו באמת דירה שלו ואני עברתי לכאן לפני שנה ומשהו. הוא גר כאן שנים לבד לפני כן.
בחדר השינה שלנו אין כרגע כלום על הקירות.
את חושבת שצריך לתלות שם תמונות? ואם כן, איזה?
תודה על הצעת העזרה@}

[u]אני הייתי שואלת את עצמי האם אני מעוניינת להשאר איתו בכל מקרה, גם בלי ילדים.[/u]
זאת שאלה ממש קשה. אין לי תשובה מגובשת. אני חושבת שאני נוטה ללא, כי כרגע אני כל כך רוצה ילדים. מצד שני אני כרגע גם ממש לא במצב של לוותר עליו. יכול להיות שאת צודקת שברגע שאני אענה על השאלה הזו אני אוכל להרגיש יותר שקט.



[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T11:45:11):
[u]אני לא אומרת שהוא לא מעונין בנושא. הוא כן מעונין בו, הוא חושב עליו ומתעסק בו לא מעט[/u]
[u]הוא פשוט עוד לא מוכן. עדיין (לא יודעת איך להדגיש את המילה) לא רוצה.[/u]
ככה את מפרשת את זה ואחרים מפרשים את ה"לא מוכן" כלא רוצה. מי צודק?
_הוא אומר שהוא רוצה, הוא אומר שהוא מעונין, הוא אומר שזה יקרה.
הוא רק לא יודע להגיד מתי. מדובר פה על עיתוי (שוב לא יודעת איך להדגיש את המילה)._
זה לא עולה כלום להגיד שאני רוצה לקפוץ בנג'י. אז מה? זה אומר שאני באמת רוצה? לא. מילים כמו חול ואין מה לאכול.
[u]ולא רק שאת עושה את זה, את עושה את זה גם בניסוחים לא נעימים ועל גבול המזלזלים.[/u]
נראה לי שמישהו פה מנסה לפתוח לך את העיניים ואת מתנגדת. זכותך.
[u]לדעתי זו יומרה ויוהרה (ואני מצטערת שאני קצת בוטה ונחרצת עכשיו) וחוסר כבוד. וזה מאד לא נעים לי.[/u]
לא חושבת שהיתה פה כוונה להתנשא מעלייך או משהו כזה. ממש לא. היא פשוט אומרת את דעתה. היא פשוט מרגישה שהיא לא מצליחה להגיע אלייך ולכן אולי הנימה וה"טונים" מתלהטים. היא בשלה ואת בשלך.
אם את חושבת שהוא רוצה והוא פשוט עוד לא מוכן, ואת לא רוצה לשמוע שבעצם הוא לא מעוניין אז אין טעם בפתיחת הדף. הכל יסתדר, עוד שנה, חמש, עשר הוא ירצה. אז מה הבעיה בעצם? אה, הבעיה שהוא לא מתחשב בגיל שלך. נו, אז אם ככה הוא לא באמת רוצה אם הוא מוכן לקחת סיכון שלא תוכלו. או שבעצם אין בעיה כי אחות של השכנה של המוסכניק ילדה בגיל 50 עם הפרית מבחנה.
מצטערת שאני לא נעימה כמו אורורה אבל את פשוט מוציאה את זה ממני. כיוון שאני לא מסוגלת להתאפק ובאמת לא רוצה לפגוע אז גם אני אפסיק לכתוב כאן. תישארי רק עם הדעות "התומכות".


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T11:47:58):
[u]אם את מאוד רוצה ילדים עכשיו, אוליי פשוט תחליטי שאת עושה ילדים - ותתני לו את האופציה להיות האבא או שלא? אני יודעת שזה נשמע קצת הזוי, אבל אוליי זה קצת יבהיר לו את מצבך ויגרום לו לקחת עמדה ברורה יותר בנושא.[/u]
את גאון. כל הכבוד. אני מציעה למנסה להיות אופטימית לחשוב טוב על התשובה הזאת. שרון, התעלית על כולנו, באמת. לא הייתי חושבת על הצעה כל כך טובה (ממש בהתפעלות ולא בציניות אם יש מישהו שהבין לא נכון, אני באמת מתפעלת).




[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T12:12:12):
גם אנחנו היינו שם :-)
ואצלינו פשוט התנהל מו"מ ארוך ומלא דמעות כשיום אחד הוא אמר עדיין לא, ואני פשוט שאלתי - אז מתי כן? ולא הסכמתי לקבל את התשובה "כשאהיה מוכן".
הסברתי שמוכנות זו תוצאה של תהליך ושאם הוא יגיד עכשיו שעוד X זמן הוא יהיה מוכן זה יקרה, אם לא אז לא.
אבל זה בעלי, הוא מאלה שאף פעם לא מאחר, אצלו דדליין זה דדליין ואני ידעתי שאם יהיה לו תאריך יעד אז הוא יעשה את התהליך הנפשי הדרוש.
גם חשבנו שאם תהיה לו שליטה על מתי, זה יוריד את עניין הכפיה..
הוא אמר אז - עוד שנה וחצי, התמקחנו והגענו לשנה. במהלכה נסענו קצת לטייל והוא סיים עבודה גדולה שהיה צריך לסיים. היום הקטנצ'יק בן שנה ושמונה, אבא שלו שמח איתו מאוד (וגם אני, מאוד!!).
הבעיה - אני נורא רוצה והוא עוד לא מוכן ל...ילד שני... אז שוב אנחנו במו"מ. (בלי דמעות ודרמות האמת, רק דיון על מתי נכון לנו).
בקיצור - אצלינו עבד ועובד שקיפות עניינית ופתיחות


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T12:12:42):
[u]אם את מאוד רוצה ילדים עכשיו, אוליי פשוט תחליטי שאת עושה ילדים - ותתני לו את האופציה להיות האבא או שלא?[/u]
הצעתי לו משהו דומה. לעשות ילד, איתו. ושהוא יחליט כמה ומתי הוא מעורב בגידולו. כלומר הכוונה היתה שאני אסיר ממנו את הציפיות לגידול ילד כרגע. אני מוכנה בשלב זה לקחת את כל האחריות וכאילו לגדל את הילד לבד. והוא יחליט מתי הוא מצטרף, באיזה מינונים ובאיזה היבטים. אפשר גם לנסח את זה בצורה ברורה וכתובה כדי שזה יהיה ברור אחר כך.
זה פתרון בעיתי כי הוא לא כל כך אפשרי לביצוע. כלומר אם אנחנו נשארים במערכת יחסים זוגית. אז לא דיברנו על זה הרבה. אולי אני צריכה לחזור לחשוב על זה.
בהצעה שלך התכוונת לעשות ילדים איתו או בדרכים אחרות?


[b]צפריר[/b] (2008-12-01T12:37:16):
_לי נדמה שאת צריכה "להרפות" הוא לא יכול לשמוע אותך - כל אמירה שלך מכניסה אותו למצב התגוננות
ניסיתי. זה לא עבד. כשאני מרפה, גם הוא מרפה. פשוט לא חושב על זה ואנחנו יכולים לעבור חיים שלמים בלי שום התקדמות._
מנסה,
אם את מרפה על מנת להשיג איזושהי תוצאה, את לא באמת מרפה אלא עושה תרגיל, ומתוך כך, תרגיל כזה לא מצליח.
לכן, על מנת להרפות, קחי לעצמך תקופה זו של שלושה חודשים, החל מהיום, ובתקופה זו הרפי את מהנושא, והתמקדי בכל אשר יחסר לך מתחילת ההריון המיוחל אי אז בעתידך.
כלומר, צאי לבילויים, השתוללי, צאי למסיבות, לטיולים, חיי את חייך בשמחה ובהתלהבות, היי מינית, היי שמחה בתכלית, לשם השמחה עצמה, כשאת מניחה לכל נושא הפריון במובן של ציפיות, ועדיין נהנית הנאה צרופה מיחסי מין, ומכל סממן של הנאה בחייך.

לא מניחה שם ציפיות להשתנות מצידו שכן הבעיה איננה אצלו, ההשתהות איננה אצלו וחוסר ההחלטיות איננו אצלו.
שכן, הוא מבחינתו, הודיע לך כבר בעבר שאינו פוסל רעיון של הורות, עם זאת, לא עכשיו.
אמירתו ברורה וחד משמעית, ואם נמצאת מי שאת חשה שעכשיו הוא הזמן להריון ולילד, מתוך כבוד ואהבה מניחה לאהובך הזה, ולא כופה על עצמך את הרעיון הזה שבשל צרכייך את, להעניק ילד זה לעולם, מותר לך לצאת באיזושהי מניפולציה, איזשהו תמרון על מנת לזכות בזרעו, של מי שלא שלם עם פריונו המעשי.

כל צורה אחרת של הסבר או תירוץ או הצדקה, או ניסיון לחנך או פיתוי, אינם מן העניין אם אכן אהובה עלייך הדמות הזו, דמותו המתהרהרת, המתמרמרת, או השמחה.

אלה לא קשורים אלייך ואין זה מתפקידך לשנות אותו או את עמדותיו.

שמחי בחייך, והתבונני על האפשרות הזו של - לעולם לא תהרי לאיש הזה, לעולם לא יסכים, או לחילופין יתגלה כעקר.
מה אז?

זו שאלת השאלות, ולא איך תוכלי לגדל ילד שאביו לא מעוניין להרות, לא בוחר בכך ולא מעדיף כך.

תודה רבה.

<שלם>


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T12:43:28):
אוף כתבתי תשובה ארוכה [po]לפלוני אלמונית[/po]. וזה נמחק.
אני אכתוב שוב בקיצור כי אין לי כוח לשחזר הכל.
[u]זה לא עולה כלום להגיד שאני רוצה לקפוץ בנג'י. אז מה? זה אומר שאני באמת רוצה? לא. מילים כמו חול ואין מה לאכול.[/u]
בן הזוג שלי לא אומר דברים סתם. ואולי בגלל זה אני המצב שלי נשמע כל כך בעייתי. אנשים אחרים כבר היו משחררים איזו הבטחה עמומה, הצהרה כלשהי או משהו רק כדי להרגיע ולהשקיט את הצד השני או לשחרר קצת לחץ. בן הזוג שלי לא אומר משהו שהוא לא יכול לעמוד מאחוריו במאה אחוז. זה לפעמים משגע ת'שכל ולפעמים קשה מנשוא (כמו עכשיו) אבל לפחות אני יכולה להיות בטוחה שמה שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ולכן אם הוא אומר שהוא מעונין ורוצה. הוא מעונין ורוצה. הוא לא היה אומר את זה אם זה לא היה נכון.
[u]נראה לי שמישהו פה מנסה לפתוח לך את העיניים ואת מתנגדת. זכותך.[/u]
אמרתי כבר לפני כן. לא צריכה שיפקחו לי את העיניים. העיניים שלי כבר פקוחות. אני יודעת הכל. אין טעם לדוש בזה שוב ושוב. זה כמו לדרוך על יבלת. לא מקדם אותי לשום מקום.
[u]אם את חושבת שהוא רוצה והוא פשוט עוד לא מוכן, ואת לא רוצה לשמוע שבעצם הוא לא מעוניין אז אין טעם בפתיחת הדף.[/u]
מסקנה מוזרה. יש המון דברים שאפשר להגיד על הסיטואציה שבה אני נמצאת ואכן שמעתי כמה דברים מענינים, זויות הסתכלות חדשות וגם רעיונות פרקטיים. מי שמוכן לקבל את העובדה שיש גם גוונים ולא רק שחור לבן יכול לחשוב ולהגיד אולי עוד כמה דברים חוץ מ-אם הוא עדיין לא רוצה סימן שהוא לא מעונין סימן שאין סיכוי, יאללה ביי לקום וללכת. כמו איזה נוסחה מתמטית. אני לא בתוך נוסחה מתמטית, אני בתוך סיפור ארוך ומורכב.
קיבלתי המון ממה שנכתב בדף הזה. ואני שמחה שפתחתי אותו.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-01T12:46:14):
[po]פלוני אלמונית[/po] שגם היתה שם, תודה!@}
נשמע שהיה לכם מספיק זמן לכל המשא ומתן הזה ושלא היית בכזה לחץ.
אני מסכימה אתך שמה שעובד זה שקיפות ופתיחות וכעקרון גם אצלנו התקשורת היא כזו.
כרגע המצב כל כך טעון שזה לא מצליח כבר להיות כל כך פשוט וברור.
[u]גם חשבנו שאם תהיה לו שליטה על מתי, זה יוריד את עניין הכפיה..[/u]
זה משפט חשוב. אני הולכת לחשוב על זה. תודה.



[b]מזדהה[/b] (2008-12-01T14:01:02):
סיטואצית חיים אחרת לגמרי,זו שאני חיה בה,אך גם דומה.
אני משתוקקת לילד,רוצה בכל מאודי,הריון לחוות, ואחריה לידה וכמובן התינוק שיהיה של שנינו באהבה.זה הדומה.
השונה הוא שבטח לרבים פה בטח זה ייראה משמעותי זה הגילאים. אנחנו שנינו בני 29. אני כבר קרוב לשנה מנג'סת,והוא "עוד מעט,עוד מעט" "אוטוטו".גם אני מרגישה שזה בוער בעצמותיי,וכמה זמן עוד אוכל להשקיט את המקום הזה, של ממש כואב לי בגוף מרוב שאני רוצה.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-12-01T15:02:31):
[po]שרון ס[/po], את אשה חכמה.
בעצם, מה שאת מציעה לאופטימית זה לקחת את האחריות והשליטה לידיים שלה, בבחינת: "אני רוצה ילד. בוא נראה איך מממשים את זה איתך".
יופי. לא הייתי חושבת על זה לבד.

אופטימית,
אני חושבת שאת פשוט לא רוצה לשמוע שום דבר שלא מתאים לך על בן זוגך, את אוהבת אותו ורוצה להיות איתו וזהו.
אז באמת איפה הבעיה? תקבלי אותו עם כל הטוב וכל הרע, ותהיי מאושרת במחיצתו.

לא התכוונתי להיות שיפוטית, בטח ובטח לא מתנשאת, על מי ואיך אני יכולה להתנשא בכלל?
הרי אני הייתי במקום של בן זוגך פעם, ובגלל זה הרשיתי לעצמי לומר מה שאני חושבת שהוא ראייה אובייקטיבית של המציאות. זהו.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-12-01T15:32:42):
ולפלונית, שזורקת לי כל הזמן מהצד...

לא מגיבה לפלוניות בדרך כלל, בזה לזה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T16:51:13):
[u]דוגמא מדוייקת להתנהגות מתעללת, ראי דף [po]סימנים להתעללות בזוגיות[/po]? . כדאי לזהות התנהגות מתעללת כדי לדעת להפסיק אותה.[/u]
פחחחח. עוד מעט תגידי שילד שלא יושב בשקט סובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות ומבוגר שאין לו מצב רוח סובל מדיכאון. נו באמת.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-01T17:02:27):
[u]שמוכן לקבל את העובדה שיש גם גוונים ולא רק שחור לבן[/u]
שחור ולבן? נדמה לי שאין דבר כזה חצי ילד כמו שאין חצי הריון. או שעושים או שלא.
_ואצלינו פשוט התנהל מו"מ ארוך ומלא דמעות כשיום אחד הוא אמר עדיין לא, ואני פשוט שאלתי - אז מתי כן? ולא הסכמתי לקבל את התשובה "כשאהיה מוכן".
הסברתי שמוכנות זו תוצאה של תהליך ושאם הוא יגיד עכשיו שעוד X זמן הוא יהיה מוכן זה יקרה, אם לא אז לא._
כל הכבוד לך. גם זה רעיון מצוין. אני מקבלת פה תובנות חדשות לחיים. תודה. את ושרון היחידות שהצעתן משהו עם "בשר" משהו שמנסה להיות אופטימית יכולה לקחת איתה ולישם.
_התכוונתי לכך שבעצם את אומרת - אני מתכוונת להיות אמא לילדים. זו ההתפתחות העתידית שלי, שכבר התחילה בהחלטה שלי שבקרוב אכנס להריון. אתה יכול לבחור להמשיך איתי הלאה בדרך הזו, או להחליט שהקשר איתי לא מתאים לך יותר.
אם אתה בוחר להמשיך איתי, נוכל לשבת ולדבר על איך מתאים לשנינו לחוות הורות, האם נגור יחד או לא, האם אחד מאיתנו לוקח יותר אחריות על גידול הילד_
כל מלה.
_ולפלונית, שזורקת לי כל הזמן מהצד...
לא מגיבה לפלוניות בדרך כלל, בזה לזה._
נו, לא צריך לקחת את זה כל כך קשה, אפשר לחשוב שאורורה זה שמך האמיתי. ואני לא זורקת מהצד אלא דווקא מקדימה מאוד :)
_אני חושבת שאת פשוט לא רוצה לשמוע שום דבר שלא מתאים לך על בן זוגך, את אוהבת אותו ורוצה להיות איתו וזהו.
אז באמת איפה הבעיה? תקבלי אותו עם כל הטוב וכל הרע, ותהיי מאושרת במחיצתו._
זה בדיוק מה שאני אמרתי.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-12-01T17:50:35):
_איך הופכים דירה לזוגית ומשפחתית. זו באמת דירה שלו ואני עברתי לכאן לפני שנה ומשהו. הוא גר כאן שנים לבד לפני כן.
בחדר השינה שלנו אין כרגע כלום על הקירות.
את חושבת שצריך לתלות_
קודם כל כשאין כלום על הקירות לפעמים זה מדגיש שאין כוון בחיים.
הייתי שמה בחדר השינה תמונות של סימבולים זוגיים (לא פרפרים!!!) או זוג מאוד מאוהב. לפני שאת תולה
ספרי לי ונראה אם זה מתאים.
האם חדר השינה מרגיש אינטימי? או שזה רק מקום לישון? האם הוא מושקע? האם יש תחושה
שיש אהבה בחדר? נניח וילון נעים, אהיל רך, שטיח, וכו'...
בחדר השינה לא הייתי שמה כמובן תמונה של ילדים. לא מתאים. אבל כן לחפש תמונה משפחתית
כמו שהמלצתי בהתחלה. שימי לב שכל המופיעים בה מאושרים ושבעי רצון.
חוצמזה עוד משהו בחדר השינה, שימי לב שיש דברים בזוגות נניח שתי שידות תואמות ליד המיטה וכו.
יאללה לעבודה. כדאי לך.


[b]פלונית[/b] (2008-12-01T18:00:29):
[u]אם את מאוד רוצה ילדים עכשיו, אוליי פשוט תחליטי שאת עושה ילדים - ותתני לו את האופציה להיות האבא או שלא?[/u]
אני לא רואה איזה טוב יכול לצאת מזה מבלי שתחליטי ראשית האם את רוצה להשאר עם בן זוגך בכל מקרה או לא. הרי כל הדילמה היא שאת רוצה בילד [b]איתו[/b]. מה שונה ההצעה הזאת מאולטימטום? תעשה איתי ילד או שאלך לבנק הזרע? האם את באמת מוכנה לעזוב אותו עכשיו ולחפש אבא אחר (לא משנה באיזה פורמט)? ואם יגיד שהוא מעדיף את האופציה השניה? את צריכה לדעת שאלה באמת אופציה שעדיפה בעיניך על השארות איתו בכל מקרה.

אני יודעת שאת טוענת בלהט שהוא באמת באמת רוצה, אבל לא בטוח שעכשיו. אולי אני טועה, אבל המצוקה שעולה מדברייך, וההצעה חסרת הסיכוי ומקסימה בנואשותה שהצעת לו מרמזים שגם בך מקנן איזשהו ספק שאכן יבוא יום והוא יגיד: עכשיו. דבר נוסף שהצעתך מרמזת עליו הוא שאת מעדיפה ילדים על פניו. הרי מה זה משנה אם הילד הוא ממנו או לא אם הוא לא נוטל חלק בגידולו?

ברור שזו דילמה ענקית. ברור שאת אוהבת את בן זוגך ומחויבת אליו, והיית מבקרת ללדת ילד ממנו. אין ספק שמצוקתך גדולה. אבל באמת, שוב, וכפי שכתב צפריר,
[u]והתבונני על האפשרות הזו של - לעולם לא תהרי לאיש הזה, לעולם לא יסכים, או לחילופין יתגלה כעקר. מה אז?[/u]
לפני שאת מציעה לו כל מיני הצעות שונות ומשונות או הצהרות שקשה לחזור מהן, עליך לברר עם עצמך איך תרגישי אם לעולם לא תהרי לו. האם בנקודה זו בחייך לא היית מעדיפה לבחור בדרך אחרת. @}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2008-12-01T20:42:05):
שלום לך אופטימית ,
אני עוקבת אחרי מהלך השיחות ולא כותבת כי דבקה בהצעתי להרפות ולשוב אחרי 3 שבועות .
בינתיים נכתבו כאן המון דברי חוכמה אשר נותנים המון חומר למחשבה .
גם בדברים שנשמעים לך 'לא טוב' יש המון רגש,שכל וניסיון .. - - עיזבי , אף אחת לא שופטת אותך .
ועכשיו אני פשוט 100% בטוחה שאת מוכרחה להרפות ולנוח. באמת להרפות. באמת לנוח.
החלטה נכונה תעלה בליבך בזמן הנכון .( אוי , זה נשמע כמו משפט של 'עוגית מזל'... (-: )
נראה לי שהעייפות והכאב יוצרים מציאות מזיקה , לבי ממש יוצא אלייך. כרגע זה ממש רע להמשיך בדיונים אנא הניחי לכתיבה כאן , הניחי לדיונים במשפחה ובבית ונוחי עוד ועוד.
כאמור אשמח לדבר איתך שוב אח"כ . (())


[b][po]סיילנט ליון[/po][/b] (2008-12-02T08:42:43):
המרגיעון: "הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי"

[u]מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת ושאף אחד לא מאמין בי (ובו) באמת (כולל אני בעצמי).[/u]
(()) אני מאמינה בכם מאד.

כתבו לך דברים מאד יפים וחכמים. במיוחד אהבתי את דבריה של [po]ההולכת בדרכים[/po]:
_מי יודע, אולי את האישה שהיקום שלח לו כדי לתמוך בו ולהעצים אותו במקום הזה?
את נשמעת לי כמו אישה שיש בה את הרכות הנחוצה כדי להצליח לגעת באדם הכי סגור וסרבן...
והוא בוודאי נשלח אלייך כדי ללמד אותך איך לשמור על שקט ויציבות פנימית גם כשאת עומדת מול סרבנות עיקשת_
כל מילה!

וברוח הדברים היפים שכבר נאמרו לך אני רוצה לתרום את שני הגרוש שלי, בדרך שבה אני רואה את הדברים.
מן הדברים שאת כותבת אני מרגישה שכבר הרבה זמן ששניכם בשלים לילדים, אבל כל אחד בפני עצמו. לך יש יכולת הקשבה מדהימה, סבלנות והבנה אנושית, וגם לו, כפי שאת אומרת: [u]כל כך מתאים לו ילדים, לא ראיתי הרבה גברים שמתיחסים כל כך יפה לילדים כמוהו: עדינות, מאה אחוז תשומת לב, בגובה העיניים, יכולת להכנס לראש של הילד, לנהל איתו שיחות רציניות מצד אחד ומצד שני לשחק ולהשתטות[/u]
הקושי שלכם, בעיני, הוא להיות בשלים לילדים ביחד, כבני זוג. להיות בשלים להכניס לתוך המערכת הזוגית שלכם, שגם ככה עדינה ומורכבת, גורם חדש. ההבשלה, אם כן, היא לא רק שלו ולא רק שלך אלא של שניכם, כבני זוג שמוכנים להפתח לעולם חדש.

האם תסכימי לראות בסירוב של האיש שלך כהזדמנות להתפתחות אישית ולגדילה?
כבר עשיתם כברת דרך. האיש כנראה סרבן ועקשן לא מהיום. אם הגעת עד הלום את כבר יודעת שאי אפשר לשנות אותו, והמפתח להתפתחות הוא בשינוי שלך עצמך. ההחלטה להפסיק לקחת גלולות, למשל, היא מצוינת, תמשיכי משם. תקשיבי לגוף שלך, מה הוא עוד אומר לך?

את אומרת [u]אני מקווה שאצליח להרפות באמת, כי מה שקורה לרוב זה שאני לא משחררת באמת אלא רק כלפי חוץ אבל בפנים זה רק מצטבר ומצטבר ובסוף יוצא בצורה הכי פחות רצויה ומועילה[/u]. איפה זה מצטבר? איפה בגוף את מרגישה את זה? (דרך אגב, הניחוש שלי, ואני אולי מרחיקה לכת כאן, אבל לפי הרגשתי האישית המתח מצטבר בדיוק באברי הרביה). נסי להיות יותר מודעת לתחושות הללו (מתי המתח מצטבר ואיפה ואיך זה מרגיש בגוף). השלב הבא הוא נסיון לפרק את המתח הזה ולאפשר זרימה. לדעתי, ברגע שתלמדי לפרק את המתחים שמצטברים בך עצמך, ובאמת להרפות (את הגוף ממש, לא רק את המחשבה) אז יפתח פתח לשינוי. לא רק בעניין ההורות כי אם בכל הנקודות הכואבות במערכת היחסים.

ומכיוון אחר לגמרי, במקרה קראתי היום בספריה העירונית את הקלאסיקה לילדים Leo the Late Bloomer, וכשקראתי אותך מספרת על האיש שלך נזכרתי בסיפור. יש לך אריה שפורח מאוחר. צריך פשוט לא להסתכל עליו ולהניח לו לפרוח בקצב שלו, והפריחה שלו, כשהיא מגיעה, היא המדהימה מכולם.

מחזיקה לכם אצבעות (()) @}


[b]אנה[/b] (2008-12-02T11:57:59):
_זו באמת דירה שלו ואני עברתי לכאן לפני שנה ומשהו. הוא גר כאן שנים לבד לפני כן.
בחדר השינה שלנו אין כרגע כלום על הקירות._

בעניין הבית. אני רוצה להציע לך לבדוק את דעתך על מעבר דירה.
בעיני זה לא אידאלי כשאחד מבני הזוג עובר לדירה של השני. יש תחושה שיש אחד שהוא בעצם בעל הבית ואחד שהוא יותר אורח גם כשזו דירה בשכירות (אם חלילה הייתם נפרדים האם זה היה מובן מאליו מי עוזב ומי נשאר או שזה היה פתוח לדיון? האם התשובה שלו זהה לשלך?).
זו דירה [b]שלו[/b]. הוא גר בה כרווק הרבה שנים. את באת אליו.
את היית צריכה לשלב את הדברים שלך בדברים הקיימים שלו. את היית צריכה להתרגל לבית חדש הוא לא.
ואת היא זו שצריכה להתאים את עצמך אליו בהקשר של ההריון.
הוא קבוע ואת מתאימה עצמך אליו.
תעברו לדירה שהיא [b]שלכם[/b]. תאפשרי לו לתרגל שינויים. תאפשרי לו להתאמן בלהתאים את עצמו הוא אליך. תאפשרי לו לעשות מעשה שמסמל את סגירת דלת הרווק חסר המחויבויות מאחוריו.

כל טוב לכם.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2008-12-02T12:04:01):
תודה [po]חוה בת חיים[/po] דבריך היו חשובים ועזרו לי להתאפס אחרי כמה ימים קשים.
תודה [po]סיילנט ליון[/po] על דבריך העדינים ומעוררי המחשבה.

ובכן, עברו עלי כמה ימים סוערים ולא קלים. היום אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. אני מסוגלת להאמין ומרגישה שוב שיש לי כוחות.
אז החלטתי (הרבה בעקבות דברים שנכתבו כאן):
[list]
[*] לשחרר, להרפות, לעזוב את הנושא. לתקופה של בערך חודש. עד תחילת ינואר. בזמן הזה להתרכז בביחד שלנו ובלנסות כמה שיותר לעשות כיף (ביחד ולבד).
[*] אם עולים לי דברים תוך כדי החודש הזה, לכתוב אותם לעצמי גם כדי לזכור וגם וכדי לפרוק. ראיתי שכשדברים מעסיקים אותי ומתחילים להצטבר זה הכי גרוע. אז נוצר הלחץ ובסופו של דבר זה יוצא בצורה ממש לא חיובית.
[*] במהלך החודש הזה לעשות שינויים בדירה לפי ההמלצות של הקוסמת ועוד כל מיני רעיונות שעלו לי.
[*] בהמלך החודש הזה להתחיל יוגה.
[*] אחרי שיעבור החודש הזה ללכת לרופא נשים ולהתחיל לברר על בדיקות שונות (יש למישהי המלצה על רופא נשים טוב באזור תל אביב בקופ"ח כללית?)
[/list]

זהו בינתיים.
שוב תודה לכולם@}
מעתיקה לפה את מה [po]שההולכת בדרכים[/po] איחלה לי כי זה בדיוק מה שאני רוצה שיקרה:
שתצליחו לעבור דרך זה, שתצליחו למצוא את הדרך לכך שהצרכים של שניכם ייענו בשלמותם,
ובסופו של תהליך תצאו מחוזקים - כל אחד בפני עצמו ושניכם כזוג.
@}



[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2008-12-02T15:34:59):
[u]היום אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. אני מסוגלת להאמין ומרגישה שוב שיש לי כוחות.[/u]
טוב לשמוע :-)
ההחלטות שלך ממש מעולות. כל הכבוד על הנחישות!
גם אני <כמו שכתבה [po]סיילנט ליון[/po]> [u]מאמינה בכם מאד[/u]

[u]יש לך אריה שפורח מאוחר. צריך פשוט לא להסתכל עליו ולהניח לו לפרוח בקצב שלו, והפריחה שלו, כשהיא מגיעה, היא המדהימה מכולם[/u]
משפט מקסים...
שולחת לך כוחות לתקופת המתנה שלווה, נעימה ומחזקת (())


[b][po]אילה א[/po][/b] (2008-12-02T16:27:25):
[u]אבל אוליי אני טועה.[/u]
כן את טועה יש פרופיל הורמנלי שיכול לתת קצת אינדיקציה על מצב הפיריון באותו רגע אבל לא על מהירות הירידה שלו
(עדיין מזמינה אותך לקחת את התמונה של המשפחה המאושרת שיש לי פה ואין בה צורך )


[b]פלונית[/b] (2008-12-02T17:23:24):
[u]כן את טועה יש פרופיל הורמנלי שיכול לתת קצת אינדיקציה על מצב הפיריון באותו רגע אבל לא על מהירות הירידה שלו[/u]
כן, אבל בדיקות זרע עושים רק אם יש בעיה. חוץ מזה לא רואה איך משכנעים אדם שלא רוצה ילדים לפחות לא כרגע לבצע בדיקת זרע.



[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2008-12-02T20:33:19):
[u]בודקים אם יש בעיה אצל הגבר או אצל האישה רק אם הם לא מצליחים להכנס להריון[/u]
אני מבינה שאופטימית רוצה להתחיל להתכונן להריון -
דברים כמו להתחיל לקחת חומצה פולית, לבדוק האם היא מחוסנת לאדמת והאם יש לה נוגדנים ל CMV.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2008-12-02T20:35:43):
אבל למה להתחיל להתכונן להריון ולבצע בדיקות אם בן הזוג לא מעוניין כרגע?

זה לא אולטימטום בעיניכן? לא לחץ עליו?


[b][po]ההולכת באתרים[/po][/b] (2008-12-02T21:09:42):
[u]ויש אפשרויות לצלקות ברחם, הידבקויות בחצוצרות, ועוד כהנה וכהנה..[/u]
אכן, ויש גם מקרים לא מוסברים (לא זוכרת כמה אחוזים) שלכאורה הכל בסדר אבל לא הולך. דרך אגב, זה לא רק עניין של פוריות אלא לילד מגיע הורים שיכולים לשחק איתו, ויש להם כוחות לגדל אותו, לא סבים וסבתות אלא הורים. מגיע גם לילד הורים עם שארית תוחלת חיים סבירה ונכון שיש כאלה שחיים עד גיל 90 בבריאות טובה (כמה כאלה יש?) ואפשר למות חלילה מתאונת דרכים או סרטן גם בגיל 30 אבל בכיאת, גיל זה גיל. אין מה לעשות. ואם כבר מישהו רוצה להיות בן 10 עם אבא בן 60? או בן עשרים ומטופל באב בן שבעים?
[u]לא ברורה לי חשיבות הבדיקות הרפואיות בשלב הזה, יש הרי אינסוף תרחישים שיכולים להתממש בין אופטימית ובן-זוגה, בהקשר לעתידם כהורים ולא ניתן לברר את כולם מראש. מאוד נראה לי נכון לשחרר, להרפות, לעזוב את הנושא. לתקופה של בערך חודש ואז לבדוק לעומק את ההתייחסות לנושא ולבן הזוג.[/u]
מסכימה.
_אבל למה להתחיל להתכונן להריון ולבצע בדיקות אם בן הזוג לא מעוניין כרגע?
זה לא אולטימטום בעיניכן? לא לחץ עליו?
מסכימה מאוד.
_אני מבינה שאופטימית רוצה להתחיל להתכונן להריון -
דברים כמו להתחיל לקחת חומצה פולית, לבדוק האם היא מחוסנת לאדמת והאם יש לה נוגדנים ל CMV._
מה הטעם להתחיל להתכונן להריון אם בן הזוג לא מעונין בו? אין אפילו דד ליין לעד מתי הוא לא מעונין. הוא לא תחם את זה בזמן.
ולעשות את כל הבדיקות ולקחת חומצה פולית ולהפסיק עם גלולות זה לא לחץ עליו? זה האמא של כל הלחצים.


[b][po]קט קטית[/po][/b] (2008-12-02T23:55:18):
אין צורך בבדיקה רפואית.
אני שומעת את ההורמונים מתקתקים עד לפה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-12-03T08:25:34):
_אין צורך בבדיקה רפואית.
אני שומעת את ההורמונים מתקתקים עד לפה.
:)


[b][po]אחת שלא רצתה ילדים[/po][/b] (2008-12-03T22:08:49):
אני אשתף אותך מהכיוון שלי.
(לא קראתי את כל הדף - כן קראתי די הרבה עד שהתעייפתי).

אז אני לא רציתי, ובן הזוג רצה. מהתחלה. יותר נכון, לא רציתי, אבל אמרתי שאולי יום אחד ארצה. אם הייתי אומרת שאני לא רוצה, ולא ארצה לעולם - הוא היה נפרד ממני על ההתחלה. ובאמת, לא ידעתי מה יהיה בעתיד. ידעתי שיש אפשרות שמתישהו, ארצה.
אחרי שנתיים, הגיע האולטימטום. מה אני אגיד לך, זה לא היה נעים. אבל זה היה מובן. הבנתי אותו.
והחלטתי, את ההחלטה הבסיסית כל כך, שהייתי צריכה להחליט - מה עדיף לי - ללא ילדים, או בלעדיו. כלומר, עם ילדים, או בלעדיו. והחלטתי שאיתו. ועם ילדים. אבל אמרתי, לא עכשיו. אני עוד לא מוכנה.
ואמרתי, עוד שנתיים. לא אמרתי, "מתישהו בעתיד". נתתי לעצמי זמן להפנים. די הרבה זמן. להבין, האם אני [b]באמת[/b] מוכנה לזה.
ועברו שנתיים. והתחלנו לנסות.
האמת, לא הייתי בטוחה שבכלל לא אכנס לפאניקה ברגע שיגיע רגע האמת, ואברח מכל העסק.
מה שקרה זה להיפך, פתאום אני רוצה. יותר ויותר.
ו - זה לא הולך בקלות. (כלומר, לא נכנסת להריון. בינתיים חצי שנה. אני בת 35).

אני לא יודעת אם הזוית הזו תאיר לך משהו. המסר העיקרי שלי הוא, שלדעתי נכון לתחום בזמן את התהליך. להציב קו, שהוא מספיק גמיש, ומספיק מאפשר, אבל - קו. אני לקחתי שנתיים. אני לא יודעת אם יש לך שנתיים. גם חצי שנה זה זמן.

חוץ מזה אני מתחברת לאלה מעלי שמציעות לך לחשוב על האופציה של לעשות ילד מבנק הזרע, שלא ממנו. להישאר איתו, לעשות ילד בלעדיו. לא להיות תלויה בו. (אני הצעתי לבן זוג לעשות ילד עם אישה אחרת. הוא לא הסכים (וגם חשב שאני מופרעת לגמרי))

ולדעתי, כל זמן הוא זמן נכון להפסיק עם הגלולות, ויפה שנה אחת קודם.

הרבה בהצלחה בדרך, ואת מוזמנת למחוק אם לא מתאים לך כאן משהו ממה שכתבתי


[b][po]אחת שלא רצתה ילדים[/po][/b] (2008-12-03T22:12:42):
ועוד משהו -
לגבי הדירה -

אני חושבת שיש המון השפעה למצב בו אישה נכנסת לגור עם גבר בדירתו שממקודם.
אצלנו זה היה כך,
ואני הרגשתי שאני צריכה [b]המון כוחות[/b] בשביל לגרום לו לקבל אותי ואת דרכי (ברבים), ואת השינויים שאני רוצה להביא לתוך הבית וגם את [b]השינויים שיקרו בחיים שלו כתוצאה מעצם העובדה שנכנסתי לחייו[/b] .
הרגשתי מראש שכך יהיה, ולכן חיפשנו הרבה זמן דירות כדי לעבור אליהן ביחד - ממש לא רציתי להיכנס איתו בדירתו - ולבסוף משלא מצאנו משהו מספיק טוב, הסכמתי להיכנס אליו רק בתנאי שייערכו שינויים מסויימים בדידרה, שהיה לו קשה לקבל, אך הוא הסכים.
וגם אחר כך היה קשה.

ממליצה אפילו עכשיו לעבור לדירה משותפת (כלומר, חדשה לשניכם), אם מתקבל על הדעת במסגרת נסיבות חייכם.


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2008-12-03T22:16:02):
הציעו לך להניח.
אני עם מי שהציעו להניח.
זאת אומרת, לא להיכנס לדף הזה לפרק זמן שאת מחליטה עליו מראש, נניח חודש.
לא לקרוא את האמירות המחלישות על הזוגיות שלכם, לא להקשיב להן.
כשחברות מעלות את הנושא לבקש לא לדבר על זה, את לא מעוניינת לדבר על זה כרגע.
להניח ולתת לעצמך ולו זמן באמת, לא בכאילו.


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2008-12-04T01:05:37):
[u]שאין סיבה לעשות את זה דוקא עכשיו כי זה מתאים לי, אם זה היה הפוך היינו עושים את זה? הרי היינו מחכים עד שזה יתאים לי..[/u]
לא יכולה להתאפק מלומר שלטעמי יש משהו לא הוגן בטיעון הזה. כי במקרה הזה אי השוויון הביולוגי שם רגל כבדה לשוויון הענייני שכולנו היינו כה רוצים שיתקיים. במלים אחרות, את זו שתשאי בתוצאות הפיזיות והרגשיות כאחת -- הרבה יותר ממנו -- של כל החלטה שלא תהיה. מחיריהן של רוב ההחלטות בנושא הזה אינם מתחלקים בצורה שוויונית בין בני הזוג, כמה חבל.
מצד שני -- שלא תביני לא נכון -- הערתי רק לגופו של טיעון. אני לא מתכוונת לזה שרצונו של בן זוגך אינו צריך להיות מכובד, או לכך שמהבאת ילדים לעולם תחת לחץ יוצא בכל מקרה משהו טוב, ובוודאי שאין לי כל יומרה לקבוע מה קורה אצלך בזוגיות. את יודעת זאת טוב יותר מכל אחת אחרת שכותבת פה.
>ובכניסתך הבאה לדף את רשאית, כמובן, למחוק<


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2008-12-04T04:10:52):
לפסיכוביולוג

מה שכתבת מעניין. אבל איך התאוריה שציינת מסבירה את זה שיש הרבה מאוד גברים שמתוקקים לילדים בהתקיים שני התנאים שציינת שמעוררים זאת אצל האישה? ואפילו בילתם?
ושנית, בהקשר לפותחת הדף היקרה, איך בכל זאת מגשר הזכר, או יוצרת הנקבה גשר אליו בעניין הרצון להביא ילד?


[b]פסיכוביולוג[/b] (2008-12-04T09:39:24):
[po]ג'ינ ג'ית[/po] , זאת לא תיאוריה אלא עובדה בסיסית , היא נקבה והוא זכר . אבל נכון , קיימת שונות בתוך עולם הנקבות ובתוך עולם הזכרים .
שונות , מנקודת ראיה של "הטבע" היא שיטה להישרדות .
[u]ושנית, בהקשר לפותחת הדף היקרה, איך בכל זאת מגשר הזכר, או יוצרת הנקבה גשר אליו בעניין הרצון להביא ילד?[/u]
מבחינת הטבע , לכל מין ולכל זן יש טקטיקות איך להגשים צאצאים . פותחת הדף ובנזוגה נמצאים ברגע של שיא מבחינת גיבוש טקטיקות ההישרדות של כל אחד מהם לחוד . הזכר הזה שייך לזן משתהה . צודקות אלה שהתריעו על המגורים בדירת רווקותו. כחלק מטקטיקת ההישתהות שלו הזכר הזה משך את הנקבה לטריטוריה שלו , שם מתקיימים התנאים שלו . מאוד מתקבל על הדעת שיציאה משותפת אל דירה אחרת תהווה עבור הזכר סיגנל להתחלת תהליך קינון . הנקבה תהיי נבונה מאוד אם תצליח ליצור שינוי כזה בלי לקשור זאת לשאיפתה להרות.


[b]אופטימית[/b] (2009-01-03T10:35:20):
שלום [po]מנסה להיות אופטימית[/po],
חושבת עליך מדי פעם...
מקוה ששלומך טוב, אשמח אם תשתפי מה קורה איתך ואיתכם.


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-03T12:08:48):
גם אני באותה בעיה. אני בת 29, בעלי בן 26. אני נורא רוצה ילדים. הוא לא מרגיש מוכן. הוא מבין אותי, אני מבינה אותו, אנחנו מדברים על הנושא בפתיחות, ועדיין - הוא לא מעוניין. לא כרגע. אני יודעת ש26 זה גיל צעיר יחסית, אבל זה לא עוזר להרגשה שלי! אני פשוט מרגישה כל כך מתוסכלת וכל כך כועסת עליו, שהוא מונע ממני לעשות משהו שאני רוצה. לא בא לי ללדת בגיל 30+, אבל ככל הנראה אין לי ממש ברירה, בהתחשב בעובדה שאני בת 29...
אוף.
הנושא גורם להרבה מתחים ביננו ונשבר לי, אבל אני לא מצליחה להשתלט על המחשבות שלי.

תוספת: אם הוא היה מעמיד דדליין, נניח "עוד חצי שנה ננסה להכנס להריון", היה לי בהרבה יותר קל. אבל אי הוודאות הזו משגעת אותי.


[b]אני[/b] (2009-01-03T13:06:51):
לנור ג'יהאן
בגילך, ההיסטריה סביב הגיל -
[u]לא בא לי ללדת בגיל 30+,[/u]
נשמעת לי ילדותית ומקובעת - כאילו את צריכה את זה שיהיה "לפי הספר", שיהיה כתוב על הנייר - עשתה את זה בשנות העשרים לחייה
אז קודם כל אגלה לך שזה חסר משמעות ל-ח-ל-ו-ט-י-ן, באופן כללי, ובמיוחד אחרי שיש לך ילד - כל החשבונות האלה נראים פתאום קטנוניים ופאתטיים
כי אז יש באמת במה להתעסק!
נשמע לי שאת משועממת ולא מסופקת מחייך. הייתי מבררת את זה קודם כל. לא בטוח שילד ישנה את זה. אולי ידגיש?! אצל כל אחת יש תגובה אחרת. הרבה פעמים מפתיעה. אני סחבתי שנים בלי, כדי להספיק "לנשום" עוד קצת לבד. והיה שווה. מאוד. היום אני אחת האמהות הפחות מתוסכלות שאני מכירה.

אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי - מציעה לך לחשוב למה לא כיף לך עכשיו... לא בגלל משהו שאין, שאת בכלל לא יודעת איך הוא מרגיש ומה ההשלכות שלו, אלא דוקא עם כל מה שכן יש לך - למה את יכולה להגיע למצב כל כך מתוסכל?


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2009-01-03T15:01:12):
[b]אני[/b], לטעמי התגובה שלך קצת מוגזמת.
גם אם את תורמת זוית מעניינת להסתכל על הדברים,
לא ברור לי למה את צריכה לבטל את רגשותיה של נור :-/

נור יקרה, אני ממש לא חושבת שמה שאת מרגישה הוא ילדותי, מקובע, קטנוני או פאתטי, גם לא הייתי ממהרת לקבוע שאת משועממת...
אני לא יודעת כמה זמן את כבר מחכה שהוא ירגיש מוכן, כמה זמן אתם ביחד בכלל, וכמה ילדים אתם רוצים.
איך אתם בדרך כלל מסתדרים כשיש משהו שמתאים לאחד מכם אבל לא מתאים לשני?


[b]אני[/b] (2009-01-03T16:28:57):
סבבה, זו רק דעתי והתחושה שעברה אליי.
מה גם ששמעתי את המשפט הזה מלפחות 10 חברות בחיי שנכנסו ללחץ החיצוני והלא משמעותי הזה של עשור כזה או אחר
ואז הצליחו לשכנע ולהזיז ולדחוף וכו' וילדו... אפילו בתוך שנות ה-20
לאחת זה פירק את הנישואים - עד היום הוא מאשים אותה שלחצה כל כך. נפרדו בסמוך ללידה. ואז היא גילתה שלמעשה היתה מתוסכלת שנים מעבודתה כמתכנתת... והפכה לאמנית.
שתיים אחרות חטפו דכאון אחרי לידה.
אבל העיקר, ילד כבר היה...


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2009-01-03T16:58:38):
אני שמחה שהוספת סיפורים אישיים, אותי הם תמיד יותר משכנעים מהטפת מוסר כללית :-)


[b]אני[/b] (2009-01-03T18:34:54):
צודקת
אז קבלי את הרביעית שגילתה רק אחרי ההריון והחתונה החפוזים שיש לו מאניה דיפרסיה
והחמישית שיצאה מהארון ופירקה את המשפחה
אבל היה לכו-לן ילד בגיל שלושים על השעון - רק שהן לא כל כךטרחו לבדוק קודם מה באמת מתסכל אותן כל כך
ופשוט הפעילו לחץ מטורף על בן הזוג.
ואלה רק סיפורים של החברות שלי...

ו-26 זה באמת די מוקדם לרבים מאיתנו.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2009-01-03T19:50:46):
_רק שהן לא כל כך טרחו לבדוק קודם מה באמת מתסכל אותן כל כך
ופשוט הפעילו לחץ מטורף על בן הזוג._
ומה שבאמת תיסכל אותן היה בן זוג לא מתאים.
הנישואין היו לא מתאימים.
הנישואין עם אותו אדם לא היו מתאימים.
היה חוסר שיתוף וחוסר כבוד לצרכים ולרצונות.
זה התבטא בריב על "ילד" אבל הבעיה היתה בזוגיות.

ולפעמים [po]סימני התעללות בזוגיות[/po] מתבטאים בזה שהאשה רוצה ילד, גם מפני שהיא כבר [b]רוצה[/b] וגם מפני שכן, יש משמעות ביולוגית לגיל האשה בלידה (לא, הריון ולידה בגיל 25, 30, 35 או 40 הם לא אותו הדבר מבחינת הקושי לאשה ומבחינת המחיר הפיזי שנדרש ממנה),
ובן זוגה שולט בה באמצעות מניעת ילד.
ואחרי זה הוא מתעלל בה בכך שהוא מעמיד פנים שגידול תינוקות אינו "עבודה" ו"מה עשית כל היום" ו"עבדתי כל היום, עכשיו מגיע לי לנוח" ולא עוזר בשעות שהוא בבית.
ואז הוא מוסיף התעללות בזה שהוא מתלונן שאין לה זמן וכוחות אליו והיא לא רוצה לשכב איתו.
זה תסריט אחד.
אני חושבת שצריך לבדוק אם לא זה המקרה.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-03T20:02:32):
אופטימית תודה על ההתענינות! @}
אמנם עבר חודש מאז שכתבתי פה לאחרונה אבל שינויים ממשיים לא קרו עדיין.
עזבתי לחלוטין את הנושא מעל פני השטח, אני לא משוחחת על כך עם בן זוגי ולא מעלה את זה משום בחינה (כמעט).
בעצמי אני חושבת על הדברים לא מעט. מנסה לגבש עמדה ברורה כדי כשאדבר איתו אדבר ממקום ברור, חזק ומגובש.
לפני כן הייתי מאד חלשה ודיברתי רוב הזמן ממקומות של תסכול, מרמור וכעס, זה לא קידם אותי הרבה...
אני מרגישה שאם אני אביע בצורה בהירה וברורה מהם הרצונות שלי ועל מה אני לא מוכנה לוותר ואעמוד על כך במובן הזה שהוא יידע שיש מחירים לדברים ושגם לי יש גבולות, אז יהיה לו קל יותר להסכים לדברים ולהתפשר.
התהליך שאני עוברת כרגע הוא עם עצמי, אני מגיעה לאט לאט להבנות עד מתי אהיה מוכנה לחכות לרצון שלו שיתגבש ועל מה אני מוכנה לוותר ועל מה לא.
בינתיים אני רואה שגם הוא עובר דברים עם עצמו.
בינינו המצב פשוט מעולה, מזמן ואולי מעולם לא היה לנו כל כך כיף.. הוא נחמד ונעים אלי כמו שלא היה המון זמן, הוא מתעניין ועוזר והרבה יותר אקטיבי בקשר.
ולפעמים אני מרגישה שדוקא זה שכל כך טוב לנו עכשיו מאד מקשה עלי, גם להעלות שוב את הנושא כי אז שוב יהיה מתח וריחוק ונורא לא בא לי שוב להיות במקום הקשה הזה (לא שכרגע קל לי כל כך, אני מרגישה תסכול ובעיקר את הכמיהה הממשית הזו לילד שרק מתגברת).
וגם בגלל שאני רק הולכת ומשתכנעת שוב ושוב ברצוני להיות עם האדם הזה, כמה אני אוהבת אותו ולא רוצה לוותר עליו, רוצה לחיות איתו כל חיי, טוב לנו יחד.
רק אי ההסכמה הזו שעומדת בינינו וגורמת להכל להיות כל כך תקוע, זה מעיב כל כך על הכל.

אני קצת חוששת לכתוב כאן, כי תגובות מסוימות מאד החלישו אותי בפעם הקודמת.
הרמזים לכך שאני מתעלמת מהמציאות ולא מוכנה לשמוע את 'האמת' הלכו איתי עוד ימים רבים ולא נתנו לי מנוח.
אני חושבת שאני לא מתעלמת מהמציאות ומודעת לבעיתיות שבמצבי ובכל זאת מנסה להבין מה גורם לאנשים לנסות לשכנע אותי כל הזמן עד כמה בן זוגי לא בסדר, עד כמה הוא לא מתחשב
ובעיקר בזה שאם הוא לא רוצה עכשיו זה אומר שהוא לעולם לא ירצה.
מנסה להבין אם המשפט הזה נכון, אמיתי, הגיוני, מנסה להבין למה כל כך מקפיץ אותי כשאומרים לי את זה.
הרי אני היחידה שמכירה אותו ואם אני מאמינה באמת שהוא אומר את האמת ושזה רק עדיין לא, למה בכל זאת אני כל כך נפגעת כשאומרים לי את זה...

[po]נור ג'יהאן[/po], תודה ששיתפת,
אני מאמינה שהרצון שלך לילד אמיתי, אבל אני חושבת שבגלל שיחסית עוד יש לך זמן מבחינת ה'שעון הביולוגי' את באמת יכולה להכנס לתהליך עם עצמך וגם איתו להבנה מאיפה נובע הרצון שלך (אולי מתחבר קצת לדברים שכתבה 'אני' שמנסה להראות לך שלפעמים יש מקורות שונים לרצון וצריך להבין את המניעים שלנו לעשות כל מיני דברים) ומה המניעים שלו להתנגדות.
אני אתן לך את העצה שאני נותנת לעצמי, לשחרר ולהרפות, מתוך המתח והלחץ לרוב לא צומחים דברים טובים. אם את מאמינה בו ובעצמך תוכלו למצוא את הדרך לספק את רצון שניכם. @}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-03T21:06:21):
שלום לך "מנסה להיות אופטימית" ,
כבר כמה פעמים בימים האחרונים ניסיתי להעלות את הדף שלך ולא הצלחתי כי לא זכרתי במדויק את שמו.
פשוט כדי להמשיך את השיחה אחרי הרפיה של שלושה שבועות כפי שנראתה לי נחוצה אז.
קראתי עכשיו את הודעתך האחרונה . את נשמעת הרבה יותר מאורגנת והרבה יותר רגועה. עברת משהו עם כל הכתיבה וההתכתבות שהיתה.
האם את רוצה קצת לשוחח ?
@}


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-03T21:58:46):
תודה על ההתענינות והאכפתיות חוה, זה מאד מרגש אותי! @}
[u]את נשמעת הרבה יותר מאורגנת והרבה יותר רגועה[/u]
אני מרגישה שאני קצת יותר מאורגנת (עדיין לא כמו שהייתי רוצה) ורוב הזמן יותר רגועה, למרות שנראה לי שהרוגע הזה הוא בעיקר חיצוני. כלומר הוא נובע מכך שהנושא לא על פני השטח ואני לא מתמודדת איתו באמת בחודש האחרון. כך שאני לא יודעת אם זה רוגע אמיתי..
אני מרגישה שעברתי דברים ושאני עוברת דברים עם זה ועדיין לא מצליחה מספיק להתגבש, קצת תקועה.
תחושה של פול גז בניוטרל...
[u]האם את רוצה קצת לשוחח ?[/u]
אפשרי. מצד אחד אני מפחדת להפגע ומצד שני רוצה מאד לצאת מהתקיעות ואולי זה יעזור לי.
שוב תודה @}


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-04T03:14:25):
לאני: אמנם התבטאת בצורה נחרצת למדי, אבל אני לא פוסלת שום כיוון מחשבה, גם אם הוא לא נעים לי במיוחד. הניסוח שלי אכן היה ילדותי מעט, אנסה לחדד את דברי: אין דבר רע בללדת בגיל 30+ אבל לא לכולן זה מתאים. לא לי. מעולם לא פינטזתי להיות אמא צעירה, אבל גם אמא מבוגרת היא אופציה שלא עלתה במחשבותי. אני לא בן אדם שפועל "לפי הספר". לו הדבר לא היה מתאים לי, הייתי דוחה את חווית ההורות גם לגיל 35 אם היה מתחשק לי. אני רוצה להיות אמא. זו מחשבה שמפחידה אותי בפתאומיות ובעוצמה זשלה, כי כשהייתי צעירה בכלל חשבתי שאני לא רוצה בכלל ילדים. מקסימום לאמץ. בעניין הסיפוק: דווקא בחודשים האחרונים יש לי יותר סיפוק בחיי. אמנם העבודה שלי היא לא שוס גדול, אבל הצלחתי לחזור לתחביבים שפעם מאוד אהבתי, ואני מקווה שבבוא העת אוכל להפוך אותם לפרנסה.אני מכירה את התאוריה שלך, הפכתי בה בזמנו, והחלטתי לפסול אותה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להביא ילד מתוך שעמום. מה שכן (וזו נקודה שחשבתי עליה רבות לאחרונה), יש בי תסכול מסויים שמשהו "פגום" בי, כי לא נכנסתי להריון ישר אחרי החתונה. זה טיפשי, אני יודעת, אבל זה גורם לי לקנא בכל קולגה לעבודה שמתהדרת בבטן מפוארת חודשים אחרי חתונתה. קצת סותר את מה שכתבתי לגבי פעולות "לפי הספר", אבל מעולם לא טענתי להגיוניות מסויימת. המרדנות וההליכה בתלם מתכתבים בתוכי מאז שהייתי ילדה.

בעלי הוא לא מסוג האנשים שאפשר ללחוץ עליהם, ואני לא מעוניינת שההחלטה שלו לעשות או לא לעשות ילדים תבוא מתוך לחץ. הוא אדם נהדר וברור לי שהוא יהיה אבא נפלא. הייתי בכיף מוכנה לקבל תשובה בסגנון "תשמעי, לא בא לי עכשיו, אבל עוד שנה נשקול את העניין ברצינות". אבל הוא לא מוכן להתחייב אף לזה, והעובדה שאני נאלצת לחכות לו, בלי לדעת מתי, מתסכלת אותי. בכל מקרה, תודה על הסיפורים האישיים. 26 זה באמת מוקדם - הרי בגיל 26 כלל לא חשבתי על ילדים כאופציה ממשית. אולי זה פער הגילים ביננו שמשתקף דרך הרצון/אי רצון לילדים.

להולכת בדרכים: אנחנו ביחד משהו כמו שנתיים-שלוש (קצת מסובך לספור, מערכת היחסים שלנו לא החלה בצורה המקובלת), ונשואים חצי שנה. התשוקה שלי לילדים החלה בפתאומיות לפני חודשיים-שלושה. לפני כן הרהרתי בנושא (יש לציין שההריון והלידה של אחותי הקטנה תרמו לרצון שלי - כי לפני כן לא הכרתי בכלל נשים בהריון או אמהות), אבל זה היה נראה בעיני כ"משהו שאני אעשה בעתיד". קצת קשה לי עם הדחיפות הזו, אני מעולם לא השתוקקתי למשהו ברמה כה לא רציונלית. דווקא בנושאים אחרים אנחנו די מצליחים להסתדר, משום מה. אבל בדרך כלל אני זאת שמעלה את הנושא והוא מתלבט עד שמגבש את דעתו באופן עצמאי. קשה לו שקובעים לו דברים. הוא אוהב להגיע להחלטות בעצמו. מצד שני אם לא דוחפים אותו, הוא בדרך כלל לא זז. הוא מודע לנושא ומנסה לארגן את החיים שלו באופן שיאלץ אותו לעשות דברים (נניח הוא עוסק בפעילות ספורטיבית מסויימת אבל מקפיד לעשות אותה בקבוצה כי הוא יודע שהקבוצה תיתן לו את הדרייב שקשה לו להגיע אליו בעצמו). דווקא בעניין מספר הילדים, אנחנו מסכימים לחלוטין - מעולם לא רצינו יותר משני ילדים.

לבשמת: בן הזוג שלי הוא לחלוטין לא גבר מתעלל. הוא לא רוצה ילדים כי הוא מרגיש שהוא לא מוכן עדיין להיות אבא. זה לגיטימי לחלוטין, בעיקר בהתחשב בגילו הצעיר. ההחלטה הזו נראית לו מהותית מדי כדי להתפשר עליה (בניגוד, נניח, לאיזו מסעדה ללכת). מה גם שבחודשיים האחרונים עברנו תהפוכות רציניות (מעבר דירה ועיר, פיטורים ועבודה חדשה ושאר בלאגנים) שלא תורמים לקבלת החלטות בצורה שקולה (לפחות מבחינתו).

לאופטימית: החלטתי באמת להרפות. הלחץ לא מיטיב עימנו, מה גם שאני מרגישה שהוא פוגם בבריאות שלי (דווקא מאז שהחלטתי על ילדים המחזור שלי, שכל חיי דייק כמו שעון, החליט להשתגע. מוזר). אני אוכל להעלות את הנושא עוד חצי שנה, ודבר לא יקרה. אני שמחה שהעניינים אצלך נרגעו.

תודה לכולכן על ההתייחסות!


[b]אני[/b] (2009-01-04T08:56:08):
היי נור!
כל הכבוד על הפתיחות והנכונות לשמוע.
יש לך שם נורא סקסי אגב. ואני שמחה שקלטת שלמרות נחרצותי - אני בצד שלך.
אז ככה, עכשיו אחרי הפירוט אני בטוחה שצדרתי במה ששמעתי, ואני מחזירה לך:
[u]מעולם לא פינטזתי להיות אמא צעירה, אבל גם אמא מבוגרת היא אופציה שלא עלתה במחשבותי[/u] - להיות אמא כזאת או כזאת - אין דבר כזה בכלל, רק כשמסתכלים מבחוץ על מה יותר "סקסי" או "בשל" או "קול" או "חמוד" - ערימת שטויות. אני מספרת לך מבפנים - אמא זה אמא. את כל הזמן שופטת את עצמך דרך עיניי החברה - איך תיראי בעיני המתבונן מבחוץ. זה מסוכן (לדעתי) זה אומר שעוד לא גידלת את עצמך.
עכשיו, המון אנשים עושים ילדים למרות זאת וגדלים או שלא יחד איתם, אבל רצוי שיהיה איזה מישהו קצת סגור על עצמו בבית... כדי שתישאר גם אנרגיה לגדל. אחרת זה לא פייר כלפי הילד. ואני מדברת גם מניסיון שלי וגם מהתבוננות.
בכל מקרה תמיד יש עוד מקום להתפתח וילד זאת כזאת בעיטה בתחת שמאלצת אותך להתבגר ומשנה חיים - שעדיף שלא הכל יטולטל יחד, כולל מי אני ומה שמי.


[u]זו מחשבה שמפחידה אותי בפתאומיות ובעוצמה זשלה, כי כשהייתי צעירה בכלל חשבתי שאני לא רוצה בכלל ילדים. מקסימום לאמץ[/u]
אהא ווטסון! אז יאללה תתחילי להתמודד עם הפחד הזה. להבין מה השתנה, לאט לאט. עם עצמך וללא בחילות, הקאות, השינוי הכי מוזר בעולם שקורה לך בגוף ואח"כ יצור חדש שחונה לך על הציצי למשך שלושה חודשים. יש לך הזדמנות לעשות חושבים על עצמך לפני - קחי אותה!

[u]העבודה שלי היא לא שוס גדול, אבל הצלחתי לחזור לתחביבים שפעם מאוד אהבתי, ואני מקווה שבבוא העת אוכל להפוך אותם לפרנסה[/u]
עכשיולמשל?! עם ילד זה כלכך פחות פשוט וכל סדר העדיפויות חוטף שיפט. ברור שאת יודעת את זה, אבל אין לך מושג עד כמה. מכל התיאורים שלך נשמע שאת במצב אידיאלי בחיים כרגע להוביל את השינוי הזה.

[u]יש בי תסכול מסויים שמשהו "פגום" בי, כי לא נכנסתי להריון ישר אחרי החתונה. זה טיפשי, אני יודעת, אבל זה גורם לי לקנא בכל קולגה לעבודה שמתהדרת בבטן מפוארת חודשים אחרי חתונתה[/u]
את עושה לעצמך נזק כשאת מתייחסת לעצמך בהחפצה שכזאת - (אובייקטיפיזציה?) - כאילו באת מפס ייצור, אבל יצאת סוג ב'. ועל שטות כזאת...
פעם, כשיהיו לך ילדים את תקראי את זה ולא תאמיני במה התעסקת. כמה הוזלת אותם. כאילו הם אקססורי שבא לקשט אותך. את לא קולטת עדיין בכלל מה יהיה תפקידך בכוח...

[u]זה באמת מוקדם - הרי בגיל 26 כלל לא חשבתי על ילדים כאופציה ממשית. אולי זה פער הגילים ביננו שמשתקף דרך הרצון/אי רצון לילדים.[/u]
כן, מה שנראה לי בעיקר משתקף כאן זה הקונפליקט הקטנטן שלך על הנראות של יחסייך עם אדם צעיר ממך, והרצון "להוכיח" (שוב) שזה לא משנה ושאתם בדיייייייוק כמו כולם. ביג מיסטייק!! אתם לא. אין כולם. אין זמן נכון (כללי) וגיל נכון (כללי) לכלום. הכל אישי! ותירגעי מההישגיות ומה"להיות בסדר" - זה מאיץ הזדקנות וגרוע לעור הפנים.

[u]יש לציין שההריון והלידה של אחותי הקטנה תרמו לרצון שלי[/u]
נו.... אלמנט הלחץ. תחשבי לבד

ולבסוף - הוא נשמע אחלה בחור. אל תוציאי עליו מרמור ותסכול שיש כלפי עצמך, על כך שאת לא לגמרי מבסוטית מההישגים והתזמונים שלך. חבל על הזוגיות הטובה. עצה אישית שלי : קחי חצי שנה לעמוד מול חוסר הסיפוק שאת חווה, לבדוק את הנטייה שלך לחשוב על "מה יגידו"... תתחילי להוביל שינוי תעסוקתי. ותחשבי על זה שוב בעוד חצי שנה.


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2009-01-04T09:34:52):
[u]מעולם לא פינטזתי להיות אמא צעירה, אבל גם אמא מבוגרת היא אופציה שלא עלתה במחשבותי - להיות אמא כזאת או כזאת - אין דבר כזה בכלל, רק כשמסתכלים מבחוץ על מה יותר "סקסי" או "בשל" או "קול" או "חמוד" - ערימת שטויות[/u]
חייבת לחלוק עלייך כאן , "אני".
אני הפכתי לאם בגיל 29 ואני מרגישה בהחלט שהיותי אמא "מבוגרת" (בניגוד לגיל 23 או אפילו 26) פעלה לטובתי - לחלוטין הייתי בשלה יותר לכל התהליך, רגועה יותר, חכמה יותר, חרדה פחות ועוד מיליון דברים שרכשתי במהלך כמה שנים ושאפשרו לי, פשוטו כמשמעו, להיות אמא טובה יותר.
כמו שעמי זה היטיב, עם לאחרות זה עלול להזיק. לכן לדעתי יש ויש מקום לשיקולים (אישיים כמובן) של "צעירה" מול "מבוגרת".


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-04T12:31:17):
אהלן אני,

תודה על התגובה שלך, וגם על המחמאה :)

[u][b]אמא זה אמא. את כל הזמן שופטת את עצמך דרך עיניי החברה - איך תיראי בעיני המתבונן מבחוץ[/b][/u] המשפט הזה נכון לחלוטין, ולא רק בתחום האמהות - אלא בכלל. מן פחד מטופש שאני אולי, חס ושלום, עושה משהו "לא נכון" או "לא מקובל". זו הסיבה, אגב, שהלכתי לשרת בצבא למרות שידעתי (בפירוש!) שהמערכת לא מתאימה לי. גם המערכת ידעה, אגב, אבל התעקשתי להישאר כדי לא להיות שונה. זו היתה עסקה לא משתלמת גם לצבא וגם לי.

[u][b]מכל התיאורים שלך נשמע שאת במצב אידיאלי בחיים כרגע להוביל את השינוי הזה[/b][/u] צודקת לחלוטין. אין לי ילדים, אין לי דאגות פרנסה, אין לי מחוייבויות מעיקות. באיזשהו מקום, ואכן הצלחת לשים על כך את האצבע, אני מצפה שילד יבעט אותי כלפי מעלה ויטלטל אותי. למשל, יכריח אותי להתפטר מהעבודה שלי (שאמנם היא לא רעה במיוחד ולא גוזלת יותר מדי מזמני אבל אני מרגישה שהיא תוקעת אותי. אבל זה כבר דיון אחר, מסובך להפליא, שאני עוסקת בו כבר זמן רב ולא מצליחה להגיע למסקנות). מצד שני, זה לא הוגן לצפות מהילד לשנות באופן זה את חיי - לא לו, לא לבעלי ולא לי.

[u][b]ולבסוף - הוא נשמע אחלה בחור. אל תוציאי עליו מרמור ותסכול שיש כלפי עצמך, על כך שאת לא לגמרי מבסוטית מההישגים והתזמונים שלך. חבל על הזוגיות הטובה[/b][/u] הוא באמת אחלה בחור. אגב, פער הגילאים ביננו די זניח מבחינה רגשית - הוא, בניגוד אלי, לא עשה צבא, כך שאנחנו פחות או יותר באותה נקודה בחיים שלנו. עם כל הרצון להחזיק ילד משלי בזרועותי, אני מניחה שזה בהחלט בר דחיה. עדיף לי קודם כל לטפל בחיים שלי ולא להתלות ביישות שעדיין לא קיימת. אוף, איך עושים את זה? :-/


[b]אני[/b] (2009-01-04T13:27:30):
נור, בוא'נה את חזקה....
זה כל כך לא פשוט להסתכל על עצמך בבהירות כזאת
אני בהלם ממך.
שוב, כל הכבוד!
לדעתי עצם המוכנות שלך להתבונן שם אותך בחצי הדרך.

מה שבטוח זה שהעבודה שלך היא מכשול. זה לא אומר להתפטר מהיום להיום כמובן, אבל להתחיל לגשש את הדרך לאלטרנטיבה.
לגבי ההמשך אני יועצת פחות טובה, אבל אם תהיה לי תובנה - אשתף

ולאני-רק-שאלה
לגבי עצמי אני נוטה להסכים איתך... הבשלות היתה נחוצה לי, אבל יש גם את אלה שהן אמהות מעולות בגיל 23. אולי קצת נדיר, אבל קיים.
בכל אופן - במה שכתבתי לנור התייחסתי למבט שלה על הדברים, כי הרגשתי שהיא רוצה להיכנס לאיזו רובריקה חיצונית של האם הצעירה, זה לא שהתכוונתי שאין אמהות בשלות יותר. התכוונתי רק לכך שזה לא משהו שמתייגים בשיטוט בקניון : "הנה זאת כזאת חתיכה, נראית כמו אחות של הילד", או זאת "עגלה זקנה, בטח אף אחד לא הסכים לעשות לה ילד קודם"
או כמו שנור מפחדת שרואים אותה: "תראו, תראו, אחותה כבר הסתדרה ורק היא הייתה צריכה איזה ילדון לגדל... מסכנה, עכשיו עד שהוא יהיה בוגר לגדל ילד הלך עליה...היא כבר תהיה מקומטת... נו, טוב, לפחות התחתנה איתו שלא יברח..."
או משהו נלוז ותת-רמה בסגנון. סליחה על הבוטות, אבל המשפטים מהסוג הזה רצים לאנשים בראש ומענים אותם במשך שנים, ועל מה? סתם חארטה של דודות משועממות, או של אנשים לא מפותחים. אפילו דודות משועממות אני לא מכירה הרבה שחושבות בצורה כל כך שטוחה.
אז עדיף לאוורר את המשפטים האלה ולהעיף אותם מהראש, במקום לבזבז על כך שנים של "חיים ליד"

<אני מייעצת בהתלהבות בדבר היחיד בעולם שהיא טובה בו>
<אני לא הייתה בקניון כמעט אפפעם. אבל זה נשמע טוב, לא>


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-04T13:44:21):
[u]זה כל כך לא פשוט להסתכל על עצמך בבהירות כזאת אני בהלם ממך. שוב, כל הכבוד![/u] <מסמיקה>.

[u]מה שבטוח זה שהעבודה שלך היא מכשול. זה לא אומר להתפטר מהיום להיום כמובן, אבל להתחיל לגשש את הדרך לאלטרנטיבה.[/u] זה מה שאני חשבתי לעצמי בחצי שנה האחרונה, אבל התקשתי ללכת ולחפש עבודה אחרת כל עוד העבודה הנוכחית שלי קיימת. נכון לעכשיו יש לי אופציה להתפטר - וגם לקבל פיצויי פיטורין, אבל אני חייבת להחליט עד סוף השבוע. מצד שני זה אומר שמצפים לי חודשים שלמים ללא עבודה (בהתחשב במשבר הכלכלי וגורמים נוספים). העבודה שלי, אגב, היא גם סינדרום "מה יגידו השכנים". היא נשמעת נהדר על הנייר, משהו שכולם חולמים לעשותו. בפועל אני מרגישה מתוסכלת מכך שבולמים אותי ולא נותנים לי מרחב פעולה למרות שאת העבודה עצמה אני מחבבת. ועוד משהו: היא מאוד מתגמלת ומותירה לי המון זמן פנוי, כך שאני לעיתים שואלת את עצמי למה להתפטר ולא בעצם לנצל את הזמן החופשי לדברים שאני אוהבת (מה שלא יוצא לפועל כפי שהייתי רוצה).

אשמח לשמוע את דעתך בנושא!

[u]או כמו שנור מפחדת שרואים אותה: "תראו, תראו, אחותה כבר הסתדרה ורק היא הייתה צריכה איזה ילדון לגדל...[/u] כך הרגשתי, אכן. אחותי אגב ילדה בגיל 23. אני חושבת שהיא אמא מעולה. אבל ההשוואה ביני לבינה גורמת לי לחשוב שמשהו דפוק בי. שהיא "הסתדרה" לפני. אולי זה קשור ליחס של אמא שלי, שבאיזשהו מקום מתייחסת אליי עדיין כאל "ילדה" בעוד אחותי זכתה לסטטוס של אדם בוגר כי היא אמא, למרות שהיא צעירה ממני בארבע שנים.

[u]<אני לא הייתה בקניון כמעט אפפעם. אבל זה נשמע טוב, לא>[/u] באמת? איך הצלחת להתחמק?


[b]אני[/b] (2009-01-04T14:37:29):
נור, כל הגישה שלך מזכירה לי את חברתי הטובה שעליה כתבתי שעשתה שינוי עצום בחייה:
אחרי הלחצות עצומות, כדי להספיק לפני גיל 30 ולא לתת לאחותה הצעירה בשש שנים שהתחתנה בגיל 21 לעקוף אותה, היא הצליחה לשכנע את בעלה שהם חייבים ילד במיידי, והוא עשה זאת בניגוד מוחלט לתחושתו.
הוא התחיל לבגוד בה עוד בהריון והיום הוא נשוי לזאת שבגד איתה, והיא בהריון...
הייתה לה עבודה מעולה על הנייר, שהיא אפילו לא הבינה עד כמה היא שונאת. משכורת מדהימה. דירה מהממת שהם קנו והוסיפו לה את האביזרים הכי הכי. אוטו חדש מהניילון. את הספות האיטלקיות שקנו העיפו אחרי חצי שנה, כי משהו בהן עיצבן אותם.
וקנו סט חדש.
לא הבנתי את דרך החיים שלה. הכרתי אותה ואת בעלה כחברים של בנזוגי דאז.
בכל פעם שזרקו משהו - תנור, מקרר, שולחן וכו' - אנחנו קיבלנו אותו. ואלה הם החפצים שלי עד היום...:-)
מדי פעם היא היתה מדברת על ללכת ללמוד תחום מסוים באמנות. אבל הוא היה תמיד מוריד אותה מזה בתואנות שונות: שזה לא עבודה, שהם לא יעמדו בזה כלכלית, שהיא תפגוש שם טיפוסים לא רצויים.
אחרי הלידה הוא אמר לה שהוא כבר לא אוהב אותה. ועזב.
היא הייתה בדיכאון נוראי ועשתה פסים בלונד.
היא בכתה שנה.
ואז האקס שלי תפס אותה לשיחה ואמר לה שזה לכאן או לכאן, ללכת לגור ליד אמא שלה שתגדל לה את הילד, ולהיות "גרושה" מסכנה שמשדכים לה ואומרים, "איך נפלה... תראו את אחותה איזה מזל היה לה!" או לקחת את עצמה בידיים.
למחרת היא נרשמה ללימודים.
כילכלה את עצמה לבד ועם מזונות מינימליים. המשיכה להחזיק בעבודה המבאסת בחצי משרה. הייתה בחרדה מתמדת שהנה הולכים לפטר אותה.
עשתה שלוש שנים לימודים.
היא עובדת מהרגע הראשון, ובדרך להיות כוכבת בתחומה.
החיים שלה כל כך עשירים ומקסימים מעבר לכל הציפיות שלה, וכל החשבונות האידיוטיים שעשתה על מתי להביא את הילד. זה נראה לה הזוי היום.
היא גם הפסיקה להניק וחזרה לעבוד בזמנו, כדי להיות "בסדר", מצליחה, קרייריסטית
נראה לה הזוי היום.

אחותה עדיין נשואה. כבר עם ילד שני. אחת האמהות הגרועות שיצא לי לפגוש. ונורא נורא מקנאה בה.


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-04T14:51:05):
וואי, איזה סיפור! תודה שחלקת אותו.

הסיפור שלי קצת שונה: הלכתי ללמוד מקצוע אמנותי, עליו תמיד חלמתי. כשסיימתי ללמוד, לא ממש מסופקת מהסביבה התחרותית של האקדמיה, זנחתי את התחום ובמקום זאת קפצתי בשתי ידיים על קידום במקום העבודה שלי (שפרנס אותי בדוחק כשהייתי סטודנטית). העבודה שלי היא באמת משהו שאנשים מזילים ריר עליו. לא אני. אני מרגישה שהיא לא מביאה לידי ביטוי את היכולות היצירתיות שלי, ולמרות רגעים מהנים בעבודה (ויש כאלה) רוב הזמן אני עוסקת ב"לכבות שריפות" ולרצות את הממונים עליי (כי ככה זה עובד אצלנו). אני נורא רוצה לחזור לתחום האמנות - אבל אני פוחדת. פוחדת מביקורת, פוחדת מכישלון, מרגישה חלודה, מנסה להכריח את עצמי ליצור אבל במקום זאת מכלה את ימי בגלישה באינטרנט ובקהות חושים מוחלטת.

בעלי דווקא מאוד מעודד אותי להתפטר מהעבודה ולהקדיש את כל כולי לאמנות וליצירה. הוא אומר שאנחנו יכולים להסתדר עם משכורת אחת ומבחינתו - העיקר שאני אהיה מאושרת. אני חוששת. מילא, אם הייתי יוצרת כל שעותי הפנויות - אבל אני לא.

משום מה דווקא מאוד מעריכים אותי בעבודה, אבל הלבטים שלי מצליחים להשתקף ולא מזמן קרא לי הבוס לשיחה, אמר לי שהתפוקה שלי ירדה, שהוא לא מבין למה אני מחבלת לעצמי ושהוא מעוניין שאשקיע יותר. הנהנתי וניסיתי להשתפר, אבל קשה לי, נוכח כל הלבטים. רע לי לאכזב אותו. מעבר לכך, תוכנית קיצוצים נרחבת שהנהיגו במקום העבודה שלי מחייבת אותי (ואת כל שאר העובדים) לחתום על מסמך בו נסכים להורדת שכר אחרת נפוטר - ואני לא יודעת מה לעשות.

אני יודעת שאני יכולה להצליח, אבל התעוזה ממני והלאה.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2009-01-04T14:52:37):
[u]לבשמת: בן הזוג שלי הוא לחלוטין לא גבר מתעלל.[/u]
הי נור, אני שמחה לשמוע, אבל נדמה לי שהגבתי לדברי מישהי אחרת שהביאה כמה דוגמאות, "אני".


[b]אני[/b] (2009-01-04T16:15:38):
וואו, מעניין.
דווקא דומה, חוץ מהבנזוג הלא מפרגן.
היא גם היתה בתחום עוד קודם - כילדה אפילו.
אבל הפסיקה כדי להיות "רגילה"
וגם כל הזמן קודמה בעבודת ה"כלום ושום דבר" שלה...

נראה לי שנתת את התשובה בעצמך:
[u]אני יודעת שאני יכולה להצליח, אבל התעוזה ממני והלאה.[/u]
כנראה שצריך לעבוד על התעוזה. אולי לפתוח דף מתאים. יש פה מלא אנשים באתר שיוכלו לעזור לדעתי.
נשמע לי דף מעניין.
אני לא במיוחד יכולה לייעץ בנושאי תעוזה... אני תמיד קופצת ראש ומגלה שעשיתי את זה רק אחרי שהאף שלי לכוד (ושבור) באיזה סדק ברצפת הבריכה)-:


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-04T16:53:32):
"אני"
אני לא מבינה את הקשר של הסיפור שלך לילודה.

את רוצה לומר שהסיבה היחידה שגבר (שימי לב, הופעל עליו לחץ, לא שיקרו ולא הונו אותו) בוגד בצורה כזו מגעילה וחזירית באשה בהריון, היא ילד שבא כתוצאה מהרבה לחץ?

ישנן הרבה החלטות בחיים שאחד מבני הזוג דומיננטי בהם יותר ולהיפך, יש הרבה דברים שמגיעים אליהם מתוך לחץ.

נכון, לא יפה.
לא הוגן ועלול לגרום למשבר - אבל אל תשלי כאן אף אחת - זו לא הסיבה להתנהגות הנוראית שלו.
אתה גם לא מפסיק לאהוב כי הפעילו עליך לחץ.


[b]אני[/b] (2009-01-04T17:57:55):
מה פתאום?! חס וחלילה! הוא חזיר!
גם הזכרתי את זה שהוא הפריע לה להתפתח כשהיו יחד. וברוב מניפולציות.
הייתי העדה בגירושין והוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. ובטח שלא לה (הוא לא מודה עד היום...)
ובלי קשר היא לחצה עליו והכניסה אותו לפינה.
ולפינה לא אמיתית. כי באמת שלא היה דחוף לה ילד. היא היתה בכלל צריכה ללדת את עצמה.
זה שהוא בחר בדרך התמודדות כל כך נלוזה, והלך לשחזר עוד פעם חיים שבהם דוחקים אותו לפינה - זה עניינו.
אבל היא עשתה את הטעות שלה.
והנימה של נור מאוד הזכירה לי את חברתי בגירסתה הישנה.
ונראה לי חבל. כי על הבחור ההוא שהלך ובגד - אין מה לומר חוץ מברוך שפטרנו - ונראה בדיעבד שזאת הייתה הדרך להיפטר ממנו.
אבל לנור יש בחור נחמד. לא מגיע לו פינה לא אמיתית.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-04T23:35:50):
אה, הבנתי. אוקיי.
סליחה אם פגעתי.

(וגם אני חושבת שהבחור של נור בסדר גמור....).


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-05T01:55:11):
[u]כנראה שצריך לעבוד על התעוזה. אולי לפתוח דף מתאים. יש פה מלא אנשים באתר שיוכלו לעזור לדעתי. נשמע לי דף מעניין[/u]

פתחתי דף חדש: [po]לעזוב את העבודה או לא[/po].

אשמח לשמוע ממך :)


[b]אני[/b] (2009-01-05T02:38:49):
נור, לא סתם הזכרת לי את חברתי (המקסימה)
שתיכן בני אדם מאוד אמיתיים
ועם מוכנות מעוררת השראה להתפתח ולגדול
מאוד שמחה שהגבתי לדבריך כי זה הכי כיף לדבר למישהו ששומע
והמרגיעון הנכון בזמן הנכון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
מקווה שאלמד מכן
והרלבנטיות לדף לדעתי היא שלפעמים כשרוצים מאוד ילד, בעצם רוצים להיוולד.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-05T11:07:36):
איזה משפט מדהים!
"כשרוצים מאוד ילד, בעצם רוצים להיוולד".


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-01-05T13:40:13):
_איזו עוד חלופה יש ללחכות לו?
מה? "לעשות לו תרגיל" ? להכריח אותו- לכפות עליו עד שיאמר "רוצה אני" למרות שאינו רוצה ?_

לפלונית אלמונית, יש עוד כמה אופציות לעורר מצב בו החלטה כו חשובה לוקחת בחשבון את רצונות שני בני הזוג, כמו שאורורוה ניסחה זאת, בצורה כה מופלאה, עדינה ורגישה.

[u]עם כל הכבוד לעניין האמון, וזה משהו שאני בהחלט לא ממליצה אף פעם בעיקר כי זו פחיתות כבוד בעיני בהקשר של נישואין כפויים וכו', תתפנצ'רי.[/u]
חס וחלילה!

למה המצב לא יכול להשתנות מעכשיו לעוד שנה?_
הוא יכול להשתנות מעכשיו לעוד [b]שניה[/b], את עדיין צריכה להתמודד עם ההשלכות של כל אפשרות. זו לא פסימיות, אלה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך - ולענות לעצמך, לדבר עליהן עם בן זוגך.

בסופו של דבר יש כאן שני פחדים מטינות עתידיות: "הכרחת אותי להביא ילד בניגוד לרצוני והרסת את הזוגיות" מול "הכרחת אותי לחכות ועכשיו אני לא יכולה להביא ילדים"
פחד אחד מכריע, כרגע, את הפחד השני, לזה נוסיף את חוסר הרצון ללבן את זה באמת, בגיל 40 לברוח משיחה רצינית מעמיקה ומקיפה בנושא כה מהותי?
בגיל 40 להסתגר כשהנושא עולה? אני מבינה שחשוב לך ענין האמון בזוגיות, בנושא הזה מתחזק האמון ע"ח הזוגיות.

זה בסדר גמור לא לרצות ילדים. אנשים רבים לא רוצים - לא כי הם לא מוכנים, אלא כי הם לא רוצים. הם חיים עם בני זוג שזה מתאים להם חיים עשירים ופוריים עד כמה שניתן.
כדי להתקדם צריך קודם כל לוודא האם אכן מדובר בחוסר מוכנות (וכבר אמרו פה מה שאמרו על המושג הזה והשימוש בו), לבין חוסר רצון.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-05T15:34:45):
יו, [po]עקרה פוריה[/po], אני מסמיקה...

ובקשר לדברייך: כל מילה.


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-06T04:04:06):
[u]והרלבנטיות לדף לדעתי היא שלפעמים כשרוצים מאוד ילד, בעצם רוצים להיוולד[/u]

מצטרפת לדבריה של [po]או רורה[/po]. משפט מדהים!


[b]אני[/b] (2009-01-06T09:20:26):
:-]
ואז פתאום נזכרתי שכשהייתי מאוד צעירה (במושגים שלי, כן. זה לא שהייתי בת 16) נכנסתי להריון בטעות.
לא הייתי מסוגלת להחליט אם להפיל או לא
אתן לכן את הצד המפולפל של הסיפור: לאחר שבועות של התחבטות, בהם הרציונליות המפורסמת שלי לא עמדה לי, הסכמתי לשמוע בעצת חברה ולשאול את חברתה ה"מכשפה" המחוננת, שתפתח לי בקלפים. רק מה, היא גרה נורא רחוק. אז עשינו את זה ב.... טלפון. החברה המשותפת הייתה אצל המכשפה ופתחה עבורי את הקלפים, תוך ששתינו מתרכזות על הקו.
התובנה של המכשפה הייתה שגבר מבוגר יעזור לי מאוד בהחלטה. אמרה שכנראה עליי לספר לאבי.
לאחר כל הזמן שבו נמנעתי מלשתף את הורי, הרמתי את השפופרת... הם אמרו לי שיתמכו בכל החלטה ושאבוא להתייעצות
באתי. ישבתי אצלם. הם לא אמרו לי כלום.
אחרי יומיים כאלה ישבתי במטבח כשאבי עושה כלים עם הגב אליי.
רטנתי בפניו שהם לא עוזרים לי בכלל, ואז הוא אמר לי (בלי להסתובב) "זאת החלטה שלך. אנחנו לא יכולים להתערב. אני רק יכול לומר לך שזאת הבחירה - או שתגדלי ילד או שתגדלי את עצמך."
זה אחד הדברים החשובים שמישהו אמר לי בחיים.
אז ייתכן שהקרדיט בעצם שייך לו :-)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-01-06T13:24:01):
אני נפרדתי מבן זוג בגללשהוא לא רצה "עכשיו" אז הרגשתי שהוא ממש חצוף שהוא לא מסכים לא יכולתי לסבול את המצב הזה שנאתי אותו בגלל זה ואת עצמי ואת העולם ונפרדנו ונולדתי מחדש והיום מבינה שבכלל לא אהבתי אותו רק רציתי "חיים נורמאלים" אז לומדת היום דברים חשובים על עצמי ארחיב בההמשך


[b]אני[/b] (2009-01-06T20:20:16):
פלוני אלמונית - |Y|
מעניין לשמוע


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-01-07T22:45:52):
הסירוב שלו פשוט כל כך הקטין אותי כי כבר עברתי מערכות יחסים שהוא רצה ואני לא וזוכרת את התחושות שהיו לי כשלא הייתי בטוחה שהוא הגבר שממנו ארצה ילדים אז עכשיו כעונש קיבלתי מישהו שלא רוצה ונורא נפגעתי להיות במקום הזה כי הרגשתי שהוא לא בטוח לגבי ולא הייתה לי דרך להרגיש טוב בקשר הזה למרות שבסך הכל היתה ביינינו תקשורת טובה והוא אמר שהוא רוצה אבל לא עכשיו ושאוהב אותי .. אבל הייתי צריכה "הוכחה" זה קצת ילדותי היה מצידי אבל זו עובדה וגם בדיעבד לא הייתי יכולה באמת לנהוג אחרת.. כנראה שהייתי חייבת להתחזק לבד כי לא רציתי זוגיות רציתי ילד והסיבה לזוגיות היתה התשוקה לילד ובן זוגי הרגיש את זה ואולי בצדק לא הסכים ואני כמו תינוקת אמרתי לעצמי " אם הוא היה באמת אוהב אותי הוא היה מכניס אותי להריון" וכל פעם ששכבנו עלה בי כעס "לשכב איתי אתה יכול אבל להכניס אותי להריון לא.."..היום אני לבד מנסה להבין "מה לא בסדר איתי"... נמאס לי מזוגיות לא רע לי לבד רק שנורא רוצה ילד ורוצה שיבוא בצורה טבעית ואמיתית ללא ספקות מגבר שיהיה גבר.שיהיה שם כשאצתרך אותו שתהיה אהבה והבנה...כן כנראה שרוצה זוגיות אבל יכול להיות שאני יותר מידי רוצה כבר להיות בהריון ורואים את זה עלי וזה מלחיץ וקשה להתחיל זוגיות ממקום כזה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-11T09:57:10):

בקר טוב לך [po]מנסה להיות אופטימית[/po] ,
הבטחתי לשוחח ובינתיים קרו אצלי דברים אישיים שמנעו ממני זאת.
שאלתי אם ברצונך לשוחח ואמרת :
_אפשרי. מצד אחד אני מפחדת להפגע ומצד שני רוצה מאד לצאת מהתקיעות ואולי זה יעזור לי.
שוב תודה_
מילה או שתיים לזאת בתוכך אשר מפחדת להפגע : אני אומרת לך באחריות שכל ביטוי מחשבה או דעה מצידי מכוון לתמיכה בך מתוך אהדת נשית עמוקה ואהבת אדם. אין זה אומר שכל אמירה תתאים לך או תמצא חן בעינייך אבל יקל עליך לדעת שדברים נאמרים באהדה .
מילה או שתיים לזאת בתוכך אשר רוצה לצאת מהתקיעות : הדרך היחידה לצאת מתקיעות זה לקחת אחריות על המצב . "לקחת אחריות" זה אומר
לקבל את תוצאות המעשים או ההתנהגויות שלנו מתוך הבנה "שכך עשינו באותה עת" , וברגע שמבינים שהמצב לא עובד טוב בשבילנו לנקוט צעדים
מעשיים לשינוי .
איך את בהקשר לזה ?
להת'
חוה@}


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-11T21:33:43):
היי חוה, תודה על התיחסותך.
אני בהחלט מסכימה עם דבריך.
אני כרגע בשלב לקיחת האחריות, ההבנה [u]שהמצב לא עובד טוב בשבילנו[/u]
וגיבוש _צעדים
מעשיים לשינוי_
לגבי הלהפגע הכוונה שלי היתה בעיקר הפחד שלי להפגע מדברים שנאמרים לי בלי להאמין או לקבל את כנותי ועמדותיי, אין לי ספק שיש דברים שלא נעים לשמוע ובכל זאת חשוב והכרחי לשמוע אותם.
ובכל מקרה ברור לי שדבריך נאמרים באהדה, את מתנסחת בכזו עדינות ונעימות שאי אפשר לחשוב אחרת @}


[b][po]באופן לייט[/po][/b] (2009-01-12T19:36:31):
[u]את מתנסחת בכזו עדינות ונעימות שאי אפשר לחשוב אחרת[/u]
מצטרפת לאמירה הזו.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-12T22:57:19):
[u]אני כרגע בשלב לקיחת האחריות[/u]
הי ! אז אולי נתחיל לקרוא לך [po]אני אופטימית[/po] במקום [po]מנסה להיות[/po] ?

_אני כרגע בשלב לקיחת האחריות, ההבנה שהמצב לא עובד טוב בשבילנו
וגיבוש צעדים
מעשיים לשינוי_
רציתי להציע לך צעד אחד אשר בעקבותיו , בלי לנקוט צעדים רבים נוספים יהיה תיקון אנרגטי בחייכם.
אפשר להגיד?


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-12T23:30:21):
[u]הי ! אז אולי נתחיל לקרוא לך [po]אני אופטימית[/po]? במקום [po]מנסה להיות[/po]? ?[/u]
איכשהו לקיחת האחריות גורמת לי להרגיש יותר תחושה של מבוי סתום מאשר תחושה של אופטימיות.
יותר קושי לראות בבהירות אפשרויות לפתרון ויותר תחושה של חוסר אנרגיות ויכולת להתמודד בכלל עם המצב.

_רציתי להציע לך צעד אחד אשר בעקבותיו , בלי לנקוט צעדים רבים נוספים יהיה תיקון אנרגטי בחייכם.
אפשר להגיד?_
בהחלט! בשמחה...


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-13T07:11:00):
[u]איכשהו לקיחת האחריות גורמת לי להרגיש יותר תחושה של מבוי סתום מאשר תחושה של אופטימיות.[/u]
בקר טוב ,
השאלה היא מה זה עבורך לקיחת אחריות ? יש אנשים שחושבים שלקיחת אחריות זה "להבין שאתה אשם במה שקרה" .
האם זה כך גם אצלך ?


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-13T10:56:46):
[u]השאלה היא מה זה עבורך לקיחת אחריות ? יש אנשים שחושבים שלקיחת אחריות זה "להבין שאתה אשם במה שקרה" .[/u]
לקיחת אחריות במובן של להבין שהוא לא האחראי הבלעדי במצב, אלא שהאחריות שלי על המצב זהה לשלו, צריך שניים לטנגו.
וכשהוא מתנגד כל כך להריון כרגע, במובן מסוים אני מאפשרת את ההתנגדות הזו שלו. הוא חזק ועקשן ונחרץ וגם מאוים ופוחד ואני מול כל אלה הופכת לרכה וגמישה ומתפשרת (גם אם לי נראה שכך אני נוהגת וכלפי חוץ אני כביכול תקיפה וברורה)
ולא מעמידה את הרצון שלי כשווה ערך לרצון שלו.
אני נוטה להבין את רצון הצד השני על חשבון רצוני שלי (תמיד, לא רק במקרה הזה) וכך פעמים רבות מוותרת על עצמי.
כאן אני לא מוכנה לוותר ומתעמתת איתו ומנסה לשכנע אותו שיסכים, אבל כנראה אני עדיין לא משדרת את החוזק והנחרצות הראויים. אני כנראה עדיין מאפשרת לו להתבצר בהתנגדותו.
אני מאמינה שאם הוא יראה ויבין שהכוונה שלי בנושא עיתוי ההריון הזה היא מעומק הלב, חזקה ויציבה בדיוק כמו שלו (וכן, יכול להיות גם שהוא צריך להבין שיהיו מחירים לחוסר ההסכמה שלו, בינתיים עוד לא הגענו לדבר על זה ברורות) ההתיחסות שלו תהיה אחרת.
כרגע אני עדיין מוותרת (עובדה, אני בינתיים מחכה.. והזמן עובר לו..) ולכן אין שום סיבה שהוא יזוז מהתנגדותו.
אני לא לוקחת את האחריות כולה עלי. אלא מבינה שאני לא יכולה להפיל את האחריות כולה עליו. שגם לי יש חלק בכל הדינמיקה הזו. אם אני רק מאשימה אותו ולוחצת עליו תוך שכנוע עמוק בצדקתי, אני בעצם מעבירה את כל האחריות אליו ושוב מוותרת על עצמי, ומוצאת את עצמי במצב של תלות מוחלטת בו.


[b]פלונית[/b] (2009-01-13T11:38:23):
חשבת להציב אולטימטום- או שעושים ילד או שנפרדים?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-16T07:48:52):
[u]לקיחת אחריות במובן של להבין שהוא לא האחראי הבלעדי במצב, אלא שהאחריות שלי על המצב זהה לשלו, צריך שניים לטנגו.[/u]

בקר טוב מנסה[u] להיות [/u]אופטימית ,
יופי !. אני מתמקדת בביטוי שנקטת : צריך שניים לטנגו.
אתם באמת רוקדים טנגו מסוים , אפשר לנתח את הטנגו הזה , ועשו זאת בדף כולל אבחנות שלא קל לשמוע אותן . את בדקת את עצמך לאור אמירות ממש קשות ורציניות ויצאת מחוזקת בבחירה שלך בו כבנזוג ובתור מי שיהיה אב לילדיך .
והמצב כרגע מבוטא אצלך כך :
[u]כרגע אני עדיין מוותרת (עובדה, אני בינתיים מחכה.. והזמן עובר לו..) ולכן אין שום סיבה שהוא יזוז מהתנגדותו.[/u] כלומר ממשיכים באותו הטנגו בשותפות .

יש טנגו אחר אשר בו כל אחד מכם ייקח אחריות על החיים ועל עצמו והשותפות ביניכם קיימת אבל מבחינה אנרגטית מוצאת את ביטויה במקום אחר.
כוונתי לטנגו מניעת ההריון .
במעלה הדף קבלת עצה מאוד טובה והיא להפסיק עם לקיחת גלולות . (האם כך עשית ?)
אשתדל להיות יותר זריזה בהתכתבות איתך .(())


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2009-01-16T08:47:07):
[u]חשבת להציב אולטימטום- או שעושים ילד או שנפרדים?[/u]


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-16T09:21:59):
[u]חשבת להציב אולטימטום- או שעושים ילד או שנפרדים?[/u]
זה ממש "טנגו" עם מנגינה אחרת . ואני הבנתי מדבריה של [po]מנסה להיות אופטימית[/po] שהיא שלמה עם הבנזוג ומאושרת איתו. אז למה לשים אולטימטום ולהכניס מוטיב של גירושין ?
הנכון יהיה לתקן ולאזן את העמדה הנקבית והעמדה הזכרית . האיזון הזה מופר גם ביניכם כבני זוג (כיחידה משותפת) וגם אצל כל אחד מכם בנפרד.
וניתן לעשות את האיזון הזה בכמה וכמה דרכים שגם הוצעו למעלה בדף . אבל לא התקבלו באותה עת .


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-16T11:15:28):
[u]חשבת להציב אולטימטום- או שעושים ילד או שנפרדים?[/u]
ברור שחשבתי, מליון פעם! וגם קיבלתי את זה כעצה מליון פעם.
יכול להיות שמתישהו לא תהיה לי ברירה ואני אאלץ לנקוט בדרך זו.
כרגע היא לא נראית לי מועילה. בדינמיקה, ביני לבין זוגי זה רק יקלקל.
כשאני מתחילה להלחיץ אותו הוא תמיד אומר לי, זה מה שאת רוצה? לגרום לי להיות אבא כשאני עדיין לא רוצה בכך? זו הדרך שבה את רוצה להביא את ילדנו לעולם? תוך אי הסכמה והפעלת לחץ?

[u]כוונתי לטנגו מניעת ההריון .[/u]
[u]הנכון יהיה לתקן ולאזן את העמדה הנקבית והעמדה הזכרית . האיזון הזה מופר גם ביניכם כבני זוג (כיחידה משותפת) וגם אצל כל אחד מכם בנפרד[/u]
אשמח אם תסבירי ותרחיבי.
[u]במעלה הדף קבלת עצה מאוד טובה והיא להפסיק עם לקיחת גלולות . (האם כך עשית ?)[/u]
כן, כך עשיתי. אבל יש דרכים אחרות למנוע הריון... וכרגע אנחנו נוקטים בכל מיני שיטות אחרות.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-16T12:39:49):
ואני הייתי משיבה לו:
ככה אתה מונע מממני להיות אמא? תוך לקיחת הגיל של שנינו בחשבון?
זה משהו שכן מקובל?


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-16T12:47:20):
אני חושבת שאת הבחירה שלך כבר עשית.
בחרת בבן הזוג שלך, גם במחיר שלא יהיו לך ילדים.
(במידה ולא ישנה דעתו, או שכאשר דעתו תשתנה - יהיה כבר מאוחר מידי).
בסדר, אחלה, זכותך המלאה אם זה מה שעושה לך טוב.


אבל אל תנסי לומר ההיפך.
אל תנסי לומר שאת מפסיקה את הריקוד הזה,
כי כדי להפסיק לרקוד צריך לשנות משהו, ולא לעשות יותר מאותו הדבר.
אין כל כך דרך נוספת, עובדה שהוא לא מוכן להתחשב בך בכלל,
ואת לא מוכנה להתחשב בעצמך בכלל (איך אפשר לא להתפלץ מתשובה כזו אלייך, מאדם בגיל 40),
ולא נראה לי שיש דרך להפסיק עם הטנגו הזה.
ואה, לעבור דירה לדירה של שניכם הוא מוכן כבר? ולהתחתן? אה, נו, מה חשובים כל הדברים האלה...


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-16T12:52:34):
ושוב, לא רוצה לפגוע.
לא רוצה להחליש.
מציגה פרספקטיבה שרוב הכותבות בדף הזה הציגו כבר קודם לכן.

פשוט נראה לי שלאור תגובותייך האחרונות כן תרצי לשמוע עוד דברים.
אם לא - תמחקי כמובן.



[b][po]מזדהה מאוד[/po][/b] (2009-01-16T13:34:39):
אני מציעה לא ללחוץ באופן "בוגר". לא לנמק נימוקים הגיוניים. אני מציעה לתת לו לדעת שהשלמות שלו עם חייו חשובה לך והיא במקום הראשון. ויחד עם זאת, כן לעשות "סצנות רגשיות" כשהרגש עולה - כשאת רואה תינוק, כשאת חושבת על זה וזה מציק לך , ולהעביר לו ברמות הבסיסיות את הכמיהה האדירה שלך לילד. לא לתקוף אותו, אלא לתאר את הרגשות שלך.

אני גם מציעה לבקש ממנו שתעשו ביחד ת ה ל י ך שיכול להוביל לילד. שבשבילו (וגם בשבילך) זה לא יהיה לקפוץ ממצב של 'לא' למצב של 'כן', אלא תהליך שבו עולים דברים, עולות התנגדויות, ושניכם מבינים מהם הרגשות המגוונים של שניכם.
כשאת נמצאת בפוזיציה של זאת שלוחצת, הוא לא יכול לרצות מעצמו - כי אז זה יקפוץ מיד לשלב של לעשות את זה. בטוח שגם לו אי שם עמוק בבטן יש נכונות מסוימת ללכת לכיוון, אבל לא בעוצמה שבה את הולכת בה, אלא בתהליך, בהיסוס, מתוך זה שאת תומכת בו, ולאט לאט הוא יוכל לתמוך בך גם. וסיכוי טוב שגם לך יש פחדים וחששות לצד הרצון העז.
לסיכום : אני מציעה להציע לו שתעשו ביחד תהליך, שבו או שכן או שלא תעשו ילד בסוף. מתוך אמונה, שאם תעשו תהליך טוב שבו שניכם מחוברים , תגיעו למקום טוב.
ליבי איתך.

(בזוגיות שלי זה מה שעשינו)


[b][po]מזדהה מאוד[/po][/b] (2009-01-16T13:57:44):
אני רוצה לחדד - שאת התהליך תעשו ביחד ולא בנפרד. ולא צריך שהוא יכמהה לילד כמוך כדי שתתחילו תהליך, או אפילו כדי שתעשו ילד. כל אחד הוא שונה.

תהליך :
למשל לקבוע פעם בשבוע שבה נפגשים על כוס קפה ומנהלים שיח (אולי שיח מכוון על פי "אימגו") כשהמטרה איננה "ילד", אלא להבין טוב יותר זה את זה, ולהכניס אווירה של קבלה ושל חיבור למרחב.
לנצל את ההזדמנות לשפר את התקשורת בזוגיות באופן כללי באמצעים שונים.
לקבל את זה שיתכן שבעוד שנתיים תהיו ביחד, ויהיה לכם טוב, ועדיין לא יהיה לכם ילד וזה יהיה נכון לכם.
לשאול את עצמך למה כל כך בוער לך ילד עכשיו, ולמה במנותק מבן זוגך? למה את דוהרת קדימה ולא הולכת איתו לצידו?
לתת, סליחה על הביטוי (שבן זוגי משתמש בו) "בעיטה בתחת" לבן זוג , ליצור עימות ובו לזעזע את בן הזוג באופן שאת יודעת שהוא נכון, ושהוא ב ט י ח ו ת י . מה ואיך , רק את יודעת.

בקשר שלכם, אתם מעשירים אחד את השני בתכונות וביכולות שלכם. זה שתחכי לו, מונע מהקשר שלכם את השפע שלך. מונע מהקשר להיות מועשר ביכולת שלך לרצות בילד עכשיו, להיות מועשר בתעוזה שלך ללכת לקראת צעד מפחיד ומשנה באופן מהותי.
אני חושבת שהפחד שלך הוא מפני לרמוס את בן הזוג תחת אישיותך. ואכן אם מה שיש לך להציע בקשר, משתלט על הקשר - בן הזוג נרמס והקשר לא טוב לשניכם.
באותו אופן, כשאת מונעת מהקשר את האישיות שלך, ורק "מחכה" לו שישתנה, את רומסת את עצמך והקשר לא טוב לשניכם, וגם מאבד את היופי שלו.

ה"חוכמה" היא למצוא את הדרך לנתב לתוך הקשר את המחשבות שלך, הרצונות שלך, הדרישות שלך, באופן שנותן מקום גם למחשבות, לרצונות ולדרישות של בן הזוג. ואז שניכם יוצאים נשכרים
. ובעצם זה מה שמושך אותנו לבן הזוג - השוני שלו, היכולת שלו להוביל אותנו למקומות שזרים לנו.
ויש הבדל בין להוביל, בעדינות, באהבה, בסבלנות, לבין למשוך בקוצר רוח. ויש גם הבדל בין להוביל בעדינות, לבין לשבת בצד ולצפות שבן הזוג ילך בעצמו לאותו מקום שזר לו.

כמו כן, הרצון לילד יכול להיות מנוף שבו משפרים דברים שחושבים שכל עוד לא שופרו - לא נכון להביא ילד.
הצד של בן הזוג הוא חשוב ומעשיר את הקשר באותו אופן שבו הצד שלך מעשיר את הקשר.
למשל, אם בן הזוג אומר "חשובה לי יציבות כלכלית קודם", או "חשוב לי שתעבדי גם" או "אבל איך אני אסע לחו"ל להתאמן כפי שרציתי?" או "לא רוצה לשנות את שגרת חיי, ואני חושש שהזוגיות שלנו תתקלקל ושתפסיקי לשים לב אלי" כל הדברים האלה הם אמיתיים, וכנראה שיצוצו עם הילד, ולא תהיה פסטורליה. עדיף להתמודד עימם , לפתור מה שפתיר, ולקטלג כך או אחרת מה שלא פתיר. בשיח הזה יש פוטנציאל לצ מ י ח ה אדירה בקשר הזוגי.
קושי - הוא פוטנציאל לצמיחה.
תארי לך שתהיו במקום שבו שניכם רוצים/לא רוצים ילד מתוך מחויבות להחלטה משותפת ואמיתית - אתם כבר לא מי שאתם היום. כל אחד מכם ישתנה, יצמיח מימדים חדשים באישיות, התקשורת ביניכם השתנתה.
להתעלם מהקושי - בין אם זה לחכות לבן הזוג, ובין אם זה להציב אולטימטום- פספוס של אפשרות לצמוח.

אני ממליצה על שיח לפי שיטת "אימגו" - ישנם טיפולים זוגיים וסדנאות. אם זה יתאים לכם.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-16T14:00:34):
[u]בחרת בבן הזוג שלך, גם במחיר שלא יהיו לך ילדים.[/u]
זה בפירוש לא נכון. אני כרגע בוחרת בבן הזוג שלי ודוחה את רצוני בילדים מתוך האמונה שזה ישתנה והוא יסכים לילדים וכך לא אצטרך לוותר על משהו.
אם אצטרך לבחור, אני בפירוש אבחר בילדים אפילו במחיר של לעזוב את בן זוגי.
אבל האפשרות הזו היא האפשרות האחרונה מבחינתי, רק כשאבין שבאמת אין סיכוי שבן זוגי יסכים במסגרת זמן ריאלית.
ואני לא חושבת שזה יקרה. כי יש תזוזות.
אנחנו כרגע בתהליך, הוא בתהליך וגם אני ואני מקווה ומאמינה שנצליח לגשר על הפערים. אני מקווה גם שזה יהיה בקרוב.
להציג את התמונה בצורה כזו פשטנית זה לא פייר. להגיד שהוא לא מתחשב בי בכלל זה בעייתי. כי אם הייתי נכנסת להריון עכשיו זה היה לא להתחשב בו בכלל. כך שצריך להגיע להסכמה.
אנחנו מנסים לגשר על פער ענק ברצונות, או יותר נכון בעיתוי של הרצונות.
אני רוצה להקשיב לעצמי ולרצונותי, אבל גם להקשיב לו, ולרצונותיו וכנ"ל הוא.
גם אם הרצון שלו פחות 'נורמלי', מקובל או קל לעיכול הוא רצון לכל דבר.
יוצא פה שאני מגינה עליו, אבל זה כי אני מרגישה צורך להגן על עמדתו מול הביקורת שנכתבת פה.
ואז יוצא שאני נשמעת חלשה בעמדותי.
אני לא מאד חלשה ובעיקר אני מתחזקת עוד ועוד.
אמרתי לו כבר ש'אני לא יכולה לחכות יותר', הוא יודע.
הוא צריך לעבור תהליכים לא פשוטים של ויתור על עקרונות מסוימים ושאיפות שהיו לו ועוד ועוד (קשור לעבודה שלו ולסיפור המשפחתי שלו, לא רוצה לפרט יותר כי זה קשור אליו ולא נעים לי לדבר פה יותר מדי על דברים פרטיים שלו.) ומסתבר שזה לוקח לו המון זמן.

[u]בדיוק באותה דרך היית יכולה לומר "זה מה שאתה רוצה? לגרום לי שלא להיות אמא כשאני כל כך רוצה בזה? זו הדרך שבה אתה רוצה לעצור את ההתפתחות האישית שלי? תוך אי הסכמה והפעלת לחץ?"[/u]
אני באמת אומרת לו דברים דומים, אני חושבת שמה שהוא אומר לא נאמר מתוך מניפולציה או חוסר התחשבות אלא רק מתוך הצורך שלו לקבל לגיטימציה לעמדתו. שלהיות אבא בכפיה, מתוך לחץ ולא מתוך רצון אמיתי זה כמו לחכות עם האמהות מתוך כפיה כשזה לא הרצון האמתי. הוא מנסה להראות שהמצב הוא שווה בינינו ואין מי מאיתנו שצודק והשני טועה, אלא שיש בעיה, בעיית עיתוי.
ברור לו גם שהוא זה שיצטרך להתגמש ולהסכים בסוף.
השאלה היא מתי.
הוא היה מותח את זה עוד קצת. אני לא מוכנה.
[u]אתם פשוט לא בסינכרוניזציה בנושא המוכנות הילד וזה מעמיס על הזוגיות שלכם קושי כבד, אי אפשר להמנע מכך.[/u]
בהחלט, לא נמנעים מכך, מרגישים את כובד הבעיה הזאת כל רגע נתון...


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-16T14:19:39):
וואו, [po]מזדהה מאד[/po] , אני כל כך מודה לך על מה שכתבת.
תיארת בצורה מדויקת מאד תחושות שלי ובאמת את הדרך בה אני רוצה לעשות את כל הדבר הזה.
בדיוק בשביל זה פתחתי את הדף הזה כדי לקבל קצת תמיכה ועצות איך לעשות את התהליך הזה.

[u]כשאת נמצאת בפוזיציה של זאת שלוחצת, הוא לא יכול לרצות מעצמו - כי אז זה יקפוץ מיד לשלב של לעשות את זה. בטוח שגם לו אי שם עמוק בבטן יש נכונות מסוימת ללכת לכיוון, אבל לא בעוצמה שבה את הולכת בה, אלא בתהליך, בהיסוס, מתוך זה שאת תומכת בו, ולאט לאט הוא יוכל לתמוך בך גם. וסיכוי טוב שגם לך יש פחדים וחששות לצד הרצון העז.[/u]
בדיוק. בדיוק ככה אני מרגישה.
לא תמיד אני מצליחה, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בפוזיציה שלוחצת ובאמת מרגישה שאני חונקת כל מה שעולה ממנו, הדברים הקטנים האלה, המהוססים, נביטות של רצון וביטויים של חששות.
רוצה להצליח לא להשתלט, שהרצון הבוער שלי לא ישתלט על התהליכים העדינים שמתרחשים.
בינתיים הגענו למצב שבו כל ניסיון שלי לשיחה על הנושא מעורר אצלו כל כך הרבה התגוננות והוא ישר מתכנס, ואז אני מאלצת אותו לדבר כשהוא לא מרגיש באמת בנוח ולרוב זה לא יוצא טוב.
עכשיו חודש וחצי כמעט ולא דיברנו על הנושא, כלומר אני לא העליתי את זה, זה עלה בעדינות רק מס' פעמים ואני חושבת שכרגע כשחזרנו לדבר על זה, באמת יותר קל לו, הוא מרגיש פחות מאוים ממני ויכול להיות שבאמת עכשיו זו ההזדמנות להתחיל תהליך כזה אבל בצורה בריאה.
אני מתלבטת איך לעשות את זה.. מה להגיד שלא ישר יאיים עליו ויביא לסגירות. אני מחפשת את הניסוחים המדויקים שיפתחו את ליבו.
כמו שבשאר הנושאים אנחנו יכולים לדבר בכזו פתיחות, אני רוצה שגם כאן זה יקרה. זה נושא כל כך רגיש, אנחנו לא מצליחים לדבר עליו כמו שצריך.

_ה"חוכמה" היא למצוא את הדרך לנתב לתוך הקשר את המחשבות שלך, הרצונות שלך, הדרישות שלך, באופן שנותן מקום גם למחשבות, לרצונות ולדרישות של בן הזוג. ואז שניכם יוצאים נשכרים
. ובעצם זה מה שמושך אותנו לבן הזוג - השוני שלו, היכולת שלו להוביל אותנו למקומות שזרים לנו.
ויש הבדל בין להוביל, בעדינות, באהבה, בסבלנות, לבין למשוך בקוצר רוח. ויש גם הבדל בין להוביל בעדינות, לבין לשבת בצד ולצפות שבן הזוג ילך בעצמו לאותו מקום שזר לו._
בדיוק, בדיוק!
[po]מזדהה מאד[/po], שוב תודה על מה שכתבת, ניסחת כמה דברים בצורה שעוזרת לי.
אשמח מאד לשמוע ממך עוד (בעיקר אם עברת בהצלחה תהליך דומה.)
@}


[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2009-01-16T14:55:28):
[u]זה נושא כל כך רגיש, אנחנו לא מצליחים לדבר עליו כמו שצריך.[/u]
אולי ישנה דרך לעשות חלק מהתהליך שאת רוצה ללא דיבור? אין לי כרגע הצעות אבל אני מתרשמת שהדיבור בינכם, בלב ובקול, כבר "משומש" מידי.
{@


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-17T08:16:47):
_הנכון יהיה לתקן ולאזן את העמדה הנקבית והעמדה הזכרית . האיזון הזה מופר גם ביניכם כבני זוג (כיחידה משותפת) וגם אצל כל אחד מכם בנפרד
אשמח אם תסבירי ותרחיבי._
אני אדבר עכשיו מהמקום של הסבתא החכמה והקדמונית .(כלומר , לא רק שהיא סבתא עכשיו ,היא גם מקבלת השראהמקדמוניות האדם . כאן גם אתוודה , למען הגילוי הנאות שכתבתי לך למעלה בשם פסיכוביולוג )
ההצעה היא לאפשר לכל אחד מכם לנקוט עמדה אותנטית כלפי חייו ועצמיותו . נקיטת עמדה שאין עליה ויכוחים או שיחות מעמיקות . (א: מפני ששיחות כאלה כבר נעשו . ב: מפני שכרגע אתם כלואים ומבוצרים בעמדות מנוגדות ).
ההצעה היא , וזה נפלא שהפסקת לקחת גלולות , להעביר את האחריות למניעת הריון לבנזוג - באופן מוחלט. וכך לאפשר לו "לחיות" את עמדתו .
ואילו את , מתוך אותה הסכמה מסוימת שקיימת אצלך "לחכות לו" , תנקטי בשיטת הימים הבטוחים . ביושר מוחלט . אנו מעדיפים לקרוא לכך "מודעות פוריות" .
מתוך מעקב אחרי המחזור , את לומדת מתי מתרחש אצלך הביוץ ויודעת מתי להיפגש עם בעלך ומתי להימנע ממפגש איתו .
תוכלי לשאול אותי - נו , אז מה עשינו ? בכל זאת מונעים הריון !
נכון , מונעים הריון .
אבל מתחילים תהליך שבו הגבר מנהל את חייו בדיוק לפי הרצון שלו (שלא להביא ילד). ובכל פעם שהוא בא אל אשתו הוא נפגש גם עם הריתמוס האמיתי של החיים.
האשה מנהלת את חייה מתוך קשב מוחלט לזרימה המחזורית הנשית שלה.
אל תקשיבי למי שיגיד לך שזאת גישה מניפולטיבית . זאת ממש לא מניפולציה אלא מתן פתח לאפשרות לקדד אתכם לפי הקודים של הטבע.
(כרגע אתם 'קורבנות' של דור אמצעי המניעה הסופר בטוחים)
תחיו ככה חצי שנה .
בלי ויכוחים ובלי פולמוסים .
בינתיים לכל אחד מכם יקרה משהו , יחולו שינויים אנרגטיים . כך יש סיכוי שתצאו מן המבוי הסתום.
אשמח לתמוך בך בתהליך .
(())


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-17T11:18:57):
[u]להעביר את האחריות למניעת הריון לבנזוג - באופן מוחלט. וכך לאפשר לו "לחיות" את עמדתו .[/u]
איך?
מה ההבדל בין זה לבין זה שהוא פשוט שם קונדום?
(סליחה על ההתנסחות הטכנית, אבל זה מה שמטריד אותי, ואני צריכה להבין איך אני מעבירה את הרעיונות התאורטיים היפים למציאות המעשית של חיינו).
אני לא חושבת שהוא יסכים כרגע למשהו אחר.
לסמוך על שיטת הימים הבטוחים וכל המודעות לפוריות, זה נשמע לו מיסטיקה והוא לא מאמין בזה.
כלומר אין לו בעיה שאני אנהג כך, אבל כל עוד הוא רוצה להמנע מהריון הוא ימשיך לשים קונדום (כל הזמן, בלי קשר לאיזה זמן זה בחודש).

תודה.


[b]פלונית[/b] (2009-01-17T18:44:16):
אולי לנסות פרידה.
ככה הוא יראה עד כמה זה באמת חשוב בשבילך.
או לשים אותו לקרא כאן את הדפים שקשורים לחוסר יכולת להיכנס להריון וכמיהה לילדים
נשמע לי מאוד לא הוגן כלפיך.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-18T00:24:20):
[u](סליחה על ההתנסחות הטכנית, אבל זה מה שמטריד אותי, ואני צריכה להבין איך אני מעבירה את הרעיונות התאורטיים היפים למציאות המעשית של חיינו).[/u]
הי ...! זאת ההתנסחות הטכנית הרלוונטית ביותר . תודה לך עליה .
ונכון , המציאות המעשית של החיים שלכם בדיוק במקום הזה כרגע , אך היא חייבת להשתנות והיא תשתנה , אך בשלבים.
את לוקחת אחריות על היותך אשה וכמהה לילד - המשמעות הרלוונטית ביותר בעינינך עכשיו היא להיות נטולת כל אמצעי מניעה.
את לא מקיימת יחסים עם קונדום.
זאת האמירה הכי רצינית כאן כרגע. והיא צריכה להאמר מראש באהבה גדולה ובנחישות נשית חד משמעית.
זה צריך להיות ברור .
את נוקטת בדרך זו כדי להתחבר לנשיות אחראית ואמיצה . זאת נקיטת עמדה באופן מעשי ולא רעיון תיאורטי .
הוא , בתור אחד "שלא מאמין בזה" , יצטרך ללמוד שכך נהגו מדורי דורות כאשר רצו למנוע הריון . כדאי גם שיידע שמאז ומעולם משפחות שרצו להימנע מהריון
נקטו בדרך זו והצליחו . (גלולה יש פחות מחמישים שנה והקונדומים הקודמים היו נקרעים הרבה )
כרגע הוא מאמין בגלולה , אמצעי אשר הרחיק אותו לחלוטין מכל קשר בין המעשה המיני שלו לבין התוצאה האמיתית של יחסי מין .
הוא חייב לקחת אחריות על היותו גבר אשר בנוי להפרות אשה . כלומר שבכל פעם שהוא בא אליה הוא יודע שהוא 'מסתכן' בהריון. על אף שאם נוהגים בקפדנות
זה אמצעי מניעה מעולה . הוא חייב ליצור קשר במודעות שלו בינך , בין היחסים שלו איתך ובין הריון . כיום חסרה שם המודעות הזאת . ובחלל הזה שבו היא חסרה נפער פצע גדול שזה חוסר ההתחשבות שלו בתוצאה של המעשה המיני שלו.
פשוט תעשי את המעשה הזה. אל תבהלי גם אם יאמר לך שאת מתאכזרת אליו. זה לא נכון . יש מספיק ימים להנות מיחסי מין נפלאים וככל שהמודעות הזאת תחדור אליו , יחלים בו המקום הפצוע הזה.
הצעד שאני מציעה הוא קשה לעיכול . אין צעד קל , אתם במצב מאוד לא פשוט , מספיק כתבו כאן על כך. אבל זה צעד בונה . לעומתו איום בפרידה הוא צעד הרסני.
בהצלחה (())


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-18T10:35:09):
לא רואה איך זה צעד בונה.
לפי מה שהבנתי, בן זוגה של אופטימית לא יסכים לזה. אין שום מצב.
ואז מה? אז גם המימד האינטימי והנפלא של יחסי מיו יירד מהקשר שלהם ויגרום לעוד מתחים וחסכים משני הצדדים?

כאילו, אני מבינה את מה שאת אומרת, אבל לא נראה לי שזה יפתור להם משהו ברמה העקרונית.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-18T13:05:18):
טוב, קודם כל עידכונים,
סוף השבוע האחרון התחיל בצורה מזעזעת עם כמה ריבים שלא תורמים לכלום שבהם כל אחד מתבצר בעמדותיו, מאשים את השני ומתיאש מאד.
אני הרגשתי נורא על כך שאני לא מצליחה ליישם שום דבר מצורת התקשורת שאליה אני רוצה להגיע איתו ורק מלחיצה שוב ושוב.
אבל איכשהו בסוף, אחרי כמה סשנים כאלה, התפתחה שיחה מאד טובה שבמהלכה נאמרו דברים שגם אם נאמרו כבר בעבר הפעם היו ברורים והצליחו לעבור אליו בלי מסננות של כעס, אשמה, לחץ וכו' (וגם הגענו לכמה החלטות):
הצלחתי להגיד בצורה ברורה [po]ש אם[/po] אצטרך לבחור, אני בפירוש אבחר בילדים אפילו במחיר של_ לעזוב אותו.
הצלחתי להעביר לו את כמיהתי לילד במובן האמוציונלי הכי פשוט (בלי הערבוב של הלחץ וההאשמה כלפיו).
דיברנו ארוכות על עתידנו גם בהקשר של הדירה ואיפה לגור וגם כל מה שקשור למצב הכלכלי (זה אכן מעסיק אותו הרבה יותר מאשר אותי)
הוא הסכים לכך שנייחד זמן קבוע שבו נדבר על נושא ההריון/ילדים על כל היבטיו (כנראה שזה יהיה חצי שעה פעמיים בשבוע).
והוא הסכים שנתחיל טיפול זוגי!
יצאנו מהשיחה הזו מחוזקים, בתחושה של יחד ולא של 'אויבים' כמו שהרגשנו כל היום קודם.
חווה, לגבי הצעתך, אני ממש צריכה לחשוב על זה. חלק מהריבים שלנו בסוף השבוע היו על נושא אמצעי המניעה, הוא מרגיש שגם הפסקת הגלולות היא חלק מתהליך כפיית ההריון עליו (זה כמובן קשור להריון בצורה עקיפה אבל האמת היא שהפסקתי את הגלולות כי לא יכולתי יותר להכניס את הזבל הזה לגוף שלי) לכן נראה לי שכרגע הוא לא יסכים לקיים יחסים כלל אם אני לא אסכים לקונדום. אבל אני לא פוסלת את זה, אני צריכה לחשוב על כל זה יותר לעומק.
בכל מקרה, ממש תודה על ההתיחסות והרעיון.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-18T13:09:08):
אשמח להמלצות על מטפלת זוגית (אני ממש מעדיפה אישה) טובה, חייבת להיות מצויינת!
קונבנציונלית (כלומר פסיכולוגית, זה חשוב לו) חכמה ורצוי מרשימה עם יכולת לחדור למוחו ((-:) של אדם חכם, רגיש ובעל חשיבת אנליטית.
באזור תל אביב ואפשר גם ירושלים (אך פחות רצוי).
תודה@}


[b][po]אמא נוסעת[/po][/b] (2009-01-18T13:51:22):
סתם משהו קטן בעניין הגלולות - תני לו לקרוא קצת חומר על מה הן מכילות ועושות, ואם מוחו אכן רציונלי ואנליטי, הוא לא ירצה בעצמו שתקחי אותן יותר. ככה אני הפסקתי (בן זוגי קרא יחד איתי) ואני ממש ממש ממש לא בכיוון של ילד, כנ"ל בן זוגי. זה לא קשור למניעת הריון אלא למניעת מרעין בישין רבים.על מניעת הריון חשבו עוד הרבה לפנינו.... :-)

וחוץ מזה - קוראת אותך, מלווה אותך בתקווה והערצה.


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2009-01-18T15:44:24):
[u]קוראת אותך, מלווה אותך בתקווה והערצה[/u]
גמני (())


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-18T16:20:40):
גם אני!
בהצלחה מרובה!


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-18T16:21:32):
אה, והמלצות על מטפל גבר יש לי אך לא על אשה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-18T22:15:11):
[u]שכרגע הוא לא יסכים לקיים יחסים כלל אם אני לא אסכים לקונדום.[/u]
נו , ומה בכך ?


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-18T22:38:59):
חווה, אם הוא לא יסכים אז משניהם יימנע עוד מימד אינטימי ביחסים ביניהם...
אולי זה צודק, אבל מה שלא היה ברור לי זה איך זה ישפיע על החלטותיו....


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-19T00:00:00):
תודה לכל המלוות, זה מאד נעים ומחזק!

_שכרגע הוא לא יסכים לקיים יחסים כלל אם אני לא אסכים לקונדום
נו , ומה בכך ?_
אה, טוב, חוץ מזה שזה יכול פשוט להיות נורא מבאס.
אני גם פוחדת שזה ירחיק אותנו, גם ככה יש בינינו תהום,
אנחנו מנסים לגשר עליה והרבה פעמים גם מתעלמים ממנה (בצורה מוצלחת יותר או פחות)
דבר כזה יכול להעמיק את התהום ולגרום לקושי גדול יותר.
ואולי לא, אולי זה הפחד שלי מלעשות אקט כזה קיצוני.
אולי אני צריכה לשחרר ויותר להאמין.
להאמין בעצמי שאם אני אהיה מחוברת לעצמי ולגופי יהיה לזה אפקט.
וגם להאמין בו, שגם אם זה ייקח קצת זמן בסופו של דבר גם הוא יתחבר אל עצמו, גופו וגבריותו (במובן שאת, חווה, מדברת עליו).
בגלל זה לא פסלתי את הרעיון, אני צריכה עוד זמן לחשוב על זה.
בינתיים אני ממש מקווה להתקדם מבחינת הטיפול הזוגי (כלומר להתחיל איתו...)
ונראה לאן זה יוביל אותנו..

[u]אה, והמלצות על מטפל גבר יש לי אך לא על אשה.[/u]
[u][po]או רורה[/po][/u] את חושבת שהוא יכול להתאים למקרה שלנו?
את יכולה להבין שאני רוצה ללכת על בטוח.. ומצד שני עדיין לא מצאתי מישהי שעל פי הנתונים נראית מתאימה, כך שאני בודקת כל אופציה.
אם את יכולה לתת עוד קצת פרטים עליו, אני אשמח.

[u]סתם משהו קטן בעניין הגלולות - תני לו לקרוא קצת חומר על מה הן מכילות ועושות[/u]
חיפשתי חומר קריאה רציני וטוב על הגלולות ולא ממש מצאתי.
את אולי זוכרת ויכולה להפנות אותי לאתר/ספר רלוונטיים?

שוב תודה לכולן על התמיכה והעידוד, זה עוזר לי@}


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-01-19T06:30:06):
לגבי הגלולות, ספרי לו שהן מדכאות את החשק המיני (וזה נכון לגבי הרבה נשים). כשהפסקתי עם הגלולות (לפני שנה בערך), החשק המיני שלי זינק פלאים. מאז בעלי לא רוצה לשמוע על שום דבר שקשור בגלולות או דומותיהן.
(שלא לדבר על המיגרנות האיומות שסבלתי בגללן, אפילו כשלקחתי גלולות עם מינון ההורמונים הנמוך ביותר).

אני עוקבת אחר הסיפור שלך ומקווה שהוא יסתיים על הצד הטוב ביותר!


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-19T08:17:29):

[u]ואולי לא, אולי זה הפחד שלי מלעשות אקט כזה קיצוני.[/u]
תבררי לעצמך למה זה קיצוני בעינייך .
אשה אומרת לבנזוגה : אני אוהבת אותך מאוד ומקבלת אותך כפי שהנך . אינני אוהבת את אמצעי המניעה שאנו משתמשים בהם. אמצעי המניעה שאני שלמה איתו זה "מודעות פוריות" .
עלייך ללמוד היטב את השיטה ולראות בעצמך כמה טוב היא עובדת .
אם מה שמדאיג אותך זאת העובדה שתהיי פחות זמינה לקיום יחסי מין , נכון , את תהיי פחות זמינה . אבל בימים המתאימים תהיי זמינה מאוד.
בינתיים במודעותו של הבנזוג יתחיל להיווצר הקשר המציאותי בין המעשה המיני שלו לבין הפוריות שלך.
את חוששת להרות בגלל השיטה הזאת ? את חוששת שהבנזוג יאשים אותך שהרית ?
אם כך , מניעת ההריון חייבת להיות על אחריותו המלאה . כולם יודעים את השיטות לכך. לא קונדום במקרה שלכם.
הבחור חייב להתחבר למציאות והוא דופק לעצמו את המוח עם דיבורים החיבור חייב להיות על ידי מעשים.
וחשוב מאוד: אל תנסי להסביר לו שהשיטה הזאת תחבר אותו למציאות .
כל מה שמוטל עלייך זה להשתמש באמצעי המניעה שאת אוהבת .
אי אפשר לדעת הכל מראש.
תחיו ככה כמה זמן ותראי מה קורה.
(())


[b][po]אני רק שאלה[/po][/b] (2009-01-19T10:56:25):
[u]אם כך , מניעת ההריון חייבת להיות על אחריותו המלאה . כולם יודעים את השיטות לכך. לא קונדום במקרה שלכם.[/u]
לא הבנתי...
מה השיטות?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-20T09:40:35):
אינני רוצה להשבית שמחה , וסליחה אם זה קורה , אך שואלת : מדוע צריך כאן טיפול זוגי ?
אינני מיתממת . ברור שיש רקע פסיכולוגי עמוק לפחדים שלו מפני הריון , לחוסר ההענות שלו למציאות החיים וכו' .
אלא שזה חומר לשנים של טיפול . ואין לכם ת'שנים האלה וגם אין צורך בהם כדי להרות ולהביא ילד .
אמשיך לכתוב לך אח"כ .


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-01-20T12:18:23):
הוא מדהים! ונפלא!
פני אליי בבקשה בדף הבית שלי, ואתן לך את כל הפרטים.


[b]לילי[/b] (2009-01-21T12:03:46):
קודם כל מאחלת לך שבקרוב הוא יתעורר ויגיד "חשבתי והגעתי למסקנה שאת צודקת ואני מוכן שנעשה ילד.. "אבל כמה באמת הסיכוי שהוא יגיד את זה במצב הזה שהוא כבר כל כך אישיו ומלחיץ וסטה מהשמחה הטבעית שלו ואם זה יקרה בעזרת השם, השמחה שלך תהיה על שהצלחת לשכנע אותו במקום שמחה טהורה של הבאת ילד ביחד. שימי לב למה שהסירוב שלו גורם. אני מתארת לעצמי שאת במצב קשה ושאת חושבת שהמילים שלי רק מקשות עלייך אבל אני רק רוצה להאיר את עייניך למצב שאת נמצאת בו... ובעלך בטח רואה שאת עצובה מזה ואין דרך אחרת שתשמח ושתנחם אותך חוץ משבעלך יתאפס על עצמו ויבין את הטעות הילדותית והפחדנית והאגואיסטית שלו . אני אישית כועסת עליו מאוד. ולדעתי גם את ואת לא יודעת איך להתמודד עם זה שאת כל כך כועסת על הבן אדם שאת כל כך רוצה להביא איתו ילד לעולם. מציעה לך לקחת מרחק ממנו לכמה ימים .. כי זה עיניין רציני שאין לו מוצא לולא שיתוף פעולה מצד בעלך . חיזקי ואימצי אחות יקרה


[b]לילי[/b] (2009-01-21T12:08:16):
לדעתי במקרה הזה לא יעזור טיפול זוגי וגם הזמן לא יעזור רק משהו שיתן סטירה לבעלך שיתעורר יעזור.
(סליחה)


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2009-01-21T12:19:15):
משהו בקשר לשיטות למניעת הריון:
אני מסכימה חלקית עם חוה בת חיים.
אני מסכימה שנשים שלוקחות גלולות יוצרות באופן כללי מצב בו לגבר ולעצמן יש ניתוק בין יחסי מין לבין התוצאה האפשרית - הריון.
אני חושבת שגלולות יוצרות נתק בין האישה לבין גופה, בין הגבר לבין קשב לאישה ובין הגבר וגופו גם, בצורה עקיפה אך ברורה.
אני חושבת שאישה שעושה מעשה ולא נוטלת גלולות במדינת ישראל בתקופה זו (הייתי וגם שמעתי על מקומות אחרים, לא שמעתי על אף מקום בעולם בו מחלקים גלולות כמו סוכריות כמו כאן) עושה מעשה של להתחיל להקשיב לגופה ודואגת בכך שגם הגבר יאלץ להקשיב לה ויקח אחריות על מעשיו.

אני מבינה מה שנאמר על שימוש בקונדום, אך איני מסכימה עימו לגמרי. גבר שמחליט לעשות מעשה ולהשתמש בקונדום, לוקח כאן אחריות על התוצאות מבחינתו. כל ילד בן 16 יודע שקונדום עלול להיקרע ובכל זאת אישה אינה יכולה למנוע מהגבר שאיתה להשתמש בקונדום, אלא אם כן אינה מעוניינת ביחסים איתו. כאשר חוה בת חיים אומרת: "ומה בכך" היא בעצם אומרת שיחסי מין הם פריוילגיה של הגבר, סוג של טובת הנאה שרק הגבר מעוניין בה. ובכן, יחסים, כל יחסים ויתר על כן יחסי מין, הם דיאלוג. כפי שאין הוא יכול לכפות על גופה גלולות, כך אין היא יכולה לכפות על גופו להימנע מקונדום במצב הזה, אם רוצים דיאלוג.
(רוקדת ניהלה בעברה דיאלוגים סביב "קחי גלולות" "לא רוצה, לא טוב לגוף שלי, אתה רוצה שים קונדום", יש לה גם תוצאות ומסקנות, אבל לא בטוח שכאן המקום לשתף).


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-01-21T12:38:10):
[u][po]או רורה[/po][/u]
תודה. כנראה שמצאנו מישהי, היא אמורה להיות מטפלת מצוינת, הבעיה שהיא קצת רחוקה, הסכמנו שנקבע פגישה ראשונה, אם יילך טוב נראה לי שנתגבר על בעיית המרחק.

רוקדת, תודה על דבריך. ניסחת טוב איזושהי אמביוולנטיות שגם אני מרגישה.

[u]רוקדת ניהלה בעברה דיאלוגים סביב "קחי גלולות" "לא רוצה, לא טוב לגוף שלי, אתה רוצה שים קונדום", יש לה גם תוצאות ומסקנות, אבל לא בטוח שכאן המקום לשתף[/u]
אני אשמח לשמוע תוצאות ומסקנות, כמובן רק אם זה נוח ובסדר מבחינתך, הנושא הזה הוא נושא 'בוער'' בינינו בימים אלה.

[u]אלא שזה חומר לשנים של טיפול . ואין לכם ת'שנים האלה וגם אין צורך בהם כדי להרות ולהביא ילד .[/u]
חוה, אני לא בטוחה שמה שאת הצעת יהיה תהליך מהיר יותר.
הכל הכל הכל זה עניין של זמן (הוא הרי מקור כל המחלוקת) וגם של סבלנות.
מה שאת הצעת דורש מבן זוגי שינוי תודעתי לא פחות רציני שגם הוא ייקח זמן...
ואני כן חושבת שטיפול יכול להועיל לנו, כמובן שבסוגית ההריון שהיא הנושא והמטרה שלו אבל גם כדי לבחון טוב יותר דפוסי התנהגות ותקשורת בזוגיות שלנו.
(הלוואי, הלוואי, אני מה זה מנסה להיות אופטימית בימים אלה, קצת קשה לי, בן זוגי אומר שאני מתיחסת לטיפול בתור איזה נוסחת קסמים שמישהו מבחוץ ייתן לי וכל הבעיות ייפתרו, אני יודעת שזה לא ככה אבל אני כן כל כך רוצה לקוות ולהאמין שבאמצעות הטיפול באמת הכל יסתדר כבר).
סליחה על הניסוחים הקצת עילגים, אני חייבת לצאת לעבודה.


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2009-01-21T20:04:12):
עזבי , זה לא באמת רלוונטי לך, אני רק אומרת שדברים צריכים להיות ברורים וחדים בהקשר הזה, ונראה שזה מה שאת עושה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-01-21T20:17:14):
[u]כאשר חוה בת חיים אומרת: "ומה בכך" היא בעצם אומרת שיחסי מין הם פריוילגיה של הגבר, סוג של טובת הנאה שרק הגבר מעוניין בה.[/u]
חס וחלילה .
כנראה לא התנסחתי מספיק ברור .
כאשר ציטטתי :
[u]שכרגע הוא לא יסכים לקיים יחסים כלל אם אני לא אסכים לקונדום[/u]
ואח"כ שאלתי :
[u]נו , ומה בכך ?[/u]
התכוונתי לומר שאכן יכול לקרות שיעבור איזה זמן בלי לשכב .יהיה לשניהם קשה , אבל הגבר יתעשת , וילמד דרכים אחרות למניעת הריון .זה בהחלט עשוי להיות חלק מהתקרבות מואצת אל המציאות שאנו מדברים עליה .
ונכון , זה מחדד את המצב ,זה בהחלט לא נעים לאף אחד מן השניים . אבל זה בדיוק משקף את המציאות ההזויה שסרבנותו יוצרת בחייהם כזוג.
וזה , נכון , משבר אבל לא לתמיד .

ולענין הטיפול :
[u]בן זוגי אומר שאני מתיחסת לטיפול בתור איזה נוסחת קסמים שמישהו מבחוץ ייתן לי וכל הבעיות ייפתרו, [/u]
אני שותפה לדעתו . בגלל זה מציעה משהו כל כך "מבפנים" .
חזקי ואמצי אופטימית .


[b]רזי[/b] (2009-02-18T11:57:40):
ספרי מה איתך


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-02-21T18:27:57):
רזי, תודה על ההתענינות, זה נחמד.
טוב, האמת, שיש התקדמות, התחלנו טיפול. זה הולך ממש טוב לדעתי.
כמובן שזה נוגע גם בדברים אחרים, בכל הענינים העמוקים (והלא ממש פתורים) בזוגיות שלנו.
זה מחזק אותנו בזוגיות, בבחירה, בהבעת הרצון לעתיד משותף.
זה מבהיר דברים, מעורר מחשבה, נותן מקום ולגיטימציה לעמדה של כל אחד מאיתנו ועוזר לכל אחד מאיתנו לראות את עמדת השני ממקום נקי יותר עם פחות האשמות וטענות.
בגדול, זה עושה לנו טוב וגם מקדם אותנו.
ספציפית לגבי ההריון, אני מרגישה שיש התקדמות אבל עדיין לא משהו תכל'ס.
בגלל זה לא כתבתי עד עכשיו (אני קצת מרגישה שאם אין התקדמות בשטח, לא כדאי לי לכתוב כי זה נשמע כאילו לא קורה כלום, למרות שכן קיימת התקדמות רק שעדיין אין לה ביטויים ממשיים, כלומר אנחנו עוד לא מנסים בפועל להכנס להריון ולכן קצת חוששת מתגובות בסגנון 'אמרנו לך...')
בן הזוג שלי כבר מדבר בצורה יותר קונקרטית על הנושא. דוגמא: עברנו ליד גן באזור הבית שלנו והוא שאל, בגן הזה יהיה הילד שלנו? (לא, כמובן שלא בגן הזה, כי לא נגור כאן כשיהיו לנו ילדים וגם אם כן, אני לא מתכננת שהילד יהיה בגן כל כך מהר... לא משנה, נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו...) השאלה הזו עודדה אותי בצורה שלא תאמן. כי הוא כבר מתיחס לילד כעובדה קיימת, כהווה, כמציאות ולא רק ברמה תאורטית כמו עד עכשיו (היו עוד כמה דוגמאות כאלה בזמן האחרון). הוא גם אומר בטיפול שהוא מניח שזה יקרה בקרוב.
מצד שני, הסבלנות שלי הולכת ואוזלת. אני מרגישה שאני צריכה לגייס כל כך הרבה אנרגיות כדי להיות סבלנית.
השבוע הייתי בת 33.5 התאריך הסתמי הזה הקפיץ לי שוב את כל הלחץ, החישובים המיותרים והמרירות. אימת השעון הבילוגי המתקתק מחרישה את אזני, קשה לי לא להרגיש רחמים על עצמי. אני שונאת את התחושה הזו, נלחמת בכל כוחי כדי לא להגיע לשם.
היום זה יום חלש, יש ימים שבהם אני אופטימית יותר. אני יודעת שהכל יסתדר, ברור כרגע שזה יקרה בעתיד הלא כל כך רחוק. אבל זה עדיין לא מספיק ודאי מבחינתי בשביל להרגע. ובעיקר הצורך, הכמיהה, ההשתוקקות פשוט לא נותנים לי מנוח.
היום זה יום חלש, אני יודעת שלא כדאי לי לכתוב פה בימים כאלה.
אבל אני צריכה קצת לפרוק ובגלל זה נמשכתי לדף הזה למרות הכל.
מזכירה לעצמי למרות שכרגע הכל נראה לי כמו מילים ריקות מתוכן, שהכל מבחירה, שיש כל כך הרבה על מה להודות בחיים שלי. שאני אוהבת אותו. שאני אוהבת את עצמי, שהוא אוהב אותי ורוצה בטובתי ובאושרי. שאני יכולה לקבל כל מה שאני רוצה ולא נאלצת לבחור בין השניים. שיהיה טוב.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-02-21T21:54:30):
חיבוק גדול ממני אלייך. כל כך מבינה אותך. .
והמרגיעון מתאים- "בכל ויכוח כולם צודקים"
בהצלחה רבה


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2009-02-21T22:19:08):
[u]זה מבהיר דברים, מעורר מחשבה, נותן מקום ולגיטימציה לעמדה של כל אחד מאיתנו ועוזר לכל אחד מאיתנו לראות את עמדת השני ממקום נקי יותר עם פחות האשמות וטענות.[/u]
נראה לי שאתם בדרך הנכונה... תחזיקי מעמד ותעדכני (())


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2009-02-25T01:30:13):


[u]ובעיקר הצורך, הכמיהה, ההשתוקקות פשוט לא נותנים לי מנוח.[/u]
לבי איתך .
אכן את עוברת סדנת סבלנות וסובלנות אשר כרוכה בסבל גדול .
אלה אינם רחמים עצמיים אלא סבל אמיתי . רב מלהכיל.

[u]חזקי ואמצי אופטימית .[/u]
(())אני חושבת עליך לעיתים קרובות .



[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2009-02-25T09:03:50):
[u]דוגמא: עברנו ליד גן באזור הבית שלנו והוא שאל, בגן הזה יהיה הילד שלנו[/u]

נהדר! זה בדיוק מה שציינת. הכרה עובדתית בכך שיהיה ילד וממקום הכי תמים שיש לא מתוך רצון לרצות אותך.

אגב, בגלל שיש לי זכרון בגודל אפונה, קראתי מחדש את פתיח הדף, והאמת שגם לעבור ביחד לקח לכם זמן אאבל זה קרה. כתוב ששלוש שנים הייתם זוג ושנה אתם חיים ביחד. בגילאים האלה זה מאוד מאוד איטי. ואם ההיסטוריה מנבאת את העתיד, אז אולי הבחור איטי, אבל בסוף מממש את מה שתחושות הבטן שלך מאותתות לך.

אולי פשוט תתחילי לדמיין את עצמך בהריון, עם בטן גדולה ועובר בריא וחיוך גדול על הפנים בלי תנאים, בלי הצהרות משום כיוון, בלי לכלול דבר מבאס אחד בויז'ן הזה. כל ערב תתחילי לדמיין לפני שינה, וגם כל בוקר אם בא לך. לדעתי כמות ההתכווננות שלך והנחישות יביאו את זה ובגדול.

זה גם ייתן לך תחושה של עשייה. שהרי מלבד לחזק את האמונה שלך ולבקש וללכת לטיפול- אין מה לעשות כרגע איתו. לדעתי. וחוסר האונים יכול להטריף.


[b]רזי[/b] (2009-05-06T15:34:51):
נווווווו יש חדש? סליחה על החטטנות אבל סקרנית לדעת אם יש סיפור כזה עם סוף טוב (או התחלה) כי הסיפור שלי דומה ונגמר בפרידה (זה לא אומר שזה לא טוב בעצם )


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-05-06T20:53:31):
איזה דף מעניין
תודה לכל הכותבות
[po]או רורה[/po] את אלופה
חוה, כל מה שכתבת בעדינות וסבלנות וחמלה מחזק אותי ממש
תודה לאופטימית ותודה לכולכן (())

אני בת 34 עוד ממש מעט. בן זוגי המקסים היה בן 30 ממש לא מזמן. כשנפגשנו הוא לא שמע מעולם על השיטה הטבעית למניעת הריון ( [po]תכנון הריון באופן טבעי[/po] ). אני לעומת זאת משתמשת בשיטה הזאת כבר הרבה שנים. מבחינתי זה כל כך טבעי וברור, מבחינתו זה היה שוק וגם ממש בהלה מהאפשרות שניכנס להריון שעוד לא רצוי.
אבל, כמו שכתבה פה ההולכת בדרכים, אני נועדתי לו והוא לי, ואנחנו פה בדיוק בדיוק לעזור אחד לשניה לגדול, ותודה לאל ולשנינו עצמנו על העבודה הרוחנית שאנו עושים, כך שאנחנו מבינים את זה. אז עבור 'אופטימית', הוא היה בשוק, אבל הלך איתי. ולא כי הוא רצה, אלא כי מה לעשות, זאת האישה שהוא התחתן איתה, אוהב אותה ורוצה לשכב איתה :-)

קראתי את כל הדף בשקיקה
אני במקום דומה מבחינה זו שהזמן לילדים מגיע. אני כותבת את זה ומרגישה את התנועה בגוף, מעניין...
בהודעה שפותחת את הדף, [po]מנסה להיות אופטימית[/po], את כתבת לקראת הסוף:
[u]הצלחה מבחינתי היא שנצליח לעבור את המשבר הזה ולהשאר יחד[/u]
וזה עורר אצלי מיד שאלה - מה זאת אומרת "ולהישאר ביחד"...? או שאתם ביחד או שלא. איך זה שהאופציה לא לחיות ביחד נכתבת ככה לאחר יד?
אם אתם ביחד, והמחויבות לחיות ביחד ולא משנה מה היא ברורה, אז עוברים הכל ביחד. כי מה לעשות? לבד, אפשרות, עם מישהו אחר, אולי.
מהבחינה הזאת חשבתי, חתונה.

אנחנו התחתנו אזרחי לפני שבועיים. זו היה יום נפלא ויפה בחיי שנינו. פשוט, בבגדים יפים מהארון, עם כמה חברים, עם שתי טבעות שבחרנו ביחד, חשבתי שזה יהיה די פרוצדורלי, אבל זה היה פשוט כיף! וגם מרגש ומאד מאד אמיתי, מהלב. החלטנו לחיות ביחד.
עבורנו זה [b]הוליד[/b] התחייבות. ההתחייבות נולדה ביום שבו אמרנו מתחתנים, וזה כיף, אין לתאר. כי אין פה [u]הצלחה מבחינתי היא שנצליח לעבור את המשבר הזה ולהשאר יחד[/u]
וכל משבר מבקש להיפתר, היוניברס כל הזמן תומך בנו, אין רגע אחד שאנחנו לבד, כל הזמן יש תמיכה כל רגע ורגע, אין רגע אחד שעושים "טעות". אין טעויות.

בנוגע למה שכתבה חוה, פשוט הארת את עיני |נורה|
באמת השיטה הטבעית למניעת הריון מקרבת את הגבר לגבריותו ולתוצאה של לעשות אהבה. אנחנו מנחות אותם, ברגישות באהבה ובחכמה הנשית שלנו. תרגול השיטה דרך אגב עבורי (שוב ושוב) מוליד את האמון שלי בגוף שלי, זיהוי הביוץ נהיה כל כך ברור, שזה מרגיש מוזר לא להשתמש בשיטה שמונחת חופשית לפני...
ודרך אגב, אני שנה מבוגרת ממך בגיל ומודעת ל"שעון" אבל באמת, לא הכל בשליטתי. ואם דברים לא הולכים כמו שאני רוצה, אני חוזרת לעצמי תמיד תמיד תמיד, ושואלת את עצמי מה קורה איתי.
בעלי שאני אוהבת לפעמים יכול לעזור לי אם אני משתפת, אבל לרוב לא, גם אם זה קשיים שקשורים אליו כמו להביא ילדים, זה תלוי בי.
אצלך אני מרגישה שאת לא בטוחה בכלל בכלל ביכולת שלך וברצון שלך בילד. את "רבה" איתו, את בעצם רבה עם עצמך. זו החלטה להביא ילד.

טוב, ארוך ...
דבר נוסף - [b]מתי?[/b]
זה הכל, תשאלי אותו - חבובציק מותק אהוב שלי, יש לנו קושי ושנינו סובלים, שאלה לי אליך - מתי?
זה הכל, מתי? (נביא ילדים מתוקים לעולם ונגדל אותם באהבה)
כמו שכתבו נשים שהחליטו זמן והתאימו את התהליך הנפשי לזמן הזה.
אני מתחבטת הרבה במשך שנים עם הלהביא ילדים הזה. הרצון, הכמיהה, בסדר. זה בא והולך, בדרך כלל עם הביוץ זה חזק יותר ואחרי הביוץ ממש יורד ואני נושמת לרווחה... אז מה זה בעצם הרצון הזה, הכמיהה הזו, שמשתנה לה פורחת ונובלת כמו נר הלילה? אני לא יודעת, אני תוהה

ודבר אחרון חביבי, אני משוחחת עם הילדים שלי. הם עוד לא פה, אבל הם איתי ממש חזק בערך שנתיים. למעשה, ביקשתי מהם למצוא להם אבא עם הם רוצים לבוא לפה :-) והם מצאו!
לפני שהתחתנו שאלתי אותם (באמת, שאלתי, רציתי לדעת) אם האיש שאיתי הוא הבחירה שלהם לאבא, הם אמרו שכן, וזהו, אז החלטתי וידעתי ומאז אני לא דואגת בכלל בכלל. אני רק מודה להם על הבחירה המצוינת כי גם אני מרויחה פה!!!

מקווה שאת גדלה {@


[b][po]נור ג'יהאן[/po][/b] (2009-05-17T01:28:34):
אגב, גם אני אימצתי את השיטה הטבעית למניעת הריון בעקבות הדף הזה. אני לא מוכנה להכניס את הרעל של הגלולות לתוך הגוף שלי (אגב, בעלי מסכים איתי לחלוטין שגלולות עושות לי רע), וקונדומים זה מבאס. השיטה קלה, נוחה, טבעית (כמובן...) ומעניקה אחריות מלאה לשני בני הזוג על תכנון המשפחה. אני לגמרי בעד.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-12T19:32:33):
רגע של שבירה.
החלטתי לא לכתוב כאן עד שנתחיל לנסות. כדי שלא יסיט אותי, אני מאד מכוונת, אנחנו מאד מכוונים. רוב הזמן.
בזמן האחרון דברים של אנשים אחרים מקשים עלי, אני צריכה להיות בקשב מלא לעצמי ולו והוא לי ולעצמו. אנשים אחרים מבלבלים.
אבל הנה, כותבת בכל זאת.
עוד לא התחלנו לנסות וקשה לי כל כך.
יש תזוזות, אנחנו בטיפול, מציפים דברים, מדברים על הכל, חששות, פחדים, כעסים, תסכולים.
וזה כבר קרוב ומוחשי.
והיחד שלנו הולך ומעמיק וגם האהבה.
אבל,
אני מתחרפנת לאיטי.
הכמיהה משתלטת עלי, כמעט לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהריון.
זה כנראה יקרה ממש בקרוב, משהו בין חודש לשלושה ארבעה חודשים... ונתחיל סוף סוף.
אנחנו לקראת סוף התהליך אבל עדיין לא שם.
חסרת סבלנות.
חסרת אנרגיות.
עוד חודש יומולדת, במקום שמחה הלב שלי מלא חרדות.

רוב הזמן אני מאמינה בנו.
אבל לפעמים, נשברת.


[b][po]אישה אחת[/po][/b] (2009-06-12T20:42:03):
קוראת אותך. תמשיכי לכתוב.זה בטח מקל על ההרגשה.
אני מכירה את הכמיהה הזאת, כמיהה ארכאית וחיייתית. אני ממש החזקתי את עצמי לא "להכנס להריון בכוח",ז"א לא ,למשל, להחזיק אותו עוד שנייה אחת בפנים כשהוא גומר.,הרגשתי שמניפולציה כזאת היא בידיים (וברגליים) שלי אך זה מעשה מאוד לא מוסרי ולכם התאפקתי.
כל פעם שעברו ימי הביוץ נשמתי לרווחה הרגשתי ש"ניצלתי" מהלכניס אותנו להריון שלו רצוי (לו).
היום אנחנו +1 מבחירה של שנינו ,אך הבטן מתחילה לזעוק לעוד הריון והוא שוב עדיין לא מוכן.


[b]עודאחת[/b] (2009-06-12T22:37:52):
[u]אך זה מעשה מאוד לא מוסרי ולכם התאפקתי.[/u]
[po]אשה אחת[/po] אני חולקת על דעתך .
המעשה הלא מוסרי הוא למנוע מאשה פרי בטן .
ואליך , פותחת הדף היקרה , ליבי הומה לך -
[u]זה כנראה יקרה ממש בקרוב, משהו בין חודש לשלושה ארבעה חודשים... ונתחיל סוף סוף.[/u]
תתחילי בעצמך עכשיו. תשתמשי בחוכמה נשית פשוטה. הוא לא צריך לדעת מזה לעולם . תעשי לו טובה גדולה ותורידי ממנו את עול ההסכמה וההחלטה .
אני לא מאמינה ששלושה חודשים עושים הבדל , אני יותר מודאגת מחרדת הביצוע שעלולה להיכנס בו כאשר 'תתחילו סוף סוף.'
קחי עכשיו אחריות ותאמיני בטבע . הגבר מקבל חיזוק עצום מהעובדה שיש לו ילד. כולנו היינו שם במינון כזה או אחר.
אל תספרי לאף אחד . פשוט אל תשתי את הגלולה. או תטעי בכוונה בתאריך. או תקחי מהקונדום ותחדירי לעצמך .
קחי את גורלך בידייך. באהבה.
מי יתן ועד היום הולדת כבר נשמע בשורה טובה .


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-12T22:38:34):
_הרגשתי ש"ניצלתי" מהלכניס אותנו להריון שלו רצוי (לו).
היום אנחנו +1 מבחירה של שנינו ,_
את מוכנה להרחיב יותר? למה הוא לא רצה ואיך הוא הסכים בסוף? (וכמה זמן זה לקח?)
רק אם זה בסדר מבחינתך כמובן.
אני יודעת שאסור לי להיות מושפעת מסיפורים של אחרים, אבל בכל זאת יש בזה משהו קצת מעודד.
אני מרגישה די בודדה ושהסיפור הזה כל כך חריג ולא מקובל שנשמע לי מוזר שיש עוד נשים שחוו את זה..

המרגיעון: קושי הוא לא בהכרח סבל.
אכן!


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-06-13T02:47:11):
מנסה יקרה
תודה שאת ממשיכה לשתף

יש לי שאלה נשמעת פרובוקטיבית אבל מתוך החוויה שלי רלוונטית:
האם את רוצה להיות בהריון?
בלי קשר לבן זוגך - ממה את מפחדת?
בן זוגך אם מעכב אותך אולי נותן לך הזדמנות לעכל משהו?

אני החלטתי איזה יום, גם בעקבות הדף המיוחד שפתחת פה, להודות ביני לבין עצמי שאני רוצה ילד. רוצה וזהו, לא משנה מה התוצאה, מעניקה לעצמי בעצמי את הלגיטימציה, מותר לך לרצות
אבל אבל
בלי להזכיר לבן זוג אבל לדבר בחופשיות על ילדים בלי מתי נכנסים להריון
ויום אחד הוא פשוט אמר שכשנביא ילדים, ואני חטפתי שוק, כאילו כל כמה שאני רוצה, עצם העובדה שהוא רצה לחכות איפשרה לי לדחות את ההתמודדות וזו התמודדות עם מלא מלא פחדים אלוהים ישמור מה נמצא שם בפנים

שלך באהבה


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-13T13:56:57):
נטע יקרה,
תודה על מילותייך.
_האם את רוצה להיות בהריון?
בלי קשר לבן זוגך - ממה את מפחדת?
בן זוגך אם מעכב אותך אולי נותן לך הזדמנות לעכל משהו?_
כמובן שחשבתי על זה המון. המון. המון.
ולא, לא נראה לי שבאיזשהי צורה מודעת או לא מודעת אני רוצה לעכב את ההריון הזה.
אני לא אגיד שאין לי פחדים וחששות, נראה לי שלכולם יש.
אבל אני כל כך כל כך מחכה לזה כבר, אני מדמיינת את הילד שלנו, מרגישה אותו. מרגישה את ההריון, כל כולי ציפייה.
כל כולי בתוך זה, מרגישה שאין דבר שנכון לי יותר כרגע.
כך שאין סיכוי שהעיכוב משרת אותי במשהו כרגע, אולי בעבר זה היה במידה מסוימת ככה.
אולי זה שהתמהמנו כל כך עד שהגענו לשלב של דיבור קונקרטי על הריון, אולי זה שבמשך חודשים דיברנו על זה אבל במעורפל,
זה שלקח זמן עד שאמרתי את הדברים בצורה מספיק ברורה.
אולי אז זה היה נכון.
אבל אני כבר לא שם. מזמן.
המשכתי מהמקום הזה, בתהליך ארוך שעדיין ממשיך ורק הולך ומתעצם.
תהליך של הבשלה, התבהרות והתחזקות.
ובשנה האחרונה ובעיקר בחצי שנה האחרונה אני כבר מוכנה לגמרי.
הרבה יותר ממוכנה, אני רוצה, מצפה, כמהה. משתוקקת.
זה משהו שחזק ממני.
מעולם לא הרגשתי ככה לגבי שום דבר, אלה תחושות כל כך פנימיות, עמוקות, חזקות וברורות.
כך שאני יודעת שזה פשוט נכון.

תודה על התמיכה.


[b][po]מבינה ללבך[/po][/b] (2009-06-13T16:49:31):
הייתי במקום שאת נמצאת בו לפני כשנה, אולי אפילו יותר, לא יכולתי לחשוב על כלום כמעט חוץ מהריון, הרגשתי שהגוף שלי זועק את זה מכל חור (תרתי משמע).
בן הזוג עוד לא היה שם.
היה לי קשה מאוד עם זה שהוא לא מבין את הכמיהה, את ההשתוקקות, הרגשתי שמדובר בצורך הכי בסיסי שלי כאשה שלא בא על סיפוקו, הרגשתי קורבן.
יום אחד אחרי משבר עמוק שלי סביב הנושא המועקה פשוט השתחררה מעצמה- רציתי אבל כבר לא הרגשתי דחיפות.
עבר זמן, קרו דברים, הקשר שלנו גדל, התפתח, העמיק, המחוייבות שלנו אחד כלפי השניה ואל הזוגיות גדלה.
הגיע הרגע שגם הוא רצה ועכשיו אנחנו "עובדים על זה" ומצידי זה מרגיש הכי נכון ופשוט וטבעי, יש לי שותף, אני לא לבד בתהליך, אני לא "גונבת זרע" כפי שהציעו לי לעשות לא מעט.
אני ממש לא מסכימה עם אמירות כמו: [u]תתחילי בעצמך עכשיו. תשתמשי בחוכמה נשית פשוטה. הוא לא צריך לדעת מזה לעולם . תעשי לו טובה גדולה ותורידי ממנו את עול ההסכמה וההחלטה .[/u]
בעיני גם החלטות קטנות יותר וחשובות פחות צריכות להעשות יחד, מתוך הסכמה ורצון משותף אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין כל כך משמעותי שמהותו הבאת נשמה נוספת לעולם הזה.
לצורך ההשוואה תארי לך שבן זוגך היה קונה בית ב- 3 מליון ש"ח מחשבונכם המשותף מבלי שהסכמתם על כך ביחד. אולי יש כאלה שהיו שמחות לוותר על הצורך להחליט החלטה הרת גורל כמו קניית בית, אני לא. וילד אי אפשר למכור ולקנות חדש בניגוד לבית (אולי אפשר אבל זה למשל [b]לא מוסרי[/b] בעיני).

בשורה התחתונה אני רוצה לומר לך- אני יודעת איך זה מרגיש להיות איפה שאת ואני יודעת כמה משחרר לתת לזה ללכת ולהגיע לרגע ההתעברות המיוחלת בשלווה, באהבה ובתשוקה הדדית לכך.
מאחלת לך שתצליחי לשחרר ויודעת שזה לא פשוט (())


[b][po]מבינה ללבך[/po][/b] (2009-06-13T16:51:43):
ועוד דבר- יכול להיות שאת מוכנה לגמרי והעיכוב לא משרת אותך בכלום אבל אולי הוא משרת את הקשר שלכם, מאפשר לו להתחזק.
זה מה שאני יכולה לההגיד על העיכוב שלנו, הוא היה משמעותי לחיזוק הקשר בינינו.


[b]מסקרנות[/b] (2009-06-13T17:26:02):
הוא גדל בקיבוץ?
לא עשיתי מחקר, אבל נחשפתי לאחוזים גדולים של סחרדת אבהות (גם תחת הסוואות שונות) בקרב ניצולי קיבוצים.


[b][po]פלונית אחרת[/po][/b] (2009-06-13T18:36:00):
נשמע כמו מניאק


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2009-06-13T19:09:59):
(לא קראתי את כל הדף !)
נדחפת כדי לכתוב ל [po]נטע ש[/po] . יקירתי, את מרגשת ברמות !!!
המון מזל טוב והרבה אושר ואהבה @}
חיבוק גדול, כייף לקרוא אותך ולהתעדכן בשלומך..


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-06-14T00:52:07):
_מעולם לא הרגשתי ככה לגבי שום דבר, אלה תחושות כל כך פנימיות, עמוקות, חזקות וברורות.
כך שאני יודעת שזה פשוט נכון._
אז שפשוט יהיה המון המון בהצלחה
תחושת בטן היא תחושת בטן
פעם שאלתי מטפלת שהייתה לי איך אני יודעת שאני פועלת על פי האינטואיציה שלי ולא על פי הדיעות הפחדים והיא אמרה, אינטואיציה זה לא מין משהו כזה מעורפל, זה פשוט מה שאת עושה.
מה שאת עושה
אולי הכמיהה העמוקה להריון מובילה אותך ואת בן זוגך לטיפול הנכון לכם, לחיבור רגשי, מובילה אתכם בדרך שלכם. הכמיהה היא לא הענין, למרות שנראה שזה כל הפואנטה להיכנס להריון. אני חושבת שכלפי חוץ הפעולות שאת עושה הן חשובות מאד מאד, לך ולבן זוגך.
כלפי פנים, אני מאד מזדהה עם מה שכתבה [po]מבינה ללבך[/po]
_עבר זמן, קרו דברים, הקשר שלנו גדל, התפתח, העמיק, המחוייבות שלנו אחד כלפי השניה ואל הזוגיות גדלה.
הגיע הרגע שגם הוא רצה ועכשיו אנחנו "עובדים על זה" ומצידי זה מרגיש הכי נכון ופשוט וטבעי, יש לי שותף, אני לא לבד בתהליך._
העבודה הפנימית היא הדבר הכי מרתק שקיים על פני האדמה.
ככה יבוא ילד מתוק ומקסים מתוך אהבה שלך לעצמך רבה רבה ולבן זוג שעושה בעצמו בטח הרבה עבודה
זה מיסתורי איך הדברים עובדים, אבל הם תמיד תמיד עובדים לטובתנו, אין אפשרות אחרת.
>להיות בשליטה זה פאסה<
מה לגבי הבן זוג, מה קורה ברמה הפרקטית, האם תרצי לשתף?


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-06-14T00:54:41):
שמחה שחזרת לדף {@


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-14T01:37:02):
מבינה לליבך יקרה,
תודה שכתבת!
מזדהה מאד. מאחלת לעצמי התפתחות משמחת כמו שקרתה לך.
אני בהחלט מבינה מה שאת אומרת. אני חושבת שחוויתי דבר דומה.
כשהייתי בלחץ ובחששות ובהאשמות היינו תקועים ורחוקים ובודדים ושום דבר בעצם לא זז. זה היה נורא ונמשך לא מעט זמן.
רק כשהצלחתי להרפות (גם אחרי משבר ענק וכמעט עזיבה שלי) להפסיק להאשים אותו ולהרגיש שאני קורבן, רק כשהפסקתי להרגיש אומללה, אז התחיל התהליך המופלא הזה שקורה עכשיו.
מעולם לא היינו קרובים ומחוברים ואוהבים כל כך כמו עכשיו.
ובטיפול עולים דברים כל כך חשובים, מחלוקות, דפוסים, שכשאנחנו מצליחים להתגבר עליהם אנחנו רק מרגישים קרובים יותר.
אז באמת שאני מאמינה שאנחנו בכיוון הנכון.
אבל, יש פה אבל, וזה ענין הגיל. כן, השעון הביולוגי.
מעבר לכמיהה המטורפת שלי יש גם את ענין הגיל.
התהליך שלנו איטי במיוחד, כנראה זה הקצב שלנו ואי אפשר להאיץ יותר (כאמור ניסיתי, זה רק לקח אותנו אחורה)
ואני בלחץ. אין לי את כל הזמן שבעולם.
ואז אני נשברת, אז אני מאבדת תקווה. כשאני מרגישה שאנחנו על מן מסלול ריצה ענק ואנחנו מתקדמים נכון, אבל בקצב של צב.
אין לי את הסבלנות ואין לי את הזמן (הביולוגי!).
אז נכון, ברגע שהבנתי שלא משנה מה ואיך לי יהיו ילדים (יותר מאחד) יכולתי קצת להרגע יותר.
הבנתי שזו אחת המטרות שלי בחיים וכמו שאפשר להשיג כל מטרה אחרת עם נחישות ואמונה ורצון אמיתי כך גם את זה אני אשיג.
כשהבנתי את זה רווח לי קצת, הרגשתי שיש לי קצת מרחב נשימה.
אז כן, יש לי נפילות (אתמול היתה אחת רצינית)
ואני מאבדת תקווה, נלחצת, תסריטי אימה, יש הרי כל כך הרבה דברים רעים שיכולים לקרות... ואומללות גדולה.
ויש את הרגעים של האמונה, שאני יודעת שנצליח, שזה יקרה, שהכל יהיה טוב (היום לדוגמא, היה לנו יום טוב במיוחד).
אז אני חיה לי במן עליות וירידות, תקופה לא קלה, אולי אחת הקשות בחיי, אבל מבחינת הקשר הזוגי אני מסכימה אתכן שזה מחזק ומעמיק כל כך.

[u]בעיני גם החלטות קטנות יותר וחשובות פחות צריכות להעשות יחד, מתוך הסכמה ורצון משותף אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין כל כך משמעותי שמהותו הבאת נשמה נוספת לעולם הזה.[/u]
מסכימה לגמרי!

[u]הוא גדל בקיבוץ?[/u]
לא. אבל אבא שלו היה אדם בעייתי ואני משוכנעת שיש דברים שקשורים לזה.

מבינה לליבך,
גם אצלכם ענין הגיל והשעון הביולוגי היה קיים, נכנס למערכת השיקולים? אם כן, איך התמודדת עם החששות והלחץ שקשורים לזה?

[u]מה לגבי הבן זוג, מה קורה ברמה הפרקטית, האם תרצי לשתף?[/u]
אני לא כל כך רוצה לכתוב עליו ללא ידיעתו, הוא מאד לא אוהב להחשף.
בגדול, אין שינויים מהותיים ברמה הפרקטית, אלה בעיקר תהליכים של הסכמה לשינוי, הבנה שאי אפשר ליצר זמן סטרילי שבו הכל יהיה מוכן ונוח וקל אלא שתמיד זה יהיה תוך כדי החיים. הוא מאד מבין את הלחץ והחששות שלי, ואנחנו מנסים להגיע לזמן שיהיה מקובל ונכון לשנינו.

נטע,
את פשוט מקסימה, תודה על ההתענינות והעידוד.
תודה לכולן על התמיכה (וסליחה על האורך..)
@}


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-06-14T12:10:32):
[u]מעולם לא היינו קרובים ומחוברים ואוהבים כל כך כמו עכשיו.[/u]
|L| (())
עוד רעיונות שעלו לי לבינתים:
לחשוב על שם
לתרגל יוגה

אנחנו ביחד באותה הסירה :-)


[b][po]מבינה ללבך[/po][/b] (2009-06-14T12:58:49):
[u]גם אצלכם ענין הגיל והשעון הביולוגי היה קיים, נכנס למערכת השיקולים?[/u] לא במובן של גיל כרונולוגי שנחשב גיל מבוגר אלא יותר במובן של הגיל שבו דמיינתי את עצמי אמא. דווקא היום כשדי מקובל להתחיל את פרק הילדים אחרי גיל 30 הרבה הרימו גבה על כמיהתי העזה לילדים באמצע שנות העשרים לחיי.
אולי זה לא חכמה שאני אומרת אבל אני באמת מציעה לך לשחרר את עניין הגיל,
תמיד להאמין שהכל קורה בדיוק מתי שהכי טוב לנו, גם אם אנחנו חסרי סבלנות
[u]זה מיסתורי איך הדברים עובדים, אבל הם תמיד תמיד עובדים לטובתנו, אין אפשרות אחרת.[/u]
@}


[b][po]כואבת איתך[/po][/b] (2009-06-14T13:06:45):
[u]המעשה הלא מוסרי הוא למנוע מאשה פרי בטן .[/u]

:-(


[b][po]הייתי שם[/po][/b] (2009-06-14T14:12:44):
[u]תמיד להאמין שהכל קורה בדיוק מתי שהכי טוב לנו, גם אם אנחנו חסרי סבלנות[/u]
משפט נכון ומקסים.
אני גם מאוד מבינה לליבך ואת מזכירה לי את התקופה הקשה ביותר בחיי. הייתי שנה בתוך זה. שנה של השתוקקות מורטת עצבים ו... התיאשתי ונפרדתי ממנו כי הרגשתי שלא יכולה יותר לחיות במצב הזה והייתי חייבת לשנות משהו כדי להתקדם אז עזבתי, עברתי לגור לבד , ההשתוקקות לילד עדיין קיימת אך עכשיו אין לי את מי להאשים או לכעוס אז לפחות משהו אחר נולד בי, למדתי המון והבנתי שבכלל לא אהבתי את בן זוגי אלה רק רציתי משפחה. להיות אמא .(בדיעבד מבינה את זה- אז חשבתי שאני אוהבת אותו ושהוא הגבר של חיי והיום- כבר ממש לא חושבת עליו.)אז אולי הוא צדק. אני לא אומרת שגם אצלך זה ככה , רק כתבתי את סיפורי. שבטח לא ממש עוזר . בכל מקרה מאחלת לך שתגיעי בקרוב מאוד למבוקשך ולאושרך.


[b]פלונית[/b] (2009-06-14T14:14:30):
[u]המעשה הלא מוסרי הוא למנוע מאשה פרי בטן .[/u]
גם בעיני אבל גברים יכולים להיות כל כך טיפשים בכל מה שקשור לזה


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-06-14T17:55:36):
מה קשור מוסרי או לא מוסרי פה?


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-14T23:24:22):
_עוד רעיונות שעלו לי לבינתים:
לחשוב על שם
לתרגל יוגה_
אוהו, על שמות אני חושבת כבר שנים (עוד הרבה לפני שהכרתי את בן זוגי (-:) אבל כן, בהחלט, זה נושא מצוין.
ויוגה, גם אני חושבת על זה, בקרוב אני חושבת להתחיל, כשיתפנה לי קצת זמן.
אני חושבת גם להתחיל לברר על בדיקות גנטיות.

[u]אנחנו ביחד באותה הסירה[/u]
נחמד לדעת, מפיג קצת את הבדידות.

[u]המעשה הלא מוסרי הוא למנוע מאשה פרי בטן .[/u]
[u]מה קשור מוסרי או לא מוסרי פה?[/u]
גם לי לא ברור מה הקשר למוסריות.
וגם לא מסכימה עם המילה למנוע.
הרי הוא יכול באותה מידה להגיד שאני כופה עליו ומכריחה אותו.
זוהי טרמינולוגיה בעייתית. היא מניחה חוסר שיוויון בזוגיות, היא יוצאת מנקודת הנחה שצד אחד צודק יותר מהשני.
אני לא רואה את זה ככה.
אני מאמינה שמדובר פה ברצונות אמיתיים, כנים ועמוקים של כל אחד מאיתנו, בטיימינג קצת שונה ובמערכת שלמה שיקולים שלכולם יש מקום ואת כולם צריך לכבד.
ואנחנו מנסים להגיע לעמק השווה, הפשרות הן הדדיות ואין צד אחד שעמדתו נכונה יותר.
באמת שיותר קל להכנס למקום הקורבני ולהאשים, אני יודעת כי הייתי שם. היה לא טוב בכלל.
אני ממש מנסה לא להיות שם יותר.
כעת אני מנסה לפעול ממקום אחר, ממקום שמכבד את בן זוגי ולא ממקום דורש, מאשים ומסכן.
אנחנו מנסים להפוך את התהליך להדדי, שיהיה בו מקום לכל הרצונות ולגיטימציה לכל הרגשות והחששות.
ובאמת להפסיק עם ההנחה שיש פה אחד שצודק יותר מהשני, זה לא כך.
אנחנו שווים, אנחנו יחד, אחד עם השני לא אחד נגד השני.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-06-14T23:53:52):
אבל, מנסה יקרה, אין שיוויון בזוגיות.
כמו שאין שיוויון בין גברים ונשים.
אנחנו שונים - וככאלה אנו לא יכולים להיות שווים.

שמחה אבל על התהתליך שאתם עוברים ומקווה בשבילך שזה יתחיל כבר!


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-06-15T00:35:20):
[u]אנחנו שונים - וככאלה אנו לא יכולים להיות שווים[/u]
למה אם אנחנו שונים אנחנו לא יכולים להיות שווים?
דיברתי על שווים, לא על זהים.
ואכן אנחנו שונים, מכאן הרי הכל מתחיל...
אבל אוקיי, אני אנסח בצורה מדויקת יותר. כי הרי זה לא דיון פילוסופי.
התכוונתי ליחס שווה. להדדיות.
כלומר שאין צודק וטועה.
אין נכון ולא נכון.
לכל אחד יש את הרגשות, מניעים, צרכים, פחדים, רצונות, שאיפות כמיהות וכו' וכו' וצריך להתיחס לכל אחד מאלה בכבוד ובהגינות ובצורה שווה.
בלי להפחית או להעצים, בלי לשלול ולבקר עמדה שונה משלי אפילו אם קשה לי מאד לקבל אותה, בלי שיפוטיות המניחה שיש משהו מסוים שהוא הנכון והאמיתי והיתר לא.
טוב, אני רואה שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כל כך טוב ושזה בכלל לא ניסוח מדויק יותר אלא נכנס לפרטים ונהיה ארוך.
אני אמנם מרגישה את זה מאד חזק אבל זה כנראה עדיין לא מנוסח למילים ברורות.
אולי בהזדמנות אחרת.
לילה טוב ותודה לכולכן @}


[b][po]מבינה ללבך[/po][/b] (2009-06-15T00:37:14):
[u]אנחנו שווים, אנחנו יחד, אחד עם השני לא אחד נגד השני.[/u]
מסכימה מאוד, בעיני להפוך את חוסר המוכנות שלו ללא מוסרי זה ממש הסחפות,
זו בדיוק העמדה הקורבנית שיוצאת מנקודת הנחה שהנשים תמיד נדפקות.


[b]עודאחת[/b] (2009-06-15T11:55:56):

_גם לי לא ברור מה הקשר למוסריות.
וגם לא מסכימה עם המילה למנוע._

אופטימית יקרה ,
כמעט החלטתי להפסיק להשתתף בשיחה כאן , אבל מרגישה חובה .
אני מקווה שלא תאשימו אותי על התבטאותי כמו שעושים כאן באתר לפעמים . אני כותבת לך רק מתוך הזדהות נשית .
אני מבינה את חוסר המוכנות שלו. -זה לא מה שבלתי מוסרי . זה אפילו לא בדיוק חוסר מוכנות אלא יותר חוסר אומץ . תופעה שקיימת אצל גברים אבל אצל בנזוגך זה מפחיד . אני שמחה שאתם בטיפול .
בנזוגך מונע ממך פרי בטן . את לא מסכימה עם המילה למנוע . תציעי לי מלה אחרת .
הקשר למוסריות הוא כי מדברים כאן על ערכי אנוש שחברה אנושית מושתת עליהם.
פרי בטן לאשה אשר כמהה לכך הוא צורך כה בסיסי שאין עליו ויכוח - כמו לחם לרעב וכמו מים לצמא.
עד כמה מוסרי למנוע מים ולחם מאדם רעב ? - ככה מוסרי למנוע פרי בטן מהאשה .
.
נשים וגברים הם בעלי זכויות שוות לחיים הוגנים גם אם אמנם ידוע שקיימת [b]שונות[/b] משמעותית ביותר בין נשים וגברים .
אוקצור , במקום להתווכח כאן :
אני בטוחה שאם הוא ידע שהמעשה שלא הוא בלתי מוסרי בעליל זה יעזור לו מאוד להתקדם. כי בטוח שהוא אדם של ערכים.

[u]עוד חודש יומולדת, במקום שמחה הלב שלי מלא חרדות.[/u]

ברור שכל המילים הטובות שכתבו כאן ובמיוחד [po]נטע ש[/po] הם מסרים מרפאים נפלאים ,ממש מתנות ליום הולדת ואני מצטרפת אליהם .


[b][po]רק הגעתי[/po][/b] (2009-07-05T12:23:49):
אני רק יכולה לספר על "עבודת ההכנה" שעשיתי על בן-זוגי...
מכיוון שמדובר בגבר רגיש אך רציונלי לחלוטין, פשוט אמרתי לו שאני מאוד אוהבת אותו, שטוב לי איתו ואיתי במערכת היחסים הנוכחית ושהאמת שלא חסר לי ילד\ה למלא את עצמי או את הזוגיות שלנו. עם זאת, אני רוצה ילד\ה מתישהו, והדבר היחיד שישתנה בין עכשיו לבין עוד שנתיים הוא שיעברו שנתיים...מה שאומר שיכול להיות שיהיה לי יותר קשה להכנס להריון וזה פחד אמיתי וממשי לגבי. סיפרתי לו שגם אני מתה מפחד מהמחשבה שיהיה לי ילד ושהחיים שלי ושלנו ישתנו ללא היכר, אבל הפחד הזה הוא רק פחד ולא יותר. סיפרתי לו למה חשוב לי להביא ילד לעולם, ילד שיכיל את כל הדברים הטובים שבו ואלו שבי וקלישאתי ככל שישמע, שבעיני זו הדרך היחידה להפוך את העולם למקום טוב יותר, ושברמה האישית שאני רוצה לחוות את רגש האהבה האינסופית והבלתי מותנית וכו וכו כו. כל זה אמת, אם כי נשמע מטופש. לא חושבת שלחצתי עליו, אבל דאגתי שיבין מה המשמעות של ילד מבחינתי ומבחינת שנינו. זה לקח בערך חצי שנה עד שהוא קיבל את העובדה שהפסקתי לקחת גלולות, אבל כשכבר הפסקתי הוא היה לגמרי בעיניין, אולי אפילו יותר ממני. בקיצור, רק את מכירה את בן הזוג שלך ויודעת על אילו כפתורים ללחוץ. כן, צריך קצת ללחוץ. מה לעשות, כנראה שהרצון של גברים (או לפחות של חלקם) להביא ילדים לא תואם לזה של נשים. אני לא חושבת שאת צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאת לוחצת עליו קצת או "כופה" עליו.

[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-07-24T10:26:30):
וואו, איזה דיון התפתח פה. מעניין..
[po]נטע ש[/po] אני רוצה להודות לך על הדברים שאת כותבת, הזוית שלך תמיד נותנת לי מן ניעור טוב כזה ומזכירה לי שיש עוד דרכים להתסכל על הדברים ומאפשרת לצאת מהמחשבה המקובעת שכל כך קל להשאב אליה.
[po]הקול הגברי[/po], אתה אומר דברי טעם, יש לך תובנות "גבריות" גם בשבילי?
@}


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-24T13:07:48):
[po]מנסה להיות אופטימית[/po] שלום
אודה שלא קראתי את כל הפרטים שבדף הארוך הזה אבל אני חושב שיש לי תמונה די טובה של המצב.
לכן, אחלק את תשובתי לארבעה סעיפים שמטרתם יצירת בסיס מוסכם של הבנת המציאות ממנה אפשר יהיה אולי למצוא מוצא.

ראשית. את התנאי הכי חשוב שקודם להורות - למצוא בן זוג ראוי עברת בהצלחה. נשמע שיש לך קשר של כבוד והערכה לבן זוגך. כמו כן, אם את מוכנה לעבור את מה שאת עוברת כנראה שאת אוהבת אותו ומקבלת אותו כמו שהוא. כל הכבוד (וברור שלא כדאי לוותר עליו).

שנית, את [b]כן[/b] רוצה להיות אמא (איתו) והוא [b]לא[/b] רוצה להיות אבא.
אבהיר, מבחינה לוגית ניתוח של הביטוי לרצות בעתיד פירושו לא לרצות שכן אנחנו חיים רק בהווה. לרצות בעתיד זה רק לתת מענה סביר לשאלה למה אתה לא רוצה שכן התשובה היא שהוא כן רוצה אבל לא עכשיו. תחשבי על כך שהוא בחר לא והוסיף את מילה עכשיו כדי לרכך אותה. הרי אם רוצים אז למה להמתין? (אם לא עכשיו אימתי?). עד לכאן בהנחה שקשר זוגי הוא קשר של שותפות יש כאן דילמה פשוטה של אחד רוצה ימינה, שני רוצה שמאלה ולכן העגלה לא זזה. ממש כמו למשל שהוא רוצה לנסוע לחו"ל או להחליף אוטו ואת לא.

בכל זאת, יש שתי נקודות שמטות את הכף לטובת:

נקודה נוספת (שלישית) היא ההבדל בתפיסה של מקום הילד בחיים.
בן זוגך מהיותו גבר לא מבין שהצורך שלך בילדים שונה מהצורך שלו בילדים אם הוא בכלל קיים. אצל גברים הצורך בילדים הוא יותר שכלתני, אין לנו רחם, מחזור חזה והורמונים כמו לכן. אנחנו לא עוצרים ליד חנויות לתינוקות ומפנטזים. אנחנו לא מתאמנים עם בובות מגיל צעיר. מבחינתנו הדחף המיני לא חייב להגמר בהריון ואולי אפילו רצוי שלא.... אצל גברים צעירים שעדיין לא פתחו אישיות מובחנת משל עצמם הצורך להיות אבא הוא חלק מהשרשרת של "צריך" אחרים כמו בית ספר, צבא, לימודים, חתונה, משכנתא. אצל גברים מבוגרים שכבר לא נתונים ללחץ החברתי הצורך הזה חלש יותר או שלא קיים. אני חושב שכדאי שהוא ידע שאת סובלת [b]פיזית[/b] ולא רק נפשית. שידע שאין כאן רק רצון של שכל אחד מול רצו של שכל שני. תסבירי לו שזה בערך כמו שלנשים קשה להבין את הצורך המאד פיזי ביולוגי של מין אצל גברים. אולי הפתרון הוא לתת לו לקרוא את הספר על המוח הנשי כדי שיבין מה את חשה ושמקור התחושות הללו הוא לא בהכרח שיכלי אלא קמאי.

רביעית לגבי נושא הכפיה
חשוב שתביני שמבחינה אוביקטיבית לחלוטין הוא כופה את המצב הנוכחי עליך ולא להפך. מבחינה אוביטקטיבית את בלחץ כי את רוצה את מה שאין לך והוא לא בלחץ כי יש לו את מה שהוא רוצה. את גם מאפשרת לו את המצב הזה וזה בסדר כי זו בחירה שלך רק שכפי שאת מעידה על עצמך את משלמת מחיר יקר. כדי להתמודד עם המצב הפכת את עצמך מזו שבפועל נלחצת ונתונה לכפייה לזו שלוחצת וכופה. לזכותך שני טיעונים. האחד הוא שאת נכנסת לקשר לאחר שהוא אמר שהוא גם רוצה ילדים. חוץ מזה, הכיוון הביולוגי טבעי של קשר זוגי הוא ללדת ילדים. את פועלת בהתאם לצו הטבע והוא נגד. אני כותב את זה לא כי אני חושב שזה מה שאת צריכה להגיד לו. הרי זה זה עלול לפגוע, לגרום לתוצאות הפוכות ואנחנו לא רוצים בכך. אם זאת, חשוב לי שתדעי שלדעתי שאת היא זו שבלחץ ואת היא זו שנתונה לכפיה.

אם הניתוח שלי עד לפה מקובל עליך?
,
והכי חשוב, תמשיכי להיות אופטימית ואוהבת כי שם הפתרון


בהצלחה


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-07-26T23:21:02):
{@ זה מנער גם אותי
ומה שלומך אופטימית?


[b]פלונית[/b] (2009-08-29T23:27:00):
כל כך יפה מה שהקול הגברי כתב. עזר לי לגבי תחום אחר בחיי
ספרי מה איתך?


[b][po]דני זובין[/po][/b] (2009-09-02T01:32:23):
[po]מנסה להיות אופטימית[/po],
כשראיתי את אורך הדף, החלטתי שאקרא בכל זאת את כל מה שאת כתבת, לפני שאכתוב בעצמי. בדרך גם מזה התייאשתי. אני מצטער, אין לי כרגע מקום ורצון לקרוא את כל מה שהיה פה, ואני כן רוצה לומר לך את הזוית שלי, אולי היא תאיר לך משהו שלא ראית.

בהרבה מקומות בדף הזה נראה שאת מנסה לעשות את התהליך של בן הזוג שלך. מה בדיוק מקשה עליו - זה עבודה פנימית שלו, שהוא יכול להזמין אותך כבת זוג להצטרף אליה, ויכול שלא. כאן, את הבירור הנפשי [b]שלו[/b], עושה [b]את עם חברי (חברות למעשה) באופן[/b]. גם לתלות תמונה, או כל אמצעי אחר, לא רלוונטי לדעתי, והוא יתפוס אותה (בצדק) כעוד מניפולציה (הרי את אומרת שהנושא חם, והעצבים בטח חשופים).

מצד שני אני לא חושב שהפתרון הוא להשלים או לחכות. עושה רושם (האם את מסכימה עם הרושם?) שההתמודדות שלכם עם המצב כזוג, מתרחשת במבנה הבא: את רוצה מאד ילד - זו הבעיה שלך (והוא לא יכול לפתור לך אותה כי הוא עוד לא מוכן). יש לו בת זוג לחוצה ומלחיצה - זו הבעיה שלו.
ומכאן לתחושת הכפיה שלו: נשמע שהתפיסה היא שהוא צריך להיות מוכן במאה אחוז (או בתשעים, לא חשוב), ועד שלא יהיה שם [b]אי אפשר לצפות ממנו לשום דבר[/b]. כמו שאי אפשר לאהוב בכח אי אפשר להיות אבא בכח. אבל, הצד השני הוא, ואני מצטרף כאן לקול הגברי, שהוא חי בזוגיות עם אשה, כבר זמן לא קצר ובגיל לא צעיר במיוחד, ומונע ממנה ילד. לא משנה מה הסיבה לכך, זו המציאות. [u]מהרגע שהוא נמצא אתך בזוגיות, הוא לקח את החופש שלך להביא ילדים כשאת רוצה[/u]. כפנויה היית יכולה להחליט על זוגיות עם מישהו אחר שהיתה כוללת ילדים, או על ילד ללא זוגיות. ברור הרי לשניכם שכיום החלטה כזו לא אפשרית ולא רלוונטית [b]רק בגלל שאתם זוג[/b].
דוגמא מקבילה יכולה להיות כזו: מישהי חיה עם מישהו במערכת יחסים אוהבת וזוגית, אבל מרגע מסוים היא נמנעת מיחסי מין, נניח במשך שנה. נניח היא רוצה לפתח חלק רוחני יותר באישיות, או שנולד אצלה איזשהו פחד מאינטימיות גופנית. היא תזכיר לבן זוג שלה שאדם אדון על גופו, ואי אפשר להיות במצב אינטימי בחוסר רצון, בשביל מישהו אחר. שימתין לה בסבלנות ולא ינסה לכפות עליה דבר שכל כך צריך לבוא מבפנים.
זה נכון, אבל ברור גם שהיא חייבת להתיחס לצורך של הבן זוג שלה בנושא הזה, כבעיה אישית שלה. היא לא יכולה לעשות את התהליכים שלה בזמנה החופשי, ולהודיע לו כשהתהליך הבשיל. סביר שלא יהיה פתרון מיידי, אבל אם היא תפנים את הבעייתיות שבה [b]היא שמה[/b] את הבן זוג שלה, היא תתנהל אחרת לגמרי.
בחזרה אליכם, ובהקבלה, זה לא שהבן זוג שלך נמצא בתהליך הבשלה בריא, ולך יש בעיה ולחץ. הרצון והלחץ שלך לילד, שאינם תלושים מהמציאות, אמורים להדיר שינה מעיניו [b]כבעיה אישית שלו[/b]. האם הוא רואה כך את הדברים?

לדעתי זו נקודה מאד חשובה.
יכול להיות שלא יהיה פתרון מיידי, וסביר להניח שלא. אבל כשאנשים משנים תפיסה בסיסית, הם מתנהלים אחרת בכל רגע. הוא עשוי לראות המון פתרונות, שהיום הוא אולי בכלל לא רואה. הוא אולי עשוי לראות שיש דברים מעשיים שהוא יכול לעשות ולא עושה. למשל:
האם לתת לתהליך שלו להתרחשב בעצמו, או לפנות ליעוץ, לפסיכולוג או כל מישהו שיעזור לו להבין מדוע מה שהבת זוג שלו כל כך צריכה הוא לא יכול כרגע לתת. ההחלטה לפנות ליעוץ, אישי או זוגי, היא החלטה מעשית, ולא תהליך אמורפי. החלטה שגם עשויה להיות כרוכה בהתגברות.
נכון, אי אפשר להביא ילדים כשאתה [b]לא מוכן[/b]. אבל האם לצפות מעצמך לתשעים אחוז מוכן, או שבמצבים מסוימים, [b]כשיש נחיצות[/b], שבעים וחמש אחוז יכול להספיק?
האם אתה מוכל לקבוע דד-ליין [b]כלשהו[/b] להתהליך שלך, ולהודיע לבת זוג שלך על הדד ליין, מתוך הבנה ברורה שלוח הזמנים שלה סופי?
זה לא נורמאלי לרוץ ברחובות, אבל כן תעשה את זה אם אתה במצב של נחיצות, מצב שהוא בעצמו לא נורמאלי. למשל אם אתה מאחר לפגישת עבודה גורלית או אם מישהו שאתה מחויב לו אישית זקוק לך בדחיפות. ובשביל זה צריך להרגיש את הנחיצות בשבמצב.

מנסה להיות אופטימית, לי נראה שאת לא יכולה לעשות אף אחד מהצעדים והדוגמאות בשביל הבן זוג שלך, אבל כן לגיטימי ונכון שתדחפי אותו להתעורר ולקחת את הנחיצות לצד שלו. את לא יכולה לדרוש ממנו ילד, אבל כן יכולה לדרוש ממנו להפסיק להדחיק את המצוקה שלך בתוך בועה שבה [u]באופן בסיסי הכל בסדר,[/u] ואפשר להבשיל לאט לאט. ברגע שהוא יקח את האחריות על המצוקה המוצדקת שלך, ויתייחס אליה כמצוקה שלו, תוכלי את לנוח ולא ללחוץ עליו, מתוך ידיעה שמה שהוא יכול לעשות, הוא עושה.

כתבתי את הדברים במידה של נחרצות, לא מתוך וודאות שהבנתי נכון את המצב, אלא מתוך הנחה שאם הבנתי נכון אני רוצה להדגיש את מה שנראה לי כדאי שישתנה.

ו, יש צעד גדול נוסף, של איך לומר את הדברים. אני לא יודע. אם פרשתי נכון את המצב, נראה לי שתהליך של שינוי התפיסה, "התעוררות", עשוי גם להיות מכאיב. כאב אישי של כל אחד מהמעורבים וייתכן שגם כאב בתקשורת ביניכם סביב הנושא. אבל אם משהו עקום יתיישר, תהנו מזה לאורך ימים, אולי גם בתחומים אחרים בינכם.


[b]מזדהה[/b] (2009-09-02T13:41:09):
שלום לאופטימית
גם אני כמוך בת 33 חיה עם בן זוגי למעלה מ10 שנים.שלא מוכן/רוצה ילד.
כתבת קודם שאת מרגישה לבד. ובכן אני יכולה להגיד שאני מרגישה בדיוק כמוך בהרבה מאוד מובנים. בעיקר במן רצון לגונן על הבן זוג שלי שמרגע שנפגשנו לא רצה ילדים.
העניין הוא שאני מגיבה קצת שונה ומרגישה כיצד הזמן גורם לריכוך שלו כלפי הנושא. חייבת להגיד שזה הנושא [b]היחיד[/b] בעולם שאנחנו לא דנים בו ולא מעלים. למרות שכל הסביבה שלנו שואלת אותנו לגבי העניין. אני עד כדי כך מגוננת שאני בעצמי עונה "לא כרגע" אנחנו לא מעוניינים כאילו גם אני לא מעוניינת!!
לפני שנה התחתנו (כמו שהציעו לך ) אני חייבת להגיד שרגע החתונה היה רגע קריטי מבחינתי כי הייתי צריכה לחשוב האם אני מוכנה לחיות עם האדם הזה שאני כל כך אוהבת גם ללא ילדים.רגע החתונה היה איחוד בו הייתה בי ידיעה שקטה שאני מוכנה להיות איתו ושהכל יסתדר ויהיה טוב.

לפני כמה זמן היינו בערב אינטימי בים. אמרתי לו "אהובי אני יודעת שזה לא נושא שאנחנו מדברים עליו אבל אני רוצה שתדע שאני מחכה, זה משהו חזק ממני וממלא אותי למרות שאני לא אומרת לך ...." הוא סיפר בכעס על כל הסיבות למה לא ופשוט אמרתי לו "אני מחכה..."
אני חושבת שככל שה[b]לא רוצה/לא מוכן[/b] נשמע בקול יותר יש שם גם [b]כן[/b] חזק שמהדהד מהכיוון ההפוך. שמעתי את בן זוגי אומר פעמים רבות שזה לא בשבילו ובאותה נשימה הקשבתי טוב והרגשתי כמה יש שם משהו שפשוט מפחד.
הפחד שלו כפי שהתבטא מול אנשים ששאלו אותו היה מלאבד את הזוגיות שלו איתי, שהוא יהפוך לפחות חשוב והילד יהיה מ'ס 1, וכן מחוסר עניין שעלול להיות לי ביחסי מין (כבר לא אהיה זקוקה לשירותיו) ועוד פחדים כלכליים ואחרים.
אני חושבת שעמדה מולי בחירה מאוד גדולה- הוא או הרצון בילד ובחרתי בו. אני חושבת שיבוא יום והוא יהיה מוכן אבל אני מוכנה לספוג את הכמיהה שלי ולהמשיך לאהוב אותו. אני גם מרגישה שתמיד יש משהו שאתה חייב לוותר עליו. בעצם ההחלטה של שניכם כבר קיימת היא רק מתמהמת מלהתממש בגלל דברים שלא קשורים לרוצה/מוכן. כמו שכבר ציינו קודם יש דברים אחרים ברקע המפריעים להתממשות.
מציעה לך לעשות בחירה- מה חשוב לך הכי בעולם?ילד או הבן זוג? אני חושבת שברגע אחד תוכלי להניח ללחץ ולתת לו להרגיש את הבטחון שלו בך.


[b][po]מנסה להיות אופטימית[/po][/b] (2009-09-02T14:46:41):
[po]דני זובין[/po] ומזדהה, אני כל כך מודה לכם על שתי התגובות האחרונות. כל אחת מהן מעוררת מחשבות רבות.
ותודה גם לכל המתענינות בשלומי.
אני כאן כל הזמן, אבל קשה לי לענות ולהגיב, בכלל הדף הזה קשה לי, לרוב נמנעת מלהכנס אליו.
חשבתי לחכות ולהגיב עוד כמה זמן, בדיוק היום האתר יוצא לחופשה ורציתי להתאפק ולענות רק אחרי החופש ובזמן הזה לגבש לי דברים יותר מדויקים ולהבין מה בדיוק אני רוצה לכתוב.
אבל שתי התגובות האחרונות עוררו אותי להגיב בכל זאת עכשיו, רק כדי שתדעו שאני עוד כאן וקוראת ולוקחת הרבה ממה שכותבים לי.

לגבי התהליך שאני עוברת,
כעקרון, המצב החיצוני לא השתנה הרבה (חוץ מהזמן שעבר...) אני מחכה, הוא עוד לא מוכן.
אנחנו בטיפול. שעוזר מאד מאד מאד.
יש התקדמות, בצעדים קטנים קטנים. אבל ללא ספק התקדמות.
זה יותר קרוב עכשיו, מוחשי, הוא מדבר על זה בתור עובדה קיימת ואנחנו מתכננים את העתיד.
מדברים גם על חתונה.
עכשיו זה 'רק' ענין המתי, אין ספק שזה קרוב עכשיו הרבה יותר אבל מבחינתי עדיין לא מספיק.
אני נעה בין אמונה אמיתית ושלמות וסיפוק עם הבחירות שלי, לבין יאוש ותסכול וחוסר סיפוק מטורף.
הטווח בין שני הקצוות האלה, הוא תהליך מענין וכל כך לא פשוט שאני עוברת כל רגע וכל דקה.
אני כל כך רוצה שהתקופה הזו תגמר כבר אבל ברור לי גם שאני בוחרת בה ושכנראה יש בה גם טוב (גם אם קשה לי כרגע לראות זאת).

זה על רגל אחת, כי הכל כל כך סבוך ומורכב ועדין מבחינתי שזה אפילו לא מתאר את קצות התחושות שאני חשה באמת.
[po]דני זובין[/po] ומזדהה, אחרי החופשה (של האתר ושלי) אגיב על דבריכם המענינים ומעוררי המחשבה.

שוב, תודה לכולם, עוזר לי מאד, גם אם לא תמיד קל.
@}


[b]עוקבת[/b] (2010-06-08T23:42:18):
הי, את כאן?
רוצה לעדכן?
@}


[b][po]עדי דוש[/po][/b] (2010-07-04T14:52:49):
גם אני תהיתי האם
_את כאן?
רוצה לעדכן?_


[b]אחרת[/b] (2010-12-11T21:46:57):
אני מתלבטת אם להגיד לבן זוגי שאו שנפרדים או שנכנסים להריון, אני בת 33
+}


[/spoiler]
[spoiler=אחת אחרת - לא יודעת אם תרצה אך בן הזוג נחרץ מאוד בכך שהוא לא רוצה]
[b][po]אחת אחרת[/po][/b] (2009-07-22T09:31:46):
הזוית שלי קצת שונה מזוית פותחת הדף, מקווה שזה בסדר שאני ככה מתלבשת לה על הדף ואם יש דף אחר שעוסק בנושא אשמח לדעת עליו ואתפנה לשם...

אצלי העניין מעט שונה. כבר יש לנו ילדים (לא שבעה או ארבעה או אפילו שלושה) אניעדיין לא יודעת אם ארצה עוד אבל בן הזוג נחרץ מאוד בכך שהוא לא רוצה. אין דיון. אין מקום לדיון. הוא מבחינתו שם סוף פסוק לעניין וזהו. אין שום מקום להדברות. אין לי מקום להביע את הדיעה של עצמי בנושא. מבחינתו אם ארצה עוד ילדים אצטרך למצוא פרטנר אחר לעשות אותם איתו ולגדל אותם איתו. נצבט לי הלב כשאני כותבת את השורות האלו אבל זו המציאות.
בהתחשב בעובדהשאני כרגע לא רוצה עוד ילדים אז אין עניין אבל זה מעיב, אני יודעת שבטווח הארוך יכול מאוד להיות שכן ארצה, אני יודעת שהתחושה שיש פה עניין שאין לי יכולת השפעה עליו חוץ מלקום וללכת מדכא אותי ופוגע מבחינתי במערכת היחסים. איכשהו ברמה הפסיכולוגית, כשדברים נאמרו ללא כל יכולת דיון בנושא, הסקס נעשה חסר טעם, מערכת היחסים בינינו נעשתה דלילה ודלוחה. אין זוגיות. איך הוא יכול להחליט בשבילי דבר כזה? איך אי הרצון שלו מקבל את השורה התחתונה מול הרצון הפוטנציאלי שלי? איך הוא מבטל אותי?
מאוד פגעה בי גם העובדה שהוא מוכן לוותר עלי כך, בכזו קלות, בלי לנסות ולשמוע את הרצונות שלי. מה כל זה שווה בכלל?

אז מצד אחד אני אומרת שבין כה וכה אני כרגע לא מרגישה מוכנה לעוד ילד וטוב לי עם האיזון שיש בחיי כרגע ואילו מצד שני אני חושבת על לעבור חיים שלמים בלי להרגיש שוב הריון? בלי להחזיק את התינוק שלי שזה עתה נולד רטוב ודביק עם ריח של תעלת לידה? איזו גזירה איומה! איך הוא לא מוכן לראות אותי אפילו? אבל רגע, אולי באמת מישהו צריך לשים גבול? אולי אחרת אני אמשיך לרצות ילדים ועוד ילדים ועוד ילדים ולא יהיה לזה סוף? אבל מה שהורס אותי פה בעיקר זה העניין שזה לא נתון לדיון ואני נשארתי עם המחשבות האלו לעצמי. מבחינתו אין מצב לדבר על זה בכלל. לו אין רצון ואם לי יש איזה רצון שאלך לחפש מישהו אחר לחיות איתו.
את הילדים הקיימים הוא מאוד אוהב, עיקר הגידול והטיפול הוא עלי והוא מצר על כך מאוד. הילדים אוהבים אותו וממלאים אותו אושר רב. הוא רצה אותם.
אני לא יכולה שלא להוסיף, אולי אותי הוא פשוט לא רוצה? הוא אומר אחרת אבל יכול להיות שזו דרכו להעמיד אותי במצב שאני בוחרת ללכת? שאשחרר אותו?

אין דיאלוג. הוא מבחינתו אמר את אין לו עניין להקשיב לי (באופן חד משמעי, זה לא משהו שאני הבנתי מדבריו). עכשיו נשאר לי רק לדבר עם הדפים...


[b]פלונית[/b] (2009-07-22T11:47:48):
אחת אחרת ,תכתבי לו מכתב כזה על מה שאת מרגישה. ללא כעס אלא יותר עלבון אני כל כך מבינה אותך בנים יכולים להיות כאלה פחדנים חסרי רגישות (טוב יוצא לי כעס משל עצמי.) חיזקי ואמצי אחות והרבה שמחה ילדים ואהבה


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T12:05:50):
אחת אחרת,
מעבר לנושא הילודה, זה נושא ליועץ זוגי. האם יש עוד תחומים בהם הוא "כזה", מלבד הנושא הזה?

((-))
כל כך כואב לי לקרוא. "נהרסת" יחד איתך.


[b][po]אחת אחרת[/po][/b] (2009-07-22T12:55:45):
תודה על התמיכה.

למען האמת, אין עוד תחומים שהוא בדעה כל כך נחרצת. זה רק זה. רק בעניין הזה הוא הטיל וטו מוחלט (גם על שיחות בנושא). הסיבה לכך שהוא לא מעוניין היא כי הוא פשוט לא מעוניין וזהו. אין הסברים מי יודע מה משכנעים. ככה זה וזהו זה.
הוא לא ילך ליועץ זוגי בגלל הנושא הזה, הוא מבחינתו הגיע להחלטה ואין מה ליעץ פה, אין מקום לשנינו בשיחה על כך אז לצד שלישי? זה מונולוג בינו לבין עצמו. לי אין פה מה להגיד, ה"לא" שלו הוא הקובע.


[b][po]או רורה[/po][/b] (2009-07-22T15:26:01):
מה זאת אומרת לא פתוח לשיחות בנושא?
איך הוא היה מרגיש אם היית אומרת לו בנושא שחשוב לו שאין מקום לשיחות בנושא?
אולי בשביל זה שווה ללכת לייעוץ. שיבהירו לו את זה.


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T17:16:04):
בהחלט, מטרת הייעוץ היא לא לגשר בנושא ילדים כן או לא,
אלא לפתור מצב בו הוא חוסם אותך. היום זה ילדים, מחר מה?

"לא רוצה לשמוע" מטאפורי זה דבר אחד, אבל לא רוצה לשמוע ממש? להטיל וטו על שיחות בנושא? הרי אמרת שאת עדיין לא רוצה, גם לדיון תיאורטי אין מקום?
הוא לא חייב לגייס הסברים משכנעים (גם את לא), הוא לא חייב לענות תשובה לוגית ומנומקת של אלף מילה (גם את לא), אבל לתת לך לדבר זה כן אפשר. להקשיב לך, זה חובה.
גם אם תדברי שעה והוא יגיד "לא רוצה", זה עדיין מצב אחר מאשר מצב בו אין כוונה לתת לדבריך מקום.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T17:26:50):
אני באמת לא מבין על מה יש לדבר אם הוא לא רוצה. האם את רוצה לשכנע אותו, לכפות עליו?
אם את לא רוצה משהו, מה הטעם לדבר עליו? את לא רוצה וזהו.
או לחליפין, מדוע שהרצון שלך לדבר יגבר על הרצון שלו לא לדבר?
אני גם לא חושב שיש יועץ זוגי רציני שיצדד בעמדה של צד אחד ויבהיר את זה לשני (לא הייתי ביעוץ זוגי אבל כך נראה לי).

וחוץ מזה, מה הטעם בלדבר עכשיו על לידת ילד נוסף בלי שאת או הוא רוצים בו עכשיו.
הרי מדבריך עולה שגם את לא ממש רוצה הריון עכשיו.
אולי כדאי להעלות את הנושא כאשר תהיי בטוחה שזה מה שאת רוצה עכשיו.
אז גם תוכלי לעלות טיעונים כבדי משקל יותר מאלו שהצגת כאן לגבי הרצון שלך בילד נוסף.
הרי אתם משלמים מחיר יקר בהתקררות הקשר הזוגי שלכם, פוגעים במשפחה שלכם וכל זאת בלי להביא לתמורה או שינוי רצוי.

דבר נוסף שקשה לי מאד איתו כאבא הוא הרצון שלך להכריח את בעלך ללדת ילד כי את רוצה.
כתבת שהוא אבא נהדר והקשר שיש לו עם הילדים שלכם טוב מאד.
האם את חושבת על הילד? כיצד יתייחס האבא הזה אל הילד שנכפה עליו?


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T17:34:18):
קול גברי יקר,
יש על מה לדבר אם בת הזוג רוצה לדבר. יש מקום לכבד ולתת לה להתבטא. חובתו של בן הזוג, ולא פחות מכך.

יש משהו מאוד בוטה וכוחני בסתימת פיות.

אנחנו גם מדברים על מקום מגורים עתידי ועל בית החלומות שלנו - זה לא יקרה ב5 השנים הקרובות....אבל מדברים. למה?
למה בני זוג מדברים על תכניות, חלומות ושאיפות לעתיד?
למה אנשים מדברים על תקופה הפנסיה?
דאגה בלב איש ישיחנה. מדברים כי רוצים לדבר.

למה ברירת המחדל היא תמיד "לא"? למה להכריח אותה לא ללדת? לשתוק בקשר לרצון עתידי כזה? כיצד היא תרגיש אם יכפה עליה אי הריון, כשזה יהיה רלוונטי?
יש שני צדדים למתרס, יש שני אנשים, שני רצונות, שניהם שווי ערך ומשקל. אחד לא חשוב ולא נחשב יותר מהשני. הדרך להתמודד איתם נחשבת לא פחות מההחלטה הסופית שתתקבל.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T17:45:41):
[u]יש על מה לדבר אם בת הזוג רוצה לדבר. יש מקום לכבד ולתת לה להתבטא. חובתו של בן הזוג, ולא פחות מכך.[/u]
הרי הם דיברו על הנושא, הוא הביע את דעתו בצורה הנחרצת ביותר.
בשביל מה להפוך בנושא השנוי במחלוקת הזה שוב ושוב האם זה יגרום לכך שהוא ישנה את דעתו?
בינתיים זה רק גורם לריחוק.

ובקשר ל:
[u]יש שני צדדים למתרס, יש שני אנשים, שני רצונות, שניהם שווי ערך ומשקל. אחד לא חשוב ולא נחשב יותר מהשני. הדרך להתמודד איתם נחשבת לא פחות מההחלטה הסופית שתתקבל.[/u]
ולכן, מדוע הרצון לילד נוסף חשוב יותר מהרצון הנגדי.
כפי שזה נראה דעתו של הגבר בעניין מגובשת ודוקא האישה נמצאת בלבטים כך שאין כאן שיוויון בין אחד שרוצה מאד ואחד שלא רוצה בכלל.

והדבר הכי חשוב בעיני
במקרה של הריון, יש גם צד שלישי, משולל הזכות להביע את דעתו והוא הילד שיוולד.
ילד שיכול להיולד לתוך עולם בלי שאביו רצה בו.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T19:34:59):
האם יש הסכמה על כך שיש מקרים בהם אם אין הסכמה אין על מה לדבר, למשל:
אם אחד מבני הזוג רוצה רק לדבר על חילופי זוגות ואורגיות
אם אחד מבני הזוג רוצה רק לדבר על חתימת משכנתא בסכום ענקי לאח של הדוד.

האם לא לגיטימי במקרים כאלו ואחרים שאחד מבני הזוג יטיל וטו ויגיד שלא רק שתשובתו שלילית אלא שאין אפילו על מה לדבר?


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T19:42:30):
_במקרה של הריון, יש גם צד שלישי, משולל הזכות להביע את דעתו והוא הילד שיוולד.
ילד שיכול להיולד לתוך עולם בלי שאביו רצה בו._
נו, באמת.
ונניח שהילד ההיפותטי הזה יאמר לך שכן, הוא מעוניין להיוולד גם בנסיבות אלה (וזה ממש לא מופרך. יש לא מעט נשמות אנושיות שהן חזקות דיין לשאת גם דברים כאלה וגם חמורים מהם ומוצאות הרבה טעם בחייהן). אז?
אין כל טעם לטעון שאתה מדבר בשם האינטרסים של ילד שלא נולד, מהטעם הפשוט שאין לך כל דרך לדעת מה [b]הוא[/b] היה בוחר (כנ"ל, אגב, בדיונים על [po]הפלת עובר פגוע[/po]. אין לדעת אילו התמודדויות ניתן או לא ניתן להשית על העובר. כל מה שאנו יכולים לדבר עליו הוא גבולות ההתמודדות [b]שלנו[/b]).


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T19:49:46):
ברור שאת צודקת - הילד יוכל להביע דעה רק אם יוולד ולכן דעתו אינה משנה לדיון הזה כי הוא כבר נולד.
הניסוח שלי לא היה טוב.
השאלה הזו לא מופנית אל הילד אלא אל אמא שלו.
האם היא רוצה ללדת ילד לגבר שלא רוצה בילד ושיש בינה ובינו מערכת יחסים עכורה?


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T19:53:46):
[u]האם לא לגיטימי במקרים כאלו ואחרים שאחד מבני הזוג יטיל וטו ויגיד שלא רק שתשובתו שלילית אלא שאין אפילו על מה לדבר?[/u]
לא.
כי יש על מה לדבר.
למשל, אם בן זוגי היה מתעקש לדבר על חילופי זוגות ואורגיות, היה חשוב לי להבין מה הצורך שעולה שם, ולשקול ברצינות אם אני יכולה להישאר במערכת היחסים הזו. אבל אי אפשר לעשות את זה בלי שיחה.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T19:59:26):
אוקי. אז דיברתם (גם הם דיברו) - את החלטת שלא - יהרג ובל יעבור.
אמרת לו שאם הוא רוצה אז בלעדיך
הוא עדיין מתעקש ורוצה להמשיך לדבר - יש על מה?


[b]אורחת[/b] (2009-07-22T20:02:00):
_האם לא לגיטימי במקרים כאלו ואחרים שאחד מבני הזוג יטיל וטו ויגיד שלא רק שתשובתו שלילית אלא שאין אפילו על מה לדבר?
לא._
ממש לא.


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T20:11:55):
[u]האם היא רוצה ללדת ילד לגבר שלא רוצה בילד ושיש בינה ובינו מערכת יחסים עכורה?[/u]
שוב: ונניח שהיא רוצה (מאותם טעמים בשלהם הילד ההיפותטי עשוי לרצות). אז? האם אז על הגבר לומר לה "אוקיי, אני מוכן להביא איתך לעולם ילד שאני לא רוצה בו?"
אני מנסה לומר שהתייחסות לנקודת הראות של הילד -- בין במישרין ובין דרך נקודות הראות של הוריו -- אינה רלוונטית לדיון.
אבל יש לי תחושה שאנחנו מפליגים תיאורטית, אולי על חשבון הנשים הכואבות האמיתיות שכותבות פה. או אולי בעצם לא?...


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T20:19:24):
אני מסכים איתך מאד לגבי הכאב. לא חשבתי על זה ותודה שהערת את תשומת ליבי.
אני חושב שמהסיבה הזו שלא חוויתי את הקושי הזה אין לי אולי אפילו זכות דיבור.
חוץ מזה, אני לא מאמין [po]שאחת אחרת[/po] תכריח את בעלה להפרות אותה.


אורחת - אולי תוכלי לנמק מדוע ממש לא....


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T20:29:17):
_אמרת לו שאם הוא רוצה אז בלעדיך
הוא עדיין מתעקש ורוצה להמשיך לדבר - יש על מה?_
בטח! על חלוקת רכוש, הסדרי ראייה, כאלה מין.
תראה, אני חושבת שלך ולי יש בראש משהו מאד שונה תחת הכותרת "שיחה". "אני רוצה" "לא!" "אבל אני רוצה!" "לא!!" "אבל אני ממש ממש רוצההה!!" "בשום אופן לא!!!" אינה שיחה בעיני. לו זו היתה דרך התקשורת שלי עם בן זוגי, לא הייתי מחזיקה מעמד הרבה זמן בזוגיות הזו. גם הוא לא.
אתה חושב מאד במונחים של bottom line. אני ואחרות מנסות לומר שהדרך חשובה לא פחות.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T20:52:36):
האם השיחה היא אמצעי או מטרה?


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T21:45:10):
היא גם וגם. היא דרך חיים. היא אמצעי לבירור אמיתי ומעמיק של צרכים, להעלאת פתרונות יצירתיים, לשיתוף. זה לא מו"מ טכני "קח תן כן לא" . |יד1|


[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-07-22T21:46:18):
לאן להעביר את הדיון הזה?


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T22:17:16):
אתה חושב מאד במונחים של bottom line. אני ואחרות מנסות לומר שהדרך חשובה לא פחות._
האם לדרך החשובה הזו אין שורה תחתונה? אין מטרה?

[u]היא אמצעי לבירור אמיתי ומעמיק של צרכים, להעלאת פתרונות יצירתיים, לשיתוף[/u]
נניח שכן. אבל מה קורה אם זה לא עובד? להמשיך לעשות את אותו דבר?

האם נראה לך שאחד מהצדדים ישנה את עמדתו?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-07-22T22:23:32):
[u]אבל מה קורה אם זה לא עובד? להמשיך לעשות את אותו דבר?[/u]
להמשיך את אותו דבר זה יהיה אווילי לעשות, חסר תוחלת ולא ישרת שום דבר.
לעומת זאת ללמוד לעשות את זה אחרת, לטובתם של הצדדים, להתפתחות התקשורת האישית והבינאישית שלהם (כלומר, עם עצמם ועם יקיריהם) - זה ממש כן.


[b][po]עקרה פוריה[/po][/b] (2009-07-22T23:42:05):

[u]האם היא רוצה ללדת ילד לגבר שלא רוצה בילד ושיש בינה ובינו מערכת יחסים עכורה?[/u]
ראשית, לא יולדים ילד לגבר.
שנית, זו בדיוק הפואנטה שניסיתי להדגיש,
לא מדובר בכלל בדיון כן או לא ילד נוסף. זה ענין זוגי לחלוטין.

[u]במקרה של הריון, יש גם צד שלישי, משולל הזכות להביע את דעתו והוא הילד שיוולד.[/u]
מה הפואנטה? זה נכון גם לגבי ילד מתוכנן/רצוי/איך שתקרא לזה.
[u]כפי שזה נראה דעתו של הגבר בעניין מגובשת ודוקא האישה נמצאת בלבטים כך שאין כאן שיוויון בין אחד שרוצה מאד ואחד שלא רוצה בכלל.[/u]
לשם מה דרוש שוויון?
זו לא תחרות, לא דיבייט במדשאות אוקספורד. לא חייבים דעה מגובשת, לא חייבים דעה מנומקת. "אני רוצה" הוא טיעון לגיטימי בדיוק כמו "אני לא רוצה".
תשתקי, על כל הוריאציות הפסודו-מנומסות שלו, איננו.

[u]אבל מה קורה אם זה לא עובד?[/u]
מה זה "לא עובד"? מה לא עובד בעצם זה שיש ערוץ תקשורת. זה שאין החלטה מוסכמת? לא חייבים להגיע לאחת כזו, גם לא בסופה של הדרך שמתארת [po]קן לציפור[/po].


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-22T23:47:02):
[u]לעומת זאת ללמוד לעשות את זה אחרת, לטובתם של הצדדים, להתפתחות התקשורת האישית והבינאישית שלהם (כלומר, עם עצמם ועם יקיריהם) - זה ממש כן.[/u]
נכון. וזה לא יבוא משיחה על הנושא הכואב הזה. שיחה נוספת רק תמשיך להנציח את המצב שאגב הוא לא שהאישה רוצה הריון והבעל לא
בעצם, כרגע שניהם לא רוצים אבל האישה רוצה לדבר על זה והבעל לא.


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2009-07-22T23:56:30):
[u]אבל מה קורה אם זה לא עובד? להמשיך לעשות את אותו דבר?[/u]
זה לא קשור לעובד או לא עובד. לא יודעת איך אצל גברים, אבל אצל נשים הרבה פעמים עצם הדיבור, עצם השיחה, עצם היכולת שלנו להעלות את מחשבותינו ורגשותינו בקול רם, זה מה שמביא לשינוי, זה מה שעוזר לנו לעשות הדרך ולגלות ברים חדשים, להבין את עצמנו טוב יותר ולהסביר את עצמנו טוב יותר לזולת, לאו דווקא בשביל מבחן התוצאה.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-23T00:32:38):
אני חושב שיש הבדל משמעותי בהבנת משמעות המושג שיחה בין גברים ונשים.
אצל נשים לעצם קיום השיחה יש משמעות בלי קשר לתוצאותיה.
אצל גברים זה אחרת. אנחנו רוצים לברר את העמדות ואם אפשר להגיע לסכמה.

זה כמו שאנחנו והפלסטינים מקיימים שיחות מועידת מדריד (1991 יצחק שמיר) עד לעצם היום הזה בנושא ירושלים.
אפשר לדבר על זה עד מחר. בכל מקרה צד אחד יכפה דעתו על השני.

[u]לעומת זאת ללמוד לעשות את זה אחרת, לטובתם של הצדדים, להתפתחות התקשורת האישית והבינאישית שלהם (כלומר, עם עצמם ועם יקיריהם) - זה ממש כן.[/u]
מסכים שכדי לפתור את הדילמה הזו יש לעשות משהו אחר. לא עוד שיחה זוגית. האם יש לך רעיון מה?

[u]ראשית, לא יולדים ילד לגבר.[/u]
אז למי? רק לאישה? האם הילד הוא לא בשר מבשרו של הגבר?

[u]מה הפואנטה? זה נכון גם לגבי ילד מתוכנן/רצוי/איך שתקרא לזה.[/u]
ילד מתוכנן ורצוי לא צריך להתמודד עם הידיעה שהאבא שלו לא רצה בו ולגדול לצד אחים שאותו האבא כן רצה בהם.

[u]לא חייבים דעה מגובשת, לא חייבים דעה מנומקת.[/u]
בודאי שכן. אני רוצה חייב להיות תוצאה של שיקול דעת שכן אתה חייב להסביר לפחות לעצמך (אם לא לשותפך לדרך) למה אתה רוצה או למה אתה לא רוצה.
הרי למימוש הרצון הזה יש השלכות על תחומי חיים רבים כל כך. האם כאשר תידרש לשלם את מחיר ההחלטות שלך לא תרצה להזיכר בשאלה למה בעצם החלטת אותם

[u]מה זה "לא עובד"? מה לא עובד בעצם זה שיש ערוץ תקשורת. זה שאין החלטה מוסכמת? לא חייבים להגיע לאחת כזו, גם לא בסופה של הדרך שמתארת[/u]
הם כבר שוחחו ולא הגיעו להסכמה. האם יש טעם לקיים שיחה נוספת (ע"ע ירושלים).

[u]זה לא קשור לעובד או לא עובד. לא יודעת איך אצל גברים, אבל אצל נשים הרבה פעמים עצם הדיבור, עצם השיחה, עצם היכולת שלנו להעלות את מחשבותינו ורגשותינו בקול רם, זה מה שמביא לשינוי, זה מה שעוזר לנו לעשות הדרך ולגלות ברים חדשים, להבין את עצמנו טוב יותר ולהסביר את עצמנו טוב יותר לזולת, לאו דווקא בשביל מבחן התוצאה.[/u]
אבל בסופו של דבר או שנכנסים להריון או שלא. אז דיברנו, שוחחנו, העלינו, דנו (אפילו בכינו) לאיזה שינוי זה יכול להביא:
או לזה שהוא יקבל את בקשתה ויהיה הריון (מה שלדעתי לא יקרה)
או לזה שהיא תקבל בפועל את החלטתו ולא יהיה הריון (וכנראה שזה מה שיקרה).


[b]יול[/b] (2009-07-23T00:55:45):
_אבל בסופו של דבר או שנכנסים להריון או שלא. אז דיברנו, שוחחנו, העלינו, דנו (אפילו בכינו) לאיזה שינוי זה יכול להביא:
או לזה שהוא יקבל את בקשתה ויהיה הריון (מה שלדעתי לא יקרה)
או לזה שהיא תקבל בפועל את החלטתו ולא יהיה הריון (וכנראה שזה מה שיקרה)._
יכול להיות שזה נכון, אבל אני חושבת שיש משמעות לצורה בה נעשים הדברים.
גם אם התוצאה תהיה אותה תוצאה, אם רצונה של האשה לדבר, על בן זוגה לכבד את הרצון הזה, ולהסכים לכך.
גם אם בסופו של דבר הוא לא ישנה את דעתו והיא זו שתוותר.
כמו במליון ענינים אחרים בזוגיות, אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו משוחחים, מדברים, דנים (ואפילו בוכים..) על ענינים שלא ממש ברור לנו איך הגענו אליהם, למה זה חשוב, למה דוקא עכשיו וכו' וכו'. לפעמים לאחד משני בני הזוג אין צורך במשהו, אבל אם לבן הזוג השני יש צורך, מכבדים אותו.
זה ענין של כבוד הדדי בסיסי.
וזה לא שנערכו מאות שיחות כאלה וכבר אין לבן אדם כוח להקשיב שוב ושוב לאותה שיחה.
הוא מלכתחילה לא מוכן לדבר.

בדיוק כמו הדוגמא עם הפלסטינאים ושאלת ירושלים, נניח שאנחנו מסכימים שאחד הצדדים אכן יכפה את דעתו על השני (מה שכמובן לא חייב לקרות, כי בניגוד להריון שהוא טוטאלי, או כן או לא, כאן יכולה להתקיים פשרה שבה שני הצדדים קצת מוותרים וקצת כופים) זה אומר שלא צריך לדבר על זה?
פשוט הצד החזק יותר, מעצם היותו חזק יותר כופה את דעתו על השני? בלי לנמק? בלי לתת אפשרות לצד השני לבטא את עצמו?
לי זו לא נראית דרך נכונה לנהל את הדברים, לא ברמת המדינה ולא ברמת המשפחה.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-23T08:22:42):
ראשית, אני מסכים מאד שכבוד הדדי הוא תנאי הכרחי לקשר טוב. אני גם מבין שהיה כבוד ושגם עתה, למרות המשבר הכבוד והאמון עדיין לא נפגעו.
אני גם התרשמתי שהיו שיחות שבמהלכן הבעל אמר שהוא מוכן לוותר על אשתו ומגורים עם הילדים האהובים עליו כדי שהיא תממש את רצונה.
עבור גבר שאוהב את ילדיו וקשור לאשתו אין מכה אנושה יותר. לכן, אני גם מציע לראות בזה לא הצעה מזלזלת אלא פשוט האופן בו הוא מנסה לתאר עד כמה הוא לא רוצה בעוד ילד.

שנית לא נכון לדעתי לומר שתמיד אפשר לדבר כי הגבר והאישה רואים את השיחות הללו בצורה שונה.
בשביל האישה השיחות הללו הן פורקן רגשי, רצון להתקרב ורצון לברר. השיחות הן משהו שעושה טוב.
בשביל הגבר השיחות הללו נתפסות כניסיון לכפות עליו לשנות את דעתו. השיחות הן משהו שעושה לא טוב.
לכן, לשיחות הללו יש מחיר כבד והקשר בין בני הזוג בכל המישורים נפגע.
במילים אחרות, מבחינת הבעל, ואני מייצג את הקול הגברי (-: , השיחות הללו כרגע פוגעות בקשר
אם הייתי בצד של האישה הייתי מייעץ לה לא להעלות את הנושא כי השיחות רק מרחיקות את האפשרות שמה שהיא רוצה יקרה.

אגב שיחות בין גברים ונשים
החוויה של נשים ושל גברים בשיחה שונה מאד מאד ונכתבו על כך ספרים מרתקים כמו:
[list]
[*] ) "אומנות השיחה" של גבריאל רעם
[*] ) "גברים ונשים מעבר למילים" של גבריאל רעם
[*] ) המוח הנשי של לואן בריזנדיין
[/list]

על רקע הספרות שצינתי אני מבין גם את התגובות שעוררתי בקרב הנשים שענו לי.
כאמור עבור אישה שיחה היא חוויה שיש לה סיכוי גדול להיות חיובית, מקרבת משחררת גם אם היא בוכה.
באתר הזה, רוב הדיאלוגים הם נשיים ואכן הרבה פעמים נשים יכולות לשוחח שיחה טובה בעיקר עם נשים.
אצל גברים שיחות הן משהו פחות רגשי, יותר ענייני ותכליתי. הדגש העיקרי בשיחות הוא על מה שנאמר.
לכן, קרוב לודאי שהגבר לא רואה בשיחות הללו משהו מקרב, מעורר תובנות אלא פשוט התקפה.

לסיכום, אני חושב שכמו בכל מצב בחיים, שני בני הזוג צריכים להבין שהמצב נתון
מכאן והלאה על כל אחד מהםלחשוב מה עליו לעשות כדי לממש את זכותו לחיים מאושרים.
יש לזוג הזה משפחה, תשתית טובה של קשר עם כבוד, הערכה הדדית וילדים ולכן לדעתי עליהם לחפש דרכים לא לפרק את המשפחה.
אני חושב שעליהם פשוט לחיות את החיים, להודות על מה שקבלו ולהשלים עם מה שאין.
אולי הייתי אפילו מרחיק לכת ומציע להתמודד עם המצב של אי הריון כמצב שנכפה מבחינה רפואית.
אולי קל לי יותר להזדהות עם הגבר כי אני גבר ולכן אני חושב שזה גם נכון.

ובהמשך לדוגמת שלנו ושל הפלסטינים.
אני מניח שגם אם תהייה פשרה היא תהייה פשרה בה החזק יכפה דעתו על החלש.
בעצם גם עכשיוו אנחנו והם בסוג של פשרה ושל הסכמה ללא חתימה על חוזים אבל בהחלט יש הסכמה ושיתוף פעולה.
בפשרה הזו, החזק מרגיש שהוא היה נדיב כי הוא זרק לחלש כמה פירורים שהוא ממילא לא רצה בהם.
החלש ירגיש את חולשתו, שמח במה שקיבל ומחכה שוב לשעת כושר שבה יוכל לזכות באותם נתחים שלדעתו הם שלו.
המצב הזה ימשך עד ששני הצדדים יבינו שאנחנו חיים ביחד שני עמים על אותה פיסת אדמה ושעלינו פשוט לחיות את החיים ולהנות מכל הטוב שהם מאפשרים.
זה נראה לי רחוק כי כרגע שני הצדדים שמנהלים את המשא ומתן מעוניינים בהמשך הקונפליקט אבל אש הכי קטנה שאפשר.


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-23T08:24:31):
קישור לתקציר הספר המוח הנשי

http://www.text.org.il/index.php?book=0805071


[b][po]אחת אחרת[/po][/b] (2009-07-23T10:00:12):
וואו איזה דיון צמח פה...

אניחייבת להתיחס לדברי [po]הקול הגברי[/po]:
[u]הם כבר שוחחו ולא הגיעו להסכמה. האם יש טעם לקיים שיחה נוספת (ע"ע ירושלים).[/u]
לא ממש נכון, אם כי גיבשת לך עמדה די רצינית, לא היתה שיחה, היה מונולוג. מונולוג של הבן זוג מולי. לא באתי והעלתי את עניין ההריון הבא כאופציה והוא הופיע עם נאום חוצב להבות אחרי הלידה של הילד השני (שגם אותו בהתחלה הוא לא רצה אבל אחרי זמן בה בא והציע בעצמו).

[u]במילים אחרות, מבחינת הבעל, ואני מייצג את הקול הגברי , השיחות הללו כרגע פוגעות בקשר[/u]
זה באמת לא קשור אלי ואתה לא מכיר את בן זוגי (למזלי נראה לי) בינינו הוא דווקא זה שבדרך כלל כן אוהב שיחות וניתוחים אני זו שדווקא מעדיפה להניח לדברים בדרך כלל ולא לדוש בהם. אבל פה קרה משהו אחר אני מרגישה שזה משתלט עלי, עצם העובדה שאין לי זכות דיבור פוגעת לי בקשר. מדכאת אותי. כמו שכבר נאמר פה למעלה, זה כבר בכלל לא הילד הבא, זה הדיכוי.

[u]אם הייתי בצד של האישה הייתי מייעץ לה לא להעלות את הנושא כי השיחות רק מרחיקות את האפשרות שמה שהיא רוצה יקרה[/u]
גם אני חושבת שזה רעיון טוב אבל בינתיים סתימת הפה הזו שמכסה על נהר שוצף של רגשות שאין לבטא אותם לא עובדת לטובתי ברמה הרגשית נפשית ובטוח לא עובדת טוב לשנינו ברמה הזוגית. אם כבר בדימויים דבילים עסקנו, אז אני אתן את הדימוי של הפיל הסגול, עד שהוא לא פתח את הנושא בכלל לא חשבתי על פיל סגול אבל מאז יחד עם הדרישה לא לדבר על זה יותר הפיל הזה קיבל מימדים מפלצתיים והוא משתלט על כל חלקה טובה. לי ברור שעדיף לשחרר אותו ולהתמודד איתו כי ככה אין סיכוי ששום דבר טוב יקרה.
באתי לפה לפרוק, לא לקבל לגיטימציה ללחוץ אותו לפינה וגם לא קיבלתי כזו, זה כנראה משהו שנשים כן יודעות לעשות, לתת תמיכה. לעומתך שמיד חשת מאויים והפכת את כל העניין לשיחות שלום ומלחמה לחירות בין הפסטינאים לבין הישראלים.
מאיים עליך כל העניין הזה, אה? הנשים האלו שכל הזמן רוצות לדבר ולדבר, לחלוק, להרגיש, לשחרר. כמה מעיק זה, נכון? למה הן לא פשוט עושות? מה הסיפור הזה עם השיתוף? גם אני בדרך כלל חושבת ככה אבל הפעם תפסו אותי בפינה ואין לי מושג מה אני עושה, פתאום אני צריכה את השיחה הזו, את שיתוף, את התמיכה, אני צריכה לפתוח את הקיטור הזה אחרת זה יתפוצץ או יהרוג אותי מבפנים.

[u]יש לזוג הזה משפחה, תשתית טובה של קשר עם כבוד, הערכה הדדית וילדים ולכן לדעתי עליהם לחפש דרכים לא לפרק את המשפחה[/u]
האמנם? פה בדיוק העלתי את החשש שלי, הלגיטימי, שהוא מעמיד אותי במקום מאוד לא מכבד ומעריך בכך שהוא מבקש ממני לקבל את דבריו ללא ויכוח או הבעת דיעה כדי לגרום לי ללכת מבלי להגיד שהוא לא רוצה יותר כי יותר קל לו ככה כשדברים כאלו נעשים בשבילו. זה דבר די קשה להגיד, לא כן? אולי אני נכנסת כאן לסאגה ילדותית מעט אבל היי, גברים נשארים ילדים די הרבה זמן.

[u]אולי הייתי אפילו מרחיק לכת ומציע להתמודד עם המצב של אי הריון כמצב שנכפה מבחינה רפואית[/u]
איזה שטות! שהרי זוג שנכפה עליו מצב של אי הריון נמצא בקלחת הזו יחד ויכול לתמוך אחד בשני, זה דבר קשה מאוד לשני בני הזוג ואילו אני פה והוא שם ואין פה תמיכה כלל. אם היה אומר "אני יודע שזה יכול להיות לך מאוד לא פשוט ואני מאוד מעריך אותך ומודה לך על התמיכה שלך בבחירה שלי..." או משהו בסגנון זה כבר היה משנה את התחושה מול "אם את רוצה עוד ילד תצטרכי לעשות את זה בלעדי". וזה בכלל בלי להזכיר את הנתונים הסטטיסטיים האיומים של הזוגות שלא מתמודדים כזוג עם עקרות ונפרדים.


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-07-23T11:22:52):
יש פה משהו דומה לדיון שפתחה [po]מנסה להיות אופטימית[/po] מתחילת הדף.
יש פה גבר, שקובע לי, ויש את הכמיהה הנשית לעוד ילד, וקושי לתקשר, ותחושה של תסכול עמוק.
אני מבינה את התחושה הקשה של האישה, אבל מהחוויה שלי להגיד - הוא אשם שאני סובלת, זה כבר לא בלקסיקון שלי. לא הייתי אומרת ילדותי, אבל אצלי זה כבר לא מחזיק מים, לא מאמינה בזה, וגם כשאני בשיא התסכול מול בנזוגי, אני מזכירה לעצמי, זה החיים שלך, ואם נדמה לך שאת אומללה כרגע [b]בגללו[/b] אז את מפספסת את עצמך! וזה הרבה יותר כואב.
גם היום אני נהנית להאשים אחרים בסבל שלי, וזה ממש בסדר, אבל בפנים ביני לבין עצמי אני יודעת שיש לי פה עבודה עם עצמי, מה באמת כואב לי? מה אני דורשת מהבנזוג שימלא אצלי?
העובדות, כמו "הוא לא רוצה ילד ואני כן לכן זה לגמרי בידיים שלו" - לא מקבלת את זה, בתהליך התבגרות פנימי מגלים שזה הכל אני, והכל משקף אותי, ואם בחרת בבנזוג אז הוא פה בשבילך, גם אם נראה לך שהוא [b]ה[/b] מכשלה שעומדת מולך. אנחנו עוזרים אחד לשני, אלא אם כן זה באמת קשר מחורבן, ולא נראה שזה המצב.
ולעניין שאחת אחרת העלתה, אפשר גם להרפות, לגמרי, לשתף בקושי חברה טובה, לכתוב את הכל ליומן, ולהסתכל פנימה עמוק עמוק עמוק עמוק אל תוך הכאב הכעס והתסכול.
באורח פלא ממש {@ כשאני עושה את זה הדברים עם בנזוגי מתרככים, ונפתח דיון מכיוון אחר לגמרי, לא משהו שהייתי יודעת לתכנן ולחשוב עליו מתוך הכאב בעצמי.
שני הסנט שלי
|L|


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-23T13:21:20):
[po]אחת אחרת[/po] שלום
הקטע החדש שהוספת משנה את התמונה מהקצה אל הקצה (לפחות מבחינתי, יכול להיות שנשים ראו את מה שאני לא ראיתי).
לכן, אבהיר את עמדתי
אין שום ספק על כך שהוא [b]חייב[/b] לדעת מהם כל הרגשות שיש לך בנושא..
אין ספק שהוא [b]חייב[/b] להסביר לך בדיוק למה הוא מרגיש ככה.
לדעתי, רק אם כל צד קיבל במה מלאה להציג את טיעוניו ועדיין אין הסכמה אז פשוט אין טעם לחזור שוב ושוב על אותו דבר.

לכן, ברורה לי תחושת התסכול הנוראית שאת חשה.
ברור לי מדוע הדרישה המוצדקת מאד שלך שנדחית בגסות גורמת לך תסכול כל כך גדול.

לסיום:
אני מצטער על כך שהגבתי בלי לשאול ולברר עוד פרטים
אני מאחל לך הצלחה בהתמודדות עם הבעיה הנוראית הזו שכן לצערי נראה שאת חייבת להתמודד איתה לבד.


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-07-23T13:51:14):
אני רוצה להוסיף, שזה באמת לא מכבד להגיד לך מצידי תעשי ילדים לבד או עם מישהו אחר.
כשבעלי מוציא כאלה משפטים, אני מבינה שהוא מאד פגוע או מפוחד. אם ילד מאד מפחד ממשהו, אני לא אציג בפניו שוב ושוב את המשהו, אני ארגיע את העניין ואנסה לעזור מכיוון אחר, אז גם לבנזוג.
מבינה שגם יש לך ילדים ואולי ממש אין לך כוח להכיל גם אותו והפחדים שלו ולספוג את זה. מבינה מבינה מבינה.
>יש דרך יציאה<


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2009-07-23T14:26:48):
ועוד דבר, אני לא מחפשת שיכבד אותי... אלא שיאהב אותי.
מרגיעון (איזה מדהים העיתויים שלהם) - הכבוד - מכביד
אם הוא היה אומר לי דבר כזה הייתי אומרת לו שזה פוגע ושהוא עבר איזה גבול כרגע...
וגם להראות רגשות, לא בהכרח צריך לדבר על הכל, לבכות להראות חולשה, למה לא


[b][po]הקול הגברי[/po][/b] (2009-07-24T01:01:40):
חשבתי היום הרבה על מה שסיפרת ושאלתי את עצמי מה הייתי עושה במקומך.
התשובה שלי היא שאני הייתי במקומך כואב ומנסה לקבל את ההחלטה אבל בשום מקרה לא הייתי מוכן לוותר על השיחה.
לכן, ניסיתי לחשוב איך אפשר להביא אותו למצב שבוא הוא ידבר.

ראשית, נסי לברר בעצמך מה גורם לו להרגיש ככה?
אולי אלו בעיות כלכליות או חשש מקושי כלכלי (למשל הצורך לעבור לדירה גדולה יותר)
אולי תחושה שאתם מבוגרים מדי?
אולי החשש מחזרה ללילות ללא שינה?
אולי החשש מההתרחקות שלך ממנו?
אולי טראומות ילדות?
חשבי אולי יש סיבה "גברית" (כמו ירידה בתפקוד מיני או באיכות זרע) שהוא מתבייש בה ובגללה הוא לא רוצה לדבר?

לאחר שתחשבי מה יכולים להיות הגורמים אני מציע שתגידי לו את הדבר הבא (שלפי דבריך הוא לא מניפולציה אלא אמת).
"נכון לעכשיו, אני לא מעוניינת בהריון נוסף. אני מקבלת בכאב את רצונך ואני מאמינה שיש לנו עתיד משותף אבל אני רוצה שתכבד את רצוני ו*רק תקשיב לי".
אני חושב שאת צריכה לספר לו איך את מרגישה (אם דמעות או בלי) כדי לפרוק את המטען הכבד והנורא שאת נושאת.
אמרי לו גם מה את מצפה ממנו (לא ההריון אלא הקשבה).
תזכירי את זכותך לקבל ממנו תשובה לכל שאלה.
נסי לבדוק מה שגורם לו להרגיש ככה (העזרי ברשימה) ושאלי אותו האם את בכלל בכיוון.

בהצלחה
+}
[/spoiler]