הסערה לא שוככת. לא בלב ולא מבחוץ. אני מנסה לעשות סדר בדברים. לשים דברים בתבניות הגיוניות. להבין מה אני בדיוק רוצה. מה אפשרי. איך נמנעים מפגיעה וכו'.
בשבת קראו כאן על יציאת מצרים, ואני מזדהה. מה המצרים שלי? מה מצר עלי? אולי יותר מכל תרבות החשאיות בבית והניכור שזה מביא איתו מול אשתי. אתמול שברנו סוף סוף את המסורת של לא לספר כלום, להחביא, ולטייח. יצאנו היא ואני לדרינק, הילדים היו אצל חברים והיה לנו כמה שעות טובות לעצמנו. לא זוכר מתי זה קרה בפעם האחרונה. רציתי לשמוע על הקשר שהיה לה בשנתיים שלא הייתי בבית. בהתחלה היא אמרה ממש לא מעוניינת לשתף אותך בזה, ואמרתי סבבה. אנחנו הולכים שוב פעם להעביר ערב בשיח על חשבונות והסעות. אבל לא. שיתפתי אותה שאני עדיין מעורב רגשית עם הקשר שלי עם ג'יל. סיפרתי לה שזה התעורר אצלי ביתר שאת כשהבנתי שאני מאבד אותה. שהיא בשבילי אישה שאני יכול לראות אותי בונה זוגיות מתאימה. אשתי שאלה אם הסיפור סגור, ועניתי לה שכנראה שכן, שהיא נכנסה לגור עם גבר והדרך חזרה עכשיו נראית מאד מאד קשה. היא שאלה האם אנחנו בקשר, ועניתי לה שכן, אבל שאני מתכוון לסגור את התקשורת איתה בימים הקרובים. היא אמרה בצדק שעד שזה לא קורה אנחנו לא יכולים לנסות לחזור להיות יחדיו. והיא רוצה לנסות. היא חושבת שעכשיו, אחרי שחזרתי הביתה והיא סיימה את הקשר בן השנתיים עם אישה שמאד אהבה אותה, וכאן היא התחילה במשך שעה לגולל איתי פרטים, חלקם אינטימיים על הקשר שלה עם אותה קתרין. על הלחץ שלה למסד את הקשר, וההיסוס של אשתי ללכת כל כך רחוק וכל כך מהר. על הקושי לצאת עם סיפור כזה, לחשוף אותו בפני הילדים. כל זה הפריע לה ולא איפשר לה להתקדם. קתרין הרגישה והגבירה את הלחץ עד שאשתי הייתה חייבת לסיים את הסיפור בכאב לב. כשחזרה מביקור בארץ היא גילתה שאותה קתרין כבר מצאה לה זוגיות חדשה ועברה מדינה. הכל במהלך של כמה שבועות. היא סיפרה את זה בדמעות, והאמת שחסתי עליה, על ההרגשה הקשה שבלאבד אהבה, למעשה שבלהקריב אהבה, תמונת מראה למה שאני עברתי והעברתי את ג'יל החמודה.
אבל עכשיו מה עושים? אני שקוע בפנטזיה שבלהחזיר את ג'יל אלי, לא ישן בלילה, צמוד למכשיר, נתלה על כל שבב מידע, בקיצור חצי בנאדם. ולחשוב כמה רצתה וכמה הזהירה שאחשוב לפני שאני מזיז אותי מחיי. אבל לא הייתי מסוגל לפעול אחרת אז. כאילו היו לי משקפיים אחרים מעכשיו. מצב מבלבל.
אני מחזר אחרי ג'יל. רוצה את הצ'אנס הנוסף. למה בעצם? כי אני חושב שלשנינו יש את היכולת להיות זוג שאוהב ודואג אחד לשני בכל מצב ובכל עניין. האמפתיות שם בכל רגע נתון. היא פשוט בחורה מקסימה שאני אוהב עם כל הלב. מעניין שאשתי עכשיו נראית מושכת, היא כרגע בתפקיד המפתה. אני מזהה את זה בלבוש, באיפור. היא רוצה אותי חזרה. הרי זו הייתה כל סיבת המהלך ההוא, לחזור הביתה ולהפוך את הקשר שלי איתה חזרה לזוגי.
אבל עם יד על הלב, אני רוצה את ג'יל. אני רוצה ליצור משהו חדש.
אבל היא כל כך כועסת. כל כך לא מאמינה. אני שומע בקול שלה כאב, כעס ומרמור על הזמן שגזלתי לה.
לקחת יאחריות, התנצלתי. אבל הנזק ההוא נעשה, והיא לא מאמינה יותר. היא עדיין אוהבת אותי אמרה לי, אבל איך לעזאזאל הופכים את זה חזרה לקשר, זה אני לא יודעת.
היא חיה עם הצלם שמסתבר שהוא בתחום שלה, פינטק, והצילום זה רק תחביב. היא רצה בבוקר עם בנו בן ה-12. בקשר טוב עם גרושתו, חיה על הים ועוברת יחד איתו תקופה כלכלית קשה שפגעה בענף.
למה אני רוצה לשלוף אותה מכל זה ולאן בדיוק?
אני שומע בקול שלה שזה לא מה שהיא מחפשת. היא לא רוצה שוב פעם להעביר שנים במשפחה קתולית, ספרדית, ללא הומור, וללא החום של משפחה יהודית. ג'יל כל כך חמה וכל כך אבודה בעולם הנוכרי הזה. האם זה דיל ברייקר עבורה? לא ברור אבל אני שומע שזה לא מה שהלב שלה רוצה. האם זה אני? היא לא בטוחה. עבר בינינו הרבה והיא לא יודעת לאן היא הולכת. היא לא עומדת לקפוץ איתי לשום מקום כל עוד אני לא בתהליכי פרידה. מסובך. הרבה יותר ממלפני חמישה חודשים. אוי כמה שזה מתסכל. ביקשתי ממנה שני דברים לפי שאנחנו מתנתקים. לשמוע בקול שהיא אוהבת אותי, ושתבוא לפסטיבל הקולנוע בו מציד הזרט.
אני אוהבת אותך ... אמרה בקול הפעמונים שלה ( יש לה קול כל כך יפה ורדיופוני, הייתה יכולה להיות קריינית) ואני לא יודעת אם אגיע. היא עדיין כועסת ופגועה על מה שהיה בקיץ. על תחושת הנטישה שהעברתי אותה. על כך שהגיע לקצה. שפוצצתי לה את החיים. היא צעקה את זה. ביקשה שלא אקטע אותה, תן לי להוציא מה שיש לי בתוך החזה. מסכנה שלי, כמה כאב יצא ממנה הבוקר. כמה כעס.
האם זה הפיך? האם אפשר לבנות את האמון חזרה שאלתי.
היא לא יודעת. מה אתה רוצה ממני? שאלה אותי.
אני רוצה שתאמיני שאת ואני עדיין אפשרי.
היא אמרה הייתי רוצה אבל אני לא יודעת יותר את האיך. מסובך, כי כלכלית שנינו שבורים אז איך זה יקרה אני עדיין לא יודע. אבל אני כל כך רוצה עוד ניסיון איתה. אפילו כשדיברה בהשלמה שתצטרך לעזוב את הגבר הנוכחי, שהיא לא אוהבת אבל מכירה תודה שאסף אותה מהריצפה כשעזבתי אותה. הוא דאג לה ושמר עליה ונתן לה להרגיש שייכת. כל הדברים שנכשלתי בהם ולא חשוב כרגע למה ומה הניע אותי. בשורה התחתונה עשיתי לה מאד רע והלוואי אמרה שלא הייתי מחכה לך כשאיחרת לדייט. אני חייב להגיד שלהרגיש הרע והמרושע בקשר הזה איתה הוא דבר קשה שבא ללמד אותי שגם כשאני מרגיש צודק ונכון ייתכן מאד שההפך הוא הנכון. אני ביקשתי לשמור על שלמות הבית, הרגשתי שאין לי את הכלים לצאת לדרך עם ג'יל וחזרתי לבסיס שלי. אבל בדרך הפקרתי את אהבת חיי. ככה אני מרגיש כלפיה, וככה גם אמרתי לה היום. את אהבת חיי, אותך אני רוצה לאישה, ואני אעשה כל מה שאוכל כדי שכל יום שבכית עלינו נהפוך לעשרה ימים של צחוק הפעמונים שלך. האם למילים שלי יש כיסוי? האם לכוונות שלי יש רגליים? זה הזמן לעשות ולא לדבר.

תודה על התובנות החדות שלך לב שומע. אני מסכים עם חלק מהדברים, ובהחלט לוקח לתשומת ליבי. בהזדמנות זו רוצה לאחל לך החלמה מלאה ואריכות ימים!
אז ככה, כן- כלוב זהב היא מילת מפתח. האם כשפתחתי את הדף הייתי מודע לכך? לא חושב. הכלוב התגלה תוך כדי תנועה, והזהב היה שם תמיד, יש לו תפקיד. למשוך את העין, ולהשאיר אותך שם בפנים. כי מה כבר יותר שווה מזהב?
היא כן מילת מפתח מאחר והכלוב מסמל את הסירוס המתמשך שלי כשבחרתי לא ממש ביודעין להצטרף למשפחה שלא בהכרח רואה את טובתי ואת רחשי נפשי. אם בהתחלה נישאתי על גלי ההתלהבות שבהשתלבותי בעסק מכניס כל כך ומאפשר כל כך, עד מהרה הבנתי שיש דרג ויש זרג. מידורים, שקרים, כיסויים ועוד מרעין ומבישין שהפכו ברבות השנים את המקום הזה למאוס ומתואב. אפילו שזוהי הבאר שממנה אנחנו שותים. השבוע, המנהל שניהל את העסק עבור חמי נפטר. בסך הכל בן 47. ניתוח שהסתבך והוא כבר לא יצא מזה. השאיר 4 ילדים אחריו. נתן 25 שנה מחייו לחמי. כל כך הרבה זמן הוא העביר שם בין הקירות שנראה לי בסופו של דבר זה גם מה שהרג אותו. המקום הזה. התחילה לו באיזה שהוא שלב פריחה נוראית בראש, וזה גרר כל מיני סיבוכים עד שהיה צריך לנתח. ניתוח שממנו לא יצא. טראגי. היה בחור עדין שאיזן את הטמפרמנט הסוער של חמי. כמובן שנקרתי לדגל, הרי אני מכיר טוב את העסק ואני טפל היטב בכל מה שקשור למכירות ולניהול ההזמנות. יחד עם גיסי שהגיע מהמזרח אנחנו משתלטים על העניינים. זוהי הזדמנות לנער עסק שמזמן מזמן נמצא בשקיעה ( אני כבר לא שם 3-4 שנים) עברתי לנהל עסק אחר בתחום אחר בשטח אחד המבנים של חמי. כן, אני לא יוצא מהלופ הזה...
אז ערכי בשוק העבדים עלה. צריך אותו. עכשיו ברור שזה לא עבודת חלומותי, אבל כסף צריך. וכבר התחילו כל מיני הקומבינות של נשלם מהרווחים בסוף השנה, רק כשעכשיו נמצא מולם מישהו שיכול להעביר סדנה בחשיפת נוכלים. מעט קפקאי המצב הזה.
איך שקיבלתי את המשימה להצלת העסק כתבתי לג'יל שזה הזמן. עכשיו אפשר לקחת דירה יחד. יש את האיך. אבל ג'יל בפניקה רק מלחשוב על זה, רק ההצעה הזו נשמעת כמו משהו שרק ישראלי יכול להציע. הרי היא עומדת לגור עם מישהו, לא יצאנו כבר הרבה חודשים, ריסקתי את ליבה ועכשיו היא אמורה לקפוץ לפקודת היום? זה לא עובד ככה. אבל נסייתי ביודעין שכשתעבור לגור עם הצלם, הסיכויים שהדברים בינינו יחזרו קטנים. בתרבות האמריקאית הדברים הרבה יותר מוסדרים, לא תזזיתיים. פועלים עם הראש, הלב רק בא לראות שזה מתאים לו. והראש של ג'יל אומר, מה פתאום. לא התגרשת? יש עדיין דלת פתוחה? הכל בדיבורים עדיין? אני אחכה, לא תודה. ואיפה היא תחכה? אצל החבר. ממש תענוג.
אבל זה מהלך העניינים הנכון, הודיתי אחרי שסירבה ואמרה - אני אבוא איתך. אותך אני אוהבת, מהצלם אכפת לי עמוקות. הוא ידע שתחזור בשבילי, הוא צפה את זה.
בבית, אשתי בעלת חוש ריח כשל כלב ציד, מריחה מהלך עזיבה, ולכן היא בברירת המחדל ומתנהלת בהתנהגות המופתית שלה. מתעניינת, שואלת, עושה לייקים לפוסטים - בנאדם חדש. כמה זמן זה יחזיק? מניסיון יש לזה פג תוקף קצר...
הלוחות הטקטוניים זזים, יש תזוזות כבירות ורוח של שינוי באוויר. אצלי התגבשה המחשבה שאושר זוגי, שמחת וחדוות הזוגיות לא תהייה לי עם אשתי, ואני לא מוכן לוותר על החלק הזה בחיים עדיין. גם לא במחיר הגבוה של גירושים וסכנה ממשית למקור ההכנסה שלי - הרי אני עובד אצל אביה שיכול להיות קריזיונר. אבל קריזיונר חכם, כזה שמשיג מה שהוא רוצה בגלל הקריזה. אבל כל הפחדים הללו של מה יהיה אם - נדחקים הצידה כשאני חושב על ג'יל ועל מה שיכול להיות לנו יחד. במציאות, לא בפנטזיה. אני פתאום מבין כמה כל השנים הללו אותו חום אנושי, אכפתיות, הומור, התלהבות מהחיים עצמם, סקרנות - כל אלו לא היו שם. לא הייתה הזמנה, או רצון להצטרף. מעין מדבר ציה יבש ושטוח שבא לידי ביטוי שמיטה קרה ללא החלפות נוזלים. אז ישנה החלטה, כאן אני אקבל את אותו הדבר, אני אוכל לכתוב לכם עוד תשע שנים כמה שמרגיש לי שעוד שנייה אני אקבל איזה עצם. איזו בוחטה. שאלתם האם אני מכיר את המושג גז לייט? אני חי עם מקימי חברת אמישראגז - גז לייטרים מקצוענים. טוב, אז מכאן צריך לצאת זה ברור. זהו כלוב, והזהב על הזין שלי כרגע.
צריך תוכנית, יש כאן שני ילדים שראו אותי חוזר לפני חמישה חודשים אחרי שנתייםבחוץ, ועכשיו עוד פעם אקום ואלך? הפעם הקומוניקציה חייבת להיות בשיא. כן, אני שם לב שאני מסתיר דברים. אני לא לגמרי כנה. אני כבנאדם מאד מאד ישר. אבל הנה, גם אתן תפסתן אותי לא מותן את כל התמונה. גם כשחזרתי הביתה, לא שיתפי את אשתי במהלך העניינים. לא למה לצפות וכו'. גם ען ג'יל, כשמיסמסתי לא נתתי לה מספיק קונטקסט. השארתי אותה בערפל. כאילו אם אני לא אומר משהו אז אין לו תוקף. אבל לא הפעם. הפעם אני נותן לאמת לשאת אותי. כשדיברתי עם אשתי למה אני אוצה לעזוב אותה ולפרק את החבילה - דיברתי על דברים קונקרטיים כמו לא להרגיש נאהב, לא להיות מסוגל להרגיש חלק, שייך, בבית. אחת החברות הטובות שלה אמרה לי שהיא מאד מעריכה אותי. ככה זה בדיוק מרגיש ביום טוב.
חזרה לג'יל - משהו ביום יוציים האחרונים התרכך אצלה. היא רוצה אותי, אבל גם חוששת. אתה השיברון לה הכי נורא שהיה לי אמרה לי אתמול. כמה עצוב ומיותר. האם אפשר בכלל לתקן לב שבור. יש בה לא מעט כעס עלי עדיין. יש לי עוד עבודה. יכול להיות שאני מזוכיסט כמו שאבא שלי טוען. למה אתה נתקע על בחורה אחת כל כך הרבה זמן? היא לא איתך, גזגז.
אבל היא כן, ואיכשהו אני מפנטז שהיא תבוא לפסטיבל הסרטים שיהיה כאן אוטוטו עם הסרט שאני כתבתי. אני מפנטז עליה מגיע לראות את ההקרנה, ואיך אני משחיל לכיס שלה כרטיס לחדר במלון, ונפגש איתה ללילה סוער ללא גבולות בה כל האנרגיה הרעה מתמוססת. אוי כמה שהחיים האלה יכולים להיות יפים.
אבל הזמן לפנטזיה הוא לא עכשיו. עכשיו צריך משנה סדורה איך מגיעים למצב שבו כל הגורמים עובדים עבור טובת האחר כפי שהיו עובדים עבור טובתם.

המשך יבוא

לב שומע, זה היה ממש מועיל לקרוא אותך ולהבין את הדינמיקה. משהו הרגיש לי לא נוח, כמו שמישהו קצת משחק בי ובאחרות, ועכשיו אני מבינה מה זה ויותר קל לי ללכת מזה. תודה רבה.
ציפור, אני מאחלת לך כל מה שלבך מבקש. הייה שלום ובחופש מכל מה שמכביד עליך. אני מציעה לקרוא טוב טוב את לב שומע כי לדעתי היא עלתה על כמה נקודות שעומדות לך לרועץ בכל היחסים שלך עם נשים ואולי גם מעבר.

ועוד משהו בעניין הכלכלי. לדעתי החשש שמתבטא במשפט "מבחינה כלכלית אין לי מה להציע" זה החשש - מה יקרה אם תהיו רק שניכם? מה אם תחיו בצניעות ובפשטות, בבית שיש בו אהבה, זוגיות חדשה, ושום דבר מעבר? האם זה יספיק?
איך יהיה הקשר עם ג'יל בלי הדירה היפה ליד המרינה, בלי לצאת למסעדות וסטנדאפ, בלי בגדים יקרים ורהיטי פאר, חופשות מפנקות באיטליה ומפגשים תכופים עם אנשים רמי מעלה.
אולי בלי כל אלו תהיו חשופים מדי, תראו אחד את השניה כפי שאתם באמת, וזה יהיה יותר מדי? או לא מספיק?}

הממ. אני לא מחליטה בשבילך את מי אתה אוהב. אני מגיבה לפי הדברים שאתה כותב ואני קוראת כאן, לפי תיאור המעשים והמחשבות שלך. אני מגיבה לטקסט ולא לך כבן אדם (כי אנחנו לא מכירים...), ובין השורות זה מה שאני קוראת. אני בטוחה שיש בך אהבה אליה ושאתה מוצא בה הרבה תכונות מושכות, יחד עם זאת זה נראה שאתה לא באמת רוצה להיות איתה, אלא משתמש בה בזמן הזה בשימוש מאד נוח. היא הפכה לפנטזיה לא ממומשת, דבר שמגביר את האהבה והתשוקה ומטשטש כל אלמנט מציאותי שהיה בקשר. והפנטזיה הזו עוזרת לך להמשיך להיות תקוע במקום שאתה נמצא בו, כי היא נותנת לך אשלייה של רומן סוער, של תשוקה ואהבה בלי הצורך לעשות מעשה ולשנות את מצבך, בלי להתחייב לשום דבר.
לב שומע התייחסה למצב הכלכלי בתור חידה עמוקה או חתיכת פאזל חסרה, אני נוטה לחשוב שאם לא שיתפת בזה עד עכשיו כנראה שזה לא לב העניין. בכל מקרה אנשים מתחילים מאפס כל הזמן, הילדים שלך מסודרים כלכלית, וכגבר פנוי אין סיבה שלא תצא מהבית ותשכור איזו דירה זולה ותעבור לגור עם ג'יל עוד היום, בדיוק כמו צעירים רבים שאין הממון בכיסם. זה לא שפאר ועושר הם תנאי לזוגיות מוצלחת (מי כמוך יודע).

אם אתה מתעקש לעשות את הדברים בקצב שלך, אז תניח לה ואל תאיים ב"אני לא יכול לשמור את המקום הזה בלב שלי". אהבה זה גם ככה לא דבר נשלט. אם אתה אוהב אתה אוהב, אם לא אז לא, וזה לא קשור למקום ששומרים. אתה אומר שכלכלית אין לך מה להציע לה אבל זה לא מה שהיא מחפשת אצלך. היא מחפשת קשר אמיתי עם מחויבות וילדים וכנראה זה מה שאתה לא יכול להציע לה.
דבר שבלט לי מאד בדבריך היא שג'יל היא בחורה רגישה מאד ואובדנית, הטריגר שלה הוא סיום של מערכות יחסים, ואתה מטרגר אותה כל הזמן. לא נראה לי שאתה מבין את עומק הכאב שלה ואת עומק האהבה שלה. היא מבחינתה פשוט רוצה להיות איתך. אבל עבורך זה כרוך בכל מיני תנאים ומשא-מתנים, אולי-ים והיסוסים. אולי אתה אוהב אותה בדרכך, אבל לא כמו שהיא אוהבת אותך; ולדעתי בסופו של דבר אם תהיה פנוי וחופשי ממגבלות, לא תבחר להתמסד בקשר איתה.

ציפור, אני מבינה שקלטתי נכון.

יש לי עצה בשבילך: אני כנראה לא אהיה פה לאורך זמן כדי לתמוך.
והמצב שאתה מתאר בקצת משפטים בפוסט האחרון מאוד מורכב ודורש תמיכה.

בעקבות קריאה של שנים בדף שלך, אני מרגישה תבנית מסויימת של שיח, שעכשיו מתרחשת כלפי לאורה:
אתה רוצה תמיכה ועצות. אתה הכי רוצה שבעולם. לכן אתה משתף כאן.
בשיתוף כאן, אתה מציג רק חלק מהתמונה, ולאו דווקא את החלק הכי מרכזי, הכי בליבת העניין. משיקולים שונים, יש דברים שאתה מעוניין לשמור קרוב לחזה. לא למהר לשתף בהם.
אתה מקבל כאן כל מיני תגובות ועצות שרלבנטיים לחלק שאותו כן שיתפת. חלקם מחמיאים לך וחלק פחות, חלקם אתה מרגיש שעוזרים לך מיידית וחלק לא, חלק אתה חש אינטואיטיבית שאפילו שפחות נוח לך לשמוע אותם, לטווח ארוך יעזור לך לשמור את העצות והתובנות הללו בכיס.
כדי לתחזק את המשך הזרימה של התובנות והעצות, אתה מחזק את ההתנהגויות שאתה רוצה לקבל - מודה, מחמיא, אומר שזה עוזר לך.
ואז פתאום כשבא מישהו שמרגיש לך שמבין טיפה יותר לעומק, או כשלא נוח לך עם אמירה מסויימת ויש מספיק מקשיבות אחרות, אתה מסביר ש"רבותי, לא הבנתם" ומוסיף מידע מאוד קריטי שלא היה שם מלכתחילה, ומסביר לקהל הצופות שהן פספסו מההתחלה בפרשנות שלהן.

ואז אתה נלכד בתוך החידות של עצמך.
לא סיפרת, אז המגיבות והתומכות כאן לא ידעו.
לא סיפרת את החלק הכי חשוב, אז השארת את הסיפור שלך אניגמטי, להן וגם לך.
רצית שיתייחסו רק ל"בינו לבינה" בלי לשתף את הכסף, החלק ההשרדותי שאולי החזיק אותך בביצים, והנה.. שנים אתה מתייעץ כאן על הבעייה הלא נכונה.

צורת הכתיבה הזו, של "גבירותי פספסתן", משאירה את הכוח אצלך, את הכוח לעשות הצגה של מי היא הפותרת נכונה ומי ענתה תשובה שגוייה לחידה,
חידה שאתה לוכד את עצמך בתוכה ככה שהסיפור שלך לא מובן מספיק גם לעצמך, ובאופן שמחבל מראש בסיכוי לקבל ייעוץ מוצלח.

במקרה עברתי כאן למרות שהרבה זמן לא נכנסתי לאתר, במקרה (או לא) אני עוברת עכשיו מסע עם תבנית דומה לגבי חידות שמעסיקות אותי, לכן ניחשתי נכונה.

אבל חבל עליך.
כל פעם כזאת של גיוס אמפתיה, תובנות ועצות לשאלה שהיא לא השאלה הנכונה ולא המרכזית, מדלדלת את משאבי ההתמודדות שלך עצמך, חוצמזה שהיא משאירה את קוראות הדף בתחושה של מטומטמות.
מה אמורה להרגיש מישהי שתעבור כאן, שתמכה בך מאוד, כשהיא תעבור כאן ותראה את הפוסט האחרון?
וכשהיא תרגיש מטומטמת, גם אתה נחלש. כי גייסת משאבים חברתיים לשאלה הלא נכונה, וסמאת את עיני עצמך.

הפתרון לחידה לעניות דעתי נמצא כבר בהודעה הראשונה שלך כאן בדף.
מערכת יחסים תקועה כאשר מה שמציק לך הוא בעיקר הפער בין המדדים של החיים של נוחות כלכלית ורווחה רבה שאמורים היו לאפשר משהו צומח ומתפתח, ואתה לא מבין למה זה לא קורה.

אז עכשיו כולנו מבינות יחד איתך.

מאחלת לך שתקבל את כל התמיכה שאתה זקוק לה, ושתפוצץ בעדינות את בלוני האשלייה העצמית שמבלבלים אותך ולא מאפשרים לך להקשיב לעצמך. בהצלחה!!!

לאורה, לא ראיתי. ניחשתי ניחוש מושכל על בסיס סימנים מסויימים.
לאחרונה הבנתי מתוך דברים שאני עוברת שיש סימנים שניתוח שלהם מביא למסקנה ברורה וסיבתית, מה גרם למה.
ויש סימנים שהם כמו חידה, כמו עקבות של משהו הרבה יותר רחב וגדול. סימנים שלא מתפרשים בדרכים הרגילות, והדרך היחידה להבין אותם היא להבין שמישהו יצר את החידה הזאת, לנסות להתחקות אחר הדפוסים שייצרו את התבנית החידתית ולשאול את עצמי, איזה חלק משלם יותר גדול יש מצב שאני רואה כאן.

חוויתי את זה על עצמי דרך התמודדות עם משברי בריאותי שהכלים של רפואה מערבית פשוט לא יכולים לתרום לו. אז נאלצתי לבד.

זו דרך די מסוכנת ובעייתית, לנסות לנחש את השלם דרך עקבות מאוד מזעריים.

אבל כאן כנראה קלעתי.

אני שמחה שהדברים שכתבתי אולי היו רלבנטיים לך ציפור.

אני קורא אתכם.ן כמובן. כל מילה..
אז ככה. הפוסט האחרון נכתב כזרם תודעה לא מפולטר מתוך כאב וסערת רגשות. הוא משקף את התסכול העצום שבו חיי התנהלו מתוך תודעת פחד, חשש והפסד. את כל הנושא הכלכלי ויחסי הכוחות הסתרתי במכוון ומעולם לא שיתפתי בדף מתוך רצון שהשיפוט מכם יגיע מתוך מהלך העניינים שבינו לבינה. אבל הקונטקסט חשוב, חשוב מאד. קרל מרכס היה מתרעם על ההחלטה הספרותית שלי להסתיר מידע כה קריטי, אבל את זה השארתי לסוף. כמו חתיכת פאזל חסרה שנותנת עכשיו את תמונת העולם השלמה.
צודקת לאורה שאומרת שההחלטות שלי הובילו אותי להיכן שאני. ההחלטות להיכנס לעסק משפחתי עם הבטחות בעלמא, לא לחתום על חוזה עבודה מסודר, להמשיך לעבוד באותם תנאים כל כך הרבה שנים בלי לייצר אלטרנטיבות. כשאשתי הלכה לה עם קיי הייתי על גרין קארד שקשור לעובדת היותה אזרחית אמריקאית. אם הייתי חותך אז, הייתי מאבד את הסטטוס שלי ומסכן את ההישארות שלי בארה״ב ואת קרבתי לילדים. באחד הריבים שלנו אז זרקה לי אשתי שאם אני ארים עליה את הקול עוד פעם אני אראה את הילדים בסקייפ. זה שיתק אותי והעדפתי לבלוע ולכתוב לכם במקום ללכת לעורך דין.
אני חושב שהתנהגתי בזהירות גדולה מדי לאורך השנים ולא רציתי לשרוף גשרים, אבל כשחמי סוף סוף בשנתי ה-14 הציע לי עשרים אחוז בעסק שמגלגל מאות רבות של אלפים ובסוף השנה אמר שלא נשאר כסף בחברה ידעתי שאני אמשיך להיות מנוצל כל עוד אני שם. יש לו שם של אדם שמסבן ומנכל, גז לייטינג זה הלחם והחמאה. אשתי במובנים רבים היא חלק מהמערכת הזו ששומרת היטב את הקלפים צמוד לחזה, חשאיות ושליטה מלאה בפיננסים. על פיה יישק דבר, אבל לא באמת. על פי אביה יישק דבר. שנה וארבעה חודשים בתוך הרומן עם קיי, יום למחרת סוף שנת הלימודים כזכור פוצצתי את הסיפור וכולם הבינו שאני רציני. רק אז אבא שלה הגיע באמצע הלילה ואמר עד כאן, לא תראי ממני שקל אם את לא מסיימת את הרומן. וכך הוא הסתיים. זה מעוות אני יודע. מדובר באנשים בוגרים אבל בערבון מוגבל כל עוד היד שמאכילה איננה שלך.

לגבי הנחרצות שלך לאורה על את מי אני אוהב או לא. אני מקבל כל ביקורת באהבה אבל מעט צניעות ופחות נחרצות בבקשה בקביעות שלך מה מתחולל בלב שלי.
הדברים יותר מורכבים ממה שהם על פניו. כשיצאתי עם ג׳יל הכימיה והתקשורת הגיעו מהר מאד לרמות גבוהות מאד. בת דודה שלי שיצאנו איתה יחד להופעה אמרה לי כמתבוננת מהצד שנראה כאילו אנחנו שנים יחד. הקטע טוב. יש לי עם ג׳יל תקשורת מילולית וא-מילולית מעולה. אנחנו על אותו גל, אמפתיים, סקרנים, חושניים, אנשי העולם הגדול. אבל ג׳יל פגשה אותי לפני שנה וחצי אחרי קטע עם שחקנית קנדית מהממת, והכניסה אג׳נדה של קשר על מלא הכל כולל הכל כשאני בצעדי הראשונים בחוץ. היא הייתה תובענית ובסופו של דבר כשהדברים לא קרו כמו שציפתה נכנסה לורטיגו, סחרור ומחשבות אובדניות. זה לא היה בשבילי וגרם לי להתרחק ולמסמס.
אבל היא לא יצאה לי מהראש. גם אחרי שנפרדנו לא רציתי להכיר נשים חדשות, והגעגועים אליה התגברו. לא חידשתי את הקשר כי פיננסית לא היה לי מה להציע לה, וסתם להיפגש ולפתח ציפיות לא היה לעניין. היא רוצה משפחה, בית. לא הייתי מסוגל לתת לה את זה במצבי, אבל ביותר מאופן אחד ראיתי אותה כמתאימה לפרק ב׳. טוב לנו ביחד, אנחנו נהנים מאותם דברים, ויש לה הומור משובח, היא חריפת מחשבה וכנה בצורה שובת לב. היא גם יפה מאד, נשית מאד, ואוהבת סקס כמוני. לא מפחדת לשבור טאבואים, להתנסות ולגלות אזורי עונג חדשים.
איכשהו זה התפספס כשהיינו יחד. אולי משהו עצר אותי ביודעי כמה היא רגישה. עצרתי את עצמי מלהעמיק את הקשר המיני - ח״א יודע ככה לפחות אני מפרש את זה.
ברגע שהחלה לצאת עם הצלם רציתי אותה יותר. ברגע שהפסיקה להיות זמינה, החשק התגבר. ברור לכולנו מה קורה פה.ֶ זה הרי מקסם השווא העתיק ביותר בספר החוקים של המשיכה.
אבל מה שקורה איתי בשבועיים וחצי האחרונים זה חסר פרופורציה. לא עריצות הקורבן וכל מיני מסקנות שלא נשמעות לי נכונות. אני כן רוצה שתהייה מאושרת, שזה יהיה עם הצלם מצידי. אבל היא מאותתת לי שזה לא זה. היא אומרת לא הייתה ברירה. היא רוצה להיות עם יהודי, והנה היא עוד פעם חוגגת כריסטמס עם עץ אשוח ולא חנוכה. איפה טעתה?
אלו דברים שפורטים לי על המיתרים. כשאני חושב על אישה שאני רוצה ללכת לישון איתה ולהתעורר איתה בבוקר סו היא. כשאני חושב על אישה שאני רוצה להתייעץ איתה זו היא. אישה שאני רוצה להראות לחברים שלי זה היא. אישה שאני מוכן לעזוב את הבית שלי פעם נוספת עבורה זו היא. לקום בשתיים בבוקר ולכתוב לה מכתבי זימה, זו היא.
נסעתי אליה היום. לא התראינו חודשים רבים. היא תוך כמה ימים עוברת לגור רשמית אצל הצלם. הכלבים שלה כבר שם.
נכנסתי אליה לדירה. התחבקנו ארוכות. נשקתי לה נשיקה עוצמתית משני צידי הצוואר והתיישבנו לדבר. היא יזמה את המפגש.
את אוהבת אותו ? שאלתי אותה.
שתיקה.
הם כבר שמונה חודשים בקשר. הוא הכיר אותה לחברים ולמשפחה. לכרטיס, בנו בן ה-13. לגרושתו. היא עמוק בחייו. הוא לימד אותה לגלוש בים. הוא היה מוכן עבורה. אתה ממש לא.
היא עוד אוהבת אותי הודתה. זה לא עבר לה.
אמרתי לה שאני כבר שלושה שבועות צל של עצמי, כי הבנתי מה היה לי ביד, ומה אני עומד לאבד. רק עכשיו לצערי.
מה אתה מציע?
אמרתי לה שאני אצא מהבית ואקח לנו מקום. שנבנה לנו את הקן שלנו.
אתה רק מדבר אמרה. עוד לא התחלת גישור. על מה אנחנו בכלל מדברים? זה הכל בכוונות ומעט מאד מעשים קונקרטיים.
קל לך לדבר אמרתי.
התנשקנו ארוכות לפני שעזבתי. אמרתי לה שלא אוכל להחזיק עבורה יותר את המקום הזה בלב כשתעבור לגור איתו. זה כבד עלי.
כאילו יש לה ברירה. היא מאחרת בשכד שלושה חודשים. אבא על ערש דווי. זה הזמן הכי גרוע בשבילי לשינויים שגם ככה מרגישים לי שנעשים בחופזה, ולא כתהליך מבורר. יש לך עוד דרך ארוכה, למה לגרור אותי לתוך זה. לא הייתה לי תשובה טובה. זו אחריות גדולה מאד. אבל כזו שאני רוצה בה.
המשך יבוא

לא הבנתי. איפה את רואה בסיפור שלו גזלייט? את יכולה לדבר על אשלייה, על הבטחות חסרות כיסוי, אולי אפילו להגיד מילים כמו שקר או מרמה (לא שהייתי מרחיקה לכת עד שם), אבל גזלייט? שיבוש מכוון של תחושת המציאות של הזולת?

אני מכירה את המונח. זה סיפור חיי. בשימוש העכשווי, זה מתייחס גם למצבים שהם מעין אונס של התודעה, פגיעה בביטחון של שיפוט המציאות. בדיוק מה שכתבת. ועוד גוונים על הספקטרום. למשל כמו שכתבת תחושה של "זה לא קרה" כי לא יכול להיות שזה קרה, כשאתה יודע בוודאות שזה קרה.

אני בעיקר מכוונת לשאול, האם יתכן שהסיפור של הכסף הוא רובד עוד יותר עמוק ועתיק ומחזיק. לא זוכרת ציפור ששיתפת פה בעבר על חמיך ועל המקום שלו בחייך, אולי אני מפספסת.

גזלייטינג זה לא אשליה במובן הפשוט של המילה. המונח לקוח מסרט שבו גבר מכחיש את כל הדברים שאשתו מתעקשת שקרו (למשל, שאורות הגז נדלקו, מכאן שם הסרט) וכך משכנע אותה שהיא משוגעת. הוא עושה את זה בכוונה כדי לערער את שפיותה. כיום המונח הזה מתייחס לאנשים שמכחישים את מעשיהם, במסגרת התנהגות מתעללת שתפקידה לערער את בטחונו העצמי של הקורבן. למשל אם מישהו היכה את אשתו, או אמר לה הערה עוקצנית, והיא מתייחסת לזה אח"כ, הוא יגיד שדבר מזה לא קרה והכל בדמיון שלה.

מסכימה עם מה שכתבו לך. אבל רואה פה עוד נקודה. המלים "כלוב זהב" מרגישות לי כמו נקודת מפתח. סליחה שאני לא מסוגלת כרגע לקרוא את כל הדף אחורה ולא זוכרת הכל. מכיר את המונח גזלייט?
נרקסיסטיות אתה מכיר. ציינת את זה.
יש מצב שזה הסיפור שלך, גזלייט? אשלייה?
שמישהו גיזלט אותך, על דבר הישרדותי כמו כסף, דחק בך להיכנס לכלוב זהב, ומשם אתה כבר המשכת הלאה וגזלטת את עצמך?
כי המרחק הזה, התחושה שזה רק להושיט יד ולגעת - זה כל כך קרוב, הדבר שאתה רוצה בו, ולכאורה נגיש, ואז אתה מושיט יד ומגלה חוסר נגישות (אשתך לא רוצה אותך) ואז הלאה והלאה, הדבר הזה שעוד שנייה אתה נוגע ואתה שם אבל אף פעם זה לא קורה, האופק כל הזמן זז קדימה, אי אפשר באמת לגעת בו?
אם זה זה, אז זה זה.
מסכימה עם אלה שכתבו לך שזה ממש לא תפקידו של אבא להתערב בחיי המין של הבת שלו.
וגם שזה מה שאתה עושה לג'ייל, מעמיד את עצמך במקום שהוא אשלייה עבורה.
אבל.. יכול להיות שזה הסיפור?? שהורעלת, ומאז אתה מרעיל את עצמך? ואחרי שיצאת בכח מהכלוב, ממשיך לפעמים ליצור אשלייה - כלפי עצמך או כלפי ג'ייל??
יכול להיות שהמין שאשתך לא נתנה לך הוא בעצם רק אילוסטרציה על הנושא המרכזי, הכסף שאבא שלה לא נתן לך והשאיר אותך קשור אליו, בגלל אלמנט האשלייה וכלוב הזהב?
סימן שיכול לתת לך אינדיקציה ראשונית - מה מרגיש לך אינטואיטיבית יותר ליבתי, ומה מרגיש לך יותר בעטיפה החיצונית של העניין, המין שלא קיבלת או הכסף שנדמה היה שתקבל ובסוף לא?? מה יותר כלוב זהב? מה יותר סוגר אותך מבפנים?

הססתי כמה ימים אם ואיך להגיב, האם אצליח להיות מספיק עדינה אך ברורה? לאורה ויערה, הוצאתן לי את המילים מהפה.

אני במכוון מתרחקת מדיבור ישיר, אם זה לא ברור, כי כשאני כותבת אותה התגובה היא שאני לא מבינה את המצב.

הסיפור של רחל ועקיבא מאוד מתאים פה. אגדה או עובדה היסטורית- לא חשוב.
נערה ארסטוקרטית שעוזבת הכל למען אהובה המבוגר, העני והבור, ודוחפת אותו בכח אהבתה ואמונתה ביכולתו (שהיא מזהה למרות חיצוניותו) לממש את היכולת הזאת ולהפוך לחכם החשוב של תקופתו (לכל הפחות, קטונתי מלשפוט). וכח האהבה שלה לא התחשב במעמד, כסף, מוסכמות חברתיות.


זאת את יערה היקרה שלנו? אני מזהה? אם כן שתדעי שאני חושבת עליך הרבה ושולחת לך ים של אהבה. אם זו לא את, קבלי חיבוק חם, וכדאי לך למצוא ניק אחר, כי זה מה שמקובל פה אם הניק תפוס ).

מסכימה עם לאורה. משהו בפוסט האחרון שלך גרם לי לחוות ייאוש מול המילים. כאילו לא זזת לשום מקום בתשע השנים האלה. זה פוסט של ילד, לא של גבר.

מאחר ואני בטוחה שכן זזת, והרבה, אני מציעה לך לקרוא את עצמך, להתנער מהילדותיות הזאת ולהתחיל להתנהל כמו מבוגר ובעיקר להפסיק לטרטר לנשים סביבך את המוח ולהאשים את כולם במה שלא עובד לך.

בהצלחה לך, אבל רחמים על ג'יל. אתה פשוט משחק בה. היא שמה את הקלפים על השולחן, היא מאוהבת בך ורוצה להקים אתך בית, ואתה משתמש בה בתור אביזר לאגו שלך. אין לך שום כוונה להקים איתה משפחה, ואתה גם לא אוהב אותה באמת, אתה אוהב את האהבה שלה אליך. אתה מתנהג בדיוק כמו שאשתך התנהגה אליך במשך כל השנים האלה ומפתה אותה במקסם שווא שקל לה ליפול אליו בתקווה שהפעם זה אמיתי.

"רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט."
" כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות."

אתה רציני? באמת כתבת את שתי הפסקאות האלה באותו פוסט? לך מותר לתת אולטימטום ולא להיות בק אפ, אבל כשהיא מבקשת את אותו הדבר, הופ, יש אילוצים גברת, ולמה שאתגמש.
זה שיש לך קשיים לא הופך אותך למרכז העולם. תפסיק להרוס לבחורה את החיים ושחרר אותה לחיות ולהגשים את חלומותיה בדיוק כפי שאתה רוצה להגשים את שלך. כל רודן חושב על עצמו כעל קורבן.

לגבי הסיפור עם חמך, נשמע לי שאתה סתם מחפש את מי להאשים. הבעיה היא לא כסף ואף פעם לא היתה, היו לך חסכונות ואתה הימרת עליהם בידיעה צלולה שהמשמעות של הפסד תהיה לוותר על העצמאות והזיונים שכביכול כה חשובים לך, ולחזור לגור עם אשתך. זו היתה בחירה שלך! אם לא היה לך לאן לחזור לא היית מהמר.
אתה מספר סיפור, הוא העסקן החמדן שמתעשר ממך, התסריטאי התפרן והמסכן. עשית עסקה עם השטן. יפה, הכל כדי לא לקחת אחריות על החיים והבחירות שלך. כסף בכלל לא קשור לסיבה שנשארת בקשר הזה כל השנים וזה לא מתפקידו של האב לאסור על בתו המבוגרת לנהל רומנים. זה לא התקופה הוויקטוריאנית פה.
אתה חוזר להיות הבכיין, חוזר להיות הקורבן של כולם, אם לא אשתך אז של אביה, אם לא של אביה אז של ג'יל. אלו הבחירות שלך שהביאו אותך לכאן, ואלו גם יוציאו אותך מכאן, בתקווה.

בהצלחה!!!

הימים הסוערים לא שככו. כאב הלב על ג'יל שכבר איננה בהישג יד, לא זמינה, עונה קצרות ונמרצות. חייה את חייה עם גבר חדש. וזה צורב. אוי כמה שזה צורב. לא היה לי מושג עד כמה זה יכול לכאוב. זו כמו צריבה של מדוזה, רק מבפנים. מה זה לעזאזאל? אי אפשר לישון עם זה, לקום עם זה זה כמו לקום עם משקולת חמש קילו על הראש. לצאת לעבודה, לקחת את הילדים, כל פעולה מלווה בכאב ובסבל. אני בתוך זה מעל לשבוע. הדבר היחידי שנותן פייט לצריבה זו הסיגריה. כאילו שאיפה מול צריבה. טקסט שלא נענה, וי אפור למשך 5-6 שעות, כל אלו רק מגבירים את צריבת המדוזה. השבוע עישנתי קופסה של מרלבורו ליום. זה מטורף. מה אני עושה? מתאבד לאיטי? ייסורי נפש על מישהי שאהבה כל כך חזק, שרצתה כל כך אותי אבל לא הייתי מוכן בשבילה. וכמה שהיא סבלה, הכאב שלי נשמע כאין וכאפס למה שהיא עברה, בשעה שהגיע למקום של כמעט נטילת חיים.
אתה מזוכיסט אומר לי אבא שלי "הרגיש" - יש מיליון בחורות. יאללה, צא מזה היא עם מישהו חדש. שחרר. קל לו לדבר. מי בכלל רוצה את המיליון בחורות הללו. רק אותה יש לי בראש. וכל זה קורה כשאני שוכב במיטה יחד עם אשתי. תשע שנים אני כותב כאן, ותשע שנים האישה הזו איננה האישה שלי. ג'יל הייתה חצי שנה יותר אישה ממה שאשתי הייתה עבורי ב-16 שנים.
אילו הייתה סוגרת את הדלת, אילו הייתי יודע שהיא נמצאת עם גבר חייה.. אבל היא לא. המסרים הם כפולים, רק בחנוכה אמרה שתבוא לקמפינג שנסעתי אליו עם הייתה יודעת שזה ישנה את הסטטוס שלנו. או הכל או כלום. אני לא נכנסת איתך לסיפור בלי שאתה גרוש או מחוץ לבית. ברור, איזה עוד אפשרות קיימת?
ואז קרה מה שכבר שכחתי שאני יודע. גייסתי את כל כוחות הכתיבה שלי, את כל כישורי החיזור שלי והתחלתי להילחם. מה זה להילחם, זה לא מילה.
כתבתי לה מכתב שבו אני לוקח אחריות על איך שזנחתי אותה בגין הנסיבות הכלכליות. זה לא היה סתם מכתב, זו הייתה קינה, שירה, עם סיפור שנמתח על שלושה עמודים.
רבותיי, אני לא עצמאי כלכלית, והפיננסים בבית נשלטים על ידי אביה העשיר והנרקסיסט של אשתי. פה קבור הכלב. עכשיו אתם יודעים, אביה של אשתי הוא איש עסקים ובעל נכסים רבים. עבדתי עבורו 14 שנה, ממש כמו יעקב אבינו ולבן, יש אפילו מעט דמיון בין הדמויות והמעשה. 14 שנה שלא חסר לנו דבר, חוץ מהדבר עצמו. עצמאות כלכלית. למרות שעבדתי במרץ, הבאתי תוצאות ובניתי רשת שיווק ומכירות שגלגלה כספים רבים, הושארתי על אש קטנה, מחשש שאברח. שאתעצם. כמה שלא מחיתי, בעטתי צעקתי, קיבלתי הטבות בדרכים עקיפות. חופשות מפנקות, בתי ספר פרטיים לילדים, מכוניות יוקרתיות. אין דאגות כלכליות. זה המון. אבל זהו כלוב הזהב, אלו הם קורי העכביש שנטוו סביבי בשעה שישנתי. הגעתי לכאן על ויזת תייר, משכורת בלאי של עיתונאי ואיש תוכן שבקושי מתקיים בדירה שכורה עם שותפות בתל-אביב. פגשתי בחורה יפיפייה, דוקטור לפסיכולוגיה, דירה במרכז תל-אביב. התחברנו, אבל בעיקר סונוורתי. האבא ירושלמי כמוני. ההצעה שהגיעה, בוא לעשות כסף ולחיות חיי רווחה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. נשביתי, אמרתי ננסה, מה יקרה. חוויה. מקסימום שנה שנתיים חוזרים. והנה השנים עברו, האבא רק צבר עוד ועוד רכוש, מעסקאות רבות אותן ניהלתי, ואותנו השאיר שבעים ונשלטים. על פיו יישק דבר. כשעשיתי קולות רמים על רצוני לחזור חזרה לארץ התחיל הרומן עם קיי. האבא יכול היה לעצור את זה בשנייה, זה לקח לו שנה וארבעה חודשים. חלק מהילדים לא מדברים איתו. הוזהרתי על ידי נשותיו לשעבר. הוא סוציפאט. אמרתי איתי הוא לא ייתעסק. עסקה פאוסטיאנית עשיתי.
למזלי כישרון הכתיבה שלי התגלה לפני כמה שנים, והכתיבה הובילה אותי לחברת הפקות שמאמינה בי כשהסרט הראשון ( דוקומנטרי) מסתובב כאמור בפסטיבלים. הביקורות טובות והפרוייקטים החדשים מתחילים לזרום. אבל הכל כל כך יקר, וכדי לצאת מהבית ולהזמין לחיי אישה חדשה צריך יציבות כלכלית. הרבה כסף בעיר כזו. איזה סיכוי יש לי עם ג'יל שיוצאת עם צלם ספרדי עם בית יפה על הים? היא צריכה יציבות קודם כל. אבל משהו גורם לי להאמין שהיא בסופו של דבר תבחר ללכת עם הלב. לא עם החומר והנוחות אלא לאדם שאותו היא אוהבת ועמו היא רוצה להקים בית.
וכמו בכל תסריט טוב הגיע השבוע הקטליזטור. היא צריכה למצוא דירה. הכסף נגמר, הקריפטו לא מביא לה מספיק. אבא גוסס, בקיצור תיאור של סוף העולם. מצד אחד יש צלם ספרדי עם בית שמצטלם יפה לאינסאגראם. הפסקתי את המעקב, כי כמה עוד אפשר להתעלל בלב הזה. הצלם מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ובין הטקסטים אני מבין ממנה שמשהו עוד מקווה שיקרה בינינו כשייתאפשר.
את מכתב לקיחת האחריות ליווה מכתב מסוג שונה מאד, מכתב אירוטי. פנטזיה אישית שלי לעשות איתה. הימרתי על כל הקופה. הפנטזיה מתובלת במין מהסוג שמחרמן אותי יותר מכל. המילים נטפו זימה, ההורמונים בשמיים, התיאורים חיים ומפורטים. הרבה נוזלים אברים וצעצועים מעורבים בפנטזיה הזו. הכותרת הייתה "אש". היכן שהכל מתחיל. במיטה. בחיבור הפיזי, בכימיה, בהשתוקקות, בזימה. אני מתרגש אפילו עכשיו לכתוב את זה. עד כדי כך שמתי שם את הכל. וזה עבד. היא הגיבה. היא נהנתה. היא רצתה את זה. ולא קיבלה את זה. אולי פעם אחת, צל חיוור של מה שתיארתי. המוח הוא בהחלט האיבר הסקסי ביותר בגוף. הכל בא ונגמר שם. המשיכה שלי לג'יל הוגדרה כשבע. כרגע היא על 700. אני לא מפסיק לחשוב על עצמנו מזדיינים. וזו עכשיו השפה שלי איתה. היא מתכתבת יותר. עונה באריכות. היא נתפסה. חיכתה לעוד. יהיה עוד, אבל לאט לאט. מצאתי את עצמי אומר לה שעם יש עוד שבועיים, שלא תעבור אליו. אני אדאג לנו למקום. היא לא זרמה. זה נשמע לה מופרך. היא מסמסה. רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט. אתה מצב רגשי מאד זיהתה, אני לא בטוחה שאתה יודע מה אתה עושה. וזו האמת התחלתי להרגיש שאני יורד מהפסים, שלא באמת ידעתי איך תוך זמן קצר כל כך עם מצב כלכלי בעייתי אני יכול לארגן משהו כזה ולהזמין אותה אלי. הטקסטים והשיחות ממנה גברו, מעידים על הלחץ שבו היא נמצאת מצד אחד להבטיח לה את מקומה בחודש הבא, מצד שני לא לאבד אותי בגלל ההחלטה ההגיונית ביותר וזה לעבור עם הצלם.
נסוגתי. המציאות חזקה בסופו של דבר מכל דמיון. כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות.
בכלל כל הסיפור הזה עם ג'יל, עד כמה שאני אוהב את הבנאדם, לטוב או לרע יצא מזמן מכלל פרופורציה. לדעתי זה בכלל מה שג'יל מייצגת. מישהי שאוהבת אותי בשל מי שאני. שאוהבת להזדיין איתי. כן להזדיין כתבתי לה, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. יש מספיק זמן לעשות אהבה. והתנצלתי בפניה. לא זיינתי אותך כמו שצריך. היא שתקה. היא אוהבת יחסי נשלט שולט, זה מעורר אותה. השילוב של כאב ועונג..אתם מבינים..
הרעב המיני שלי כל כך קשה, אני רק עכשיו מבין עד הסוף מה עברתי כאן. עד כמה שנים על גבי שנים וויתרתי על מה שהוא צורך בסיסי של האדם. ב ס י ס י. טבעי. בריא. משמח. מעצים. כיף. מתדלק באנרגיות יצירתיות. במקום לזיין, אני מזיין לכם את המוח כבר תשע שנים. הבנתי השבוע שלא מעניין אותי מה. לא מעניין אותי איך. לא מעניין אותי האבא שלה, או הסבתא שלה. וסליחה ומחילה מילדי, גם הם לא שיקול כבר בעניין המאד מאד מהותי הזה שנקרא חיים ללא מין. חיים ללא אהבת אישה. אלא לא חיים. וכשהבנתי את זה סוף סוף, שהחיים שאני חי לא נקראים חיים יותר עבורי, המנהל של העסק של חמי נכנס לניתוח טפשי וכמעט איבד את חייו. אי ספיקת לב, אי ספיקת כלייה. נקראתי לדגל, אחרי כמה שנים טובות. צריך אותך, אחרת העסק מתמוטט. לא אידיאלי, אבל אני בעמדת כוח נדירה, ואני מתכוון לנצל את זה היטב היטב על מנת לצאת מכאן, והפעם לתמיד. אולי ג'יל היא רק קטליזטור, אולי ג'יל תבחר בצלם עם הבית על פני התסריטאי התפרן, כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שציפור חופש עומדת בקרוב מאד לפתוח את דלתו של כלוב הזהב לדרך חדשה. מי ייתן ואמצא ציפורה שתאהב אותי כפי שאני. ככה, בלי נוצות ותחפושות.
השיחה עם אשתי קרובה מא פעם. היא לא תהייה שיחת גישוש, זוהי השיחה שמודיע על כוונתי לצאת לדרך נפרדת ועל פירוק סופי של החבילה. בתקווה גישור יספיק. ייקח מה שייקח אני מכאן יוצא.
אחלו לי בהצלחה

ציפור, התעלם מהחשדנים. אני תמיד חושדת בחשדנים . מי שדובר אמת בדרך כלל לא חושד שממציאים לו סיפורים.
וברור שאתה מספר את עובדות חייך.

שמחה על התובנות שלך. הן מחזקות לי גם מה שכתבתי לך קודם. היא אישה שלא מחוברת לעצמה וזה מתכון לזוגיות מאתגרת במיוחד או סתם גרועה.

מסבה את תשומת לבך לשימוש מאוד תכוף במילות שייכות מול נשים. רעיון ששווה לך לנסוע ממנו כמה שיותר מהר, ובעיקר לפני שאתה מחפש את אשת שארית חייך.
אף אישה שהיית איתה עד היום לא היתה לשארית חייך ויש מצב שגם הבאה לא, וזה סבבה. לא יזיק לקבל את הריאליות של האפשרות הזו וזה יוריד ממך הרבה לחץ, שאתה שם על עצמך ומפעיל סביבך.

לא יורד לסוף דעתך. איפה אתה רואה חגיגה? היכן החריקות והצרימות בסיפור ? אני כותב כאן קרוב לעשור וזו הפעם הראשונה שאני נתקל בטענה של חוסר אוטנטיות. אנא פרט, כי סיקרנת. כל מילה שכתובה כאן קרתה והיא עובדה מוצקת. אמת שהדברים הם פרספקטיבה אישית שלי, אבל הכל כאן אמת לאמיתה. אני לא יכול מהסיבות המובנות לחשוף פרטים נוספים, אבל יש לי דברים טובים יותר בחיים מלספר סיפורי בדיות בפורום ישראלי. מה שכן סיקרנת אותי, כי אתה הראשון שטוען לפיקטיביות. אני מקבל את זה שהסיפור עם ג׳יל וראשי הממשלה ונסיכת מונקו נשמע סיפור קצה, אבל זוהי אמת לאמיתה. ראש ממשלת ברמודה שהיה איתנו בסנט מוריץ ונסיכת מונקו שרלין.
לגבי איבוד כספי עד כמה שזה מצער ומבאס זה לא סוף העולם, זה היה סכום משמעותי עבורי אבל לא כזה שמשנה מסלול חיים או מסכן עתיד כלכלי. סיקרנת

סליחה שאני מקלקל את החגיגה... נראה לי שגם כאן זה סרט שאתה משמש בו ככותב
יש כמה וכמה צרימות וחריקות בסיפור, אבל נלך לקל - מי שמאבד את ההון שלו, לא ממשיך להתנהג וללהג כאילו זה כלום....

חמישה ימים עם לב שבור ודואב בגלל קשר שאבד ולא ישוב. מיתה קטנה כתב אלתרמן, וככה בדיוק זה מרגיש. אבל על אשה שאהבתי אבל לא מספיק ולא בזמן הנכון על מנת שאוכל לפרוש את כנפי ציפור החופש ולצאת לשחקים הפתוחים. כמעט, אבל לא מספיק. מעניין שלב שבור בגיל 20ֶולב שבור באמצע שנות הארבעים מרגיש מאד דומה. זה כואב אבל לא פחות. מה שכן יש יותר כלים להתמודד, יותר חכמת חיים שיודעת שזמן מרפא את הכל כמו שטונה שר, ושאוטוטו כל הסערה הזו שהופכת את הבטן, שבודקת כל רגע בטלפון האם יש סימן חיים היה בסך הכל איזה קצר חשמלי במערכת. הרגש כמובן הופך אותה לאישה המושלמת עבורי, האישה שתמיד חלמתי, ההחלטות שקיבלתי לפני שלושה וארבעה חודשים היו כמובן לא נכונות ועוד כהנה וכהנה דיבורים של מערכת רגשית שעברת תאונה. שלוש פעמים עברתי את זה. בגיל 18 חשבתי שככה מרגיש סוף העולם, התאבלתי חצי שנה על בחורה צרפתייה ששיגעה אותי מינית. בסוף שנות העשרים זו היה קשר ארוך שהסתיים. הלב השבור תמיד הגיע בדיליי של כמה חודשים כשהנשים הללו מצאו גבר חדש. תחושה של אובדן, הפסד שניתן היה למנוע ועוד ליהוגים כאלו ואחרים על איזה איש חדל אישים שמפסיד את הנשים שהיו איתו לגברים אחרים. חשיבה מעוותת למדי, ושתלטנית. יש בי משהו מזה וכדאי להכיר בנטייה הזו אם רוצים לרסן אותה. בכלל, המחשבות הרעות צצות במצבים האלה ביתר שאת. כמו באיזה מין ג׳יל עכשיו מתנסה? היא הרי אהבה כל כך קשירות ומין כוחני, ולחשוב על גבר חדש מבצע בה את זה פוצע אותי. אתמול לא עצמתי עין, הלכתי וכתבתי מכתב ארוך בו אני לוקח אחריות על הכאב לב שהיא עברה ושלא הייתי מסוגל לקחת את הקשר לשלב הבא. היא כל כך כעסה על הזמן שאיבדה. אמרה לי שהלוואי ולא היינו בכלל נפגשים. שנה זה הרבה עבור אישה ללא ילדים ומשפחה. לא כעסה, רתחה. מה לעשות שאפילו כשהיא כועסת היא לא מפחידה ודי מצוקה. אמרתי לה את זה. אז האישה שראשי מדינות מתייעצים איתה בענייני מטבעות דיגיטליים, שנמצאת בקשרי חברות עם נסיכת מונקו, שמוזמנת למסיבות הכי שוות בעיר כבר לא שלי.
אבל מה אם האינטואיציה שלי היא הנכונה? זאת שסימנה לי להאט ולהיזהר. בעיקר אחרי שסיפרה לי שניסתה לשים קץ לחייה פעמיים בגלל קשרים שעלו על שרטון. הלוואי ולא היית אומרת לי את זה, אמרתי , יודע בתוך תוכי שזוהי נורה אדומה. אני זוכר את עצמי מותש לעיתים בחוזרי ממנה. הכל מאד אריסטוקרטי בטעם טוב ויקר. במכתב אני מתייסר על כך שבעטתי בקשר שהבטיח כל כך הרבה. האמנם?
מעבר על כך שהפסדתי את הוני, העניין עם ג׳יל היה שהיא רצתה את כל החבילה. שאתגרש, או שלפחות אכניס אותה לחיים שלי בצורה מלאה ולא כמו איזה מאהבת מהצד.
עוד מיתרונות הגיל בהתמודדות עם אהבה שהלכה היא שהחברים והיועצים הם גם מנוסים וחכמים יותר. כזה הוא בריאן, איש חיי הלילה הבלתי מעורער של העיר הזו שעשה הסבה לרוחניק ואיש אמונה שנטש את חיי הלילה והנשים לטובת אלוהים.
יחד עברנו על כל הנורות האדומות שג׳יל הדליקה אצלי, ושבתת מודע נקלט משהו שהוביל אותי לצנן ולהרוג ברכות עם מילותי כמו שלוריין היל שרה בשנות ה-90ֶ ( לב שבור עושה אותי לירי במיוחד). החומרניות שטענה שבני זוגה הקודמים האשימו אוצה בה, התלותיות והטוטאליות שהעידו על אי יציבות נפשית, הכניסה המהירה למיטה איתי, הקשר הרעוע מאד עם אביה הגוסס, הרקע המאד שונה על אף שהתעקשה שהיא מעוניינת בקשר עם בן זוג יהודי להקמת בית, שלושת הקשרים האחרונים היו עם לא יהודים, שאולי תוכה לא כברה, ובכלל כל העולם הזה של הקריפטו, הכסף המהיר שריסק כל כך הרבה אנשים כולל אותי, הוא לא העולם שלי. אולי בעצם הייתי רק חתיכה בפאזל הזה שהוא כולו שואו אחד גדול שנקרא החיים של ג׳יל בעל כובעי השוליים הגדולים, עם התלבושות הפרובקטיביים, והזוהר שמכסה על עצב וריקנות. היא לא ריקנית חלילה, אבל בסופו של דבר הבדידות שלה הייתה זרה לי ולא הייתה מספיק חזקה כדי לנתק אותי מהמשפחה שלי. המגנט הזה לא עבד עלי מספיק חזק.
מה שכן, חזרתי הביתה מהמסע הזה בחוץ עם נשים שרצו אותי ואישה אחת שרצתה קצת יותר מדי - עם הבנה שזוגיות עם אשה זה לא משהו שאני מתכוון לפספס. זה עכשיו הפך לצורך שאינו סובל דיחוי, מה שבסופו של דבר יעמיד אותי מול אשתי ברגע איד של אמת שממנו לא תהייה חזרה. אני מורעב לרגש נשי, לאמפתיה, לשיחה, להתעניינות, לחברות, לשמחה שבמפגש שבין גבר לאישה, למגע, לסקס חרמני נוטף הורמונים וריחות. אני מורעב. ג׳יל פתחה לי את התיאבון לזוגיות מלאה, ומשהו בעובדה שלשתיהן יום הולדת זהה, קצת מסתדר לי עכשיו. ג׳יל אמנם לא תהייה האישה שלי, מבחירתי, ( למרות שזה מרגיש עכשיו שזה לא ככה, זו אשליה של המערכת המשובשת. אני מודע) אבל מה שכן היא תהייה זו שתוציא אותי בסופו של דבר מהקשר המרעיב הזה שבו הייתי כלוא כבר מעל לעשור, בדרכי לאשת שארית חיי.
היום התבשרתי שהסרט בו אני משמש ככותב התקבל לפסטיבל בינ״ל יוקרתי ושגם ג׳יל תשתתף בו. מתישהו בחודש הבא. יש למה לצפות. הלב שלי כבר מתחיל להחלים ולהשלים את החתיכה שהתנתקה ממנו.

הכי חשוך לפני עלות השחר. הפחד מפחיד לפעמים יותר מהעשייה.
את שותפתך להורות ממילא הפסדת כבת זוג כבר לפני שנים. עכשיו השאלה היא אולי כן/ לא ז׳יל. אם תחכה עוד התשובה תתברר מאליה בנושא הזה. כן, יש עוד נשים בעולם. האם כדאי למהר או לשהות עדיין בהתלבטות? רק אתה יודע.

רוצה להלחם עליה, או רוצה לאהוב אותה ולהקים איתה בית אוהב?
די מלחמה! די לכיבוש! זה זמן למעשים שבונים, שיוצרים מציאות של אהבה, של ביטחון, של רווחה.
(בלי קשר לפוליטיקה בארץ ).

תודה על התגובות שלכן. הן מועילות.
החלטות מחליטות את עצמן בזמן הנכון להן. משפט חזק שהדהד בתוכי במהלך השבת המאד סוערת הזו שעברתי. הסערה בחוץ ( גשם זלעפות שלא מפסיק כאן לרדת מאז שישי ) היא שיקוף מדוייק למה שמתחולל פנימה. מה שהצית את זה הוא ההתנתקות של ג׳יל ממני. היא עדיין לא אספה את המתנה שהשארתי עבורה, ומההתכתבויות שלה אני מבין שהיא נסעה לסופש ארוך עם החבר. היא כבר בערך מספטמבר אומרת לי שיש לה קשר חדש שקשה לה מאד להניע בידיעה שאני עוד בחייה. אבל שאין ברירה, היא לא יכולה להמתין ולבזבז את הזמן. לפני כמה ימים שלחה לי לינק לכתבה על איך לפעמים אנחנו לא נשארים עם אהבת חיינו אלא עם משהו יותר מפוכח ואפשרי. ׳אני מתפשרת על משהו אפשרי ומוותרת על אושר לא מושג.׳ כתבה כמה ימים לפני יום הולדתה. דיברנו לפני כמה ימים ואמרתי לה שאני מתחיל להרגיש את הכאב שבהתרחקותה מחיי ושקשה לי לראות אותה עם גבר אחר. יש לי עדיין הרבה רגש כלפייך וקשה לי לדמיין את עצמי מחפש מישהי אחרת. הייתי רוצה שזה יעבוד בינינו אמרתי, ואני לא רחוק מלסיים את הסיפור בבית. לא רחוק? יש לכם הסכם כתוב ? לא, עניתי, אבל בשבועות הקרוביםֶ אני מאמין שיהיה.
אני לא יכולה כרגע. אני במצב כלכלי קשה ואני מפנה את הדירה בשבועות הקרובים. היא לא אמרה אבל בין השורות הבנתי שהאופציה שתעבור לגור בדירה של החבר הוא כנראה הפתרון.
ואז זה היכה בי. ג׳יל כבר לא איתי. היא עם מישהו אחר וההשפעה שלי עליה התמוססה. היא לא מחכה.
זה העיר אותי. הלילה ישנתי במיטה יחד עם אשתי והילדה שהצטרפה. אין יותר רגרסיה מזה. הייתי חסר מנוחה, קמתי כל שעה, התהלכתי בבית וחשבתי לעצמי, אידיוט מה עשית? זרקת לפח קשר אמיתי עם אישה אמיתית שרצתה לבנות איתך בית.
כל היום עבר ילי בשיחות פנימיות עם עצמי על איך אני מציל את זה. איך אני מייצר סיטואציה בה אנחנו חוזרים להיות יחד. פתאום ההחלטה לסיים את הנישואים, ללכת לגישור מחר בבוקר הפכה לדבר הכי דחוף. אני רוצה החוצה. כל מה שיכלתי לחשוב היום עליו, תוך כדי שאני מתהלך כסהרורי בין הסלון למטבח, מדבר אל עצמי בקול רם את השיחה שאני עומד לעשות עם ג׳יל השבוע בו אני אומר לה שאותה אני רוצה, ושאני לעולם לא אעזוב אותה יותר. שאני מבקש סליחה שהתמהמהתי, אבל שהייתי חייב את הזמן הזה כדי שהיא תבשיל בתוכי. שאני רוצה לנסוע לאבא שלה איתה בסוף החודש, ולומר לו שאני אדאג לבת שלו, שאני אוהב אותה ואקים איתה בית ומשפחה משלנו. כל תא בגוף שלי ביקש את זה. אני לא זוכר מתי הרגשתי רגש חזק כל כך של תסכול, חרדה, עצב, געגוע. זה היה כל כך חזק עד שעצרתי לקנות קופסת סיגריות, דבר שלא עשיתי מאז הימים הארורים שבהן אשתי הייתה מתראה עם ק׳. מה קורה לי תהיתי? אני כבר שלוש שעות מדבר אל עצמי בקול רם, מנהל את השיחה עם ג׳יל בה אני מבטיח לג׳יל את העולם ואחותו. חושב על התוכנית הפרקטית, לוחות זמנים, הנסיעה איתה לישראל ולאיטליה, חושב על המשפחה והחברים שאני מכיר לה. רוצה את זה בכל כוחי. אבל רגע, לפני שבוע לא היה שמץ מזה. כל השנה האחרונה היא התחננה שאחליט כבר. שאזרוק לה איזה עצם, ואני בשאנטי, לא סוגר את הדלת וגם לא פותח אותה. אני שבוייה שלך. תשחרר אותי כבר התחננה. ואני לא מצליח לשחרר אותה כי בתוך תוכי אני מרגיש שהיא יכולה להיות האחת, ומנגד לא בער לי וגם לא הבשלתי לנקודת הרתיחה שאני נמצא בה מאז אתמול. מה אמיתי כאן? האם אלו תעתועי הלב? ריאקציה של קנאה? פחד נטישה שאני וודאי סובל ממנו? אני לא יודע אם אני יכול להציל את זה אבל אני כן רוצה להילחם עליה.

מסכימה עם פלונית.
יותר מזה - זה לא רק אתה הבוגר אלא הילד הקטן שנפגע בזמן שהבית התפרק.
אתה ואשתך, מגיבים שניכם לאירוע שכבר קרה בעבר, ולא אחד לשני בזמן אמת. כשקורית טראומה רגשית משהו באדם קופא בזמן באותה הנקודה. הוא נשאר באותו הגיל, באותו המצב, לא משנה כמה זמן עובר. אתה מנסה למנוע את פירוק הבית שגדלת בו, והיא מגיבה למה שלא יהיה שהיא מגיבה, הכל במטרה למנוע את האירוע שכבר קרה!

אני לא יודעת מה עם אמך היום, אבל נשמע שאביך לא היה שם בשבילך אז וגם לא כאן בשבילך היום (רגשית, לפחות). התפקיד שלך הוא להיות כאן עכשיו בשביל הילד הקטן שחווה את הטראומה. להיות כאן בשבילו רגשית. לשאול אותו מה הוא צריך, לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו לדבר את הכאב שלו, להגיד לו שאתה איתו ולעולם לא תעזוב אותו, שהוא חשוב לך, שיש לו אבא ואמא ומשפחה מתפקדת - בתוכך.
אתה צריך להיות ההורים שלו, המשפחה שלו, על כל מה שכלול בכך, ובעיקר - תחושת ביטחון, אהבה, אכפתיות והכלה, קבלה ללא תנאי. אלו רגשות שמופנים פנימה, ולא החוצה בצורת פעולה. אין צורך בפעולה. אתה גם רואה שכל הפעולות שאתה עושה, מתבלבלות ולא יוצאות אל הפועל, כי הכוונה מאחוריהן לא בשלה.

בעיני בכלל לא חשוב לשאול את השאלות "הגדולות", אם לגור בבית או לא, אם לחזור לאשתך או לא, אם להתמסר לג'יל או לא. השאלה החשובה היא איפה אתה, מה אתה צריך, מה אתה רוצה, מה יקל עלייך, מה ינעים את זמנך, ואיך תדבר את זה בפשטות החוצה, בלי לסבך ובלי להסתבך, בכל רגע ביום. להחזיר את המודעות ואת הקשב פנימה. וזה משהו שנראה שאתה מתרגל.
צעדים גדולים בדרך כלל מלווים בתנועת מטוטלת גדולה אחורה. כל אחד זז בקצב שלו.
החלטות מחליטות את עצמן בזמן הנכון להן. רק נדמה לנו שאנו מחליטים אותן. ובגלל שנדמה לנו, אנו מבזבזים אנרגיה וזמן "להתלבט". אין מה להתלבט בכלל ואין מה לחשוב על זה בכלל. התשובה תבוא כשהיא תהיה מוכנה וכשאתה תהיה מוכן לה.
המשפחה שלך, בכאבים שיש בה, מציבה מולך את הנקודות שעלייך לרפא בעצמך. אם תמשיך לשים את הפוקוס על הריפוי שלך, של כל הנקודות הנוקשות שלך, של כל הדפוסים הכולאים, או שחיי המשפחה יחזרו לפרוח או שהפרידה תקרה מאליה.
כל נקודה בה אתה נפגע מאישתך, מהבת שלך, או מכל אדם אחר, פוגעת בך כי יש בך מקום שעושה את זה, שפוגע באותו האופן- בעצמך. אם לא היה מקום כזה, היית מוצא תגובה עניינית וזה לא היה מפעיל אותך רגשית.
תרגיל טוב לעשות כשנפגעים-
לרשום מה נדמה לך שעשו לך- אישתי/ביתי פוגעת בי/מזלזלת בי/לא מעריכה אותי/ לא רואה אותי....
להחליף את אישתי/ביתי ב-אני. אני פוגע בי/מזלזל בי...
איך אתה עושה לעצמך את מה שנדמה לך שעושים לך? לחשוב בצורה מפורטת ביותר. באילו נקודות אתה פוגע בעצמך. איך אתה מזלזל בעצמך, וכו'.
איך אפשר אחרת? לחשוב בצורה מפורטת ביותר על דרך זמינה ואפשרית עבורך, לפעול באופן שונה.

בהצלחה בהמשך

חבל לי לקרוא אותך הולך אחורה. נראה שכבר היית שם בהישג יד בחופש שחלמת עליו.
אשתך משחקת בך, גם לה קשה להיפרד, אבל היא גם לא רוצה להיות יחד. כשהיא צריכה אותך היא מקרבת וכשלא - מרחיקה, קצת כמו שאתה עושה לג'יל, אבל בפחות אהבה וחום (שים לב למבנה שמשכפל את עצמו).

לגבי מה שאבא שלך אמר - הוא אידיוט. הרי הבעיות שלך הן הבעיות שלו! הפגיעה שהוא יצר במשפחה שלכם כשהיית ילד, באמא שלך, ממשיכה להדהד עד היום.
במקום לקחת אחריות על מנת חלקו בכאב הבין-דורי (שעכשיו עובר גם לילדיך, וכנראה גם לילדיהם...) הוא מזלזל בך.
הרבה יותר פשוט לחיות מתוך הישרדות מאשר לפתוח את הלב.

פירוק המשפחה, הכאב וחוסר האמון שהם גורמים, היא מסוג הטראומות שנמשכות בלי סוף. אבל אפשר לתקן. ראשית התיקון היא שינוי דפוסים עמוקים, במקרה שלך ההזדהות עם אמא שלך.
אתה מנסה לתקן במעשים, אבל כל עוד אתה רגשית באותו המקום, תמשיך ללכת באותה הדרך. אתה צריך לתקן את הלב, את הטראומה המשפחתית, לא על-ידי אישה חדשה, אלא בתהליך של צלילה עמוקה אל המבנים ופירוקם.

לא ייעצתי לך לזרום! להיפך, לשחות בכל הכח נגד הזרם. תקרא שוב את כל מה שכתבת פה על התקופה שחיית מחוץ לבית, אם צריך תכתוב עוד, פה או לעצמך, את הדברים הטובים בתקופה הזו. את כמה שזה חיזק אותך. עכשיו מתוך החיים בבית אתה נשאב לאותה המערבולת ושוכח שהיו לך חיים טובים, חיים של עוצמה, תשוקה וחופש. אל תוותר על זה. אתה כן יכול להקים משפחה חדשה, ויציבה, בבוא הזמן. מה שאתה מרגיש זו לא עצלנות אלא חוסר בשלות. אתה עוד לא שם, ומנסה לעשות צעד שהוא הרבה מעבר לכוחך, ואז מתייאש כי אתה לא מצליח וחוזר למוכר.

צעד-צעד. לאט-לאט. אבל כן לצעוד וכן להתקדם! אין שום צורך שתקים משפחה חדשה בשלב זה, גם אם ג'יל ביקשה ורצתה. זה הזמן שלה ולא שלך, וזה בסדר גמור שתקשיב לזמן שלך ולקצב שלך. תמצא אישה שהקצב הזה מתאים לה, אולי אחת שכבר יש לה ילדים משלה, ולא מחפשת להתמסד כל-כך מהר. וצא מהבית.
לא יכול כרגע להתגרש? לא רוצה להתמודד עם משמורת משותפת ומכירת הבית? אז אל תעשה את זה כרגע. זה כנראה גדול מדי לעכשיו. תמשיך בתהליך שלך, תתחזק, תעשה את זה בבוא הזמן. שום דבר לא דחוף. תמשיך בדרכך בצעדים קטנים ומשחררים. צא מהכלא.
אם אתה רוצה, תבוא להיות עם ילדיך כל יום, אבל אל תחיה בבית. זה יעשה הבדל גדול. תיזכר שוב בעצמך.

תחושת הפיספוס הזאת היא שלה.

יש לי חברה מקסימה שנמצאת כמעט עשרים שנה על סף גירושין, והמצב לא משתפר. מצד שני תמיד הזמן לא מתאים. פעם הילדים קטנים, אחר כך הם גדולים, ועכשיו זה עלול לפגוע בהם כי הם בגיל נישואין. היא נשארת שם במסגרת דלה רגשית וגופנית. אשה חמה ואוהבת. איזה ביזבוז של פוטנציאל של חיי אהבה ושמחה!

תודה לאורה על הדברים. הצלחת להבהיר לי יפה במה הדברים אמורים.
אני חושב בכלל שהתקופה הזו יפה להתמקדות על מה אני מבקש לעצמי ובחירה ( ללא היסוס והתלבטויות יתר) מהי הדרך הטובה והנכונה להביא את עצמי לשם. אני לא פועל לבד בעולם, יש אילוצים, יש משאבים מוגבלים, יש ילדים ויש גם רצונות שמתנגשים. עם יד על הלב, מה שהכי ביקשתי ערב החזרה שלי, שנמצא איזו שהיא דרך להיפגש ולהצית את הדברים מחדש. אבל הסיבה שביקשתי את זה הייתה לא סיבה כנה. היא לא באה מתוך רצון כנה להתחבר חזרה עם אשתי. הרי את זה ניסיתי בלי סוף, ונוכחתי שוב ושוב שזה קיר שאני לא מסוגל לטפס עליו. היא באה מהמקום שלא רוצה להקים מבנה חדש. מעין עצלנות או רפיון ביכולת שלי להקים מבנה כזה פעם נוספת. נמנעות מלהיכנס לסמטוכה של גירושים, של משמורות משותפות, של מכירת בית יפה ואהוב. ואז התחילה מסכת שלמה של ראציונליזציה - מה השתנה? הזמן בחוץ, פרספקטיבה חדשה, כעס ששכך, וגם סימנים ממנה שאפשר לעבוד יחד בשותפות. מה זה אומר סימנים? יותר מקום, יותר הקשבה..ואני, והיא יודעת את זה היטב, רק מחפש סימנים לא לפרק. והאמת היא שגם היא כשלפני שבועיים אמרתי שבוא נקדם את הפרידה הראסמית, ביקשה זמן. תלתה את זה באפשרויות כלכליות מוגבלות. עניינים טכניים. היא יוצאת להליכות עם האוזניות או עם חברה, אף פעם לא מזמינה להתלוות אליה. היא לא רוצה. היא לא צריכה.
סופ"ש הקרוב מגיעה חברתה הטובה ביותר לביקור קצר. היא ביקשה אם אני מוכן לתת את החדר שלי עבורה. איפה אני אשן היתממתי. אתה יכול לישון איתי הציעה. מאז לידת ביתי ( לפני 12 שנה פחות שבוע!) היא ישנה בחדרה, או שהילדה באה לישון איתה. עד היום הם ישנות יחד. לא עזרו תחינות, בקשות, ריבים וצעקות. בהתחלה חשבתי שזה תירוץ אחר כך ראיתי שזה ממש צורך, לא ברור עדיין של מי, אבל הסימביוטיות בקשר הזה שזולג לו לתוך הלילה הוא עוד אחד מהסימפטומים לחיי משפחה לא תקינים לטעמי.
אז אשן בחדרה שהיה עד לא מזמן גם חדרי. כתבת יפה לאורה, לתת לדברים לקרות. לזרום. לא להכריז, לא לשפוט. אם אני עכשיו שואל את עצמי בכנות מה אני מבקש שיקרה? גם אם התשובה עכשיו מפוכחת יותר, ונראית יותר כמו משאלת לב תמימה ומלאת נאיביות היא כזו שכל גבר מבקש - אני רוצה שהיא תראה אותי, תרצה אותי, תתגעגע אלי, תבקש את קרבתי, את עצתי. שתעריך ותשמח איתי בהישגי.
סרט דוקומנטרי שהשתתפתי בכתיבתו ובהפקתו הוצג בהצגה בכורה באחד מבתי הקולנוע המרכזיים בעיר. פרימיירה עולמית, עם קהל, חברים, תקשורת. לבת הייתה תחרות ריקוד למחרת והתירוץ לא להגיע היה אריזות לנסיעה שלהם לתחרות. לא ניסיתי אפילו לשכנע. היא לא רוצה לבוא, וזה גם בסדר. אבל גם ג'יל שרצתה מאד להיות שם, וליוותה אותי בתהליך הכנתו לא באה מהסיבות המובנות. יצאתי קרח מכאן ומכאן.
קארמה את אומרת לאורה היא פעולה והתוצאה. אני זורע וקוצר במקום שהוא לא נכון לי. למה חזרתי? כי בתור ילד עברתי פירוק של בית ומעבר לארץ אחרת בלי אבא שנשאר מאחור ובנה לו חיים חדשים מעבר לים. אישה חדשה, יפה יותר מאמא שלי. כשאמרתי לאמא שלי שאשתו החדשה של אבא שלי יפה ממנה חטפתי את הסטירה היחידה בחיים שקיבלתי ממנה. יריתי חץ הישר לפצע שנפער לו בלב. איך אני, ילד בן 7 נבון ורגיש אומר כזה דבר? לא ברור לי עד היום. אולי בגלל החולשה הזו ששידרה, הוותרנות שהיא מעט גם מנת חלקי. יכול להיות שזיהיתי את זה וזה הדבר שהלך עלי אימים, כי אבי הוא דמות שמשרה ביטחון, ומה עוד ילד צריך בגיל כזה? אהבה וביטחון. או שפשוט הייתי ילד מפגר שאמר משפט אחד מאד מיותר לבנאדם האחרון עלי אדמות שהייתי צריך לומר.
חזרה לימינו. ג'יל עדיין לא קיבלה את מתנת היום הולדת שלה. החבר האידיוט לא הצליח להביא לה עדיין את המתנה למרות שהוא גר חמש דקות ממה, אבל הוא כל כך לא מוצלח שזה כבר שישה ימים מתעכב. היא התקשרה בעניין הזה וגם כדי לרגל. מה שלומך? הקול החם והקטיפתי שלה מוסס אותי. אני הרי כל כך צמא עכשיו לחום נשי. אבל לא לכל חום נשי. לחום הספיציפי שהיא משרה. אני בסדר, שיקרתי. בעצם לא כל כך בסדר. אני מתגעגע אלייך התוודאתי. כאילו היא לא יודעת. גם לה קשה, היא עומדת לאבד את הדירה היפה שלה על המרינה, דירה שכל קירותיה מכוסים בטפטים יוקרתיים. היא כנראה תעבור לגור עם החבר. היא לא אמרה לי, אבל הבנתי את זה מבין השורות ומהשתיקות. כמה הייתי רוצה להתעורר לידה. ללכת לישון איתה. לצחוק איתה. היא מצחיקה, והחברים שלה מצחיקים. אחד מהם זה שכפול של ג'רי סיינפלד. קליקה יהודית אמריקאית לבנה, אינטלקטואלית, עם זהות מעט שבורה ומבולבלת אבל בסך הכל חמה ומא מאד מעניינת. 6 פעמים ציננתי וקרבתי אותה. היא ספרה. כל פעם כזו אמרה לי, איבדתי מעט מהאמון בך. כל כך רצתה, ואני עשיתי כל מה שאפשר כדי לקלקל. היא רצתה את כל הקופה, אני ידעתי שאני לא מוכן אבל לא הייתי מספיק גבר כדי לשחרר אותה. מה יהיה איתי?
בחזרה למה שאני רוצה. אני רוצה לבחור, להפסיק להתלבט. אמרתי לג'יל שאני מזרז את המהלך של היציאה שלי. שאלה אם יש הסכם, אמרתי עוד לא, אבל יהיה בקרוב. בקרוב, היא חזרה אחרי. היא שמעה את זה כבר פעם או פעמיים. זה רק אני ? או שזה באמת מורכב? הרי קיבלתי כל כך הרבה מתנות מהשמיים, למה אני ממשיך לבעוט בדלי הזה. אבא שלי אמא לי בצדק השבוע שהבעיות שלי הם לוקסוס. 'אני הייתי צריך לשרוד, והייתי עם הגב לקיר כל כך הרבה פעמים. אתה' הוא אומר לי 'יש לך בעיות של מחלקה ראשונה' הסכמתי, אבל עדיין הם דורשות פתרון ואני חרא בזה.
הדף הזה מאפשר לי להוציא את כל זה החוצה בלי צנזורה, וכל מה שעכשיו אני רוצה זה לשחרר. לזרום. להרגיש. לתת מקום לדברים לקרות. ואז להחליט ולפעול. בכל הכוח. בכל הנחישות. כמו כשאני סוגר עסקה, כמו כשאני כותב עם דד ליין, כמו כשאני משחק כדורסל. ריכוז כל כוחות הנפש והוצאה לפועל.
אוהב כל אחד ואחת מכם על ההקשבה והתרומה שלכם. אתם קצת חברים שלי למסע המוזר הזה שנקרא חיים.

נותרת גבר שאישתו לא סומכת עליו או מכבדת אותו, ואתה נשאר במקום שרעיל לך ומחזיר אותך לדפוסים קודמים (במכוון, שהרי ידעת מה עלול לקרות אם החלטתך לא תעלה יפה). יש בך תקווה שאולי עכשיו אישתך תתגעגע אליך ותרצה בך, עכשיו כשהסרת את נוכחותך וחרשת בשדות זרים ונשים אחרות מצאו ומוצאות אותך נחשק. אבל אישתך לא רואה אותך כמוהן, אתה לא חסר לה, ושנים רבות מדי של התחננות מצידה שתסיים את הקשר ותעשה את מה שקשה לה מדי, לא תרמו לכך.

נחמד לשמוע ממך.
מרגישה שלא הבנת אותי נכון בחלק מהמקרים ולכן אסביר:

לא להכריז הכרזות - במקרה הזה, ההכרזה שלך על רצונך לעצמאות מוצאת חן בעיני . בעיני זה טוב להתכוונן לעתיד ולמקום שאתה רוצה לעצמך. התכוונתי יותר להכרזות כמו "הילד הבכיין שהיה נעלם" "אם נשכב, זה יהיה רק זיון ולא יותר" ודברים מהסוג הזה. אתה לא באמת יודע מה יהיה, אתה כותב את הדברים בנחרצות כדי לשכנע את עצמך שזה נכון, וזה עשוי להרדים אותך מלראות את המציאות, את מה שבאמת קורה ומה שאתה באמת מרגיש.

קארמה - רבים לא מבינים את המושג קארמה וכן דבק בזה ניחוח של אמונה טפלה כמו קארמה טובה או קארמה רעה. אבל במקור, פירוש המילה קארמה היא פעולה; ובהרחבה, פעולה ותוצאותיה. לכל פעולה יש תוצאה. מה שזרעת הוא מה שתקצור. הכוונה לא רק לפעולה ממשית בעולם, אלא גם ואפילו בעיקר לפעולה רגשית ומחשבתית. כלומר, מחשבה יוצרת רגש, רגש מוביל למעשה, מעשה בורא מציאות, והמציאות הממשית בתורה מעמיקה את אותה המחשבה, וכך מתגלגל גלגל הקארמה ומעמיק את גורלו של האדם.
במקרה שלך, שנים רבות של אותה קארמה הכורכת אותך ואת אשתך, הקושי לשחרר אותה, האהבה והצורך בה, הכתובים כאן בדף. המאבק שלך באותו הרגל, באותו גלגל, ראוי להערכה רבה. עם זאת, הנטייה הטבעית של המוח היא לחזור על אותם סלילים של סינפסות שהופעלו וקיבלו תגובה הורמונלית חיובית שוב ושוב וקשה לו ליצור מסלולים חדשים. לכן לא סתם כתבת - כשלא מתקדמים קדימה, נופלים אחורה. כי המסלול העמוק יותר במוח הוא זה שקובע. וזו עובדה ביולוגית.

לגבי בתך - צר לי לשמוע שיש פיצוץ ביניכם. אבות ובנות בגיל ההתבגרות זה סיפור מורכב מאד, על אחת כמה וכמה כשהיחסים בין ההורים לא טובים כבר שנים וכשגירושים מרחפים באוויר. אני בטוחה שיש לה הרבה בבטן על שניכם, שהיא כועסת ואני לא חושבת שאני בעצמי הייתי מגיבה אחרת. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה גם כך, של מרד בהורים, כעס ושבירת מוסכמות. אני לא חושבת שכעס עליה בחזרה יגרום לה לחוש כלפיך כבוד. כבוד הוא דבר שצריך להרגיש כדי לתת, לא מתוך פחד או צייתנות. כרגע היא כועסת ועצובה וכנראה מתחת לזה מרגישה אבודה, דחויה ומפוחדת. אני מפרשת את הדחיפה שנתנה לך כרצון שתתייחס אליה, שתשים לב כמה היא כועסת ופגועה.
לדעתי, אם אתה מחפש קרבה, הדבר הכי טוב (וקשה) שאתה יכול לעשות הוא לבקש ממנה להגיד לך את האמת בפנים, בלי פילטרים. איך היא מרגישה לגבי החיים בבית, לגבי הגירושים שלכם, לגבי העזיבה שלך, או כל דבר שקשה לה לגביו. תן לה להתפוצץ. ההקשבה, הקבלה והנוכחות שלך ברגעים האלו ירככו אותה יותר מאשר כל נאום תוכחה.

בכל אופן קשה מאד לתקשר ולהתקרב בגיל הזה, והורים סופגים הרבה דחייה והרחקה. אני ממש הרחקתי את ההורים שלי אפילו שהיו תומכים ואוהבים. גיל קשה...
אני רק יכולה להגיד לך, שהקבלה והאהבה שלהם ברקע, גם אם לא יכולתי להתקרב ולשתף כפי שרצו, נתנה לי בסיס יציב שאולי אפילו לא הייתי מודעת אליו. אם הם היו כועסים עלי כל הזמן (ואבא שלי באמת נטה יותר לכעוס ולהציב גבולות, וזה יצר קרע ביחסים בינינו) הייתי נאטמת כלפיהם לגמרי ומרגישה שאין לי אף אחד.

בחזרה לימינו. יום לא קל עובר עלי. יום ההולדת של שתיהן חלף לו, על השולחן בסלון שקית מתנות עם כרטיסי ברכה ממני ומהילדים, השוקולדים שהיא אוהבת, גיפט קארד לקניות באפל, בלונים. בצד השני של העיר ג'יל, עם מתנה ממני שלא הצלחתי להעביר אליה בזמן. החבר פקשש, והמתנה תגיע ליום ההולדת העברי שלה שיחול ביום שלישי הקרוב. באינסאגראם תמונות שלה, יפה מתמיד כמובן עם החבר החדש שהינו גם שותף עסקי. הם נראים שמחים. זה צובט בלב, ואם כל השמחה שיש בי ( ויש בי) על זה שהיא לא בבית לבד בחושך כפי שהייתה בחודשי הקיץ האחרון בוכה עם לב שבור על הקשר שאבד, הלב שלי עכשיו דואב.
בוואטסאפים מהימים האחרונים היא מספרת על התפכחות כואבת ועצובה. היא מעדיפה מפוכח על פני אשלייתי ולא ישים. האמנם לא ישים? היא לא מפסיקה להשאיר את הדלת פתוחה באומרה שרק כשאהיה מוכן בשבילה היא תזוז לכיווני. אני אהבת חייה. האם היא אהבת חיי? לא מספיק כדי לחתוך מהחיים הקודמים שלי ולהתחיל איתה משהו חדש. אבל בתוך תוכי אני יודע שאנחנו מתאימים, שאילו הנסיבות היו אחרות זו הייתה בת הזוג שלי.
ג'יל לא ייעצה לי לשים 80 אחוז מהכסף במטבעות דיגיטליים. היא בחיים לא הייתה עושה את זה, והאמת שהיא הזהירה אותי בהרבה מאד מקרים לא להיות פזיז. היא כן דיברה על מה היא חושבת שיעשה כסף ובעל סיכוי להצליח. אבל תמיד נזהרה שלא ישתמע שזו המלצה להשקיע. כסף שלך החלטות שלך, אאני לא רוצה את האחריות הזו. באיזה שהוא מקום הרגשתי שהכסף הזה שהסתרתי ממשפחתי הוא שלי בערבון מוגבל. המגע המתמיד עם מקבלי ההחלטות בשוק הפינטק יצר אצלי אשלייה שאני יודע מה שאני עושה. שהנה המטבע הזה והזה שהרגע הכרתי את מייסדו יביא אותי לנחלה ולמנוחה. בעולם הזה גם סכום קטן יכול להפוך למשמעותי, כגודל הסיכון כך הרווח. אבל הכל נכנס למערבולת בתחילת 22', וכשאתה חושב שנגעת בתחתית מגיעה עוד מפולת ועוד אחת. וכמו מכור לסמים, אתה אומר לעצמך הנה עכשיו מגיעה הנסיקה שכולם דיברו עליה בסנט מוריץ. השליתי את עצמי וזו לא הפעם הראשונה. דבר אחד אני לא מוכן לעשות, וזה להתבוסס ברחמים עצמיים על כמה קשה ומר. כי האמת שיש לי ממה לחיות, גג לגור תחתיו, וילדים מקסימים שאני נהנה לגדל יחד עם שותפתי. זו לא ראציונליזציה, זוהי הכרת הטוב פשוטו כמשמעו.
כתבת לאורה לא למהר ולהכריז הכרזות. קיבלתי. אבל בפנים אני משתוקק ליציאה המחודשת, לבסיס כלכלי יציב שבו אוכל לחתור לעצמאות שלי. אני מכין מהלכים, בודק אופציות, לא נח. אני עדיין צעיר ודרך ארוכה לפני. אני אופטימי, חזק ברוחי נפשי ובגופיץ מה שאני עובר הוא לא לחינם, אני יודע זאת.
קארמה רעה? וואלה מעדיף לא לעשות את החישובים האלה. גם ככה הדברים מורכבים, אני מוצא את ההסברים הקארמתיית שטחיים ולא מתיישבים עם הלב והשכל. אני לא יודע איך החישובים האלה נעשים, אני רק יודע שלא פשוט לשבור לב של אישה, זה צורב כוויה. אני הייתי תמיד שקוף עם ג'יל, היא ידעה בדיוק מה מצבי, המשפחתי, הכלכלי ובכל זאת נשארה. רק כשהקונפליקטים הפכו לקשים מנשוא עבורה, השלימה עם הצינון עד לפרידה הבלתי נמנעת. היא ביקשה סגירה, שאבוא אליה ואומר לה בפנים שאני לא רוצה אותה. אמרתי לה איך אני יכול לעשות משהו כזה? הרי אני אוהב אותך, ואני כן רואה אותי ואותך יחדיו - אבל ברור לי יותר מתמיד שיש סדר לדברים, ואני קודם צריך להשלים את המהלך שהתחלתי והוא פרידה ראסמית משותפתי. את צודקת לאורה שיש בי משהו כנראה שעדיין לא שחרר סופית, ולראייה הסיטואציה שאני נמצא בה. זה קשה משהערכתי. יש משהו במשפחה, גם כשהיא לא מספקת את מכלול הצרכים חזק ומקרקע. כאמור מאז החזרה אין ריבים, הדיבור ההדדי הוא ברובו מכובד. אם יש חריגות אני מאפס, ושותפתי מתאפסת חיש מהר. זה עובד גם לצד השני. אני לא מתווכח, מתריס ועושה פרצופים על סגנון דיבור, או על טרחנות. אני בולע, שותק ואם מחשבה רעה צצה, אז מה. זו רק מחשבה. הפוקוס הוא על להעניק לבית מהמתנות שאני מביא עמי. השותפות נעשית בשמחה, מילים טובות, עידוד, הקשבה, וגם כשצריך גבולות והחלטת מהירות ולא מתפשרות. עם הילדים וגם איתה. לפני כמה ימים הבת נכנסה למטבח, ובדרכה דחפה אותי על מנת שתוכל לעבור. היא לא ביקשה סליחה, אלא פלטה משהו שאני בדרך שלה. חוצפה ממדרגה ראשונה. אם אני הייתי עושה את זה לאבא שלי הייתי חוטף פליק רק על התעוזה. אבל הכל הוא בקונטקסט. הילדה מחזיקה הרבה בבטן, היא למשל לא אוכלת איתנו כי הרעש שלנו מפריע לה. היא מאובחנת עם הפרעה בוויסות התחושתי. המעניין הוא שכשהתחלתי לצאת עם אשתי היא אמרה לי שיש לה איזו שהיא הפרעה בוויסות הרגשי. לא התייחסתי, שנים אח"כ הבנתי שההפרעה הזו היא דבר מחורבן לחיות עם, ואולי הוא כיסוי להפרעה הרבה יותר רחבה שעונה להגדרה הנרקסיסטית. חוסר האמפתיות של הנשים הוא קיצוני. אגב, עם החברות שלה, אין זכר להפרעה או להתנהגות הזו. זו התנהגות מאד סלקטיבית שקורית בבית עם בני הבית ואני בראשם. בכל אופן, כשזה קרה, עצרתי הכל, אמרתי עד כאן. אשתי סיננה משהו על זה שאני לא צריך להתעצבן כל כך, ולא לקחת קשה כל דבר. כעסתי. אמרתי לה בהתקרבי אליה, שלא תתערב. זו שעת חינוך ואת לא עוזרת. היא פרשה את זה כאיום וחזרה למנטרה שאני אלים, ולא השתניתי בגרוש.
לא הגבתי. בערב כתבתי לה טקסט ממיטת יצועי על זה שלפני שבוע היא השתוללה עליה כשעבדו על איזה פרוייקט לבית ספר. החלטתי אז לא להתערב ולתת להן לפתור את העניינים.
פעם הייתי מתערב, אבל רק רע יצא מזה. לא היה לה כל כך מה לומר והיא נסוגה בלי התנצלות כמובן, רק אמרה שקשה לה כשאני מתעצבן כי זה מפחיד אותה.
בכל אופן ובחזרה לעניין עצמו. אני שמח להיות בבית, יש לזה הרבה יתרונות. אני זוכר כשהייתי יוצא עם ג'יל ביום ראשון ונפגש עם החברים שלה, או כשהיינו עושים סופ"ש ביחד תמיד חשבתי לעצמי, מה עם הילדים? מה הם עושים עכשיו? שוב פעם בטח במסכים ואיך זמן יקר בשלבי התבגרותם אני לא לידם. לא חייתי בשלום עם זה. לכן, ברור לי שהיציאה שלי חייבת להיות מוסדרת, ברורה, אם עקרונות שמקובלים על שנינו. מגשר יהיה מצויין, בלי עורכי דין עד כמה שניתן.

ציפור, תודה על השיתוף המתמשך. הכתיבה שלך עדינה וסוחפת, וההרפתקאות שאתה מתאר מובילות לטיול מרתק מחוץ לשגרה

להשקיע 80% מהחסכונות שלך בהשקעה לטווח קצר זו התאבדות.
נראה שסיכון קיצוני אינו זר לה, כמו גם המילה התאבדות. אולי על סעיף זה נרשמו חלק מההצלחות הגדולות.

רק מהסיפור שלך, אני לא מאוד מחבבת את ג'יל. מנסיון חיי הצר מאוד, אנשים עם סף כאב גבוה שממשיכים להתנהל כמעט כרגיל בתוך כאב או פציעות הם אנשים שבעצם לא מחוברים לגוף שלהם. וזה הרבה פעמים הולך ביחד עם חוסר קשב גם בתחומים אחרים חשובים בחיים. באופן אישי, לא הייתי רוצה לחיות עם אישה כזו או גבר כזה.
גם מעניין בעיניי שכל ההפסדים שהיא גרמה לך ולעצמה ואולי גם לאחרים לא מורידים מההערצה שאתה רוחש לרמה המקצועית שלה.

אני חושבת שהערך העצום של נוכחותה של ג'יל ושל אחרות הוא בלעורר אותך. לחיות לחיות לחיות. להתחבר אל תחושת ההנאה, תחושת לקיחת הסיכונים (צר לי שהפסדת כסף! אבל אני מבינה איך זה היה קשור להכל), החופש...
אבל אלו חויות של למידה, לא חוויות עוגן. לא נשארים בכאלה אלא לומדים איך להכניס את התחושה לחיים נורמליים. זה כמו שאתה תייר איפשהו בעולם ונורא נהנה. הרי לא תחשוב לעצמך שככה נראים החיים גם של כל המקומיים רק כי כתייר אתה נהנה עד השמיים, נכון?
במילים אחרות, יש מצב שאתה לא מתגעגע לג'יל אלא למי שהיית כשהיית איתה. ואתה לא חייב להיות איתה כדי להיות כזה.

ועוד משהו בענייני הכספים. אני מבינה שג'יל היא שם דבר בתחום ושקיבלת עצה ממומחית אבל להשקיע 80% מהחסכונות שלך בהשקעה לטווח קצר זו התאבדות. בורסה זה הימור וגם אם למניה יש סיכוי גבוה לעלות אף אחד, גם יועצי השקעות, לא יכול לדעת בוודאות (אחרת כולנו היינו עשירים). הדרך הבטוחה להשקיע היא לשים חלק גדול מהכסף (וגם, לא הכל ואפילו לא את הרוב!) בהשקעה סולידית לטווח ארוך, משהו כמו 10-15 שנה. ובין 5 עד 15 אחוזים להשקעה מהירה, וגם אז להשקיע בקבוצת מניות בפיזור סיכונים ולא במניה אחת.
האמת שאני מופתעת שהיא נתנה לך עצה כזו, להשקיע 80 אחוז. זה מטורף. אם המניה היתה עולה במהירות גם 15 אחוז היו מספיקים כדי לתת לך רווח נאה.
בכל מקרה, אני מאחלת לך שהמניה תתאושש ושתזכה לראות את כספך בחזרה או לפחות חלק ממנו.
להבא, תלמד את הנושא בעצמך וביסודיות לפני שאתה מקבל טיפ מאדם כלשהו ולא משנה מיהו. מקווה שלמדת את הלקח

שים לב שבגלל העצה של ג'יל גם הפסדת את הכסף שאפשר לך לחיות מחוץ לבית ולדעתי זו קארמה. גם האולטימטום שלה וגם הכסף וגם החוסר המיני כביכול. לא סתם משהו שם נתן לך תירוץ נוח לברוח ולחזור למוכר. שים לב שבכל המקרים שתיארת עד עכשיו, הבחורות שהטריפו אותך מינית היו בלתי מושגות. ברגע שהיו לגמרי בעניין שלך הזקפה ירדה\המשיכה היתה בינונית. נקודה למחשבה.
אני מציעה לך לגור במקום אחר גם אם זו דירת חדר קטנה וזולה, או אצל חבר, אפילו על הספה בסלון, אבל לא לחזור לבית ולפיתויים שנאבקת כל כך קשה לברוח מהם. זה ממש לא פשוט כרווק ובטח שלא לצאת עם מישהי במצבך הנוכחי.

תודה לאורה. הערה חשובה ונכונה.
כל מערכת היחסים שלי איתה נעה סביב הציר הזה בין יאוש לתקווה. לפעמים היא קלושה שיש שם משהו שאם רק אדע איך לקלף אקבל ליצ'י מתוק. כי הילדים 100 אחוז מתוקים, ולי יש רק חמישים אחוז מהמפעל הזה. אני יודע שמה שהשאיר אותי כל כך הרבה זמן בפנים ומה שמנע ממני לסגור ולפתוח מחדש היא אמונה שאת הליצ'י הזה אני צריך ללמוד לקלף, שחררתי מלא, וקיבלתי שותפות בגידול הילדים ומנהלת משק בית. לרוב זה כל מה שזה. אבל לעיתים, מבליח לו חיוך מבוייש, או קלילות ועליצות קלה שמרככת את המתח. יש מתח כי הדברים מנוהלים על ידה כיחידה צבאית. אביה היה קצין גבוה בצבא והעביר לה הרבה מתכונותיו הנוקשות והבלתי מתפשרות. זה ביא עמו הרבה ברכה. צריך הרבה גבורה בחיים האלה.
ג'יל הינה פרי מקולף הרבה יותר. החיבור קל וטבעי. השיחה קולחת. מתובלת בהומור וסרקזם. זורם ומעצים. מחר יום הולדתן של שתי הנשים הללו. באותו יום ממש - ככה סודר לי מלמעלה. ואני כמו בתמונת מראה בין החיים שבחרתי לבין החיים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי הולך עד הסוף. מבלבל. אין לי חרטות והתהליך הוא חלק מהעניין. לא תמיד מוכנים למתנות, מה גם שלפעמים לא כל הנוצץ זהב. אני מקשיב היטב לנסיבות, לגלים העולים ויורדים ויודע שהכל שם נמצא על מנת שאעשה את הבירורים שאני צריך לעשות על מנת להתקדם ולנסוק מעלה. ואכן, ההכרזות לא במקומן בשעה הזו, שעה שהדברים מתבררים ומתבהרים.

בין השורות אפשר לקרוא שעדיין יש בך חלק שנמשך לעבר ומגשש אם יש פתח לחזור.
אחרי התקדמות גדולה הרבה פעמים יש נסיגה, מציעה לך לא להכריז הכרזות נחרצות, לשים לב ולהיזהר.

הסיבובים בדרך לסנט מוריץ נתנו את אותותיהם בג'יל. ראיתי שהיא מחווירה והתלוננה על בחילה קשה. הנהג השוויצרי שהסיע אותנו מהשדה בציריך הסתכל בדאגה אחורנית. הדבר האחרון שהתחשק לו לעשות ביום שישי זה לנקות את ריפודי העור. הימים הם ימי קוביד ואנחנו שנינו עם מסיכות, אינטואיטיבית הצעתי לה להוריד את המסיכה שתוכל לנשום טוב יותר, כמה טוב שלא הקשיבה. המסיכה הצילה את הריפודים, וככה הגענו למלון היוקרתי בעיירה, שנראה כאילו נגזר ממגזין של פורבס. שוערים עם חליפות, כרכרות עם סוסים, אירופה בווליום גבוה. פונדו גבינות בלילה, ארוחות בוקר עשירות עם צוות מלצרים מקצועי דובר איטלקית ( אני דובר את השפה) - חלום. חגגנו לה את היום הולדת. אושר. הסקי היה מושלם, היא עבדה רוב היום, שועי עולם ומנהיגים בחוד חניתה של הכלכלה העולמית הטו אוזן לעצותיה החכמות של ג'יל. ביום השני עלינו למסלולי הסקי היותר קשוחים שעל ההר. ג'יל קרעה את הרצועות לפני כמה שנים בתאונת סקי כשהמגלשיים לא התנתקו והברכיים שלה הסתבכו והסתובבו עד לקריעה של הרצועות. אחד הדברים היותר כואבים שיש. היא הראתה לי תמונה מהתאונה ההיא כשהיא על האלונקה צחייכת למצלמה. שאלתי אותה עם היא כאן על מורפיום, כי איך לעזאזאל אפשר לחייך במצב כזה? או שמא זו ההתנייה התרבותית האמריקאית שחייבים להראות את השיניים לצמצם אחרת נשללת האזרחות? לא ברור אבל סיבולת לכאב יש לה. כחודש קודם לכן, בדירה שלי התלוננה על כאבי בטן. אני לא רופא אבל קומון סנס יש לי, נגעתי פה נגעתי שם, פתחתי גוגל וזה לא היה יכול להיראות יותר אפנדיציט מזה. לקחתי אותה לבית חולים וכצפוי זה היה אפנדיציט רק שהמנתח אמר שזה היה רגע מלהתפוצץ. היא הלכה לעבודה יומיים עם כאבי בטן. מכאן היא קיבלה את הכינוי שלה ז'אן דארק. השבוע טס, שכרנו רכב ומסענו משם בדרך הררית עוצרת נשימה לכיוון איטליה למפגש עם משפחתי האיטלקית. איך שחצינו את הגבול, ג'יל מקבלת טלפון מאביה, הוא על הספיקר של האוטו, ויש לו חדשות לא טובות. יש לו סרטן, ואחד מנוול במיוחד, סרטן הלבלב. ג'יל שיחסיה מורכבים עמו ישר עם טלפונים, ובכי, אבל גם קור רוח ופרקטיקליות ממוקדת. החומרים מהם עשויים החיים. האישה הזו לא הפסיקה להדהים אותי.
אבי ואחי שמעולם לא סימפטו בלשון המעטה את אם ילדי, התמוגגו מג'יל. מהלבביות, שמחת החיים ( כן כן היא דלתה אותם אפילו ואולי למרות הבשורות הקשות) והעברנו סופ"ש חלומי באחד המקומות היפים בעולם. חזרה הביתה. ג'יל סגרה טיסה עבורה אל אביה. לפני שנסעה היא ביקשה לשים את הדברים על השולחן. אני אישה בת 45, אני רוצה ילד, משפחה, בית. אני מרגישה שאנחנו יוצאים, נסענו בעולם אבל שאין תוכנית לאן זה הולך. אני הייתי רוצה לדעת כשאני חוזרת מהנסיעה שלי לאן כל זה הולך. הזמן שלי יקר.
השיחה הזו באה כארבעה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, וכשנה לאחר שאני יצאתי מהבית. נלחצתי. רגע, מה עם מה שאני רוצה? הרי מספיק הדחקתי רצונות בשביל חיים שלמים. אני סוף סוף חי את חיי, האם אני מסוגל לדבר ולחשוב על כזה סיפור רציני? האמת שג'יל היא מועמדת ראוייה ביותר לפרק ב'. הייתה בעייה אחת שנראתה לי פתירה אבל עדיין בעייה. המשיכה שלי אליה הייתה 7 ביום טוב. המין היה נעים, אבל לא לוהט וזה קשור אלי. היא לא הדליקה אותי מינית מספיק. כל היתר נפלא. אבל מה עם המין? התייעצתי עם שניים, אחד מכל אסכולה. האחד אמר זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולשפר והוא משתפר ככל שרמת האינטימיות, ההדדיות, הביטחון אחד בשני גדלים. אל תתן לזה לעצור אותך. האסכולה השנייה אמרה אז זה לא זה. תקשיב למה שהגוף שלך אומר. זו הייתה תקופה שבה לקחתי את החיסונים לקוביד ( אוי אני עכשחו מחוק באתר הזה לא? אתם לא כולכם כאן אוכלי טופו ואלפלפא? )
בקיצור, תקופה של עייפות קיצונית שמשפיעה גם על החשק. בזמן רגיל בשביל מין הייתי עושה שמיניות. ואיכשהו איתה זה לא התפוצץ במיטה, למרות שרצתה אותי מאד, כך הרגשתי וכך גם אמרה. התחלתי לצנן את הקשר. היא לחצה לראות את ילדי, וגם לקחת החלטות. אני לא הייתי שם. מצאתי את עצמי מתעייף מהלחץ הזה ושואל את עצמי יותר ויותר האם אני לא משלה את ג'יל? הרי אני לא שם, זה ברור. נעים לי בחברתה, ואני אוהב אותה, ורוצה להיות איתה אבל לא עם הלחץ. אבל הלחץ, הו הו כמה שהתגבר. וככל שהתרחקתי הוא רק הלך וגבר. ואיתו באו מפחי הנפש, והגילוי שהיא ניסתה לשים קץ לחייה בעבר פעמיים וניצלה בנס.
במקביל, כספים שחסכתי במשך כמה שנים טובות והושקעו במטבעות דיגיטליים בהמלצתה של ג'יל החלו לקרוס כמו מגדל קלפים. התקווה שלי להשיג מומנטום לפתיחה של ציר לחיים חדשים החל להיסדק ובחודש יוני השנה כ-80 אחוז מהכסף נמחק. במקביל ההכנסה העיקרית שלי נחתכה לחצי בגלל קשיים בכל השוק שבו אני עוסק. כל זה עוד לפני שזזתי לכיוון גירושים, סיפור לא זול בפני עצמו.
נסעתי לביקור מולדת, ישראל ואיטליה. הקשר עם ג'יל מאזור יוני הפך לקשר טלפוני, ומפח הנפש היה גדול. שלה וגם שלי. גם מצבה הכספי התערער מאד והחופשה בסנט מוריץ נראתה סוריאליסטית כעת. באוגוסט נאלצתי לעזוב את הדירה ולחזור חזרה לבית המקורי עם אשתי והילדים. אני אומר נאלץ, כי לולא הכלכלי זה לא היה קורה. אבל תוך כדי שהנסיגה הכלכלית קרתה, מצאתי את עצמי מחפש יותר ויותר את המפגשים המשפחתיים, שבו ארבעתנו, אני היא ושני הילדים יושבים יחד לארוחת ערב, ברביקיו בבית. משהו זז אצלי כלפי אשתי. הכעס פג ונעלם. באחד מהאירועים הכיתתיים בבית ספרה החדש של ביתי, ק' הייתה שם עם ילדיה. כמה חסרת משמעות היא עכשיו. אפס רלוונטיות, אבל היא התחילה מבלי שהתכוונה מהלך ששינה את חיי והוביל אותי למקום שהוא הרבה יותר אמיתי ומדוייק. אין יותר כעס על מה שהיה. אין טינה וחשבונות. יש את מה שיש עכשיו וזו שותפות בגידול הילדים ללא זוגיות, ואפילו עוד יותר חשוב ללא שאיפות לזוגיות אחד עם השני. למען הסר ספק העליתי את רצוני שלי לזוגיות. לא איתך ( למרות שזה היה יכול לפתור טון של בעיות) - זוגיות. האם את מסוגלת לחשוב בכיוון הזה? אמרה שלא, לא כרגע. היא לא סגורה מה היא רוצה ועוד כל מיני תשובות לא אפויות שממש לא רלוונטיות. אנחנו לא ישנים באותו חדר, אני נמצא ביחידת הדיור המנותקת מהבית הראשי. אנחנו מבשלים יחד, רואים סדרות יחד, היחסים הם טובים, לא חמים או נעימים במיוחד, סבירים +. לא רבים, לפעמים קצת מתווכחים על עניינים טכניים. חשבתי לשנייה וחצי, שאולי משהו יוצת. נגעתי בה פעם פעמיים, היא לא התגדה. ליטפתי לה את הישבן, אבל זה הרגיש לי מאולץ. אני לא מצליח להביא את עצמי למקום הזה יותר, ואני חושב שגם אם היא תאפשר לזה לקרות זה יהיה זיון, סקס אבל אף פעם לא אהבה ותשוקה בין אשה לגבר. אני פשוט מרגיש ויודע את זה. אז גם במהלך החודשים האחרונים האלה חזרה בבית, חוץ מהכיף שלראות הת הילדים שלי כל יום, עם טורנירי פינגפונג, ומשחקי כדורסל, הסעות בלתי נגמרות ועוד מטלות בית שאני עושה באהבה - היו עליות ומורדות.
מחשיבה של בוא תזרום ותראה לאן זה מוביל ל- חבל על כל ההזדמנויות שאתה מפסיד. למה עכשיו אתה מחכה? שיתאושש הביזנס? שארוויח בלוטו? שהילדים ייצאו מהבית? כמה זמן עוד אני יכול לכתוב בפורום הזה? ג'יל בינתיים מתאה זוגיות חדשה. היא עדיין אוהבת אותי, והייתה רוצה איתי לעשות את זה. אבל היא לא מחכה לי, היא המשיכה, כי בחיים מה שלא מתקדם נופל אחורה וככה אני מרגיש מעט.
אני רוצה גירושים אמרתי לה לפני שבועיים. בקטע טוב, כן? חיבקתי אותה ונישקתי אותה על הראש. אין עדיין לוחות זמנים, אבל הלב והראש כבר השלימו עם העובדה שזה מה שצריך לקרות ומה שנשאר זה לבצע.
ואני מתגעגע לג'יל. אבל גם בסדר לי ככה. טוב לי סך הכל. הילד הבכיין והמתקרבן שפתח את הדף הזה התבגר ואיננו יותר. וטוב שכך.

הקשר עם ג'יל הלך והעמיק. השתדלנו לישון אחד אצל השנייה כמה שיותר. החום הנשי הזה שלה היה כל כך נעים וחדש לי. טלפונים וטקסטים על הבוקר ולאורך כל היום. קצרים, מתוקים, מתחשבים. אף פעם לא הרגיש לי יותר או פחות מדי.
הדירה שלה הייתה ממש על המים, בקומפלקס יוקרתי שמאכלס היי טקיסטים בני שלושים עם הרבה כסף ואנרגיה לשרוף..
כשעברה לדירה שלחתי שני פועלים שירכיבו עבורה את הרהיטים, ויתקינו טפטים על הקיר.
"אני יודעת שזה בית שכור, אבל עדיין, אני צריכה להרגיש בית כאן.." ג'יל שמסתובבת בחוגים בינ"ל גבוהים מתוקף עבודתה ידעה טעם טוב מהו. בכל אצלה היה מוקפד, מינימליסטי אבל איכותי ויפה כשל בית של אוצרת מוזיאונים. ריהוט מודרני ולא פלצני, פרקטי, חדיש עם אמירה וקריצה.
שתי הכלבות המתוקות שלה אהבו אותי כל-כך, מוצ'י, החומה מביניהם הייתה מאוהבת. היא הייתה מאבדת את זה כל פעם שהופעתי מחדש. מחזה משעשע למדי. הלוחש לכלבים ג'יל קראה לי. את הבקרים המוקדמים העברנו יחד באימוני כוח על הים, הליכות בהרים שמסביב, הרבה מסעדות, הופעות סטנד-אפ ומוסיקה.
את הסופ"ש יחד של חג ההודייה בשנה שעברה תכננו להעביר יחד. חג משפחתי למדי, ועבור ג'יל עכשיו אני הייתי המשפחה. היא קנתה את המצרכים, תכננה את את הארוחות, מצאה לנו בית בהרים שעה וחצי מהעיר. נסענו ברכבה, בחוץ היה קור של שלג, ללא שלג, עם רוחות ערות שלעיתים דרשו ממנה להאט ממש מחשש לאיבוד שליטה על הרכב בפיתולים המסוכנים במעלה ההר.
כשפרקנו את האוכל והתחלנו להתכוננן לבישולים, החשמל בבית הגדול ששכרנו בהרים פסק. היינו בעלטה מוחלטת עוד לפני ששמנו סיר אחד על הגז. הדלקנו נרות, הרבה נרות בבית הרעפים היפה, אני הייתי אחראי על האח, שהודלק בניסיון העשירי. ישבנו לנו לאור נרות ואש חמימה מהאח ולא יכולנו להיות יותר מאושרים. היא הביאה איתה כמה פטריות פסיכודליות מרופא שטיפל בא באמצעותן. היא הכינה לנו תה עם כמות די חלשה, וצללנו לתוך לילה מתקתק של אינטימיות, צחוק, ואהבה בין שני אנשים שרוצים זה את זה. הזמן איתה עבר אחרת. הייתה בה שמחה ועליצות טבעית כשהייתי בסביבתה. הרגשתי שאני מעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו. 'אתה רואה אותי' אמרה פעמים רבות. כי אכן ראיתי אותה. זה היה קל, כי תוכה כברה. מה שאמרה התכוונה. מה ששיתפה היה ראוי לשיתוף. היא הייתה כל כך זקוקה לגבר, ואני כל כך לאשה.
בדרך חזרה צחקתי עליה שהיא נוסעת כמו צב. רכב לפנינו נסע באיטיות הפגנתית, כשהנהג משוחח בטלפון. התאפקתי ולא אמרתי לה מה שנורא רציתי להגיד - תעקפי אותו אחרת לא נגיע. כעבור קילומטר או שניים, רכב ממול התגש בעוצמה ברכב האיטי שמלפנינו.
יצאתי מהר מהרכב והלכתי אל עבר הרכב שנפגע קשה יותר. היה קשה לראות מה קורה בפנים כי החלונות שלו היו מושחרים. התפללתי בלב שלא אראה מחזות שלא אוכל אחר כך למחוק. פתחתי את הדלתות האחוריות, רוטווילר, הכלב שאולי הכי פחות רציתי לפגוש קפץ משם והחל במסע מנוסה. על הריצפה היה צ'יוואווה שפרפר, אחרי שהרמתי אותו בידיים היה נראה שהוא רק בהלם אבל לא פצוע. מקדימה הנהג היה עם פגיעת ראש ולידו בחורה עם חתכים בפנים במצב היסטרי. הרגעתי אותם, אמרתי שהכלבים בסדר ושעזרה בדרך ( ג'יל התקשרה לאמבולנס). זו הייתה חוויה מטלטלת, לנוסעים הפצועים שלום, ג'יל אמרה לי לאחר מכן שהאופן שטיפלתי באירוע גרם לה להרגיש שהיא יכולה לסמוך עלי, גם בשעות חירום, שאני הגבר שלה.
היום הולדתת שלה חל באותו יום הולדת של אשתי. אותו יום שנתיים לאחר מכן היא נולדה. מעניין אמרתי. תכננו להיות לכבוד היום הולדת שלה בכנס עבודה שלה בסנט מוריץ בשוויץ. לא פחות. משם, ניסע ברכב לאגם קומו היכן שאבא שלי ואחי שכרו בית בו נעביר סופ"ש יחדיו ארבעתינו.
המשך יבוא.

ציפור, כל הכבוד על הפתיחות ואף על המוכנות להתבוננות עצמית ולשמוע קצת ביקורת.
בנוגע לקצב במין. נשים רבות מאוד צריכות זמן לא קצר וקצב די איטי של ליטופים ונשיקות כדי שהגוף יהיה מוכן למין ולחלקים היותר אינטסיביים של האקט. כשבן הזוג פועל בקצב מהיר מדי, אני אישית פשוט לא מסוגלת להיכנס לזה (ממש ביולוגית--הנרתיק לא מקבל סיכוך) ונשארת אדישה או אפילו חסרת סבלנות. מודה שנמנעתי מלהמשיך קשר עם שני גברים בגלל זה.
סתם לידיעתך ולידיעת גברים שקוראים פה.

״מתוך הכאב״ של אמיר דדון מתנגן לי כל היום בראש וסוחט לי את שק הדמעות טוב טוב. הוא כנראה נוגע לי שם במשהו חשוף. דמעות ממרקות. מרגיש כאילו נכתב עבורי.

לא ידעתי איך לשתוק
עזבתי שאוכל לצעוק
בעיניים חשופות צללתי
הכי עמוק

כבר לא מפחד
להיות לבד
ביניכם מסתובב
והלב פועם, עדיין חי

התקרבתי אל הסוף
דיברתי אל הרוחות
הגשמתי כמה חלומות
קיבלתי מתנות

כבר לא מפחד
להיות לבד
ביניכם מסתובב
והלב פועם, עדיין חי

הלב פועם, עדיין חי
הלב פועם, עדיין חי
הלב פועם

מתוך הכאב
משהו נולד
ביניכם מסתובב
לא נשאר לבד
מתוך הכאב, הו
משהו נולד
ביניכם מסתובב
והלב פועם עדיין חי

גם אני מחכה!

מחכה להמשך

ממש כך. הנפש לא נכנעת לתכתיבים וללוחות זמנים מלאכותיים. אלכוהול וסמים יעמעמו את הדיסוננס הזה שבין הציפיות לבין מה שהנפש יכולה.
ג'יל (שם בדוי) עדיין המתינה על הבר בחמש דקות לשש. אוברול ירוק לגופה, עיניים ירוקות מהפנטות, שיער קארה חלק שחור בגוון אדמדם.
"בשש התכוונתי לזוז" התנצלתי והסברתי שמה שקרה הוא לא תירוץ מצוץ מהאצבע אלא הסיבה שבגללה אחרתי.
היא לא עשתה עניין, עברנו לכורסאות והמשכנו שיחה טובה שהחלה עוד בטלפון יום קודם לכן.
היא בתחום הפינטק - ( פיננס וטכנולוגיה = מטבעות דיגיטליים, קריפטו) משכילה מאד ( אוקספורד) טיילה הרבה וחיה באנגליה ובדרום אפריקה. בעלת שני כלבי פודל מתוקים, מעורה בענייני העולם, ליברלית אבל לא נאיבית. העברנו שעה נעימה, בה הצחקתי אותה ושמעתי צחוק יפה וצלול שלא שמעתי כמוהו מיימי. היא הרשימה אותי מאד. היא הייתה בת 45, עם כמה מערכות יחסים ארוכות שלא הובילו להקמת משפחה. היא ניסתה להביא ילד לעולם לבד, עברה טיפולים יקרים אבל לצערה כי הוא רב, לא הצליחה להיכנס להריון.
"האם וויתרת?" שאלתי
"כל עוד יש שמץ של סיכוי, אני אנסה. למרות שאני לא אופטימית. בייאושי כי הוא רב, אפילו נסעתי לאוהל שבו קבור הרבי מלובאוויץ' לבקש על הקבר שאזכה להיות אמא"
לבי נחמץ. היא בת יחידה, אמא נפטרה לפני שמונה שנים, והיא למעשה הנצר האחרון למשפחתה.
חזרתי הביתה עם תחושה שאני רוצה לראות אותה שוב. היה משהו חם, כנה ופתוח. עברה ללא ספק הרבה אכזבות ומפחי נפש, אבל מי מאיתנו לא?

נפגשנו כעבור מספר ימים לארוחת ערב אצלי בדירה. אני בישלתי. האווירה הייתה חמימה אבל השיחה נסבה סביב ענייני קריירה והרגישה לי מעט זהירה ולעיתים אפילו מאולצת. היא טבעונית והקינוח בהתאם. עברנו לספה, המוסיקה והאורות הוחלפו אבל משהו אצלי לא נדלק עדיין. הלכתי להביא מהחדר שינה איזה ספר שדיברתי עליו בארוחה, וכשהסתובבתי לחזור היא הייתה בחדר. הופתעתי.
הפנים שלה הסגירו אותה. היא לא רצתה לחזור לסלון.
ניגשתי אליה, ליטפתי את פניה ונישקתי אותה קלות על השפתיים. היא הייתה יפה מאד. הורדתי ממנה את האוברול ( לבשה את אותו בגד מהפגישה בבאר) ומתחתיו היא הייתה ערומה לחלוטין.
"מעניין" מלמלתי.
גופה נשי, אתלטי, אבל מעט גדול לטעמי. אני אוהב נשים קטנות ממדים. היא לא הייתה קטנה וזה השאיר אותי על אש קטנה. משיכה מינית היא דבר מרתק, לפעמים אלו פרטים קטנים כמו עובי הקרסול, עצם הבריח, כמובן חזה וישבן - הכל היה יפה אצלה אבל לא ברירת המחדל שלי .
נשכבנו על המיטה, היה ברור לי שאני צריך כאן להתרכז ולהיכנס לזה. היא ציפתה שנשכב, אני הייתי יכול גם לחכות לפגישה הבאה או אחת שלאחר מכן. כשהדחף לא מתפרץ כמו סוס פראי לנפש יש יותר שליטה וגם זמן.
שכבנו, והיה נעים ומתוק. אבל לא לוהט ולא סוער. היא לא הביאה את הכלבים ולכן לא יכלה להישאר לישון.
למחרת בבוקר הגיע טקסט ממנה . הוא היה לבבי וחמוד. כך גם לאורך כל היום, טקסטים שנונים, אינפורמטיביים, מגששים. היא הייתה בקוביד בעיר אחרת, קטנה, עיירת נופש נחשקת אבל מנותקת מכל חיי חברה. היא עברה בסך הכל לפני כחודש לעיר הגדולה שבה אני חי והיא די לבד. הצמא שלה לחברה היה עצום.
די מהר הקשר בינינו התהדק והרגיש טבעי והדבר הכי שפוי שהיה לי מאז שעזבתי את ישראל. הרגשה שמצאתי מישהי שאני יכול ליצור איתה משהו חדש. ארוך טווח. כזה שימלא את המצברים הנפשיים, מישהי שאני יכול לראות את עצמי צומח מחדש ליד. מישהי שאכפת לי באמת ממה שהיא חושבת ומרגישה. הקול שלה וטון הדיבור רכים אבל אסרטיביים. אישה של בוקר מוקדם, חמש ורבע והיא על הרגליים, מדברת עם כל העולם. לא היה אכפת לי לקום איתה בשעות האלה, להכין קפה ולהתחיל את היום שעתיים לפני העולם. היא המריצה אותי וגרמה לי להרגיש שוב פעם נראה ולא שקוף. הסקס השתפר ואיתו האינטימיות.
נסענו בסופ"ש הראשון להכרותינו לעיירת קיץ בה גרה בתקופה הקודמת. לארוחת הערב היא לבשה חליפה ורודה וכובע רחב שוליים בצבע בז'. יש מעט נשים שיכולות ללבוש את השילוב הזה ולהיראות לגיטימיים ולא כמו סרסור.. INXS הלהקה האהובה עליה התנגנה בנסיעה, היא סיפרה לי על קורותיה, בפרטי פרטים, כמו שאני אוהב ( וכמו שאני כותב) היא לא טירחנה, ולא חזרה על פרט פעמיים. היא ציירה לי את מפת הנפש שלה על ציר הזמן, את קורותיה ואת התפתחותה למי שהיא. היא סיפרה לי על אהבותיה ועל בני זוגה, מה עבד ומה פחות. עם גבר אחד, אוסטרלי הייתה קרוב לשבע שנים עד שהוא עזב חזרה והשאיר אותה שבורה ורצוצה. היה גם אנגלי במשך שנתיים שבגד בה עם מישהי צעירה יותר ושבר את ליבה. לא היו נשים, הייתי חייב לוודא, להוציא מלילה אחד. זה לא הקטע שלה.
אני סיפרתי את קורותי, את התגלגולותי לעיר, את סיפורי האישי, על ילדי. סיפרתי על ילדי אבל השארתי אותם מעורפלים. הרגשתי שנכון בשלב הזה להפריד בין הרשויות, מה גם שזה אזור רגיש אצלה.
הרגשתי סוף סוף שאני רואה אור בקצה המנהרה הארוכה שבה חייתי.
המשך יבוא

מעניין שהבאת את שלושת הדוגמאות האלה שהן באמת מראות את הדפוס של חיפוש אישור וערך אצל האדם השני. כשקיים מבנה מסוים בתודעה אנחנו נעים בתוכו ומשנים צדדים אבל תמיד נמצאים באותו המבנה ומזמנים אלינו אנשים שממשיכים את המשחק בתוך המבנה הקיים. פעם אחת אתה זה שמבקש אישור ונדחה ובפעם אחרת זה הפוך - אתה "הדוחה". זה נותן לך הזדמנות לחוות מכלי ראשון של"דוחה" כביכול יש את סיבותיו הפרטיות שבכלל אינן קשורות לאדם השני, אבל עבור השני הכל עובר דרך הפילטר של חווית חוסר ערך עצמי וחיפוש אחר אישור לגבריות\נשיות.

בעיני להיות ידידים זה ממש לא פירורים, זו הזמנה להתקרב ולהכיר בלי הלחץ של דייטים וסקס. זו הכרה שמצאת חן בעיניה כאדם והיא רוצה להמשיך לבלות בחברתך.
בעיני קשר טוב ואמיתי מתחיל הרבה פעמים מידידות ודווקא הלחץ של ישר לשים יחסים עם מישהו במשבצת מינית עשוי להעיף אותו מחיי.

וזו בדיוק הסיבה למה אני לא מצנזר את עצמי. כשאני שופך את הדברים על הנייר - כפי שהם קרו או התרחשו בתודעתי אני מייחל שתתפסו את התת מודע בפעולה. היפה והמכוער. הבוגר והילדותי. הגיבור והפחדן. שניהם מתקיימים תדיר בתוכי, בכפיפה אחת, לפעמים בתחפושת, לא מבוררים, מקשים על איתורם וזיהויים.
לפני שאני מתקדם -
ליאורה. תודה על דברים כה אמיתיים ורגישים. נגעת בכמה נקודות מעניינות עבורי שדורשות התבוננות.
על אי תיאום הציפיות המיני בין המינים - המנגנונים הנשיים רגישים פי כמה משל הגבר (בד"כ). יש ספריות שלמות על איך לייצר אינטימיות, חיבור וזרימה. אני חושב שכל שלושת המפגשים שלי שהבאתי כאן , עם הקולומביאנית, סטפני ומליסה הקנדית - בכל השלושה לא הייתי כל-כך טוב בוויסות העצמי ובהקשבה לרצון האמיתי שבצד שמנגד, אלא יותר הכתבתי את האג'נדה שלי . הקולומביאנית לא ממש הזמינה ואני לא ממש קיבלתי את זה , עם הצרפתייה זה היה קצת הפוך, היא הייתה זו שזקוקה לאישורים ( אף חדש, שאגמור ממנה) וכשהאחרון לא קרה זה היה על סף הטרגדיה. על מליסה התנפלתי לפני הזמן ואחרי המפגש השני זה התמוסס ( היא רצתה להישאר ידידים ועניתי לה 'לא תודה' כאילו אני עונה לנציג שרות שמבקש ממני להתשתתף בסקר. היום אני יודע שהאגו המעט פגוע שלי לא היה מסוגל להסתפק בפירורים.
לגבי רגשי נחיתות - זה תלוי סיטואציה אבל כן, נשים מאד יפות קוראות תיגר על הביטחון העצמי - אין כאן שום חידוש. היופי הנשי, כשהוא מוגזם, פועל עלי במקרים חריגים ככישוף. לוקח זמן לעיניים להתרגל לאור המסנוור ולראות את האדם שבתוך האריזה המשובחת.

אחרי מליסה לקחתי הפסקה של כמה שבועות טובים מרדיפת השמלות. רצון לעצור ולראות מה אני מחפש. לראות האם האגו הגברי שלי שבע נחת ואפשר לחפש ולמצוא חברה של ממש.

את הפגישה עם ג'יל הייתי קרוב לפספס. עניין של דקות. קבענו לחמש וחצי באחד מימי הסופ"ש, השעון המעורר לא פעל ומצאתי את עצמי במיטה כשהשעה כבר חמש וחצי. שלחתי טקסט שאני מאחר אבל אוטוטו חונה. הגעתי לדייט הראשון עם ג'ייל באיחור לא ממש אלגנטי של 25 דקות. המשך יבוא

לאורה, כתבת דברים של טעם עם הרבה חמלה לציפור חופש.

אני רוצה להוסיף שאתה בן אדם והכל בסדר. עצם הנכונות שלך להניח כאן את הסיפור שלך גם כשאתה יודע שיש בו צדדים "פחות יפים", מראה שאתה שואף תמיד ללמוד, להרהר, להתפתח. זו ממש גדולה.

אחרי שיצאתי להליכה ומצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על מה שכתבת, אוסיף ברשותך את ההרהורים שעלו בי...
בסופו של דבר כתבת שהבנת שאתה לא בליגה שלה. לדעתי זה לא נכון אבל זה מראה איזשהו רגש נחיתות והשוואה שהיה קיים אצלך גם בסיפורים על אשתך. אשה מהממת ככל שתהיה לא בהכרח מחפשת גבר שיהיה מהמם כמוה (אגב, זה עובד גם הפוך. יש בין ידידי כמה בחורים מהממים וגבריים ביותר שנמצאים בזוגיות עמוקה ואוהבת עם נשים פשוטות למראה שהן "לא בליגה שלהם"). תיארת שהיא לומדת פסיכולוגיה, מכך אני מסיקה שככל הנראה בנוסף ליופיה ולכך שהיא מבוססת כלכלית ("גרה בשכונה שווה בעיר") היא גם רגישה, אכפתית ואינטילגנטית. עם זאת לא שמעתי מילה על אופייה, על משהו שנון שאמרה או משהו מעניין שסיפרה. רק על יופיה וגופה ואיך זה גרם לך להרגיש (על הרצף בין אגו מורם לשמיים עד לרגשי נחיתות). מדהים להתבונן איך הדבר הפעיל והניע אותך על הרצף הזה בלי שום התערבות מצידה. כאילו לא היתה שם בכלל (זה כמובן עשוי לקרות גם לנשים מול גבר מרשים במיוחד). גם האלמנט הזה חוזר בהרבה מסיפוריך, החדשים והישנים כאחד.

נדמה שלשניכם היה דחף ביולוגי-פסיכולוגי חזק מאד שהניע אתכם להתקרב פיזית במהירות, כנראה לפני שהנפש מוכנה. אתה "אחרי שנים שאני ב-׳כלא׳ אני ארצה רק לזיין כל מה שזז" והיא "אני רוצה ילד. אני בת 40 השנה ואני לא רוצה לפספס'". כבר מחמש הדקות הראשונות הללו ברור ששניכם נעים בעוצמה לכיוונים מנוגדים כשאתה מת להשתחרר והיא מתה להתבסס. לכן ברור שלעומק הסיפור הזה לא יעבוד ואתה יכול להיות רגוע. עם זאת, אני מציעה לך לשים לב לרגשי הנחיתות שעולים בך במפגשים עם היופי הנשי ולראות איך אתה רואה בהן בן אדם ולא אידיאה. וגם בעצמך. אתה לא צריך להיות אידיאה כדי לספק אותן. רק להיות אדם שלם, קרוב, עירום, אמיתי, עגול. כך נוצרת אינטימיות אמיתית וגם סקס מדהים.

עוד עצה קצת יותר מעשית: בפעם הבאה שתמצא את עצמך במיטה עם אישה בסיטואציה דומה, לפני שהעניינים מתחממים תשאל אותה מה היא רוצה וגם מה היא לא רוצה. תבקש ממנה להגיד במילים מה מתחשק לה לעשות ותבטיח לה שכל מה שהיא תגיד זה בסדר. תגיד לה לא לפחד מלהיות אסרטיבית ולעצור אותך אם אתה מתקדם מהר מדי ומאבד שליטה. אל תשים אותה במצב המאד לא נעים של זו שצריכה לכבות את המוסיקה במסיבה.
תגרום לה להרגיש להיות בטוחה ומוגנת איתך. ללא תחושת ביטחון ומוגנות, קשה לאישה להרשות לעצמה להשתחרר, במיוחד עם מישהו זר.

מסכימה עם הבנות שמעליי.
אני מרגישה שלנו כנשים הרבה פעמים קשה לבקש בישירות את מה שאנחנו באמת רוצות. גם כשהגבר מקשיב לגבול שהצבת הוא לרוב יוצר עננה של חוסר שביעות רצון ותסכול מיני, שאת לא בסדר, שלא ריצית אותו, לא קיימת את ההבטחה שאת מגלמת כביכול ואנחנו סופר רגישות לזה. זה מעיב על הזרימה והחיבור שאנחנו מבקשות ולפעמים מעדיפות לא להיכנס לזה או לרמוז בעדינות כדי לא לקלקל את המוד הכללי.
יכול להיות שהיא נהנתה לדבר אתך, רצתה להכיר יותר והתחשק לה לראות את הדירה שלך ולשבת לדבר על הספה עם כוס יין, אולי קצת להתחבק ולהתנשק ולא יותר מזה. לפעמים אנחנו רוצות אינטימיות וקרבה פשוטה, חיבוק, שיחה עמוקה, נשיקה מתוקה ומסעירה שלא מובילה לשום מקום.
אני יודעת שבדייטים ראשונים אף פעם לא רציתי באמת ללכת עם הבחור למיטה, גם אם נמשכתי אליו, אבל עשיתי את זה.
נראה שבשביל גברים הכל מקשה אחת מהרגע של הנשיקה ועד העירום והסקס ואנחנו מפנימות את זה שאם אנחנו מסכימות להתחיל אז אנחנו צריכות לסיים אחרת הגבר מתאכזב ומתעצבן עלינו, שסתם הדלקנו אותו ועשינו לו כאב ביצים. לנו הנשים זה מדורג ולכל מגע ואקט יש רגע, רגש וקצב משלו. הייתי בהרבה סיטואציות שהרגשתי שלא נעים לי לעצור באמצע ושבאמת הגבר התעצבן וכעס עליי שלא רציתי לשכב אלא רק להתכרבל, למשל. אנחנו צוברות את החוויות האלה וכשמישהו מוצא חן בעינינו אנחנו לא רוצות להרוס את הרגע בלהיות תקיפות ואסרטיביות על הגבול שלנו. אבל בעצם כשמישהו עובר את הגבול זו חוויה לא נעימה ומשתקת. זו הרגשה שכבר לא רואים אותך כבן אדם אלא שהגבר משתמש בגוף שלך ואת לא שם. ההרגשה הזו יכולה לצוף בסיטואציות לכאורה קלילות כמו נשיקה שהיא מוקדמת מדי, ולא נעים לך להגיד לא אחרי שהבחור רוכן ומנשק אותך, אחרי שהוא קנה לך משקה והיה מקסים אלייך כל הערב. את לא רוצה לתת לו הרגשה שהוא דחוי, ואולי הוא מוצא חן בעינייך ואת רואה איזשהו עתיד לקשר איתו, אז את בולעת את זה. אבל את לא רוצה וברגע הזה את יוצאת מהגוף שלך ובסתר לבך את שונאת אותו.
זה יוצר איזושהי טראומה ורצון לזהירות ובסופו של דבר חוסר אמון. גם העניין של הגובה שהוא כביכול שולי פשוט מראה את חוסר האמון שלה. היא בודקת אם אפשר לסמוך עליך. לך תדע על מה זה יושב אצלה ומה בדיוק שידרת לה אבל כנראה שהיא החליטה שאי אפשר. אני מניחה שעל אחת כמה וכמה בחורה כמוה, שמסנוורת ביופי שלה, כמהה שיראו אותה כאדם ולא כאובייקט מיני.

כתבתי בפרופיל שאני בגובה מסויים ולדעתה רימיתי בכמה סנטימטרים. צחקתי, יכול להיות
זה באמת מה שעשית? נשמע כמו דוש מצוי.

מחזקת את פלונית מעליי.
אני בסצינת הדייטים כבר כמה שנים ומאד אוהבת סקס, אבל כשמישהו לא מתחשב בקצב שלי זה כל כך מכבה. גם אם נמשכתי בהתחלה, אין סיכוי שאמשך למישהו אחרי כזה דבר:
היא ניסתה לסמן לי שאני צריך ללכת איתה בעדינות, אבל אני הייתי בשלי,
והיום כבר אין לי בעיה לחתוך כשזה מה שקורה.

היי ציפור,
מעניין מאוד לקרוא אותך. עקבתי אחרי הסיפור שלך, גם אם לא בזמן אמת.
רציתי להציף את מה שעלה לי בעקבות מה שכתבת עכשיו. אולי הבנת את זה לבד ואולי זה יכול לעזור לך.
מהתיאור של התגובות שלה- מבקשת להאט ולהיות עדין יותר, ואתה לא מצליח, מעלה נושאי שיחה לא קשורים תוך כדי הסקס, בפעם הבאה שנפגשתם משדרת פחות מיניות, עוצרת, כל אלה מזכירים לי סיטואציה דיי מצערת שבה הייתי. פגשתי מישהו שמצא חן בעיני, והוא התנפל עלי ממש מהר, ולקח לי לא מעט זמן תוך כדי ש"אנחנו" מתמזמזים להבין שאנחנו ממש ממש ממש רחוקים מהקצב שלי, מהחיבור שאני צריכה כדי להיפתח, כדי לרצות, כדי ליהנות, כדי להיות מינית ואקטיבית. לא נפגשנו שוב. והוא היה בחור מעניין, ואני חושבת שעם יותר רגישות שלו, ויותר בהירות שלי לגבי הצרכים שלי והקצב שלי יכול היה להתפתח בנינו משהו מיוחד.
תמיד תאט כשמישהי מבקשת. לא כדי להיות בסדר ולא להזיק, אלא בשביל ההנאה של שניכם. אם תיתן לה את הקצב שהיא צריכה היא תיפתח ויצאו ממנה דברים שלא דמיינת.

אולי באמת..
חשבתי שאחרי שנים שאני ב-׳כלא׳ אני ארצה רק לזיין כל מה שזז ואדביק לי סטיקר בסגנון ׳מי שממיין לא מזיין׳ בשירותים.. אבל לא. המשכתי לברור בפינצטה ויצאתי לכמה דייטים, אבל אף אחת מהן לא עשתה לי את זה מספיק. עד שנתקלתי בפרופיל של מליסה. כבר בתמונת פרופיל באתר ההכרויות היא הייתה חריגה גם בין היפות. יום למחרת קיבלתי ממנה הודעה, התחלנו להתכתב והשיחה זרמה מאד בקלות. היא הייתה חביבה, לומדת פסיכולוגיה, במקור מטורונטו אבל עם רקע בדוקומנטרי, גרה בשכונה שווה בעיר - בקיצור, לא בזבזתי זמן וקבעתי איתה לדרינק במסעדה קרובה לשנינו. כל הוויב איתה בטקסטים היה קליל וזורם. קנדיות הם אחלה אישר לי חבר שמבין ביחסים בין לאומיים.
כשנכנסתי למסעדה היא חיכתה בכניסה. היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים טובים. ללא ספק הבחורה הכי יפה שאי פעם יצאתי איתה. פנים וגוף של דוגמנית או שחקנית. לסיטואציה הזו לא ציפיתי ולקח לי דקה או שתיים להתאפס על עצמי ולהבין שאני עומד לדפוק את זה אם אני לא מתעשת. התאפסתי.
אחרי סמול טוק מינימלי, אמרתי חה אוקי, מה הסיפור שלך? מה את רוצה?
במקום הרמת גבה על הישירות הישראלית, ראיתי מעטה של קרח מפשיר, היא קירבה אלי את הכיסא, יייכה ואמרה ׳אני רוצה ילד. אני בת 40 השנה ואני לא רוצה לפספס׳
אמרתי לה שהיא לא הצליחה עדיין להפחיד אותי אבל זה בטח שיא גינס לדבר על ילדים בחמש דקות הראשונות של הדייט. הערב הלך טוב, היופי שלה נתן לי השראה, כי זה מה שיופי נשי מסוגל לעשות לגברים, והרגשתי טוב. לא רציתי שהערב ייגמר, וכשהוא נגמר מצאנו את עצמנו ברחוב והיא מסתבר ללא מכונית. שותפה שלה הקפיצה אותה. הלכנו לרכב שלי, וכשהצעתי לה לבוא אלי לדירה, הסכימה בלי הרבה עניינים. אוקי, אבל אני צריכה להיות בשמונה בבוקר בבית - יש לי פגישת זום. כמובן שהסכמתי.
אני לעולם לא אשכח את ההרגשה לנסוע אלי לדירה עם מליסה לידי. זה הרגיש סוריאליסטי. זה הרגיש כאילו נלקח מסרט.
נכנסנו אלי לדירה, היא התיישבה על הספה, התרשמה מהדירה ומהוויב הטוב שהמקום נתן לה. על הקיר התנוססה מפת העולם עשוייה מפיסות עץ מגולפות בידי אומן רוסי.
נתתי לה ביד סיכה עם דגל קנדה שתנעץ על המפה.
היא קמה יחפה , עמדה על בהונות רגליה כמו בלרינה, רגליים ארוכות, ישבן קטן וחטוב עם חזה תואם, קטן ואגסי. כל התנועה של הגוף שלה שידר נשיות מודעת לעצמה, הרגשתי שאני בתוך פנטזיה מינית אולטימטיבית. הבאתי לה כוס יין, היא הסמיקה כשהתקרבתי אליה, זה רק הוסיף לה חן.
׳אני מובכת בסיטואציות כאלה׳
התנשקנו בלהט. הרמתי אותה בידי ונשאתי אותה למיטה. אני לא זוכר את עצמי בחיים במוד חייתי כזה. כל העדינות והרגישות שלי נעלמו. הפכתי לטורף. קרעתי ממנה את הבגדים. נדבקתי אותה למיטה ונתתי לאנרגייה העצומה שהציפה אותי לסחוף אותי. היא ניסתה לסמן לי שאני צריך ללכת איתה בעדינות, אבל אני הייתי בשלי, ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות ממנה.
היא ביקשה להישאר עם התחתונים. כיבדתי את בקשתה, אבל לא לפני שבדקתי גבולות. היא לא רצתה לשכב או לגמור. אחד הרגעים הקשים. למה? כובע.. כל מיני סיבות וכאלה.. אבל באמצע ההתמזמזות היא מחאה על זה שכתבתי בפרופיל שאני בגובה מסויים ולדעתה רימיתי בכמה סנטימטרים. צחקתי, יכול להיות, וזה כזה משנה לך שאת מעלה את זה עכשיו?
כנראה. סקס מלא לא היה לנו. נפגשנו פעם נוספת, וגם הפעם היא באה אלי הביתה. ראינו לארי דיוויד ( כל כך לא מחרמן) והפעם אמנם היינו ערומים לגמרי במיטה - הגוף המטמטם של מליסה מסתבר הופיע בסרט קצר שמצאתי אותה מככבת בו. היא בחוכמה לא שיתפה אותי בעברה כשחקנית מאחר והיא לא פרצה , אבל בסרט הקצר הזה היא כל כך יפה, שגם משחק פושר שלה נסלח. אם המידע הזה אני נמצא איתה במיטה אבל היא לא רוצה גם הפעם לשכב או לגמור. התחבקנו והתנשקנו ערומים, היא נתנה לי לחקור את גופה אבל עצרה אותי רגע לפני שהדברים יצאו מכלל שליטה. אני לא זוכר בחיים שלי מלחמה כל כך קשה עם עצמי. אני לא יודע איך הצלחתי לעצור את עצמי. היצר המיני מזכיר אש , הוא יכול להתלקח ואז לא יעזור בית דין.
החזרתי אותה הביתה. משהו לא עבד לה, והצלחתי להוציא את זה ממנה - היא לא נמשכה אלי מספיק, והסיפור לא היה מאוזן מספיק.
לקח לי שבוע להתאושש מהדחייה הזו. ׳אם רק הייתי עושה ככה, ואם רק הייתי יותר רגוע כאן וכו׳ - הראש לא היה מוכן לוותר עליה או יותר נכון על הפנטזיה שבלהיות עם מישהי כמוה. תסכל אותי שהייתי כל כך קרוב אבל לא הגעתי. מצד שני הייתי מוחמא.
מכל הסיפור הזה נשאר טעם חמוץ מתוק. עד כמה שרציתי אותה, לימדתי את עצמי לשחרר ולהבין שגם אם מאד רציתי אותה, היא לא בליגה שלי, ושמשהו מתאים ואמיתי יותר ינחת בחיקי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נ.ב - ברכות.על החופש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי תכתוב כאוות נפשך מבלי לומר לנשים ואנשים אחרים לצנזר את מילותיך ומחשבותיך?
ואולי אתה דווקא צריך תקופה של כיבושים? בחייך, 8 שנים אתה בכלא. תשתחרר. והקונספט של לקפוץ לאיזה קשר עם השכנה.. מופרך.
שלום, אני ציפור ובאתי להנות, נכוותי בעבר ולכן אני מעוניין לבחון בדקדקנות, בפעולות ולא במילים, את האישה הבאה שאני מכניס לליבי ולחיי.
לא?
ותשאיר איזה אי מייל ליצור איתך קשר, בחייך.

כנראה שלא.
התלבטתי עד כמה לשתף ומאחר המקום הזה מרגיש לי בטוח לכתוב את קורותי באופן מלא ושקוף, החלטתי שכן. הסיפור של ציפור חופש כולל גם את הנסיקה אל עבר מחוזותיו של חופש מיני, להתנסות ו 'להתלכלך' בחוויות שאולי השתיקה יפה להם. ציפור נמנע כל כך הרבה זמן מלטעום מהיופי שבמפגש בין גבר לאישה, אם כל המורכבות שיש בכך. לכן, בחרתי לא לצנזר את הפרק ההוא שבא מייד לאחר השחרור, כי הוא במידה מסויימת האלטרנטיבה שהייתה תמיד מצוייה לפני. אני גבר עם אופציות, והדבר היחידי שמנע ממני לממש אותם עד אז היא הבחירה החופשית מה לעשות עם האופציות הללו. לכן זה בהחלט חלק מהסיפור. גם המפגש עם סטפני שבינתיים נמחק, הוא שלב אחד בתוך המסע הזה לבחינה של מה אני מחפש ומה נפשי מבקשת. למרות כל זאת, מחקתי כי תיאורים מיניים יכולים בקלות לגלוש למקום שבה מעורבת גאוות הכיבוש, ואני בהחלט לא מעוניין בהתפארות טווסית של כובש נשים. זה לא אני, ולא ה- END GAME שאני מבקש. השלב הראשוני שבו אני מחפש אישור לגבריותי ולמיניותי היה חשוב עבורי כחלק מהשיקום - ולכן אני כן מתכוון להתמקד כיצד השיקום הזה הושג, ולאן בסופו של דבר חתרתי ומה העולם הביא עבורי. זה מסע מתמשך שככל שאני מתמיד בהליכה בו אני מקווה לדייק בו ולהיות מכוון להיכן שאני רוצה להיות.
תודה על הפידבק, מכאן והלאה אחסוך מכם את הפרטים, הם כנראה לא מוסיפים אלא דווקא גורעים.

רק לי זה טו מא'ץ אינפורמיישן ?

גם אני מהקוראות ממש מההתחלה ושמחה מאוד לקרוא את ההמשך. אתה כותב נפלא

גם אני ממשיכה לקרא.
נכנסתי כי זכרתי את שם הדף, אולי באמת עדיף לא לשנות.
וגם הכינוי שלך נחמד מאוד בעיניי
אני אוהבת את התגובה של יוליקו, כרגיל היא מצליחה לכתוב את מה שאני חושבת.
בהצלחה בשלב החדש של חייך!
ל.

תודה על החיזוקים.
מעניין שהשם של הכלב של העסק בו אני שותף קוראים אריה (Lion ).
לפני כמה שבועות התחלתי להתאמן עם הבן שלי, בן ה-14 וחצי אימוני אגרוף. המאמן ישראלי חמוד, בעל רמת שיער מרשימה, ידיים חסונות וחיוך כובש. אנחנו נוסעים 25 דקות למועדון איגרוף קטן ומצחין מזיעה. עם זירה ממש כמו בסרטים של רוקי. חוץ מזה שבאמת צילמו שם את ההמשך של רוקי - ברח לי השם אני לא חובב הז'אנר.
הבעלים רוסי ישראלי והבן שלו הוא מתאגרף מקצועי - Lion Of Zion שם הבמה שלו. האריות סובבים אותי. לא מזמן אשתי ( שתחייה) סיפרה לי שהיא נפגשת עם אריות בחלומות, ברמזים סמויים במציאות. משמח לראות אותה, בד"כ כל כך ארצית, מאפשרת למימדים גבוהים יותר לחדור למציאותה. היא סיפרה לי שהיא רוצה לנסוע לכנס כשעתיים מכאן שעוסק במדע ומיסטיקה. סימנים מעודדים.
אבל זה עכשיו. אני חייב לכם עדיין סיפור מסע שלא תם.
הערה : לא תמיד אני מגיב על התגובות. אבל אני קורא כל אחת ואחד מכם. זו הבטחה.

ובעצם, לא הפכת לאריה אלא גילית את האריה הרדום שבך... מאושרת בשבילך ומחזיקה לך אצבעות.

העוצמות שלך, שמחת החיים והנאמנות לעצמך מעוררות הערכה והתפעלות. הפכת מציפור לאריה אין לי ספק שתמצא אהבה הראויה לך. מגיע לך כל כך.

בעצם חוזרת פה תבנית שלך שהיתה מתבטאת עם אישתך
מעניין...אבל לא חושב שההשוואה הוגנת. הדבר המשותף היחידי בין השניים היא התוצאה, נשארתי High and Dry .. לצאת אחרי ארבע עשרה שנות נישואים החוצה לעולם הרווקות עם האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שבלהכיר אנשים חדשים ( לפחות בעיר שבה אני חי) דרשה ממני סוג של התאקלמות. כן, בדיעבד הייתי צריך לקלוט את הניואנסים, למשל כשאמרה לי למה אני לא מנסה לצאת עם מישהי שיש לה כבר ילדים? היא ללא ילדים ( ולא רוצה ילדים) ומה לעשות החבילה שאני מביא איתי היא לא לכל אחת. בוא נאמר שכבר שם הייתי צריך להוריד את הרגל מהגז ולא להתעקש. אבל היא מצידה שמרה על אופציות, והיו כמה פעמים שהלכנו חבוקים ברחוב, מה שהוסיף לבלבול שלי. השורה התחתונה בפרשייה הזו היא שלא שמרתי כלפיה טינה. היא נשארה עוד כחודשיים בבניין. ( הבניין הזה הוא סוג של מלרוז פלייס, עם בריכת שחייה באמצע, ודירות עם מרפסות פתוחות שפונות אחת אל השנייה, מייצרים מעין סביבת שכונת חיים תוססת) ועברה בסופו של דבר יחד עם החבר ( שדומה לי חזותית באופן מקריפ) לעיר אחרת. חזרנו להיות ידידים כמעט מייד והשארנו את הגליץ' ההוא מאחור. סה טו.
אני חוזר חזרה מעט. יום למחרת חתימת החוזה על הדירה הגעתי לעבודה מוקדם במיוחד. סביבת העבודה שלי גברית מאד, וניתן לספור על יד אחת הפעמים שהגיעו נשים לעסק. באותו בוקר כשנכנסתי למשרד, ראיתי גבר מקועקע ולידו בחורה דקיקת רגליים, לבושה מעט פרובוקטיבי ( חצאית עור שחורה קצרה, וגרביוני רשת, תופס?) בנוסף, היה לה מבטא צרפתי מתקתק. את תשומת הלב שלי היא תפסה. בשלב מסויים, האישה המושכת הלכה לשירותים ובדרכה החוצה, שאלתי אותה האם היא מצרפת.
היא ענתה שכן, ושהיא מזהה אותי אבל אני לא מזהה אותה כנראה.
מה? התפלאתי. איך יכול להיות שאני לא זוכר מישהי כמוך..נכנסתי למוד פלירטוט.
אני סטפני ואתה..היא נקבה בשמי.
לא הייתי מסוגל לזכור מי הבחורה הזו שבאה משום מקום למשרד ובאופן ברור יודעת מי אני. אני לא אחד ששוכח פנים ( שמות בוודאי) אבל פנים, ועוד יפות כל כך של בחורה צרפתייה...מה לעזאזאל קורה כאן?
המשך יבוא

אני דווקא חושבת שהשכנה שלך לא היית בסדר
גם אני. אבל קיבלת את זה בצורה מעולה.

וגם אני אשמח לשמוע מה עבר עליך. נראה לי שרצוי בדף הזה. כי אחרת זה יהיה מנותק. פה רואים את כל הסיפור והתהליך המדהים והמרשים שעברת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני דווקא חושבת שהשכנה שלך לא הייתה בסדר. נשמע שהיא קצת פלרטטה, קצת תעתעה בך. העובדה שהיא המשיכה לעזור לך ולבלות בחברתך בלי להזכיר אפילו פעם אחת שיש לה חבר נשמעת לי מאוד מוזרה. גם לי עשו את זה פעם ונפגעתי. היא פשוט שיחקה בך, השאירה אותך על אש קטנה. מרגיז.

הי ציפור,
קראתי בשמחה, ואחר כך בעצב. אבל לא בגלל שלקולומביאנית יש חבר אחר.

אני כותבת, ואתה מוזמן למחוק אם זה מפריע לך.

בעצם חוזרת פה תבנית שלך שהיתה מתבטאת עם אישתך. יש ציפיה שנבנית אצלך, סיפור שאתה בונה בראש (פה זה היה ארוחת יומולדת וממנה מעבר ליחסים רומנטיים). היא לא הבטיחה כלום. ציינה מראש שהיא מעדיפה מוקדם, ושלא תשקיע הרבה כסף ומאמץ. היא היתה ידידותית, אבל כמה שבועות לא מצאת את הזמן הנכון להעביר את הפסים האפלטוניים לפסי תשוקה, ולא סתם. כי כנראה קלטת שהיא אדם חם, אבל שאין הזמנה ליותר מזה. ואז, כשמתברר לך שמה שחשבת למעשה שונה, אז אתה זורק עליה משפטים מרירים ומאשימים. חבל! ולא רק בגלל שאתה מרחיק ידידה תומכת, אלא שאתה גולש שוב לפאסיב אגרסיב, ואולי רק אגרסיב. אם תרצה יחסים שונים ממה שהיה עם פרודתך, אז כדאי לך לשים לב לדפוסים האלה, ולצאת מהם.

התיאור שלך כלכך חי, אפשר ממש לטעום את הפסטה ולהריח את הפרחים.
מעבר מהמוכר (הבית שבנית עם אישתך והילדים) אל חיים חדשים לא יהיה מעבר חלק לגמרי וטוב שכל. נוצרת לך הזדמנות לשחק קצת במגרש המשחקים של החיים.

לדירה החדשה יצאתי עם שניים שלושה מזוודות מלאות בבגדי חורף, כמה סירים ומחבתות - את היתר השארתי עם אשתי והילדים. ספרים לקחתי איתי. את הויכוח הנושן שלי איתה על למה בכלל צריך לאגור ספרים ולהציב אותם בארון בסלון הכרעתי עבורי. צריך כי אני רוצה. My Place My rules.
במשך שבע שנים, מהרגע שבו גיליתי מה נעשה מאחורי גבי, הכנתי את עצמי לרגע הזה, כלכלית. באופן קבוע הפרשתי לעצמי סכום קטן ושמרתי בצד לרגע בו אחליט לקום וללכת. העמדתי לרשותי סכום כסף למחייה של כשנה. לא הרבה אבל מספיק כדי להתארגן ולפתוח דף חדש. כעבור כחודש הדירה הייתה כבר מרוהטת לחלוטין. מיטות חדשות לילדים, שטיחים עבים ויפים לסלון, שולחנות ומנורות אקסנטריים, חבית יין ריקה המשמשת כמיני בר, מראות, וילונות בד, שעוני קיר, נרות, תמונות וחפצי אומנות, יודאיקה, הרבה צבע שיגרש את האפרוריות שליוותה אותי נאמנה בשנים האחרונות. מסגרתי את תמונותיהם של ילדי המתוקים, תזכורת היכן הלב שלי נמצא. רציתי והצלחתי להביא לשם תחושה של בית עם קריצה והומור.
סיכמנו שבגלל עניינים לוגיסטיים של הסעות לבית הספר חוגים ועבודה שלי הדורשת ממני להיות מחוץ לבית עד מאוחר, הילדים בשלב ראשון יהיו אצלי כל סופ"ש שני, ובמהלך השבוע ישארו בביתם. כשאני רשאי בתיאום לבוא לבקר. סיכמנו שזהו מצב ארעי שאינו משליך על ההסדר הקבוע. לא פעלנו לכיוון גירושים או פרידה רשמית. החלטנו לבחון את העניין למשך תקופה עד שנרגיש מה הכי נכון עבורנו כמשפחה. לא היא ולא אני ששנו להיכנס לתסבוכת של חלוקת רכוש. הפרדנו חשבונות בנק, וסיכמנו שנפתח את הנושא בעוד מספר חודשים.
עד כאן הצד הטכני.
מיותר לציין שהשתוקקתי לחברה נשית בכל מאודי.
השכנה הקולומביאנית שהכרתי כמה שבועות קודם לכן, הייתה נוכחת בימים הראשונים שלי שם. היחסים בינינו היו משהו ערטילאי, לא ברור. מצד אחד חברותית, זמינה, היינו הולכים להליכות בשכונה יחד, קפה בבקרים וטקסטים לתוך הלילה. רציתי להיות איתה אבל לא מצאתי את העיתוי המתאים ליזום. זה תמיד הרגיש ליד. ( מה גם שהייתי חלוד כמו רובה אמ-16 שנשכח בגשם)
בסוף שבוע הראשון שלי בדירה, היא חגגה יום הולדת 40.
"בא לך ארוחת ערב יחד?"
"בטח, וואו מתאים, אם אפשר מוקדם הכי טוב!" כל טקסט מסתיים בסמיילי, כל שיחה בצחוק משוחרר. קלילה
זר ורדים ריחני הועמד במרכז השולחן, הבית התמלא בריחות בישולים, טליאטלה אל פסטו, חזה עוף בחרדל, וירקות העונה בתנור. היה גם כרטיס ברכה, ופסלון בצורת סוס מגולף מעץ - האהבה הגדולה שלה עוד מהבית בבוגוטה היא רכיבה על סוסים. קבענו לשבע היא הופיעה בשבע ורבע. מעט מופתעת ונבוכה מההשקעה שלי. אחרי כוס יין אחת או שתיים, ותוספת שנייה של פסטה אל פסטו, היא ביקשה להבהיר לי שהיא חייבת לחתוך בשמונה כי יש לה תוכניות.
"תוכניות?" שאלתי תוך כדי שאני מפנה לנו את הכלים אל הכיור.
"כן" גמגמה מעט "מתיו, הבחור שאני יוצאת איתו, בא אלי בשמונה, והוא נשאר לישון אצלי" אמרה וסגרה את הגולל על פני תרחישים דמיוניים שהסתובבו לי בראש והתרסקו בקול ענות חלושה. איפשהו ראיתי את זה בא, אבל כשזה בא זה אף פעם לא נעים. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד זה על הרגע הזה.
"אז אני להקת החימום" נשארתי לא חייב. "היית יכולה להיות קצת יותר ברורה"
היא התנצלה ואמרה כמה משפטים שאני לא זוכר כי הכל בתוכי התערבל ונסתם. אני רק זוכר שאכלתי שני טירהמיסו לקינוח, ושלא עברו חמש דקות מהרגע שהטילה את הפצצה עד שהיא התנדפה לה אל עבר מתיו. מיותר לציין שיש לי עד היום סוס עץ מגולף, את הורדים נתתי למחרת לשכנה הזקנה שהייתה מעט מופתעת מהמחווה. "בשבילי?" התפלאה. "שלושים שנה שאף אחד לא הביא לי פרחים" אמרה תוך שהיא מרחרחת את עלי הכותרת הפתוחים למחצה.
המעניין הוא, שלמרות הפיאסקו הנוראי ( אין דרך אחרת לומר זאת) הייתה בליבי השלמה מלאה עם מה שקרה.
אני זוכר את עצמי שוכב באותו ערב במיטה שלי, שומע את גברת אסקובר משמיעה קולות עונג מעברו השני של הקיר המשותף שלנו, חושב לעצמי שמעולם לא הייתי מוכן יותר לשיעורים מאלפים מהחיים עצמם. ישנתי כמו תינוק, עם חיוך משועשע של תלמיד שיודע שנתפס בקלקלתו ויודע שזמנו עוד יגיע.

גם אני עוקבת ואשמח מאד שתחלוק איתנו את הקורות אותך מאז, ועל הקורה כיום. דווקא בגלל שהיינו כאן אז.

מחזקת את יולי קו. אני אמשיך לקרוא את שיש לך לספר, גם על דעברת וגם על חייך החדשים.

<ועכשיו: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע>

<הצהובון: הנתינה הגדולה ביותר האפשרית היא ההסכמה לקבל>

שלום ציפור,
תודה על שחזרת להניח פה את השיתופים והתובנות. הם מצמיחים את כולנו.
אני אשמח אם תכתוב פה את מה שעברת עד כה, מה שיעניק סוף טוב (ככה אני מבינה את מה שכתבת, ואתה?) לתהליך שעברת (עד כה). אם אחר כך תבחר לפתוח דף חדש, זה יתקבל בברכה, ותוכל אם תרצה לכתוב הפניה לשם בראש הדף או בסופו, או בכלל לא, לפי רצונך. תוכל אפילו להתחדש בכינוי חדש, לפי מי שאתה היום, אם זה מתאים לך, רק תיידע את קהל העוקבים והעוקבות בבקשה.
חיבוק גדול והמשך נהדר!

לפני שאני חוזר לפרשיית עזיבתי את הבית והשתלשלות האירועים מאז..
נברתי וקראתי בדף האין סופי הזה שנוצר לפני 8 וחצי שנים (!) ואני כולי התפעלות על התובנות, החוכמה, העוצמות, הרגש והדיוק הרב כל כך בשיח שנוצר כאן, וזה די מרגש. תודה לכל אלו שתרמו ברבות השנים מניסיונם ומחוכמתם האישית, והפכו את העמוד הזה לסוג של מורה נבוכים לתועים בדרך הקשה המפותלת והכה מסועפת של חיים זוגיים אינטימיים. אני שמח שבחרתי בפורום הזה של אנשים טובים ומעמיקים שמחפשים להעצים ולהתעצם. אני חושב שהמקום הזה היה עבורי מפלט של שפיות ומראה מזככת בימים, שבועות, חודשים ושנים קשות של בדידות וניכור, ועזרו לי מאד לנווט את עצמי החוצה מהמערבולת שהחיים זימנו לי. אני מוקיר תודה על כך, על כל אותן נפשות שעמלו וקראו כמות לא מבוטלת של מלל, שהוא סיפור בהמשכים כמעט בן עשור.
תודה לכם. אהבתי נתונה לכל אחד ואחת מכם שביקרו כאן, הזדהו, ייעצו, שאלו וגם ביקרו ולעיתים אף נזפו - כולם ללא יוצא מן הכלל הועלתם באופן כזה או אחר.
למעשה עיקר המשבר סבב סביב 2014-2015 שנראים ממרומי סוף שנת 2022 כמו פרה-היסטוריה. כל כך הרבה עבר מאז עלי ( ובטח גם עליכם) עד שבשלב מסויים החלטתי לצמצם מאד את ההתכתבות שלי איתכם עד לניתוק כללי. אבל לא באמת, הסיפור עודנו ישנו, הדמויות והעלילה לא הפסיקו לשניה ואיתן התובנות והגדילה. כשאני קורא את 'הבכיין' ( ככה קראתי לעצמי בפתיחה ...) ואת ציפור החופש של 2014-5 בא לי לערסל אותו ( הביטוי שצפריר משתמש). כמו גיאולוג אני רואה היטב רבדים בישותי שהיו בעבר חשופים ומוכים מפגעי החיים, והיום תודה לאל, מוגנים ומכוסים על ידי שכבת מגן קשיחה המאפשרת לי לנתב את חיי באופן בוגר עצמאי ושמח הרבה יותר מהציפור ההיא שבכלוב...
למעשה שם הדף, אשתי לא בעניין שלי יותר איננו רלוונטי יותר עבורי. וזה השחרור הגדול ביותר שהביא עמו שחרורים נוספים. אני מתלבט איתכם האם יש לכם עניין לשמוע מה התרחש מאז? האם להישאר בדף הנוכחי או לפתוח דף חדש? כמה מקוראי הדף המקורי עדיין כאן בכלל? אני שואל מאחר ואני רוצה לכתוב עבור הקהילה היקרה הזו דברים רלוונטיים ולא להפוך את המקום ליומן. אשמח לשמוע !

גם אני קוראת. הערכתי נתונה לך.
עברת הרבה מאד. ניסית בכל כוחך, הצעת ושבת והקטנת דרישות וציפיות ונראה שעשית ככל הניתן.
המרגיעון מעלי קובע - יש בדידות אין קץ אצל העריצות. ואתה, לא יצאת משם אל הבדידות. להפך, יצאת כדי להפסיק להיות בודד.
בהצלחה.

תודה על העדכון. קוראת אותך

משמח לקרוא אותך. עוקבת
גם אני

משמח לקרוא אותך. עוקבת

לקח עוד שנה וחצי עד שמצאתי את הכוח לצאת משם.
בנובמבר 20' עזבתי סוף סוף את הבית. כחודש לפני המעבר קיבלתי טלפון מחבר ששאל אם אני במקרה צריך ריהוט קומפלט לדירת חדר שהוא לא צריך. מיטה, שולחן, מזרון, טלויזיה, כל מה שצריך כדי לעשות רילוקיישן חלק. לא חשבתי פעמיים, התייצבתי אצלו עם המשאית והעמסנו את הריהוט בזריזות. עוד לא הייתה לי דירה, אבל ריהוט היה. בדרך חזרה תוך כדי שאני נוהג במשאית מתקשרת אשתי בוכה בכי תמרורים. היא לא מהטיפוסים שבוכים. מה קרה נזעקתי? החתול שלנו נדרס הרגע.
את החתול הזה ( שמתווסף לשתי חתולות וכלבה) קיבלנו כגור כשלושה חודשים לפני. הוא היה חתול אתלטי במיוחד והחבר הכי טוב של הכלבה הקטנה שלנו. אבל מה? מדובר בגור, והנשים בבית היו חרדות שיברח לחצר ומשם החוצה לרחוב הסואן . איך שהוא אני זה שהייתי חוטף את הצעקות על זה שהדלת לחצר שלנו נשארה פתוחה והוא בורח. זה ממש הפך לסוג של ספורט מי צועקת עלי יותר על המחדל. פעם אחת כשהבת שלי התחילה בנזיפות קשות על דלת שנשכחה לה ( מעניין ממי למדה), אשתי הצטרפה אליה ביתר שאת ואני באותו רגע הכרזתי שאני עובר ליחידת הדיור האחורית. אין לי עצבים למסכת האשמות היום יומית הזו בגלל חתול ג'ינג'י חמוד ככל שיהיה.
איכשהו ראיתי במותו הטראגי בדיוק בשעה שאני ממש את הפעימה השנייה של יציאתי החוצה כהשגחה פרטית. במותו ציווה לנו את החיים מלמלתי. אבל את הנעשה אין להשיב, וגם אני כמו החתול המתוק עזבנו את הבית.
באותה תקופה פתחתי לי חשבון באפליקציית היכרויות - באמבל , שזו גרסה מעודנת ואיכותית יותר משוק הבשר שבטינדר. ההיכרות הראשונה הייתה עם בחורה קולומביאנית עם שם משפחה מטריד העונה לשם אסקובר. מאוחר יותר למדתי שאסקובר זה הכהן של הקולוביאנים ושהיא לא צאצאית של איל הסמים המיתולוגי. יפה, מתוקה ומוכשרת וגרה ברובע היפני בעיר. בדרך חזרה מהעבודה היא הייתה יורדת מהדירה והיינו יושבים לסושי חושבים יחד על תסריט לסרט. אסקובר חתומה על סדרת רשת שהצליחה ונמכרה במדינתה, ועם הכסף הגיעה להגשים חלומות יפים מעבר לים. מפה לשם היא עזבה את הרובע היפני ועברה לבניין דירות ברובע האומנים בעיר. עזרתי לה בהעברת החפצים, לקחתי כמה פועלים מהעסק שיעבירו את הרהיטים הכבדים והיא הייתה אסירת תודה. אמרה לי בסופו של הערב שמזמן לא הרגישה נאהבת כל כך. היא הכירה לי את מנהלת הבניין שסיפרה לי על דירת שני חדרים שמתפנה בסוף החודש. אהבתי את הבניין, את המיקום ואת המחיר וביקשתי לתת מקדמה עבור כניסה אליה בסוף החודש. ריהוט כבר היה לי. הקולומביאנית שמחה ועולצת חיבקה אותי ואמרה איזה יופי שמעכשיו גם נהייה שכנים.
פתאום העזיבה את הבית הפכה לפחות קשה. משהו ממתין לי בצד השני.
אני לא יודע למה, אולי בגלל הייבוש הנוראי שעברתי, הרגשתי עם מיס אסקובר שאני נשאר איתה בפרינד זון. היא מצידה גם לא נתנה סימנים מזמינים. הכל מאד חם כדרכן של הלטיניות, המון פלירטוט אבל אם דיסטנס פיזי. באיזה שהוא שלב, באחד הערבים שישבנו על התסריט, היא ביקשה לפתוח קלפי טארוט ובין היתר אמרה שנראה לה שבינינו הקשר הוא חברי יצירתי אם פוטנציאל להתפתח למשהו שהוא יותר.
מקולומביה, חזרה לבסיס האם, היציאה שלי לדירה החדשה לא נתקלה בהתנגדות מיוחדת. אפילו נשמעה אנחת רווחה מצד אשתי. ערב החתימה על החוזה, ישבתי איתה בחדר אוכל ואמרתי לה, אני עומד לחתום על החוזה. אם יש לך תחושה שאפשר להציל את זה ואת רוצה לעבוד על זה אני קורע את החוזה. היא ביקשה 24 שעות לחשוב על זה. דחיתי את החתימה ביממה. 24 שעות עברו והיא אמרה אני לא חושבת שאפשר.

יום הולדת ה-40 של גברת אסקובר היה כמה ימים אחרי שעברתי לדירה החדשה. אמרתי לה שאני מכין עבורה ארוחת מלכים, בזכותה מצאתי דירה מתוקה, ובכלל בא לי לעשות לה שמח. אני רוצה לחגוג את היציאה. היא הודתה על הכוונות אבל ביקשה לא להגזים ולציין את זה בקטנה. אל תבזבז כסף עלי אמרה האסקוברית וחשבתי גם יפה וגם צדקת. הרגשתי שזה טיימינג טוב לקדם את העניינים בינינו שלב אחד קדימה. אנחנו באותה קומה בבניין, מתראים כבר כמה שבועות טובים, היא מוצאת חן בעיני, אני נמשך אליה וכיף וזורם לנו יחד, משהו שמזמן מזמן לא חוויתי. כיף.
המשך יבוא..

>ץ חשה צורך משונה לשנות את שמה ל ה מנכשת... <

נא לא לכתוב פה הודעות פרסומת.
הודעות כאלה יימחקו לאלתר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שאתה מתאר קורה בהרבה מאד משפחות. מי יכול להבטיח שהתשוקה תישאר כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה מכשולים. כל כך הרבה דברים שקורים בחיים, לכולנו. אני חושבת שהבעיה היא לא במערכת היחסים שלך אלא בסיפורים שמספרים לנו על הנסיך והנסיכה שחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. הסיפור הזה הוא לא נכון לרוב האנשים.
הדבר החשוב ביותר לדעתי וזה עזר לי מאד בנישואים שלי זו ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא אדם חופשי. כי אני אגביל את החופש של בן הזוג הנפלא שלי, אני צריכה לתת לו להגביל את החופש שלי, שעליו אני לא מוכנה לוותר. שנינו חיים ביחד, בחופש מלא. לדעתי, אשתך צריכה לאהוב אותך כמו שהיא רוצה ולא כמו שאתה רוצה. היא צריכה לחיות את החיים שלה ולא לחיות אותם כמו שאתה רוצה. הרי כתבת שהיא הציעה לך להיות עם מישהי אחרת ואתה לא רוצה, אז מה ההבדל? ובעצם, למה לא? זה לא אמור לפרק את המשפחה אם עושים את זה בתבונה. ובאותו אופן, למה למשל קשה לך לדמיין אותה נהנית עם גבר אחר? אולי אתה חושב היא "שלך". למה שלא תנסה למשל כיוון חשיבה אחר שבכלל יפרגן לה על זה שהיא נהנית ממין טוב גם אם זה לא איתך.
אני מציעה לך, לצאת מהמקום הזה שבו האושר שלך תלוי בה. תהנה מהחיים, תהנה מהמשפחה, תפסיק להאמין לאגדות ותקשיב היטב למה שהיא אומרת לך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי קראתי את הסיפור שלך וזה מאוד דומה למה שאני עובר עכשיו עם אישתי, מלבד שאישתי כן בגדה בי עם גבר נשוי אחר ולמיטב ידיעתי לא שכבו אבל כן היו לה רגשות אליו והרגישה חיבור אליו יותר מאליי וזה מאוד פגע בי. כשגילית שבגדה בי הרגשתי עולמי חרב עליי וידעתי שזה נגמר, וכשהתעמתי איתה היא טענה שלא היה כלום והם רק ידידים שהיא נהנית לדבר איתו, החלטתי מאחר שאני עדיין אוהב אותה להאמין לה ולבטוח בה אבל ידעתי שהיא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה וכל הנסיונות שלי היו שגויים בזה שניסיתי למלא את האהבה והחיבה שהיו חסרים מהצד שלה בעצמי לאהוב יותר בשביל שנינו ועשיתי בדיוק את הדברים שעשית בשביל ליציר אוירה רומנטית ולהפגין חיבה ולעורר את הקשר שנכנס לתרדמת, אולי היה מאוחר מדי ואולי לא אבל לא הייתי מוכן לוותר עליה או על המשפחה והרגשתי שמחובתי כבעל וכאבא לשמור על היקר לי מכל. ואחרי 3 שנים אני עדיין נלחם על הקשר שבימים אלה מתפורר מהר יותר ויותר ומתחיל להאמין במה שהיא מאמינה שכבר אין מה להציל כי היא לא אוהבת אותי ולא נמשכת אליי וכבר כמעט מהתחלת הקשר שלנו 9 שנים היא התחילה לאבד את הרגשות שלה כלפיי ולהעריך אותי בגלל כל מיני דברים שטותיים שקשורים למשפחות ולהחלטות שלטענתה לא הייתי מספיק גבר לקחת אותם לבד והייתי צריך להתייעץ על כל דבר עם המשפחה שלי וכו..., אבל היא כן מעריכה אותי בתור אבא נפלא לילדים שלי ובן אדם עם לב טוב והכל אבל משיכה ואהבה אין לה כלפיי ובכלל כרגע כלפיי אף אחד אחר לטענתה והיא כן תרצה להמשיך בחיים שלה בעתיד ומעוניינת מאוד שאני אצא ואמצא מישהי שתעריך ותאהב אותי כמו שאני רוצה, אבל מאחר ואין סיכוי לגירושים אצלנו הצהרתי בפניה שאני גם לא מהסוג הזה שבוגד כי אני יודע איך בגידה מרגישה וזה שהיא תרחיק אותי ממני וניפרד וכל אחד יגור בבית שונה לא יעזור לי לשכוח ממנה כי עדיין יש את הילדים שקושרים אות ו לכל החיים ועדיין אראה אותה ואפגש איתה ולא אוכל להתגבר על אהבתי אליה כי אני מכיר את עצמי ויודע שמה שאני מרגיש כלפיה זו כן אהבה אמיתי וטהורה של גבר לאישה בעל לאישתו ואבא לאמא של ילדיו ואני מוכן לעשות הכל למענה ולמען הילדים ואני גם לא רוצה שהילדים יגדלו במשפחה מפורקת וגם קשה לי שהילדים לא רואים את האהבה בין אמא לאבא ויודע שזה יפגע בהם בעתיד בתת מודע, וכיום אני מאוד שבור מבפנים ובדיכאון וכל פעם שאני מרים את הראש מעל המים ונהיה אופטימי היא חושבת שאני חותר לחזור ביחד לזוגיות והיא רוצה להיפרד ולעבור לגור בשני בתים נפרדים ולהתחלק בהכל ובימים עם הילדים. אני לא יכול לקבל את העניין הזה מכמה סיבות והעיקריות שבהן שאני לא יכול לדמיין את עצמי יושן באופן קבוע רחוק מהמשפחה שלי וגם מפחד חתת לאישתי את המרחב הזה כדי שהיא תמשיך בחייה ותתפגוש בעתיד הקרוב רחוק גבר אחר וחס וחלילה ישכבו יחד כי זה כבר לגיטימי ואנחנו פרודים )לא שהיא לא יכולה לעשות את זה עכשיו גם( אבל עצם המחשבה הזאת והצהרתי זאת בפניה שזה יהרוס אותי לגמרי לדמיין אותה עם גבר אחר עד כדי התאבדות או משהו דרסטי אחר. כל האהבה והנסיונות החוזרים שלי להפגין אהבה או לא לוותר על הקשר שלנו וממשיך להיות נחמד טליה דחו אותה עוד יותר ואיבדה את הכבוד אליי ואמרה לי במספר הזדמנויות לשמור על הכבוד העצמי שנותר לי ולהפסיק לנסות להחזיר את הקשר שלנו לחיים כי אין מה להחזיר והיא לא מוכנה למנוע ממני קשר אינטימי וחיים כאלה עליי ועל עצמה ולכן היא לא מוכנה להמשיך טת השקר הזה יותר.

ציפור?
מה קורה?
אני בטוחה שכל השותפים לדיון הארוך הזה מחכים לעידכון.
האם עזבת את הכלוב?
האם מצאת לך בת זוג? ואיך היא? ומה שלום ילדיך?
תן לנו משהו.

_מאחלת לך שתמצא במהרה מישהי שתאיר את המקומות היפים והמבורכים שבתוכך.
עקבתי אחרי הכתיבה שלך ונשמע שעשית כל מה שיכולת כדי לשמור על שלמות המשפחה. יש הרבה כוח בלשחרר. בהצלחה וחג חרות שמח_

מצטרפת, ציפור יקר. עשית הכול. זמן לעוף. לא טוב לך שם.

"זהו הזמן , זה היום, זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים
שנים אני ואת טובעים במערבולת
סבוכים במעגל סגור בדרך בלי מוצא
יותר מידי ביחד
רגשות אשמה ופחד...
לכל סיום יש התחלה חדשה"
מתוך השיר "התחלה חדשה" של פוליקר.
את היכולת לאהוב והזכות להיות נאהב אף אחד לא יכול לקחת ממך
זה שלך, בתוכך. כמו תיבת אוצר, המפתח לא אצל אשתך אלא אצלך.
מאחלת לך שתמצא במהרה מישהי שתאיר את המקומות היפים והמבורכים שבתוכך.
עקבתי אחרי הכתיבה שלך ונשמע שעשית כל מה שיכולת כדי לשמור על שלמות המשפחה. יש הרבה כוח בלשחרר. בהצלחה וחג חרות שמח