על ידי דנה_ה* » 26 ספטמבר 2005, 02:11
כמה טוב שאפשר שוב לכתוב. זה בהחלט היה חסר לי לחלוק את החוויות אתכן.
רציתי לכתוב על לידה שקיבלתי השבוע. לידה יפה יפה.
הגענו למשמרת בוקר ואמרו לנו שיש יולדת נהדרת שמחכה לנו. בבדיקה האחרונה היו לה 6 ס"מ, וזו לידתה השניה.באותה שעה היא היתה היולדת היחידה בחדר לידה, אז יכולנו להיות איתה כל הזמן.
נכנסנו לחדר ועשינו היכרות - האשה היא מין אמזונה שכזו, גבוהה מאוד עם עור שזוף, חסונה מאוד. האיש - מחבק אותה מאחור ומעסה את הגב. היא הסתובבה בחדר בחוסר שקט הזה של הצירים, ומיד שיתפה אותנו בהתלבטות אם לקחת אפידורל או לא. הלידה הראשונה היתה עם אפידורל והיא לא בטוחה שבהיא יכולה לעמוד בזה, אבל רוצה לנסות בלי. רוצה לידה טבעית.
היא היתה בלי מחט ביד ובלי מוניטור ואחרי מקלחת טובה וארוכה. אמרנולה - בואי נבדוק אותך ונחליט לפי זה. בדקתי אותה והיתה לה פתיחה של 8 ס"מ. הבעל לא כל כך סמך עלי וביקש שגם רוזי תבדוק. היא בדקה - 8 ס"מ.
"אבל כמה זמן זה עוד יקח?!" שאלה האישה. זו באמת שאלה מיליון הדולר במיילדות, שלמרבה המזל והענווה אף אחד לא יכול לענות עליה. כבר אני מתחילה לומר שאי אפשר לדעת בדיוק אבל רוזי אומרת לה שנראה לה שתוך חצי שעה היא יולדת (תחזית שכעבור חצי שעה התבררה כמדויקת להפליא). טוב. אם כך, היא החליטה לנסות בלי.
האמזונה התיישבה על כדור פיזיו ענקי (הכי ענקי שראיתי עד עכשיו) שהם הביאו מן הבית, ואת ה- 20 דקות הקרובות בילינו כולנו בנהמות וגרגורים והשמעת קולות נמוכים נמוכים, כשבכל ציר אנחנו קצת מתחרים מי יכול להשמיע את הקול הכי נמוך. זה היה יפה כל כך לשמוע איך היא מתחילה בצליל מסוים וככל שהציר מתקדם הקול שלה הופך להיות יותר נמוך ויותר נמוך, עד שזה כבר לא נשמע בכלל כמו משהו מוכר, אלא כמו נהמה קדמונית עתיקה.
אז כך זה היה - מתחיל הציר, האישה משמיעה קולות ומתנועעת, אני יושבת על שרפרף לידה ונוהמת איתה, רוזי עומדת מעליה, מחבקת אותה (או יותר נכון - האישה נאחזת בה, ורוזי לופתת חזרה) ונוהמת גם, והאיש מאחורה - מעסה ונוהם.
בהפסקות בין הצירים האשה כל הזמן שאלה - "אז עוד כמה זמן יש לי? מה אני אעשה אם זה יימשך שעות כך? אני לא מסוגלת לזה.. ואיך אני אדע איך ללחוץ ומתי? כשהיה לי אפידורל לא הרגשתי כלום... ועוד כמה צירים יש לי?..." וכו' וכו'. אבל בכל פעם הופיע מחדש ציר ולא היה הרבה זמן לדון בכל השאלות. יכולנו לומר לה רק שהיא תדע כשיגיע הזמן ללחוץ. אבל היא לא האמינה ושאלה שוב ושוב איך היא תדע.
"באיזו תנוחה את רוצה ללדת?" שאלתי אותה. היא לא ממש ידעה. האיש הציע בעמידה, רוזי הציעה על הכדור ואני הצעתי את הכסא ההולנדי. היא לא הכירה אותו אז הבאתי אותו והחלטנו שהיא תבחר ברגע האחרון לפי מה שיהיה לה נוח באותו רגע.
כך עברו להן במהרה 25 דקות, כשלפתע היא קמה מהכדור בקפיצה, כשמי הלידה יורדים בשטף מתחתיה, וצעקה: " אני צריכה לשירותים! ". כולנו הרענו לה, צחקנו ואמרנו - הגיע הרגע. לרגל המאורע נבחר הכסא ההולנדי והיא ישבה עליו והתחילה ללחוץ. רוזי ישבה לידה, האיש מאחוריה ואני מתחתיה. בינתיים נכנסו לחדר עוד 2 מיילדות, כי הכסא הוא עדיין קצת בחזקת חידוש.
היא לא רצתה שאבדוק אותה, וגם אני לא, אז לא בדקתי. ואז היא אמרה - "אבל אני בפתיחה מלאה, נכון?", אמרתי לה שנראה שכן אבל אם היא רוצה אני אבדוק אותה. "את סתם מבלבלת אותי עם כל האופציות האלו!" היא אמרה, אז פשוט בדקתי אותה, והראש היה "כבר כאן", כמו שאומרות המיילדות.
בציר הבא יצא לו צרור של קרומים, ובציר שאחריו הופיע הראש ואחריו הגוף, והופ - לידיים של אמא. זה היה מהיר וכל כך יפה. הם חיבקו אותו ונישקו אותו, וזה היה מראה כל כך יפה - האמזונה הזו יושבת על כסא נמוך, עם תינוק עטוף בקרומים בידיים ועם זרועותיו של האיש שלה מחבקות מאחור.נדמה היה שכל החדר נמוג מסביבם.
אחרי כמה דקות היא קמה עם התינוק ועברה למיטה, שם יצאה לה השליה בשלמותה. רק אז חתכתי את החבל. באופן מוזר ביותר, לא היתה בלידה הזו אפילו לא טיפה של דם, חוץ ממה שיצא עטוף וארוז בתוך השליה.
התינוק נשאר בזרועות אמא במשך שעה וחצי ורק אז לקחנו אותו לשקול - 3500 גרם בדיוק. היה קרע קטנטן שלא היה צורך לתפור, ואחרי שעתיים וחצי היא ירדה למקלחת והתינוק המתוק, שינק וינק וינק, עלה להגיד שלום קצרצר למחלקת תינוקות. מהמקלחת היא עלתה למחלקה על כסא גלגלים כשהיא מסיעה אותו בעצמה... פשוט אמזונה. חשבתי לעצמי שבדיוק כך זה אמור להיות - אשה יולדת בעצמה, ולא מאבדת אנרגיה בתהליך אלא להפך, מתעצמת ממנו, מתחסנת ממנו.
עוד שני דברים קטנים. האחד קשור לאיש, שהיה תומך ואוהב בצורה בלתי רגילה, אבל אחרי הלידה הפך קצת חשדן ומתנגד באופן בסיסי לכל דבר שהוצע. זה היה לא כל כך נעים, במיוחד אחרי החוויה הזו של הלידה, אבל אני חושבת שזה בא מן המקום של הגנת - יתר ולא של חשדנות אמיתית. הרגשתי שקצת קשה לו עם זה שאני שולייה ולא מיילדת, בעיקר שהייתי עם רוזי שהיא מיילדת מדהימה שעובדת במקצוע יותר שנים ממה שאני חיה. וזה מוביל אותי לדבר השני, שבעצם זו היתה הלידה הראשונה שבה הרגשתי ממש כשולייה, במובן של לנסות ולקלוט את הניצוץ ממישהו שיש לו את זה. הרגשתי שאני פשוט שותה בצמא כל ניואנס שלה - כל מילה, כל מבט, כל נגיעה, כל צחוק וכל עידוד, כל שינוי בטון הדיבור וכל החלטה. כל הזמן שמעתי משפט בראש שאמר - "תסתכלי עליה ותעשי בדיוק כמוה". ואוו, איזו אומנית שהיא!
אז אם אני מסתכלת על זה מנקודת מבטו של האיש, גם אני הייתי רוצה שרוזי תיילד את אשתי ולא איזו שולייה מתחילה. וכשראיתי את זה, אז בכלל לא היה לי קשה עם התגובות שלו. הוא אמר לי בסוף: "יש כאן מיילדות מדהימות. אם תלמדי מהן, תהיי גם את מיילדת טובה". שזה בהחלט משפט שעשוי לעצבן קצת, אבל לא יכולתי שלא להסכים איתו בכל ליבי.
אז זהו להפעם. מצטערת שהארכתי כל כך, אבל תבינו - זה אחרי עשרת ימי תענית באופן קשים...
כמה טוב שאפשר שוב לכתוב. זה בהחלט היה חסר לי לחלוק את החוויות אתכן.
רציתי לכתוב על לידה שקיבלתי השבוע. לידה יפה יפה.
הגענו למשמרת בוקר ואמרו לנו שיש יולדת נהדרת שמחכה לנו. בבדיקה האחרונה היו לה 6 ס"מ, וזו לידתה השניה.באותה שעה היא היתה היולדת היחידה בחדר לידה, אז יכולנו להיות איתה כל הזמן.
נכנסנו לחדר ועשינו היכרות - האשה היא מין אמזונה שכזו, גבוהה מאוד עם עור שזוף, חסונה מאוד. האיש - מחבק אותה מאחור ומעסה את הגב. היא הסתובבה בחדר בחוסר שקט הזה של הצירים, ומיד שיתפה אותנו בהתלבטות אם לקחת אפידורל או לא. הלידה הראשונה היתה עם אפידורל והיא לא בטוחה שבהיא יכולה לעמוד בזה, אבל רוצה לנסות בלי. רוצה לידה טבעית.
היא היתה בלי מחט ביד ובלי מוניטור ואחרי מקלחת טובה וארוכה. אמרנולה - בואי נבדוק אותך ונחליט לפי זה. בדקתי אותה והיתה לה פתיחה של 8 ס"מ. הבעל לא כל כך סמך עלי וביקש שגם רוזי תבדוק. היא בדקה - 8 ס"מ.
"אבל כמה זמן זה עוד יקח?!" שאלה האישה. זו באמת שאלה מיליון הדולר במיילדות, שלמרבה המזל והענווה אף אחד לא יכול לענות עליה. כבר אני מתחילה לומר שאי אפשר לדעת בדיוק אבל רוזי אומרת לה שנראה לה שתוך חצי שעה היא יולדת (תחזית שכעבור חצי שעה התבררה כמדויקת להפליא). טוב. אם כך, היא החליטה לנסות בלי.
האמזונה התיישבה על כדור פיזיו ענקי (הכי ענקי שראיתי עד עכשיו) שהם הביאו מן הבית, ואת ה- 20 דקות הקרובות בילינו כולנו בנהמות וגרגורים והשמעת קולות נמוכים נמוכים, כשבכל ציר אנחנו קצת מתחרים מי יכול להשמיע את הקול הכי נמוך. זה היה יפה כל כך לשמוע איך היא מתחילה בצליל מסוים וככל שהציר מתקדם הקול שלה הופך להיות יותר נמוך ויותר נמוך, עד שזה כבר לא נשמע בכלל כמו משהו מוכר, אלא כמו נהמה קדמונית עתיקה.
אז כך זה היה - מתחיל הציר, האישה משמיעה קולות ומתנועעת, אני יושבת על שרפרף לידה ונוהמת איתה, רוזי עומדת מעליה, מחבקת אותה (או יותר נכון - האישה נאחזת בה, ורוזי לופתת חזרה) ונוהמת גם, והאיש מאחורה - מעסה ונוהם.
בהפסקות בין הצירים האשה כל הזמן שאלה - "אז עוד כמה זמן יש לי? מה אני אעשה אם זה יימשך שעות כך? אני לא מסוגלת לזה.. ואיך אני אדע איך ללחוץ ומתי? כשהיה לי אפידורל לא הרגשתי כלום... ועוד כמה צירים יש לי?..." וכו' וכו'. אבל בכל פעם הופיע מחדש ציר ולא היה הרבה זמן לדון בכל השאלות. יכולנו לומר לה רק שהיא תדע כשיגיע הזמן ללחוץ. אבל היא לא האמינה ושאלה שוב ושוב איך היא תדע.
"באיזו תנוחה את רוצה ללדת?" שאלתי אותה. היא לא ממש ידעה. האיש הציע בעמידה, רוזי הציעה על הכדור ואני הצעתי את הכסא ההולנדי. היא לא הכירה אותו אז הבאתי אותו והחלטנו שהיא תבחר ברגע האחרון לפי מה שיהיה לה נוח באותו רגע.
כך עברו להן במהרה 25 דקות, כשלפתע היא קמה מהכדור בקפיצה, כשמי הלידה יורדים בשטף מתחתיה, וצעקה: " [b]אני צריכה לשירותים![/b] ". כולנו הרענו לה, צחקנו ואמרנו - הגיע הרגע. לרגל המאורע נבחר הכסא ההולנדי והיא ישבה עליו והתחילה ללחוץ. רוזי ישבה לידה, האיש מאחוריה ואני מתחתיה. בינתיים נכנסו לחדר עוד 2 מיילדות, כי הכסא הוא עדיין קצת בחזקת חידוש.
היא לא רצתה שאבדוק אותה, וגם אני לא, אז לא בדקתי. ואז היא אמרה - "אבל אני בפתיחה מלאה, נכון?", אמרתי לה שנראה שכן אבל אם היא רוצה אני אבדוק אותה. "את סתם מבלבלת אותי עם כל האופציות האלו!" היא אמרה, אז פשוט בדקתי אותה, והראש היה "כבר כאן", כמו שאומרות המיילדות.
בציר הבא יצא לו צרור של קרומים, ובציר שאחריו הופיע הראש ואחריו הגוף, והופ - לידיים של אמא. זה היה מהיר וכל כך יפה. הם חיבקו אותו ונישקו אותו, וזה היה מראה כל כך יפה - האמזונה הזו יושבת על כסא נמוך, עם תינוק עטוף בקרומים בידיים ועם זרועותיו של האיש שלה מחבקות מאחור.נדמה היה שכל החדר נמוג מסביבם.
אחרי כמה דקות היא קמה עם התינוק ועברה למיטה, שם יצאה לה השליה בשלמותה. רק אז חתכתי את החבל. באופן מוזר ביותר, לא היתה בלידה הזו אפילו לא טיפה של דם, חוץ ממה שיצא עטוף וארוז בתוך השליה.
התינוק נשאר בזרועות אמא במשך שעה וחצי ורק אז לקחנו אותו לשקול - 3500 גרם בדיוק. היה קרע קטנטן שלא היה צורך לתפור, ואחרי שעתיים וחצי היא ירדה למקלחת והתינוק המתוק, שינק וינק וינק, עלה להגיד שלום קצרצר למחלקת תינוקות. מהמקלחת היא עלתה למחלקה על כסא גלגלים כשהיא מסיעה אותו בעצמה... פשוט אמזונה. חשבתי לעצמי שבדיוק כך זה אמור להיות - אשה יולדת בעצמה, ולא מאבדת אנרגיה בתהליך אלא להפך, מתעצמת ממנו, מתחסנת ממנו.
עוד שני דברים קטנים. האחד קשור לאיש, שהיה תומך ואוהב בצורה בלתי רגילה, אבל אחרי הלידה הפך קצת חשדן ומתנגד באופן בסיסי לכל דבר שהוצע. זה היה לא כל כך נעים, במיוחד אחרי החוויה הזו של הלידה, אבל אני חושבת שזה בא מן המקום של הגנת - יתר ולא של חשדנות אמיתית. הרגשתי שקצת קשה לו עם זה שאני שולייה ולא מיילדת, בעיקר שהייתי עם רוזי שהיא מיילדת מדהימה שעובדת במקצוע יותר שנים ממה שאני חיה. וזה מוביל אותי לדבר השני, שבעצם זו היתה הלידה הראשונה שבה הרגשתי ממש כשולייה, במובן של לנסות ולקלוט את הניצוץ ממישהו שיש לו את זה. הרגשתי שאני פשוט שותה בצמא כל ניואנס שלה - כל מילה, כל מבט, כל נגיעה, כל צחוק וכל עידוד, כל שינוי בטון הדיבור וכל החלטה. כל הזמן שמעתי משפט בראש שאמר - "תסתכלי עליה ותעשי בדיוק כמוה". ואוו, איזו אומנית שהיא!
אז אם אני מסתכלת על זה מנקודת מבטו של האיש, גם אני הייתי רוצה שרוזי תיילד את אשתי ולא איזו שולייה מתחילה. וכשראיתי את זה, אז בכלל לא היה לי קשה עם התגובות שלו. הוא אמר לי בסוף: "יש כאן מיילדות מדהימות. אם תלמדי מהן, תהיי גם את מיילדת טובה". שזה בהחלט משפט שעשוי לעצבן קצת, אבל לא יכולתי שלא להסכים איתו בכל ליבי.
אז זהו להפעם. מצטערת שהארכתי כל כך, אבל תבינו - זה אחרי עשרת ימי תענית באופן קשים...