הי
יש קבוצת חינוך ביתי בחריש?
תודה רבה!
בודדים...

[u]את עקבות חוסר האמון שלי בבני אדם שהיו מסביבי בתקופת הינקות של הבן הבכור שלי , האכזבה והבדידות -אפשר לראות אצלו[/u]
זה השיקוף הרגשות שאני חוששת ממנו. אני מאוד רוצה להשתנות למענו ולמעני. רק מתוך שינוי אצלי (ואצלנו כמשפחה) אפשר [u]לחנך אותו כחבר בקהילה[/u].
תודה לך, זה עשה לי קצת סדר.

אולי לפני מאות שנים, כשבני האדם היו חיים בשבטים קטנים (עד 50-100 נפש בקבוצה-הרצאות הנהדרות של דר' הררי ) - ללא ספק היתה החברה טיבעית. אנשים חיו יחד כי זו היתה הדרך שלהם לשרוד. הגברים יו יוצאים יחד לצוד, הנשים ליקטו והשגיחו על הילדים, ולה לה לה - היה פה שמח לפני שנולדת..
היום אנחנו לא חיים בשבטים. סה לה וי.
שבועים בשנה יש פארק הירדן ,זה ביחד וסבבה , אבל לא טיבעי, כי אף אחד לא הצליח לגרום לכך שכקהילה נתפרנס שם יחדיו.

היום אפילו המשפחה לא מתפרנסת בצוותא, אלא מתפצלת לשם כך.
(אבא הלך לעבודה יחזור עם צאת הלבנה /הנשמה -מה שיבוא קודם)

כתבתי לך קודם על החיבור האנרגטי והרוחני בין ילדים(אנשים יצורים, לא משנה מה).למעשה ,אני חושבת שכשיש חיבור מהסוג הזה,כשאת יושבת בין חברים - אין חיפושים , אין חששות ואין תהיות.
יש עשיה קבוצתית והאנרגיה מופנית לתמיכה בדבר הזה שקורה בין המשתתפים .את מחפשת כי מעצם הויתנו כיצורים חברתיים, יש לך צורך להיות בין חברים.
ואולי לילד , בעצם פעוט , הצורך החברתי אולי בחיתוליו-אבל אם את רוצה לחנך אותו כחבר בקהילה-שזה גם האופן של החינוך, וגם המטרה -מבוגר שיודע לקחת ולתת ,שיודע מה מותר ומה אסור וכ'-הוא צריך לחיות עם קהילה.זה דבר שאי אפשר ללמוד מספר.
אני יכולה לומר לך שאת עקבות חוסר האמון שלי בבני אדם שהיו מסביבי בתקופת הינקות של הבן הבכור שלי , האכזבה והבדידות -אפשר לראות אצלו.למרבה השמחה כן נמצאה לנו משפחה אוהבת ותומכת בהמשך שנקראת באופן טבעי .
את ביתי כבר ילדתי לתוך הדבר הזה וגם עליה ניכרת שמחת חיים ויכולת יצירת קשר והרבה הבנה של אחריות .
מעצם זה שבאתי איתה למפגשים ונשאו אותה כתינוקת כמה ידיים, עיסו אותה כמה ידיים .


[hr]
מכל מה שאני שומעת על גנים, ואולי על גידול ילדים בכלל בחברה הישראלית , אני מקשיבה ותוך כדי כך עולה לי בראש השאלה-האם זה משהו שמעודד משפחתיות?, האם זה מעורר קהילתיות?
למשל, שמעתי על מן סוג של מכשיר שמכין אוכל לתינוקות. ממש פאנטסטי! גם מאדה וגם מרסק. ואז אני שואלת- ומה ההורים והאחים האחרים יאכלו? הרי זה רק לקטנצ'יק?
איפה הסיר עם התבלינים והניחוחות של הבית?
זה ציוד למטפלת. זו המסקנה שלי.
כי לאמא יותר קל לתת לתינוק שלה פיסה של מזון מהצלחת שלה, חתיכה מהפרי שהיא נוגסת. וגם אם צריך למעוך את זה עם מזלג/שיניים - זה לא דורש עבודה מיוחדת, או מכשיר חשמלי.
אם אמא מתקיימת מניקוטין וקפאין וסנביצ'ים בעבודה - כן, את זה אי אפשר לחלוק עם הקטנציק..

מה בעצם אני שואלת?

אני מתבוננת בילד שלי, הוא שמח, סקרן לעולם, מלאה אהבה, יש לו את חיי החברה מצומצמים (אולי מאוד) בסביבת אנשים שאוהבים אותו.
תוהה למה חשוב לי לדעת [u]האם החוסר בחברה הזה בכל זאת יותר טוב מאופציה של גן[/u]? יש ימיים שברור לי שכן. רוב הזמן.

[u]מפגשים כאלו יכולים להפוך לחיי חברה טבעיים[/u]
שנה שעברה היתה לנו קבוצה שהתאספה בגינה ליד הבית בצורה הכי טבעית, גם שנה שלפני...השנה אין, ועדיין לא מצאנו לנו...לא טבעי לי החיפושים האלו. לא מתאים לי החששות שמלווים את התהליך.
למה אני מחפשת?

<יש לי הרבה שאלות>

קוראת, ולא כ"כ מבינה את השאלה שלך...

[u]מפגשים יזומים ועוד שדורשים התארגנות מיוחדת לא מרגיש לי כחיי חברה טבעיים...יש סיבות אחרות למה ההורים בוחרים להשתתף בהם: בדידות של הורה, תמיכה בדרך שהיא לא מיינסטרים.[/u]
מפגשים כאלו יכולים להפוך לחיי חברה טבעיים.

[u]המשמעות של עוד שנה שעוברת היא הגדלת הרדיוס של מגורי החברים.[/u]
מפגשים יזומים ועוד שדורשים התארגנות מיוחדת לא מרגיש לי כחיי חברה טבעיים...יש סיבות אחרות למה ההורים בוחרים להשתתף בהם: בדידות של הורה, תמיכה בדרך שהיא לא מיינסטרים.

מנסה לחדד את ההתלבטות:
[list=1]
[*] ילד משקף את הרגשות של ההורה.
[/list]
מי מרגיש חוסר בחברה? אני או הילד שלי?
[list=1]
[*] חיי חברה טבעים מול מלאכותים.
[/list]
לא רק גן מהווה חי חברה מלאכותים...

מרינה, איפה אתם גרים?
ברוב אישורי הארץ, המשמעות של עוד שנה שעוברת היא הגדלת הרדיוס של מגורי החברים.

אני חושבת, שילדים עומדים בגינה או במקום שיש בו ילדים, מתבוננים,לא נכנסים לשום פעילות, די נשארים צמוד לאמא - הם פשוט מנסים להבין מה פה קורה פה, מין תצפית אנטרופולוגית.
יש בכך מן התבונה - לא ישר לחשוף את עצמך, אלא קודם להבין איך זה עובד.

בטוח שאם באים לגינה עם מבוגר שמעונין לשבת בחול או לרוץ בין המתקנים-הילד יהיה יותר עסוק.
אפשר לבוא עם ילד חבר. זה אומר לתאם וכו'
לזום הכרות ולהתחיל לשוחח עם מישהו מבאי הגינה הציבורית.כלומר, לעזור לילד שנראה כמופנם לצור קשרים חברתיים בכל זאת.להראות לו שזה אפשרי.
לפעמים גם יש 'קליק ' מדהים בין ילדים שלא הכירו זה את זה .יש ביניהם איזה דימיון בהלך הרוח שמאפשר להם לשתף פעולה ,לפעמים אפילו בלי מילים כמעט.לנו למשל יש חברים שהילדים שלהם והילדים שלנו מסתדרים טוב כל כך, זה כמו שבן זוגי הכיר את האבא של הילדים האלה כשהם היו צעירים ומשהו יצר מחנה משותף לחברות הזו שנמשכת שנים.

[hr]
וברובד היותר עמוק של העניין- יש כל מיני סוגי אישיות ותדרי אנרגיה. הילדים מרגישים את זה טוב מאוד.
אני חושבת שזה כמו שמישהו שחי בשפע יכול להנות מהזכות של לבחור. (למשל, לבחור בין 'לחם אחיד' לעומת דגנים אורגנים מלאים).
ילדם שבאים למקום ציבורי ובעצם חוים עיפות, עומס רגשי, משברים ותסכולים לא פתורים זה לא כמו ילד שבאמת בא לשחק, פנוי רגשית - אמא היתה איתו ועזרה לו לספק את צרכיו, סקרן ונמרץ.

אני מניחה שאני קצת חוששת מכך שהילד יחווה תסכול שאין חברים והוא חש בדידות.לכן אני מתאמצת מאוד לצור מפגשים, תיאומים ונסיעות.וכן , זה הרבה אנרגיה.
אפשר לשאול את הילד ישירות ולהבין ממנו איך הוא מרגיש.אולי הוא לא יודע עדין מה זה משחק חברתי ,או שהוא בכלל לא מרגיש מוכן לזה היום וזה לא נחוץ לו.לילדים שלי יש לפעמים צורך לעשות 'יום בית'.

אני התחלתי להרגיש שילד שלי צמא לחברה, הוא מתבונן בילדים ברחוב, בגינה, בים, מחפש חברים...אולי הוא משקף את הרגשת הבדידות החברתית שאני חשה (עבורו)?
עוד שמתי לב שילדים שכן הולכים לגן ואנחנו פוגשים אותם בגינה אחר הצהריים די מרוכזים כל אחד בעצמו (כמובן שאין כוונה להכליל, רק התבוננות שלי אישית), אולי כי השלימו את הצורך בחברה בגן ואולי כי משקפים את השיחרור בנושא מצד ההורים שלהם (כי הגן הוא זה ש"אחראי" לדאוג לחברה ולא ההורים)? מכירה גם הורים אחרים, בכל מקרה זה הרושם מהגינה הקרובה... זה יותר נכון לבני שנתיים עד שלוש-ארבע. בני חמש-שש יוצרים שיח איתנו כזוג, נראים כצמאים לחברת מבוגרים ואולי קצת גם חברת קטנים.

האם החוסר בחברה הזה בכל זאת יותר טוב מאופציה של גן, שבעייני מקום מלכאותי לעומת חוסר חברה שהוא אמיתי ומכאן אפשר לצמוח...בדומה ללצמוח משעמום...
מחפשת תשובה לא מהסוג "זה תלוי בילד"...לא מתחברת, לא נראה לי שלילד חברתי החברה חשובה יותר או נחוצה יותר ולילד מופנם פחות...

רוצה לחזק את הכיוון שאין באמת צורך ב"הכנה".
קודם כל, מסכימה עם מה שסמדר כתבה
ומלבד זאת- מכירה באופן אישי כמה משפחות שילדיהן עברו מחינוך ביתי לב"יס, לפעמים אפילו לא לכיתה א' אלא לכיתות גבוהות יותר, ולא הרגישו שהילד פספס איזה רכבת, שאין להשלימה. להיפך. במקרים שאני מכירה הילדים רצו להכנס למסגרת, בגיל מאוחר, והכניסה היתה די חלקה.

[u]אם את מתכננת על בי"ס, לטעמי כדאי לפחות שנה אחת בגן, בכל זאת. שלא יהיה באותה שנה גם העניין של להשתלב בקבוצה וגם העניין של להשתלב במסגרת וגם העניין של להשתלב בלימודים.[/u]
כן, גם אני חשבתי כך. המציאות הראתה לי שזה לא בהכרח נכון. נדמה לי שההפרדה בין "להשתלב בקבוצה", "להשתלב במסגרת" ו"להשתלב בלימודים" היא משהו קונספטואלי שאנחנו -- המבוגרים -- עושים. להתרשמותי, בחוויה של בני כל אלה יחד הם "המסגרת" ובה יש להשתלב. הוא לא מודע לרכיבים השונים פשוט כי מעולם לא הזדמן לו לחוות אותם בנפרד.
בעוד כשלושה שבועות הוא יסיים גן חובה. אנחנו גרים בארה"ב וכאן גן חובה הוא הכיתה הראשונה של בי"ס. זה אומר שלומדים קרוא וכתוב (בשתי שפות), מתימטיקה בסיסית, ועושים שיעורי בית. כן, גם משחקים ושרים, אבל זה כי ביה"ס נחמד, לא בגלל תכנית הלימודים.
זו היתה שנתו הראשונה במסגרת חינוך כלשהי. הסיבה היתה, נו... השם הזה של הדף. לא הצלחנו להתגבר בכוחות עצמנו על הפער המנטלי בינינו לבין המקומיים, ולכן, אף על פי שיש כאן קהילת חינוך ביתי גדולה, התקשינו להשתלב.
לא נרשם שום קושי מיוחד בהשתלבות בכל התחומים האלה יחד. ודאי לא גדול מזה של ילדים שהגיעו מהגן (אולי אפילו להיפך: אלה שהגיעו מהגן היו צריכים לשנות קונספט: הנה עכשיו נפגשים בקבוצה שוב אבל זה בכלל לא כמו שזה היה קודם! והוא, נקי ממודלים להשוות אליהם, פשוט זרם עם מה שהיה. זה לא שזה היה קל, אבל כאמור, לא טראומטי וגם לא קשה יותר מלאחרים) . בדיעבד, אני שמחה שחיכינו (בנסיבות אחרות היינו מחכים יותר). אני די בטוחה שיכולת ההסתגלות שלו בגיל חמש (וחצי) היתה גבוהה משמעותית מזו שבגיל ארבע ושההליכה למסגרת היתה מלווה בהרבה פחות חרדה ובהרבה יותר משאבים רגשיים תורמים. ואני מאמינה שבגיל שש, או שבע, או עשר, או שתים עשרה -- בהנחה שפוגשים אנשים וחיים בעולם הזה ולא באי בודד -- היכולות האלה רק עולות.

אני חושבת שאם היא ואתם תרגישו מתישהו שמתאים לכם בית ספר, תוכלו לשלוח לבית ספר בכל שלב שהוא. זו לא צריכה להיות סיבה לשלוח לגן. יועצת ההנקה שלי אמרה פעם שהיא לא מאמינה ב"הכנות". לא צריך "להרגיל את התינוק לבקבוק", הוא ייקח בקבוק אם וכאשר יעלה הצורך (טוב, את זה אני לא יודעת, לא ניסיתי). אותו דין למסגרת: מה שחשוב הוא הכאן ועכשיו. איפה הגריין הזה של [po]אורנה שפרון[/po] על כך שהילדות איננה תקופת הכנה?

[u]ביישוב שלנו ב"חבורה" יש כמה בנים שיש להם הקרנה בריונית (קצת מצחיק להגיד את זה על ילדים בגיל 4 וחצי אבל זה ככה). אני חושבת שמזה היא נרתעת, ובצדק מסוים...[/u]
אבל זה מאפיין כמעט מובנה של חבורה. לא בכל חבורה יש בנים כאלה, אבל ה"בריוניות" היא פועל יוצא של ההתחברות שלהם ככוח. הלחץ הקבוצתי להיות דומה להם, אחד סוחף את השני וכולי.
אם יש יותר מדי כאלה, החבורה הופכת לכנופייה.
אגב, זה יכול להתבטא גם בהחרמות של בנות, או בכל דרך אגרסיבית אחרת.

אפשר לנחש מה דעתי על חברת השווים ;-) היא יכולה להיות מאוד נחמדה כבילוי או כעוגן, אבל צריך להיות מודעים למגבלות שלה. אסור לקדש אותה או להקריב למענה. מה שלא הייתי אומרת על חברויות אישיות של אחד על אחד.

[u]זה בסדר שלא כל מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה. ככה זה בחיים.[/u]
כן, זה ממש נכון וגם אני מרגישה שזה טבעי ונכון לא להיות חבר של כולם. המיקוד של שאלתי היה סביב עניין ה"חבורה" שקשה לחדור אליה או פשוט מרתיעה אותה.
גם כאן זה לא שחור ולבן - בחוג תנועה שהיא הולכת אליו יש חבורה של בנים מקסימים ומתוקים טיפונת קטנים ממנה ואין לה שום חשש מהם. ביישוב שלנו ב"חבורה" יש כמה בנים שיש להם הקרנה בריונית (קצת מצחיק להגיד את זה על ילדים בגיל 4 וחצי אבל זה ככה). אני חושבת שמזה היא נרתעת, ובצדק מסוים...
גם לי יש עד היום, קושי בסיטואציות חברתיות שכוללות יותר משני אנשים... כדי לעבוד בעבודה שלי הייתי ממש צריכה ללמד את עצמי להתגבר על הרבה מעצורים ולמרות שהתגברתי אני תמיד אעדיף להיות עם החברה הטובה (ויש בסה"כ 2 או 3 כאלה) על פני להיות במסיבה רבת משתתפים.

[u]זה בסדר שלא כל מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה[/u]
הייתי מסתכנת ואומרת שזה אפילו מעיד על בריאות נפשית...

דנה, מהכרות עם כמה משפחות שבנותיהן נכנסו למסגרת אחרי שנים בחינוך ביתי: זו לא בעיה. מתוך 9 בנות שקופצות לי לראש כרגע, 8 הסתדרו מבחינה חברתית מיד (ולאחת זה לקח זמן, אבל היתה לה סבלנות).
הבת שלך נשמעת חברותית ומוקפת בחברות. זה בסדר שלא [b]כל[/b] מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה. ככה זה בחיים.

[u]מודה שקצת הצחיק אותי לקרוא שהילדים הכל-כך חברותיים ותקשורתיים האלה יכולים להיות "אאוטסיידרים" איפשהו... זה אולי מועדון שלא כדאי מראש להיות חברים בו?[/u]
כן, בדיוק.
כל אדם יכול להיות "אאוטסיידר" אם נתקע במקום שהוא לא אמור להיות בו.
והאדם הכי חברותי, מחובר, אוהב ואהוב במקומות שבהם הוא אמור להיות.
מניסיון, מניסיון, מניסיון.

אה, לא טענתי שלא חברותיים, או שלא מסתדרים.
רק שהם [b]לא מעורים בין הילדם בשכבת הגיל שלהם[/b].
הגעתי סו"ס ליום בו אני יכולה לומר זאת בלי צער ובלי להתנצל.

[u]הם אכן אאוטסיידרים בחברת הילדים ביישוב.[/u]
סליחה שאני נדחפת, אבל כן ירבו "אאוטסיידרים" כמו הילדים שלך...
(מודה שקצת הצחיק אותי לקרוא שהילדים הכל-כך חברותיים ותקשורתיים האלה יכולים להיות "אאוטסיידרים" איפשהו... זה אולי מועדון שלא כדאי מראש להיות חברים בו? P-: )(למען הסר ספק: אני כותבת בחצי שעשוע, שמועדון שבו הם יכולים להיות אאוטסיידרים, אולי לא כדאי בכלל להיות חברים בו...).

_הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר?_
לא.
רק בסביבות אותן בחרתי לעצמי, אני לא מרגישה אאוטסיידרית.

קראתי (בשקיקה!) את כל הדף מראשיתו ועד סופו (כשלפניו גמעתי את [po]חברים בחינוך ביתי[/po] ). כל כך הרבה דברים יפים וחכמים נכתבים כאן לאורך השנים...
אני קוראת ומרגישה לפעמים שפספסתי את הרכבת, כי לפני שש, שבע, שמונה שנים לא הייתי כאן (באתר), לא הייתי אימא, לא השתתפתי בתכתובות החזקות האלה,
עם כל ההזדהות שבי. מן תחושה שנאמר כבר הכל, אשליה שכל ילדי החינוך הביתי כבר גדולים ואני מדשדשת מאחור עם פעוט בן שנתיים ותינוקת בת יומה.
כמה כיף לגלות שהדף הזה עוד חי ונושם!!!

מתוך בדידותי שלי וממה אני קוראת כאן, אני רוצה לשתף בכמה תהיות ומחשבות.
[po]תבשיל קדרה[/po] , כתבת: [u]הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.[/u]
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר? האם הייתי מעדיפה שלא להיות כזו בסביבה שבחרת לעצמך ופשוט עדיפה לך הסביבה הזו על פני סביבה אחרת בה אולי לא תהיי אאוטסיידר?

[po]עולם ומלואו[/po] ,כתבת: [u]שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)[/u]
סלעית ,כתבת: [u]תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים. החברה והמבוגרים שבה השתנו.[/u]
באיזשהו מקום נראה לי שתינוקות ופעוטות דווקא כן משתנים, וזה פועל יוצא של השתנות המבוגרים והחברה.
אז מה יוצר את הבדידות? העדר כישורים חברתיים? ביישנות? העדר אנשים בסביבה? - משום מה נראה לי שאלה אולי לא מסייעים לשינוי המצב
אך הם לא המקור לבדידות. האם הבדידות נובעת משונות? מעצם היותך אאוטסיידר? אולי מחוסר בטחון עצמי?
אני לא אוסיף ציטוטים באים-בימים אך אני קוראת על תחושת בדידות בגני שעשועים ריקים (ומנגד - בדידות בגני שעשועים הומי אדם), בדידות בחינוך הביתי (ומנגד - בדידות בגן ובביה"ס),
בדידות במפגשי החינוך הביתי עצמם. בדידות שמקורה בהורה ולא בילד.
כן, אני מרגישה בודדה גם כשגן השעשועים ריק וגם כשהוא מלא. אני מרגישה איזה צורך בלתי נשלט לחפש לבני אינטראקציות עם ילדים נוספים.
אני מקוה שימצא לו את החבר או החברה שיעשירו בעוד זמן לא רב את משחקי הדמיון שלו (ואני באמת מאמינה שיש משמעות גדולה למשחק דמיוני עם ילדים
וזה שונה ממשחק דמיוני לבד או עם מבוגר).
וכשאני חושבת מאיפה תחושת הבדידות הזו, אני יכולה למצוא אלף סיבות שאף אחת לא משכנעת. ואז אני חוזרת לראשית הדף ומוצאת את התשובה
בהודעה הראשונה בדף הזה, של [po]ורד לב[/po]:

[u]נחת עליי הבלוז היום אחרי אחד המפגשים, בו הבנתי שהדרך בה בחרתי, או יותר נכון, הדרך שבחרה בי היא קצת בודדה. ולא שאין לי הרבה חברים ואנשים, אבל איכשהו אני מרגישה שלכל אחד יש את הטוויסט שלו ואני מצליחה להתחבר רק למעט (יחסית) אנשים שחיים בצורה בה אני מרגישה שהיא נכונה. אגב, רובם לא ממש גרים באזור.... משהו על כך שהבחירה הזו בעיניי היא הטבעית ביותר, אבל בעולם שכ"כ רחוק מהטבעי והנכון זה מאד קיצוני. אולי זה מה שעצוב לי sad[/u]

מאד מזדהה עם זה. בעידן של התפוגגות ערכים, עידן א-תמימות, עידן של הטלת ספק במסגרות המוכרות, עידן בו אם ובתה הקטנה מתלבשות, מדברות ומתנהגות אותו הדבר.
בעידן הזה אני מרגישה בודדה, כי בין האמהות בגן השעשועים אני לא מעונינת להשתתף בשיחות על צרכנות מותגים, אני לא רוצה להיות השוטרת שמעירה
להן לאסןף את הלכלוך שהן (או הילדים) מייצרים, אני לא רוצה להיות זו שמנקה אחריהן. אני אמנם לא מתלהבת (בלשון המעטה) לתת דין וחשבון למה אני עם הילדים בבית או למה
אי מחתלת בבד, אבל גם ההורים המקבלים, המפרגנים והמאפשרים לא מפיגים את הבדידות, כל עוד אנו חיים באופן כל כך שונה.
ולגבי הילדים - מן תחושה כזו שהילדים היום כל כך חכמים, כל כך בוגרים. אני אוהבת שכשאני מציעה לילד שלי הפתעה ונותנת לו תפוח - הוא שמח עד השמיים.
אחיין שלי מאוד התאכזב לקבל הפתעה שכזו, שלא מחליפה צבעים או מנגנת או ניתנת להפעלה בשלט רחוק...

מקוה שלא יצא לי מבולבל, אחרי לילה רצוף יקיצות הנקה (-:

הי דנה,

אני זוכרת את עצמי מתלבטת באותן שאלות כשבכורי היו בני ארבע.
למעשה, היה (ויש) הבדל בין הילדים שלי.
הם, עכשיו, בני עשר.
הם אכן אאוטסיידרים בחברת הילדים ביישוב, אבל כן הוזמנו לאסוף קרשים למדורה על ידי בני השכבה שלהם, וכן התחברו למדורות ל פי בחירתם עם חברים שלהם (לא בני השכבה).
עם זאת יש להם חברים ביישוב. לא רבים, לדעתי זה לא פחות ממספר החברים הקרובים ממש שיש לילד בכתה של שלושים.
יש להם חברים מחוץ ליישוב, חברויות שנסמכות על פגישות בתדירות נמוכה. חלקם ב 1:1, וחלקם בקבוצות גדולות יותר.
הם יודעים להיות חלק מחבורה (אבל המידה שהם אוהבים את זה והאופן בו הם מתיחסים לחבורה שונה, ראי ההבדל לעיל).
יש להם הזדמנות לפחות אחת לשבוע להיות בחבורה של ילדי חנ"ב באיזור.

עוד אני רוצה להוסיף, בשביל הדיון התיאורתי, להוסיף שהייתי במסגרות מגיל שנה וחצי, הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.

ואחרון - אתם מוזמנים ל-[po]מפגשים במשגב[/po] ול-[po]מפגשים בגליל המערבי[/po].

תודה לכולכן על התגובות. בהחלט נותנות עוד זויות שלא חשבתי עליהן ועוד נקודות לקחת בחשבון.
אם יש עוד - כמובן שאשמח מאוד לשמוע. מאוד מאוד.
תודה.

שלום דנה,

קראתי את כל מה שכתבת. לא מצאתי במה שכתבת סיבה להכניס אותה לגן השנה. לא נשמע שאת רוצה וחושבת שהיא צריכה, לא נשמע שחסרה לה חברה.
היינו במקום דומה. והבת שלי נכנסה לגן בגיל 4.8 (היו כמה נסיונות קודם). יש דף על זה [po]כניסה לגן בגיל 4[/po]. בשנה הראשונה באמת היה מאתגר לה עניין הקבוצות, שנה שניה זה כבר זרם, ומאז היא מאושרת בבי"ס (עם עניינים פה ושם, כמו תמיד בחיים). אז את רואה. לקח לה זמן עם הקבוצות גם בגן. ואם היתי שולחת אותה אחרי שנה נוספת בבית? אי אפשר לדעת. להכניס לגן לא מבטיח את פתרון עניין הקבוצות. לנו בשנה הרביעית בבית כבר לא הצליח עם עניין החברה כמו שלכם, וזה בהחלט היה חסר מאוד מאוד, וזה היה השיקול להכנס לגן.

עוד שיקול שלדעתי כן שווה להביא בחשבון - אם את מתכננת על בי"ס, לטעמי כדאי לפחות שנה אחת בגן, בכל זאת. שלא יהיה באותה שנה גם העניין של להשתלב בקבוצה וגם העניין של להשתלב במסגרת וגם העניין של להשתלב בלימודים. אבל גם בשביל זה עוד יש לך שנה ליהנות בבית איתה :-)

שלום יקירתי
באתי להגיד לך שגם עולמית שלי שהיא במסגרת לגמרי, הרבה יותר קל לה אחד על אחד, רצוי עם יותר גדולים או יותר קטנים ממנה, עם בני גילה הכי קשה לה. וקשה לה להכנס לחבורות. אני לגמרי יכולה להזדהות עם זה:
[u]היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!").[/u] זה קורה גם אצלנו.
והרבה פעמים מתכווצ'ץ לי הלב אני חוששת לה - בדיוק מאותם דברים - שלא תסתדר, שתהיה אאוטסיידרית, ומקנאה במי שיש לו את האפשרות להיות בבית, להשאיר את הילד בבית, והנה לך יש את זה, זו אפשרות נהדרת שיש לכם...
בקיצור, אני לא יודעת אם אני ברורה, יצא לי קצת סלט. נראה לי שמה שהתכוונתי להגיד זה שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)
נשיקות מכאן

יש לזה גם יתרונות, למשל הבת שלי שמחה בכיף ללכת לקיטנה שאף אחד לא מכיר בה אף אחד, ואילו חברתה שלומדת בבי"ס לא מוכנה, כי היא לא מכירה שם אף אחד (היא גדולה מביתי בשנה ולכן לא יכולה להיות איתה באותה קבוצה).

תראי מה מצאתי לך, שכתבה דרורית אמיתי-דרור:
אם טוב לך וטוב לה- אין כל סיבה בעולם שלא תמשיכי להיות אתה ולהוות עבורה את הגשר והתיווך אל ה"חיים האמיתיים" (ומי בכלל קובע מהם "החיים האמיתיים"?)
ההתלבטות שלך נסמכת על נורמות עכשוויות, בהן הילד בגיל הרך ניכנס למסגרת קבוצתית בגיל צעיר בעיקר בשל אילוצים כלכליים של משפחות, רצון (לגיטימי וטוב) בקריירה של ההורים וקצב החיים הכללי.
רק לפני דור וחצי- ילדים התחילו את "חניכתם בחברה" בגיל 4-5 (אני, למשל).

כל משפחה ומה שטוב לה.

אם טוב לך להיות בבית, אינך מתגעגעת למשהו אחר, את נהנית עם הילדה ומסופקת, הילדה נהנית ומסופקת, הסביבה מאפשרת לכם אתגרים וחוויות מעשירות- אין שום סיבה בעולם לשנות זאת. אני בטוחה שיש באפשרותך לספק לילדה שלך חומרים ופעילויות שמתאימים ושהיום-יום שלה עשיר ומעניין.

קחי בחשבון שתיאוריות התפתחותיות נכתבות גם על בסיס נורמות, צרכים חברתיים ושאיפות של הכותבים (לאו דווקא שאיפות אישיות- אלא יותר שאיפות כלליות ו"בון טון" שנמצא באוויר...)- וקראי את הדברים שמתפרסמים לאור הנחה זו.
תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים.
החברה והמבוגרים שבה השתנו.
על בסיס השתנות זו שלנו, המבוגרים (הורים, חוקרים, תיאורטיקנים...)- השתנו המגמות של "מה ראוי ומה איננו ראוי".
סמכי על עצמך.
נשמע שאת בדרך שנכונה לך.

[u]ואולי דווקא בגלל זה היא צריכה להיות בסיטואציות כאלו? מה אתן חושבות?[/u]

שלא!
היא לא צריכה להיות בסיטואציות שלא טובות לה בשביל להתרגל לאיזה עתיד עלום.
היא נשמעת לי אחלה והמפגשים החברתיים שלה נשמעים לי מספקים לגמרי.
באופן אישי אנחנו משתדלים גם את החגים לחגוג עם משפחות חינוך ביתי כך שבעצם נוצרת מין קהילה שגם חוגגים ביחד וגם נפגשים ביומיום.
גם אני , אם הייתי פתאום נתקלת בחבורה זרה לא הייתי ישר משתלבת.
לגבי:
[u]היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!").[/u]
אני רוצה לומר משהו יותר כללי: להרבה אנשים שגדלו במסגרת קל יותר להיות חלק מחבורה מאשר ליצור קשר אינטימי של אחד על אחד. הקושי הזה משליך אחר כך גם לזוגיות ולהורות. אני מרגישה שבנייה נכונה של קשר חברתי באה מקשר אינטימי עם אמא לקשר אינטימי עם אבא ואחים, לקשר אינטימי עם חברה אחת, לקשר קרוב עם עוד חברה או שתיים, לקשר עם חבורה.
גם החבורה, רצוי שתהיה מורכבת מחברים שכבר יש איתם קשר קרוב.
את יכולה לארגן איזו מדורה או משהו ביחד, להזמין את שתי החברות שלה ועוד ילדה או שתיים מהישוב והנה יש חבורה שהיא כבר מכירה ויכולה להתנהל בה בנינוחות יחסית.

שלום חברות יקרות
אני רוצה להתייעץ אתכן..
נעמה שלי בת 4 וקצת ועדיין בבית - גם בשנה הבאה תישאר איתנו. יש עוד ילדה בגילה ביישוב שלנו שהיא בחינוך ביתי והן חברות נהדרות ונפגשות כל יומיים בערך להרבה שעות. יש עוד חברה קטנה בשנה וגם איתה נפגשת כפעם בשבוע בסיטואציה של אחת על אחת. יש עוד 2 ילדות בגילה שהיא חברה שלהן ועוד כמה שנפגשת איתם בגן משחקים וכו'.
פעם בשבוע היא הולכת לצהרון לשעתיים אבל אין לה משם קשרים משמעותיים ובכלל היא ואנחנו אמביולנטיים לגבי כל עניין הצהרון..

כשנפגשים באירועים כמו ל"ג בעומר שהיה היום למשל, או סתם במגרש הספורט / גן ציבורי, הילדים שמכירים אחד את השני מהגן ישר נדבקים אחד לשני, לפעמים כחבורה ולפעמים בזוגות, והיא מוצאת את עצמה בחוץ. או כשאנחנו מנסים לקוע עם חברה שהולכת לגן - הרבה פעמים זה לא קורה כי החברים כבר ממשיכים יחד ישר מהגן.
אני לא חושבת שהיא חשה חוסר בחברה - כמעט כל יום היא נמצאת לא מעט זמן עם חברה אחת לפחות, ויש גם מפגשים עם מבוגרים, ילדים גדולים יותר או פחות ממנה, בני דודים וכו'. היא לא בודדה בכלל.

אז איפה הבעיה? זה בעיקר החשש שלי שמא היא תישאר אאוטסיידרית במידה וכן תצטרף מתישהו למסגרת. היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!").
מצד שני, אני רואה שגם ילדים שהם כן בגן גם לא תמיד משתלבים בחבורות, גם לפעמים נשארים בצד כשיש יותר מילד אחד בסביבה. אבל אתן מכירות את העניין הזה שכשמשהו קצת לא כמו שמצפים אז יש נטיה להאשים את המסגרת או את חוסר המסגרת?

אני חושבת שהכנסתה למסגרת תהיה לא בריאה עבורה, גם כי מסגרת היא מסגרת באשר היא (אני לא צריכה לפרט, נכון?) וגם כי ספציפית מאוד קשה לה בסיטואציות הללו של הרבה ילדים (אני רואה כמה קשה לה בצהרון לפעמים ושם יש רק 8 ילדים בערך...). ואולי דווקא בגלל זה היא צריכה להיות בסיטואציות כאלו? מה אתן חושבות?

מה ואיך את חושבת שקילקלת לו?

שרי, את נקראת לי אמא רגישה ומרהיבה, תזכרי ש"לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" וכן, החיים ואנחנו מורכבים ומלאי צבעים וגווני גוונים {@

תודה אביבה,
אתמול היתה איזו שיחה איתו על עניינים חברתיים ופתאום הוא אמר שהוא אוהב להיות לבד ולא יודע איך להתנהג בחברה...ואני יודעת שגם לי יש קשיים - מוסווים ומודחקים - להיות בחברה גדולה מידי...
הלילה לא ישנתי הרבה, חשבתי איך אפשר לעזור ולתקן..לא את הרצון להיות לבד, זה מקובל עלי ואין לי צורך לתקן את הילד שלי..יש לי רצון לתקן את מה שאני אולי בציפיות ובקשיים שלי קילקלתי בשבילו...מתוך הקשיים והראייה המקולקלת שלי קילקלתי גם בשבילו.
נו, המצב הרבה יותר מורכב ממה שאני יכולה לתאר או להבין לגמרי...אני מרגישה הבוקר כמו עיוורת שמנסה להוביל בדרך מלאה מהמורות ומיכשולים..לא פשוט ולא קל ולפעמים כואב..ובעיקר מיותר.
אני עוד צריכה להבין מה אני עושה מכאן.
תודה על ההשתתפות..
@}

הי, לפעמים יש נטייה להאשים סיטואציה מסויימת בתור "הגורם לכל הבעיות שלי" ולומר "אם זה לא היה קורה, החיים שלי היו מושלמים" גם אם זה לא ממש מדויק. אני מרשה לעצמי לנחש שאולי זה המצב עם הבן שלך...

אני יודעת שגם בבתי ספר יש ילדים ביישנים ובודדים... והאמת? נראה לי ששם הם סובלים יותר...

אני למשל אדם שלא מסתדר כל כך טוב באירועים חברתיים המוניים. נורא משעמם לי שם, ואני מרגישה שאני מבזבזת את זמני. ושמתי לב, שאם אני פשוט לא הולכת לאירועים האלה, אלא פשוט נשארת בבית ו/או נפגשת אינטימית רק אם מי שבאמת בא לי, אני הרבה יותר מאושרת בחיים.

האם הבן שלך מאושר כשהוא לבד בבית ומתעסק בענייניו? אולי האומללות שלו יוצאת החוצה ומתעוררת רק כאשר נוצרים מצבים בהם הוא "חייב" להיות בחברה של כמה ילדים? אם הוא מאושר לבד בבית ומתבאס רק באירועים חברתיים, אז אולי (עד כמה שזה יישמע מוזר) הפתרון יכול להיות דווקא לתת לו להיות בבית עם עצמו וליהנות מהחיים? זאת בהנחה שההליכה לאירועים החברתיים לא באה ממנו.

אבל אם את כן רואה שהוא עצמו מת לחברים, ופשוט לא יודע איך, פתרון שאנחנו מצאנו (האמת שלא ממש פתרון מסודר ומתוכנן, אלא יותר ככה זה יצא) זה חבר אחד ממש טוב לכל ילד. למצוא בשיתוף עם הילד מישהו אחד שכן יש התאמה, ולהשקיע ממש טוב רק בחברות הספציפית הזאת. ושהמפגשים יהיו בבית ולא במקום ציבורי. בעיניי מה שהכי חשוב זה חבר אחד ממש טוב וצמוד, ולא "הצלחה חברתית" ופופולריות.

להגיע לאתר של באופן צעיר: צריך לשלוח מייל [po]ליונת שרון[/po]
ולבוא לבקר-ההזמנה תמיד בתוקף

תודה רבה!

[u]והרווח של ילדיי יהיה שהם ילמדו ממני -דוגמא לאדם שחי בשלמות עם מי ומה שהוא רוצה להיות ואיך שהוא רוצה לחיות.[/u]
כן, מסכימה איתך, אני חושבת שלפחות את זה הוא מרוויח..


[u]האחד: נסי לחבר אותו לאתר של באופן צעיר (אם הוא כבר כותב/קורא טוב[/u]
רעיון טוב.
איך מגיעים לאתר?

[u]והשני-בואו לבקר אותנו. אולי יהיה חיבור עם בן ה 10 שלי...[/u]
תודה רבה, את מחממת את ליבי.

[po]תבשיל קדרה[/po] ,
תודה, אני מכירה את משפחות הינ"ב באזורנו, גם הקרוב וגם הרחוק..

שרי, האם את זקוקה לעזרה באיתור משפחות חנ"ב באיזורך?

שרי,

הנשמה של הבן שלך חתמה מראש על התסריט שאיתו ירד לעולם הזה.
הוא בחר בך כאמא, כי הוא ידע שאת תדעי איך ללוות את הגדילה שלו בדרך שהכי מתאימה עבורו,בדרך שבה יוכל לממש את הייעוד שלו.
את יודעת כל מה שאת צריכה לדעת כדי לקבל את ההחלטה הכי נכונה עבורכם כעת. (את בטח יודעת יותר טוב ממשרד החינוך,לא?)

הקושי אינו מעיד על טעות בדרך כי בכל דרך שמובילה לצמיחה יש גם קושי ותסכול. ככה זה. אם לא נרד-לא יהיה לנו לאן לעלות. זוהי מהות ההתפתחות- לפול ולקום ולהמשיך ללכת,בלי לסטות מהנתיב של הייעוד שלך
השאלה היא מה הנתיב שלו ואת זאת רק הוא יודע
אם הוא בן 10,משמע שנולד אחרי שנת 2000. השבוע למדתי על ילדי הקריסטל שהם מאד מחוברים לעצמם ולייעוד שלהם
זה שהוא אומר שקשה לו בחינוך הביתי לא אומר שאין זה חלק מהתסריט שהוא אמור לשחק.
אם הקושי הוא בעיקר חברתי,אז שווה לבדוק כל אלטרנטיבה שתוכל לתת לו מענה לצורך הספציפי הזה ולאו דווקא לפרק את כל החבילה שלך ושלו ושל כל שאר האחים בחינוך הביתי. אני עברתי דירה מהדרום לצפון,כדי לגור במקום שבו לילדיי תהיה יותר חברה נגישה
ו, מה? גם כאן לא מתדפקים על דלתנו המוני חברים בני גילו
למה? הרי יש כאן המון ילדים,המון הזדמנויות למפגש חברתי,המון,באמת המון,שפע. אז מה?
אולי הבן שלי לא באמת צריך המון חברים. הוא צריך חבר אחד טוב או שניים מקסימום. במקרה שלנו-זה גם לא חייב להיות חבר אנושי בן גילו אלא גם ציפור או קיפוד

הילדים שלנו תמיד יבואו אלינו בתלונות על נזק כזה או אחר שעשינו להם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם. לי יש טענות כלפי אמא שלי ואני בטוחה שגם לילדיי יהיה מה לטעון כלפיי. אם כך,אזי לפחות אחיה אני כשאני שלמה עם הדרך בה בחרתי לעצמי כאדם וכאמא
והרווח של ילדיי יהיה שהם ילמדו ממני -דוגמא לאדם שחי בשלמות עם מי ומה שהוא רוצה להיות ואיך שהוא רוצה לחיות. זו מתנה גדולה .
לפחות אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי כדי לצייד אותם בכלים שבהם יוכלו לעזור לעצמם להתמודד עם הקשיים ולא לשלם לפסיכולוג כדי שיקשיב לצרות שלהם.
לא יודעת. בין כך ובין כך אין לנו דרך לדעת מה נכון אלא בדיעבד
ליתר דיוק-יש ויש לנו דרך , והיא דרך הלב-דרך הנשמה,דרך האינטואיציה,החיבור הפנימי להיותנו מי שאנו

שרי,
לא תמיד אנחנו יודעים לומר "למה זה קורה לי" באותו הרגע , אבל אם נהיה נוכחים ונקשיב לקול הפנימי העמוק שמחובר לנשמה שלנו
נשמע את ההיזון החוזר,את ההדרכה הגבוהה שלנו,נבחין בסימנים ונדע,גם בלי "לדעת". נדע-שכך נכון עבורנו כעת

ושני רעיונות מעשיים:
האחד: נסי לחבר אותו לאתר של באופן צעיר (אם הוא כבר כותב/קורא טוב)
והשני-בואו לבקר אותנו. אולי יהיה חיבור עם בן ה 10 שלי...

בהצלחה

(אני מקווה שזה הדף המתאים, אם יש אחר מתאים יותר...)

אני אמא לשלושה ילדים בחינוך ביתי.
אנחנו בבית כבר 6 שנים באופן "רישמי" וחוץ משנה אחת בגן (הבכור, בגיל 3 ) אנחנו גדלים בבית.
ויש עליות ומורדות והשנה שעברה היתה קשה כזו והסתיימה בספקות ומחשבות שהובילו בסופו של דבר דווקא להתחזקות ואמונה מחודשת בדרך..
מבחינה "לימודית" וידע אין לי ספק. הקושי שלי / שלנו הוא מהבחינה החברתית.

לפני כמה ימים הבן הבכור שלי, בן 10, אמר לי "את הרסת לי את החיים, כשהייתי בן ארבע והוצאת אותי מהגן לחינוך ביתי."
ולמרות שזה לא בא לי בהפתעה כי אני יודעת שקשה לו, זה היה מאד קשה לשמוע..

הוא בקשיים חברתיים גדולים..או יותר מדוייק להגיד, שהוא בקושי עם עצמו בחברה של בני גילו. קשה לו להתחבר, להרגיש שווה ושייך, לפעמים נראה לי שהוא "לוקח" על עצמו את תפקיד ה"זה שבצד".
אנחנו גרים בישוב קטן שאין בו הרבה ילדים בגילו בכלל ובחינוך ביתי בפרט. השנה עזבה ילדה מהחנ"ב לביה"ס ומספיק שעם שניים הוא לא ממש מתחבר (דווקא אלא שבחנ"ב ושאוהבים את חברתו ) וששניים אחרים לא חברים שלו (למרות שאיתם הוא היה רוצה להיות, הם ה"שווים" בעיניו) כדי שלא ישאר לו עם מי לשחק, להיות בחברה'.
בפעילות האזורית הוא משתתף ונהנה אבל תמיד בצד כזה, לא לגמרי מתחבר. הוא אומר שכל השאר לא רוצים להיות חברים שלו, שחושבים שהוא מוזר בגלל שהוא בחינוך ביתי...
אני לא יודעת כמה מזה מבוסס על מקרים שקרו - אם היו הוא לא סיפר ואנחנו לא נוכחנו בכאלה - וכמה מזה מבוסס על הרגשה שלו.
זה משנה אבל גם לא ממש משנה..
העיקר הוא שביומיום הוא מרגיש בודד, אני חושבת. הוא משחק המון עם ילדים צעירים ממנו אבל קשה לו לגשת לבני-גילו שמוערכים על-ידו. אני חושבת שזה אומר הרבה על תחושת הערך העצמי שלו. אני גם חושבת שהוא מרגיש שונה מהשאר. הוא רגיש וקצת "בת" כזה והוא שאל אותי פעם "אמא מה עדיף - להיות קשוח כזה, קול, או עדין?"
עם הבנים הקשוחים קשה לו להתחבר אבל גם עם הבנות אין מצב..זה הגיל הזה..

אחרי שהוא הודיע לי שהרסתי לו את החיים, חשבתי על זה ובסופו של דבר הגעתי למין חצי הסכמה עם עצמי שכמו שהוא, עדיף לו חינוך ביתי כי אם הוא היה בביה"ס הוא עדיין היה מרגיש בודד אבל מול כל החברה' האחרים, החוויה היתה אולי קשה הרבה יותר.
גם בגן הוא היה בודד. הגננת אמרה שזה פעם ראשונה שהיא פוגשת ילד שלא דחוף לו להיות עם כולם וכמו כולם והוא עזב את הגן בלי אף חבר טוב. כמה שנים אחרי, כשחלפנו על-פני חצר הגן הוא אמר לי "שם תמיד שיחקתי לבד.." התקווצץ לי הלב למרות שכבר ידעתי..

אז אני חושבת שאולי הוא ככה, לא חיה חברתית במיוחד ושאולי בעצם עדיף שיהיה בחנ"ב, במקום שיש לו בו את כל הלגיטימציה והאפשרות להיות כזה אבל..
מה אם אני סתם משקרת לעצמי?
מה אם אני סתם מנחמת את עצמי במחשבה שטוב לו יותר ככה כשבעצם היה עדיף בשבילו להיות בביה"ס, כמו כולם?
ומה אני בכלל יודעת מה היה אם היה הולך לכיתה א'? (הוא טוען שאם היה עולה לא' הכל היה מסתדר לו ושעכשיו זה מאוחר מידי..)
ומה אם אני באמת, חוץ מכל שאר השריטות שעשיתי בילד המדהים והמושלם שקיבלתי, באמת הרסתי לו את החיים?

אני צריכה פה אולי קצת עידוד, קצת חשיבה חיובית..
וגם הצעות ורעיונות יתקבלו בשמחה..

תודה רבה על המקום הזה.

[u]אפשר לשתף אותה בסידורים "קלים" כמו סידור ניירת - נאמר חשבונות ישנים, תני לה לשחק במעטפות ואת תתייקי את החשובים בינתיים. מיון בגדים ישנים - כנ"ל. פעם בשבוע, לא יותר, קחי לך פרויקט אחד כזה ותעשי אותו בחלקים, איתה. בלי להתחייב לדד-ליין ובלי להילחץ. אבל קבעי לך מסגרת של "יום רביעי אחה"צ - סידורים בבית".[/u]
זה יכול להיות רעיון טוב למרות שלא כל כך בא לי להתחיל פרוייקטים בבית, ניראה לי שזה יכול להועיל לשנינו..
לי בית יותר מאורגן ולה יותר עניין :-)

[u]קובעים עוד מפגש! פעמיים בשבוע זה מינון יפה, בטח לאזור מבודד כמו שלכם (זה בהנחה שעולה מדברייך, שגם שאר האמהות זקוקות לחברה הזו כמוך).[/u]
זהו שיתר הבנות עובדות פה ושם וזה כניראה ממלא להן מספיק את השבוע אנחנו ניפגשות מידי פעם פעמיים בשבוע אבל לעיתים רחוקות..

[u]וחוץ מזה כמה אפשר לנקות???[/u]
לא חייבים להזיע. אפשר לשתף אותה בסידורים "קלים" כמו סידור ניירת - נאמר חשבונות ישנים, תני לה לשחק במעטפות ואת תתייקי את החשובים בינתיים. מיון בגדים ישנים - כנ"ל. פעם בשבוע, לא יותר, קחי לך פרויקט אחד כזה ותעשי אותו בחלקים, איתה. בלי להתחייב לדד-ליין ובלי להילחץ. אבל קבעי לך מסגרת של "יום רביעי אחה"צ - סידורים בבית".

[u]נוח לי וטוב לי איתו אבל מה עושים בשאר השבוע??[/u]
קובעים עוד מפגש! פעמיים בשבוע זה מינון יפה, בטח לאזור מבודד כמו שלכם (זה בהנחה שעולה מדברייך, שגם שאר האמהות זקוקות לחברה הזו כמוך).

[u]אם ככה את מרגישה, כנראה שאת זקוקה ליותר חברה[/u]
לי דווקא מאוד נוח אני יכולה לשבת כל היום אם איזה ספר טוב או איזה אתר טוב (כמו באופן :-))

[u]אולי תחפשו מפגשים נוספים באזורכם? הפתרון שלי באופן אישי, כשלא מצאתי מפגשים שקרובים אליי, היה ללקט ולמצוא את כל המשפחות שהצלחתי להכיר באיזור ולארגן בעצמי מפגשים.[/u]
אין פשוט אין כאן אנשים שמעונינים להפגש גם המפגש שכבר יש הוא קם גם ביוזמתי אנחנו גרעין ממש ממש מצומצם של כמה אמהות וכמה שאנחנו לא מפרסמות לא באים עוד אנשים והאמת גם אין לי בעיה עם המפגש המצומצם הזה נוח לי וטוב לי איתו אבל מה עושים בשאר השבוע??

[u]לקחת אותה לעשות קניות ביחד, לתת לה לעזור לבחור פירות וירקות, להסביר לה מה קונים ומה נכין אח"כ מזה בבית...[/u]
חשבתי על זה אבל אני לא ניידת אין לי רישיון (עובדת על זה) ולהיסחב באוטובוסים (כאן צריך 2 לכל כיוון זאת אומרת 4 בסך הכל, גם אין כאן אוטובוסים לכל מקום לסופרי לדוגמא אין) עם קניות בחום הזה ניראה לי סיוט..

[u]בבית לשתף אותה בבישול, בקיפול כביסה, בנקיון...[/u]
בישול וכלים היא שותפה כביסה זה לא התחום שלי לא סובלת לעשות את זה, זה בעלי עושה (או לפחות אמור לעשות) וחוץ מזה כמה אפשר לנקות??? :-)

נועה - אם ככה את מרגישה, כנראה שאת זקוקה ליותר חברה. וכנראה שגם הקטנה... לפחות עבורנו, להיות בבית (בכל גיל שהוא) אין פרושו לשבת בין ארבעת הקירות ולא לעשות דבר... מה גם שבין ארבעת הקירות לא חסר מה לעשות. מהיכן אתם? אולי תחפשו מפגשים נוספים באזורכם? הפתרון שלי באופן אישי, כשלא מצאתי מפגשים שקרובים אליי, היה ללקט ולמצוא את כל המשפחות שהצלחתי להכיר באיזור ולארגן בעצמי מפגשים :-)

ובבית - אפשר וכדאי להעסיק לא רק ב"משחקים" אלא פשוט לשתף אותה בחיים שלכם. לקחת אותה לעשות קניות ביחד, לתת לה לעזור לבחור פירות וירקות, להסביר לה מה קונים ומה נכין אח"כ מזה בבית... בבית לשתף אותה בבישול, בקיפול כביסה, בנקיון... ילדים אוהבים את זה מאוד, הרבה פעמים הם נהנים לעשות איתך את מה שאת עושה בבית הרבה יותר ממשחקים מיוחדים מפלסטיק שעושים רעשים אלקטרוניים... ואפילו יותר מצעצועי עץ אורגניים ברוח אנתרופוסופית.

מקווה שזה המקום לרשום..
אני בבית עם ילדה בת שנה וחמישה חודשים ובגדול משעמם מאודדדדדדד
זאת אומרת ניראה לי שהילדה כבר לא מוצאת את עצמה וולא יודעת מה לעשות בבית, ניראה לי שמשעמם לה,
אנחנו הולכות למפגש פעם אחת בשבוע וכל השאר השבוע אני עסוקה בלמשוך את הזמן עד שבעלי יחזור מהעבודה,
אין כאן פארקים מוצלים אז אי אפשר לצאת בשמש הזו החוצה כי נורא נורא חםםםםם חיפשתי משחקיות כי אפשר ללכת למקום מקורה אבל אין כאן,
חוץ מזה לא עובר יום אחד בלי התקפת זעם לפחות אחת יש ימים שיש גם יותר אבל אין אין אין יום שאין התקפי בכי כל היום היא רודפת אחרי עם הידים למעלה ואומרת לי "בואי בואי" אני לוקחת אותה אבל לא יכולה להיות איתה כל היום על הידיים אין מצב שאני יושבת לשנייה אחת בלי שהיא תתחיל לטפס עליי ולבכות,
אין לי בעיה שהיא תיהיה עליי אבל זה לא מספק אותה היא גם בוכה, היא נירגעת רק עם אני מעסיקה אותה במשחקים אבל אני יכולה כל היום לשחק איתה ומצד שני אני רואה שמשעמם לה אז לפעמים אני מעמידה אותה על כיסא לידי כשאני עושה כלים או מבשלת אבל הכלים וגם הבישולים ניגמרים מתישהו..
בקיצור מה עושים??

תודה לעונות! נתתן לי עצות טובות.

תבשיל (שוב) הוציאה לי את המילים מהמקלדת :-)

לכי עם האינסטינקטים והכמיה שאת חשה, הזמיני אלייך או בחוץ למפגש אחד-אחד, ולאט תראי איך קשרים נוצרים.
נכון, זו השקעה. לדעתי, שווה.
בהצלחה

חולית,
מנסיוני, אחרי כמה פגישות אחד-על-אחד עם כמה מחברי הקבוצה, מרגישים נעים יותר גם בתוך הקבוצה השלמה.
ככה, התעוזה והיוזמה שלך צריכים להסתכם בדברים כמעט-טכניים: להשיג רשימת טלפונים, ולהתקשר בכל פעם לאמא אחת לקבוע איתה זמן.
זה (בלי לזלזל במאמץ שזה דורש) הרבה יותר פשוט מאשר ליזום פעילות או להשחיל מילה בשיחה קבוצתית במקום חדש ומאים שנראה מבחוץ כמו מעגל שלא כולל אותך.
בהצלחה :-)

_האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?
פחות או יותר._ אני לא מסכימה. למרות שאין ספק שאדם יכול להיות בודד גם במקום הומה באנשים, ואז הבדידות אולי הרבה יותר כואבת, אבל אני בפירוש לא מרגישה בודדה באותה המידה בכל מקום. ולרוב יש לזה קשר ישיר, ובכן, להימצאותם של אנשים :-P.

[u]זה נשמע לי כמו איזו סיבה לא לפתור את בעיית הבדידות,[/u]
זה לא. אבל אני מבינה איך הנחרצות בהצהרה היא לא ממש לעניין.
[u]האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?[/u]
פחות או יותר. דורש הרחבה בשעה פחות מאוחרת. יש להבדיל בין בדידות ויחידות. בגדול עדיף ילד עשיר חברתית על פני ילד מבודד. אין לי ויכוח עם זה.

[u]שערכי הבדידות דומים מאד בדרכים השונות שאנשים בוחרים לעצמם[/u]

למה את מתכוונת בכך?

האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?

על הבת שלי זה ממש לא נכון.
כשהיא היתה בבית (עד 4.5), בחצי שנה האחרונה היה לה מצב די קבוע של שעמום, תסכול ורצון להפגש עם חברים. מאז שהיא בגן היא מאוד נהנית לשחק שם עם החברים. היא לפעמים בודדה כשהם לא רוצים לשחק איתה. אבל אין מה להשוות את המינון של הבדידות. הוא ירד בצורה דרסטית. יש כל מיני התמודדויות, אבל לא בדידות.

גם אני עצמי בטח לא בודדה באותה מידה בכל מקום. וגם לא היתי בודדה בבי"ס. אולי לא היתי תמיד מאושרת, אבל לא בודדה, ובחופש הגדול תמיד השתעממתי יותר, ולא אהבתי להיות בודדה. וגם היום, יש מקומות שבהם אני פורחת ומאוד לא בודדה. ויש מקומות שכן, יש בדידות. אז קשה לי קצת עם ההצהרה שהבדידות קבועה בכל מקום (אם הבנתי נכון). זה נשמע לי כמו איזו סיבה לא לפתור את בעיית הבדידות, כי כאילו שאי אפשר לפתור אותה. אבל אפשר, לפחות במידה רבה.

אני חושבת שהצרכים החברתיים של כל ילד הם שונים, ולפעמים אין מנוס מההבנה שלילד מסוים להיות בודד ובבית זה מאוד קשה.

[u]אני מרגישה שזה באחריותי להכיר לבני חברים ובאחריותי להשתחרר מהבעיות שלי.[/u]
תראי, אני לא מכירה אותך, אבל בא לי להזכיר שלכולם יש בעיות. זה לא שאת איזה טיפוס בעייתי נדיר וחסר תקווה.
אולי נדמה לך שבקבוצה רק את סובלת מפחד מדחייה, אבל לא. כולם פוחדים שלא יאהבו אותם. כ- ו- ל- ם.

יש בדידות בחינוך הביתי. אפשר פשוט לקבל את זה. זאת בעיה שנפתרת רק כשמפסיקים להשקיע בה מאמץ. וגם אז, היא לא נפתרת לתמיד, אלא חוזרת בגלים. יש בדידות בחיים. יש בדידות בגנים ובבתי ספר. יש בדידות בחינוך הביתי. רק שבחינוך הביתי הבדידות מתרחשת לבד, בבית, כתוצאה ממעשה שעשינו, פניה שפנינו, ומכך "באשמתנו". אם אפשר היה למדוד, היו מגלים ודאי שערכי הבדידות דומים מאד בדרכים השונות שאנשים בוחרים לעצמם. רק רגשי הפחד, האשמה והאחריות לבדידות הזאת משתנים. (ניקח דוגמא קיצונית: בדידות במחנה טירונים, היא בדידות ללא לקיחת אחריות וללא אשמה, שאינה מאיימת על הערך העצמי של הבודד. אם אני זוכרת נכון.)
זו לא ממש תשובה לפנייתך אבל זה מה שיצא.

גם אני מרגישה בדידות. יש לי בן בן 3 ויש לנו מעט חברים. עם החברים כיף לנו מאד. אך הרגשתי בדידות גם לפני בני-בדידות שנובעת מההרגשה ש"לא אוהבים אותי" או "לא רוצים את חברתי" +הפחד שלי מתחושת דחיה. במיוחד שמדובר בקבוצות. מה שקורה בד"כ שאני מגיעה למפגש עם אמהות:אני עם בטחון עצמי נמוך, לא מוציאה את עצמי החוצה, די חסרת התלהבות\חיוניות. פשוט יותר נעים לי וקל לי לבד אבל מצד שני מאד חסרות לי עוד כמה חברות טובות וגם בני יהנה מאד מעוד חברים. אני מצליחה בצעדים קטנים מאד. אני רוצה להרפות מההרגשה שלא רוצים אותי גם בשביל עצמי, להרגשה הטובה והנינוחה שלי עם עצמי וגם כדי שזה לא יעבור לבני ושנוכל שנינו להנות מחברת חברים נוספים שנוח לי ונעים לי בחברתם. אני מרגישה שזה הרבה סו'יץ במוח ובאמת יש ימים שאני מאד חברותית בטוחה בעצמי ותקשורתית גם עם אנשים\קבוצות חדשות ,אך בשלב מסויים אני חוזרת לסורי ורוב הקשרים נפסקים. אני עובדת עם עצמי בכיוון של דמיון מודרך\חשיבה חיובית. יש עוד רעיונות\עצות? אני מרגישה שזה באחריותי להכיר לבני חברים ובאחריותי להשתחרר מהבעיות שלי.

כן, כן מזדהה עם הבדידות...
כדי לשפר את מצב העניינים מבלי לשלוח לגן -
פשוט הבאנו לילד אח קטן (-:

האמת שכתבתי המון אחר כך אבל הכל נמחק לי בגלל איזה תקלה במחשב... אני לא מאמינה שלחינוך הביתי אין סיכוי בבדידות ואני מאמינה גדולה שכשהקטנה באמת תרצה חברה אז נמצא דרך למצוא לה שכזו, גם אם זה במחיר של חוג אחר הצהריים או משהו כזה. כרגע אין לי קשר עם משפחות בחינוך הביתי מכיוון שאין מפגשים יותר באיזור הקרוב ולרחוק.. נו, אין לי בכלל כוח להתחיל להתנייד לשם כי אני נטולת רכב ובאוטובוס בחום עם בטן... קצת גדול עלי.
סתם הגיגים... היו שם הרבה אבל אין לי שום מושג מה כתבתי שם כדי לשחזר... מחשבות...

מפגשי _[po]חינוך ביתי בבינימינה[/po].
[po]הרשימה הצהובה[/po].

שנה טובה ובהצלחה.@}

[u]לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.[/u]
מדייקת - ...אין אפשרות בריאה, פורה ומספקת (ונכתב, כאן באתר, רבות על כך בדפים שונים).

לדעתי יש צורך בקשר חברתי אישי. מספיק קשר טוב עם משפחה אחת או שתיים שיעשה את כל ההבדל (ולא בהכרח קשר יומיומי).
יש אנשים וילדים רגישים, מופנמים, שקטים, שלא יוזמים קשר ולעיתים אף דוחים קשר, נראה מהצד שהם לא זקוקים לחברה (משדרים שיניחו להם, שזה לא ממש חשוב להם),
אך, מנסיוני ומההתבוננות שלי בסביבה, גם להם מאוד, מאוד טוב עם קשר שמתאים לאישיותם.

[u]אם תמשיכי בחיי הבדידות, נפשך עלולה להישחק, ואם את שלמה עם אורח חייך מלאי אותם בשימחה עם מה שיש[/u],
בעצם, יש סתירה בדבריי,
לדעתי, בחיי בדידות והשלמה עם המצב, תוכלי למלא את חייכן בשימחה עד גבול מסויים (עד שיהיה בלתי נסבל P-: ).
יש לך קשר עם משפחות בחינוך ביתי?
ZZZ

[u]לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.[/u]
לדעתי, זה לא ממש נכון ,

מבינה לליבך, ( גם אנחנו בחינוך ביתי, אך גרה רחוק ממך).
לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.
אם תמשיכי בחיי הבדידות, נפשך עלולה להישחק, ואם את שלמה עם אורח חייך מלאי אותם בשימחה עם מה שיש, דרך עיניה המתוקות של ביתך, (ואולי זה הזמן לחשוב על עוד ילד (-; ׂ).

[u]אז מה אם יש לי קרחת? אז מה אם הילדה שלי הולכת עירומה בסופר? אז מה?[/u]
נכון, ואז מה אם לאחרים אין קרחת ואז מה עם אחרים לבושים בסופר (-:

השנה הבאה כאן. נשארנו לבד. בשנה שעברה היו [po]מפגשים בפרדס חנה[/po] אך נראה שהשנה כולם הלכו לגן, גם ככה לא ממש התחברנו, היא לא אהבה את המקום ואני לא מצאתי ממש חברים, מאוחר יותר היא בכלל התחילה עם העניין הזה של להכנס ללחץ מילדים אחרים ככה שכל המפגשים האלו הפכו לאסון מבחינתנו ופרשנו. [po]אינדי אנית[/po] שהיתה קרובה אלינו פיזית (ונפשית) עברה דירה וגם הבת שלה הלכה לגן. עדיין לא חזרנו ממש לגני השעשועים, לפעמים הולכות לזה שקרוב לבית בשעות הבוקר, הוא נטוש וגם די מגעיל אבל הקטנה חוגגת שם על כל פיסת ג'יפה שהיא מוצאת וחוקרת עולמות (ושורות נמלים) ובעיקר-לבד. לא נראה לי בכלל שזה מפריע לה להיות לבד. לפעמים היא מבקשת לעצור טיול ליד גן הילדים או בית הספר ולצפות בילדים דרך הגדר, היא עומדת שם ומסתכלת עליהם כאילו היו חיות בגן חיות, מזל שלא מבקשת ללטף... ככה היא גם עושה כשהיא פוגשת איזה ילד אחר הצהריים, עומדת מרחוק ומסתכלת, אם הוא קטן ממנה הוא יזכה ליחס, אם הוא זר היא תצמד, אם היא מכירה מעט היא תגיד "שלום!" ותנסה להגרר אחריהם (בעיקר ילדי השכנים שאני ממש לא סובלת...). אין לנו שכנים סבירים עם ילדים בבית, אין לנו שכנים סבירים נקודה. השכונה מאוד נחמדה אבל השכנים או שהם זקנים או שעסוקים מאוד בעניניהם מי שכבר לא עסוק יותר מדי ויש לו ילדים אז אני ממש לא מחבבת אותם ולא רוצה לבלות את זמני הפנוי איתם.
עולם אחר הצהריים לא נוגע לנו כלל. לא בשלב הזה של חיינו. כשהיא קמה משנת הצהריים זה בדרך כלל אחרי ארבע, היום עם שעון החורף לא נשאר יותר מדי זמן לטיולים/משחקים/חברים או מה שזה לא יהיה. עד שהיא מסכימה לאסוף את עצמה ולצאת להתאורר או משהו כזה אבא כבר מגיע הביתה ואז היא בטח שלא תרצה להפסיד אותו שהרי זה הזמן היחידי עם האיש הזה שהיא כל כך מעריצה. אז מה נשאר לנו? הבקרים.
מודה שלפעמים חסרה [b]לי[/b] חברת אנשים/נשים. יודעת שבמשך הזמן החוסר הזה יגיע גם אליה. אני אישית מעולם לא הייתי יצור של חברה המונית. התבודדות היא דרך חיים שהרבה יותר ברורה לי ואני מוצאת אותה הרבה יותר פשוטה להתמודדות, אבל כן, לפעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לשוחח עם מישהו קצת דומה וקצת שונה, מישהו שלא יסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ושהבת שלי עוברת התעללות והזנחה איומות בכך שהיא לא בגן ולא אוכלת במבה. לפעמים... לפעמים רוצה לפגוש אנשים שלא רואים בי איזה רדיקלית מרדנית ופסיכית ללא תקנה. אז מה אם יש לי קרחת? אז מה אם הילדה שלי הולכת עירומה בסופר? אז מה?
האיש היקר שלי אומר "בחרנו בדרך בודדה מאוד" הוא אומר את זה בכל כך הרבה צער שלפעמים אני שואלת אותו אם הוא מתחרט שהרי הוא לא בבית עם הילדה כל היום, הוא עובד בחברת אנשים ונהנה מהאינטראקציה איתם... (טוב היא התעוררה נמשיך אחר כך...)

אוי, קצת הרגשתי שאני כותבת. הבת שלי בת שנה ושבעה, לכן המצב יותר קל, אבל אני מבינה אותך לגמרי. החברה העיקרית שלה היא: הורים- סבא וסבתא-ודודים. יש גם מפגשים עם ילדים אחרים בגינה,אבל לא משהו על בסיס קבוע, זה די קשה. זאת הסיבה שאנחנו מחפשים לעבור דירה, למקום קצת יותר ידידותי לדרך החיים שלנו. מאוד הזדהתי עם האמירה שהבדידות היא בעיקר שלך, כך אני מרגישה. גם אני ביישנית- אני מניחה שזו הסיבה העיקרית לכך שלא הצטרפתי עדיין למפגש חינוך ביתי..באופן כללי, הילדה נראית לי מאושרת בבית, במצב הקיים-, אבל אני מודה שעולים בי חששות שאולי אני מונעת ממנה חברה שחיונית לה. אז כמו שזה נראה- עצות אין לי, תמיכה והבנה יש לי, והרבה.. :-) אגב, אנחנו מבאר שבע..

הרבה זמן לא כתבתי, כי בעצם אין מה לעדכן.
דווקא הייתי במפגש, היה נחמד. אבל זה לא מה שפותר את הבדידות שלי. כבר שיניתי את הנושא מהבדידות [b]שלה[/b] ל[b]שלי[/b] כי אני די בטוחה שזו הבעיה. היא דוקא נהנית מדי פעם מחברה של מבוגרים ונרתעת יותר מחברת בני גילה (בגן שעשועים נניח) אז אני מניחה שהיא עוד לא ממש זקוקה לזה.
אז הבעיה היא איתי. עד שבעלי חוזר מהעבודה אני איתה בבית לבד. לפעמים יש פגישה אקראית וקצרה עם מבוגר בטיול וכו' אבל באמת שאני צריכה פשוט שכנה אחת לפחות עם ילדים בבית שתהיה חברה שלי. עד שמגיע אחר הצהריים אני כבר משתגעת וגם כ----ל השיחות של האמהות בחוץ הן בנושאי גנים (הן מאוד מעוניינות לדעת מה איתנו שנה הבאה משום מה) והייתי רוצה להצטרף לשיחה הזאת איתן, אבל באמת שאין לי מילה בעניין.
טוב כנראה שאאלץ להסתפק בלשפוך את הלב לתוך קופסה מרצדת, כי אני לא חושבת שיש פתרון ריאלי לטווח הקצר.
אבל קצת תמיכה לא תזיק...

[u]אני מהנגב.[/u] מאיזה איזור בנגב?

שגרוד.......
ממממממממ

כמה דברים להוסיף:
1 - מפגשים, כל סוג של מפגשים, אחרי מספיק זמן הופכים ל"מרגישים בבית".
2 - כדי שקשרים בתוך קבוצה יהיו משמעותיים, הכרחיים מפגשים של זוגות מתוך הקבוצה.
3 - בסופו של דבר, אנחנו עברנו דירה ליישוב בו יש עוד משפחות חנ"ב. זה שגרוד לא נורמלי של היומיום.

תודה למגיבות!
אוהבת, אני מהנגב. ואת?
אמא נמרה
קודם כל נתת לי כמה עצות מעולות שאני רצה ליישם (להחזיק בתיק וכו'...). לגבי היוזמה- זו הבעיה שלי. אני מרגישה מספיק חריגה גם ככה שאני לא מכניסה אותה למסגרת, שאני מפחדת להתפס גם כ"מתעלקת". רק לשם הדגמה, כל שיחת חצר שלי מתגלגלת ל"מתי את מכניסה אותה לגן?" ואז מתחילה מסכת שכנועים ובאמת שהלחץ מתחיל לפעול...
בכל אופן אני מבינה שיש לי אחריות כבדה, ולא תהיה לי ברירה אלא לבלוע רוק וליזום! וויש מי לאק.

[u]מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת" ולה חסר חברים של יום יום, כאלה לשחק איתם באיזור הבית שלה ושלהם (אני מקוה שאני מובנת).[/u]
אולי את צודקת, אבל זו התחלה. לפעמים צריך פשוט להתחיל ולהיפגש עם מי שאפשר, כמה שאפשר, ואז לראות מה מתאים לכן יותר או פחות.
אחרי שפוגשים פעם-פעמיים אפשר להזמין אליכם אנשים.. בכל מקרה, לוקח זמן עד שנהיים חברים, בנתיים אפשר ללמוד להסתדר יחד, להיות בקשר, זה לא פחות חשוב ולא יותר קל :-)
בהצלחה.

[u]ואחרי הצהריים אין כל כך ילדים בגן שעשועים ואני פשוט לא יודעת איך להדחף למעגל של "ללכת לחברים"[/u]

מהניסיון שלי דרושות דרכים יצירתיות כדי להתחבר עם אמהות שהילדים שלהן בגן. כשני היה בגיל של בתך, הייתי מזמינה אלינו הביתה לאחר הצהרים ולארוחת ערב. בגיל הזה רוב הזמן לא משחקים ביחד, אז דרך ארוחת הערב, שהיתה הזדמנות להפגת בדידקות-הערב שלי ושל האמא השניה, כי הבעלים היו חוזרים מאוחר, הילדים הכירו וגם אנחנו.

עכשיו כשמתחיל להתחמם, אפשר לקבוע לאכול בחוץ על הדשא בפארק.

עוש משהו שעשיתי הוא להתנדב לשמור על בנות של חברה שלי. היא מאד שמחה, כי היתה עיפה אחרי יום עבודה, ואני שמחתי, כי היה לילד שלי עם מי לשחק (ליד מי לשחק...) והיינו בבית אחר עם צעצועים אחרים וכו'. בהתחלה הייתי באה אליהן הביתה, משחקת עם הילדים ונותנת לאמא השניה לנוח, בהמשך הייתי יוצאת עם שתי הבנות והבן שלי לפארק.

כיוון שלי היה אינטרס חזק העניין כדי שלילד תהיה חברה קבועה, אז יזמתי יותר, התקשרתי, הצעתי עזרה. תמיד בנחמדות. לא לקחתי ללב במקרים שמפגש לא יצא לפועל.

[b]עדכון לגבי הגן[/b]
בעינינו הגן נתפס כרגע כבייביסיטר משוכלל. הילד שמח להיות שם (היה גם שמח להישאר בבית, זה נכון), והסביבה היא נחמדה ועוטפת, אם יש יום שהוא ךא רוצה ללכת- נשארים בבית. יש לנו חבר אחד משמעותי שהכרנו דרך הגן וזה שוה המון המון המון. חוץ מזה יש לנו חבר מהגן הקודם, ועוד שני חברים שבאים לבקר מעיר אחרת פעם בשבוע. לאחרונה הגיעה לכאן עוד משפחה ישראלית עם ילדה בגיל המתאים ועכשיו יש לנו גם חברה.
יוצא שרוב החברים הם [b]לא[/b] מהגן...

למדנו הרבה מהניסיון של השנה הזו, ודי ברור לנו שכשנחזור לארץ נשאר בבית (בעז"ה).

[u]ביישנית מכדי ליצור חברויות עם אמהות אחרות[/u]
את לא צריכה ליצור חברות עם האמא, את צריכה ליצור מפגש בין הילדים.
אני בדרך כלל לוקחת אתי בתיק "עזרה ראשונה" לשבירת קרח בין ילדים - שני מיכלים קטנים של בועות סבון, שתי מכוניות צעצוע.
למדתי שכשנפגשים עם ילדים, לפעמים יותר קל להם להסתדר (עד שהם מכירים) אם שניהם מקבלים את אותו הצעצוע, שבעצם אינו שייך לאף אחד מהם (אין עניין של "זה שלי, זה שלו", ויותר קל להם ליצור ענין משותף, ככה מאשר להתחיל מו"מ על "תורות" ובמה לשחק והיכן).

עוד משהו שעזר לי ליצור מפגשים מוצלחים עם ילדים ואמהות אחרים - לומר מראש לאמא ולילד מה נעשה. למשל "תבואו אלינו ונחשק בבצק-משחק" או "כשתבואו אלינו אז נקשט עציץ קטן של פרחים ונשים שתיל בפנים שתוכל לקחת הביתה" או "יש לנו צבעי מים ונוכל לצייר על דף גדול-גדול, אז תביא חולצה שמותר ללכלך".

מהניסיון האישי שלי (נאי משערת שיש כאן כאלה שאצלן זה קרה אחרת לגמרי) תכנון, הצהרת כוונות וקביעת יעדים...עזרו מאד ליצור קשרים שהפכו בסופו של דבר לחברות.
לא סתם נאמר "קנה לך חבר". חבר זה לא משהו שאוספים ברחוב...

למכאן ומשם מאיזה איזור את אולי נוכל לעשות משהו ביחד ? לי יש בת קרובה מאוד בגיל לשלך. מאוד מזדהה איתך גם אני בצרות דומות והמון התלבטויות וכמובן יש מגבלות.אפרט יותר בהזדמנות אחרת לא יכולה כרגע.

תודה, קרטונית
למעשה נגעת בנקודה רגישה, והיא שאני ביישנית מכדי ליצור חברויות עם אמהות אחרות, למרות שאני מאוד רוצה. אז מילא אני שמשלמת בעצמי על החששות האידיוטיים שלי, אבל קשה לי שבגלל זה גם היא משלמת את המחיר.
לכן מסגרת פורמלית כמו גן תועיל לי בודאי יותר מאשר לה (למרבה האירוניה) כי חברויות על רקע כזה בין אמהות הן נפוצות ו"זורמות יותר".
חבל שבאיזור שלי אין מפגשים שהם כמו שאמרת
[u]מפגשי חינוך ביתי הם לא פחות בשביל חברה לאמא[/u]

[u]וגם מן הסתם לילדים שמבלים 8 שעות ביום עם בני גילם אין עניין רב בלשחק איתם עוד אחה"צ).[/u]
... אבל לאמהות שלהם מן הסתם כן יש צורך כזה, צורך לא להיות לבד עם הילד בבית כל אחה"צ כל יום...
לדעתי המפתח צריך להיות התיידדות שלך עם האמא, ולא (ציפייה ל)התיידדות בין הילדים, בטח לא בגיל צעיר כמו של בתך. וברגע ששתי האמהות יושבות יחד לשתות קפה, מחליפות דעות ורכילויות :-) הילדים עוסקים בשלהם. מדי פעם יהיו גם אינטראקציות בין הילדים. כך זה צריך להיות, ואין מה לצפות בגיל שנתיים שהמוקד יהיה חברות של הילדים. זה גם לא רצוי מבחינת [po]התרכזות בילד[/po] - נהלי את חייך בצורה מגוונת מבחינה חברתית, תוך התחשבות בצרכים שלה. ואז יבוא על סיפוקו
[u]הצורך שאני מזהה אצל בתי בת 2.3 לחברה בת גילה או לפחות לגיוון בחברה או לחברה כלשהי פרט להורים שלה + משפחה מדי פעם.[/u]

אגב, לא חייבת להתחבר רק עם אמהות לבני שנתיים. גם אמא לילד בן חמש באה בחשבון, כי הבן שלה יהיה מקור עצום של עניין לבתך. וגם אמא טרייה לתינוק רך. העיקר הוא ליצור אווירה של חברותא ורצוי רב גילאית.

[u]מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת"[/u]
מצד אחד זה נכון. מצד שני, כשהמפגש מתמסד הוא הופך להיות יותר ספונטני. בני בגיל של בתך, וחלק גדול מהילדים שהוא מכיר, הוא רואה רק פעם בשבוע ולפעמים אף פעם בשבועיים. עדיין הוא מזכיר אותם ומדבר עליהם בין לבין, מצפה לראות אותם כשאנחנו בדרך למפגש נוסף, ושמח לראותם. חלק מהם - זה מפני שהוא נפגש איתם מגיל ממש צעיר, של כמה חודשים. אחרים הוא הכיר רק לפני חודש או חודשיים, אבל הוא כבר הגיע לשלב שהוא מתעניין באינטראקציות וזוכר שמות וסיפורים, ולכן בפעם הבאה שנפגשים קצת יותר קל.
שוב, אם הציפיות שלך הם לחברות נפש מיידית בין הילדים והקמת חבורה סודית על העץ ;-) זה לא יקרה כל כך מהר. צריך להתבשל עם זה פעם אחר פעם של מפגש, שבוע אחרי שבוע. ושוב, מפגשי חינוך ביתי הם לא פחות בשביל חברה לאמא.

ממשיכה:
אני מרגישה שפשוט חסר לה אינטראקציות עם ילדים ושזו אחריות שלי לספק לה את הצורך הזה (ולכן גן לא ממש עונה על המצוקה כי זו אחריות [b]שלי[/b] לדעתי)
לא ידוע לי על מפגשים של חינוך ביתי באיזור שלנו, אבל גם אם אמצא או אזום כאלה, זה לא ממש עונה על הצורך: מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת" ולה חסר חברים של יום יום, כאלה לשחק איתם באיזור הבית שלה ושלהם (אני מקוה שאני מובנת).
אז מה אני רוצה מכם בעצם? לא בטוחה, אולי שתפריחו או תגמידו את החשש שלי ותאמרו שעד גיל שלוש אין צורך ממשי בחברת ילדים? או שלמרות זאת היתרונות שבחינוך ביתי עולים על החסרונות שבבדידות. אולי קצת הזדהות שזה קורה לכולם. אולי עצות מעשיות איך לפרוץ את הגדר לבני גילה. מה שתגיבו יתקבל בברכה!

אין סיכוי שאני אצליח לנסח יותר טוב מורד לב (בראש הדף) את מה שאני מרגישה... (ולכן אני גם סקרנית לדעת מה עלה בגורלן...) אבל אנסה להסביר את הקושי שלי:
בפשטות בדידות.
עם הבדידות שלי אני מסוגלת להתמודד כי אני חושדת שאני אחת כזו שתמיד תרגיש שאין לה מספיק חברים/חברי נפש/אחים לצרה ולשמחה וכו'. חוץ מזה שאני לומדת, כך שאני פוגשת בני גילי פה ושם.
אבל מטריד אותי מאוד הצורך שאני מזהה אצל בתי בת 2.3 לחברה בת גילה או לפחות לגיוון בחברה או לחברה כלשהי פרט להורים שלה + משפחה [b]מדי פעם[/b].
אני גרה ביישוב בו כל ילדי גילה בפעוטון, ואחרי הצהריים אין כל כך ילדים בגן שעשועים ואני פשוט לא יודעת איך להדחף למעגל של "ללכת לחברים" (וגם מן הסתם לילדים שמבלים 8 שעות ביום עם בני גילם אין עניין רב בלשחק איתם עוד אחה"צ).
אמשיך לכתוב אחר כך כי היא לוחצת שנצא...

חזרתי, אחרי הרבה תהפוכות ומחשבות והתלבטויות ורגשות אשמה (כמובן).
כמו שכתבתי דף על שילוב גן וחינוך ביתי (קצת אוסימורון, אבל זו כנראה הדרך לכתוב על זה באתר הזה), אנחנו מתחילים בקרוב גן.
אני לא אכתוב את כל הסיבות כי חלק מהן אישיות למדיום הזה, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו כאן בבדידות מזהרת, לא טבעית, יש לנו רק עוד שנה להיות כאן ואין שום סיכוי שנצליח לפתח שזמן הקרוב היכרות משמעותית עם המקומיים, כי ככה זה כאן. לקח לי זמן להבין שזה לא אנחנו, אלא שוני תרבותי מהותי. אם היו כאן שתי משפחות ישראליות עם ילדים בגיל המתאים הייתי פועלת אחרת, אבל אין כאן ולו משפחה אחת. (עם הישראלים אני והילד מתידדים במהירות הבזק).

אז אני משליכה את יהבי על המודל המקובל כאן של גן-מאגר ילדים לplaydate עם אופציה לידידות מופלאה.
ולמי שרוצה קצת פרטים: עשרה ילדים בקבוצה, שתי גננות, שלוש שעות, ארבע בקרים בשבוע. בארץ לא הייתי אפילו שוקלת, כאן, אחרי שנה, הדברים נראים לי אחרת.

אני בעד לתת לילדים להתנסות בלמידה איפה שיבחרו ומנסיוני הם כבר ידעו להגיד בעצמם מה הם רוצים והיכן .
אני גידלתי אותם בבית עד גיל שלוש ואז ...הם הלכו לגנון ובית הספר , כבר בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי זה ממש הספיק להם ואחר כך אחד מהם חזר לזמן קצר לתיכון ולמרות שלהוד הגאוניות היו ציונים מעולים אחרי חודשים ספורים בבית ספר ואחרי שנים של למידה בבית (ואולי בגלל..) נגמר הסיפור אחת ולתמיד והוכרעה הכף לטובת החינוך הביתי .
לא כי זה מושלם . אלא בגלל שלכל בני משפחתנו זה מתאים מכל הבחינות .
אבל , אצלנו כולם חזק מאוד בקטע של 'רדיקאלים חופשיים' וזה לא כך בכל משפחה .
ועדיין הייתי מאוד שמחה לגלות שבתי הספר מתקדמים לאנשהו או שאולי ניתן לשלב בין למידה בבית ללמידה במרכזי למידה חיצוניים . אבל רעיונות כאלו הם עדיין מוקדמים לכרגע .
כאשר יהיו הרבה יותר ילדים שילמדו בבית (ואין לי ספק בכך שיירבו כי כאשר אנחנו התחלנו עם זה בתחילת שנות התשעים עוד לא היו מושגים לכך והבעיה העיקרית של המפקחת ממשרד החינוך הייתה שאין לה בטפסים 'משבצת' בעבורנו...)
בכל מקרה ..כאשר יהיו הרבה יותר משפחות בלמידה ביתית ניתן יהיה לפתוח מרכזי למידה שאליהם אפשר יהיה להגיע לכמה שעות שבועיות על מנת לפגוש חברים ולהחליף חוויות ואולי אפילו ליצירה משותפת וכאלו....
כרגע זה עדיין המאבק בין הלימוד הדוגמטי הפטאלי לבין החינוך הביתי שגם בו יש איזושהי קיצוניות מסוימת או 'פאטליות'
אני אישית תמיד בעד מציאת דרך האמצע .
ובעד ללמוד לשלב אם אפשר .
לתת לילדים לבחור בעצמם , אם אתם מגדלים אותם ונותנים להם ומחנכים אותם לחשיבה עצמאית ולבחירה חופשית ...אפשר לחלוטין לסמוך עליהם שבוואדי יבחרו את הבחירות הנכונות שלהם !
בקטע החברתי אצלנו ראינו שזה נורא עניין של אופי . יש ילדים שמוצאים חברים תוך כדי שהם פוגשים איזה ילד בסופרמרקט בעוד ההורים עסוקים בקניות , או מתחילים לדבר עם כל מי שהם פוגשים תמיד ...!!!
ויש כאלו שיכולים להיות מוקפים במיליון אנשים ולעסוק בקריאת ספר או בהתעמקות מדיטטיבית באיזה מסך .
אבל זה נכון שבית ספר עלול להיות מקום מפגש חברתי ...אם כי ראיתי שיש עם זה המון בעיות מכיוון שבבתי ספר יש המון את הקטע של להיות 'מקובל' וכל השיט הזה שמסוגל להוציא את המיץ ולדכא אותך . במיוחד כי דרישות ה'מקובל' קשורות הרבה מאוד פעמים ל'להיות כמו כולם 'להתלבש כמו שאופנתי ' וכד'
וזה בדרך כלל ממש לא מתאים לילדים שגודלו בסביבת חשיבה עצמאית ואיפיונים יחידניים .
ועדין נראה לי עדיף לתת להם את החופש לגלות את הדברים בעצמם על מנת שההחלטות שלהם יהיו אישיות ולא כפויות .

אני לא מרגישה בודדה, אבל כיף לילדים ביחד, בקבוצה. אחרי 5 שנים בבית ילד ביקש ללכת לגן - והרשתי לו. והוא היה מרוצה. ועכשיו הוא רוצה לעלות ל כיתה א' - ואני מסקימה. אם לא ירצה אחרי הקרות עמוקה יותר, אז נאזוב. מה שה טוב לו, מה שה תורם לו. אותו דבר גם עם הילדה. (סליחה על התעויות - לא למדתי בארץ).

תודה, שגית. אני זקוקה לכל איחול.
{@

בלה,
בהצלחה במעבר ובמציאת חברים חדשים!
[u]יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב![/u]
@}

גיששתי, והבנתי ששתיכן בחוף המערבי. {@

איזה דף! נשמע שיש ביבשת הזאת עוד אימהות ישראליות בחינוך הביתי... חבל שאנחנו כל כך רחוקות!!
אנחנו בארצות הברית כבר שנתיים. שנתיים עם גן. ומשבוע הבא - בית!!
עכשיו, כשאנחנו ממש מרגישים כאן בבית, מוקפים חברים וחברה, אנחנו עוזבים לעיר אחרת. רחוק רחוק דרומה. האמת היא, שהבדידות היא אחד הדברים מהם אני הכי חוששת. היינו שם לפני שבוע, לחפש בית (מצאנו! גדול! עם חצר!), והגדולה שאלה פתאום: "יש לנו כאן חברים??" אוי, זה צבט בלב..... מיד חשבתי על הילדים שהטלטלו עם אבא חייל בין בסיסים שונים כל הילדות. הבנתי כמה קשה יהיה להם הניתוק הזה, המעבר, העזיבה. ושוב להסתגל, ולהכיר..... עצוב לי. קשה לי לעזוב שוב למקום חדש עם כל האמריקאים האלה, ובכלל לא ברור אם יש נפש ישראלית נוספת בעיר הזאת אליה אנחנו נודדים.......

כיף לילדים ביחד (יש בינהם פחות משנתיים), כיף לי איתם, אין לנו בעיה לנסוע למקומות קצת רחוקים, רק צריך למצוא חברים. כל כך מקווה שזה יסתדר.
היום בבוקר הזדרזנו להגיע לקייטנה, ואמרתי כמה כיף יהיה כשלא נצטרך להזדרז לשומקום בבקרים.... ושוב הגדולה אמרה שהיא רוצה גן. למה? שאלתי. כדי שיהיו לי חברים. אמרתי שאפשר למצוא חברים גם בדרכים אחרות, והיא ביקשה שאתן לה דוגמאות לחברים שלנו כאן שהם לא מהגן שלה..... אז נתתי כמה וכמה! יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב! (-:

[po]נילי לי[/po], מה שלומכם?
[po]אמא נמרה[/po], מה קורה?
איפה אתן בכלל? אנחנו עוברים למדינת ג'ורג'יה. {@

[po]אמא נמרה[/po] ,

אשמח אם תוכלי לשתף בחוויה שלך .

תודה [po]נילי לי[/po] ,

לא יודעת אם התכוונת לענות לי ישירות, אבל מה שסיפרת עוזר לי לחדד את המחשבות שלי לגבי האפשרות של גן בשנה הבאה.

הרבה זמן לא כתבתי - זה מה שקורה כאשר אני צריכה לעבד הדברים עם עצמי .

כולן הבטיחו לי בתחילת השנה שהגן זו ההזדמנות למצוא חברים עבורי ועבור בני .
בפועל : הבדידות נותרה כפי שהיתה .
התחברתי עם אם ישראלית , אשר בנה משחק עם בני בגן .
ניסיתי ליצור מפגשי אחה"צ אך אלו קרו לעיתים רחוקות .

מזה מס' שבועות שבני מבקש לא ללכת לגן .
אני אומרת : " תוכל לשחק עם החבר שלך בגן " .
הוא עונה : " אני רוצה לשחק איתו בבית .

הגן עצמו מדהים מבחינת הפעילויות והתכנים , גם הגננת לשביעות רצוני .
אך הבן שלי זקוק להמון אהבה והוא לא מקבל זאת שם .
השהיה בבית אחרי שעות הגן עמוסה במתחים , שלו ושלי .

אני מביאה תיכוניסטית שעושה חינוך ביתי חלקי לשחק עמו פעם בשבוע ( מבחינה תקציבית בעיתי להגדיל את המפגשים ).

השבוע נשארנו בבית .
היום אמרתי לו שלא נגיע לגן יותר .
כל היום הוא מתרפק עלי לחיבוקים ( לא קרה כבר המון זמן ).
בשעות הצהרים נכנסתי למשבר , אחרי הקניות עם שני ילדים , הפעוט כמעט נרדם והגדול העיר אותו .
אוףףףףף .
הרגשתי הנה זה קורה .
הנה זה בלתי אפשרי .
כעסתי ונתתי הרצאה .
הסברתי שבשהות עם אמא בבית יש חוקים .
חייבים לפעול על פי החוקים אחרת זה יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי .
הסברתי שכמו שאמא מקשיבה לו ( לפעמים ) , כך אני מצפה ממנו להקשיב לי .
אח"כ הוא בא לחיבוק .
התבוננתי בו .
אחרי תקופה ארוכה מאד שהרגשתי שהוא הלך לי לאיבוד , הבנתי שאני מקבלת את הבן שלי חזרה .
כועס לפעמים , מתוסכל .
בדיוק כמוני . ואנו נמצא דרך להתמודד יחדיו .

שרית, לא עונה כרגע כי אני במחשבות ובירורים עם עצמי.

שוב רוצה להודות לך ולכל שאר התגובות, זה נתן לי פרופורציות ונקודות למחשבה.

חגית
[u]ומתוודה שזה קשה לי להיות הדמות היחידה עבורה 24 שעות ביממה.[/u]
גם אם לא יציאה מהבית למסגרת, אפשר ללכת לוג ואז יש קצת אינטרקציה עם עוד ילדים ויש את ההקשבה למבוגר אחר, וכמובן קצת "בלי" אמא.
יומרני לומר אבל- לכל בעיה פתרון. רק לפרק את הענין לגורמים ולחבוש את הכובע הנכון כלומר: מאיזה נקודת מבט אני מסתכלת על "הבעיה" ואז להתמודד איתה.
האם דרך אלה עולים הקשיים שלך כילדה?
האם ההתיחסות נטו לאלה?
האם לאלה קשה? האם לך קשה?
פשוט לפרוט ולתת לכל שאלה תשובה.
אגב בתי בת-10, בני בן 7.5 ולפעמים כל היום בבית ואני "כופה" עליהם קצת לצאת.
קחו את הכלב לטיול, בואו נעשה סיבוב וכו....
חושבת שברגע שבחרתי דרך יש לי אחריות וחלקה בזה שרואה שיש מקום לשינוי מצב זה פשוט עשיה.
חגית ליגטימי לגמרי שיש לה חששות, תהיות והתלבטויות- יתרה מזו חושבת שאם לא היו היה זה קצת מוזר.
האמיני בעצמך, בתחושת הבטן שלך שאמא. ולכי על מה שהכי נכון לכן.
בהצלחה.

חגית, בהצלחה!

[u]החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.[/u]
|Y|
ובקשר לחששות מהשינוי - מאחלת לך שכולם יתבדו, שהמעבר יהיה חלק לגמרי ושבחינוך הביתי לא יהיו לכם אף פעם שום קשיים ושום חיכוכים, רק אושר ועושר :-)
ובאמת: החששות לגיטימיים, והקשיים לגיטימיים, ובכל זאת שווה (אני חושבת).

[u]החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.[/u]
|Y|

שוב תודה לכולן על התמיכה, זה עוזר לי מאוד מאוד |L|

אני מנסה לברר עם עצמי עם זה אחד מהחששות שלי מהתקופה הבאה עלינו לטובה בה נהיה בבית או שזה משהו יותר אמיתי.

רוצה להבהיר: לא רוצה לשנות את הילדה שלי. זה האופי שלה ואלה ההעדפות שלה שלא הייתי מתרגשת מהן אילולא חששתי שזה יגרום לקושי. החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.

הי חגית,
צ'מעי - הילדה שלך נורמלית :-)
כמה דברים שמדאיגים אותך ואני רואה אצל הילדים שלי:
[list]
[*] לשחק עם עוד ילד-שניים עובד. עם חבורה - פחות.
[*] להתענין באחרים? רק כשרעבים לזה. נשמע ממך שאם אלה בגן, אחה"ץ האי שבעה מחברים, ומסרבת לכל אינטראקציה נוספת. יש כל מיני ילדים - יש לנו שכנה שכל יום אחרי הגן (אם אל קבעה עם חברים) ישר רצה אלינו. אבל בהחלט יש ילדים שלראות כל יום קבוצה זה מעבר למה שהם זקוקים לו.
[*] ראיתי אצל כמה ילדים בסביבות גיל חמש קפיצת התפתחות שכוללת הפתחות לחברה. אצל הילדים שלי זה קרה קצת לפני גיל חמש - פתאום ענינו אותם ילדים, ואפילו לפעמים חבורות. מרגע שזה ענין אותם, התחילו ללחוץ עלינו להתקשר כל יום לשכנים, ולהפגש עם מישהו. בהתאם הם נקשרים יותר לילדים ומשחררים אותי במפגשים של חינוך ביתי.
[/list]

בהצלחה בשנה הבאה :-)

הי חגית,
אמנם אני חדשה פה בחינוך ביתי (הוצאתי את בתי מהגן לפני 4.5 חודשים), אבל דבר אחד אני יכולה להמליץ בחום: להסתמך על האינטואיציה האימהית.
מי שמכיר את אלה הכי טוב זו את, ורק את יודעת מה מעיק עליה ומה משמח אותה.

האינטואיציה שלי אומרת שיכול להיות גם שהיא אוהבת לפעמים את הלבד שלה כי זה מה שהיא צריכה באותו רגע. לא יותר מזה. וברגע שתרגישי טוב עם זה, היא גם תרגיש נינוחה, ובהמשך, כשתרגיש שחסרה לה החברה, היא תחפש את זה - רק להיות קשובה (ואת נשמעת לי מאוד כזו :-))
אני גם מבינה את הקושי להיות עם ילד 24 שעות כשצריך לשעשע אותו... אז אני, למשל, עומדת על כך שבחלק מהזמן אנחנו משתעשעות ובאחר אנחנו "מתפצלות". כך היא תלמד להעסיק את עצמה, וכך יש לי גם את הזמן שלי...

מקווה שעזרתי :-)
דגנית

[u]אולי היא כמוני, צריכה לבד ושקט ולא מתחברת לרעש והרבה אנשים.[/u]

הי חגית
לי זה נשמע משפט המפתח.
משום מה, יש לנו תדמית של ילדים כיצורים סופר חברתיים.
ובעצם, הם ממש כמונו.
חלקם חברותיים מאוד, חלקם חברותיים מעט, וחלקם מעט מאוד.
גם הבכורה שלי, מאוד דומה לשלך, בתחום הזה.
אז לאורך כל השנים, היא תמיד מצאה חברה אחת או שתיים ולפעמים גם הייתה תקופות שלמות לבד.