על ידי אופי_ירוקה* » 17 אוגוסט 2005, 16:34
סיפור הלידה השניה שלי - דבש רב ומעט עוקץ משמשים בו בערבוביה:
ובכן נתחיל לפני הצירים - חיפשנו בית חולים שבו נוכל ללדת לידה טבעית, בלי התערבויות כמעט ועם כבוד לרצונות המשונים שלנו (לדוגמא חשבתי שיהיה רעיון טוב חהכניס ברגע הלידה את האחות הגדולה לראות את הלידה עצמה למשל- אם נלך על הרעיון המופרע ביותר), לאחר לבטים רבים החלטנו ללכת ללניאדו לחדר לידה טבעית, ומכיוון שמיה (האחות הגדולה כאמור) נולדה במשקל של כמעט ארבעה קילוגרמים ביקשנו שיוגיעו לנו מראש האם נוכל ללדת לידה טבעית גם במשקל של ארבעה קילוגרמים ומעלה. ההסכמה לא איחרה לבוא. אבל לא בכתב.
אה כן - קודם לכן עיכבו אותי לבדיקות למשך שש שעות בבית חולים מאיר בכפר סבא (שם ילדנו את מיה) כדי לומר לי את אותו הכן, מה שגרם לי להגיד להם לא על חוסר ההתחשבות באישה הרה בחודש תשיעי שצריכה לשבת על כסאות הברזל בחוץ במשך שעות ולא מוכנים לשחרר אותה בלי כל הבדיקות, וכמובן בלי לנסות לזרז לי את הלידה על הדרך, כי היה נראה להם שזה מספיק לי - שיא החוצפה!
הזהרו מבדיקות לפני לידה בבית חולים מאיר - אני לא הייתי הראשונה ולא האחרונה, ולמזלי ולרוע מזלה של חברתי דלעי"ל לה ביצעו פריעת קרומים בבדיקה שגרתית בלי להודיע לה על כך מראש - מה שגרם לי לוודא מראש שהרופאה לא תשקול בכלל מעשה נפשע שכזה ללא ידיעתי.
בכל אופן הייתי כבר כתפוח בשל העומד להתפקע לגמרי, וסימני המתיחה שלא היו לי בהריון הזה החליטו לא לפסוח עלי בכל זאת והשתלטו לי על הבטן באדמומיות נוראית וכואבת של חוסר יכולת לסבול עוד את הלחץ הפנימי.
בשבוע הארבעים ואחת - אול ליתר דיוק בתאריך המשוער + שישה ימים אמרתי לבעלי די וחסל. אנא בצע זירוז אם תוכל. והוא השכיבני על מזרן ולחץ את לחיצותיו השיאצואיסטיות תוך שאני שוקעת בשינה עמוקה ובלתי נמנעת.
אחרי חצי שעה התעוררתי בתחושת פיפי דחופה, אך לא משנה כמה הצמדתי את הרגליים - הפיפי המשיך לדלוף, ומכיוון שהשלפוחית לחצה לי לא הייתי לגמרי מוכנה לקבל את העובדה שאילו מי שפיר. אחרי כמה דקות שהטפטופ המשיך וריחו כריח זרע קיבלתי עלי את הידיעה שאני בדרך הנכונה לצירי לידה. כל זאת התרחש אחרי הצהריים המוקדמות.
לקראת ערב שכבתי לישון על מנת לאגור כוחות והתעוררתי באחת בבוקר בצירים שכבר לא איפשרו לי לישון.
הערתי את בעלי שיחיה והכנו לנו ארוחת ערב-בוקר (יש מילה לזה באנגלית?) ואכלנו תוך עיסוי ונשימות.
קיוויתי שהצירים יתייצבו בסביבות שבע בבוקר, שאז תקום מיה וניסע לשים אותה בראשון (אנחנו תל אביבים) אצל סבא וסבתא שלה, זאת לאחר שניסינו להשיג את אחותי יום קודם מכיוון שהיא התנדבה למשימה אבל התברר לנו שהיא בכלל בסיני. בכל מקרה הצירים כבר התחילו להכאיב מאוד ולהסתדר בסביבות חמש בבוקר, וקראנו לסבא וסבתא ברבע לשש יצאנו לדרך כשאני כבר בצירים קשים. מצד אחד רציתי למשוך כמה שיותר בבית ומצד שני פחדתי פחד מוות שישכיבו אותי על הגב לחצי שעה מוניטור. לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה, מכיוון שזה היה לוקח ממני את כל השליטה בתהליך.
כאן אולי כדאי שאסביר על התהליך כי זה היה מדהים. לא דבר של מה בכך בכלל - ובכן לקחתי נשימה עמוקה לתחתית הבטן ונשפתי לאיטי. באותה שנייה שהתחלתי לנשוף הרגשתי איך הציר מתהווה לו והתחלתי לנוע בשמיניות, בנענועי אגן, בקדימה אחורה ולכל הכיוונים, כריעות וכו' עד חלוף הציר, אז עשיתי מתיחות של כל המקומות הכואבים עדיין ע"י כריעה, הבלטת ישבן והנחת רגל רגל על כיסא עם כריעה חלקית. כעט הייתי שוב מאוזנת, עייפה יותר ויותר אבל מאוזנת ולא כואבת. וכעט נשאר לי רק לקחת שוב נשימה עמוקה ולהרגיש את הציר מתהווה לו וחוזר חלילה. הריקוד עם הגוף היה לא יאמן בכלל זרימה שלא חוויתי מעולם, היענות טוטאלית שלו אלי ושלי אליו,( ובעצם שנינו אחד...)
תוך כדי התהליך איציק בעלי שיחיה לוחץ את לחיצותיו המועילות, נקודות מיוחדות לצירים כואבים במיוחד, נקודות מיוחדות לפתיחת השערים בגוף וכאילו לעומסים נפשיים, ואני מוקפת בכל מה שאני צריכה וזה - אני והוא. עכשיו תארו לעצמכם אותי בכל זה נשכבת על הגב לחצי שעה?! מפריעה לזרימת הדם לרחם, מפריעה לנשימה להתמלא, ולצירים להיווצר, הלא זה בדיוק מה שיגרום למוניטור להוציא תוצאות שיגרמו לי לשכב עוד חצי שעה.
אם כך נסענו. בכביש החוף עצרתי את הרכב בשוליים בלי יכולת וטו מצד בעלי המודאג, שהיה בטוח שאדרס כל רגע, פרצתי מן הדלת והתחלתי ללכת תוך נענועי אגן נמרצים הלוך ושוב על השוליים, נושמת, נושפת, נמתחת, יוצרת, נפתחת ומפיגה את כאבי הנסיעה שנצברו עד כה.
הגענו לבית החולים והלכתי הלוך ושוב במסדרונות עד שהגיעה הפקידה. אנשים טובים הציעו לי מים," הכל בסדר?" "כן תודה, יולדים אתה יודע..." הפרידו אותנו כי לחדר הראשון לא נכנסים בעלים ואיציק ישב כמו אריה בכלוב, בחוץ וחיכה לאות שהוא יכול להכנס. זה היה לא טוב, הוא הרי שימש לי כפה בלידה של מיה, ואני כבר מתקדמת יותר מאשר הייתי אז. אז הגעתי בפתיחה של שלוש וכאן חמש, אני לא יכולה ממש לפקס את מחשבותי כמו שצריך. אבל הייתי די בסדר, כאילו זאת הלידה השביעית שלי (כמו זו שהייתה לידי...). ביקשתי לעשות את המוניטור בעמידה וכאן רבותי התגלה בית חולים לניאדו לתפארתו - אישרו לי מוניטור בעמידה למרות שהוא יצא מאוד עלוב ולא הכריחו אותי לשכב!!!
ביקשתי חדר לידה טבעית והגיע סגן מנהל המחלקה. הוא ביצע הערכת משקל ידנית וקבע - ארבע מאתיים, אין חדר לידה טבעית ואין נעליים! עלוב נפש שכזה! פחדן עלוב! שקרן בזוי! הרי זה מה שסיכמנו לא? תינוקת גדולה ולידה טבעית. מה זה החפלפ הזה? איפה האמינות? איפה האמון בגוף האשה וכו, וכו, ובלה בלה בלה?! הרי ילדתי בלי בעיות ובלי תפרים תינוקת ששקלה ארבעה קילוגרמים ואני אוכל גם לזאת ובלי בעיות. אני מטר שמונים גובה ידידי, עם אגן הים התיכון בלי עין הרע, ואתה תכניס לחדר הלידה הטבעית שלך נשים קטנות וצרות עם תינוקות ששוקלים שלושה וחצי קילוגרמים והן תתאמצנה להוציא אותם כשאני כמו שאני תודה לאל מצליחה יפה להתמודד עם גדולים מהם בהצלחה רבה?!! טיעוני נפלו על אוזניים ערלות. הוא לא היה מוכן אפילו להישיר לי מבט לעיניים, הפנה לי עורף והלך תוך שאני מתאמצת לדבר בכלל (בל נשכח שבשל זה כבר הייתי בפתיחה של 6 בלי בעלי שיעזור לי), בהפגנתיות של חשיבות עצמית של אני ואין בלתי בעיניים מזוגגות מצועפות שומרות - "דברי, דברי, אני לא חייב לשמוע אותך בכלל כי מי את לעומתי - אדון סגן המנהל" פידחת! אבל לגמרי! ואני רק מקווה שלא היו כאן שיקולים של דת בנוסף לכל הצרות, כי אני בגובהי נראיתי ערומה עם חלוק בית החולים הקטן, ורצו שאלבש שניים ואמות מחום, מה שגם לא היה עוזר כי באורך הם כיסו לי בקושי את הברכיים, אבל למי אכפת?!
ובכן כאמור לא היה עם מי לדבר והתבקשתי להמתין עד שיתפנה לי חדר לידה וביקשתי כדור לידה בינתיים. הוא הובא ללובי של חדרי היולדות ואז הכנסתי את איציק שכבר ישב על גחלים.
התנועעתי על הכדור, ותפסתי בדלפקים ודי השתוללתי חופשי כמו שהייתי צריכה בלי חשבון ושמעתי את הוד מעלתו (לכי תדעי אם זה היה הוא באמת מתוך כל המערבולת שהתחילה מתהווה סביבי) מצווה שיכניסו אותי כבר לחדר.
בסוף נכנסתי לחדר ורצו מוניטור. בשלב זה כבר לא יכולתי לעמוד כמעט ואת המוניטור התאמצה המיילדת (שוב כל הכבוד - הצוות - לא כולל הסגן האלוהי - היה ממש נהדר ומתחשב ומדהים) להדביק לי לבטן תוך שהיא נאלצת לרקוד ביחד איתי.
כל הסיפור היה מאוד מעייף ואינטנסיבי - ממש כמו בלידה הראשונה כמעט, רק הרבה יותר קצר בזמן וניסיתי קצת לנוח בין הצירים, אבל זה לא היה ממש אפשרי כי החיבור פה היה כאמור מדוייק - נשימה וציר, לכן ביליתי את רוב הזמן בעמידה וכריעה. התחיל לטפטף לי דם בטיפות גדולות. (ואם מישהי יודעת ממה זה נובע שתגיד) פתאום כמו בתסריט כתוב מראש (גם בלידה של מיה) - אי סדירות של הדופק העוברי וביקשו לפתוח וריד "למקרה חירום". סירבתי בתוקף. שום פתיחת וריד - אני באתי ללידה טבעית וכך יהיה. אף אחד לא יפתח פה ורידים. נמרה. וצירי הלחץ התחילו. בדיקה ואגינלית גילתה שאני בפתיחה של תשע או שמונה ויש זמן, אבל הם התחזקו והתחזקו עד שלא יכולתי עוד שלא ללחוץ, לפחות קצת. בדיקה נוספת של רופאה גילתה לי שאני בפתיחה של תשע ושאמתין. אמרתי שאני לא יכולה עוד להתאפק ואני לוחצת, בכריעה על הרצפה, מעל בד סופגן כזה שהניחו בשביל הדם. הרופאה והמיילדת רוצות לצאת ואני מרגישה אותה בתעלת הלידה וצועקת להן "היא באה, היא יוצאת, היא כאן_".ומדי פעם שולחת יד פנימה למשש אותה מתקדמת ולבדוק אם היא כבר מכותרת. הן מביטות זו בזו ומבטלות את דברי ובעלי אומר להן - היא יוצאת! בטוח לגמרי במה שאשתו אומרת, מכיר אותי. הן מביטות שוב, אני לוחצת שוב ומרגישה אותה ממש בתעלה, לוחצת ולחוצה, אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא ככה לחוצה ואני חייבת להוציא אותה מהר ככל האפשר (בדיעבד שילמתי מחיר כבד של כאבי עצם זנב ושרירי רצפת אגן עייפים בעקבות ההחלטה הזאת שנבעה מרצון - להוכיח להם שאני יודעת טוב יותר ושאני יכולה, בנוסף לתחושת הלחץ של התינוקת בתעלה). זינקתי על המיטה לעמידת שש (נמרה אמרתי?) ולחצתי עוד לחיצה שמיקמה את הראש בכיתור מול עיניהן המשתוממות של המיילדת והרופאה שעמדו המומות תחילה ואז ביקשה המיילדת שאתהפך על הגב. סירבתי גם לזאת ולחצתי את הראש החוצה. עמדתי ללחוץ את הלחיצה האחרונה והמיילדת ביקשה רק רגע. לא ממש רציתי להיענות לה ואני לא זוכרת אם נעניתי בסוף, או רק חלקית (בדיעבד שטות כי מה - היא כבר הייתה בחוץ, אבל הרגשתי כמו חייה כמו שרואים בסרטי הטבע שרוצה בלי דעת כבר להוציא הכל החוצה. לא ראיתי אבל בעלי סיפר לי שבשלב זה היא התירה את חבל הטבור שהיה כרוך כמה פעמים על הצוואר, ואז לחצתי אותה החוצה סופית. כחלחלה, יפהפיה אמיתית ומתלוננת - לא בכי אלא תלונות בזו אחר זו, _סוגי בכי שונים בעייניים של - "מי מפריע לי לישון". לא שכחתי לבקש- להורות לא לחתוך לי את חבל הטבור ולקבל זאת בלי התלבטויות בכלל. הרופאה והמיילדת הביטו בי בתמהון גובל בסוג של הערצה אני חושבת. כל המחלקה הביטה בי מתוך היכרות כשיצאתי אחרי שעה וחצי להתקלח בעצמי, עם ליווי וסחרחורת קלה, אבל בהליכה גאה. הרופא הזה עבר כמה פעמים ליד החדר ולא העיז להביט פנימה אפילו (עדות מבעלי), עלוב נפש שכמותו - חסך לי את ההוצאה הכספית שלא הייתה משתלמת בסופו של דבר (כל עכבה לטובה) כי בשעה תשע ועשרה ילדתי בשעה טובה את אורין במשקל המופלג של 3.560 ק"ג. 640 גר' פחות מהמוערך, אבל מי סופר...
[b]סיפור הלידה השניה שלי - דבש רב ומעט עוקץ משמשים בו בערבוביה:[/b]
[hr]
ובכן נתחיל לפני הצירים - חיפשנו בית חולים שבו נוכל ללדת לידה טבעית, בלי התערבויות כמעט ועם כבוד לרצונות המשונים שלנו (לדוגמא חשבתי שיהיה רעיון טוב חהכניס ברגע הלידה את האחות הגדולה לראות את הלידה עצמה למשל- אם נלך על הרעיון המופרע ביותר), לאחר לבטים רבים החלטנו ללכת ללניאדו לחדר לידה טבעית, ומכיוון שמיה (האחות הגדולה כאמור) נולדה במשקל של כמעט ארבעה קילוגרמים ביקשנו שיוגיעו לנו מראש האם נוכל ללדת לידה טבעית גם במשקל של ארבעה קילוגרמים ומעלה. ההסכמה לא איחרה לבוא. אבל לא בכתב.
אה כן - קודם לכן עיכבו אותי לבדיקות למשך שש שעות בבית חולים מאיר בכפר סבא (שם ילדנו את מיה) כדי לומר לי את אותו הכן, מה שגרם לי להגיד להם לא על חוסר ההתחשבות באישה הרה בחודש תשיעי שצריכה לשבת על כסאות הברזל בחוץ במשך שעות ולא מוכנים לשחרר אותה בלי כל הבדיקות, וכמובן בלי לנסות לזרז לי את הלידה על הדרך, כי היה נראה להם שזה מספיק לי - שיא החוצפה!
הזהרו מבדיקות לפני לידה בבית חולים מאיר - אני לא הייתי הראשונה ולא האחרונה, ולמזלי ולרוע מזלה של חברתי דלעי"ל לה ביצעו פריעת קרומים בבדיקה שגרתית בלי להודיע לה על כך מראש - מה שגרם לי לוודא מראש שהרופאה לא תשקול בכלל מעשה נפשע שכזה ללא ידיעתי.
בכל אופן הייתי כבר כתפוח בשל העומד להתפקע לגמרי, וסימני המתיחה שלא היו לי בהריון הזה החליטו לא לפסוח עלי בכל זאת והשתלטו לי על הבטן באדמומיות נוראית וכואבת של חוסר יכולת לסבול עוד את הלחץ הפנימי.
בשבוע הארבעים ואחת - אול ליתר דיוק בתאריך המשוער + שישה ימים אמרתי לבעלי די וחסל. אנא בצע זירוז אם תוכל. והוא השכיבני על מזרן ולחץ את לחיצותיו השיאצואיסטיות תוך שאני שוקעת בשינה עמוקה ובלתי נמנעת.
אחרי חצי שעה התעוררתי בתחושת פיפי דחופה, אך לא משנה כמה הצמדתי את הרגליים - הפיפי המשיך לדלוף, ומכיוון שהשלפוחית לחצה לי לא הייתי לגמרי מוכנה לקבל את העובדה שאילו מי שפיר. אחרי כמה דקות שהטפטופ המשיך וריחו כריח זרע קיבלתי עלי את הידיעה שאני בדרך הנכונה לצירי לידה. כל זאת התרחש אחרי הצהריים המוקדמות.
לקראת ערב שכבתי לישון על מנת לאגור כוחות והתעוררתי באחת בבוקר בצירים שכבר לא איפשרו לי לישון.
הערתי את בעלי שיחיה והכנו לנו ארוחת ערב-בוקר (יש מילה לזה באנגלית?) ואכלנו תוך עיסוי ונשימות.
קיוויתי שהצירים יתייצבו בסביבות שבע בבוקר, שאז תקום מיה וניסע לשים אותה בראשון (אנחנו תל אביבים) אצל סבא וסבתא שלה, זאת לאחר שניסינו להשיג את אחותי יום קודם מכיוון שהיא התנדבה למשימה אבל התברר לנו שהיא בכלל בסיני. בכל מקרה הצירים כבר התחילו להכאיב מאוד ולהסתדר בסביבות חמש בבוקר, וקראנו לסבא וסבתא ברבע לשש יצאנו לדרך כשאני כבר בצירים קשים. מצד אחד רציתי למשוך כמה שיותר בבית ומצד שני פחדתי פחד מוות שישכיבו אותי על הגב לחצי שעה מוניטור. לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה, מכיוון שזה היה לוקח ממני את כל השליטה בתהליך.
כאן אולי כדאי שאסביר על התהליך כי זה היה מדהים. לא דבר של מה בכך בכלל - ובכן לקחתי נשימה עמוקה לתחתית הבטן ונשפתי לאיטי. באותה שנייה שהתחלתי לנשוף הרגשתי איך הציר מתהווה לו והתחלתי לנוע בשמיניות, בנענועי אגן, בקדימה אחורה ולכל הכיוונים, כריעות וכו' עד חלוף הציר, אז עשיתי מתיחות של כל המקומות הכואבים עדיין ע"י כריעה, הבלטת ישבן והנחת רגל רגל על כיסא עם כריעה חלקית. כעט הייתי שוב מאוזנת, עייפה יותר ויותר אבל מאוזנת ולא כואבת. וכעט נשאר לי רק לקחת שוב נשימה עמוקה ולהרגיש את הציר מתהווה לו וחוזר חלילה. הריקוד עם הגוף היה לא יאמן בכלל זרימה שלא חוויתי מעולם, היענות טוטאלית שלו אלי ושלי אליו,( ובעצם שנינו אחד...)
תוך כדי התהליך איציק בעלי שיחיה לוחץ את לחיצותיו המועילות, נקודות מיוחדות לצירים כואבים במיוחד, נקודות מיוחדות לפתיחת השערים בגוף וכאילו לעומסים נפשיים, ואני מוקפת בכל מה שאני צריכה וזה - אני והוא. עכשיו תארו לעצמכם אותי בכל זה נשכבת על הגב לחצי שעה?! מפריעה לזרימת הדם לרחם, מפריעה לנשימה להתמלא, ולצירים להיווצר, הלא זה בדיוק מה שיגרום למוניטור להוציא תוצאות שיגרמו לי לשכב עוד חצי שעה.
אם כך נסענו. בכביש החוף עצרתי את הרכב בשוליים בלי יכולת וטו מצד בעלי המודאג, שהיה בטוח שאדרס כל רגע, פרצתי מן הדלת והתחלתי ללכת תוך נענועי אגן נמרצים הלוך ושוב על השוליים, נושמת, נושפת, נמתחת, יוצרת, נפתחת ומפיגה את כאבי הנסיעה שנצברו עד כה.
הגענו לבית החולים והלכתי הלוך ושוב במסדרונות עד שהגיעה הפקידה. אנשים טובים הציעו לי מים," הכל בסדר?" "כן תודה, יולדים אתה יודע..." הפרידו אותנו כי לחדר הראשון לא נכנסים בעלים ואיציק ישב כמו אריה בכלוב, בחוץ וחיכה לאות שהוא יכול להכנס. זה היה לא טוב, הוא הרי שימש לי כפה בלידה של מיה, ואני כבר מתקדמת יותר מאשר הייתי אז. אז הגעתי בפתיחה של שלוש וכאן חמש, אני לא יכולה ממש לפקס את מחשבותי כמו שצריך. אבל הייתי די בסדר, כאילו זאת הלידה השביעית שלי (כמו זו שהייתה לידי...). ביקשתי לעשות את המוניטור בעמידה וכאן רבותי התגלה בית חולים לניאדו לתפארתו - אישרו לי מוניטור בעמידה למרות שהוא יצא מאוד עלוב ולא הכריחו אותי לשכב!!!
ביקשתי חדר לידה טבעית והגיע סגן מנהל המחלקה. הוא ביצע הערכת משקל ידנית וקבע - ארבע מאתיים, אין חדר לידה טבעית ואין נעליים! עלוב נפש שכזה! פחדן עלוב! שקרן בזוי! הרי זה מה שסיכמנו לא? תינוקת גדולה ולידה טבעית. מה זה החפלפ הזה? איפה האמינות? איפה האמון בגוף האשה וכו, וכו, ובלה בלה בלה?! הרי ילדתי בלי בעיות ובלי תפרים תינוקת ששקלה ארבעה קילוגרמים ואני אוכל גם לזאת ובלי בעיות. אני מטר שמונים גובה ידידי, עם אגן הים התיכון בלי עין הרע, ואתה תכניס לחדר הלידה הטבעית שלך נשים קטנות וצרות עם תינוקות ששוקלים שלושה וחצי קילוגרמים והן תתאמצנה להוציא אותם כשאני כמו שאני תודה לאל מצליחה יפה להתמודד עם גדולים מהם בהצלחה רבה?!! טיעוני נפלו על אוזניים ערלות. הוא לא היה מוכן אפילו להישיר לי מבט לעיניים, הפנה לי עורף והלך תוך שאני מתאמצת לדבר בכלל (בל נשכח שבשל זה כבר הייתי בפתיחה של 6 בלי בעלי שיעזור לי), בהפגנתיות של חשיבות עצמית של אני ואין בלתי בעיניים מזוגגות מצועפות שומרות - "דברי, דברי, אני לא חייב לשמוע אותך בכלל כי מי את לעומתי - אדון סגן המנהל" פידחת! אבל לגמרי! ואני רק מקווה שלא היו כאן שיקולים של דת בנוסף לכל הצרות, כי אני בגובהי נראיתי ערומה עם חלוק בית החולים הקטן, ורצו שאלבש שניים ואמות מחום, מה שגם לא היה עוזר כי באורך הם כיסו לי בקושי את הברכיים, אבל למי אכפת?!
ובכן כאמור לא היה עם מי לדבר והתבקשתי להמתין עד שיתפנה לי חדר לידה וביקשתי כדור לידה בינתיים. הוא הובא ללובי של חדרי היולדות ואז הכנסתי את איציק שכבר ישב על גחלים.
התנועעתי על הכדור, ותפסתי בדלפקים ודי השתוללתי חופשי כמו שהייתי צריכה בלי חשבון ושמעתי את הוד מעלתו (לכי תדעי אם זה היה הוא באמת מתוך כל המערבולת שהתחילה מתהווה סביבי) מצווה שיכניסו אותי כבר לחדר.
בסוף נכנסתי לחדר ורצו מוניטור. בשלב זה כבר לא יכולתי לעמוד כמעט ואת המוניטור התאמצה המיילדת (שוב כל הכבוד - הצוות - לא כולל הסגן האלוהי - היה ממש נהדר ומתחשב ומדהים) להדביק לי לבטן תוך שהיא נאלצת לרקוד ביחד איתי.
כל הסיפור היה מאוד מעייף ואינטנסיבי - ממש כמו בלידה הראשונה כמעט, רק הרבה יותר קצר בזמן וניסיתי קצת לנוח בין הצירים, אבל זה לא היה ממש אפשרי כי החיבור פה היה כאמור מדוייק - נשימה וציר, לכן ביליתי את רוב הזמן בעמידה וכריעה. התחיל לטפטף לי דם בטיפות גדולות. (ואם מישהי יודעת ממה זה נובע שתגיד) פתאום כמו בתסריט כתוב מראש (גם בלידה של מיה) - אי סדירות של הדופק העוברי וביקשו לפתוח וריד "למקרה חירום". סירבתי בתוקף. שום פתיחת וריד - אני באתי ללידה טבעית וכך יהיה. אף אחד לא יפתח פה ורידים. נמרה. וצירי הלחץ התחילו. בדיקה ואגינלית גילתה שאני בפתיחה של תשע או שמונה ויש זמן, אבל הם התחזקו והתחזקו עד שלא יכולתי עוד שלא ללחוץ, לפחות קצת. בדיקה נוספת של רופאה גילתה לי שאני בפתיחה של תשע ושאמתין. אמרתי שאני לא יכולה עוד להתאפק ואני לוחצת, בכריעה על הרצפה, מעל בד סופגן כזה שהניחו בשביל הדם. הרופאה והמיילדת רוצות לצאת ואני מרגישה אותה בתעלת הלידה וצועקת להן "היא באה, היא יוצאת, [u]היא כאן_".ומדי פעם שולחת יד פנימה למשש אותה מתקדמת ולבדוק אם היא כבר מכותרת. הן מביטות זו בזו ומבטלות את דברי ובעלי אומר להן - היא יוצאת! בטוח לגמרי במה שאשתו אומרת, מכיר אותי. הן מביטות שוב, אני לוחצת שוב ומרגישה אותה ממש בתעלה, לוחצת ולחוצה, אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא ככה לחוצה ואני חייבת להוציא אותה מהר ככל האפשר (בדיעבד שילמתי מחיר כבד של כאבי עצם זנב ושרירי רצפת אגן עייפים בעקבות ההחלטה הזאת שנבעה מרצון - להוכיח להם שאני יודעת טוב יותר ושאני יכולה, בנוסף לתחושת הלחץ של התינוקת בתעלה). זינקתי על המיטה לעמידת שש (נמרה אמרתי?) ולחצתי עוד לחיצה שמיקמה את הראש בכיתור מול עיניהן המשתוממות של המיילדת והרופאה שעמדו המומות תחילה ואז ביקשה המיילדת שאתהפך על הגב. סירבתי גם לזאת ולחצתי את הראש החוצה. עמדתי ללחוץ את הלחיצה האחרונה והמיילדת ביקשה רק רגע. לא ממש רציתי להיענות לה ואני לא זוכרת אם נעניתי בסוף, או רק חלקית (בדיעבד שטות כי מה - היא כבר הייתה בחוץ, אבל הרגשתי כמו חייה כמו שרואים בסרטי הטבע שרוצה בלי דעת כבר להוציא הכל החוצה. לא ראיתי אבל בעלי סיפר לי שבשלב זה היא התירה את חבל הטבור שהיה כרוך כמה פעמים על הצוואר, ואז לחצתי אותה החוצה סופית. כחלחלה, יפהפיה אמיתית ומתלוננת - לא בכי אלא תלונות בזו אחר זו, _סוגי בכי שונים בעייניים של - "מי מפריע לי לישון"[/u]. לא שכחתי לבקש- להורות לא לחתוך לי את חבל הטבור ולקבל זאת בלי התלבטויות בכלל. הרופאה והמיילדת הביטו בי בתמהון גובל בסוג של הערצה אני חושבת. כל המחלקה הביטה בי מתוך היכרות כשיצאתי אחרי שעה וחצי להתקלח בעצמי, עם ליווי וסחרחורת קלה, אבל בהליכה גאה. הרופא הזה עבר כמה פעמים ליד החדר ולא העיז להביט פנימה אפילו (עדות מבעלי), עלוב נפש שכמותו - חסך לי את ההוצאה הכספית שלא הייתה משתלמת בסופו של דבר (כל עכבה לטובה) כי בשעה תשע ועשרה ילדתי בשעה טובה את אורין במשקל המופלג של 3.560 ק"ג. 640 גר' פחות מהמוערך, אבל מי סופר...