אשתי לא בעניין שלי יותר

[לאורה*]

חבל לי לקרוא אותך הולך אחורה. נראה שכבר היית שם בהישג יד בחופש שחלמת עליו.
אשתך משחקת בך, גם לה קשה להיפרד, אבל היא גם לא רוצה להיות יחד. כשהיא צריכה אותך היא מקרבת וכשלא - מרחיקה, קצת כמו שאתה עושה לג'יל, אבל בפחות אהבה וחום (שים לב למבנה שמשכפל את עצמו).

לגבי מה שאבא שלך אמר - הוא אידיוט. הרי הבעיות שלך הן הבעיות שלו! הפגיעה שהוא יצר במשפחה שלכם כשהיית ילד, באמא שלך, ממשיכה להדהד עד היום.
במקום לקחת אחריות על מנת חלקו בכאב הבין-דורי (שעכשיו עובר גם לילדיך, וכנראה גם לילדיהם...) הוא מזלזל בך.
הרבה יותר פשוט לחיות מתוך הישרדות מאשר לפתוח את הלב.

פירוק המשפחה, הכאב וחוסר האמון שהם גורמים, היא מסוג הטראומות שנמשכות בלי סוף. אבל אפשר לתקן. ראשית התיקון היא שינוי דפוסים עמוקים, במקרה שלך ההזדהות עם אמא שלך.
אתה מנסה לתקן במעשים, אבל כל עוד אתה רגשית באותו המקום, תמשיך ללכת באותה הדרך. אתה צריך לתקן את הלב, את הטראומה המשפחתית, לא על-ידי אישה חדשה, אלא בתהליך של צלילה עמוקה אל המבנים ופירוקם.

לא ייעצתי לך לזרום! להיפך, לשחות בכל הכח נגד הזרם. תקרא שוב את כל מה שכתבת פה על התקופה שחיית מחוץ לבית, אם צריך תכתוב עוד, פה או לעצמך, את הדברים הטובים בתקופה הזו. את כמה שזה חיזק אותך. עכשיו מתוך החיים בבית אתה נשאב לאותה המערבולת ושוכח שהיו לך חיים טובים, חיים של עוצמה, תשוקה וחופש. אל תוותר על זה. אתה כן יכול להקים משפחה חדשה, ויציבה, בבוא הזמן. מה שאתה מרגיש זו לא עצלנות אלא חוסר בשלות. אתה עוד לא שם, ומנסה לעשות צעד שהוא הרבה מעבר לכוחך, ואז מתייאש כי אתה לא מצליח וחוזר למוכר.

צעד-צעד. לאט-לאט. אבל כן לצעוד וכן להתקדם! אין שום צורך שתקים משפחה חדשה בשלב זה, גם אם ג'יל ביקשה ורצתה. זה הזמן שלה ולא שלך, וזה בסדר גמור שתקשיב לזמן שלך ולקצב שלך. תמצא אישה שהקצב הזה מתאים לה, אולי אחת שכבר יש לה ילדים משלה, ולא מחפשת להתמסד כל-כך מהר. וצא מהבית.
לא יכול כרגע להתגרש? לא רוצה להתמודד עם משמורת משותפת ומכירת הבית? אז אל תעשה את זה כרגע. זה כנראה גדול מדי לעכשיו. תמשיך בתהליך שלך, תתחזק, תעשה את זה בבוא הזמן. שום דבר לא דחוף. תמשיך בדרכך בצעדים קטנים ומשחררים. צא מהכלא.
אם אתה רוצה, תבוא להיות עם ילדיך כל יום, אבל אל תחיה בבית. זה יעשה הבדל גדול. תיזכר שוב בעצמך.

[פלונית*]

בעיני בכלל לא חשוב לשאול את השאלות "הגדולות", אם לגור בבית או לא, אם לחזור לאשתך או לא, אם להתמסר לג'יל או לא. השאלה החשובה היא איפה אתה, מה אתה צריך, מה אתה רוצה, מה יקל עלייך, מה ינעים את זמנך, ואיך תדבר את זה בפשטות החוצה, בלי לסבך ובלי להסתבך, בכל רגע ביום. להחזיר את המודעות ואת הקשב פנימה. וזה משהו שנראה שאתה מתרגל.
צעדים גדולים בדרך כלל מלווים בתנועת מטוטלת גדולה אחורה. כל אחד זז בקצב שלו.
החלטות מחליטות את עצמן בזמן הנכון להן. רק נדמה לנו שאנו מחליטים אותן. ובגלל שנדמה לנו, אנו מבזבזים אנרגיה וזמן "להתלבט". אין מה להתלבט בכלל ואין מה לחשוב על זה בכלל. התשובה תבוא כשהיא תהיה מוכנה וכשאתה תהיה מוכן לה.
המשפחה שלך, בכאבים שיש בה, מציבה מולך את הנקודות שעלייך לרפא בעצמך. אם תמשיך לשים את הפוקוס על הריפוי שלך, של כל הנקודות הנוקשות שלך, של כל הדפוסים הכולאים, או שחיי המשפחה יחזרו לפרוח או שהפרידה תקרה מאליה.
כל נקודה בה אתה נפגע מאישתך, מהבת שלך, או מכל אדם אחר, פוגעת בך כי יש בך מקום שעושה את זה, שפוגע באותו האופן- בעצמך. אם לא היה מקום כזה, היית מוצא תגובה עניינית וזה לא היה מפעיל אותך רגשית.
תרגיל טוב לעשות כשנפגעים-
לרשום מה נדמה לך שעשו לך- אישתי/ביתי פוגעת בי/מזלזלת בי/לא מעריכה אותי/ לא רואה אותי....
להחליף את אישתי/ביתי ב-אני. אני פוגע בי/מזלזל בי...
איך אתה עושה לעצמך את מה שנדמה לך שעושים לך? לחשוב בצורה מפורטת ביותר. באילו נקודות אתה פוגע בעצמך. איך אתה מזלזל בעצמך, וכו'.
איך אפשר אחרת? לחשוב בצורה מפורטת ביותר על דרך זמינה ואפשרית עבורך, לפעול באופן שונה.

בהצלחה בהמשך

[לאורה*]

מסכימה עם פלונית.
יותר מזה - זה לא רק אתה הבוגר אלא הילד הקטן שנפגע בזמן שהבית התפרק.
אתה ואשתך, מגיבים שניכם לאירוע שכבר קרה בעבר, ולא אחד לשני בזמן אמת. כשקורית טראומה רגשית משהו באדם קופא בזמן באותה הנקודה. הוא נשאר באותו הגיל, באותו המצב, לא משנה כמה זמן עובר. אתה מנסה למנוע את פירוק הבית שגדלת בו, והיא מגיבה למה שלא יהיה שהיא מגיבה, הכל במטרה למנוע את האירוע שכבר קרה!

אני לא יודעת מה עם אמך היום, אבל נשמע שאביך לא היה שם בשבילך אז וגם לא כאן בשבילך היום (רגשית, לפחות). התפקיד שלך הוא להיות כאן עכשיו בשביל הילד הקטן שחווה את הטראומה. להיות כאן בשבילו רגשית. לשאול אותו מה הוא צריך, לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו לדבר את הכאב שלו, להגיד לו שאתה איתו ולעולם לא תעזוב אותו, שהוא חשוב לך, שיש לו אבא ואמא ומשפחה מתפקדת - בתוכך.
אתה צריך להיות ההורים שלו, המשפחה שלו, על כל מה שכלול בכך, ובעיקר - תחושת ביטחון, אהבה, אכפתיות והכלה, קבלה ללא תנאי. אלו רגשות שמופנים פנימה, ולא החוצה בצורת פעולה. אין צורך בפעולה. אתה גם רואה שכל הפעולות שאתה עושה, מתבלבלות ולא יוצאות אל הפועל, כי הכוונה מאחוריהן לא בשלה.

[ציפור_חופש*]

תודה על התגובות שלכן. הן מועילות.
החלטות מחליטות את עצמן בזמן הנכון להן. משפט חזק שהדהד בתוכי במהלך השבת המאד סוערת הזו שעברתי. הסערה בחוץ ( גשם זלעפות שלא מפסיק כאן לרדת מאז שישי ) היא שיקוף מדוייק למה שמתחולל פנימה. מה שהצית את זה הוא ההתנתקות של ג׳יל ממני. היא עדיין לא אספה את המתנה שהשארתי עבורה, ומההתכתבויות שלה אני מבין שהיא נסעה לסופש ארוך עם החבר. היא כבר בערך מספטמבר אומרת לי שיש לה קשר חדש שקשה לה מאד להניע בידיעה שאני עוד בחייה. אבל שאין ברירה, היא לא יכולה להמתין ולבזבז את הזמן. לפני כמה ימים שלחה לי לינק לכתבה על איך לפעמים אנחנו לא נשארים עם אהבת חיינו אלא עם משהו יותר מפוכח ואפשרי. ׳אני מתפשרת על משהו אפשרי ומוותרת על אושר לא מושג.׳ כתבה כמה ימים לפני יום הולדתה. דיברנו לפני כמה ימים ואמרתי לה שאני מתחיל להרגיש את הכאב שבהתרחקותה מחיי ושקשה לי לראות אותה עם גבר אחר. יש לי עדיין הרבה רגש כלפייך וקשה לי לדמיין את עצמי מחפש מישהי אחרת. הייתי רוצה שזה יעבוד בינינו אמרתי, ואני לא רחוק מלסיים את הסיפור בבית. לא רחוק? יש לכם הסכם כתוב ? לא, עניתי, אבל בשבועות הקרוביםֶ אני מאמין שיהיה.
אני לא יכולה כרגע. אני במצב כלכלי קשה ואני מפנה את הדירה בשבועות הקרובים. היא לא אמרה אבל בין השורות הבנתי שהאופציה שתעבור לגור בדירה של החבר הוא כנראה הפתרון.
ואז זה היכה בי. ג׳יל כבר לא איתי. היא עם מישהו אחר וההשפעה שלי עליה התמוססה. היא לא מחכה.
זה העיר אותי. הלילה ישנתי במיטה יחד עם אשתי והילדה שהצטרפה. אין יותר רגרסיה מזה. הייתי חסר מנוחה, קמתי כל שעה, התהלכתי בבית וחשבתי לעצמי, אידיוט מה עשית? זרקת לפח קשר אמיתי עם אישה אמיתית שרצתה לבנות איתך בית.
כל היום עבר ילי בשיחות פנימיות עם עצמי על איך אני מציל את זה. איך אני מייצר סיטואציה בה אנחנו חוזרים להיות יחד. פתאום ההחלטה לסיים את הנישואים, ללכת לגישור מחר בבוקר הפכה לדבר הכי דחוף. אני רוצה החוצה. כל מה שיכלתי לחשוב היום עליו, תוך כדי שאני מתהלך כסהרורי בין הסלון למטבח, מדבר אל עצמי בקול רם את השיחה שאני עומד לעשות עם ג׳יל השבוע בו אני אומר לה שאותה אני רוצה, ושאני לעולם לא אעזוב אותה יותר. שאני מבקש סליחה שהתמהמהתי, אבל שהייתי חייב את הזמן הזה כדי שהיא תבשיל בתוכי. שאני רוצה לנסוע לאבא שלה איתה בסוף החודש, ולומר לו שאני אדאג לבת שלו, שאני אוהב אותה ואקים איתה בית ומשפחה משלנו. כל תא בגוף שלי ביקש את זה. אני לא זוכר מתי הרגשתי רגש חזק כל כך של תסכול, חרדה, עצב, געגוע. זה היה כל כך חזק עד שעצרתי לקנות קופסת סיגריות, דבר שלא עשיתי מאז הימים הארורים שבהן אשתי הייתה מתראה עם ק׳. מה קורה לי תהיתי? אני כבר שלוש שעות מדבר אל עצמי בקול רם, מנהל את השיחה עם ג׳יל בה אני מבטיח לג׳יל את העולם ואחותו. חושב על התוכנית הפרקטית, לוחות זמנים, הנסיעה איתה לישראל ולאיטליה, חושב על המשפחה והחברים שאני מכיר לה. רוצה את זה בכל כוחי. אבל רגע, לפני שבוע לא היה שמץ מזה. כל השנה האחרונה היא התחננה שאחליט כבר. שאזרוק לה איזה עצם, ואני בשאנטי, לא סוגר את הדלת וגם לא פותח אותה. אני שבוייה שלך. תשחרר אותי כבר התחננה. ואני לא מצליח לשחרר אותה כי בתוך תוכי אני מרגיש שהיא יכולה להיות האחת, ומנגד לא בער לי וגם לא הבשלתי לנקודת הרתיחה שאני נמצא בה מאז אתמול. מה אמיתי כאן? האם אלו תעתועי הלב? ריאקציה של קנאה? פחד נטישה שאני וודאי סובל ממנו? אני לא יודע אם אני יכול להציל את זה אבל אני כן רוצה להילחם עליה.

[יולי_קו]

רוצה להלחם עליה, או רוצה לאהוב אותה ולהקים איתה בית אוהב?
די מלחמה! די לכיבוש! זה זמן למעשים שבונים, שיוצרים מציאות של אהבה, של ביטחון, של רווחה.
(בלי קשר לפוליטיקה בארץ ).

[יולי_קו]

הכי חשוך לפני עלות השחר. הפחד מפחיד לפעמים יותר מהעשייה.
את שותפתך להורות ממילא הפסדת כבת זוג כבר לפני שנים. עכשיו השאלה היא אולי כן/ לא ז׳יל. אם תחכה עוד התשובה תתברר מאליה בנושא הזה. כן, יש עוד נשים בעולם. האם כדאי למהר או לשהות עדיין בהתלבטות? רק אתה יודע.

[ציפור_חופש*]

חמישה ימים עם לב שבור ודואב בגלל קשר שאבד ולא ישוב. מיתה קטנה כתב אלתרמן, וככה בדיוק זה מרגיש. אבל על אשה שאהבתי אבל לא מספיק ולא בזמן הנכון על מנת שאוכל לפרוש את כנפי ציפור החופש ולצאת לשחקים הפתוחים. כמעט, אבל לא מספיק. מעניין שלב שבור בגיל 20ֶולב שבור באמצע שנות הארבעים מרגיש מאד דומה. זה כואב אבל לא פחות. מה שכן יש יותר כלים להתמודד, יותר חכמת חיים שיודעת שזמן מרפא את הכל כמו שטונה שר, ושאוטוטו כל הסערה הזו שהופכת את הבטן, שבודקת כל רגע בטלפון האם יש סימן חיים היה בסך הכל איזה קצר חשמלי במערכת. הרגש כמובן הופך אותה לאישה המושלמת עבורי, האישה שתמיד חלמתי, ההחלטות שקיבלתי לפני שלושה וארבעה חודשים היו כמובן לא נכונות ועוד כהנה וכהנה דיבורים של מערכת רגשית שעברת תאונה. שלוש פעמים עברתי את זה. בגיל 18 חשבתי שככה מרגיש סוף העולם, התאבלתי חצי שנה על בחורה צרפתייה ששיגעה אותי מינית. בסוף שנות העשרים זו היה קשר ארוך שהסתיים. הלב השבור תמיד הגיע בדיליי של כמה חודשים כשהנשים הללו מצאו גבר חדש. תחושה של אובדן, הפסד שניתן היה למנוע ועוד ליהוגים כאלו ואחרים על איזה איש חדל אישים שמפסיד את הנשים שהיו איתו לגברים אחרים. חשיבה מעוותת למדי, ושתלטנית. יש בי משהו מזה וכדאי להכיר בנטייה הזו אם רוצים לרסן אותה. בכלל, המחשבות הרעות צצות במצבים האלה ביתר שאת. כמו באיזה מין ג׳יל עכשיו מתנסה? היא הרי אהבה כל כך קשירות ומין כוחני, ולחשוב על גבר חדש מבצע בה את זה פוצע אותי. אתמול לא עצמתי עין, הלכתי וכתבתי מכתב ארוך בו אני לוקח אחריות על הכאב לב שהיא עברה ושלא הייתי מסוגל לקחת את הקשר לשלב הבא. היא כל כך כעסה על הזמן שאיבדה. אמרה לי שהלוואי ולא היינו בכלל נפגשים. שנה זה הרבה עבור אישה ללא ילדים ומשפחה. לא כעסה, רתחה. מה לעשות שאפילו כשהיא כועסת היא לא מפחידה ודי מצוקה. אמרתי לה את זה. אז האישה שראשי מדינות מתייעצים איתה בענייני מטבעות דיגיטליים, שנמצאת בקשרי חברות עם נסיכת מונקו, שמוזמנת למסיבות הכי שוות בעיר כבר לא שלי.
אבל מה אם האינטואיציה שלי היא הנכונה? זאת שסימנה לי להאט ולהיזהר. בעיקר אחרי שסיפרה לי שניסתה לשים קץ לחייה פעמיים בגלל קשרים שעלו על שרטון. הלוואי ולא היית אומרת לי את זה, אמרתי , יודע בתוך תוכי שזוהי נורה אדומה. אני זוכר את עצמי מותש לעיתים בחוזרי ממנה. הכל מאד אריסטוקרטי בטעם טוב ויקר. במכתב אני מתייסר על כך שבעטתי בקשר שהבטיח כל כך הרבה. האמנם?
מעבר על כך שהפסדתי את הוני, העניין עם ג׳יל היה שהיא רצתה את כל החבילה. שאתגרש, או שלפחות אכניס אותה לחיים שלי בצורה מלאה ולא כמו איזה מאהבת מהצד.
עוד מיתרונות הגיל בהתמודדות עם אהבה שהלכה היא שהחברים והיועצים הם גם מנוסים וחכמים יותר. כזה הוא בריאן, איש חיי הלילה הבלתי מעורער של העיר הזו שעשה הסבה לרוחניק ואיש אמונה שנטש את חיי הלילה והנשים לטובת אלוהים.
יחד עברנו על כל הנורות האדומות שג׳יל הדליקה אצלי, ושבתת מודע נקלט משהו שהוביל אותי לצנן ולהרוג ברכות עם מילותי כמו שלוריין היל שרה בשנות ה-90ֶ ( לב שבור עושה אותי לירי במיוחד). החומרניות שטענה שבני זוגה הקודמים האשימו אוצה בה, התלותיות והטוטאליות שהעידו על אי יציבות נפשית, הכניסה המהירה למיטה איתי, הקשר הרעוע מאד עם אביה הגוסס, הרקע המאד שונה על אף שהתעקשה שהיא מעוניינת בקשר עם בן זוג יהודי להקמת בית, שלושת הקשרים האחרונים היו עם לא יהודים, שאולי תוכה לא כברה, ובכלל כל העולם הזה של הקריפטו, הכסף המהיר שריסק כל כך הרבה אנשים כולל אותי, הוא לא העולם שלי. אולי בעצם הייתי רק חתיכה בפאזל הזה שהוא כולו שואו אחד גדול שנקרא החיים של ג׳יל בעל כובעי השוליים הגדולים, עם התלבושות הפרובקטיביים, והזוהר שמכסה על עצב וריקנות. היא לא ריקנית חלילה, אבל בסופו של דבר הבדידות שלה הייתה זרה לי ולא הייתה מספיק חזקה כדי לנתק אותי מהמשפחה שלי. המגנט הזה לא עבד עלי מספיק חזק.
מה שכן, חזרתי הביתה מהמסע הזה בחוץ עם נשים שרצו אותי ואישה אחת שרצתה קצת יותר מדי - עם הבנה שזוגיות עם אשה זה לא משהו שאני מתכוון לפספס. זה עכשיו הפך לצורך שאינו סובל דיחוי, מה שבסופו של דבר יעמיד אותי מול אשתי ברגע איד של אמת שממנו לא תהייה חזרה. אני מורעב לרגש נשי, לאמפתיה, לשיחה, להתעניינות, לחברות, לשמחה שבמפגש שבין גבר לאישה, למגע, לסקס חרמני נוטף הורמונים וריחות. אני מורעב. ג׳יל פתחה לי את התיאבון לזוגיות מלאה, ומשהו בעובדה שלשתיהן יום הולדת זהה, קצת מסתדר לי עכשיו. ג׳יל אמנם לא תהייה האישה שלי, מבחירתי, ( למרות שזה מרגיש עכשיו שזה לא ככה, זו אשליה של המערכת המשובשת. אני מודע) אבל מה שכן היא תהייה זו שתוציא אותי בסופו של דבר מהקשר המרעיב הזה שבו הייתי כלוא כבר מעל לעשור, בדרכי לאשת שארית חיי.
היום התבשרתי שהסרט בו אני משמש ככותב התקבל לפסטיבל בינ״ל יוקרתי ושגם ג׳יל תשתתף בו. מתישהו בחודש הבא. יש למה לצפות. הלב שלי כבר מתחיל להחלים ולהשלים את החתיכה שהתנתקה ממנו.

[פלוני_אלמונית*]

סליחה שאני מקלקל את החגיגה... נראה לי שגם כאן זה סרט שאתה משמש בו ככותב
יש כמה וכמה צרימות וחריקות בסיפור, אבל נלך לקל - מי שמאבד את ההון שלו, לא ממשיך להתנהג וללהג כאילו זה כלום....

[ציפור_חופש*]

לא יורד לסוף דעתך. איפה אתה רואה חגיגה? היכן החריקות והצרימות בסיפור ? אני כותב כאן קרוב לעשור וזו הפעם הראשונה שאני נתקל בטענה של חוסר אוטנטיות. אנא פרט, כי סיקרנת. כל מילה שכתובה כאן קרתה והיא עובדה מוצקת. אמת שהדברים הם פרספקטיבה אישית שלי, אבל הכל כאן אמת לאמיתה. אני לא יכול מהסיבות המובנות לחשוף פרטים נוספים, אבל יש לי דברים טובים יותר בחיים מלספר סיפורי בדיות בפורום ישראלי. מה שכן סיקרנת אותי, כי אתה הראשון שטוען לפיקטיביות. אני מקבל את זה שהסיפור עם ג׳יל וראשי הממשלה ונסיכת מונקו נשמע סיפור קצה, אבל זוהי אמת לאמיתה. ראש ממשלת ברמודה שהיה איתנו בסנט מוריץ ונסיכת מונקו שרלין.
לגבי איבוד כספי עד כמה שזה מצער ומבאס זה לא סוף העולם, זה היה סכום משמעותי עבורי אבל לא כזה שמשנה מסלול חיים או מסכן עתיד כלכלי. סיקרנת

[יערה*]

שמחה על התובנות שלך. הן מחזקות לי גם מה שכתבתי לך קודם. היא אישה שלא מחוברת לעצמה וזה מתכון לזוגיות מאתגרת במיוחד או סתם גרועה.

מסבה את תשומת לבך לשימוש מאוד תכוף במילות שייכות מול נשים. רעיון ששווה לך לנסוע ממנו כמה שיותר מהר, ובעיקר לפני שאתה מחפש את אשת שארית חייך.
אף אישה שהיית איתה עד היום לא היתה לשארית חייך ויש מצב שגם הבאה לא, וזה סבבה. לא יזיק לקבל את הריאליות של האפשרות הזו וזה יוריד ממך הרבה לחץ, שאתה שם על עצמך ומפעיל סביבך.

[עוקבת*]

ציפור, התעלם מהחשדנים. אני תמיד חושדת בחשדנים . מי שדובר אמת בדרך כלל לא חושד שממציאים לו סיפורים.
וברור שאתה מספר את עובדות חייך.

[ציפור_חופש*]

הימים הסוערים לא שככו. כאב הלב על ג'יל שכבר איננה בהישג יד, לא זמינה, עונה קצרות ונמרצות. חייה את חייה עם גבר חדש. וזה צורב. אוי כמה שזה צורב. לא היה לי מושג עד כמה זה יכול לכאוב. זו כמו צריבה של מדוזה, רק מבפנים. מה זה לעזאזאל? אי אפשר לישון עם זה, לקום עם זה זה כמו לקום עם משקולת חמש קילו על הראש. לצאת לעבודה, לקחת את הילדים, כל פעולה מלווה בכאב ובסבל. אני בתוך זה מעל לשבוע. הדבר היחידי שנותן פייט לצריבה זו הסיגריה. כאילו שאיפה מול צריבה. טקסט שלא נענה, וי אפור למשך 5-6 שעות, כל אלו רק מגבירים את צריבת המדוזה. השבוע עישנתי קופסה של מרלבורו ליום. זה מטורף. מה אני עושה? מתאבד לאיטי? ייסורי נפש על מישהי שאהבה כל כך חזק, שרצתה כל כך אותי אבל לא הייתי מוכן בשבילה. וכמה שהיא סבלה, הכאב שלי נשמע כאין וכאפס למה שהיא עברה, בשעה שהגיע למקום של כמעט נטילת חיים.
אתה מזוכיסט אומר לי אבא שלי "הרגיש" - יש מיליון בחורות. יאללה, צא מזה היא עם מישהו חדש. שחרר. קל לו לדבר. מי בכלל רוצה את המיליון בחורות הללו. רק אותה יש לי בראש. וכל זה קורה כשאני שוכב במיטה יחד עם אשתי. תשע שנים אני כותב כאן, ותשע שנים האישה הזו איננה האישה שלי. ג'יל הייתה חצי שנה יותר אישה ממה שאשתי הייתה עבורי ב-16 שנים.
אילו הייתה סוגרת את הדלת, אילו הייתי יודע שהיא נמצאת עם גבר חייה.. אבל היא לא. המסרים הם כפולים, רק בחנוכה אמרה שתבוא לקמפינג שנסעתי אליו עם הייתה יודעת שזה ישנה את הסטטוס שלנו. או הכל או כלום. אני לא נכנסת איתך לסיפור בלי שאתה גרוש או מחוץ לבית. ברור, איזה עוד אפשרות קיימת?
ואז קרה מה שכבר שכחתי שאני יודע. גייסתי את כל כוחות הכתיבה שלי, את כל כישורי החיזור שלי והתחלתי להילחם. מה זה להילחם, זה לא מילה.
כתבתי לה מכתב שבו אני לוקח אחריות על איך שזנחתי אותה בגין הנסיבות הכלכליות. זה לא היה סתם מכתב, זו הייתה קינה, שירה, עם סיפור שנמתח על שלושה עמודים.
רבותיי, אני לא עצמאי כלכלית, והפיננסים בבית נשלטים על ידי אביה העשיר והנרקסיסט של אשתי. פה קבור הכלב. עכשיו אתם יודעים, אביה של אשתי הוא איש עסקים ובעל נכסים רבים. עבדתי עבורו 14 שנה, ממש כמו יעקב אבינו ולבן, יש אפילו מעט דמיון בין הדמויות והמעשה. 14 שנה שלא חסר לנו דבר, חוץ מהדבר עצמו. עצמאות כלכלית. למרות שעבדתי במרץ, הבאתי תוצאות ובניתי רשת שיווק ומכירות שגלגלה כספים רבים, הושארתי על אש קטנה, מחשש שאברח. שאתעצם. כמה שלא מחיתי, בעטתי צעקתי, קיבלתי הטבות בדרכים עקיפות. חופשות מפנקות, בתי ספר פרטיים לילדים, מכוניות יוקרתיות. אין דאגות כלכליות. זה המון. אבל זהו כלוב הזהב, אלו הם קורי העכביש שנטוו סביבי בשעה שישנתי. הגעתי לכאן על ויזת תייר, משכורת בלאי של עיתונאי ואיש תוכן שבקושי מתקיים בדירה שכורה עם שותפות בתל-אביב. פגשתי בחורה יפיפייה, דוקטור לפסיכולוגיה, דירה במרכז תל-אביב. התחברנו, אבל בעיקר סונוורתי. האבא ירושלמי כמוני. ההצעה שהגיעה, בוא לעשות כסף ולחיות חיי רווחה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. נשביתי, אמרתי ננסה, מה יקרה. חוויה. מקסימום שנה שנתיים חוזרים. והנה השנים עברו, האבא רק צבר עוד ועוד רכוש, מעסקאות רבות אותן ניהלתי, ואותנו השאיר שבעים ונשלטים. על פיו יישק דבר. כשעשיתי קולות רמים על רצוני לחזור חזרה לארץ התחיל הרומן עם קיי. האבא יכול היה לעצור את זה בשנייה, זה לקח לו שנה וארבעה חודשים. חלק מהילדים לא מדברים איתו. הוזהרתי על ידי נשותיו לשעבר. הוא סוציפאט. אמרתי איתי הוא לא ייתעסק. עסקה פאוסטיאנית עשיתי.
למזלי כישרון הכתיבה שלי התגלה לפני כמה שנים, והכתיבה הובילה אותי לחברת הפקות שמאמינה בי כשהסרט הראשון ( דוקומנטרי) מסתובב כאמור בפסטיבלים. הביקורות טובות והפרוייקטים החדשים מתחילים לזרום. אבל הכל כל כך יקר, וכדי לצאת מהבית ולהזמין לחיי אישה חדשה צריך יציבות כלכלית. הרבה כסף בעיר כזו. איזה סיכוי יש לי עם ג'יל שיוצאת עם צלם ספרדי עם בית יפה על הים? היא צריכה יציבות קודם כל. אבל משהו גורם לי להאמין שהיא בסופו של דבר תבחר ללכת עם הלב. לא עם החומר והנוחות אלא לאדם שאותו היא אוהבת ועמו היא רוצה להקים בית.
וכמו בכל תסריט טוב הגיע השבוע הקטליזטור. היא צריכה למצוא דירה. הכסף נגמר, הקריפטו לא מביא לה מספיק. אבא גוסס, בקיצור תיאור של סוף העולם. מצד אחד יש צלם ספרדי עם בית שמצטלם יפה לאינסאגראם. הפסקתי את המעקב, כי כמה עוד אפשר להתעלל בלב הזה. הצלם מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ובין הטקסטים אני מבין ממנה שמשהו עוד מקווה שיקרה בינינו כשייתאפשר.
את מכתב לקיחת האחריות ליווה מכתב מסוג שונה מאד, מכתב אירוטי. פנטזיה אישית שלי לעשות איתה. הימרתי על כל הקופה. הפנטזיה מתובלת במין מהסוג שמחרמן אותי יותר מכל. המילים נטפו זימה, ההורמונים בשמיים, התיאורים חיים ומפורטים. הרבה נוזלים אברים וצעצועים מעורבים בפנטזיה הזו. הכותרת הייתה "אש". היכן שהכל מתחיל. במיטה. בחיבור הפיזי, בכימיה, בהשתוקקות, בזימה. אני מתרגש אפילו עכשיו לכתוב את זה. עד כדי כך שמתי שם את הכל. וזה עבד. היא הגיבה. היא נהנתה. היא רצתה את זה. ולא קיבלה את זה. אולי פעם אחת, צל חיוור של מה שתיארתי. המוח הוא בהחלט האיבר הסקסי ביותר בגוף. הכל בא ונגמר שם. המשיכה שלי לג'יל הוגדרה כשבע. כרגע היא על 700. אני לא מפסיק לחשוב על עצמנו מזדיינים. וזו עכשיו השפה שלי איתה. היא מתכתבת יותר. עונה באריכות. היא נתפסה. חיכתה לעוד. יהיה עוד, אבל לאט לאט. מצאתי את עצמי אומר לה שעם יש עוד שבועיים, שלא תעבור אליו. אני אדאג לנו למקום. היא לא זרמה. זה נשמע לה מופרך. היא מסמסה. רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט. אתה מצב רגשי מאד זיהתה, אני לא בטוחה שאתה יודע מה אתה עושה. וזו האמת התחלתי להרגיש שאני יורד מהפסים, שלא באמת ידעתי איך תוך זמן קצר כל כך עם מצב כלכלי בעייתי אני יכול לארגן משהו כזה ולהזמין אותה אלי. הטקסטים והשיחות ממנה גברו, מעידים על הלחץ שבו היא נמצאת מצד אחד להבטיח לה את מקומה בחודש הבא, מצד שני לא לאבד אותי בגלל ההחלטה ההגיונית ביותר וזה לעבור עם הצלם.
נסוגתי. המציאות חזקה בסופו של דבר מכל דמיון. כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות.
בכלל כל הסיפור הזה עם ג'יל, עד כמה שאני אוהב את הבנאדם, לטוב או לרע יצא מזמן מכלל פרופורציה. לדעתי זה בכלל מה שג'יל מייצגת. מישהי שאוהבת אותי בשל מי שאני. שאוהבת להזדיין איתי. כן להזדיין כתבתי לה, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. יש מספיק זמן לעשות אהבה. והתנצלתי בפניה. לא זיינתי אותך כמו שצריך. היא שתקה. היא אוהבת יחסי נשלט שולט, זה מעורר אותה. השילוב של כאב ועונג..אתם מבינים..
הרעב המיני שלי כל כך קשה, אני רק עכשיו מבין עד הסוף מה עברתי כאן. עד כמה שנים על גבי שנים וויתרתי על מה שהוא צורך בסיסי של האדם. ב ס י ס י. טבעי. בריא. משמח. מעצים. כיף. מתדלק באנרגיות יצירתיות. במקום לזיין, אני מזיין לכם את המוח כבר תשע שנים. הבנתי השבוע שלא מעניין אותי מה. לא מעניין אותי איך. לא מעניין אותי האבא שלה, או הסבתא שלה. וסליחה ומחילה מילדי, גם הם לא שיקול כבר בעניין המאד מאד מהותי הזה שנקרא חיים ללא מין. חיים ללא אהבת אישה. אלא לא חיים. וכשהבנתי את זה סוף סוף, שהחיים שאני חי לא נקראים חיים יותר עבורי, המנהל של העסק של חמי נכנס לניתוח טפשי וכמעט איבד את חייו. אי ספיקת לב, אי ספיקת כלייה. נקראתי לדגל, אחרי כמה שנים טובות. צריך אותך, אחרת העסק מתמוטט. לא אידיאלי, אבל אני בעמדת כוח נדירה, ואני מתכוון לנצל את זה היטב היטב על מנת לצאת מכאן, והפעם לתמיד. אולי ג'יל היא רק קטליזטור, אולי ג'יל תבחר בצלם עם הבית על פני התסריטאי התפרן, כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שציפור חופש עומדת בקרוב מאד לפתוח את דלתו של כלוב הזהב לדרך חדשה. מי ייתן ואמצא ציפורה שתאהב אותי כפי שאני. ככה, בלי נוצות ותחפושות.
השיחה עם אשתי קרובה מא פעם. היא לא תהייה שיחת גישוש, זוהי השיחה שמודיע על כוונתי לצאת לדרך נפרדת ועל פירוק סופי של החבילה. בתקווה גישור יספיק. ייקח מה שייקח אני מכאן יוצא.
אחלו לי בהצלחה

[שקטה_ותיקה*]

בהצלחה!!!

[לאורה*]

בהצלחה לך, אבל רחמים על ג'יל. אתה פשוט משחק בה. היא שמה את הקלפים על השולחן, היא מאוהבת בך ורוצה להקים אתך בית, ואתה משתמש בה בתור אביזר לאגו שלך. אין לך שום כוונה להקים איתה משפחה, ואתה גם לא אוהב אותה באמת, אתה אוהב את האהבה שלה אליך. אתה מתנהג בדיוק כמו שאשתך התנהגה אליך במשך כל השנים האלה ומפתה אותה במקסם שווא שקל לה ליפול אליו בתקווה שהפעם זה אמיתי.

"רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט."
" כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות."

אתה רציני? באמת כתבת את שתי הפסקאות האלה באותו פוסט? לך מותר לתת אולטימטום ולא להיות בק אפ, אבל כשהיא מבקשת את אותו הדבר, הופ, יש אילוצים גברת, ולמה שאתגמש.
זה שיש לך קשיים לא הופך אותך למרכז העולם. תפסיק להרוס לבחורה את החיים ושחרר אותה לחיות ולהגשים את חלומותיה בדיוק כפי שאתה רוצה להגשים את שלך. כל רודן חושב על עצמו כעל קורבן.

לגבי הסיפור עם חמך, נשמע לי שאתה סתם מחפש את מי להאשים. הבעיה היא לא כסף ואף פעם לא היתה, היו לך חסכונות ואתה הימרת עליהם בידיעה צלולה שהמשמעות של הפסד תהיה לוותר על העצמאות והזיונים שכביכול כה חשובים לך, ולחזור לגור עם אשתך. זו היתה בחירה שלך! אם לא היה לך לאן לחזור לא היית מהמר.
אתה מספר סיפור, הוא העסקן החמדן שמתעשר ממך, התסריטאי התפרן והמסכן. עשית עסקה עם השטן. יפה, הכל כדי לא לקחת אחריות על החיים והבחירות שלך. כסף בכלל לא קשור לסיבה שנשארת בקשר הזה כל השנים וזה לא מתפקידו של האב לאסור על בתו המבוגרת לנהל רומנים. זה לא התקופה הוויקטוריאנית פה.
אתה חוזר להיות הבכיין, חוזר להיות הקורבן של כולם, אם לא אשתך אז של אביה, אם לא של אביה אז של ג'יל. אלו הבחירות שלך שהביאו אותך לכאן, ואלו גם יוציאו אותך מכאן, בתקווה.

[יערה*]

מסכימה עם לאורה. משהו בפוסט האחרון שלך גרם לי לחוות ייאוש מול המילים. כאילו לא זזת לשום מקום בתשע השנים האלה. זה פוסט של ילד, לא של גבר.

מאחר ואני בטוחה שכן זזת, והרבה, אני מציעה לך לקרוא את עצמך, להתנער מהילדותיות הזאת ולהתחיל להתנהל כמו מבוגר ובעיקר להפסיק לטרטר לנשים סביבך את המוח ולהאשים את כולם במה שלא עובד לך.

[יולי_קו]

הססתי כמה ימים אם ואיך להגיב, האם אצליח להיות מספיק עדינה אך ברורה? לאורה ויערה, הוצאתן לי את המילים מהפה.

אני במכוון מתרחקת מדיבור ישיר, אם זה לא ברור, כי כשאני כותבת אותה התגובה היא שאני לא מבינה את המצב.

הסיפור של רחל ועקיבא מאוד מתאים פה. אגדה או עובדה היסטורית- לא חשוב.
נערה ארסטוקרטית שעוזבת הכל למען אהובה המבוגר, העני והבור, ודוחפת אותו בכח אהבתה ואמונתה ביכולתו (שהיא מזהה למרות חיצוניותו) לממש את היכולת הזאת ולהפוך לחכם החשוב של תקופתו (לכל הפחות, קטונתי מלשפוט). וכח האהבה שלה לא התחשב במעמד, כסף, מוסכמות חברתיות.


זאת את יערה היקרה שלנו? אני מזהה? אם כן שתדעי שאני חושבת עליך הרבה ושולחת לך ים של אהבה. אם זו לא את, קבלי חיבוק חם, וכדאי לך למצוא ניק אחר, כי זה מה שמקובל פה אם הניק תפוס ).

[לב_שומע*]

מסכימה עם מה שכתבו לך. אבל רואה פה עוד נקודה. המלים "כלוב זהב" מרגישות לי כמו נקודת מפתח. סליחה שאני לא מסוגלת כרגע לקרוא את כל הדף אחורה ולא זוכרת הכל. מכיר את המונח גזלייט?
נרקסיסטיות אתה מכיר. ציינת את זה.
יש מצב שזה הסיפור שלך, גזלייט? אשלייה?
שמישהו גיזלט אותך, על דבר הישרדותי כמו כסף, דחק בך להיכנס לכלוב זהב, ומשם אתה כבר המשכת הלאה וגזלטת את עצמך?
כי המרחק הזה, התחושה שזה רק להושיט יד ולגעת - זה כל כך קרוב, הדבר שאתה רוצה בו, ולכאורה נגיש, ואז אתה מושיט יד ומגלה חוסר נגישות (אשתך לא רוצה אותך) ואז הלאה והלאה, הדבר הזה שעוד שנייה אתה נוגע ואתה שם אבל אף פעם זה לא קורה, האופק כל הזמן זז קדימה, אי אפשר באמת לגעת בו?
אם זה זה, אז זה זה.
מסכימה עם אלה שכתבו לך שזה ממש לא תפקידו של אבא להתערב בחיי המין של הבת שלו.
וגם שזה מה שאתה עושה לג'ייל, מעמיד את עצמך במקום שהוא אשלייה עבורה.
אבל.. יכול להיות שזה הסיפור?? שהורעלת, ומאז אתה מרעיל את עצמך? ואחרי שיצאת בכח מהכלוב, ממשיך לפעמים ליצור אשלייה - כלפי עצמך או כלפי ג'ייל??
יכול להיות שהמין שאשתך לא נתנה לך הוא בעצם רק אילוסטרציה על הנושא המרכזי, הכסף שאבא שלה לא נתן לך והשאיר אותך קשור אליו, בגלל אלמנט האשלייה וכלוב הזהב?
סימן שיכול לתת לך אינדיקציה ראשונית - מה מרגיש לך אינטואיטיבית יותר ליבתי, ומה מרגיש לך יותר בעטיפה החיצונית של העניין, המין שלא קיבלת או הכסף שנדמה היה שתקבל ובסוף לא?? מה יותר כלוב זהב? מה יותר סוגר אותך מבפנים?

[לאורה*]

גזלייטינג זה לא אשליה במובן הפשוט של המילה. המונח לקוח מסרט שבו גבר מכחיש את כל הדברים שאשתו מתעקשת שקרו (למשל, שאורות הגז נדלקו, מכאן שם הסרט) וכך משכנע אותה שהיא משוגעת. הוא עושה את זה בכוונה כדי לערער את שפיותה. כיום המונח הזה מתייחס לאנשים שמכחישים את מעשיהם, במסגרת התנהגות מתעללת שתפקידה לערער את בטחונו העצמי של הקורבן. למשל אם מישהו היכה את אשתו, או אמר לה הערה עוקצנית, והיא מתייחסת לזה אח"כ, הוא יגיד שדבר מזה לא קרה והכל בדמיון שלה.

[לב_שומע*]

אני מכירה את המונח. זה סיפור חיי. בשימוש העכשווי, זה מתייחס גם למצבים שהם מעין אונס של התודעה, פגיעה בביטחון של שיפוט המציאות. בדיוק מה שכתבת. ועוד גוונים על הספקטרום. למשל כמו שכתבת תחושה של "זה לא קרה" כי לא יכול להיות שזה קרה, כשאתה יודע בוודאות שזה קרה.

אני בעיקר מכוונת לשאול, האם יתכן שהסיפור של הכסף הוא רובד עוד יותר עמוק ועתיק ומחזיק. לא זוכרת ציפור ששיתפת פה בעבר על חמיך ועל המקום שלו בחייך, אולי אני מפספסת.

[לאורה*]

לא הבנתי. איפה את רואה בסיפור שלו גזלייט? את יכולה לדבר על אשלייה, על הבטחות חסרות כיסוי, אולי אפילו להגיד מילים כמו שקר או מרמה (לא שהייתי מרחיקה לכת עד שם), אבל גזלייט? שיבוש מכוון של תחושת המציאות של הזולת?

[ציפור_חופש*]

אני קורא אתכם.ן כמובן. כל מילה..
אז ככה. הפוסט האחרון נכתב כזרם תודעה לא מפולטר מתוך כאב וסערת רגשות. הוא משקף את התסכול העצום שבו חיי התנהלו מתוך תודעת פחד, חשש והפסד. את כל הנושא הכלכלי ויחסי הכוחות הסתרתי במכוון ומעולם לא שיתפתי בדף מתוך רצון שהשיפוט מכם יגיע מתוך מהלך העניינים שבינו לבינה. אבל הקונטקסט חשוב, חשוב מאד. קרל מרכס היה מתרעם על ההחלטה הספרותית שלי להסתיר מידע כה קריטי, אבל את זה השארתי לסוף. כמו חתיכת פאזל חסרה שנותנת עכשיו את תמונת העולם השלמה.
צודקת לאורה שאומרת שההחלטות שלי הובילו אותי להיכן שאני. ההחלטות להיכנס לעסק משפחתי עם הבטחות בעלמא, לא לחתום על חוזה עבודה מסודר, להמשיך לעבוד באותם תנאים כל כך הרבה שנים בלי לייצר אלטרנטיבות. כשאשתי הלכה לה עם קיי הייתי על גרין קארד שקשור לעובדת היותה אזרחית אמריקאית. אם הייתי חותך אז, הייתי מאבד את הסטטוס שלי ומסכן את ההישארות שלי בארה״ב ואת קרבתי לילדים. באחד הריבים שלנו אז זרקה לי אשתי שאם אני ארים עליה את הקול עוד פעם אני אראה את הילדים בסקייפ. זה שיתק אותי והעדפתי לבלוע ולכתוב לכם במקום ללכת לעורך דין.
אני חושב שהתנהגתי בזהירות גדולה מדי לאורך השנים ולא רציתי לשרוף גשרים, אבל כשחמי סוף סוף בשנתי ה-14 הציע לי עשרים אחוז בעסק שמגלגל מאות רבות של אלפים ובסוף השנה אמר שלא נשאר כסף בחברה ידעתי שאני אמשיך להיות מנוצל כל עוד אני שם. יש לו שם של אדם שמסבן ומנכל, גז לייטינג זה הלחם והחמאה. אשתי במובנים רבים היא חלק מהמערכת הזו ששומרת היטב את הקלפים צמוד לחזה, חשאיות ושליטה מלאה בפיננסים. על פיה יישק דבר, אבל לא באמת. על פי אביה יישק דבר. שנה וארבעה חודשים בתוך הרומן עם קיי, יום למחרת סוף שנת הלימודים כזכור פוצצתי את הסיפור וכולם הבינו שאני רציני. רק אז אבא שלה הגיע באמצע הלילה ואמר עד כאן, לא תראי ממני שקל אם את לא מסיימת את הרומן. וכך הוא הסתיים. זה מעוות אני יודע. מדובר באנשים בוגרים אבל בערבון מוגבל כל עוד היד שמאכילה איננה שלך.

לגבי הנחרצות שלך לאורה על את מי אני אוהב או לא. אני מקבל כל ביקורת באהבה אבל מעט צניעות ופחות נחרצות בבקשה בקביעות שלך מה מתחולל בלב שלי.
הדברים יותר מורכבים ממה שהם על פניו. כשיצאתי עם ג׳יל הכימיה והתקשורת הגיעו מהר מאד לרמות גבוהות מאד. בת דודה שלי שיצאנו איתה יחד להופעה אמרה לי כמתבוננת מהצד שנראה כאילו אנחנו שנים יחד. הקטע טוב. יש לי עם ג׳יל תקשורת מילולית וא-מילולית מעולה. אנחנו על אותו גל, אמפתיים, סקרנים, חושניים, אנשי העולם הגדול. אבל ג׳יל פגשה אותי לפני שנה וחצי אחרי קטע עם שחקנית קנדית מהממת, והכניסה אג׳נדה של קשר על מלא הכל כולל הכל כשאני בצעדי הראשונים בחוץ. היא הייתה תובענית ובסופו של דבר כשהדברים לא קרו כמו שציפתה נכנסה לורטיגו, סחרור ומחשבות אובדניות. זה לא היה בשבילי וגרם לי להתרחק ולמסמס.
אבל היא לא יצאה לי מהראש. גם אחרי שנפרדנו לא רציתי להכיר נשים חדשות, והגעגועים אליה התגברו. לא חידשתי את הקשר כי פיננסית לא היה לי מה להציע לה, וסתם להיפגש ולפתח ציפיות לא היה לעניין. היא רוצה משפחה, בית. לא הייתי מסוגל לתת לה את זה במצבי, אבל ביותר מאופן אחד ראיתי אותה כמתאימה לפרק ב׳. טוב לנו ביחד, אנחנו נהנים מאותם דברים, ויש לה הומור משובח, היא חריפת מחשבה וכנה בצורה שובת לב. היא גם יפה מאד, נשית מאד, ואוהבת סקס כמוני. לא מפחדת לשבור טאבואים, להתנסות ולגלות אזורי עונג חדשים.
איכשהו זה התפספס כשהיינו יחד. אולי משהו עצר אותי ביודעי כמה היא רגישה. עצרתי את עצמי מלהעמיק את הקשר המיני - ח״א יודע ככה לפחות אני מפרש את זה.
ברגע שהחלה לצאת עם הצלם רציתי אותה יותר. ברגע שהפסיקה להיות זמינה, החשק התגבר. ברור לכולנו מה קורה פה.ֶ זה הרי מקסם השווא העתיק ביותר בספר החוקים של המשיכה.
אבל מה שקורה איתי בשבועיים וחצי האחרונים זה חסר פרופורציה. לא עריצות הקורבן וכל מיני מסקנות שלא נשמעות לי נכונות. אני כן רוצה שתהייה מאושרת, שזה יהיה עם הצלם מצידי. אבל היא מאותתת לי שזה לא זה. היא אומרת לא הייתה ברירה. היא רוצה להיות עם יהודי, והנה היא עוד פעם חוגגת כריסטמס עם עץ אשוח ולא חנוכה. איפה טעתה?
אלו דברים שפורטים לי על המיתרים. כשאני חושב על אישה שאני רוצה ללכת לישון איתה ולהתעורר איתה בבוקר סו היא. כשאני חושב על אישה שאני רוצה להתייעץ איתה זו היא. אישה שאני רוצה להראות לחברים שלי זה היא. אישה שאני מוכן לעזוב את הבית שלי פעם נוספת עבורה זו היא. לקום בשתיים בבוקר ולכתוב לה מכתבי זימה, זו היא.
נסעתי אליה היום. לא התראינו חודשים רבים. היא תוך כמה ימים עוברת לגור רשמית אצל הצלם. הכלבים שלה כבר שם.
נכנסתי אליה לדירה. התחבקנו ארוכות. נשקתי לה נשיקה עוצמתית משני צידי הצוואר והתיישבנו לדבר. היא יזמה את המפגש.
את אוהבת אותו ? שאלתי אותה.
שתיקה.
הם כבר שמונה חודשים בקשר. הוא הכיר אותה לחברים ולמשפחה. לכרטיס, בנו בן ה-13. לגרושתו. היא עמוק בחייו. הוא לימד אותה לגלוש בים. הוא היה מוכן עבורה. אתה ממש לא.
היא עוד אוהבת אותי הודתה. זה לא עבר לה.
אמרתי לה שאני כבר שלושה שבועות צל של עצמי, כי הבנתי מה היה לי ביד, ומה אני עומד לאבד. רק עכשיו לצערי.
מה אתה מציע?
אמרתי לה שאני אצא מהבית ואקח לנו מקום. שנבנה לנו את הקן שלנו.
אתה רק מדבר אמרה. עוד לא התחלת גישור. על מה אנחנו בכלל מדברים? זה הכל בכוונות ומעט מאד מעשים קונקרטיים.
קל לך לדבר אמרתי.
התנשקנו ארוכות לפני שעזבתי. אמרתי לה שלא אוכל להחזיק עבורה יותר את המקום הזה בלב כשתעבור לגור איתו. זה כבד עלי.
כאילו יש לה ברירה. היא מאחרת בשכד שלושה חודשים. אבא על ערש דווי. זה הזמן הכי גרוע בשבילי לשינויים שגם ככה מרגישים לי שנעשים בחופזה, ולא כתהליך מבורר. יש לך עוד דרך ארוכה, למה לגרור אותי לתוך זה. לא הייתה לי תשובה טובה. זו אחריות גדולה מאד. אבל כזו שאני רוצה בה.
המשך יבוא

[לב_שומע*]

לאורה, לא ראיתי. ניחשתי ניחוש מושכל על בסיס סימנים מסויימים.
לאחרונה הבנתי מתוך דברים שאני עוברת שיש סימנים שניתוח שלהם מביא למסקנה ברורה וסיבתית, מה גרם למה.
ויש סימנים שהם כמו חידה, כמו עקבות של משהו הרבה יותר רחב וגדול. סימנים שלא מתפרשים בדרכים הרגילות, והדרך היחידה להבין אותם היא להבין שמישהו יצר את החידה הזאת, לנסות להתחקות אחר הדפוסים שייצרו את התבנית החידתית ולשאול את עצמי, איזה חלק משלם יותר גדול יש מצב שאני רואה כאן.

חוויתי את זה על עצמי דרך התמודדות עם משברי בריאותי שהכלים של רפואה מערבית פשוט לא יכולים לתרום לו. אז נאלצתי לבד.

זו דרך די מסוכנת ובעייתית, לנסות לנחש את השלם דרך עקבות מאוד מזעריים.

אבל כאן כנראה קלעתי.

אני שמחה שהדברים שכתבתי אולי היו רלבנטיים לך ציפור.

[לב_שומע*]

ציפור, אני מבינה שקלטתי נכון.

יש לי עצה בשבילך: אני כנראה לא אהיה פה לאורך זמן כדי לתמוך.
והמצב שאתה מתאר בקצת משפטים בפוסט האחרון מאוד מורכב ודורש תמיכה.

בעקבות קריאה של שנים בדף שלך, אני מרגישה תבנית מסויימת של שיח, שעכשיו מתרחשת כלפי לאורה:
אתה רוצה תמיכה ועצות. אתה הכי רוצה שבעולם. לכן אתה משתף כאן.
בשיתוף כאן, אתה מציג רק חלק מהתמונה, ולאו דווקא את החלק הכי מרכזי, הכי בליבת העניין. משיקולים שונים, יש דברים שאתה מעוניין לשמור קרוב לחזה. לא למהר לשתף בהם.
אתה מקבל כאן כל מיני תגובות ועצות שרלבנטיים לחלק שאותו כן שיתפת. חלקם מחמיאים לך וחלק פחות, חלקם אתה מרגיש שעוזרים לך מיידית וחלק לא, חלק אתה חש אינטואיטיבית שאפילו שפחות נוח לך לשמוע אותם, לטווח ארוך יעזור לך לשמור את העצות והתובנות הללו בכיס.
כדי לתחזק את המשך הזרימה של התובנות והעצות, אתה מחזק את ההתנהגויות שאתה רוצה לקבל - מודה, מחמיא, אומר שזה עוזר לך.
ואז פתאום כשבא מישהו שמרגיש לך שמבין טיפה יותר לעומק, או כשלא נוח לך עם אמירה מסויימת ויש מספיק מקשיבות אחרות, אתה מסביר ש"רבותי, לא הבנתם" ומוסיף מידע מאוד קריטי שלא היה שם מלכתחילה, ומסביר לקהל הצופות שהן פספסו מההתחלה בפרשנות שלהן.

ואז אתה נלכד בתוך החידות של עצמך.
לא סיפרת, אז המגיבות והתומכות כאן לא ידעו.
לא סיפרת את החלק הכי חשוב, אז השארת את הסיפור שלך אניגמטי, להן וגם לך.
רצית שיתייחסו רק ל"בינו לבינה" בלי לשתף את הכסף, החלק ההשרדותי שאולי החזיק אותך בביצים, והנה.. שנים אתה מתייעץ כאן על הבעייה הלא נכונה.

צורת הכתיבה הזו, של "גבירותי פספסתן", משאירה את הכוח אצלך, את הכוח לעשות הצגה של מי היא הפותרת נכונה ומי ענתה תשובה שגוייה לחידה,
חידה שאתה לוכד את עצמך בתוכה ככה שהסיפור שלך לא מובן מספיק גם לעצמך, ובאופן שמחבל מראש בסיכוי לקבל ייעוץ מוצלח.

במקרה עברתי כאן למרות שהרבה זמן לא נכנסתי לאתר, במקרה (או לא) אני עוברת עכשיו מסע עם תבנית דומה לגבי חידות שמעסיקות אותי, לכן ניחשתי נכונה.

אבל חבל עליך.
כל פעם כזאת של גיוס אמפתיה, תובנות ועצות לשאלה שהיא לא השאלה הנכונה ולא המרכזית, מדלדלת את משאבי ההתמודדות שלך עצמך, חוצמזה שהיא משאירה את קוראות הדף בתחושה של מטומטמות.
מה אמורה להרגיש מישהי שתעבור כאן, שתמכה בך מאוד, כשהיא תעבור כאן ותראה את הפוסט האחרון?
וכשהיא תרגיש מטומטמת, גם אתה נחלש. כי גייסת משאבים חברתיים לשאלה הלא נכונה, וסמאת את עיני עצמך.

הפתרון לחידה לעניות דעתי נמצא כבר בהודעה הראשונה שלך כאן בדף.
מערכת יחסים תקועה כאשר מה שמציק לך הוא בעיקר הפער בין המדדים של החיים של נוחות כלכלית ורווחה רבה שאמורים היו לאפשר משהו צומח ומתפתח, ואתה לא מבין למה זה לא קורה.

אז עכשיו כולנו מבינות יחד איתך.

מאחלת לך שתקבל את כל התמיכה שאתה זקוק לה, ושתפוצץ בעדינות את בלוני האשלייה העצמית שמבלבלים אותך ולא מאפשרים לך להקשיב לעצמך. בהצלחה!!!

[לאורה*]

הממ. אני לא מחליטה בשבילך את מי אתה אוהב. אני מגיבה לפי הדברים שאתה כותב ואני קוראת כאן, לפי תיאור המעשים והמחשבות שלך. אני מגיבה לטקסט ולא לך כבן אדם (כי אנחנו לא מכירים...), ובין השורות זה מה שאני קוראת. אני בטוחה שיש בך אהבה אליה ושאתה מוצא בה הרבה תכונות מושכות, יחד עם זאת זה נראה שאתה לא באמת רוצה להיות איתה, אלא משתמש בה בזמן הזה בשימוש מאד נוח. היא הפכה לפנטזיה לא ממומשת, דבר שמגביר את האהבה והתשוקה ומטשטש כל אלמנט מציאותי שהיה בקשר. והפנטזיה הזו עוזרת לך להמשיך להיות תקוע במקום שאתה נמצא בו, כי היא נותנת לך אשלייה של רומן סוער, של תשוקה ואהבה בלי הצורך לעשות מעשה ולשנות את מצבך, בלי להתחייב לשום דבר.
לב שומע התייחסה למצב הכלכלי בתור חידה עמוקה או חתיכת פאזל חסרה, אני נוטה לחשוב שאם לא שיתפת בזה עד עכשיו כנראה שזה לא לב העניין. בכל מקרה אנשים מתחילים מאפס כל הזמן, הילדים שלך מסודרים כלכלית, וכגבר פנוי אין סיבה שלא תצא מהבית ותשכור איזו דירה זולה ותעבור לגור עם ג'יל עוד היום, בדיוק כמו צעירים רבים שאין הממון בכיסם. זה לא שפאר ועושר הם תנאי לזוגיות מוצלחת (מי כמוך יודע).

אם אתה מתעקש לעשות את הדברים בקצב שלך, אז תניח לה ואל תאיים ב"אני לא יכול לשמור את המקום הזה בלב שלי". אהבה זה גם ככה לא דבר נשלט. אם אתה אוהב אתה אוהב, אם לא אז לא, וזה לא קשור למקום ששומרים. אתה אומר שכלכלית אין לך מה להציע לה אבל זה לא מה שהיא מחפשת אצלך. היא מחפשת קשר אמיתי עם מחויבות וילדים וכנראה זה מה שאתה לא יכול להציע לה.
דבר שבלט לי מאד בדבריך היא שג'יל היא בחורה רגישה מאד ואובדנית, הטריגר שלה הוא סיום של מערכות יחסים, ואתה מטרגר אותה כל הזמן. לא נראה לי שאתה מבין את עומק הכאב שלה ואת עומק האהבה שלה. היא מבחינתה פשוט רוצה להיות איתך. אבל עבורך זה כרוך בכל מיני תנאים ומשא-מתנים, אולי-ים והיסוסים. אולי אתה אוהב אותה בדרכך, אבל לא כמו שהיא אוהבת אותך; ולדעתי בסופו של דבר אם תהיה פנוי וחופשי ממגבלות, לא תבחר להתמסד בקשר איתה.

[לאורה*]

ועוד משהו בעניין הכלכלי. לדעתי החשש שמתבטא במשפט "מבחינה כלכלית אין לי מה להציע" זה החשש - מה יקרה אם תהיו רק שניכם? מה אם תחיו בצניעות ובפשטות, בבית שיש בו אהבה, זוגיות חדשה, ושום דבר מעבר? האם זה יספיק?
איך יהיה הקשר עם ג'יל בלי הדירה היפה ליד המרינה, בלי לצאת למסעדות וסטנדאפ, בלי בגדים יקרים ורהיטי פאר, חופשות מפנקות באיטליה ומפגשים תכופים עם אנשים רמי מעלה.
אולי בלי כל אלו תהיו חשופים מדי, תראו אחד את השניה כפי שאתם באמת, וזה יהיה יותר מדי? או לא מספיק?}

[יערה*]

לב שומע, זה היה ממש מועיל לקרוא אותך ולהבין את הדינמיקה. משהו הרגיש לי לא נוח, כמו שמישהו קצת משחק בי ובאחרות, ועכשיו אני מבינה מה זה ויותר קל לי ללכת מזה. תודה רבה.
ציפור, אני מאחלת לך כל מה שלבך מבקש. הייה שלום ובחופש מכל מה שמכביד עליך. אני מציעה לקרוא טוב טוב את לב שומע כי לדעתי היא עלתה על כמה נקודות שעומדות לך לרועץ בכל היחסים שלך עם נשים ואולי גם מעבר.

[ציפור_חופש*]

תודה על התובנות החדות שלך לב שומע. אני מסכים עם חלק מהדברים, ובהחלט לוקח לתשומת ליבי. בהזדמנות זו רוצה לאחל לך החלמה מלאה ואריכות ימים!
אז ככה, כן- כלוב זהב היא מילת מפתח. האם כשפתחתי את הדף הייתי מודע לכך? לא חושב. הכלוב התגלה תוך כדי תנועה, והזהב היה שם תמיד, יש לו תפקיד. למשוך את העין, ולהשאיר אותך שם בפנים. כי מה כבר יותר שווה מזהב?
היא כן מילת מפתח מאחר והכלוב מסמל את הסירוס המתמשך שלי כשבחרתי לא ממש ביודעין להצטרף למשפחה שלא בהכרח רואה את טובתי ואת רחשי נפשי. אם בהתחלה נישאתי על גלי ההתלהבות שבהשתלבותי בעסק מכניס כל כך ומאפשר כל כך, עד מהרה הבנתי שיש דרג ויש זרג. מידורים, שקרים, כיסויים ועוד מרעין ומבישין שהפכו ברבות השנים את המקום הזה למאוס ומתואב. אפילו שזוהי הבאר שממנה אנחנו שותים. השבוע, המנהל שניהל את העסק עבור חמי נפטר. בסך הכל בן 47. ניתוח שהסתבך והוא כבר לא יצא מזה. השאיר 4 ילדים אחריו. נתן 25 שנה מחייו לחמי. כל כך הרבה זמן הוא העביר שם בין הקירות שנראה לי בסופו של דבר זה גם מה שהרג אותו. המקום הזה. התחילה לו באיזה שהוא שלב פריחה נוראית בראש, וזה גרר כל מיני סיבוכים עד שהיה צריך לנתח. ניתוח שממנו לא יצא. טראגי. היה בחור עדין שאיזן את הטמפרמנט הסוער של חמי. כמובן שנקרתי לדגל, הרי אני מכיר טוב את העסק ואני טפל היטב בכל מה שקשור למכירות ולניהול ההזמנות. יחד עם גיסי שהגיע מהמזרח אנחנו משתלטים על העניינים. זוהי הזדמנות לנער עסק שמזמן מזמן נמצא בשקיעה ( אני כבר לא שם 3-4 שנים) עברתי לנהל עסק אחר בתחום אחר בשטח אחד המבנים של חמי. כן, אני לא יוצא מהלופ הזה...
אז ערכי בשוק העבדים עלה. צריך אותו. עכשיו ברור שזה לא עבודת חלומותי, אבל כסף צריך. וכבר התחילו כל מיני הקומבינות של נשלם מהרווחים בסוף השנה, רק כשעכשיו נמצא מולם מישהו שיכול להעביר סדנה בחשיפת נוכלים. מעט קפקאי המצב הזה.
איך שקיבלתי את המשימה להצלת העסק כתבתי לג'יל שזה הזמן. עכשיו אפשר לקחת דירה יחד. יש את האיך. אבל ג'יל בפניקה רק מלחשוב על זה, רק ההצעה הזו נשמעת כמו משהו שרק ישראלי יכול להציע. הרי היא עומדת לגור עם מישהו, לא יצאנו כבר הרבה חודשים, ריסקתי את ליבה ועכשיו היא אמורה לקפוץ לפקודת היום? זה לא עובד ככה. אבל נסייתי ביודעין שכשתעבור לגור עם הצלם, הסיכויים שהדברים בינינו יחזרו קטנים. בתרבות האמריקאית הדברים הרבה יותר מוסדרים, לא תזזיתיים. פועלים עם הראש, הלב רק בא לראות שזה מתאים לו. והראש של ג'יל אומר, מה פתאום. לא התגרשת? יש עדיין דלת פתוחה? הכל בדיבורים עדיין? אני אחכה, לא תודה. ואיפה היא תחכה? אצל החבר. ממש תענוג.
אבל זה מהלך העניינים הנכון, הודיתי אחרי שסירבה ואמרה - אני אבוא איתך. אותך אני אוהבת, מהצלם אכפת לי עמוקות. הוא ידע שתחזור בשבילי, הוא צפה את זה.
בבית, אשתי בעלת חוש ריח כשל כלב ציד, מריחה מהלך עזיבה, ולכן היא בברירת המחדל ומתנהלת בהתנהגות המופתית שלה. מתעניינת, שואלת, עושה לייקים לפוסטים - בנאדם חדש. כמה זמן זה יחזיק? מניסיון יש לזה פג תוקף קצר...
הלוחות הטקטוניים זזים, יש תזוזות כבירות ורוח של שינוי באוויר. אצלי התגבשה המחשבה שאושר זוגי, שמחת וחדוות הזוגיות לא תהייה לי עם אשתי, ואני לא מוכן לוותר על החלק הזה בחיים עדיין. גם לא במחיר הגבוה של גירושים וסכנה ממשית למקור ההכנסה שלי - הרי אני עובד אצל אביה שיכול להיות קריזיונר. אבל קריזיונר חכם, כזה שמשיג מה שהוא רוצה בגלל הקריזה. אבל כל הפחדים הללו של מה יהיה אם - נדחקים הצידה כשאני חושב על ג'יל ועל מה שיכול להיות לנו יחד. במציאות, לא בפנטזיה. אני פתאום מבין כמה כל השנים הללו אותו חום אנושי, אכפתיות, הומור, התלהבות מהחיים עצמם, סקרנות - כל אלו לא היו שם. לא הייתה הזמנה, או רצון להצטרף. מעין מדבר ציה יבש ושטוח שבא לידי ביטוי שמיטה קרה ללא החלפות נוזלים. אז ישנה החלטה, כאן אני אקבל את אותו הדבר, אני אוכל לכתוב לכם עוד תשע שנים כמה שמרגיש לי שעוד שנייה אני אקבל איזה עצם. איזו בוחטה. שאלתם האם אני מכיר את המושג גז לייט? אני חי עם מקימי חברת אמישראגז - גז לייטרים מקצוענים. טוב, אז מכאן צריך לצאת זה ברור. זהו כלוב, והזהב על הזין שלי כרגע.
צריך תוכנית, יש כאן שני ילדים שראו אותי חוזר לפני חמישה חודשים אחרי שנתייםבחוץ, ועכשיו עוד פעם אקום ואלך? הפעם הקומוניקציה חייבת להיות בשיא. כן, אני שם לב שאני מסתיר דברים. אני לא לגמרי כנה. אני כבנאדם מאד מאד ישר. אבל הנה, גם אתן תפסתן אותי לא מותן את כל התמונה. גם כשחזרתי הביתה, לא שיתפי את אשתי במהלך העניינים. לא למה לצפות וכו'. גם ען ג'יל, כשמיסמסתי לא נתתי לה מספיק קונטקסט. השארתי אותה בערפל. כאילו אם אני לא אומר משהו אז אין לו תוקף. אבל לא הפעם. הפעם אני נותן לאמת לשאת אותי. כשדיברתי עם אשתי למה אני אוצה לעזוב אותה ולפרק את החבילה - דיברתי על דברים קונקרטיים כמו לא להרגיש נאהב, לא להיות מסוגל להרגיש חלק, שייך, בבית. אחת החברות הטובות שלה אמרה לי שהיא מאד מעריכה אותי. ככה זה בדיוק מרגיש ביום טוב.
חזרה לג'יל - משהו ביום יוציים האחרונים התרכך אצלה. היא רוצה אותי, אבל גם חוששת. אתה השיברון לה הכי נורא שהיה לי אמרה לי אתמול. כמה עצוב ומיותר. האם אפשר בכלל לתקן לב שבור. יש בה לא מעט כעס עלי עדיין. יש לי עוד עבודה. יכול להיות שאני מזוכיסט כמו שאבא שלי טוען. למה אתה נתקע על בחורה אחת כל כך הרבה זמן? היא לא איתך, גזגז.
אבל היא כן, ואיכשהו אני מפנטז שהיא תבוא לפסטיבל הסרטים שיהיה כאן אוטוטו עם הסרט שאני כתבתי. אני מפנטז עליה מגיע לראות את ההקרנה, ואיך אני משחיל לכיס שלה כרטיס לחדר במלון, ונפגש איתה ללילה סוער ללא גבולות בה כל האנרגיה הרעה מתמוססת. אוי כמה שהחיים האלה יכולים להיות יפים.
אבל הזמן לפנטזיה הוא לא עכשיו. עכשיו צריך משנה סדורה איך מגיעים למצב שבו כל הגורמים עובדים עבור טובת האחר כפי שהיו עובדים עבור טובתם.

המשך יבוא

[ציפור_חופש*]

הסערה לא שוככת. לא בלב ולא מבחוץ. אני מנסה לעשות סדר בדברים. לשים דברים בתבניות הגיוניות. להבין מה אני בדיוק רוצה. מה אפשרי. איך נמנעים מפגיעה וכו'.
בשבת קראו כאן על יציאת מצרים, ואני מזדהה. מה המצרים שלי? מה מצר עלי? אולי יותר מכל תרבות החשאיות בבית והניכור שזה מביא איתו מול אשתי. אתמול שברנו סוף סוף את המסורת של לא לספר כלום, להחביא, ולטייח. יצאנו היא ואני לדרינק, הילדים היו אצל חברים והיה לנו כמה שעות טובות לעצמנו. לא זוכר מתי זה קרה בפעם האחרונה. רציתי לשמוע על הקשר שהיה לה בשנתיים שלא הייתי בבית. בהתחלה היא אמרה ממש לא מעוניינת לשתף אותך בזה, ואמרתי סבבה. אנחנו הולכים שוב פעם להעביר ערב בשיח על חשבונות והסעות. אבל לא. שיתפתי אותה שאני עדיין מעורב רגשית עם הקשר שלי עם ג'יל. סיפרתי לה שזה התעורר אצלי ביתר שאת כשהבנתי שאני מאבד אותה. שהיא בשבילי אישה שאני יכול לראות אותי בונה זוגיות מתאימה. אשתי שאלה אם הסיפור סגור, ועניתי לה שכנראה שכן, שהיא נכנסה לגור עם גבר והדרך חזרה עכשיו נראית מאד מאד קשה. היא שאלה האם אנחנו בקשר, ועניתי לה שכן, אבל שאני מתכוון לסגור את התקשורת איתה בימים הקרובים. היא אמרה בצדק שעד שזה לא קורה אנחנו לא יכולים לנסות לחזור להיות יחדיו. והיא רוצה לנסות. היא חושבת שעכשיו, אחרי שחזרתי הביתה והיא סיימה את הקשר בן השנתיים עם אישה שמאד אהבה אותה, וכאן היא התחילה במשך שעה לגולל איתי פרטים, חלקם אינטימיים על הקשר שלה עם אותה קתרין. על הלחץ שלה למסד את הקשר, וההיסוס של אשתי ללכת כל כך רחוק וכל כך מהר. על הקושי לצאת עם סיפור כזה, לחשוף אותו בפני הילדים. כל זה הפריע לה ולא איפשר לה להתקדם. קתרין הרגישה והגבירה את הלחץ עד שאשתי הייתה חייבת לסיים את הסיפור בכאב לב. כשחזרה מביקור בארץ היא גילתה שאותה קתרין כבר מצאה לה זוגיות חדשה ועברה מדינה. הכל במהלך של כמה שבועות. היא סיפרה את זה בדמעות, והאמת שחסתי עליה, על ההרגשה הקשה שבלאבד אהבה, למעשה שבלהקריב אהבה, תמונת מראה למה שאני עברתי והעברתי את ג'יל החמודה.
אבל עכשיו מה עושים? אני שקוע בפנטזיה שבלהחזיר את ג'יל אלי, לא ישן בלילה, צמוד למכשיר, נתלה על כל שבב מידע, בקיצור חצי בנאדם. ולחשוב כמה רצתה וכמה הזהירה שאחשוב לפני שאני מזיז אותי מחיי. אבל לא הייתי מסוגל לפעול אחרת אז. כאילו היו לי משקפיים אחרים מעכשיו. מצב מבלבל.
אני מחזר אחרי ג'יל. רוצה את הצ'אנס הנוסף. למה בעצם? כי אני חושב שלשנינו יש את היכולת להיות זוג שאוהב ודואג אחד לשני בכל מצב ובכל עניין. האמפתיות שם בכל רגע נתון. היא פשוט בחורה מקסימה שאני אוהב עם כל הלב. מעניין שאשתי עכשיו נראית מושכת, היא כרגע בתפקיד המפתה. אני מזהה את זה בלבוש, באיפור. היא רוצה אותי חזרה. הרי זו הייתה כל סיבת המהלך ההוא, לחזור הביתה ולהפוך את הקשר שלי איתה חזרה לזוגי.
אבל עם יד על הלב, אני רוצה את ג'יל. אני רוצה ליצור משהו חדש.
אבל היא כל כך כועסת. כל כך לא מאמינה. אני שומע בקול שלה כאב, כעס ומרמור על הזמן שגזלתי לה.
לקחת יאחריות, התנצלתי. אבל הנזק ההוא נעשה, והיא לא מאמינה יותר. היא עדיין אוהבת אותי אמרה לי, אבל איך לעזאזאל הופכים את זה חזרה לקשר, זה אני לא יודעת.
היא חיה עם הצלם שמסתבר שהוא בתחום שלה, פינטק, והצילום זה רק תחביב. היא רצה בבוקר עם בנו בן ה-12. בקשר טוב עם גרושתו, חיה על הים ועוברת יחד איתו תקופה כלכלית קשה שפגעה בענף.
למה אני רוצה לשלוף אותה מכל זה ולאן בדיוק?
אני שומע בקול שלה שזה לא מה שהיא מחפשת. היא לא רוצה שוב פעם להעביר שנים במשפחה קתולית, ספרדית, ללא הומור, וללא החום של משפחה יהודית. ג'יל כל כך חמה וכל כך אבודה בעולם הנוכרי הזה. האם זה דיל ברייקר עבורה? לא ברור אבל אני שומע שזה לא מה שהלב שלה רוצה. האם זה אני? היא לא בטוחה. עבר בינינו הרבה והיא לא יודעת לאן היא הולכת. היא לא עומדת לקפוץ איתי לשום מקום כל עוד אני לא בתהליכי פרידה. מסובך. הרבה יותר ממלפני חמישה חודשים. אוי כמה שזה מתסכל. ביקשתי ממנה שני דברים לפי שאנחנו מתנתקים. לשמוע בקול שהיא אוהבת אותי, ושתבוא לפסטיבל הקולנוע בו מציד הזרט.
אני אוהבת אותך ... אמרה בקול הפעמונים שלה ( יש לה קול כל כך יפה ורדיופוני, הייתה יכולה להיות קריינית) ואני לא יודעת אם אגיע. היא עדיין כועסת ופגועה על מה שהיה בקיץ. על תחושת הנטישה שהעברתי אותה. על כך שהגיע לקצה. שפוצצתי לה את החיים. היא צעקה את זה. ביקשה שלא אקטע אותה, תן לי להוציא מה שיש לי בתוך החזה. מסכנה שלי, כמה כאב יצא ממנה הבוקר. כמה כעס.
האם זה הפיך? האם אפשר לבנות את האמון חזרה שאלתי.
היא לא יודעת. מה אתה רוצה ממני? שאלה אותי.
אני רוצה שתאמיני שאת ואני עדיין אפשרי.
היא אמרה הייתי רוצה אבל אני לא יודעת יותר את האיך. מסובך, כי כלכלית שנינו שבורים אז איך זה יקרה אני עדיין לא יודע. אבל אני כל כך רוצה עוד ניסיון איתה. אפילו כשדיברה בהשלמה שתצטרך לעזוב את הגבר הנוכחי, שהיא לא אוהבת אבל מכירה תודה שאסף אותה מהריצפה כשעזבתי אותה. הוא דאג לה ושמר עליה ונתן לה להרגיש שייכת. כל הדברים שנכשלתי בהם ולא חשוב כרגע למה ומה הניע אותי. בשורה התחתונה עשיתי לה מאד רע והלוואי אמרה שלא הייתי מחכה לך כשאיחרת לדייט. אני חייב להגיד שלהרגיש הרע והמרושע בקשר הזה איתה הוא דבר קשה שבא ללמד אותי שגם כשאני מרגיש צודק ונכון ייתכן מאד שההפך הוא הנכון. אני ביקשתי לשמור על שלמות הבית, הרגשתי שאין לי את הכלים לצאת לדרך עם ג'יל וחזרתי לבסיס שלי. אבל בדרך הפקרתי את אהבת חיי. ככה אני מרגיש כלפיה, וככה גם אמרתי לה היום. את אהבת חיי, אותך אני רוצה לאישה, ואני אעשה כל מה שאוכל כדי שכל יום שבכית עלינו נהפוך לעשרה ימים של צחוק הפעמונים שלך. האם למילים שלי יש כיסוי? האם לכוונות שלי יש רגליים? זה הזמן לעשות ולא לדבר.