על ידי ציפור_חופש* » 25 ינואר 2023, 01:07
הימים הסוערים לא שככו. כאב הלב על ג'יל שכבר איננה בהישג יד, לא זמינה, עונה קצרות ונמרצות. חייה את חייה עם גבר חדש. וזה צורב. אוי כמה שזה צורב. לא היה לי מושג עד כמה זה יכול לכאוב. זו כמו צריבה של מדוזה, רק מבפנים. מה זה לעזאזאל? אי אפשר לישון עם זה, לקום עם זה זה כמו לקום עם משקולת חמש קילו על הראש. לצאת לעבודה, לקחת את הילדים, כל פעולה מלווה בכאב ובסבל. אני בתוך זה מעל לשבוע. הדבר היחידי שנותן פייט לצריבה זו הסיגריה. כאילו שאיפה מול צריבה. טקסט שלא נענה, וי אפור למשך 5-6 שעות, כל אלו רק מגבירים את צריבת המדוזה. השבוע עישנתי קופסה של מרלבורו ליום. זה מטורף. מה אני עושה? מתאבד לאיטי? ייסורי נפש על מישהי שאהבה כל כך חזק, שרצתה כל כך אותי אבל לא הייתי מוכן בשבילה. וכמה שהיא סבלה, הכאב שלי נשמע כאין וכאפס למה שהיא עברה, בשעה שהגיע למקום של כמעט נטילת חיים.
אתה מזוכיסט אומר לי אבא שלי "הרגיש" - יש מיליון בחורות. יאללה, צא מזה היא עם מישהו חדש. שחרר. קל לו לדבר. מי בכלל רוצה את המיליון בחורות הללו. רק אותה יש לי בראש. וכל זה קורה כשאני שוכב במיטה יחד עם אשתי. תשע שנים אני כותב כאן, ותשע שנים האישה הזו איננה האישה שלי. ג'יל הייתה חצי שנה יותר אישה ממה שאשתי הייתה עבורי ב-16 שנים.
אילו הייתה סוגרת את הדלת, אילו הייתי יודע שהיא נמצאת עם גבר חייה.. אבל היא לא. המסרים הם כפולים, רק בחנוכה אמרה שתבוא לקמפינג שנסעתי אליו עם הייתה יודעת שזה ישנה את הסטטוס שלנו. או הכל או כלום. אני לא נכנסת איתך לסיפור בלי שאתה גרוש או מחוץ לבית. ברור, איזה עוד אפשרות קיימת?
ואז קרה מה שכבר שכחתי שאני יודע. גייסתי את כל כוחות הכתיבה שלי, את כל כישורי החיזור שלי והתחלתי להילחם. מה זה להילחם, זה לא מילה.
כתבתי לה מכתב שבו אני לוקח אחריות על איך שזנחתי אותה בגין הנסיבות הכלכליות. זה לא היה סתם מכתב, זו הייתה קינה, שירה, עם סיפור שנמתח על שלושה עמודים.
רבותיי, אני לא עצמאי כלכלית, והפיננסים בבית נשלטים על ידי אביה העשיר והנרקסיסט של אשתי. פה קבור הכלב. עכשיו אתם יודעים, אביה של אשתי הוא איש עסקים ובעל נכסים רבים. עבדתי עבורו 14 שנה, ממש כמו יעקב אבינו ולבן, יש אפילו מעט דמיון בין הדמויות והמעשה. 14 שנה שלא חסר לנו דבר, חוץ מהדבר עצמו. עצמאות כלכלית. למרות שעבדתי במרץ, הבאתי תוצאות ובניתי רשת שיווק ומכירות שגלגלה כספים רבים, הושארתי על אש קטנה, מחשש שאברח. שאתעצם. כמה שלא מחיתי, בעטתי צעקתי, קיבלתי הטבות בדרכים עקיפות. חופשות מפנקות, בתי ספר פרטיים לילדים, מכוניות יוקרתיות. אין דאגות כלכליות. זה המון. אבל זהו כלוב הזהב, אלו הם קורי העכביש שנטוו סביבי בשעה שישנתי. הגעתי לכאן על ויזת תייר, משכורת בלאי של עיתונאי ואיש תוכן שבקושי מתקיים בדירה שכורה עם שותפות בתל-אביב. פגשתי בחורה יפיפייה, דוקטור לפסיכולוגיה, דירה במרכז תל-אביב. התחברנו, אבל בעיקר סונוורתי. האבא ירושלמי כמוני. ההצעה שהגיעה, בוא לעשות כסף ולחיות חיי רווחה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. נשביתי, אמרתי ננסה, מה יקרה. חוויה. מקסימום שנה שנתיים חוזרים. והנה השנים עברו, האבא רק צבר עוד ועוד רכוש, מעסקאות רבות אותן ניהלתי, ואותנו השאיר שבעים ונשלטים. על פיו יישק דבר. כשעשיתי קולות רמים על רצוני לחזור חזרה לארץ התחיל הרומן עם קיי. האבא יכול היה לעצור את זה בשנייה, זה לקח לו שנה וארבעה חודשים. חלק מהילדים לא מדברים איתו. הוזהרתי על ידי נשותיו לשעבר. הוא סוציפאט. אמרתי איתי הוא לא ייתעסק. עסקה פאוסטיאנית עשיתי.
למזלי כישרון הכתיבה שלי התגלה לפני כמה שנים, והכתיבה הובילה אותי לחברת הפקות שמאמינה בי כשהסרט הראשון ( דוקומנטרי) מסתובב כאמור בפסטיבלים. הביקורות טובות והפרוייקטים החדשים מתחילים לזרום. אבל הכל כל כך יקר, וכדי לצאת מהבית ולהזמין לחיי אישה חדשה צריך יציבות כלכלית. הרבה כסף בעיר כזו. איזה סיכוי יש לי עם ג'יל שיוצאת עם צלם ספרדי עם בית יפה על הים? היא צריכה יציבות קודם כל. אבל משהו גורם לי להאמין שהיא בסופו של דבר תבחר ללכת עם הלב. לא עם החומר והנוחות אלא לאדם שאותו היא אוהבת ועמו היא רוצה להקים בית.
וכמו בכל תסריט טוב הגיע השבוע הקטליזטור. היא צריכה למצוא דירה. הכסף נגמר, הקריפטו לא מביא לה מספיק. אבא גוסס, בקיצור תיאור של סוף העולם. מצד אחד יש צלם ספרדי עם בית שמצטלם יפה לאינסאגראם. הפסקתי את המעקב, כי כמה עוד אפשר להתעלל בלב הזה. הצלם מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ובין הטקסטים אני מבין ממנה שמשהו עוד מקווה שיקרה בינינו כשייתאפשר.
את מכתב לקיחת האחריות ליווה מכתב מסוג שונה מאד, מכתב אירוטי. פנטזיה אישית שלי לעשות איתה. הימרתי על כל הקופה. הפנטזיה מתובלת במין מהסוג שמחרמן אותי יותר מכל. המילים נטפו זימה, ההורמונים בשמיים, התיאורים חיים ומפורטים. הרבה נוזלים אברים וצעצועים מעורבים בפנטזיה הזו. הכותרת הייתה "אש". היכן שהכל מתחיל. במיטה. בחיבור הפיזי, בכימיה, בהשתוקקות, בזימה. אני מתרגש אפילו עכשיו לכתוב את זה. עד כדי כך שמתי שם את הכל. וזה עבד. היא הגיבה. היא נהנתה. היא רצתה את זה. ולא קיבלה את זה. אולי פעם אחת, צל חיוור של מה שתיארתי. המוח הוא בהחלט האיבר הסקסי ביותר בגוף. הכל בא ונגמר שם. המשיכה שלי לג'יל הוגדרה כשבע. כרגע היא על 700. אני לא מפסיק לחשוב על עצמנו מזדיינים. וזו עכשיו השפה שלי איתה. היא מתכתבת יותר. עונה באריכות. היא נתפסה. חיכתה לעוד. יהיה עוד, אבל לאט לאט. מצאתי את עצמי אומר לה שעם יש עוד שבועיים, שלא תעבור אליו. אני אדאג לנו למקום. היא לא זרמה. זה נשמע לה מופרך. היא מסמסה. רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט. אתה מצב רגשי מאד זיהתה, אני לא בטוחה שאתה יודע מה אתה עושה. וזו האמת התחלתי להרגיש שאני יורד מהפסים, שלא באמת ידעתי איך תוך זמן קצר כל כך עם מצב כלכלי בעייתי אני יכול לארגן משהו כזה ולהזמין אותה אלי. הטקסטים והשיחות ממנה גברו, מעידים על הלחץ שבו היא נמצאת מצד אחד להבטיח לה את מקומה בחודש הבא, מצד שני לא לאבד אותי בגלל ההחלטה ההגיונית ביותר וזה לעבור עם הצלם.
נסוגתי. המציאות חזקה בסופו של דבר מכל דמיון. כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות.
בכלל כל הסיפור הזה עם ג'יל, עד כמה שאני אוהב את הבנאדם, לטוב או לרע יצא מזמן מכלל פרופורציה. לדעתי זה בכלל מה שג'יל מייצגת. מישהי שאוהבת אותי בשל מי שאני. שאוהבת להזדיין איתי. כן להזדיין כתבתי לה, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. יש מספיק זמן לעשות אהבה. והתנצלתי בפניה. לא זיינתי אותך כמו שצריך. היא שתקה. היא אוהבת יחסי נשלט שולט, זה מעורר אותה. השילוב של כאב ועונג..אתם מבינים..
הרעב המיני שלי כל כך קשה, אני רק עכשיו מבין עד הסוף מה עברתי כאן. עד כמה שנים על גבי שנים וויתרתי על מה שהוא צורך בסיסי של האדם. ב ס י ס י. טבעי. בריא. משמח. מעצים. כיף. מתדלק באנרגיות יצירתיות. במקום לזיין, אני מזיין לכם את המוח כבר תשע שנים. הבנתי השבוע שלא מעניין אותי מה. לא מעניין אותי איך. לא מעניין אותי האבא שלה, או הסבתא שלה. וסליחה ומחילה מילדי, גם הם לא שיקול כבר בעניין המאד מאד מהותי הזה שנקרא חיים ללא מין. חיים ללא אהבת אישה. אלא לא חיים. וכשהבנתי את זה סוף סוף, שהחיים שאני חי לא נקראים חיים יותר עבורי, המנהל של העסק של חמי נכנס לניתוח טפשי וכמעט איבד את חייו. אי ספיקת לב, אי ספיקת כלייה. נקראתי לדגל, אחרי כמה שנים טובות. צריך אותך, אחרת העסק מתמוטט. לא אידיאלי, אבל אני בעמדת כוח נדירה, ואני מתכוון לנצל את זה היטב היטב על מנת לצאת מכאן, והפעם לתמיד. אולי ג'יל היא רק קטליזטור, אולי ג'יל תבחר בצלם עם הבית על פני התסריטאי התפרן, כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שציפור חופש עומדת בקרוב מאד לפתוח את דלתו של כלוב הזהב לדרך חדשה. מי ייתן ואמצא ציפורה שתאהב אותי כפי שאני. ככה, בלי נוצות ותחפושות.
השיחה עם אשתי קרובה מא פעם. היא לא תהייה שיחת גישוש, זוהי השיחה שמודיע על כוונתי לצאת לדרך נפרדת ועל פירוק סופי של החבילה. בתקווה גישור יספיק. ייקח מה שייקח אני מכאן יוצא.
אחלו לי בהצלחה
הימים הסוערים לא שככו. כאב הלב על ג'יל שכבר איננה בהישג יד, לא זמינה, עונה קצרות ונמרצות. חייה את חייה עם גבר חדש. וזה צורב. אוי כמה שזה צורב. לא היה לי מושג עד כמה זה יכול לכאוב. זו כמו צריבה של מדוזה, רק מבפנים. מה זה לעזאזאל? אי אפשר לישון עם זה, לקום עם זה זה כמו לקום עם משקולת חמש קילו על הראש. לצאת לעבודה, לקחת את הילדים, כל פעולה מלווה בכאב ובסבל. אני בתוך זה מעל לשבוע. הדבר היחידי שנותן פייט לצריבה זו הסיגריה. כאילו שאיפה מול צריבה. טקסט שלא נענה, וי אפור למשך 5-6 שעות, כל אלו רק מגבירים את צריבת המדוזה. השבוע עישנתי קופסה של מרלבורו ליום. זה מטורף. מה אני עושה? מתאבד לאיטי? ייסורי נפש על מישהי שאהבה כל כך חזק, שרצתה כל כך אותי אבל לא הייתי מוכן בשבילה. וכמה שהיא סבלה, הכאב שלי נשמע כאין וכאפס למה שהיא עברה, בשעה שהגיע למקום של כמעט נטילת חיים.
אתה מזוכיסט אומר לי אבא שלי "הרגיש" - יש מיליון בחורות. יאללה, צא מזה היא עם מישהו חדש. שחרר. קל לו לדבר. מי בכלל רוצה את המיליון בחורות הללו. רק אותה יש לי בראש. וכל זה קורה כשאני שוכב במיטה יחד עם אשתי. תשע שנים אני כותב כאן, ותשע שנים האישה הזו איננה האישה שלי. ג'יל הייתה חצי שנה יותר אישה ממה שאשתי הייתה עבורי ב-16 שנים.
אילו הייתה סוגרת את הדלת, אילו הייתי יודע שהיא נמצאת עם גבר חייה.. אבל היא לא. המסרים הם כפולים, רק בחנוכה אמרה שתבוא לקמפינג שנסעתי אליו עם הייתה יודעת שזה ישנה את הסטטוס שלנו. או הכל או כלום. אני לא נכנסת איתך לסיפור בלי שאתה גרוש או מחוץ לבית. ברור, איזה עוד אפשרות קיימת?
ואז קרה מה שכבר שכחתי שאני יודע. גייסתי את כל כוחות הכתיבה שלי, את כל כישורי החיזור שלי והתחלתי להילחם. מה זה להילחם, זה לא מילה.
כתבתי לה מכתב שבו אני לוקח אחריות על איך שזנחתי אותה בגין הנסיבות הכלכליות. זה לא היה סתם מכתב, זו הייתה קינה, שירה, עם סיפור שנמתח על שלושה עמודים.
רבותיי, אני לא עצמאי כלכלית, והפיננסים בבית נשלטים על ידי אביה העשיר והנרקסיסט של אשתי. פה קבור הכלב. עכשיו אתם יודעים, אביה של אשתי הוא איש עסקים ובעל נכסים רבים. עבדתי עבורו 14 שנה, ממש כמו יעקב אבינו ולבן, יש אפילו מעט דמיון בין הדמויות והמעשה. 14 שנה שלא חסר לנו דבר, חוץ מהדבר עצמו. עצמאות כלכלית. למרות שעבדתי במרץ, הבאתי תוצאות ובניתי רשת שיווק ומכירות שגלגלה כספים רבים, הושארתי על אש קטנה, מחשש שאברח. שאתעצם. כמה שלא מחיתי, בעטתי צעקתי, קיבלתי הטבות בדרכים עקיפות. חופשות מפנקות, בתי ספר פרטיים לילדים, מכוניות יוקרתיות. אין דאגות כלכליות. זה המון. אבל זהו כלוב הזהב, אלו הם קורי העכביש שנטוו סביבי בשעה שישנתי. הגעתי לכאן על ויזת תייר, משכורת בלאי של עיתונאי ואיש תוכן שבקושי מתקיים בדירה שכורה עם שותפות בתל-אביב. פגשתי בחורה יפיפייה, דוקטור לפסיכולוגיה, דירה במרכז תל-אביב. התחברנו, אבל בעיקר סונוורתי. האבא ירושלמי כמוני. ההצעה שהגיעה, בוא לעשות כסף ולחיות חיי רווחה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. נשביתי, אמרתי ננסה, מה יקרה. חוויה. מקסימום שנה שנתיים חוזרים. והנה השנים עברו, האבא רק צבר עוד ועוד רכוש, מעסקאות רבות אותן ניהלתי, ואותנו השאיר שבעים ונשלטים. על פיו יישק דבר. כשעשיתי קולות רמים על רצוני לחזור חזרה לארץ התחיל הרומן עם קיי. האבא יכול היה לעצור את זה בשנייה, זה לקח לו שנה וארבעה חודשים. חלק מהילדים לא מדברים איתו. הוזהרתי על ידי נשותיו לשעבר. הוא סוציפאט. אמרתי איתי הוא לא ייתעסק. עסקה פאוסטיאנית עשיתי.
למזלי כישרון הכתיבה שלי התגלה לפני כמה שנים, והכתיבה הובילה אותי לחברת הפקות שמאמינה בי כשהסרט הראשון ( דוקומנטרי) מסתובב כאמור בפסטיבלים. הביקורות טובות והפרוייקטים החדשים מתחילים לזרום. אבל הכל כל כך יקר, וכדי לצאת מהבית ולהזמין לחיי אישה חדשה צריך יציבות כלכלית. הרבה כסף בעיר כזו. איזה סיכוי יש לי עם ג'יל שיוצאת עם צלם ספרדי עם בית יפה על הים? היא צריכה יציבות קודם כל. אבל משהו גורם לי להאמין שהיא בסופו של דבר תבחר ללכת עם הלב. לא עם החומר והנוחות אלא לאדם שאותו היא אוהבת ועמו היא רוצה להקים בית.
וכמו בכל תסריט טוב הגיע השבוע הקטליזטור. היא צריכה למצוא דירה. הכסף נגמר, הקריפטו לא מביא לה מספיק. אבא גוסס, בקיצור תיאור של סוף העולם. מצד אחד יש צלם ספרדי עם בית שמצטלם יפה לאינסאגראם. הפסקתי את המעקב, כי כמה עוד אפשר להתעלל בלב הזה. הצלם מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ובין הטקסטים אני מבין ממנה שמשהו עוד מקווה שיקרה בינינו כשייתאפשר.
את מכתב לקיחת האחריות ליווה מכתב מסוג שונה מאד, מכתב אירוטי. פנטזיה אישית שלי לעשות איתה. הימרתי על כל הקופה. הפנטזיה מתובלת במין מהסוג שמחרמן אותי יותר מכל. המילים נטפו זימה, ההורמונים בשמיים, התיאורים חיים ומפורטים. הרבה נוזלים אברים וצעצועים מעורבים בפנטזיה הזו. הכותרת הייתה "אש". היכן שהכל מתחיל. במיטה. בחיבור הפיזי, בכימיה, בהשתוקקות, בזימה. אני מתרגש אפילו עכשיו לכתוב את זה. עד כדי כך שמתי שם את הכל. וזה עבד. היא הגיבה. היא נהנתה. היא רצתה את זה. ולא קיבלה את זה. אולי פעם אחת, צל חיוור של מה שתיארתי. המוח הוא בהחלט האיבר הסקסי ביותר בגוף. הכל בא ונגמר שם. המשיכה שלי לג'יל הוגדרה כשבע. כרגע היא על 700. אני לא מפסיק לחשוב על עצמנו מזדיינים. וזו עכשיו השפה שלי איתה. היא מתכתבת יותר. עונה באריכות. היא נתפסה. חיכתה לעוד. יהיה עוד, אבל לאט לאט. מצאתי את עצמי אומר לה שעם יש עוד שבועיים, שלא תעבור אליו. אני אדאג לנו למקום. היא לא זרמה. זה נשמע לה מופרך. היא מסמסה. רק כשאמרתי לה שאם היא עוברת אליו אין לנו מה לחפש יותר יחדיו, היא עשתה אחורה פנה. היא התקשתה עם הלחץ. היא התקשתה עם המשמעות שלאבד אותי. אבל אמרתי לה בק אפ אני לא אהיה. יש לך עד סוף השבוע להחליט. אתה מצב רגשי מאד זיהתה, אני לא בטוחה שאתה יודע מה אתה עושה. וזו האמת התחלתי להרגיש שאני יורד מהפסים, שלא באמת ידעתי איך תוך זמן קצר כל כך עם מצב כלכלי בעייתי אני יכול לארגן משהו כזה ולהזמין אותה אלי. הטקסטים והשיחות ממנה גברו, מעידים על הלחץ שבו היא נמצאת מצד אחד להבטיח לה את מקומה בחודש הבא, מצד שני לא לאבד אותי בגלל ההחלטה ההגיונית ביותר וזה לעבור עם הצלם.
נסוגתי. המציאות חזקה בסופו של דבר מכל דמיון. כתבתי לה, שהאיום המוסווה איננו במקום. שתעשה מה שהיא צריכה, אני לא בטוח שאהיה שם בשלב הזה. זה הקפיץ אותה אפילו עוד יותר. למה נסוגתי? איך אפשר לסמוך עליך וכו' כאילו כל חיי נוסבים סביב לוחות הזמנים שלה. יש אילוצים גברת, מה לעשות.
בכלל כל הסיפור הזה עם ג'יל, עד כמה שאני אוהב את הבנאדם, לטוב או לרע יצא מזמן מכלל פרופורציה. לדעתי זה בכלל מה שג'יל מייצגת. מישהי שאוהבת אותי בשל מי שאני. שאוהבת להזדיין איתי. כן להזדיין כתבתי לה, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. יש מספיק זמן לעשות אהבה. והתנצלתי בפניה. לא זיינתי אותך כמו שצריך. היא שתקה. היא אוהבת יחסי נשלט שולט, זה מעורר אותה. השילוב של כאב ועונג..אתם מבינים..
הרעב המיני שלי כל כך קשה, אני רק עכשיו מבין עד הסוף מה עברתי כאן. עד כמה שנים על גבי שנים וויתרתי על מה שהוא צורך בסיסי של האדם. ב ס י ס י. טבעי. בריא. משמח. מעצים. כיף. מתדלק באנרגיות יצירתיות. במקום לזיין, אני מזיין לכם את המוח כבר תשע שנים. הבנתי השבוע שלא מעניין אותי מה. לא מעניין אותי איך. לא מעניין אותי האבא שלה, או הסבתא שלה. וסליחה ומחילה מילדי, גם הם לא שיקול כבר בעניין המאד מאד מהותי הזה שנקרא חיים ללא מין. חיים ללא אהבת אישה. אלא לא חיים. וכשהבנתי את זה סוף סוף, שהחיים שאני חי לא נקראים חיים יותר עבורי, המנהל של העסק של חמי נכנס לניתוח טפשי וכמעט איבד את חייו. אי ספיקת לב, אי ספיקת כלייה. נקראתי לדגל, אחרי כמה שנים טובות. צריך אותך, אחרת העסק מתמוטט. לא אידיאלי, אבל אני בעמדת כוח נדירה, ואני מתכוון לנצל את זה היטב היטב על מנת לצאת מכאן, והפעם לתמיד. אולי ג'יל היא רק קטליזטור, אולי ג'יל תבחר בצלם עם הבית על פני התסריטאי התפרן, כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שציפור חופש עומדת בקרוב מאד לפתוח את דלתו של כלוב הזהב לדרך חדשה. מי ייתן ואמצא ציפורה שתאהב אותי כפי שאני. ככה, בלי נוצות ותחפושות.
השיחה עם אשתי קרובה מא פעם. היא לא תהייה שיחת גישוש, זוהי השיחה שמודיע על כוונתי לצאת לדרך נפרדת ועל פירוק סופי של החבילה. בתקווה גישור יספיק. ייקח מה שייקח אני מכאן יוצא.
אחלו לי בהצלחה