אמא נפלאה
מברכת אותך על כתיבתך היפה שתמשיכי לתת לנו השראה

תודה לך שכנה של זורבה,
הקטע שכתבת יפיפה בעיניי.
את רואה בי יופי שיש בך, את מראה לי יופי.
אני מודה לך מאוד, המילים שלך מאירות.
שבת נפלאה @}

אמא יקרה את השראה גדולה.
אני אוהבת את המכונית שאת נוסעת בה, מכונית המצוות שחושפת את שבילי הנועם.
בחרת להתעסק בדברים חיוביים על בסיס יומיומי וזאת ההשראה עבורי.
במכונית שלי אני מרבה לפגוש את היופי אבל גם נעצרת על נאחס, שמה קומקום, רוקדת סביב האוולת........ לפעמים.
אהבתי את העצירות החיוביות שלך ואת ההתקרבות לבורא.
שבת נפלאה

הי רונה, תודה לך, שמחה לשמוע על ההרגשה שלך!
האתר הזה באמת נותן במה מזמינה לכתיבה, ומעודד ביטוי עצמי ושיתוף, ומאפשר דיאלוג (בנוסף להרבה מצוות אחרות ). האתר - כלומר האנשים שיצרו אותו, מתחזקים אותו ומשתתפים בו.
שיהיה בהצלחה @} @}

תודה רבה לכם, אנשים אמיצים, על שאתם\ן מעיזים ומעיזות לכתוב כאן ככל העולה על רוחיחם.ן. זה מדהים. אתם.ן כותבים דברים נפלאים, עמוקים.
אני כל חיי כתבתי הרבה, השנה לראשונה, התחלתי לתת לאנשים לקרוא מה שאני כותבת. התגובות הן חד משמעיות- תפרסמי ספר, תפרסמי טור בעיתון!
תחילה היה לי קשה עם זה, היה לי קשה לקבל את הדברים שאני כותבת כיצירה, עם הזמן, עם הכתיבה, ועם תגובות שלא בוששו לבוא התחלתי לחשוב על זה לעומק, ברצינות, חשבתי "למה לא?!" אם זה מדבר לאנשים, עוזר לאנשים וגורם להם לחשוב יותר על עצמם, למה לא?!
הקריאה פה גרמה לי לחשוב על זה עוד, ואני עומדת על סף החלטה, אני אעשה את זה. אני אפרסם דברים שאני כותבת. תודה על מנת האומץ שקיבלתי מכם.
רונה.

היי סאן שיין, תודה @} @}

אני מתרגשת ממך

התארחנו בליל הסדר בבית יפה, מטופח ומרווח. בעלת הבית, אשה בת 57, כבר שנים מרותקת לכיסא. חלק קטן מהאוכל הכינו ביתה ובעלה (הם סרבו בתוקף להצעתנו שנביא איתנו משהו), ואת העיקר בישלה אמא שלה. בת שבעים ומשהו. היא הגיעה ופרקה סירים ושקיות, חיממה, העבירה לצלחות הגשה. מדי פעם אחד הצעירים ניגש להציע עזרה, אבל לא משהו עיקבי, אף אחד לא עמד בקצב שלה, לאף אחד לא היה מעט מהמרץ שהיא ריקדה בו במטבח.

ניסיתי להצמד אליה ולעזור בכל שלב, אבל בכל פעם פיספסתי – אני עוד לא סיימתי לאכול את המנה שלי והיא כבר עמדה בין הסירים וארגנה את המנה הבאה. אני שטפתי כמה צלחות והיא רוקנה כיור. היא לא הייתה צרובת אקונומיקה, עצבנית וממוטטת כמו הנשים בסיפור של שיחות, היא הייתה מאירה. היא נהנתה, היא חייכה, כשהיא עמדה ליד השיש היא פיזמה לעצמה קצת, לשירים הנוסטלגיים שהצעירים מצאו בסוף ההגדה היא הצטרפה, והתגלגלה איתנו מצחוק.

---

צחוק - הגענו מוקדם. ישבנו עם המארחת שלנו. לקח לי כמה זמן לקלוט, שהיא, האישה המרותקת לכסא לידי, צוחקת כמו שלא שמעתי אף אחד צוחק. צחוק משוחרר, אמיתי, מהבטן, מהלב, מתגלגל. מדבק. כל מיני בדיחות שהתעופפו בשיחה זכו לציחקוקים עצורים מצידי או מצדם של האחרים. והיא – מתמוגגת, לא עוצרת, נהנית. במשך הלילה זה חילחל אליי קצת. כל פעם שמשהו הצחיק אותי זה התגלגל ממני החוצה קצת יותר בחופשיות. נהניתי לשמוע את עצמי צוחקת, נהניתי לצחוק, לא פספסתי את הבדיחות וההומור. קיבלתי ממנה מתנה.

אחר כך סיפרו לי שבאותו לילה היה לה קשה במיוחד. שלמחרת היא הרגישה יותר טוב. באותו לילה היא סבלה מכאבים שקשורים למחלה שלה.

---

אני חושבת – נשים בנות חורין.

כן, אני זוכרת אותך מלמעלה

לאחרונה אני קוראת באתר מעט מאוד, כך שרק עכשיו נכנסתי אל דף הבית שלך כדי להכיר קצת, וממנו אל שני דפים "שלך". גם את ריגשת אותי, ומצאתי שם מילים חכמות וטובות, עליהן אני מודה לך.

ותודה על התגובה החמה.

נכנסתי לכאן שנית, אחרי שביקרתי אצלך ממש בהתחלה. מקווה לקרוא כאן עוד. את מדברת אלי.
"אמא שלי", הוא אמר, לאט, והשקט שבחדר שלי התמלא באהבה, פיסית, כמו אויר קר שדוהר פנימה כשפותחים לרגע חלון בלילה קריר, "הייתה המבוגר היחידי, שלא אמר לי שהגמגום לא נורא, או כן נורא. היא פשוט הקשיבה לי, בתענוג גדול".
יפה ומרגש.

בשבוע שעבר, בפרק "כבד את אביך ואת אמך" (הלא קל) מתוך הסדרה "עשרת הדיברות", יש קטע שבו הפסיכולוגית (כל פרק מלווה בשיחות אישיות של רונאל פישר עם פסיכולוגית) שואלת משהו כמו – "ואיך אתה זוכר את אמא שלך"?

רונאל פישר, שעד לאותו רגע דיבר בלהט ומתוך זעם פנימי, מפנה את מבטו וחל בו שינוי עצום. שקט תופס את כל חלל החדר בינהם ומתפרץ גם אל תוך החדר שלי. רציתי לכתוב שעיניו הצטעפו, או שנראה בן דוק של דמעות, אבל מה שבאמת קרה להן הוא שהן התרככו. גדלו והתרככו. בריכת הנפש.

"אמא שלי", הוא אמר, לאט, והשקט שבחדר שלי התמלא באהבה, פיסית, כמו אויר קר שדוהר פנימה כשפותחים לרגע חלון בלילה קריר, "הייתה המבוגר היחידי, שלא אמר לי שהגמגום לא נורא, או כן נורא. היא פשוט הקשיבה לי, בתענוג גדול". הוא אמר את זה כך שאפשר היה לשמוע את ההתענגות הזו שהאם התענגה על בנה, את העונג שהיא טבעה בו. איזו גאווה בו, במובן הכי נקי שלה, איזה מקום סודי וחשוף ורך ועם זאת חזק וכביר, שיודע שאמא שלו הקשיבה לו בתענוג גדול.

הוא ממשיך ומספר, וגם הגימגום ממשיך. המילים נקטעות, אבל ביניהן ואיתן הניגון הזה, האוהב, מתנגן לו - "כשאחותי הגדולה צעקה עליה – 'תפסיקי לשבת כל הזמן על הכורסא ולגזור תמונות, קחי את הילד שלך לטיפול', היא לקחה אותי בוקר אחד באוטובוס מספר 66, שנוסע לבית החולים. ליד הכניסה לבית החולים, הייתה קפיטריה. נכנסנו אליה, והיא שאלה אותי – 'אתה רוצה שוקו וטוסט?'. היא קנתה שוקו וטוסט לי, שוקו וטוסט לה, וכשסיימנו עלינו על האוטובוס מספר 66, ונסענו הביתה". הם מחייכים, הוא והפסיכולוגית. "כשאחותי הגדולה שאלה איך היה, אמרתי לה – 'אני חושב, שזה עוזר' ".

"אני חושב, שהדיבר הזה נכתב עליה".

הנסיון להבין, ההבנה שאני לא יכולה להבין: הסתכלתי במנדלה, והרגשתי את זה. את אי-היכולת-להבין. כי המנדלה הייתה מאוד מורכבת, עשירה. הרבה צבעים, הרבה צורות, הרבה שילובים בין צבעים לצורות - ולא יכולתי במבט אחד לקלוט את החוקיות של הצורות, או הצבעים, או שניהם...

יכולתי, נניח, לעקוב רק אחרי צורות הפרחים, או רק אחרי הצבע הירוק, או רק אחרי שילוב צבעים מסויים מתוך המוני השילובים. ו-טוב, במקרה של התבוננות במנדלה זה גם לא הפריע לי להנות ממנה. העובדה שלא הבנתי, כלומר. שזה היה מורכב ומסובך. שאני לא באמת יודעת למה התכוון מי שצבע אותה. ... כמעט לא הפריע לי

אליס על לא דבר ואת מוזמנת לפתוח דיון על הספר אם מתחשק לך

אני מוחקת קצת מהשירים שציטטתי למעלה כדי לא להפר זכויות יוצרים.

‎@}

היום, בשעה מוקדמת של אחר הצהריים, נניח שלוש, אני חונה בשכונת מגורים. שומעת קול צורם, מוזר, הקטנה שלי שואלת מה זה. מסתבר שזה איש אחד, לבן בלורית, ומסתבר שהוא אוחז בפעוטה, מן הסתם נכדתו, וכשאני מקשיבה קצת לקול הרועם והצרוד מסתבר גם שאלו שפע דברי חיבה מקסימים לקטנה שבזרועותיו.

האיש בן שבעים לפחות להערכתי. נדמה לי שכבר ראיתי אותו בעבר עם הפעוטה, ואני חושבת לעצמי בהתפעלות, תראי איך אדם בגילו מטפל בקטנה כזו. אני מתכופפת לתוך האוטו שלי, שולפת את הילדודס שרצים כבר אל הבית שהגענו אליו, עומסת שקיות וכשאני מתרוממת שוב אני רואה את לבן-הבלורית כשהוא נושא הפעם ילד די גדול בשביל "על הידיים", נניח בן ארבע, בטח שדי גדול בשביל "על הידיים" של סבא. הוא שוב חוצה את הכביש, אני מחפשת בעיניי מישהו שעוזר לו אבל לא נראה שיש שם מישהו כזה. נראה שהוא לוקח את נכדיו אליו הביתה עד שאמא תחזור מהעבודה.

דלת המכונית ממנה הוא מביא את הילדים נשארת פתוחה ואני מניחה שהוא יחזור לקחת תיקים. הוא באמת חוזר, צעדיו נמרצים, אבל לתדהמתי הוא מוציא מתוך המכונית הפתוחה, תוך הרעפת דברי חיבוב, קטנטן חדש. אני כבר עולה על גדותיי, זורחת. מסתכלת אל אישה שעוברת לידי, מתאפקת שלא להגיד לה - ראית? ראית את האיש הזה?!? - אבל היא לא ראתה, היא מחזירה אליי מבט סתום וממשיכה הלאה ממני.

כשהוא חוצה חזרה את הכביש עם הקטנטן השלישי בזרועותיו הוא מעיף אליי מבט. אני: שתולה במקומי, מחזיקה את השקיות שלי, מסתכלת עליו במבט זורח מבפנים, ומבחוץ ודאי קצת פעורת-פה-בתדהמה. הוא מחייך אליי, אלא מה, נוהר. אני מתעשתת ומחייכת חזרה.

וחושבת על סבא אחר, שנפטר בשיבה טובה לפני כמה שנים. שנולד לו נכד כשהוא היה בן שבעים, ואת הנכד הזה הוא גידל וטיפח - הוא לקח אותו אליו הביתה מהגן ומבית הספר (עד שאמא תחזור מהעבודה), האכיל והשקה והשכיב במיטה לצידו לשנת צהריים, וגידל לי בידיים גדולות ומלאות חריצים ובלב גדול ומלא אהבה את אהובי, בעלי.

@}

יש לי שתי מורות טובות לחיבוקים - האחת, אישה שגבוהה ממני בערך בראש, רחבה ממני, גופה רך וחיבוקה עוטף ומגן. היא מלמדת אותי שחיבוק הוא לא משהו עדין וזהיר - הוא משהו על סף הקווֶץ'.

השנייה, ילדה שנמוכה ממני ביותר מראש, אני רחבה ממנה בערך כפליים, הגוף שלי רך וגדול מול הגוף הדקיק שלה. היא מניחה עליי ראש ומלמדת אותי שחיבוק הוא לא עניין של שניוֹת. הוא משהו עם נשימה ארוכה, הוא שהִייה בְּמקום.

עמיחי כתב - "באהבתנו גוף הפך מקום".

תודה רבה על הנכונות. אין צורך לשלוח, אני לא רוצה להטריח אותך. שאלתי כי בנזוגי רואה ב"זכרון דברים" את הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם בעברית, לטעמו. חשבתי שיהיה לו מעניין לקרוא.
אני רואה את הדברים קצת אחרת, אבל לא בטוחה שהתכוונת לקיים דיון על הספר בבלוג שלך. בכל מקרה אני מסכימה אתך ועם גדי טאוב: אין דרך להגיע אל המשמעות בלי לעבור בעולם הממשי.
שיהיה לך יום טוב @} ושוב תודה.

הי אליס, תודה על ההתעניינות. המאמר הופיע באפריל 98 במוסף ספרות של עיתון ירושלים, שנראה שיצא לכבוד יום העצמאות ה - 50. לא מצאתי ארכיון של עיתון ירושלים באינטרנט, אבל אני לא מיומנת בחיפוש, אולי את תמצאי. יש כמובן גם ארכיון פיסי שלהם. אצלי יש עותק ואם ממש חשוב לך אולי נחשוב על דרך להעביר אותו אלייך (פקס נניח?).

אמא , תוכלי לתת לי הפניה למאמר של גדי טאוב? תודה @}

תודה נירי @} @}

מתוך מאמר של גדי טאוב על ספרו של יעקב שבתאי "זיכרון דברים":

"לא במקרה יוצא דיוקנו של אחד הגיבורים המרכזיים, אפרים גולדמן, עלוב כל כך. הוא עסוק בחיפוש אחר משמעות משום שהוא לא מסוגל לבנות לעצמו חיים ביומיום. הוא רוצה לדלג אל המשמעות בלי לעבור דרך העולם הממשי. שבתאי לא מכיר קיצורים כאלה. ולא במקרה אפשר לחוש באהבה של המספר לציפורה. ציפורה, שנושאת על כתפיה משק בית גדול, ילדים וכלות וגיסים ואחים, ותמיד היא מטופלת בילדים ומטפלת בחולים, וחוסכת ומתקנת, ומגהצת ומסדרת, ולא מפני שהיא מצפה להביא את החיים לאיזה תיקון סופי, אלא מפני שהיא מאמינה שהפעילות הזאת היא עצם עצמם של החיים".

מעניין, שדווקא לזה אני מתחברת, והרי בכתיבה של שבתאי יש, על פי טאוב, דמיון לכתיבה של קאמי, "האבסורדיות של הקיום": חוסר במשמעות חיצונית לחיים. ואיכשהו הדמות הזאת, ציפורה, נותנת לי דווקא שוב ושוב דחיפה אל האמונה שבתוכי.

האמונה שבתוכי - כמו לצוף על הגב בבריכה. להשען. לסמוך. (כנראה קראתי את זה. איפה?). לפעמים אני מרגישה את זה לשבריר שנייה. הגוף נשען, מבפנים, במרכז.

אלונה כתבה כאן באתר, בתיקשור של קריון (בדף תקשורים שקיבלתי מקריון) - "רק התעלות רוחנית, תוך כדי חוויה פיזית, מחבר אותכם למקור התחושה שקרויה אושר". זה מתחבר לי לדרך בה טאוב הבין את שבתאי - אי אפשר לדלג אל המשמעות בלי לעבור דרך העולם הממשי, היומיומי. וכך לפי קריון - ההתעלות הרוחנית צריכה להתחבר לחוויה הפיסית כדי ליצור את תחושת האושר.

לפעמים אני מרגישה שהנסיונות שלי להבין את העולם, להסיק מסקנות - מסחררים אותי. לגמרי, ממש. המוח לא יכול לתפוס, לא יכול להבין, לא באמת יכול להסיק. המוח שלי לפחות... בגיל 15-16 כתבתי לחברה (אתמול מצאתי את הדף...) - "להבין שאי אפשר להבין, אפשר רק לאהוב" .

באהבה.

מקסים

"אהבה יומיומית" הוא שמו של שיר של תרצה אתר, שיהודית רביץ הלחינה ושרה.

"ואור בהיר עולה וצף
על פני החדר
אתה יודע מי אני
יודעת מי אתה -
הכל בסדר
הכל בסדר"

תודה ענבל.

@} @} @}

שלום לכם, אני כבר לא יכולה להתאפק ומעיזה לפתוח כאן בלוג משלי. מסתתרת קצת לעת עתה.

תודה לכל הכותבות והכותבים המוכשרים שעשו לי חשק ונתנו לי אומץ לכתוב - שכתבו בלוגים, סיפורים וסתם קטעי הגיגים שקריאתם משרה עליי נעימות או הרמוניה מיוחדת.

האהבה היומיומית שלי היא לבני ביתי ומשפחתי, לאנשים וילדים, לחיות, ובימים טובים לכל עלה ושבלול.

בימים האחרונים אני עסוקה בנושא "אמונה". כלומר, כמו לפני כניסה למי בריכה אני מהססת, מתלבטת, שוקלת אם כדאי... אם כדאי להכנס לתחושה הזו, המוכרת לי ואהובה עליי ומערסלת אותי, אמונה. וכמו לפני כניסה למי בריכה, אני יודעת כמה טוב שם בפנים ונעים ועוטף, אבל הצעד הזה, השינוי, דורש איזה שבריר שנייה של אומץ והחלטיות.

קצת מוזר לי לקשור אמונה והחלטיות. הרי אמונה היא משהו פנימי מאוד, עמוק, רגשי אולי, לא עניין לשכל. והחלטיות - מה לה ולאלו. אבל אני מגלה שיש כאן עבורי עניין של בחירה. של החלטה. של אחריות. איפשהו קראתי פעם - בשביל אמונה צריך הרבה משמעת פנימית.

אני מעתיקה לכאן קטעים משיר של אמיר גלבע, בעצם משניים, שמתחברים לי לתחושת האמונה. בשיר הראשון אני אוהבת את התאור של הילד שחש בעוצמה את האלוהים, פשוט כשהוא משחק עם עלים רטובים מגשם, חש את העולם אחרי הגשם. זו הילדה שהייתי, מחובקת ומתחבקת עם העולם.

הולדת/ אמיר גלבע, שירים בבוקר בבוקר

(...)

אשריך, אלוהיי,
ברשתך נצוד הילד.
הנה אקריב עלה אל עלה
ואראה איך מְכסה עלה על עלה
ומתמזגים הרסיסים.
ואקרא לכלולות משמיי
את הסיסים.
וכל חלוניי אעטר עציצים.

(...)

הו אלוהיי, איך היינו חבוקים!

---

אמת אחת/ אמיר גלבע, שבע רשויות

גם כשאנחנו ישנים
חיים אנחנו
וחי העולם.
הכל צומח בַּדממה
והעֵרים בַּלילות שומעים
את אִוְשת הצמיחה
סביבם.

(...)

הידידות טובה אז בַּלב
ושָלם הרצון לְרֵעות -
האושר לא למילים רעֵב
שָקט הוא עולה מכל דמות.


עניין אחד שקשור לאמונה הולך ומתבהר לי לאחרונה - אני רואה בעולם סביב את מה שיש בי. כשאני מגלה בי תכונה שאני אוהבת, פתאום אני רואה אותה מסביב, אצל אחרים. איפה היא הייתה קודם? וכמה קסמים כאלו מחכים להתגלות, להיווצר?

על כריכת ספר בבית שביקרתי בו לאחרונה, המֵחברת הבטיחה לקוראיה: חיים מלאי אהבה, מוקפים בבני המשפחה והחברים, מורים חכמים תומכים ומפרגנים, ויצירתיות -שיש לה כלים ומקור אינסופי של רעיונות. אהממ... יצירתיות.

טוב, מתישהו צריך כאן ללחוץ על "הוסף לדף"... תודה על הבמה, ותודה למי שקרא.