דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לנלק
דף סיפור לידה קיסרית
דף סיפור לידת תאומים
דף סיפור לידת פג

היי דנה
גיליתי את הדף הזה רק בימים האחרונים... וזה ממש הזמן המושלם בשבילי... אני כרגע בשבוע 40+5, וממש כיף לקרוא את סיפורי הלידה, גם אני רוצה לידה טבעית, ומכל הכיוונים אני שומעת רק כמה שזה לא אפשרי וכמה שאני "משוגעת"... ופתאום את מספרת על כל כך הרבה נשים שיולדות ללא אפידורל וללא התערבות... מחמם את הלב
את מדהימה ואני מאחלת לעצמי מיילדת כמוך... אני לא כל כך טובה במילים אבל במשפט אחד- ממש הורדת לי את כל הלחץ והפחד מהלידה.
תמשיכי להיות כזו מקסימה ואנושית.

עד היום קראתי את הדף המופלא הזה ולא הגבתי, אבל הסיפור על העופות פשוט גמר אותי לגמרי. אני יושבת ב-10 בלילה, לבד, מול המחשב, ופשוט צוחקת עד דמעות.

ההמשך ב: בלוג שוליית המיילדת

לגבי אל תלכלכי סתם!
המידע שכתבתי נמסר ע"י הרופאה שהעבירה לנו את סדנת התפירה. לי עצמי ממש אין מושג מהי ההכשרה שהם עוברים, אבל לרופאה הזו יש. הבעיה היא שקשה לרכז את כל המתמחים באותו זמן ובאתו יום לאיזושהי הכשרה מסודרת, וכך יוצא שחלק מקבלים הכשרה יותר מסודרת וחלק פחות. וכמו שכתבת - "מי שמספיק רוצה".....

ואכן יש רופא בקהל?

אגב, ידעתן שרופאים לא עושים סדנא כזו לפני שהם מתחילים לתפור. במקרה הטוב יש מישהו שמכניס אותם קצת לעניינים. הם לא מתאמנים על ספוגים ועופות לפני כן.
לא מדויק.
במהלך לימודי הרפואה וגם במהלך הסדנה המעולה של ההכנה לסטאז' בתל- השומר תופרים. עורות של חזיר (לא, לא מביאים מהבית, תודה ששאלת), מין ג'לי כזה מיוחד חצי ג'לי- חצי מוצק שאמור לדמות את האפידרמיס עם הדרמיס ועוד.
אח"כ מי שמספיק רוצה במהלך הסטאז' תופר בהשגחה בסבב כירורגיה עם הפלסטיקאים וכו'.
<אל תלכלכי סתם!>
<יש רופא בקהל?>
שנה טובה וחג שמח גם ממני @}!

דנה, תודה רבה על הבלוג הזה. שנה של לידות נהדרות!

דנה, הדף עולה נורא לאט, אולי הגיע הזמן להעביר חלק לארכיון?

יושבות להן 30 בנות סביב שולחנות, לכל אחת יש עוף מונח על השולחן מולה, והיא חותכת או מתקנת אותו, משויצה בתפרים המסודרים שלה

עד עכשו דובר פה על הספר שיצא בעקבות בלוג שוליית המיילדת. עכשו אני כבר רואה את הסרט.

יש אמונטיקון של נפילת הלסת מתדהמה???
לא, אבל יש כזה:

דנה - שתהיה לך שנה טובה, מלאה בנשים חזקות, לידות מעצימות וחוויות חיוביות.והמוני ות מתוקים

מזמן לא צחקתי ככה, הרגת אותי - מהיום אני אסתכל באופן שונה לחלוטין על כל פולקע...
כיף לקרוא אותך, וכיף שאפשר לכתוב שוב (לא שיש לי זמן לכתוב... אבל תיאורטית, ברגעים אלה ממש אני לומדת מבנה שלד, ככה שאני בסדר...)
דנה - שתהיה לך שנה טובה, מלאה בנשים חזקות, לידות מעצימות וחוויות חיוביות.

אני כרגע חשה סלידה עזה מכל צורה של עוף ונותר לי רק להצטער שלא התאמנו על לחם או שוקולד - אולי זה היה גומל אותי מהם אחת ולתמיד.

כיף לקרוא אותך .

באמת הגיע הזמן שמיילדות יתפרו - אין סיבה שלא.

תיאור נפלא.
גם אני צחקתי.
באמת הגיע הזמן שמיילדות יתפרו - אין סיבה שלא.

D-: יכול להיות שצריך לתפור אותי, כי פשוט נקרעתי מצחוק!!! D-:

זה לפחות מה שאמרה לנו הרופאה שלימדה אותנו. היא אמרה שכל סטאז'ר בא בזמן אחר וקשה מאוד לרכז אותם ביחד ולהסביר להם כמו שצריך. אני מניחה שבתפירות הראשונות הם מסתכלים ואח"כ תופרים תחת פיקוח של מישהו, ואני מקווה שגם קצת קוראים על זה. בסופו של דבר הרוב תופרים די בסדר וחלק אפילו טוב מאוד.
באמת חסר אמונטיקון כזה..

במקרה הטוב יש מישהו שמכניס אותם קצת לעניינים.
יש אמונטיקון של נפילת הלסת מתדהמה???

זוכרות את תמונת העוף שהופיעה פה לא מזמן?, אז היום זה קרה. התייצבנו בתל השומר בבוקר לסדנת תפירה שהיתה שילוב של בתיה עוזיאל ומשפחת אדמס.

אולי צריך להסביר קצת - היום מיילדות לא תופרות כידוע (בבתי חולים לפחות), אבל לפני כמה זמן היתה יוזמה שהן כן יתפסו את מקום הרופאים בענין הזה. למה? כי זה הרבה יותר הגיוני שהמיילדת שנמצאת עם האישה כל הלידה, מקבלת את הלידה, לפעמים מבצעת אפיזיוטומיה, תוכל גם לגמור ולתקן מה שנחתך או נקרע. טיפול מא' ועד ת', ולא כמו שהיום, שלפתע, מגיע רופא שאולי עד אז לא פגש את היולדת, והיא מחכה לו ברגליים מורמות והוא מיד מתיישב לה בין הרגליים..
חוץ מזה, שלמה שמיילדות לא יתפרו בעצם? זה רק מגדיל את היכולות שלהן וכתוצאה מכך האוטונומיה שלהן גדלה ומתאפשר להן למשל לקבל לידות בבית ולתפור בבית.
בארצות שבהן המיילדות תופרות, כולם יותר שבעי רצון - הנשים, המיילדות והרופאים (שביננו - די שונאים לתפור. גם ככה מטילים את זה על המתמחים שיש להם מספיק על הכתפיים).

אז בקיצור, התחילו עם זה לפני כמה זמן, עשו סדנא למיילדות בתל השומר והכניסו אותן לעבודה. זה הצליח מאוד וקצת לפני שזה קרה בעוד מקומות, ארגון הרופאים נסוג (השתפן אם תשאלו אותי) והקפיא את כל הענין. אגב, בתל השומר הן עדיין תופרות.
אז הרעיון הוא שכנראה מתישהו זה בכל זאת ייכנס, ולכן כדאי שנהיה מוכנות לזה. אז הקורס השנה הוא הראשון שסדנת תפירה מהווה חלק ממנו. עד כאן ההקדמה.

אז מה היה בסדנא - הרצאה מרופאה לגבי מתי, איך כמה ולמה תופרים. מתי אסור לנו לתפור וצריך לקרוא לרופא, ומתי זה בסמכותינו (ברובם המכריע של המקרים).
אח"כ קיבלנו חוטים והתאמנו על קשירות. זה לא נורא מסובך אבל גם לא פשוט לגמרי. צריך ללמוד לקשור עם יד אחת קשר רגיל והפוך. הסיבה ליד אחת - כשקושרים תפר בתוך הנרתיק אין שם מקום לשתי ידיים...
אחרי 200 קשירות בערך עברנו לקשור בעזרת "מחזיק מחט" - מין מכשיר שכזה שאיתו מכניסים את המחט לרקמות. זה הרבה יותר קל ומרגיש "מקצועי" כזה.

אח"כ עברנו לספוגים. קיבלנו ספוג, עשינו לו אפיזיוטומי ותפרנו אותו. כיף. לא כאב לו בכלל. הוא גם לא זז ולא צעק בזמן התפירה..

ואח"כ הגיע השלב המצחיק-מגעיל. כל אחת הביאה מן הבית עוף שלם (מת כמובן), קרש חיתוך ומספריים. יצרנו לעופות שלנו חורים בצורת נרתיק ורקטום, עשינו להם אפיזיוטומי, תיקנו להם דימומים קשים ותרגלנו את כל מה שלמדנו בתיאוריה. זו היתה סיטואציה ביזארית למדי - יושבות להן 30 בנות סביב שולחנות, לכל אחת יש עוף מונח על השולחן מולה, והיא חותכת או מתקנת אותו, משויצה בתפרים המסודרים שלה (אגב שלי היו נורא יפים...אתן חושבות שאני משויצה?...), מדי פעם מישהי תפרה איזו כנף לחזה כדי לנסות משהו. הכי מצחיק היה כשבדקנו את העוף בדיקה רקטלית כדי לראות שלא תפרנו לו בטעות את הרקטום.
דרך אגב - ציינתי שעבדנו עם כפפות?

בסוף היום היו שם 30 עופות אומללים ומרוטים, מלאי צלקות שכנראה לעולם לא יתאחו למרות התפירות המושלמות. אני לקחתי כמה עופות הביתה, על אחד מהם הכלב שלי חוגג כרגע ואחד אחר נפל בידי חבר שלנו שאמר שאין שום סיבה שלא לאכול אותו...איכס.

אני כרגע חשה סלידה עזה מכל צורה של עוף ונותר לי רק להצטער שלא התאמנו על לחם או שוקולד - אולי זה היה גומל אותי מהם אחת ולתמיד.

אגב, ביום הזה השתתפו מספר לא מבוטל של מיילדות בית שבאו ללמוד או לשפר את הטכניקה שלהן. היה כזה כיף להקשיב לשיחות שלהן, לקנא בן ולהעריץ אותן בסתר הלב. תהיו בטוחות שבלעתי אותן בעיניים שלי כל הזמן.

אז עכשיו אנחנו יודעות לתפור - לפחות יודעות לתפור עוף. אני לא בטוחה לגבי נרתיק או פרינאום. מקווה שתהיה הזדמנות להתנסות בזה אחרת זה יישכח. אגב, ידעתן שרופאים לא עושים סדנא כזו לפני שהם מתחילים לתפור. במקרה הטוב יש מישהו שמכניס אותם קצת לעניינים. הם לא מתאמנים על ספוגים ועופות לפני כן.

אלו היו חוויות היום,שלמרות הגועל (בבית אני לא נוגעת בעוף עם מקל באורך מטר), היו ממש מהנות.

איך בודקים את משקל העובר במישוש ידני מבחוץ?
זה די פשוט בעצם, רק דורש ניסיון. מנסים "לתפוס" את העובר בתוך הבטן, כלומר - לא את כל הבטן עם המים וכו', אלא רק את העובר (מכווצ'צ'ים קצת את הבטן), ואז מעריכים את המשקל לפי הגודל שיש ביד. בפעם הראשונה אין שום מושג, אבל אז רואים כמה שקל התינוק שנולד. בפעם השניה אפשר להגיד אם זה היה קטן או גדול יותר וכו' וכו'. אני מנסה להעריך משקלים, וזה לפעמים מצליח ולפעמים לא. אני די מצליחה לראות אם מדובר בעובר "גדול" או "קטן", אבל קשה לי יותר להעריך 3500 או 3700.
אגב, זו שיטה יותר מדויקת מאולטרא סאונד, ולפחות בבי"ח שאני מתנסה בו, מתייחסים אליה כאל הקובעת ולא לאולטרא סאונד.
מחקרים הוכיחו שזו אכן שיטה יותר מדויקת, אך מדויקת ממנה היא ההערכה של האם עצמה, בתנאי שילדה כבר בעבר ויש לה אל מה להשוות.

ההודעה הקודמת היא ממני.
דנה, איך בודקים את משקל העובר במישוש ידני מבחוץ? כששמעתי על זה פעם ראשונה זה נשמע לי הזוי ומופלא לגמרי. איך זה אפשרי בכלל?

"יש כאן מיילדות מדהימות. אם תלמדי מהן, תהיי גם את מיילדת טובה".
Dana, see it as a compliment.
He trust you that you could learn from the best professionals and become a good midwife

_כל פרט ופרט מרתק ומרגש.
כיף לקרוא אותך שוב._

איזה דף מרתק
דנה את אשה גדולה.

כיף לקרוא אותך שוב.

<איזה כיף! ה"צטט" עובד!>

מצטערת שהארכתי כל כך
בכלל לא.
כל פרט ופר מרתק ומרגש.
כיף לקרוא אותך שוב. @}

התגעגעתי לסיפורים שלך !
(את צריכה להשלים עכשיו את כל הימים... )

הי יעלי לה

איזה סיפור לידה מקסים, פתאום ללדת נראה כ"כ קל! סחתיין על האמזונה

כמה טוב שאפשר שוב לכתוב. זה בהחלט היה חסר לי לחלוק את החוויות אתכן.
רציתי לכתוב על לידה שקיבלתי השבוע. לידה יפה יפה.
הגענו למשמרת בוקר ואמרו לנו שיש יולדת נהדרת שמחכה לנו. בבדיקה האחרונה היו לה 6 ס"מ, וזו לידתה השניה.באותה שעה היא היתה היולדת היחידה בחדר לידה, אז יכולנו להיות איתה כל הזמן.
נכנסנו לחדר ועשינו היכרות - האשה היא מין אמזונה שכזו, גבוהה מאוד עם עור שזוף, חסונה מאוד. האיש - מחבק אותה מאחור ומעסה את הגב. היא הסתובבה בחדר בחוסר שקט הזה של הצירים, ומיד שיתפה אותנו בהתלבטות אם לקחת אפידורל או לא. הלידה הראשונה היתה עם אפידורל והיא לא בטוחה שבהיא יכולה לעמוד בזה, אבל רוצה לנסות בלי. רוצה לידה טבעית.

היא היתה בלי מחט ביד ובלי מוניטור ואחרי מקלחת טובה וארוכה. אמרנולה - בואי נבדוק אותך ונחליט לפי זה. בדקתי אותה והיתה לה פתיחה של 8 ס"מ. הבעל לא כל כך סמך עלי וביקש שגם רוזי תבדוק. היא בדקה - 8 ס"מ.
"אבל כמה זמן זה עוד יקח?!" שאלה האישה. זו באמת שאלה מיליון הדולר במיילדות, שלמרבה המזל והענווה אף אחד לא יכול לענות עליה. כבר אני מתחילה לומר שאי אפשר לדעת בדיוק אבל רוזי אומרת לה שנראה לה שתוך חצי שעה היא יולדת (תחזית שכעבור חצי שעה התבררה כמדויקת להפליא). טוב. אם כך, היא החליטה לנסות בלי.

האמזונה התיישבה על כדור פיזיו ענקי (הכי ענקי שראיתי עד עכשיו) שהם הביאו מן הבית, ואת ה- 20 דקות הקרובות בילינו כולנו בנהמות וגרגורים והשמעת קולות נמוכים נמוכים, כשבכל ציר אנחנו קצת מתחרים מי יכול להשמיע את הקול הכי נמוך. זה היה יפה כל כך לשמוע איך היא מתחילה בצליל מסוים וככל שהציר מתקדם הקול שלה הופך להיות יותר נמוך ויותר נמוך, עד שזה כבר לא נשמע בכלל כמו משהו מוכר, אלא כמו נהמה קדמונית עתיקה.

אז כך זה היה - מתחיל הציר, האישה משמיעה קולות ומתנועעת, אני יושבת על שרפרף לידה ונוהמת איתה, רוזי עומדת מעליה, מחבקת אותה (או יותר נכון - האישה נאחזת בה, ורוזי לופתת חזרה) ונוהמת גם, והאיש מאחורה - מעסה ונוהם.

בהפסקות בין הצירים האשה כל הזמן שאלה - "אז עוד כמה זמן יש לי? מה אני אעשה אם זה יימשך שעות כך? אני לא מסוגלת לזה.. ואיך אני אדע איך ללחוץ ומתי? כשהיה לי אפידורל לא הרגשתי כלום... ועוד כמה צירים יש לי?..." וכו' וכו'. אבל בכל פעם הופיע מחדש ציר ולא היה הרבה זמן לדון בכל השאלות. יכולנו לומר לה רק שהיא תדע כשיגיע הזמן ללחוץ. אבל היא לא האמינה ושאלה שוב ושוב איך היא תדע.

"באיזו תנוחה את רוצה ללדת?" שאלתי אותה. היא לא ממש ידעה. האיש הציע בעמידה, רוזי הציעה על הכדור ואני הצעתי את הכסא ההולנדי. היא לא הכירה אותו אז הבאתי אותו והחלטנו שהיא תבחר ברגע האחרון לפי מה שיהיה לה נוח באותו רגע.

כך עברו להן במהרה 25 דקות, כשלפתע היא קמה מהכדור בקפיצה, כשמי הלידה יורדים בשטף מתחתיה, וצעקה: " אני צריכה לשירותים! ". כולנו הרענו לה, צחקנו ואמרנו - הגיע הרגע. לרגל המאורע נבחר הכסא ההולנדי והיא ישבה עליו והתחילה ללחוץ. רוזי ישבה לידה, האיש מאחוריה ואני מתחתיה. בינתיים נכנסו לחדר עוד 2 מיילדות, כי הכסא הוא עדיין קצת בחזקת חידוש.

היא לא רצתה שאבדוק אותה, וגם אני לא, אז לא בדקתי. ואז היא אמרה - "אבל אני בפתיחה מלאה, נכון?", אמרתי לה שנראה שכן אבל אם היא רוצה אני אבדוק אותה. "את סתם מבלבלת אותי עם כל האופציות האלו!" היא אמרה, אז פשוט בדקתי אותה, והראש היה "כבר כאן", כמו שאומרות המיילדות.

בציר הבא יצא לו צרור של קרומים, ובציר שאחריו הופיע הראש ואחריו הגוף, והופ - לידיים של אמא. זה היה מהיר וכל כך יפה. הם חיבקו אותו ונישקו אותו, וזה היה מראה כל כך יפה - האמזונה הזו יושבת על כסא נמוך, עם תינוק עטוף בקרומים בידיים ועם זרועותיו של האיש שלה מחבקות מאחור.נדמה היה שכל החדר נמוג מסביבם.

אחרי כמה דקות היא קמה עם התינוק ועברה למיטה, שם יצאה לה השליה בשלמותה. רק אז חתכתי את החבל. באופן מוזר ביותר, לא היתה בלידה הזו אפילו לא טיפה של דם, חוץ ממה שיצא עטוף וארוז בתוך השליה.

התינוק נשאר בזרועות אמא במשך שעה וחצי ורק אז לקחנו אותו לשקול - 3500 גרם בדיוק. היה קרע קטנטן שלא היה צורך לתפור, ואחרי שעתיים וחצי היא ירדה למקלחת והתינוק המתוק, שינק וינק וינק, עלה להגיד שלום קצרצר למחלקת תינוקות. מהמקלחת היא עלתה למחלקה על כסא גלגלים כשהיא מסיעה אותו בעצמה... פשוט אמזונה. חשבתי לעצמי שבדיוק כך זה אמור להיות - אשה יולדת בעצמה, ולא מאבדת אנרגיה בתהליך אלא להפך, מתעצמת ממנו, מתחסנת ממנו.


עוד שני דברים קטנים. האחד קשור לאיש, שהיה תומך ואוהב בצורה בלתי רגילה, אבל אחרי הלידה הפך קצת חשדן ומתנגד באופן בסיסי לכל דבר שהוצע. זה היה לא כל כך נעים, במיוחד אחרי החוויה הזו של הלידה, אבל אני חושבת שזה בא מן המקום של הגנת - יתר ולא של חשדנות אמיתית. הרגשתי שקצת קשה לו עם זה שאני שולייה ולא מיילדת, בעיקר שהייתי עם רוזי שהיא מיילדת מדהימה שעובדת במקצוע יותר שנים ממה שאני חיה. וזה מוביל אותי לדבר השני, שבעצם זו היתה הלידה הראשונה שבה הרגשתי ממש כשולייה, במובן של לנסות ולקלוט את הניצוץ ממישהו שיש לו את זה. הרגשתי שאני פשוט שותה בצמא כל ניואנס שלה - כל מילה, כל מבט, כל נגיעה, כל צחוק וכל עידוד, כל שינוי בטון הדיבור וכל החלטה. כל הזמן שמעתי משפט בראש שאמר - "תסתכלי עליה ותעשי בדיוק כמוה". ואוו, איזו אומנית שהיא!
אז אם אני מסתכלת על זה מנקודת מבטו של האיש, גם אני הייתי רוצה שרוזי תיילד את אשתי ולא איזו שולייה מתחילה. וכשראיתי את זה, אז בכלל לא היה לי קשה עם התגובות שלו. הוא אמר לי בסוף: "יש כאן מיילדות מדהימות. אם תלמדי מהן, תהיי גם את מיילדת טובה". שזה בהחלט משפט שעשוי לעצבן קצת, אבל לא יכולתי שלא להסכים איתו בכל ליבי.

אז זהו להפעם. מצטערת שהארכתי כל כך, אבל תבינו - זה אחרי עשרת ימי תענית באופן קשים...

_מה הקשר בין סדנת תפירה לבין עוף?
לומדים לתפור קרעים וחתכים בפרינאום ומסתבר שעוף זה הכי דומה לדבר האמיתי_
זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה:-D

http://www.sababa.nl/tovtaam/[po]products pictures[/po]/chicken1.jpg
בהצלחה

שמן נר הלילה (יש בשמן ובכמוסות) זה צמח-מרפא, המרכך רקמות (ולכן לא מומלץ למי שאחרי קיסרי). יש הממליצים לקחת אותו לקראת הלידה.

ואגב,בעוד שבועיים יש לנו עוד יום לימודים אליו אנו צריכות להביא עוף שלם וקרש חיתוך.
לא, אין לנו שיעור בישול.
יש לנו סדנת תפירה.

מה הקשר בין סדנת תפירה לבין עוף?
לומדים לתפור קרעים וחתכים בפרינאום ומסתבר שעוף זה הכי דומה לדבר האמיתי..

סטריפינג זו פעולה שבה מפרידים את שק מי השפיר מדופן הרחם (חלק קטן ממנו, לא את כולו כמובן). זה נעשה ע"י בדיקה וגינלית. זו פעולה שלרוב נורא כואבת ליולדת ולצערי פעמים רבות מבוצעת מבלי שהסבירו לה מה ומי, ולפני שקיבלו את הסכמתה.
זה עשוי לזרז את הלידה כי זה גורם להפרשה מקומית של פרוסטהגלנדינים - חומרים שמרככים את הצוואר וגורמים גם לצירים (כמו זירוז ע"י נר).
נר הלילה - לא יודעת הרבה על זה. נדמה לי שזו תרופה הומיאופתית? אם מישהי יודעת יותר על זה -מוזמנת לכתוב כאן.

ותודה!

נועה - אכתוב לך בדפבית. אני עכשיו בת"א בלימודים ויש פה איזו בעיה שאין דואר יוצא.

אני קוראת את הדף המלהיב הזה ולומדת המון. תודה.
רציתי לשאול אותך, אם אפשר, דווקא על משהו שקראתי במקום אחר. ציטוט: "אחה"צ נעשה stripping עם נר הלילה כאשר הצואר היה מחוק 60% ופתוח ל 1 ס"מ".
קראתי את זה בעבודה שמצאתי ברשת של תלמידות מיילדות.
מה זה בדיוק סטריפינג? אני תמיד נתקלת במושג הזה כשמתייחסים אליו כדבר מבעית מבחינת היולדת אך מקדם עניינים.
ומה זה סטריפינג עם נר הלילה? האם זה אותו דבר כמו סטריפינג רגיל?
ואנא, המשיכי לכתוב על כל לידה.
ז ה מ ר ת ק ! ! !

כשלא פוקעים את שק מי השפיר וכשהוא לא נפקע מעצמו (מצב יחסית נדיר), אז התינוק עשוי לצאת כשהוא מכוסה עדיין בשק. בד"כ השק ייפקע אז אבל יש גם מקרים שצריך לפתוח את השק לאחר הלידה כדי להוציא ממנו את התינוק.
בלידה הזו השק לא נפקע וחלק ממנו יצא דרך פתח הנרתיק לפני שראש התינוק יצא. זה נראה בדיוק כך, אבל במקום סוסה נא לדמיין אישה:
http://web.vet.cornell.edu/CVM/HANDOUTS ... amnion.JPG

ותוך שניה הופיעה לה שם שלפוחית מי השפיר, שלמה לחלוטין ולגמרי מחוץ לנרתיק.
לא הבנתי מה זה אומר. סליחה על הבורות. את יכולה להסביר?
<יוחננ ית>

הכסא ההולנדי הוא זה שנראה כמו הדום לרגליים. יושבים עליו כמו שיושבים על אסלה, וניתן לאחוז בשני החריצים שבצידי המשטח העליון.
זה רק דגם אחד אבל יש כל מיני (תעשי חיפוש ל- birth chair בגוגל.

ונועה - אנחנו צריכות לדבר...

גם אני קוראת אותך בשקיקה. ויכולה לקרוא כל יום בלי להשתעמם. וכשאת מגיעה לשלב חיפוש עורכת לספר, תזכרי אותי...

תודה, דנה!!!

רק, שלא הבנתי מהו הכיסא.... מה שנראה כמו הדום לרגליים? הכורסא עם הריפוד?

אני מקוה שאני לא מלאה אותך עם השאלות, ושוב, הלידה הבאה שלי תהיה בעז"ה שונה, בזכותך!!!

כסא לידה

הסיפורים מדהימים!!!! ואני קוראת בשקיקה.

שאלה של בורה- מה זה כיסא הולנדי?

את שתי הלידות שלי ילדתי על כדור פזיו, לא ממש, אבל הייתי עליו וקפצתי עם כל הכח, בלידה ראשונה עד האפידורל שהגיע בדיוק בזמן ואחרי שעה וחצי ילדתי, בלידה שניה עד שהגיע המרדים וילדתי כשעליתי למיטה לקבל אפידורל, והרופאים, אלו שצחקו קודם על היולדת שעושה להם לונה פארק על הכדור, היו המומים...

אני מתכננת עכשיו את הלידה השלישית, בעזרתם האדיבה של הדפים המקסימים האלו, ולמדתי המון כאן. תודה.

מרגש כל כך!

משעממים? אני מקווה שאני לא משעעמת אתכן, אבל אני ממש מרגישה שאני רוצה לספר על כל לידה ולידה
משעממת??? משעממת????!!!!! ספרי על כל לידה ולידה! בשביל זה אנחנו כאן!!!!!
מצטרפת לכל מה שכתבו לפני, וגם -
המממ... עושה חשק ללדת שוב?
את יודעת מה, עכשיו כשאני חושבת על זה, אז אולי באמת מוריד את הפחד
(ויש פחד... ואני עדיין זוכרת טוב מאוד איך בצירי הלחץ האחרונים עם הינוקא, אני על הברכיים על המצע שעל הרצפה, נשענת על הספה קדימה, עובדת "יפה" עם הקול ועם האגן, אבל הכאב פשוט הורג אותי, פשוט גדול עלי כל כך, ואני אומרת לעצמי בתוך הראש: "אני לא עוברת את זה עוד פעם! אני לא עוברת את זה עוד פעם! אין לי כוח לכאב הזה!").

הדף הזה באמת עושה חשק ללדת שוב
(הבעיה שאין לי כוח להיות בהריון)

דנה, את כמו עיניים ופה ולב לצורך העצום שלנו להפוך לאשה אחת גדולה ויודעת.
החוויות שלך והתיאורים שלך מאירים את הנשיות באור גדול.
תודה גדולה!

האור באמבטיה היה נמוך, הפנים שלהן היו מוארות (מבפנים) והן פטפטו להן בשקט ובשמחה - תמונה כזו מקסימה וחמימה
נשמע מדהים!

ותוך שניה הופיעה לה שם שלפוחית מי השפיר, שלמה לחלוטין ולגמרי מחוץ לנרתיק
בלידה האחרונה שלי יצאה שלפוחית לפני הראש. זה נראה כאילו אני יולדת נורת ליבון מוארת (ככה אני מדמיינת כשאני רואה את הסרט) ורק אחר כך הראש נכנס לתוך השלפוחית. היה מדהים.

דנה, את נפלאה!

תודה לכולכן!
אז... אם זה לא משעמם, אני חייבת לספר על עוד לידה שהיתה אתמול..

הגענו למשמרת ערב ובדיוק הגיעה אישה בלידה שניה עם פתיחה של 3 סנטימטר. עשינו לה מוניטור קצר והצענו לה קצת להסתובב. בתחילה היא לא כל כך רצתה אבל תוך דקה או שתיים היא קמה והתהלכה במסדרון. הצענולה גם לקפוץ על כדור פיזיו אבל בעלה קפץ ואמר:" שום כדור! ".
בינתיים הלכתי לבדוק אישה אחרת ואחרי כ- 20 דקות חזרתי אליה. היא התמודדה בצורה מדהימה עם הצירים - בכל ציר היא נכנסה לעצמה וכמעט לא היה ניתן לראות כלפי חוץ שיש לה ציר. אולי רק איזה נענוע אגן קל.
מקץ עוד 10 דקות נכנסתי לחדרה ומצאתי אותה על המיטה. בדיוק כשנכנסתי היא עשתה מין "אהההה" (תדמיינו קול של לחיצה כזה). עזרתי לה להוריד מהר את התחתונים ותוך שניה הופיעה לה שם שלפוחית מי השפיר, שלמה לחלוטין ולגמרי מחוץ לנרתיק. כמה התרגשתי - זה החלום שלי לראות כזאת לידה!
המדריכה שלי גם שמעה את ה "אהההה" הזה והופיעה תוך חצי דקה בחדר. ואז האישה הפכה בבת אחת מחתולה שקטה ומאופקת לנמרה פראית ומשתוללת, יוצרת מערבולת של רגליים מתנופפות, צעקות וסדינים (מי שהיתה פעם בסיטואציה כזו יודעת למה אני מתכוונת. תמיד יש תחושה שהכל בחדר מתערבב לו כמו בסופת טורנדו קטנה). תוך 3-4 צירים היא ילדה תינוקת קטנטנה (2780) וחמודה. וכל זה לקח פחות משעה מרגע שהגיעה לחדר לידה.

מאוחר יותר באותו ערב נכנסתי לניתוח קיסרי עם אישה שלא התקדמה בלידה ורק רצתה ניתוח כל הזמן. לבסוף הסכימו לה לניתוח ואני נכנסתי לקבל את התינוק.
באותו זמן הגיעה אשה בלידה רביעית בפתיחה מלאה. היא ילדה בכיסא ההולנדי ולצערי לא נכחתי בלידה שלה. אחרי הלידה המדריכה שלי, שיילדה אותה, לקחה אותה לעשות אמבטיה. כשנכנסתי להביא להן מגבת או משהו, פתחתי את דלת האמבטיה לכדי סדק וראיתי תמונה מקסימה - האישה ישבה על המדרגה באמבט, והמיילדת מזרימה לה מים חמימים על הגב. האור באמבטיה היה נמוך, הפנים שלהן היו מוארות (מבפנים) והן פטפטו להן בשקט ובשמחה - תמונה כזו מקסימה וחמימה. הן נראו כמו אם ובת או כמו שתי אחיות או חברות טובות משכבר הימים. אין לי ספק שהיתה בחדר נוכחות נוספת של אהבה. סגרתי בשקט את הדלת והייתי מאושרת.

היום נכנסתי לראשונה (איפה הסתובבתי עד עכשיו?!). וואו.
דמעות בעיניים וצמרמורת.
עושה חשק ללדת שוב פעם....

לא מגיבה אף פעם ובכל זאת...
את מזכירה לי שחזרתי מסיבוב בעולם וידעתי שלהיות מיילדת זה זה, ושאלתי את עצמי אם זה אפשרי בלי ללדת קודם - אז קיבלתי תשובה,בשבילי כמובן, - אני בהריון ובוחרת ללדת בבית. את פשוט מזכירה לי שיש לי חלום שמחכה לזמנו
מודה לך שאת לוקחת אותי איתך לפגוש את כל הנשים הללו- ואותך.

_אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.
אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה.
מצטרפת לכל מילה.
<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>_

גמני.
כל מה שכבר כתבו לפני. @}

את כותבת כותבת כל-כך נפלא שזה עושה חשק ללדת שוב פעם....
אשריי הנשים שאת מיילדת!

אני מקווה שאני לא משעעמת אתכם

משעממת??? זה הדף שאני מרפרשת הכי הרבה בתקווה להודעות חדשות ....

גם אני כל מה שאמרו כאן לפני... מאוד מאוד מרגש.

_מצטרפת לכל מילה.
<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>_

תמיד מתעדכנת בנפלאותייך
גם אני.

דנה, עומדות לי דמעות בעיניים- מרגש כל כך!

תענוג לקרוא אותך.

_אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.
אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה._

מצטרפת לכל מילה.

<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>

אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.

אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה.

תבשיל, לפעמים הם בוכים ולפעמים לא. לפעמים הם בוכים כשרק הראש יוצא והגוף עדיין בפנים.
אני לא יודעת בדיוק למה הם בוכים. אני מניחה שזה קשור לכניסה לחדר קר, מואר ומוזר. או אולי לפחד מן הסיטואציה הלא מוכרת, או אולי להתחלת הנשימה?
אני יודעת שאם הם לא בוכים והם מונחים על הבטן של אמא, ואח"כ מתחילים להתעסק איתם (כדי לנתק את חבל הטבור או לשים את הצמידים עם השם), אז הם מתחילים לבכות - אני מניחה כי כל כך טוב על הבטן החמה והרכה של אמא וקשה להתנתק מזה. ולפעמים הם על הבטן של אמא ובכל זאת בוכים. אולי גם להם יש רגשות שקשה להם להכיל?

ולפעמים הם לא בוכים בכלל. פעם חשבו שכל תינוק חייב לבכות אחרת "לא יתפתחו לא הריאות" ולכן היו מחטיפים לו איזו מכה בכף הרגל או בטוסיק כדי שיבכה (קבלת פנים יפה...). היום כבר כמעט לא עושים את זה, לפחות לא במחוזותינו.

שמעתי ממישהי שביקרה בבי"ח שהוא "ידידותי לתינוק" בשבדיה, ששם לא בוכים התינוקות כמעט, כי הניתוק מחבל הטבור הוא מאוחר ומעודדים הנקה מוקדמת בחדר לידה.

הכל הולך ךהשתנות מן הקצה אל הקצה - האוירה, הקולות, הרגשות, הריחות, הכל. וגם העולם הולך קצת להשתנות כי פתאום יהיה בו אדם חדש שלא היה בו קודם. והרגע לפני הזה, השקט, תמיד מזכיר לי את העולם המופלא הזה שברא אלוהים.

בכיתי...

< וגריינתי >

יש לי עוד שאלה, אחרת לגמרי.
הם בוכים, התינוקות שנולדים? למה? מתי? (בתגובה למשהו?) תמיד?

ותודה אם פי 3, הולכת לקרוא.

ותוספת לתבשיל קדרה -
מוקדמות = מקבילות לציר בדיוק. מהוות תמונת ראי של הציר.
מאוחרות = מתחילות אחרי שהתחיל הציר ונגמרות אחריו.
משתנות = האטות בלי דפוס מסויים, בלי קשר לצירים או עם קשר לצירים.

יש גם עוד מאפיינים לכל סוג של האטה, כמו עומק ההאטה, הואריביליות בזמן ההאטה וכו'.

ורגע, עוד לא סיפרתי לכן על היום שהיה היום. אני קצת מתלבטת, כי כל הימים שלי בחדר לידה הם מיוחדים, וכל לידה היא חוויה, אבל הפרטים החיצוניים עשויים להראות כחוזרים על עצמם או אולי אפילו...משעממים? אני מקווה שאני לא משעעמת אתכן, אבל אני ממש מרגישה שאני רוצה לספר על כל לידה ולידה - איך האישה נראתה, ובאיזה קצב היא התקדמה, ומה אמר בעלה, ואיזה מבט היה לה בעיניים, ואיך היא התמודדה עם הכאבים, ואיך היה קשה לה והיא התגברה, ואיך בבת אחת היא התקדמה מ-6 ס"מ לפתיחה מלאה, ואיך אחרת נעצרה פתאום, ואיך זו צחקה והשניה בכתה, ואיך יצא התינוק, וכמה הוא שקל, ואיך הוא נראה וכמה בכה, ועוד ועוד ועוד - אלפי פרטים שאני מרגישה שאצורים בתוכי ורוצים שיספרו אותם - אני יכולה כל יום לכתוב דף סיפור לידה נוסף, ובימים מסויימים, כמו היום, יכלה לכתוב עוד 3. אז מה עושים עם כל החוויות הללו?

היום למשל, קיבלתי 3 לידות, כל כך שונות זו מזו וכולן היו יפות וטובות.
את האישה הראשונה פגשתי בתחילת המשמרת עם פתיחה מלאה ואפידורל. לידה ראשונה, בת 21, מתוקה מתוקה ושמחה שמחה. גם בעלה שמח שמח ושניהם התרגשו מציפיה להפוך לאמא ואבא. למרות האפידורל ולמרות שהיא לא הרגישה כלום, אבל ממש כלום, היא לחצה נהדר והתקדמה במהירות, ודי מהר יצאה לה התינוקת המתוקה והיפה. כמה שהם שמחו ועלזו בה! והאמא הצעירונת הזו (אני כמעט יכולה להיות אמא שלה..) המשיכה לשמוח במין קלילות כזו שיש לנערות, בלי כל כובד המשקל והדאגות שמתווספות עם הגיל .

הלידה השניה היתה לידה שהתחילה בירידת מים מיקוניאליים סמיכים. זו היתה לידה שניה שהתקדמה מאוד לאט. האשה כאבה מאוד אבל אי אפשר היה לעשות אפידורל כי הפתיחה היתה עדיין קטנה. אח"כ התחילו האטות במוניטור (עמוקות וממושכות -תבשיל קדרה), ודאגה החלה להופיע על פני הרופאים, כי הפתיחה היתה בסך הכל 5 ס"מ והיא, כאמור, התקדמה נורא לאט. ואז, תוך 10 דקות הפתיחה הפכה למלאה ותוך 3 צירים נולד התינוק שהיה מכוסה בשכבה עבה של ורניקס ובכלל לא היה אכפת לו שהיו לו מים מיקוניאליים סמיכים. למרבה הפלא גם לרופאת הילדים זה לא היה אכפת במיוחד והוא נשאר לינוק מאמא.

הלידה השלישית היתה שונה לחלוטין. זו היתה לידה שלישית לאשה. היא התקדמה במהירות עד פתיחה של 8 ס"מ ושם נעצרה למשך כמעט 3 שעות. ניסינו לשכנע אותה שתרד מן המיטה ותסתובב קצת כדי שהתינוק יוכל להסתובב (הוא היה עם מצח לפנים) אבל היא סירבה ורצתה אפידורל. בסוף, אחרי הרבה מאמצי שכנוע מצד כל הרופאים (שלא תיקח אפידורל) הם הסכימו ורק היינו צריכים להעביר אותה לחדר אחר שבו אפשר לעשות אפידורל. בחדר החדש היא שכבה על המיטה וחיברנו אותה למוניטור. הלכתי להביא שקית של עירוי וכשאני חוזת בדיוק בעלה יוצא מן החדר, מחפש אותי. "אני לא יודע מה קורה אבל נראה לי שאולי היא יולדת!". נכנסתי מהר וראיתי חצי ראש מבצבץ לו שם. לבשתי מהר מהר כפפות והספקתי בדיוק להניח את התינוק על אמא, כי את שאר העבודה היא עשתה לבד ובלי אף קרע. וזה היה מדהים לראות איך ברגע שהיאילד היא נמחקו כל הכאבים שהיא חשה עד אותו רגע. אושר גדול היה שפוך על פניה והיא מיד התחילה להניק את האפרוחון הקטן
(2800 ג').

זו תמצית אירועי היום. אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ... כמות עצומה של פרטים שכנראה בגלל עוצמת החוויה נחרטים חזק ומריצים את עצמם כמו סרט שוב ושוב במוחי הקודח. ואחרי יומיים חלקם נשארים בהירים וחלקם מתערבבים בקדרה הגדולה של חוויות הלידות שלי.

ועוד דבר קטן - הכי אני אוהבת את הרגע הקטן הזה שלפני הלידה ממש. יש כמה מבוגרים בחדר - אשה, מיילדת, גבר או אשה נוספים. הפוגה בין צירים. שקטים. באותם רגעים תמיד אני מנסה לדמיין את החדר בעוד כמה רגעים, כאשר יצטרף אלינו בן אנוש חדש - קטן, מצווח, כחול-ורוד, מבעט ברגליו וידיו. הכל הולך ךהשתנות מן הקצה אל הקצה - האוירה, הקולות, הרגשות, הריחות, הכל. וגם העולם הולך קצת להשתנות כי פתאום יהיה בו אדם חדש שלא היה בו קודם. והרגע לפני הזה, השקט, תמיד מזכיר לי את העולם המופלא הזה שברא אלוהים.

מוקדם/מאוחר לעומת הציר?
> לא שולטת בז'רגון <

עקרונית כן, זה עשוי להיות סימן למצוקה. אבל למעשה יש מספר סוגים של האטות (מוקדמות, מאוחרות ומשתנות). הסוג ה"מפחיד" הוא האטות מאוחרות, שעשויות אכן לרמז על מצוקה אפשרית.

לעומת זאת, האטות מוקדמות הן האטות שמופיעות כתמונת ראי של ציר והן נגרמות עקב הלחץ של הציר על ראש התינוק או על חבל הטבור. כאשר ראש התינוק יורד בתעלת הלידה זה אופייני מאוד שיהיו ירידות בדופק וזה לא סימן לדאגה. היום אפילו שמעתי את מנהל חדר לידה אומר - "אלו האטות קלאסיות לשלב הזה, אין בהן שום דבר לא תקין..". וזה אכן כך.
בכל מקרה, כשיש האטות חוזרות, צריך לבדוק כמה זמן הן נמשכות ועד כמה יורד הדופק. כי אם יש האטה מידי כמה צירים עד לדופק 90 ואח"כ הדופק מתאושש במהרה, והאישה מתקדמת ועוד מעט יולדת - זה בסדר לחלוטין. אבל אם הדופק יורד כל פעם ל-60, למשך חצי דקה או דקה, והלידה לא מתקדמת - יגיע רגע שבו זה עשוי להיות יותר מדי בשביל העובר וכבר יהיה לו קשה להתאושש בין הצירים, ואז נראה ברדיקרדיה - דופק איטי כל הזמן, שזה כבר ממש לא סימן טוב.

אז יש כל מיני סוגי, ובד"כ ההאטות המוקדמות הן דווקא סימן טוב - סימן שהראש יורד.

לחיצות למבכירות - מאמר מרתק ונפלא של המיילדת גלוריה למאי, לא רק על לחיצות, ולא רק על מבכירות...

ירידות בדופק של העובר במוניטור
זה לא סימן למצוקה?
(בכל סיפורי הלידה - של בתי חולים - שקראתי...)

אם פי 3
היא לא רצתה בדיקות וגינליות כל שעה ככתוב בפרוטוקול. ברגע שהיא הרגישה לחץ שאלתי אותה אם היא רוצה שאבדוק אותה והיא רצתה. זו בעצם היתה הבדיקה היחידה.
יש דרכים חיצוניות לדעת (כמו תחושת הלחץ הבלתי ניתן לשליטה או ירידות בדופק של העובר במוניטור, אך אלו לא שיטות ודאיות). יש גם שיטה לראות איזה פס בהיר בגב (מעל עצם הזנב), ואני מחפשת אותו כל הזמן ועדיין לא מצאתי.
אני לא מכירה את המאמר של גלוריה למאי ואשמח להכיר.

אגב, בלידה טבעית, זה לא ממש משנה מה הפתיחה, כי האישה פשוט לוחצת כשהיא חייבת. משיחות עם מיילדות בית הן אמרו שלפעמים נשים לא צריכות ללחוץ גם אם הן בפתיחה מלאה ומצד שני, נשים שנורא ללחוץ גם אם עדיין הפתיחה אינה מלאה. לפי מה שסיפרו, אז כל אישה פשוט צריכה לעשות מה שהגוף שלה אומר לה. זה נכון שלחיצות לפני שהפתיחה מלאה עשויות לגרום לקרע או בצקת בצוואר הרחם, אבל אני מאמינה שלחץ אמיתי מופיע רק כשהפתיחה מלאה או כאשר הראש יכול לעבור למרות שנשאר קצת צוואר.

אגב, המיילדות בד"כ מזהות מתי היולדת בפתיחה מלאה (בקירוב), אבל הרבה פעמים לא ממהרות לבדוק כי ברגע ש"הוכרזה" פתיחה מלאה, מתחילה הספירה לאחור עד שיכנס לחדר הואקום או הניתוח הקיסרי... אז עדיף לדחות קצת את רגע ההכרזה ולתת לאישה קצת יותר זמן. מצד שני, לפעמים הן דווקא כן בודקות כי האישה כבר רוצה ללחוץ.

מרגש כל כך!

מקסים

איזה יופי
בקשר ללידה של החרדית - מצד אחד כתבת שהיא לא רצתה בדיקות ואגינליות, ואח"כ כתבת שהיתה לה פתיחה מלאה.
איך ידעת? אני יודעת שיש דרכים לדעת גם חיצונית (את מכירה את המאמר המעולה של גלוריה למאי בנושא?) אבל השאלה היא אם המיילדות יודעות אותן...

דנה, עומדות לי דמעות בעיניים- מרגש כל כך!

@}

הו! מה יפים הלילות ומה מיוחדים!
הלילה הייתי שוב במשמרת לילה בחדר לידה, ואיזה לילה זה היה. נהדר.
בתחילת המשמרת היו בחדר לידה 7 נשים, כולן אחרי לידה או לא בלידה. המיילדות של משמרת ערב קידמו את פני בברכה- "גמרנו לך את כל הלידות".
"לא נורא" אמרתי, "עוד מעט יבואו מלא נשים ללדת".

בשעה הראשונה עסקנו בהעברות - העברות הנשים שילדו למחלקת יולדות, העברות למיון כללי ושחרורים הביתה מהקבלה. אני הייתי בקבלה והגיעו, כמעט באותו זמן, שתי נשים עם ירידת מים.
לשתיהן לא היתה בכלל פתיחה, וגם לא צירים, וחשבנו לעצמינו - טוב, הן יעלו למחלקה ומחר נראה. אבל ללילה הזה היו תוכניות אחרות בשבילן.
בעוד אנו מקבלים את האישה הראשונה, כבר התחילו צירי הלידה שלה. בתחילה קלים ולא ממש מורגשים, אבל די מהר הם התחזקו. עשינו מוניטור קצר והיא הלכה להסתובב ולאמבטיה.
את השניה העברנו בכל זאת למחלקת יולדות למשך הלילה, רק כדי לקבל אותה חזרה כעבור חצי שעה עם צירים חזקים ופתיחה של 4 ס"מ.

שתי הנשים, לא מודעות כלל אחת לשניה, התקדמו בקצב זהה למדי ומהיר ביותר. בתחילה אני הייתי עם שתיהן, אבל ברגע מסויים אחת מהן כבר לא רצתה שאצא מן החדר כי היא כבר הרגישה לחץ והיה נראה שתלד עוד מעט. נשארתי איתה ומיילדת אחרת הצטרפה לאישה השניה. ואיזו לידה יפה היתה לה - היא עמדה ליד המיטה (בלי מוניטור כמובן) ובכל ציר חיבקה את בעלה ונתלתה עליו תוך נענועי אגן. הכל קרה כל כך מהר - ברגע שגמרתי להכין את כל מה שצריך היא אמרה שהיא כבר חייבת ללחוץ. בדקתי אותה והיו לה כבר 8-9 ס"מ. הצעתי שתעבור לעמידה על שש כדי שתרגיש פחות לחץ עד שהפתיחה תהיה מלאה. אז היא עברה לעמידה על שש, ובכל ציר חיבקה את בעלה שעמד ליד המיטה (ופעם אחת גם אותי. מוזר קצת - מכירים אשה ואחרי שעה כבר מחובקים איתה חזק חזק, עם הפנים שלה בתוך השיער שלי... מוזר, אבל מצד שני גם מרגיש טבעי לגמרי).
תוך כמה דקות הפתיחה כבר היתה מלאה אבל אז היא נתקפה פתאום איזה פחד נוראי והכל נעצר. המדריכה שלי אמרה לה - "את עוצרת את עצמך, תשחררי". ובאמת היא שחררה ותוך 2 צירים ילדה. בזמן צירי הלחץ היא השתוללה ממש במיטה - מעין מערבולת של רגליים, ידיים וסדינים. בתוך כל זה אני ניסיתי "להגן על הפרינאום" כלשון המילדות, בלי הצלחה יתרה אבל עם הרבה שמחה וחיים. לתוך המערבולת הזו נולד תינוק מקסים ורגוע שהתקבל בדמעות גיל.
דקה או שתיים אחרי שהיא ילדה שמענו מן החדר השני את הבכי של התינוקת שנולדה ליולדת השניה.

כל כך שמחתי שכך זה קרה, כי לידות שמתחילות בירידת מים בלי צירים הרבה פעמים מסתבכות ומגיעות לזירוז ואנטיביוטיקה וניתוח קיסרי וכו'. זה היה כל כך משמח שהן באו וילדו, וגם ממש באותו הזמן.

וכך המשמרת חולפת לה ובזמן שהשמיים התחילו קצת להתבהר בשוליים, הגיעה יולדת נוספת. והיא חרדית, חרדית מאוד. גרה באחד היישובים שבסביבה שידוע בקהילה החרדית שחיה שבו, קהילה שמחה ושמרנית שהנשים בה מתחילות ללדת בגיל 15 וזה לא נדיר לפגוש אישה בת 20 בלידתה השלישית. בכל אופן, האישה הזו רצתה לידה טבעית ולא רצתה כמעט כלום ממה שיש לבי"ח להציע. אתן מכירות את הטופס של קבלה לאשפוז? כתוב שם - "אני מסכימה להתקבל ללידה ומסכימה לפעולות הבאות: ניטור עוברי, מתן מכווצים, הרכבת עירוי.....וכו' וכו'. יש שם אפשרות לסמן מה לא רוצים. האישה הזו סימנה שהיא מסכימה למעט כל הסעיפים. בקיצור - אישה כלבבי.
היא ביקשה חדר לידה צדדי קרוב למקלחת (לא שהיא הספיקה להגיע למקלחת..) ובינתיים החליפה בגדים לבגדים שלה שהכינה מראש ללידה - לבוש מלא כולל נעליים, גרביים, חצאית ארוכה, חולצה ארוכת שרוולים ורכוסה עד למעלה וכיסוי ראש). היא עמדה לה בחדר, ליד המיטה, ובזמן צירים קצת נשמה והחזיקה את המותן.
שאלתי אותה אם יש לה בקשה מיוחדת לגבי הלידה והיא אמרה שהיא רוצה לנסות ללדת בכיסא לידה. רצתי והבאתי אותו בשמחה וריקודים. היא כמובן לא רצתה בדיקות וגינליות אז אמרתי לה שאם יש לה לחץ שתקרא לי מהר. בינתיים רצתי ואכלתי אפרסק ויוגורט ואז בא בעלה להגיד שהיא מרגישה לחץ, אז רצתי בחזרה אליה.
היא היתה בפתיחה מלאה.
שמנו בד מתחת לכיסא הלידה והיא התיישבה עליו (עדיין עם כל הבגדים גרביים והכל), ואני התיישבתי על שרפרף לידה. היא הסכימה שנשים מוניטור (בדיוק לחצי שניה) והנה, בלי לחכות, כבר מופיע לו ראש התינוק.
כשמקבלים לידה בכיסא לידה אז ממש "מקבלים" אותה, כי לא צריך לעשות כלום כלום ואפילו אם רוצים "להגן על הפרינאום" אז אי אפשר (וחוץ מזה לא צריך). אז פשוט חיכיתי עם הידיים פתוחות כדי שכשיצא התינוק הוא לא יפול על הראש.
כשהוא יצא תפסתי אותו ומיד לזרועותיה של אימא.
שכחתי לכתוב שיש לאישה הזו ארבעה בנים בבית והיא לא ידעה את מין העובר. אז מיד אחרי שהתינוק יצא ראינו שזו בעצם תינוקת והחדר נמלא תשואות שמחה (של המיילדות שנקבצו כולן לראות לידה בכסא לידה, של האם ושל האב מעבר לוילון).

לאחר מכן היא קמה מן הכסא, חבל הטבור עדיין מחובר והתינוקת בזרועותיה, ועברה למיטה, שם יצאה השליה והיא התחילה להיניק (במקום לתת מכווצי רחם).
זו היתה לידה פשוט יפיפיה. אה! ושכחתי גם לכתוב ששק מי השפיר לא נפקע עד שהראש היה בחוץ וממש ראיתי אותו נפקע וגם זה היה יפה יפה.

אז זה היה הלילה של הנשים שלידתן מהירה וטובה. לילה של נשים שגופן יודע ללדת והן עצמן מאמינות בידיעה הזו וביכולת המופלאה הזו. לילה על מי מנוחות.

א-פרופו ריקודים, הייתי בשבוע שעבר בהופעה של "סווטו גוספל" מהקלת מוסיקת נשמה שחורה מדרום אפריקה. הם היו מדהימים!!!! בייחוד השירים היותר מסורתיים שלהם. לא יודעת אם אפשר להשיג את המוסיקה שלהם בארץ, אבל שווה לחפש. המקצבים האלה... קיפצתי וזרמתי בתוך הכסא שלי בלי חשבון. יש גם את "ליידיסמית' בלאק מאמבזו" שניגנו גם ב"גרייסלנד" של פול סיימון, והם מעולים כשלעצמם.

"Soweto Gospal Choir" , "Ladysmith Black Mambazo

וכן, גם מוסיקה מזרחית אמיתית, עם הזרימה המיוחדת לה (בניגונים כמו "דרור יקרא", ו"אם ננעלו דלתי נדיבים") ודרום אמריקאיים. וכמובן כמובן כמובן כמובן כמובן שחייבים לבדוק מה קורה במוסיקה היהודית-אתיופית. הרי היא גם אפריקאית! והיא נמצאת לנו ממש מתחת לאף! (אני אשתדל לעניין את אבא שלי, הוא חוקר מוסיקה יהודית, אולי הוא יצליח להרים משהו דרך הספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית, אם התקציב שלהם לא יובש לחלוטין בשנים האחרונות).

כולם שותפים למשהו הזה, למקצב הזה, לזרימה הזו, כל אחד עם הניואנס שלו.

דנה, אני חייבת לדעת באיזה בית חולים את עובדת כי המיילדות בו נשמעות לי מדהימות (וגם את.. ) אני משערת שהוא בצפון אבל איזה בדיוק? תני רמז... אני אמורה ללדת עוד חצי שנה, האם עדיין תהיי שם?

תוך קבלת תשובות כפי שהגדירה אחת בהמתנה "לא תקבלי מוצלחות מאלה, תוותרי"

גם לי יש משפט יפה - מיילדת אחת אמרה למיילדת שניה כשהיא התעצבנה על הרופאים - "תגידי, לקיר את מדברת? נכון שלא? אז למה את מתאמצת פה?".

וכשאני חושבת על זה - האם אותו הדבר בדיוק לא קורה לכולנו כשאנו פוגשים ברופא השינים, במוסכניק, בשיפוצניק, באיש המחשבים או בכל אדם שיש לו לכאורה תחום של מומחיות שנשגב מבינתנו? עד כמה אנשים באמת מבינים ומומחים מה שהם עושים?. לצערי יש לי הרגשה שמעט מאד

נכון לחלוטין. בתור אחת שחוותה מספיק אכזבות מהמערכת הרפואית (ברמות אקוטיות, לא ברמות של יחס קלוקל, או אי הסכמה, או סתם ביצוע בדיקות מיותרות, אלא ברמה של רשלנות). אני חושבת שעדיין לא התנערתי משלב ההלם על מה שחוויתי מהמערכת בנוגע להזנחה ובורות של 2 רופאים שכנאמר "עלו לי בבריאות" ועוד בנזק לא הפיך.

אני יכולה לומר שמאז אני הרבה יותר סקפטית, וכמו שנאמר איפה שתחפש - תמצא. נורא ואיום מה שאני רואה סביבי. אני יכולה לספור על כף יד אחת רופאים הגיוניים סבירים מקצועיים ואדיבים (נו טוב אדיבות ממש לא נכנסת לקריטריון בכלל, כי מי רוצה אדיבות בזמן שהרפואה היא מצרך נדיר?).
אני יכולה גם לחלוטין לקבל בהבנה, חוסר ניסון של רופא צעיר ובשל כך טיפול מסורבל יותר, אני יכולה גם לקבל טעויות אנוש, יחס מזלזל ואדיש (כי הם עייפים, ורצוצים, ולא מתוגמלים ועובדים עם חולים כל היום ומופעלים עליהם לחצים מטורפים מכל מיני כיוונים .. ו... ), אני יכולה גם לקבל איטיות בטיפול, כי מדובר במערכת גדולה ובירוקרטית, במערכתחולה מבחינה כלכלית, ברופאים ואחיות שקורסים.
אני לא מוכנה לקבל פגיעה באיכות הטיפול בי עד לרמה של נזק בלתי הפיך, אני לא מוכנה לסבול סבל מיותר ולא הכרחי בגלל חוסר תשומת לב, בורות, או אדישות. אני לא מוכנה לספוג על גופי נזקים כתוצאה מאינטרסים אחרים של רופאים (לא לשלוח לבדיקה יקרה כי הם יינזפו על ידי מנהל המרפאה ועל ידי כך אי אבחנה נכונה). בקיצור יש גבול.

סתם דוגמא מהיום לשטות קטנה שמצאתי על הדרך, ביקשתי לראות תיק רפואי שלי שנייה לפני שנכנסתי לרופא, רציתי לצלם (במסדרון ממול שחברה שלי עובדת שם ויש מכונת צילום). לא נתנו לי. ביקשתי מאוד יפה מהאחות רק לרגע, כי "אני לא בטוחה שהבאתי איתי מה שהרופא ביקש וחבל לי לבזבז את זמנו" - בקיצור ממש במניפולציה. קיבלתי את התיק. היה כתוב שם שאני נוטלת תרופה שמעולם לא נטלתי. הדבר מאוד חשוב ומשמעותי לטיפול

כשנכנסתי לרופא אמרתי לו שהמידע הזה מוטעה. שסך הכל אמרתי לו שבעבר שקלו לתת לי אותה אבל בסוף לא נטלתי אותה (אניחושבת שדיברתי על זה בדיוק משפט וחצי וצריך להיות ממש מוסח בשביל להסיק מכך שאנימטופלת בה).

שלא לדבר על לחכות לו שעתיים וחצי, לחכות שיחזור מארוחת צהריים (כשהוא בסך הכל רואה חולים במשך שעתיים פעם בשבוע). ואחרי כל זה, הוא עונה בלאקוניות, ומחליט על סיום הפגישה בקריאה למטופל הבא מבלי להמתין לתגובותיי, שאלות משהו. שאלה אחת או שתיים אפשרית, בעמידה ותוך קבלת תשובות כפי שהגדירה אחת בהמתנה "לא תקבלי מוצלחות מאלה, תוותרי".


זו סתם דוגמא קטנה שטותית מהיום.

אולי תלמדי מסוזאנה את שיטת הזירוז-בריקוד-נשי הזאת, זה נשמע לי מצוין. ריקוד של שלושים נשים ביחד? כשהתנועה של כולן משפיעה על כולן? בריתמוס קיבוצי? חלום!
טוב, ברור שכל הלילה פיזזנו וניסינו לקלוט את הקצב. קצת הצלחנו, אבל זה מין קצב כושי אפריקאי שכזה, שבו כל האיברים הופכים לג'לי וזורמים בריתמוס גלי לכיוונים שונים. איך שהוא אצלנו זה נראה יותר כמו מקלות של מטאטא מחוברים ביחד שמנסים לזוז בגמלוניות.
אני בהחלט מתכוונת להידבק בקצב הזה (וכבר מחפשת מוסיקה מתאימה), אבל אגב, מה רע בריקודי הבטן של המזרח התיכון? או בסמבה ברזילאית (זה קצת דומה לריקוד האפריקאי). נראה לי שיש איזה קוד נשי-ריקודי שהיה ידוע לנשים בכל רחבי העולם וקיבל ביטוי בריקודים שונים שמתאימים לאופי ולתדר של אותו אזור, אבל העיקרון זהה. נושא מעניין לחפור בו קצת.
תארי לך תמרוש רוש, שנעשה באמת סדנאות זירוז כאלו? חייבים להציל את החוכמה הזו שהולכת ונעלמת. אני חוששת שבעוד 5 שנים באותה מרפאה בניגריה יתחילו לבצע זירוז ע"י פיטוצין ויתביישו בשיטות ה"פרימיטיביות" שהיו להם פעם..

אגב לגבי בורות במערכת הרפואית. אני חייבת לשחרר קצת קיטור. בבי"ח מסוים שבו אני עובדת (לא בהתנסות), יש רופאה אחת כל כך בורה ועמת הארץ שחושבת שהיא יודעת הכל. היום הייתי איתה בביקור רופאים ומאישה לאישה התחממו לי הפיוזים יותר ויותר. היא שואבת את הידע שלה (כך זה נראה לי) ממדור עצות בלאישה. לכל אישה היא נותנת עצות שגויות בתכלית שמסתמכות אני לא יודעת על מה. למשל - "כדי לטפל בטחורים שבי באמבטיה חמה" או "כדי לטפל בגודש תעשי מקלחות חמות ותשאבי הרבה חלב" או "אל תחזיקי את התינוק הרבה על הידים כדי שלא יתרגל" (אני מחפשת הבעה מספיק מעוצבנת להוסיף כאן, אבל אין הבעה מספיק מעוצבנת אז תדמיינו).
חוץ מזה היא לא יודעת מינונים של תרופות ושואלת אותי לגבי כל תרופה לפני שהיא רושמת אותה. בשתי תרופות שלא שאלה אותי היא עשתה כמובן טעות במינון (ושלא תחשבו שבמחלקת יולדות יש כל כך הרבה תרופות לזכור - יש בסך הכל ברזל, כמה סוגי אנטיביוטיקה וכמה תרופות ללחץ דם). היא מבולבלת, לא מכירה אף אישה וצריך להזכיר לה אילו בדיקות לקחת ולמה, היא יוזמת טיפולים מיותרים (כמו שהיום הייתי צריכה להכניס קטטר לאישה סתם, פשוט כי היא רצתה לקחת לה חלבון בשתן אחרי לידה (ותאמינו לי שלא היה צורך)), לכל אישה עם חום 37.5 היא רושמת תכף ומיד אקמול.
וחוץ מזה היא בלגניסטית איומה.

זהו. אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו, אבל בחיי שהיום הייתי כל כך מרוגזת שאני צריכה לקבל הוראות מה- $^%@ הזאת, שכמעט בכיתי מרוב זעם וכמעט התפטרתי במקום (באמת!).

הקטע הוא, שהיא לא חריגה במיוחד בנוף הרפואי. אני לא יודעת למה דווקא היא כל כך פורטת לי על העצבים, אבל בעצם יש הרבה רופאים כאלו (מעודד, נכון?). ועוד קטע מעצבן שהמטופלות מאמינות לה כי היא הדוקטורה המכובדת ולא לי, כי אני בסך הכל אחות קטנה שלא יודעת כלום.

זהו, עכשיו נחשפתי ממש בפניכם. אני גם מתעצבנת וגם כועסת ואפילו מקללת (יו כמה קיללתי היום.. ואפילו קללות גסות).
אתן לא צריכות לנחם אותי. זה בסדר. אני חיה בתוך המערכת הזו כבר כמה שנים ולומדת לסבול אותה. להפך. אני חשה צורך לנחם אתכן (טוב, לא אתכן ספציפית, אלא נשים / אנשים שנזקקים לטיפול רפואי באופן כללי). כי הם אלו שסובלים מזה באמת.
וכשאני חושבת על זה - האם אותו הדבר בדיוק לא קורה לכולנו כשאנו פוגשים ברופא השינים, במוסכניק, בשיפוצניק, באיש המחשבים או בכל אדם שיש לו לכאורה תחום של מומחיות שנשגב מבינתנו? עד כמה אנשים באמת מבינים ומומחים מה שהם עושים?. לצערי יש לי הרגשה שמעט מאד.
איתן (בן זוגי היקר), תמיד אומר שבגל זה הוא אוהב את העבודה שלו. הוא נגן ומורה לנגינה והוא אומר שבתור כנר אי אפשר לבלף. או שאתה יודע לנגן או שלא וכולם שומעים את זה.

ואגב. קצת בשביל האיזון - יש גם רופאים חמודים וטובים. השבוע שמעתי כמה משפטים מרופאים בהתנסות שיחרטו במוחי לעד - מנהל חדר לידה שאומר לאישה: "אני חושב שהכי טוב שנחכה בסבלנות שתתחיל אצלך לידה טבעית, למה את רוצה זירוז?" או " למה שלא תנסי בכל זאת ללדת ולא ישר תלכי לניתוח קיסרי חוזר?" או "למדתי שהכי טוב זה להתערב כמה שפחות"..
ממש ימות המשיח.

<מותשת>

דנה, זה נפלא.
אולי תלמדי מסוזאנה את שיטת הזירוז-בריקוד-נשי הזאת, זה נשמע לי מצוין. ריקוד של שלושים נשים ביחד? כשהתנועה של כולן משפיעה על כולן? בריתמוס קיבוצי? חלום!

שיהיה מצורף לכל מסמך רפואי, מרשמים, טפסים, מן אזהרה כזו: " משרד הבריאות קובע כי עליך ללמוד את הנושא היטב. בורות, טעויות ורשלנות של המערכת הרפואית מסוכנות לבריאות ".
לצטט, לגריין, להדפיס ולהפיץ את המשפט הזה!

וחוץ מלחשוב על מרכיבים, כדאי כמובן לאסוף ידע. אין אין אין כמו ידע כדי להחליט החלטות נכונות וכדי לשחרר את האינסטינקט לעשות את הדבר הנכון. אולי בלידה טבעית אמיתית לא היה צריך ידע (אני מתכוונת ללידה בג'ונגל, נניח) , אבל היום, כשבאים להתמודד עם מערכת רפואית כל כך מסובכת, חייבים ידע, ידע, ידע.

זה כל כך נכון שבא לצעוק. שיהיה מצורף לכל מסמך רפואי, מרשמים, טפסים, מן אזהרה כזו: " משרד הבריאות קובע כי עליך ללמוד את הנושא היטב. בורות, טעויות ורשלנות של המערכת הרפואית מסוכנות לבריאות ".

בכל תחום ברפואה לא רק לידות ...יש פערים עצומים בין אנשים בעלי ידע להללו שלא בנוגע להתנהלות במערכת הרפואית. חסרים המובילים להחלטות שגויות בעליל רק בגלל שהאדם לא חשף ונחשף לידע בסיסי כל כך.