קראתי (בשקיקה!) את כל הדף מראשיתו ועד סופו (כשלפניו גמעתי את
חברים בחינוך ביתי ). כל כך הרבה דברים יפים וחכמים נכתבים כאן לאורך השנים...
אני קוראת ומרגישה לפעמים שפספסתי את הרכבת, כי לפני שש, שבע, שמונה שנים לא הייתי כאן (באתר), לא הייתי אימא, לא השתתפתי בתכתובות החזקות האלה,
עם כל ההזדהות שבי. מן תחושה שנאמר כבר הכל, אשליה שכל ילדי החינוך הביתי כבר גדולים ואני מדשדשת מאחור עם פעוט בן שנתיים ותינוקת בת יומה.
כמה כיף לגלות שהדף הזה עוד חי ונושם!!!
מתוך בדידותי שלי וממה אני קוראת כאן, אני רוצה לשתף בכמה תהיות ומחשבות.
תבשיל קדרה , כתבת:
הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר? האם הייתי מעדיפה שלא להיות כזו בסביבה שבחרת לעצמך ופשוט עדיפה לך הסביבה הזו על פני סביבה אחרת בה אולי לא תהיי אאוטסיידר?
עולם ומלואו ,כתבת:
שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)
סלעית ,כתבת:
תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים. החברה והמבוגרים שבה השתנו.
באיזשהו מקום נראה לי שתינוקות ופעוטות דווקא כן משתנים, וזה פועל יוצא של השתנות המבוגרים והחברה.
אז מה יוצר את הבדידות? העדר כישורים חברתיים? ביישנות? העדר אנשים בסביבה? - משום מה נראה לי שאלה אולי לא מסייעים לשינוי המצב
אך הם לא המקור לבדידות. האם הבדידות נובעת משונות? מעצם היותך אאוטסיידר? אולי מחוסר בטחון עצמי?
אני לא אוסיף ציטוטים באים-בימים אך אני קוראת על תחושת בדידות בגני שעשועים ריקים (ומנגד - בדידות בגני שעשועים הומי אדם), בדידות בחינוך הביתי (ומנגד - בדידות בגן ובביה"ס),
בדידות במפגשי החינוך הביתי עצמם. בדידות שמקורה בהורה ולא בילד.
כן, אני מרגישה בודדה גם כשגן השעשועים ריק וגם כשהוא מלא. אני מרגישה איזה צורך בלתי נשלט לחפש לבני אינטראקציות עם ילדים נוספים.
אני מקוה שימצא לו את החבר או החברה שיעשירו בעוד זמן לא רב את משחקי הדמיון שלו (ואני באמת מאמינה שיש משמעות גדולה למשחק דמיוני עם ילדים
וזה שונה ממשחק דמיוני לבד או עם מבוגר).
וכשאני חושבת מאיפה תחושת הבדידות הזו, אני יכולה למצוא אלף סיבות שאף אחת לא משכנעת. ואז אני חוזרת לראשית הדף ומוצאת את התשובה
בהודעה הראשונה בדף הזה, של
ורד לב:
נחת עליי הבלוז היום אחרי אחד המפגשים, בו הבנתי שהדרך בה בחרתי, או יותר נכון, הדרך שבחרה בי היא קצת בודדה. ולא שאין לי הרבה חברים ואנשים, אבל איכשהו אני מרגישה שלכל אחד יש את הטוויסט שלו ואני מצליחה להתחבר רק למעט (יחסית) אנשים שחיים בצורה בה אני מרגישה שהיא נכונה. אגב, רובם לא ממש גרים באזור.... משהו על כך שהבחירה הזו בעיניי היא הטבעית ביותר, אבל בעולם שכ"כ רחוק מהטבעי והנכון זה מאד קיצוני. אולי זה מה שעצוב לי sad
מאד מזדהה עם זה. בעידן של התפוגגות ערכים, עידן א-תמימות, עידן של הטלת ספק במסגרות המוכרות, עידן בו אם ובתה הקטנה מתלבשות, מדברות ומתנהגות אותו הדבר.
בעידן הזה אני מרגישה בודדה, כי בין האמהות בגן השעשועים אני לא מעונינת להשתתף בשיחות על צרכנות מותגים, אני לא רוצה להיות השוטרת שמעירה
להן לאסןף את הלכלוך שהן (או הילדים) מייצרים, אני לא רוצה להיות זו שמנקה אחריהן. אני אמנם לא מתלהבת (בלשון המעטה) לתת דין וחשבון למה אני עם הילדים בבית או למה
אי מחתלת בבד, אבל גם ההורים המקבלים, המפרגנים והמאפשרים לא מפיגים את הבדידות, כל עוד אנו חיים באופן כל כך שונה.
ולגבי הילדים - מן תחושה כזו שהילדים היום כל כך חכמים, כל כך בוגרים. אני אוהבת שכשאני מציעה לילד שלי הפתעה ונותנת לו תפוח - הוא שמח עד השמיים.
אחיין שלי מאוד התאכזב לקבל הפתעה שכזו, שלא מחליפה צבעים או מנגנת או ניתנת להפעלה בשלט רחוק...
מקוה שלא יצא לי מבולבל, אחרי לילה רצוף יקיצות הנקה (-:
קראתי (בשקיקה!) את כל הדף מראשיתו ועד סופו (כשלפניו גמעתי את [po]חברים בחינוך ביתי[/po] ). כל כך הרבה דברים יפים וחכמים נכתבים כאן לאורך השנים...
אני קוראת ומרגישה לפעמים שפספסתי את הרכבת, כי לפני שש, שבע, שמונה שנים לא הייתי כאן (באתר), לא הייתי אימא, לא השתתפתי בתכתובות החזקות האלה,
עם כל ההזדהות שבי. מן תחושה שנאמר כבר הכל, אשליה שכל ילדי החינוך הביתי כבר גדולים ואני מדשדשת מאחור עם פעוט בן שנתיים ותינוקת בת יומה.
כמה כיף לגלות שהדף הזה עוד חי ונושם!!!
מתוך בדידותי שלי וממה אני קוראת כאן, אני רוצה לשתף בכמה תהיות ומחשבות.
[po]תבשיל קדרה[/po] , כתבת: [u]הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.[/u]
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר? האם הייתי מעדיפה שלא להיות כזו בסביבה שבחרת לעצמך ופשוט עדיפה לך הסביבה הזו על פני סביבה אחרת בה אולי לא תהיי אאוטסיידר?
[po]עולם ומלואו[/po] ,כתבת: [u]שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)[/u]
סלעית ,כתבת: [u]תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים. החברה והמבוגרים שבה השתנו.[/u]
באיזשהו מקום נראה לי שתינוקות ופעוטות דווקא כן משתנים, וזה פועל יוצא של השתנות המבוגרים והחברה.
אז מה יוצר את הבדידות? העדר כישורים חברתיים? ביישנות? העדר אנשים בסביבה? - משום מה נראה לי שאלה אולי לא מסייעים לשינוי המצב
אך הם לא המקור לבדידות. האם הבדידות נובעת משונות? מעצם היותך אאוטסיידר? אולי מחוסר בטחון עצמי?
אני לא אוסיף ציטוטים באים-בימים אך אני קוראת על תחושת בדידות בגני שעשועים ריקים (ומנגד - בדידות בגני שעשועים הומי אדם), בדידות בחינוך הביתי (ומנגד - בדידות בגן ובביה"ס),
בדידות במפגשי החינוך הביתי עצמם. בדידות שמקורה בהורה ולא בילד.
כן, אני מרגישה בודדה גם כשגן השעשועים ריק וגם כשהוא מלא. אני מרגישה איזה צורך בלתי נשלט לחפש לבני אינטראקציות עם ילדים נוספים.
אני מקוה שימצא לו את החבר או החברה שיעשירו בעוד זמן לא רב את משחקי הדמיון שלו (ואני באמת מאמינה שיש משמעות גדולה למשחק דמיוני עם ילדים
וזה שונה ממשחק דמיוני לבד או עם מבוגר).
וכשאני חושבת מאיפה תחושת הבדידות הזו, אני יכולה למצוא אלף סיבות שאף אחת לא משכנעת. ואז אני חוזרת לראשית הדף ומוצאת את התשובה
בהודעה הראשונה בדף הזה, של [po]ורד לב[/po]:
[u]נחת עליי הבלוז היום אחרי אחד המפגשים, בו הבנתי שהדרך בה בחרתי, או יותר נכון, הדרך שבחרה בי היא קצת בודדה. ולא שאין לי הרבה חברים ואנשים, אבל איכשהו אני מרגישה שלכל אחד יש את הטוויסט שלו ואני מצליחה להתחבר רק למעט (יחסית) אנשים שחיים בצורה בה אני מרגישה שהיא נכונה. אגב, רובם לא ממש גרים באזור.... משהו על כך שהבחירה הזו בעיניי היא הטבעית ביותר, אבל בעולם שכ"כ רחוק מהטבעי והנכון זה מאד קיצוני. אולי זה מה שעצוב לי sad[/u]
מאד מזדהה עם זה. בעידן של התפוגגות ערכים, עידן א-תמימות, עידן של הטלת ספק במסגרות המוכרות, עידן בו אם ובתה הקטנה מתלבשות, מדברות ומתנהגות אותו הדבר.
בעידן הזה אני מרגישה בודדה, כי בין האמהות בגן השעשועים אני לא מעונינת להשתתף בשיחות על צרכנות מותגים, אני לא רוצה להיות השוטרת שמעירה
להן לאסןף את הלכלוך שהן (או הילדים) מייצרים, אני לא רוצה להיות זו שמנקה אחריהן. אני אמנם לא מתלהבת (בלשון המעטה) לתת דין וחשבון למה אני עם הילדים בבית או למה
אי מחתלת בבד, אבל גם ההורים המקבלים, המפרגנים והמאפשרים לא מפיגים את הבדידות, כל עוד אנו חיים באופן כל כך שונה.
ולגבי הילדים - מן תחושה כזו שהילדים היום כל כך חכמים, כל כך בוגרים. אני אוהבת שכשאני מציעה לילד שלי הפתעה ונותנת לו תפוח - הוא שמח עד השמיים.
אחיין שלי מאוד התאכזב לקבל הפתעה שכזו, שלא מחליפה צבעים או מנגנת או ניתנת להפעלה בשלט רחוק...
מקוה שלא יצא לי מבולבל, אחרי לילה רצוף יקיצות הנקה (-: