הי, תודה ששאלת. מצידי עדיף שלא לערוך עוד משם לכאן, אבל זה לא הפריע לי או משהו. סתם נראה לי מיותר.

אם כבר מדברים על זה אז אני אשתף בהחלטה:
מאחר וממילא תהיה תחלופה כי המטפלת הנוכחית לא תוכל להמשיך מעוד כמה שבועות (טוב, תוכל להמשיך יום מתוך יומיים שהיא עובדת כרגע שמבחינתי זה לא לעניין) ומצאתי משפחתון שהסכים לקבל אותה ליומיים, ברוח חינוכית שמתאימה לי לפחות חלקית וממילא שאר ורוב החינוך הוא בבית, אז כנראה שנתחיל החוש תהליך התרגלות שם ובחודש הבא אני אביא אותה לשם בימים שאני עובדת.


פלוסים ומינוסים:

• זה מאריך לי את הדרך לעבודה ובחזרה, אצטרך לצאת מוקדם יותר מהבית וגם לארגן את הקטנה שעכשיו נשארת בבית.
• יש שם רק עוד תינוקת אחת חוץ ממנה בימים שלה, גדולה ממנה בכמה חודשים. ואולי תצטרף עוד תינוקת נוספת באחד משני הימים הללו. קיבלתי הבטחה שלא יהיו אף פעם יותר משלוש באותו יום, כשהשניה זו הבת של המטפלת.

• זה מוזיל לי את עלות הטיפול.

• לא יסתובבו לי בבית, ממש קשה לי עם זה מהרבה בחינות.

• זה לא צמוד לבית של סבא וסבתא שבאים לדווח לי על כל פיפס של המטפלת לטוב ולרע, שלא לדבר על עיני הנץ שלי שמבחינות בכל גרגר שזז בבית יותר משני מילימטר, בכל חיתול שהוחלף או לא ובכל בקבוק שנשטף או לא. מי שיודע כמה אני בלגניסטית יתקשה להאמין, אבל זה בכל זאת עובד ככה.

• כשהיא תהיה חולה כמו שהיה לנו לפני כמה ימים יהיה לי קשה להחליט לשלוח אותה עם צינון מחוץ לבית ואם החום יעלה יותר ממעט, זה יהיה בלתי אפשרי.

• הבית שלנו צפוף. יש חוץ מדהים ואפשר לטייל אבל בבית צפוף, שם יש המון לאן לזחול גם בתוך הבית ויש מרפסת ענקית. כשקצת יגדלו ויוכלו לצעוד הבית יושב ממש בתוך יער שאפשר לרדת לשם ולטייל. לעומת זה אם עולים עם עגלול והולכים על מדרכות נמצאת לא רחוק פינת חי חביבה. אבל בעיקר אני שמחה על יכולת התנועה והתזוזה בתוך הבית בחורף כשגשום ולא יוצאים, מה שכאן חסר מאד.

• האוכל אורגני (כשתאכל) בעיקרון, הצעצועים מחומרים טבעיים, אין טלויזיה, היחס נעים מאד. הבת של המטפלת חוסנה רק לאחרונה בגיל 10 חודשים וגם זה חלקית בלבד ואחרי התלבטויות, ככה שאני לא מרגישה כמו איזה פריקית כשאנחנו מדברות. היא גם מניקה אותה, מעט אבל מניקה. סיפה לי שבעבר לפני שילדה היה לה משפחתון בישוב אחר והיתה מרדימה את התינוקות על הידיים.

לפי דעתי הפיסקה האחרונה על כל סעיפיה מנצחת בגדול, גם זו שלפניה מוסיפה לא מעט. אם הייתי מוצאת מישהי כזו שתבוא אלי הביתה הייתי מוכנה לשלם יותר, אבל לא מצאתי ולא היה לי כוח להכניס אליי הביתה מישהי שגם היא וגם אני נרגיש כמו שני חייזרים אחת לשניה.

בימים שאני בעבודה בהחלט נקטע איזשהו רצף עם התינוקת, אבל החיים שלנו כל כך קטועים בעידן הזה שצריך רק לבחור בין סוגי קטיעות שונים.

אופסי. אני עורכת ועורכת ומדביקה תכנים מהקומונה, ופתאום נזכרת שזה בכלל דף בלוג שלך ושאולי אני קצת פולשת לך בלי להתכוון בכלל.
אז השארתי את זה כבר ככה - לא מעתיקה יותר, לשיקולך אם את רוצה למחוק או להעביר משם תכנים נוספים.

נסענו היום.
בניגוד לערב, שאז מצויין לנסוע איתה, הנסיעה היום היתה בלתי אפשרית.
באוטו היא היתה אחלה וישנה את רובה של הדרך, ודאגתי לצאת פחות או יותר על שעת השינה שלה, אז היא ישנה פחות אולי ממה שהיתה ישנה בבית, אבל ישנה, וגם בבית לפעמים ישנה מעט.
הגענו, היתה מתוקה, שיחקה וכו', עד שנעשתה עייפה. ניסיתי ציצי ולישון, לא הלך. שאלו אם נשארת לצהריים. התלבטתי. אמרו לי הנה, נסדר לך חדר, שמו לי מזרון על הריצפה שם (בעצם שניים צמודים) עם סדין זוגי, תרדימי כאן אם קשה ליד אנשים.
בזמן הזה התינוקת שלהם כבר נרדמה וישנה. נכנסתי לחדר, התעוררה לחיים, לא נרדמה.
קמנו, היינו במטבח, עזרנו לערבב את ארוחת הצהריים והסתובבנו בין הרגלים, קצת שיחקה.
עוד פעם נעשתה מאד עייפה, נכנסתי ישר לחדר, ניסיתי להרדים. באיזשהו שלב ניסיתי מוצץ (שלפעמים לוקחת עם הרדמות, בעיקר בשבועיים האחרונים, דבר חדש) והתחילו צרחות מסרט אימה. ניסיתי ציצי, גם צרחות. יצאנו מהחדר.
האוכל כבר מזמן מוכן אמרו לי. התינוקת שלהם התעוררה מהצרחות, אבל היתה עוד עייפה.
ישבנו לאכול, לא נתנה לי לאכול בנחת, אפילו על הידיים ניג'סה.
ככה, עד שהלכנו.
לא נוסעת איתה רחוק מהבית. כבר מזמן לא נסענו, היום הבנתי למה.
היא פשוט לא ישנה בשומקום שהוא לא הבית, אלא אם כן זה האוטו. עוד אפשרות שהיתה לי זה לשים מנשא שישה מטרים וללכת להסתובב איתה בחום של עמק בית שאן בצהריים ולקוות שאולי היא תירדם. לא התאים לי.


מאד אוהבת לשכב על השק שינה בגינה בחוץ ולהסתכל עליי משקה, עודרת, נועצת קילשון. ממש מסב לה עונג.
כשהיא נזכרת שיש שם עוד דברים מעניינים, היא מתקדמת לה לכיוון האדמה ומנסה לטעום אותה.
באופן עקרוני, אין לי יותר מדי בעיה שתטעם אדמה.
באופן מעשי אני פוחת שתיחנק מאיזו חתיכת אבן קטנה או משהו.
לא החלטתי מה עדיף להיות:
אני יכולה להיות אמא "מגוננת מדי" שלא נותנת לבת שלה להתנסות, מרחיקה אותה מהאדמה ולא נותנת לה לטעום ולבדוק
אני יכולה להיות אמא ש"מזניחה" ולא שמה לב כשהבת שלה אוכלת אבנים...

ככה או ככה אני לא יוצאת מזה טוב ושלמה עם עצמי

כבר שבוע בערך שפתחנו בבית את "המכון לחקר הברז".
או, בהחלט - אצלנו יש קורסים גם כשעושים קקי בכיור, וגם כשמתקלחים באמבטיה הגדולה יחד עם אמא.
חשבתי לשים לו כוסות פלסטיק באמבטיה, לשחק איתן, אבל בינתיים הברז מספק די הרבה עניין.

אפשר לשאול למה?
כי אומרים לא לתת לפני גיל חצי שנה כלום, יש הרבה שעדין נותנים מוקדם, כי ככה היה נהוג פעם, אבל פעם גם היו נהוגים עוד כל מיני דברים.
לא רק משרד הבריאות בניירות הרשמיים אומר, גם חברה שהיא רופאה סינית ומניקה לטווחים ארוכים מאד אמרה שלא כדאי. גם כל יועצת הנקה מוסמכת שתשאלי תגיד לך את אותו דבר. יש דפיפ שלמים בנושא באתר, תשאלי את בשמת, או תיכנסי לדפים בנושא הנקה ומוצקים יש שם הרבה פרטים על העניין או שלפחות יענו לך קצת יותר לעומק ממני.

_אני ממש מתאפקת לא לתת לה מוצקים בגלל עניין החטיפה מהיד.
מצידי למשוך ככה כמה שיותר ובטח לא לתת כלום לפני גיל חצי שנה_
אפשר לשאול למה?

כבר שבוע בערך שפתחנו בבית את "המכון לחקר הברז".
הברז בכיור המקלחת מעניין מאד.אותו בודקים ובוחנים: מגע, ריח, טעם ובעיקר מתבוננים בו במבט רציני ומרוכז עד מאד.
התזה היא על הברז כאשר המים בו לא זורמים.
אולי את הדוקטורט נעשה על ברז אחר בבית, או על אותו ברז כשהוא פתוח ומים יוצאים ממנו.

שתינו כל כך נהנות כשיש עוד אנשים ויש אקשן, שזה ממש בזבוז שזה לא קורה יותר.
אתמול בערב היא היתה מאד עייפה ובכתה וכו', ובכל זאת יצאתי איתה לחברים, מפגש אנושי שהתחיל רק בעשר. חשבתי שתירדם באוטו ושיקח לה זמן להתעורר לפי רמת העייפות. בקושי נרדמה בשתי דקות האחרונות של הנסיעה והתעוררה כשהעברתי למנשא.
אבל-

היתה שקטה ורגועה רוב הזמן, הקשיבה לאנשים, התפעלה מהדיבורים, חייכה, ניסתה לחטוף לי מהיד פעם את הכוס, פעם את העוגה, פעם את החטיף שאכלתי ברוב עוונותי. מה שכן, סבלה וסובלת מהשיניים שכנראה אחת או שתיים מהן בדרך.
אני ממש מתאפקת לא לתת לה מוצקים בגלל עניין החטיפה מהיד.
מצידי למשוך ככה כמה שיותר ובטח לא לתת כלום לפני גיל חצי שנה, אבל היא ממש מנסה לחטוף לי. נכון שהיא לוקחת לי כל דבר מהיד, גם מכתבים מהדואר, אבל אוכל היא מנסה יותר בתאוותנות להכניס לפה, זו לא תנועה של לטעום מה זה, אלא שיש לה חשק לאכול.

לפני יומיים קרה לי משהו מפחיד בבית. הדלקתי את האור בסלון והנורה התנפצה ברעש עםהבפנוכו שלה וחלק מהפלסטיק, על הריצפה ועל קצה המזרון שעליו היא שכבה. במקרה, היא שכבה בצד השני של המזרון, ככה ששום חתיכת זכוכית לא נשרה עליה. אני אומרת תודה לאל בכל פעם שנזכרת בזה.

איך משנים שם של דף?
כבר הרבה זמן אני לא אוהבת את שם הדף וגם לא אוהבת שקראתי לה מתיקות.
היא אכן מתוקה בצורה יוצאת דופן רוב הזמן, אבל בזמן שלא ובכלל, אני רוצה שתהיה מי שהיא רוצה להיות ושלא תרגיש שהיא חייבת ליות מתוקה.
אשמח להצעות לשם דף חדש.


קראתי קצת דיונים אצל קרוטונית מהמרק הגדול בבלוג וגם בכמה דפים בעניין השיעמום ונתקלתי במשהו שאכן מטריד אותי:

זה בסדר לשחק עם התינוקת ולשיר לה, ואני אוהבת לעשות את זה, אבל לא כל היום וכל הזמן.
אני לא רוצה שהיא תהיה במרכז כל הזמן ומשתדלת לתת לה גם לשחק קצת לבד עם עצמה, לפעמים היא מוחה על זה ורוצה על הידיים. לפעמים אני משתמשת במנשא בבית ולפעמים לא, לפעמים אני משאירה אותה קצתשתקטר לצעועים כשאני שוטפת כלים ולפעמים משתפת אותה או מחזיקה אותה כשאני עושה משהו.

דווקא עניין המטפלת מטריד אותי בהקשר הזה.
יש לי הרגשה שהיא מרוב חום ואהבה כל הזמן משעשעת אותה. אני לא יכולה להיות בטוחה, אבל אפילו זה שהיא לא הצליחה לישון אצלה עד עכשיו- היא תמיד מרדימה אותה ושרה לה. כשאני ניסיתי לשיר לה שירי ערש בזמן הרדמה זה פשוט גרם לה להתעורר... בכלל נראה לי שלהביא מישהי שתהיה איתה ותשמור עליה וזה התפקיד שלה והיא לא צריכה לעשות כלום בבית, זה לגמרי להעמיד אותה במרכז.נראה לי שלפעמים היא מעייפת אותה מרוב אהבה, שירים וכו'. היא מקסימה איתה, אבל אני תוהה מה אני יכולה לומר לה שייצור שם קצת פחות מירכוז ואיך ליצור את זה גם בעצמי.

תודה. הזכרת לי לכתוב...
אני צריכה לערוך כאן קצת, אבל לא מוצאת זמן ואנרגיות.


התחלתי לעבוד.

בינתיים עוד לא היה לי אף יום מלא מלא כמו שצריך לפי התוכנית, כזה של כמעט 7 שעות העדרות, נעדרתי פעמיים לחמש שעות. שמחה שהכל יצא הדרגתי.
אז היא אוכלת קצת מהבקבוק כשאינני, לא כמויות ענקיות כי אותן היא מעדיפה לאכול מהציצי, אבל אוכלת משהו בכמות סבירה.
מצד שני, יש לנו שביתות שינה.
המטפלת עוד לא מצאה דרך להרדים אותה.
שנתה של בתי קלה מאד וקשה להרדים אותה כמעט תמיד.
המטפלת מרדימה אותה על הידיים, ממשיכה להסתובב איתה עוד על הידיים ורק כשנדמה לה שהיא ישנה ממש טוב היא מורידה אותה למיטה, ואז היא מתעוררת. לדעתי היא מפרשת כל ציוץ של אי נוחות כשהיא מורידה אותה כהתעוררות ומיד מרימה אותה, אני צריכה לבדוק איתה את זה.
אני שמחה כמובן שהיא חמה אליה ולוקחת אותה כל הזמן על הידיים, אבל לא רוצה שמרוב חום וחיבה היא תפריע לה לישון


אתמול היינו במפגש החלפת זרעים ושתינו מאד נהנינו.

מזמן לא נסעתי איתה מלבד נסיעות קצרות וחששתי מהנסיעה. בהלוך היא באמת קצת בכתה, עצרתי להניק בדרך, היא נרדמה קצת ומהר העברתי לסלקל, התעוררה, בכתה עוד קצת ואז נרגעה ומאוחר יותר נרדמה.
שם לעומת זה, השארתי אותה עם חיתול אבל בלי בגדים, מה שאני כמעט לא עושה בבית , כי היה שם מאד חם. טבלתי את רגליה בבריכה של בני השנה-שנתיים שהיו שם לרוב והיא היתה מרוצה. בכלל היא חייכה הרבה והיתה במצב רוח ידידותי למשתמש. כשרצתה לישון ונרדמה פשוט השארתי אותה אצלי על הידיים (היה חם מדי למנשא) וככה היא ישנה עלי איזו חצי שעה ולא העזתי להוריד- שלא ידרכו עליה, שלא תתעורר, שלא תהיה במקום שלא אשמע אותה.

אמש השלמתי קריאת החודש האחרון שלך (-: היו לי כל מיני תגובות אבל נראה לי מיושן אז הלכתי לישון במקום, בכל מקרה שתדעי שאני קוראת. לילה טוב (-:

פיצקית היתה לפני יומיים בת ארבעה חודשים.
בטיפת חלב שקלה 5.200 .
לפני יומיים הסכימה ממש לאכול מבקבוק, לא רק לטעום.
בשבוע שחלף הגיעה המטפלת פעמיים להיות איתנו לכמה שעות. פעם אחת יצאתי לפחות מחצי שעה, בפעם השניה בערך לשעה וחצי. היה די בסדר בינתיים. עוד לא ממש האכילה אותה, רק אני, אבל נראה לי שננסה מחר לתת לה בקבוק מידי המטפלת במקום ארוחה, כשהיא רעבה ולא טעימה קטנטנה אלא ממש.
אתמול הלכה לישון בעשר כשאחרי זה קימות ליניקה.
עד אתמול שינה בעשר בישרה כחצי שעת שינה ואחר כך קימה לניג'וסים ובכי (כי עייפה, אבל לא נרדמת) ורק בחצות הגברת הלכה לישון. מקוה שהשינוי מאתמול יישאר ככה ואפילו יוקדם.

עם מנשא שמסובך לקשור ממילא לא הייתי מסתדרת
תתפלאי. לי הוא הכי נוח בסוף ויש לי עוד שניים (ושניים מהארוך הארוך הזה).


שקשה לעשות טיול של שעה או שעה וחצי במנשא, ולדעתי זה תקף לכל מנשא במשקלים האלה
ואני מתחילה להרגיש שאחת עם קצת יותר מחמישה ק"ג כבדה לי. טוב, זה בגלל שגם אני בעצמי סוג של פיצקית וזה כעשירית ממשקלי...
בכל אופן ראיתי שההבדל המשמעותי הוא באיזה נעליים אני הולכת. אם אני מחפפת ונועלת סנדלי שורש או כפכפי בריאות הלך עלי. אם זה נעלי ספורט מצבי הרבה יותר טוב. אימצתי את מראה המתנחלת או כמו שמישהי אמרה לי אתמול "המראה האמריקאי".

יש לנו מנשא סלגוזל , שדווקא סוחב בסדר, עם מנשא שמסובך לקשור ממילא לא הייתי מסתדרת. אבל באמת שקשה לעשות טיול של שעה או שעה וחצי במנשא, ולדעתי זה תקף לכל מנשא במשקלים האלה. צריך לתכנן עצירות ותחנות ביניים.

בחייאת רוקדת, כולה שרוול

צודקת
וחוץ מזה שהיא כבר מתלבשת יותר טוב עכשיו.
בכלל ראיתי שכשאני מרבה להתלונן עליה אז זה מסתדר מתישהו.
אבל עוזר לי להתלונן ולפעמים גם מציעים לי פתרונות מעניינים.


לעומת זה היא צורחת אצל סבתא. היום השארתי לפחות משעה, בלי בקבוק שלא תהיה סיבה, עדיין צרחה עד שנרדמה. מסכנה המטפלת שתגיע בעוד כמה ימים. אבל באמת היא תתרגל. אכן, יש הרגלים כבר בגיל הזה, בניגוד למה שאנחנו נוטות לחשוב. זה לא אומר שבהכרח צריך לא להרגיל על הידיים וכאלה, אבל לדעתי בהחלט יש הרגלים.

המנשא כבד לי
תנסי אולי מנשא גב כלשהו? או מנשא צד? בדודה שלי קנתה מנשא אתיופי לאחרונה. היא אומרת שממש סיפור להכניס את הילדה אליו וצריך מראה או עזרה של עוד אם, אבל ברגע שהילדה בפנים והכל במקום היא מרוצה והילדה מרוצה. מאה ש"ח בשוק של עפולה וגם יפה מאד.

_להתלבש היא לא אוהבת, בדרך כלל בוכה או מקטרת, או שאני מצליחה להסיח את דעתה ואז היא רגועה עם זה. אני לא בטוחה לגבי הסחת דעת. ברור לי שעדיף שיהיה לה נעים, אבל אני תוהה אם כשאני מסיחה את דעתה אני לא מלמדת אותה משהו על זכותה למחות, להביע דעה גם אם היא לא חיובית, להביע רגשות שנהוג לכנותם שליליים.
יותר מזה, אני תוהה אם אני לא מלמדת אותה לא לשים לב לכאן ועכשיו.
מצד שני, אולי היא לומדת שגם כשקשה לה אפשר לנסות להעביר את זה בקלות אם עושים משהו נעים תוך כדי._
בחייאת רוקדת, כולה שרוול

(אני מניחה שהדבר העיקרי שהיא לומדת מזה, זה העובדה שיש לך רגשות מעורבים בנושא).


הוצאתי אותה לטיול בעגלה וברובו היה לה ממש כיף, רק לקראת הסוף העברתי למנשא
אצלי הוא כמעט לא מוכן לשבת בעגלה, רק כשהוא ממש שפוך ומוכן להירדמות תוך כדי טיול. המנשא כבד לי (ואני מתחילה לחשוב במונחי "הרגלתי אותו"...). אצל סבא וסבתא הוא נכנס לעגלה בלי בעיות, אבל אני חושדת שזה גם מפני שהם לא סופרים את המחאות שלו בנושא.

כפית ניסיתן?

היו כל מיני ניסיונות לא מוצלחים, גם כפית וכוס. אפילו טיפות חלב על היד גרמו לצרחות אחרי שרגע קודם מצצה בהנאה את ידו של אבא שהחליט לטפטף לה שתבדוק.בכל אופן היום פתחנו דף חדש בעניין הבקבוק.
החלטתי שעד שהיא לא יודעת לשתות מבקבוק רק אני אתן לה ושזה לא יהיה עם צרחות ולחץ, רק נעים ומשחק וכו'.
נזכרתי היום איך כשלימדתי אותה לינוק אמרה לי המדריכה/יועצת שליותה אותי "לא להילחם על השד" ואני יישמתי ואף פעם לא נתתי לה לצרוח על השד כשהיא רעבה, אלא קודם האכלתי ואחר כך שמתי על השד כשהיא רגועה ונעים לה בצעתי לה לינוק, כדי שתאהב.
והאמת? זה עובד.
בחרתי פיטמה מגומי שהיה קשה להשיג- יש לנו אוסף בקבוקים מרשים מאד בבית כרגע - והחלטתי במקום לנסות בכל פעם משהו אחר להמשיך איתה, כי נראה שהיא הכי פחות מגעילה אותה. בבוקר שמתי את הבקבוק הריק ליד שאר הצעצועים. שיחקתי איתה ובין נשכן לקוביה נתתי לה להחזיק את הבקבוק וקצת שיחקתי לה איתו בפה.
בצהריים הוספתי בו מעט מאד חלב, כזה ששאבתי בבוקר, שלא יהיה תירוץ שאולי מהמקפיא זה לא טעים או מקולקל. לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. ברגע שנראה שמעצבן אותה, הוצאתי ועברתי הלאה, אם היה צורך לציצי או למשחק אחר, תלוי.
ככה גם לפנות ערב ובלילה. מיומנות השתיה מבקבוק, זו שבאה לה טבעי בגיל שלושה ימים, נרכשת מחדש. בלילה כבר יצא שהיא שתתה איזה 15-20 מ"ל, ככה אני אמשיך בימים הקרובים ונראה לי שנסתדר.

השיטה הזו שמישהו אחר יתן לה בקבוק ממש לא נראית לי , לא לפני שהיא יודעת לשתות ממנו ומבינה שהוא יכול להחליף רוחה או חלק מארוחה.
מה שכן, כתוצאה מכל מה שהיה לנו בימים האחרונים עם הבקבוקים, היא למדה לצרוח. גילתה שאפשר לצעוק חזק. אולי סתם הגיע הזמן שהיא גילתה את הקול שלה, שזה אחלה, אבל יש לי הרגשה שהיא משתמשת בזה יותר כשהיא מקטרת ולא כמו תינוקות שראיתי שפשוט נהנים להפיק צליל גבוה של הקול שלהם כשהם לגמרי שמחים.

היה לנו יום מקסים בסך הכל, למרות הבקבוק מאד רגוע, היא כל כך מתוקה וחייכנית שזה פשוט כיף.הוצאתי אותה לטיול בעגלה וברובו היה לה ממש כיף, רק לקראת הסוף העברתי למנשא. אתמול אמא שלי לקחה אותה בעגלה אחרי אולי חודש שלא ניסינו עגלה. חשבתי שעכשיו אולי היא יותר תאהב את זה ואכן ככה היה.
כשאני מנשקת אותה בבטן היא מתפוצצת מצחוק.
באחת עשרה וחצי בלילה, אחרי שכמעט נרדמה, היא מתעוררת לחיים ומתחילה לעשות לי חיוכים ותרגילים במיטה, מקשקשת אליי ואני לא עומדת בפני הקסם.

כשהיא טועמת שזה החלב שלי שמוכר לה היא רוצה, אבל הבקבוק לא נעים לה.
כפית ניסיתן?

עכשיו זה רשמי.
יש לי סרבנית בקבוק בבית.אני לחוצה מזה מאד.
זה גם סוג של התעללות זה שהיא צורחת עד שנשברים ומביאים אותה אליי והיא מקבלת ציצי. ככה היא מבינה שרוצים שהיא תצרח הרבה וחזק ותבכה המון כדי לקבל ציצי. לפי דעתי זה ייפתר כשאני לא אהיה בסביבה. אמנם אז הצרחות שלה לא יביאו את הציצי בסופו של דבר, או את אמא, אבל לפחות אז מי שמולה לא ישדר לה חוסר אונים ותחושה שיש ברירה אבל בכל זא מונעים ממנה את הציצי ואת אמא.
אתמול חזרה בצרחות אימים מטיול של לפנות ערב עם אמא שלי, שבמקום לנסות להתמודד איתה פשוט מגלגלת אותה חזרה אליי. כלומר- כן מנסה להתמודד איתה, אבל בגלל שיש ברירה היא נשברת ומחזירה אותה. קשה לי נורא עם זה וברור שאני צריכה פשוט ללכת לכמה שעות וזה למרות שאין י שום ורך רגשי בזה. מצד שני, ברור שהיא צריכה להישאר בבית בלעדיי, בבית יהיה לה יותר קל נראה לי.

מיום ליום היא גדלה, צומחת.
יש לה כבר אהבות ברורות.
יש דברים שבאופן מאד ברור היא לא אוהבת.
הכי כיף לי שהיא אוהבת את הנשיקות שלי וממש צוחקת כשאני מנשקת אותה בבטן.
אני עושה את זה כל היום, כי כיף לי לראות אותה שמחה ומאושרת.

להתלבש היא לא אוהבת, בדרך כלל בוכה או מקטרת, או שאני מצליחה להסיח את דעתה ואז היא רגועה עם זה. אני לא בטוחה לגבי הסחת דעת. ברור לי שעדיף שיהיה לה נעים, אבל אני תוהה אם כשאני מסיחה את דעתה אני לא מלמדת אותה משהו על זכותה למחות, להביע דעה גם אם היא לא חיובית, להביע רגשות שנהוג לכנותם שליליים.
יותר מזה, אני תוהה אם אני לא מלמדת אותה לא לשים לב לכאן ועכשיו.
מצד שני, אולי היא לומדת שגם כשקשה לה אפשר לנסות להעביר את זה בקלות אם עושים משהו נעים תוך כדי.

אני מנסה ללמד לאכול מבקבוק. בהתחלה היא ידעה איך, עכשיו כבר לא זוכרת. היא שונאת את זה ובוכה, אבל קצת מסכימה לקחת. כשהיא טועמת שזה החלב שלי שמוכר לה היא רוצה, אבל הבקבוק לא נעים לה. אני מנסה כל יום קצת. יש בכי.

אני מקטרת כאן המון והאמת היא שהיא תינוקת מקסימה, מאד רגועה וחייכנית שבוכה מעט מאד ברוב שעות היממה.
איזה כיף לי.

אתמול היה לילה קשה.
היא עדיין ישנה עכשיו. אני לא.מישהו מוכן להסביר לי מה זה הקטע הזה של תינוקת שזמן השינה הקבוע שלה זה חצות וחריגה ממנו זה למעלה מזה בדרך כלל?
אתמול, נתתי לה לבכות די הרבה זמן. לא שהלכתי ולא מתוך אידיאולוגיה או מחשבה שככה היא תלמד להירדם או משהו.
שום דבר מזה. פשוט פחדתי שאם אעמוד איתה אני עלולה ליפול מרוב עייפות.


שכבתי לידה במיטה וליטפתי אותה וגם חלק מהזמן שמתי אותה עלי וחיבקתי. זה לא עזר, כי היא חשבה שזה זמן טוב להסתובב איתה על הידיים, או שאשחק איתה או לא יודעת מה. גם ציצי עזר רק חלקית, כלומר חלק מהזמן הארוך ארוך הזה.
בדרך כלל אני לא מגיעה לרמות כאלה של עייפות כי מקפידה לישון איתה בצהריים. ככה שיוצא שיש לי הרבה יותר סבלנות כשמגיעה השעה אחת עשרה, רק שאתמול היא פרשה את שנת הצהריים למשך של שלוש שינות שכולן פחות משעה, עד הערב. ככה יצא שהצטרפתי אליה לשנת צהריים ועשר דקות אחר כך היא התעוררה ואחר כך לא כל כך הסתדר לי לנוח מכל מיני סיבות.

מיום ליום אני יותר בקושי בעניין העבודה. היא כל כך רגועה אצלי ותמיד אצל אחרים חוזרת אלי בוכה שאני באמת תוהה מה יהיה. אני חושבת שאילו היתה גדלה במשפחה קצת יותר נורמטיבית, כלומר עם אבא שחי באותו בית, היה קצת יותר קל. אולי לא הרבה, אבל קצת.
אני מוכרחה לומר שהמסר שעובר אליי מאמא שלי זה שהיא לא מסוגלת להתמודד איתה. מצד אחד מוכנה לשמור עליה בכל הזדמנות ומצד שני מחזירה אותה לפני הזמן כי אין לה אמצעים להרגיע אותה ולא רוצה שהיא תבכה.
אני כמובן שמחה שהיא לא בעניין של לתת לה לבכות, אבל מצד שני זה מוריד לי את הביטחון שמישהו יוכל להתמודד איתה ואמא שלי אחלה עם תינוקות ושמרהנהדר על שני אחייני, אבל אולי זה היה בגלל שהאימהות שלהם השאירו והלכו, אחותי בגיל פחות משבועיים כבר נתנה לאמא שלי בקבוק שאוב והלכה לשעתיים ואני תמיד נשארת במרחק כמה מטרים ולא הולכת לשומקום (טוב, פעמים ספורות לקחתי את האוטו ונסעתי למכולת כאן בישוב ממש זריז, בדרך כלל כשהיא ישנה) אז תמיד אפשר להזדכות עליה וככה היא לא מתרגלת לאף אחד אחר. כלומר ידידותית לסביבה עד שצריכה משהו אמיתי כמו לישון או לאכול או סתם להירגע ואז היא רגועה מאד אבל רק אצל אמא.
אין לי ספק שאני צריכהלאפשר יותר, לשחרר יותר, אבל אני לא באמת רוצה/מסוגלת כרגע.
חוששת מאד איך המטפלת תסתדר איתה.

מצאתי בחורה צעירה, סטודנטית. אחת עם כוח ועם חשק להרים על הידיים וכאלה. יש לה ניסיון עם ילדים אבל לא עם תינוקות כל כך קטנים.
פעם סיפרתי באחד הדפים על עוזרת הבית של הוריי שגם מטפלת כאן בילדים בסביבה (כבר כמה שנים אצל אותה משפחה, חלק מהשבוע) שהודיעה לי עוד בהריון שתטפל בה וכמו כן הודיעה לאבא שלי שהיא תטפל לי בילדה. בהתחלה היה לי ברור שלא. אחר כך, כשהתחלתי לחשוב על זה כאופציה, יום אחד הייתי עם הקטנה במנשא ודיברתי איתה והיא אמרה את משפט המפתח: "אל תרגילי אותה לידיים, למה שלא יהיה קשה למטפלת". באותו רגע היה ברור שהאופציה ירדה. אתמול היא שוב היתה אצל הוריי ושאלה אותי על זה ועשתה פרצוף של נעלבת קצת כשאמרתי לה שיש לי מישהי ואפילו אמרתי שאני מעדיפה בחורה צעירה "מה אני זקנה?" ולא, היא לא זקנה.
עם כל זה שברור לי שזו שמצאתי יותר בראש שלי ולא תרים גבה על חיתולים רב פעמיים נניח, ושיש לה כוח מרץ ורצון, אני תוהה אם ניסיון כאמא ובכלל עם תינוקות קטנים לא מאד משמעותי בגיל כל כך צעיר. קצת חוששת בכל זאת להשאיר אותה עם מישהי בת 22.

למען האיזון, אני אומר שניהלתי בית עם חמישה ילדים כולל בישולים כביסות וניקיון כשהייתי בת 21. אמא שלהם היתה מסתכלת עלי בשמונה בערב במבט של "איך את משאירה אותי איתם" והסתדרתי עם כולם יותר טוב מההורים בהרבה, אבל הם היו יותר גדולים. בגיל 23 טיפלתי באח ואחות, איתה הייתי מהבוקר, אותו לקחתי מהגן. היא היתה תינוקת אמנם, אבל כבר בת שנה וזה הבדל משמעותי. שמרתי על תינוק מגיל שבועיים, אבל כבר הייתי הרבה יותר גדולה ומנוסה והאמא היתה הולכת ללא יותר משעה בהתחלה והוא לא ינק דקה בחיים שלו, ככה שזה היה קל יותר. אני קצת חוששת ותוהה מה עדיף בהקשר הזה. שיהיה אופן טבעי או שיהיה עם ניסיון. ככה או ככה אני לא שקטה.

מקווה שאנחנו נגיע צפונה מתישהו
באמת הגיע הזמן, יהיה נחמד להיפגש שוב ואת לא תאמיני כמה היא גדלה!!!!


לא תמיד אני גמישה עם הזמן. הערב היא הלכה לישון רק באחת עשרה, אבל בערך משבע עשתה קולות ופרצופים של עייפה ועוד שנייה נרדמת. בימים כאלה יש שלב שאני כבר לגמרי מאבדת את הסבלנות. אם ההורים שלי לא מציעים לי לאכול איתם ואין כאן אף אחד אחר, בערב כזה אני בדרך כלל מדלגת על ארוחת ערב.
הערב החלטתי שאני לא מוותרת והצלחתי בכל זאת לאכול שתי פרוסות לחם מרוחות. רציתי להכין קצת יותר מזה אבל זה באמת כבר היה מוגזם. מזל שהיא לא כל היום ככה, רק בערב.
באמבטיה יש שיר שאני שרה לה. אתמול היא היתה באמבטיה כבר די הרבה זמן וחשבתי על להוציא אותה ואז פתאום נזכרתי שלא שרתי. התחלתי לשיר ומייד היא התחילה לחייך ולצחוק אליי, כבר מזהה את השיר ואוהבת אותו.
יש גם שיר שעוזר לה להשתתק באוטו אם הא בוכה. זה שיר אחר לגמרי לניסיתי לשיר לה אותו באמבטיהאו במצב אחר והיא בכלל לא צחקה. באוטו בכלל שירים עוזרים כשנמאס לה, אבל שיר אחד במיוחד:
אצא לי אל היער לראות את הקוקית
ויען קול מיער הן זוהי הקוקית
קוקו, קוקו, הן זוהי הקוקית.

אני מנסה להיזכר בשירים שאני מכירה. בהתחלה בכל יום הייתי נזכרת בשיר חדש או שניים, אבל עכשיו לא. בכל מקרה אני לא אוהבת להציף לה את המוח, מעדיפה כמה שירים שהיא מכירה בקול שלי, על מיליון שירים מדיסקים וכאלה.
אתמול דיברתי עם חברה בטלפון ואמרתי לה שלא איכפת לי שאחרים יתנו לה מוצץ או יקחו אותה בעגלה אם זה נוח להם, אני לא משתמשת בזה כי אני לא צריכה ומסתדרת בלי זה. היא אמרה שטוב שאני גמישה. היום הבנתי שיש דברים שאני גמישה לגביהם ויש דברים שממש, אבל ממש, לא.

אמא שלי קנתה אוניברסיטה, שתהיה לה בבית. נראה לי מיותר אבל סבבה מבחינתי. אז היום כשהיא אמרה לי את זה אמרתי שאם יש שם כל מיני מנגנים עם בטריות אני לא מרשה לשים לה ושגם משלי הורדתי מיד את הדבר היחיד שניגן. אז בזה אני לא גמישה. לא סובלת צעצועים עם בטריות ולא מוכנה שהתינוקת שלי תיחשף אליהם בגיל כל כך צעיר. גם ככה נראה לי שהתינוקות של היום סובלים מעודף גירויים ושזה פוגע בהתפתחות מערכת העצבים שלהם. גם לנו עודף הגירויים פוגע במערכת העצבים לדעתי, אבל זה כבר דיון אחר.

הכי מפריע לי טלויזיה, בעיקר אם זה בקולי קולות. אם זה אצל ההורים שלי אני חצופה ומכבה או לפעמים עולה לקומה למעלה או מרחיקה קצת משם. בבתים אחרים קצת קשה לי. כבר תפסתי אותה בוהה בתמונות על המסך גם כשהטלויזיה היתה בשקט. בדרך כלל אני מסובבת אותה, או מסתובבת בעצמי ככה שהיא תהיה עם הגב למכשיר. בבית אני משתדלת לשמוע מעט מוסיקה מדיסקים אבל לפעמים ממש בא לי להקשיב לאיזה דיסק אז אני שמה משהו, בכל אופן ממש לא כל הזמן וכל היום, אני בעניין של לחשוף אותה לאט לאט לדברים האלה. מאז הריון והלידה, אני שמה לב כמה אני רגישה לרעש. אבל האמת היא שהייתי רגישה לרעש גם קודם, מתמיד, זה רק מאד התחדד לי, ההבנה הזו.
אבל ההחלטה הזו של למעט בגירויים הללו לא באה רק מתוך הרגישות הפרטית שלי לרעש, אלא גם מתוך דברים שנתקלתי בהם פה ושם. אם זה החינוך האנתרופוסופי, אם זה הספרים של ניל פוסטמן ואם זה ספרים כמו "איך לגדל ילדים ללא אנטיביוטיקה".
לא לגמרי ברור לי איך מתמודדים עם זה והרי אי אפשר לחיות בבועה, רק היא ואני, אבל זה בהחלט נושא שאני אצטרך להתמודד איתו יותר ויותר, כנראה.

אז היא הלכה לישון אחרי חצות ואני בשתיים. אז מה? אז אמבטיה במקום בשמונה היתה באחת עשרה בלילה, מה לא בסדר בזה? אני קצת כפייתית בקשר לשעון ושעות שינה וסדר יום. מצד שני, היום היה שבת וזה יום מצויין לשחרר

אהבתי לקרוא...תמשיכו לעשות חיים (תרתי משמע) , חיבוק לשתיכן ומקווה שאנחנו נגיע צפונה מתישהו .

בינתיים, נראה שקצת יותר טוב.
מצב הרוח עבר.
היא מאד רגועה וכייפית רוב הזמן וזה תענוג. כיף לי איתה ונעים.
השבוע גם תבוא לבקר חברה שמזמן לא ראיתי, בעצם היא לא היתה אצלי בכלל מאז הלידה אבל נפגשנו בהזדמנות אחת. נראה איך יהיה איתה.
מצד אחד, התחושה שלי שהלידה ניתקה אותי חברתית.
מצד שני, אני בתקופה שאני לא מאד מצרה על זה, נעים בבית בסך הכל. מוריד לחץ שאין פלדנקרייז או יוגה אחרי לידה או משהו אחר להיות בו בשעה מסויימת. כבר לא בוער לי כלום. קמות כשקמות, הולכות לישון כשהולכות לישון.
אתמול היינו יום שלם מחוץ לבית, ישנו מאוחר אחרי התהריים אז היא הלכה לישון אחרי חצות ואני בשתיים. אז מה? אז אמבטיה במקום בשמונה היתה באחת עשרה בלילה, מה לא בסדר בזה? אני קצת כפייתית בקשר לשעון ושעות שינה וסדר יום. מצד שני, היום היה שבת וזה יום מצויין לשחרר.

את יודעת מה? בגיל חצי שנה, זה לא קל להיות כל היום לבד עם תינוק אפילו כשיוצאים איתו מהבית
אז זהו, שבהתחלה הייתי יוצאת איתה המון, מסתובבת, עם הזמן גבר בי הצורך להיות בבית. חוץ מזה, התקלקל לי לפני כמה ימים המזגן באוטו וחם נורא ובינתיים יקר לי לתקן. מה שכן, היה אמור להיות אצלי מפגש "באופן" השבוע, רק שבסוף הגיעה רק משפחה אחת, לדעתי היה כיף.
בקשר להערות של כולם, סתם נשבר לי מזה. פשוט מרגישה חוסר תמיכה, זה הכל. זה לא שאני אשנה או רוצה לשנות מישהו, אבל כן רוצה שיפסיקו לנסות לשנות אותי כל הזמן, זה מעייף ועוזר לי להשתבלל בפינה שלי.
חוץ מזה למה צריך לדחוף לתינוקת שלי מוצץ לפה כשזה ברור שזה מגעיל אותה והיא יודעת יפה מאד להכניס את האצבע שלה לפה בעצמה כשהיא מעוניינת בזה?
בעוד חודש אני חוזרת לעבודה, אני תוהה אם לקחת נערה שתהיה איתי בבית זה רעיון טוב או ישר להביא את זו שתטפל בה כנראה, שממילא זה יעלה יותר כסף, כי צריך לשלם לה נסיעות. בינתיים לא ממש בא לי להיפרד ממנה בכלל, חושבת לחכות עד שיהיה צריך, גם אם יהיה קשה מבחינתי עדיף לדחות את זה. את כנראה צודקת בקשר לעדיפות של בייביסיטר, רק כשיש סבתא וסבא שכנים שמוכנים לעזור זה נראה קצת ביזבוז כרגע. מצד שני על המחיר כבר דיברנו.
בינתיים הסתבר שאמא שלי רוצה ומוכנה לקרוא את המאמר על סרבני בקבוק והגיבה קצת אגרסיבי כי לא ידעה על מה המאמר ששלחתי לה.
בעבודה יש יומיים בסוף אוגוסט, עם לינה והכל (דווקא יש לי איפה לישון שם בסביבה). בשנה שעברה הייתי בשבוע חמישי או שישי להריון ואף אחד לא ידע וכבר אז עיצבן אותי איך עושים את זה ככה שנשים שהן אימהות לילדים קטנים צריכות למצוא סידור ליומיים או לא לבוא. אצלי בעבודה יש הרבה גברים והרבה נשים שהילדים שלהן כבר גדולים ממש וכל ההתנהלות היא בהתאם, יש גם גברים עם ילדים קטנים אבל להם איכשהו יש פחות בעיה לנסוע הרבה פעמים (דווקא אצלי בצוות יש אחד בגילי שבא בבוקר טרוט עיניים כי אשתו נסעה לחו"ל והוא היה עם הילדה, או שהוא לא ישן בלילה בגלל הילדה ועכשיו אישתו בהריון, אז אני לא לבד בצוות בקטע הזה, אבל ממני התרגלו לצפות ליותרמאשר ממנו). מצד אחד, הרבה פעמים מחפשים אנשים צעירים שיבואו ויתחייבו לטווח ארוך וישקיעו כמו שהותיקים יותר עושים ומתפלאים למה לא מוצאים ומצד שני מתנהלים התנהלות שהיא כמעט בלתי אפשרית עם ילדים קטנים, אם אתה רוצה להיות בסדר עם המערכת. אני טיפוס של משקיענית מאד אבל מעכשיו אני אתחיל להיות לא בסדר עם המערכת. אמנם הממונים עלי אוהבים אותי, אבל בכל זאת ההתנהלות הזו מעצבנת אותי.

חושבת לעצמי כמה עצוב שבסוף נראה לי שכל זה יפתר רק עם כסף שאני אשלם למטפלת וכשאני אשלם אז פתאום הכל יהיה מאד בסדר, אני אהיה בסדר וכמו שאמרה לי הבחורה שראיינתי לעבודה "את קובעת". כמה עצוב שסתם ככה בשביל לקבל קצת עזרה אני משלמת מחיר כל כך גבוה
הקטנה שלך לא יודעת שאת משלמת לבייבי סיטר... הכל אצלך בראש. עם הסבא והסבתא הקוטרים האלה שתיכן כבר "תקועות" אין מה לשנות אותם. הם טובים בתור סבא וסבתא ולא בתור יאנוש קורצ'אק (אני כבר התייאשתי מלהעיר על השטויות שהם עושים ואומרים, וממילא חושבת שזה לא יעזור, ושהינוקא יגדל יפה ויאהב אותם גם ככה). הקטנים הרי קולטים כל עימות בסביבה שלהם, על אחת כמה וכמה כשהוא מתנהל מעל הראש שלהם ונוגע אליהם...

אז אם לא בא לך כל פעם להיחשף לעימותים המשפחתיים האלה, עשי לעצמך ולה טובה וקחי מישהי שאיתה לא תצטרכי להתעמת כך, ושיהיה שקט ושלווה. והכסף, הלא הוא רק אמצעי לומר לה תודה.

השפיות האישית שלי הרבה יותר זמינה מאז שהבאתי לי עזרה של נערה בתשלום - בסך הכל פעמיים בשבוע, שלוש שעות, בזמן שאני בבית (בחדר השני). אם הוא נרדם אני מרשה לעצמי לצאת לסידורים בסביבה. היא משחקת איתו, זה מרענן אותו מבחינה חברתית (טוב, שלי קצת גדול יותר מהקטנה שלך) וזה מוריד משנינו את הלחץ והשחיקה שבלהיות לבד ביחד כל היום. כבר כתבתי פה שדיאנה אידלמן-קרת בכבודה ובעצמה נתנה לי את העצה הזאת וזה מהסיבה, בניסוח שלה, שזה לא נורמלי להיות עם תינוק לבד בבית כל היום. אצלי זה היה ממש מורגש: בצהריים היו ממש רגעי חשש, איך אני שורדת איתו עכשיו עד למחרת, כשאמא שלי תגיע, בלי ליפול.

את יודעת מה? בגיל חצי שנה, זה לא קל להיות כל היום לבד עם תינוק אפילו כשיוצאים איתו מהבית. אתמול הייתי איתו בגן השעשועים לבד (לא הגענו למפגשי "באופן" השבוע) ופתאום הרגשתי את הבדידות שלי ושלו. היינו יחידה אחת, אבל כמעט בלי תקשורת עם שאר הילדים וההורים שם. זה מצב שצריך לפוגג מדי פעם.

איך שסיימתי לכתוב- קקי בסיר. לקחתי לברז לשטוף, רק שכחתי שמשום מה אין מים בברזים
אז לקחתי לחדר, שם יש בקבוק עם מים וחתיכות בד לשטוף ולנגב, איך שאני באה לזוז מהכיור, פיפי על הרגל שלי, יעני רצתה לעשות בכיור אבל לא נתתי לה את הרגע הזה שהיתה צריכה מעליו. ילדה גאונה של אמא.

רציתי גם לספר שהבוקר נכנסתי לדף של הבלי חיתולים. נתן לי מוטיבציה. כשהיא התעוררה משנת היופי שלה נשארנו בלי חיתול. על הבוקר היה קקי אחד בסיר ועוד פיפי אחד בסיר מעט זמן אחריו. אחר כך יצאנו מהבית ליותר משעתיים ושמנו חד פעמי כי הרב פעמיים היו על החבל ולא לגמרי יבשים. אחר כך חזרנו, ומאז רק פיספוסים. בחצי שעה האחרונה יא עשתה המון פעמים פיפי ותמיד דקה אחרי או דקה לפני שלקחתי אותה לסיר. לפחות היה לנו סיפתח בבוקר.

עצב והרבה. על מה? כי אני לא בסדר. כל עזרה עולה לי בקיתונות של ביקורת מהסביבה וגם בלי עזרה אני כל הזמן לא בסדר.

בוא נראה למה אני לא בסדר:
אני לא בסדר כי אני לא נותנת לתינוקת מוצץ וככה סבתא לא יכולה להרגיע אותה.
אני לא בסדר כי אני לא מרגילה אותה לעגלה וככה סבתא לא יכולה להרדים אותה.
(וממש לא איכפת לי אם סבתא נותנת לה מוצץ או עגלה שאת שניהם אני מספקת לה, רק לא משתמשת בהם בעצמי)
אני לא בסדר כי במקום להתייצב בשניה שסבא אמר להגיע לשולחן אני בודקת שהתינוקת שלי בסדר איפה שהיא נמצאת.
אני לא בסדר כי אם היא לא מרוצה איפה שהיא אני לוקחת אותה על הידיים וסבא שלה אומר שאני אתחרט על זה ומה פתאום היא לא יכולה להיות רגע בשקט בצד. מצד שני, סבא שלה חושב שזה לא בסדר כשהיא בוכה ובכל פעם שהיא מדברת הוא ישר קופץ בלחץ "למה היא בוכה?!"
אני לא בסדר כי שלחתי לאמא שלי באימייל מאמר על סרבני בקבוק כדי שאולי יהיה יותר קל ופחות צרחות כשהשארתי אותה לזמן מקסימלי של שעתיים וחצי (ונשארתי בסביבה) וככה אני אהיה פחות לא בסדר.
אני לא בסדר כי לפעמים אני מבקשת מאבא שלה לקחת אותה ולא אוהבת שבשניה שאני עושה את זה הוא מוסר אותה למישהו אחר שאיתו/איתה היא מרגישה לא נוח או בכלל לא מכירה.
אני לא בסדר כי כשאבא שלה בא אני משחקת איתה ונהנית ממנה וככה הוא לא מרגיש נוח להתייחס אליה או להתקרב אליה.
אני לא בסדר כי אני מקטרת על שעות השינה שלי/שלה לאחותי וזה לא מוצא חן בעיניה.
אני לא בסדר כי...

נדמה לי שהרעיון ברור.
לפעמים אני רוצה להיות רק קצת בסדר.
לפעמים נדמה לי שרק על איזה אי בודד אני אהיה ממש ממש בסדר.

לפעמים נדמה לי שעשיתי איזה פשע נוראי ובאמת מפעם לפעם אני יותר מיואשת ופחות רוצה לבקש עזרה מאחרים, יודעת שאסתדר איתה לבד מצויין, רק רוצה להקל עלינו על שתינו את הפרידה כשאחזור לעבודה ולכן שתתרגל קצת לעוד אנשים.
אין לי צורך להיפרד ממנה. אין לי צורך אמיתי שיעזרו לי איתה רוב הזמן (מלבד מקרים חריגים כמו כשהייתי חולה).

חושבת לעצמי כמה עצוב שבסוף נראה לי שכל זה יפתר רק עם כסף שאני אשלם למטפלת וכשאני אשלם אז פתאום הכל יהיה מאד בסדר, אני אהיה בסדר וכמו שאמרה לי הבחורה שראיינתי לעבודה "את קובעת". כמה עצוב שסתם ככה בשביל לקבל קצת עזרה אני משלמת מחיר כל כך גבוה ובאמת אני כבר הרבה פחות רוצה עזרה מאשר לפני חודש. לא רק כי הקטנה גדלה ויותר קל, גם ובעיקר כי לא בא לי לשלם את המחיר שזה גובה ממני, מעדיפה לשלם בכסף.

קודם היא מנסה לזחול עם האצבע בפה. גם לינוק היא מנסה עם האצבע בפה. אם קורה שאני מוציאה לה את הציצי מהפה או עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה, נגיד מורידה אותה לרגע מהידיים כשהיא לא רוצה, אז היא מקטרת רגע ומיד מכניסה את האצבע לפה, כאילו אומרת לי "לא צריך טובות, אני כבר אסתדר בעצמי".

קשה לי עם העולם הזה. אין לי צורך להיפרד ממנה, אבל לפעמים צריך. עוד לא נפרדנו ליותר משעתיים וחצי וגם אז כשהיא מאד בסביבה. לפעמים צריך זה אומר שכמו כשהייתי חולה אז הייתי צריכה עזרה ושיקחו אותה, ככה אחזור בקרוב לעבודה. אני גם מאד רוצה ללכת לרופאה הכללית שלי לבקש בדיקות אבל לא מעיזה לקחת אותה לקופת חולים איתי, נראה לי שזו תהיה סיבה טובה להיפרד בוקר אחד, כשאך לעשות בדיקות דם. חסכתי לה את המחלות של בית חולים ולא אחסוך לה את קופת חולים עם כל הזקנות שמשתעלות עליך בשניה שאת נכנסת לשם?

בעניין קיטורים, כבר הרבה זמן רוצה לכתוב.
לא ברור לי מה הנקודה בה יש להפסיק את הקיטור. עכשיו זה כבר יותר ברור, אבל עדיין. אני תוהה ביני לביני אם כשהיא מנסה להתהפך ולא מצליחה, או כשהתהפכה ולא הצליחה להוציא את היד צריך לעזור לה או להשאיר אותה שתנסה. ברור שכשזה ממש בכי אז אני ניגשת, אבל כשהיא התחילה עם הניסיונות לא היה לי ברור עם הקיטור הוא לא חלק מהעניין, חלק מהדרך שהיא צריכה לעבור ואם אני ארים אותה על הידיים כשהיא משמיעה את הקיטור הראשון זה לא יעצור אותה מלהמשיך לנסות והרי אני לא אוכל להתהפך במקומה או ללמוד להוציא את היד במקומה. בהתחלה היה לי ברור שאני משאירה אותה מקטרת, או עוזרת לה קצת אחרי מעט זמן, אבל משאירה אותה שם שתנסה, אבל היה לי ממש קשה לא לעזור לה או מיד להרים אותה משם. עכשיו אני הרבה פעמים לוקחת אותה משם, אבל זה תלוי במצב ומה היא מנסה לעשות. לפעמים אני באה ומעודדת אותה ואומרת לה שהיא עושה יופי.
גם עם העניין הזה של הלעודד אני קצת בבעיה. אני מאד נגד חינוך ביהביוריסטי, אבל אנחנו חיות בסביבה כל כך ביהביוריסטית שאני לא מכירה משהו אחר. האם אני מחזקת אצלה את הצורך בחיזוקים חיוביים? האם לי אין צורך בהם?! (יש ויש ולמעלה מזה) איפה נגמר העידוד ומתחיל מירכוז הילד/ה? שאלות שהתשובה עליהן לא תמיד ברורה לי. למשל לשחק איתה אני מאד אוהבת ולהצחיק. האם אני מלמדת אותה לרצות אותי עם החיוכים שלה והצחוקים שלה? כי החיוכים שלה אכן משמחים אותי.
אני רוצה שתלמד להביע את רגשותיה ולא תחסום אותם כמו רוב האנשים. אתמול הייתי עצובה וכשהיא היתה באמבטיה ודיברתי איתה אז בכיתי והרגשתי איך מיד אני רוצה להסתיר ולהפסיק ושלא תראה אותי בוכה ובכלל אני חוששת להעמיס עליה את עצמי בהמשך.

היום מתיקות בת 3 חודשים. מזל טוב.

אולי לכבוד זה ובטוח לכבוד המון דברים אחרים, אני, אמא של מתיקות, בסטרס נוראי מהמון דברים.
הרבה עצב, הרבה כאב, הרבה קושי.
מיום ליום אוהבת אותה יותר, מיום ליום החיים מסובכים לי יותר, ולא קשור אליה, רק כל החיים והקונסטלציות מסביב מסובכים לי וקשים לי.

משהו בעניין הנקה:
יצא לי במשך החיים לשמוע כל מיני נשים מדברות על הנקה. יצא לי לפגוש אחת שאמרה שהיא לא תניק (כשהיכרתי אותה היתה בהריון עם ילדה השני) כי זה מגעיל אותה- הייתי בת 27 והייתי המומה. יצא לי גם לדבר עם נשים שהניקו לטווח ארוך יותר או פחות ולפחות אחת מהן סיפרה לי שהיה לה קשה להתרגל לרעיון שהחזה האהוב שלה שהיה עבורה משהו אירוטי ומיני מאד הפך למה שהפך.
בימים האחרונים יצא לי לחשוב על זה. בהתחלה הרגשתי סוג של סמרטוט, אישה שהפכה רק לגוף, משהו שישן ואוכל ואין לו קיום עצמאי משלו. מישהי שמשתינים עליה, מחרבנים עליה, נתלים עליה 24 שעות ביממה, יונקים ממנה כל הזמן. אחרי שעברנו את ההתחלה הזו והיניקה בדרך כלל נעימה ונוחה ולא מאד צפופה בדרך כלל, אני יכולה לומר שסופסוף אני מבינה למה קיבלתי ציצי. בניגוד לאותן נשים שהרגישו שלקחו להן את האיבר האירוטי שלהן והפכו אותו לסוג של נחמה ואוכל, או אלה שלא מוכנות לוותר על הארוטיות של האיבר ולהניק, בניגוד אליהן אף פעם לא הבנתי בשביל מה קיבלתי אותם ועכשיו מבחינתי יש להם הצדקה אמיתית.
תמיד, לפחות בתאוריה, אמרתי שהשדיים הופקעו מהמטרה האמיתית שלהם שהיא להאכיל, אבל תמיד כשטענתי זה היה בתאוריה. עכשיו אני מרגישה שזה נכון. אף פעם לא הבנתי מה מיני בשדיים שלי (או ברגליים שלי, שהן שעירות אבל לא תמיד היו כאלה) ועכשיו אני יודעת שבאמת יש להן מטרה חשובה.

ועוד משהו שחשבתי הערב באחת הפעמים שהיא התעוררה וקראה לי ונשכבתי לידה זה שזו המצאה נפלאה של מי שהמציא אותנו, פשוט המצאה נהדרת העניין הזה של הזנה דרך האם. זה כל כך גאוני שזה מקסים.

עדיין חלשה.כבר יומיים לא הלכנו לשומקום חוץ מלסבתא או לשבת כאן בחוץ. אתמול היה יותר טוב מהיום. מה שמסתבר לי הוא שדווקא ככה הכי פחות צריך להתעסק איתה והיא רגועה מאד מאד במשך רוב היום. אתמול בלילה היתה איזו היסטריה מאד גדולה שהיה לי קשה להרגיע, כזו שאפילו ציצי לא עזר והיא אפילו כעסה פעם אחת כשהצעתי לה, אבל כל הימים האלה של להיות בבית מעסיקה את עצמה נהדר ואנחנו בכלל לא מטפסות על הקירות.
להיפך, זה מוריד לחץ. לא קבענו עם אף אחד, לא צריך להגיע לשומקום. אין מזגן אז לא צריך לדאוג אם קר לה מדי. אתמול היה כל כך חם שעד אחרי האמבטיה בערב לא הלבשתי לה כלום חוץ מחיתול. במילא גם לא הלכנו לאף מקום שצריך. חלק מהיום היא גם היתה בלי בכלל, אבל גם רק עם חיתול היה מאד כיף ובלי הבכי של להתלבש שהיא שונאת. רק סבא שאל: מה, היא בלי חזיה?

מבסוטה וחייכנית אין לה צורך ללכת לכל המקומות שגררתי אותה אליהם.
אני עוד צריכה להתנסח לגבי עניין הקיטורים, אבל נראה לי שהמוח שלי עוד לא מספיק צלול.
מאתמול היא ממש מנסה לזחול ולדעתי בערב היא קצת הצליחה אפילו. מה יהיה? עוד לא שלושה חודשים, היא מפחידה אותי. אפשר להחזיר חזרה לבטן? שלא תברח לי רחוק.

לפני כמה ימים היתה כאן בת דודתי עם התינוקת, בת חמישה חודשים.
היה קטע שצבצב נכנסה מתחת לספה, התחבאה מאחורי הכיסוי ושרה לנו שירים משם.
אחר כך, או אולי לפני כן הן שכבו על השמיכה שעליה היתה מונחת האונברסיטה, צבצב ניצבת למתיקות, בערך כמו האות T מתיקות שכבה על הגב והסתכלה לה למעלה בתמימות כאילו כלום. בתדודה אמרה שהיא חוששת שצבצב תמשוך למתיקות באוזניים כמו שהיא עושה לחתול ולכולם ואז:
מתיקות דחפה לצבצב את היד <של מתיקות> לפה!
לא עברו כמה רגעים, מתיקות שוב הסתכלה למעלה במבט תמים, לצבצב היה הפעם מוצץ בפה, והופ! מתיקות שלפה את המוצץ מהפה של צבצב והעיפה אותו. נשפכנו מצחוק.
כבר עכשיו היא מתנהגת כמו אבא שלה שכל הזמן אומר "זה לא אני" אחרי שהוא עושה משהו

צעצוע חמוד קיבלתי לפני כמה חודשים. אחלה צעצוע, בחיים לא היתה לי מתנה כל כך מוצלחת.

תודה

החלמה מהירה

גם פיצקולית אוהבת קרוב וצמוד. אתמול בערב היה לי חום. ניסיונות לשנע אותה לכיוון סבתא ולהעדיף בקבוק עם חלב אם שאוב עלו בתוהו, סבתא התייאשה. לפחות הפיצקולית הלכה לישון בשעה סבירה (עשר ורבע במקום חצות) ולא עשתה יותר מדיי רעש כשהחליטה בשלוש בבוקר אחרי יניקה שעכשיו זמן טוב לתרגל בעיטות באמא.

משו טוב יצא מזה.
אמא שלי הלכה לטיול עם העגלה המשוכללת, חזרה יד אחת עגלה יד שניה ילדה. חזרה ובפיה תלונה: "אי אפשר עם העגלה הזו, זו לא עגלה לישוב, זו עגלה עירונית, דרך פגשתי מישהי עם עגלת שטח".
איך אני אוהבת לצאת צודקת ולהגיד ש"עכשיו את מבינה למה עדיף מנשא?"
האמת היא כמובן שאני אוהבת את הפיצקולית קרוב וצמוד, אבל מה זה משנה למה כל עוד לא יציקו לי יותר עם המנשא.

אני חולה. נראה ומרגיש כמו וירוס.
מחיר לכל דבר. העזרה של אמא שלי באה במחיר הטפות מוסר לקחת משהו (אקמול נגיד) ולתת לקטנה שאוב היום או אפילו תמ"ל. מזל שיש לי פריזר מלא בקפוא, אבל בינתיים לא מתאים לי לתת למרות שחלשה מאד. רוצה שהקטנה תהנה מנוגדנים למחלה ולא תידבק.

היא גדלה ומתפתחת מיום ליום.
לי יש יום גרוע, כזה בו אחרים כעסו עליי ונעלבו ממני או נעלבתי מהם. כזה שתיכננתי לנסוע בו אבל ביטלתי כי אין לי כוח ללכת לשומקום. כזה שהדמעות כל הזמן עומדות בגרון ומחפשות איך לצאת אבל נדמה לי שאני זקוקה לאיזו כתף מכילה לבכות עליה, לא יודעת אפילו על מה ולמה.

עכשיו שמתי את המנשא עליי בכוונה ללכת לסיבוב בחוץ עם מתיקות אבל נכנסתי לכאן כשהיא שוכבת ומדברת עם הציפורים שבמובייל. רק איתה יש לי יום מוצלח. הצחקתי אותה והיא הצחיקה אותי בחזרה, רוב הזמן רגועה ומבסוטית מהחיים או סתם ישנה או יונקת. סיבוב בחוץ כנראה יועיל לי, מניסיון.

רציתי לכתוב כאן על איזו התלבטות נמשכת בנוגע לקיטורים של תינוק, במקרה הזה תינוקת, אבל זה יחכה לפעם אחרת.

הלו, היא עוד לא בת 3 חודשים! קודם שתלמד לשכב על הבטן, שיהיה פה סדר, כן?
אכן התבלבלתי בספירה

נראה לי שמספיק "להרחיב" את משטח הפעילות שלה עם מגבות/שמיכות מקופלות שמונחות מכל כיוון שלו
בינתיים העפתי את המזרון של הלול ופרשתי שמיכת חורף על הריצפה ושמתי עליה את האוניברסיטה.

ממילא השלב הזה די קצר, ולפני שתגידי ג'ק רובינזון היא תמאס בהתהפכויות ותתחיל לנסות זחילה
הלו, היא עוד לא בת 3 חודשים! קודם שתלמד לשכב על הבטן, שיהיה פה סדר, כן?
אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כשאני אצטרך לרוץ אחריה ברחבי הבית. המזל הוא שהיא כמעט תמיד מסכימה פשוט סתם לשבת בחיקי כשאנחנו אצל כל מיני אנשים, ורק שולחת את המבטים הסקרניים שלה לכל עבר. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה יהיה כאן בקרוב ולאילו רמות של כושר ועירנות אני אצטרך להגיע. מילא, מזל שלפחות פעם-פעמיים בשבוע תהיה מטפלת שתרדוף אחריה.

לא רוצה לעצור את ההיפוכים שלה, אבל רוצה ליצור לה מרחב בטוח, עוד לא לגמרי ברור לי איך. אחד הרעיונות הוא לקחת מזרון שיאצו או כמה מיזרונים כאלה ולהניח מתחת לשטיח.
נראה לי שמספיק "להרחיב" את משטח הפעילות שלה עם מגבות/שמיכות מקופלות שמונחות מכל כיוון שלו (או רק משני כיוונים והשאר פונה לקיר). ממילא השלב הזה די קצר, ולפני שתגידי ג'ק רובינזון היא תמאס בהתהפכויות ותתחיל לנסות זחילה.

כמו שכבר כנראה הזכרתי, יש לי בתדודה שילדה כחודשיים לפניי. התינוקת שלה לא באחוזון 10 במשקל, למרות שנולדה רק 100 גרם יותר ממתיקות, אבל מהר מאד זינקה. מה שנחמד בזה זה שנקבל כנראה כמה חיתולים רב פעמיים שקטנים עליה, עד ששלנו יהיו טובים. את שלנו אני מנסה פעם בכמה ימים והם נראים לי עדיין די גדולים.

אתמול התקשרו אליי מהעבודה. אכן יצא מכל הכיוונים גם לבקשתי וגם בשל כל מיני אילוצים שצימצמו לי שעות. בשנתיים האחרונות ימי העבודה שלי רוכזו על שלושה ימי עבודה די ארוכים, בעצם אחד מהם היה יותר קצר, אבל התחיל מאוחר ונגמר מאוחר מהשניים האחרים. אז חשבתי להמשיך שלושה ימים. יצא שאמרו לי שיש לי שני ימים ועוד יום שבו אצטרך להגיע לשעה. מאחר ומדובר בנסיעה שעה בערך לכל כיוון, חשבתי על העניין והגעתי למסקנה שאפילו אם אאסוף את המטפלת בדרך (זו שראיינתי ונראתה ממש בסדר גרה בחצי הדרך) והיא תסתובב איתה שם שעה- עדיין זה לא ישתלם לי, שעה שלי מול שלוש שעות מטפלת. ובכלל כל המאמץ בשביל שעה.
אז היום הודעתי שאני לא מוכנה. מה שיצא מזה הוא שכנראה איכשהו כן ישלמו לי על השעה הזו, וכן אתן אותה בצורה כזו או אחרת (כאילו שככה, בחינם, לא טחנתי שם שעות ואמשיך לטחון כי יש דברים שחייבים לעשות) אבל במקום להגיע שלוש פעמים אגיע רק יומיים. יש לזההרבה חסרונות מבחינת היעילות שלי במקום העבודה, לדעתי זה יהיה יום שירגישו מאד בחסרוני, אבל ממקומי כאמא אני ממש שמחה שיצא לי רק יומיים להיעדר. אני כן חושבת כדי לכסות על הצימצומים לנסות לארגן לי איזו סדנה בסביבה הקרובה, אולי בישוב שלי, משהו שאעדר בשבילו שעתיים או קצת יותר בסך הכל ואהיה מאד קרובה ונגישה.

האם זוהי תחילתו של החינוך הביתי שלנו?
כי ככל שאני חושבת על זה, עם כל החיבה שלי למקום העבודה שלי ולסוג העבודה, אני רוצה להתקרב הביתה ולהיות מסוגלת לעבוד בסביבתו ולא להיעדר לשעות ארוכות ומתישות מהבית. לבלות פחות על הכביש ולדעת שהקטנה במרחק נגיש. לפרנס את שתינו אבל שיהיה גם לה מקום בתוך זה, לא הבאתי אותה לעולם כדי שאחרים יגדלו אותה. מדי פעם סבא וסבתא, בייביסיטר קבועה ומוכרת זה בסדר (ולא הזכרתי את אבא כי זה ברור שיהיה להם זמן יחד), אבל לא בתור תחליף ולא כל הזמן.

אחר הצהריים הלכנו לבקר חברה עם ארבעה ילדים. הקטן, בן עוד מעט שלוש, ביקש לינוק כשהוא ראה את מתיקות יונקת. אז ישבנו לנו על הספה, זו לצד זו, והוא ברגליו נגע בעדינות בכפות רגליה של בתי. לפני כן הוא החזיק אותה עליו בעדינות רבה ובכלל הוא מאד חיכה לנו כשהיינו בדרך. לקח לנו זמן כי החלטתי לבוא עם עגלה וכשנמאס לה באמצע הדרך אז במקום לקשור את המנשא שהיה בסל של העגלה, החזקתי ילדה ביד אחת ועגלה ביד השניה, והיה קצת קשה לתמרן ככה.

היום היא ישנה המון. גם בצהריים. למזלי ושמחתי הצטרפתי. היה טוב לישון. אני כבר מוצאת את עצמי פחות ופחות מותשת מעייפות נוראית. עכשיו רק אצטרך להתאזן גם בעניין האוכל, אבל זה בטח יקח עוד קצת זמן. ארוחת בוקר הכי קל לתכנן ולאכול. כל השאר די נזיל. היום למשל, כשראיתי שהיא נרדמה העדפתי לישון אז לא אכלתי צהריים, רק כשקמנו חיממתי לי אוכל והייתי מורעבת אבל היא בקושי איפשרה לי לזוז ממנה. היא יונקת כל שעה וחצי כשהיא ערה, לכל היותר, מה שמקשה על כל העניין עם ארגון הזמן. מניחה שישתפר עם הימים והשבועות שיבואו.
היה שלב שחשבתי לי I WANT MY LIFE BACK . זה קורה פחות ופחות. אני תוהה אם תמיד ככה, שום דבר חוץ ממנה לא יעניין אותי יותר ומבינה שזה בטח יעבור, רק שכרגע קשה לי קצת להאמין בזה.

לילה שלם!!!
טוב, כמעט. הלכה לישון בעשר. מתישהו באיזור שתיים ציפצפה כי היה לה לא נוח. בדרך כלל הייתי שולפת ציצי, אבל שמתי לב שהיא פשוט מנסה להמשיך לישון ולא נוח לה. עזרתי לה עם הראש וכמה טפיחות על הגב. ישנה כמעט עד שבע. גם אני, כשלא בדקתי אם היא עדיין נושמת...
בבוקר, שמחה וטובת לב, אחרי שינקה שמתי אותה בעריסה לדבר עם הציפורים במובייל והיא פתאום גילתה איזה צעצוע שמונח לה שם ליד הראש ודיברה גם אליו ודחפה אותו. אם היא היה יודעת לתפוס, היא בטוח היתה מכניסה אותו לפה. אין לי מושג כמה זמן היא היתה בעריסה, אני רק יודעת שזה זמן שהספקתי בו לצחצח שיניים, להתקלח, להתלבש ולהכין לי כריך עם חביתה (!) <כן, מביצים אורגניות, ממשק שלא מתעלל בתרנגולות ככל הידוע לי>. אה, הצלחתי גם לפני כל זה לשבת לשאוב חלב ולהכניס אותו בנחת לפריזר ולהביק עליו מדבקה עם תאריך וכמות. בקיצור, כשהיא ישנה לילה שלם היא רגועה ומעסיקה את עצמה להרבה זמן!
כשהוצאתי אותה הסתבר בדיעבד שזה היה קיטור בגלל קקי שהציק לה בחיתול. הושבתי אותה עליי והיא הסתכלה בעניין, או ככה נראה לי, איך אני ממשיכה לאכול את הכריך. אחר כך היינו קצת על המיזרון על הריצפה. פתאום, שוב, היא ניסתה ואפילו הצליחה להתגלגל הב לבטן, אבל לא השלימה את הגילגול כי עצרתי אותו. זה מזרון של לול, והוא בערך בעובי חמישה ס"מ ואם היא היתה משלימה את הגילגול זה אומר שהיתה נוחתת על הריצפה, כנראה עם הראש. לא רוצה לעצור את ההיפוכים שלה, אבל רוצה ליצור לה מרחב בטוח, עוד לא לגמרי ברור לי איך. אחד הרעיונות הוא לקחת מזרון שיאצו או כמה מיזרונים כאלה ולהניח מתחת לשטיח. השטיח שלנו בינתיים מקופל בגלל שככה יותר נוח לשים מיזרון או אוניברסיטה או משהו כזה על הריצפה.


סבתא חזרה מחו"ל והביאה למתיקות צעצוע כלבבה של אמא- ספר מקסים מבד, עם ציורים של חיות. אמא ביקשה צעצועים מעץ אם תראה משהו יפה, אז סבתא הביאה לאמא צעצוע מעץ- סכו"ם עשוי עץ שמתאים בדיוק לאמא אחר כבוד נמסרה המתיקות לסבתא לחצי שעה אחרי הצהריים, שלא תשכח איך סבתא נראית ומרגישה. היום, סבתא שוב נסעה ליומיים, לא לחו"ל אבל רחוק, סבתא עסוקה. גם אבא עסוק בזמן האחרון, ככה שמזל שאנחנו מסתדרות טוב רוב הזמן ולא רבות או חוטפות קריזות אחת על השניה, זה לא מובן מאליו בין אם לביתה...

קשה לי עם המחשבה של חזרה לעבודה מאד בקרוב. החיים כמו שהם כרגע יכלו מצידי להימשך ככה עוד לפחות חצי שנה מעכשיו. יש בקרים שיש לי צורך לקום ולנסוע, לראות אנשים, אבל אף פעם אין לי צורך מאד חזק ללכת לעבודה. אני דווקא די אוהבת את העבודה שלי בימים כתיקונם, כלומר כשאני לא עם תינוקת קטנה בבית, אבל הימים האלה היו וחלפו ומעט מאד מעניין אותי מלבד הבית ומתיקות. כבר אמרתי לא מזמן- צר עולמי כעולם נמלה. טוב לי ככה בצרות הזו, כל החיים מתעסקת בנושאים מגוונים, תחומי עניין רבים, קוראת אנציקלופדיות ועושה דוקטורטים בכל דבר שמעניין אותי (לא דוקטורטים אמיתיים מהאוניברסיטה, סתם כאלה שמרשימים אנשים על המומחיות שלי והידע שלי בתחום הנדון) ועכשיו דוקטורט בענייני הריון ולידה, הנקה וחיתולים.

אם מדברים על חיתולים, לפני שבוע הפסקתי עם הר"פ וחשבתי לנסות שוב עם עוד עליה במשקל. הבוקר שמתי אחד לנסות. הוא עליה עכשיו, ענק עליה הן במותן והן בירכיים, אני יכולה לצפות לנזילות מכל כיוון אפשרי. אני גם פחות אוהבת אותם מהחד פעמיים כי הם גדולים יותר ומסורבלים יותר ונראה לי שככה התנועה שלה הרבה יותר מוגבלת, אם אני לא משאירה אותה כל היום בלי חיתול אז שלפחות יהיה משהו שיתן לה לזוז.
כל החיים מוותרת על נוחיות בשביל איכות הסביבה, או מנסה לעשות את זה. מאז שאני אמא זה פתאום איכשהו פחות חשוב לי, יותר חשוב שלילדה וגם לי יהיה נוח.

אני שמה לב שאני מנצלת את הבלוג הזה כדי לכתוב על מתיקות גם מעין יומן התפתחות ובכלל, את כל הדברים שאני בטוחה שלא אזכור במדוייק בעוד זמן לא רב. זה מתאים לי, אבל יש לי מחשבות לפעמים אם זה נכון או אולי צריך להפריד, אבל איך אפשר להפריד את המשקל שלה או החיוכים שלה מהדאגות, השימחה, העצב שלי?!?!?!
אז זהו, שאי אפשר כרגע.

אז היינו היום בטיפת חלב. נשקלנו אצל האחות לפני שנכנסנו לרופאת ההתפתחות. מתיקות רוקנה את מעיה כשחיכינו, ככה שלא נחשוב חלילה שהיא שמנה או בעודף משקל. אז היא שוקלת 4.400 והיום ויתרתי לשאול על אחוזונים. האחיות לא מציקות בטיפת חלב הזו ובפעם הקודמת אמרו לי אחוזונים רק כי שאלתי. רופאת ההתפתחות היתה נחמדה, ניסתה לדבר איתי קצת על חיסונים ובכל מקרה אמרתי שחלק אתן אבל לא כרגע, לא הציקה יותר מדיי ואמרה שמתיקות בסדר גמור.
החלטתי לשאול אותה בנושא השינה אז היא סיפרה לי שהנכד שלה היה ישן לה על הידיים כל הלילה והבת שלה היתה מתעצבנת אז היא אמרה לה מה איכפת לך, זה אצלי על הידיים לא אצלך. אחר כך היא הוסיפה שבגלל שמתיקות כזו זערורית אז נראה שצריך לדאוג, אבל היא בסדר גמור ושאני לא אדאג.


לפני שהיינו בטיפת חלב היינו בשיעור ההוא של שיטת שלהב, פלדנקרייז לתינוקות או מה שזה לא יהיה. שוב תלשתי אותה מהמיטה בבוקר כדי ללכת לשיעור. היא שוב התעוררה מאד מוקדם וזיינה את השכל במיטה אז קמתי לשאוב חלב שיהיה בפריזר ולקח לה איזה עשר דקות מקסימום להירדם חזק כשאני לא במיטה. אבל בלילה היא לא נרדמה בלי שישנתי לצידה.
בכל אופן הערתי אותה כדי לינוק להחליף חיתול ולהתלבש לפני שהלכנו לשיעור. כמובן שבשיעור שוב היתה קוטרית וחסרת סבלנות, למרות שהיתה לה עוד רבע שעה של שינה בדרך ואם היא לא היתה קלת שינה כל כך הייתי בהחלט משאירה אותה בסלקל ונותנת לה להמשיך לישון, או נותנת לה לישון על הידיים.

אז הפעם היא ישנה עלי או אכלה דווקא בחלקים המשמעותיים של השיעור. מצד שני, חלק מהתירגול היום היה לגבי איך לחזק את שרירי הגב כדי שירימו את הראש היטב, מה שהיא עושה ללא בעיות. רק ההיפך זה בעיה בשבילה, לעזוב את השרירים האלה בשקט...
בכל זאת הוא קצת הראה לי איך לקדם אותה לכיוון של שכיבה על הבטן כולל עוד דברים בכיוון הזה, שלא היו בשבוע שעבר.
היא קיטרה אבל הפעם הוא התייחס לקיטורים שלה ועצר בזמן, עוד לפני שהספקתי להגיד לו ואפילו פעם אחת כשתירגלתי איתה אמר לי שזה מספיק, כי היא התחילה לקטר קצת יותר מדיי. הרגשתי הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת. נכון שהיא מקטרת כי זה חדש לה ולא נוח והייתי רוצה שהיא תלמד את זה לטובתה, אבל חשוב לי לשים לב שאני לא מגזימה עם להעמיס עליה ברמה שהיא כבר לא מסוגלת ללמוד ונאטמת וגם לא רוצה להשניא עליה את התירגולים.
בבית אני משתדלת לתפוס אותה במצב רוח טוב, אחרי שינה, שבעה וחייכנית ואז לתרגל איתה. אני גם יותר מתעקשת על עיסוי אחרי האמבטיה ולה כבר יש קצת יותר סבלנות לזה, ככה אני מעסה אותה תוך כדי שאנחנו מתרגלות את מה שלמדנו. בכל זאת לא כיף לי שהשיעור כל כך מוקדם, שאני תולשת אותה מהמיטה ושלתחושתי היא קוטרית בשיעור בגלל שחסרה לה שינה. מבחינה חברתית, דווקא מאד כיף לי בשיעור. אם לא לה, אז לפחות לי.

בבוקר, או אולי זה היה צהריים, שמתי אותה קצת באוניברסיטה, זו הקרויה בפינו אוניברסיטת רמלה. הספקתי לראות אותה מחייכת לעצמה, מבסוטית שנגעה עם היד באחד הצעצועים התלויים, עד היום בעיקר ניסתה והצליחה עם הרגליים.
יצאתי לתלות כביסה שני מטר ממנה. באיזשהו שלב היא קצת קיטרה והחלטתי שמותר לה קצת לקטר. אחרי עוד דקה נכנסתי ומצאתי אותה הפוכה, התהפכה מהגב לבטן המתוקה וניסתה להוציא את היד, די רגועה יחסית למצב התקוע.

הבוקר שוב, התעוררה מוקדם מדיי והתחילה לקשקש ולבעוט בי. מהרגע שיצאתי מהמיטה לכיוון המקלחת, לקח דקה והיא נרדמה.

במשך היום חשבתי שהלילה ננסה את העריסה הלילה. העריסה בסלון, ככה שהתכוונתי לישון על הספה בסלון כדי להיות קרובה אליה. כדי להעביר את העריסה לחדר שינה צריך להפוך חצי בית ולשנות סדרים באופן משמעותי, אז רציתי לנסות קודם. במשך היום שמתי אותה לישון בעריסה, שבדרך כלל משמשת יותר כמחסן צעצועים וגם כמקום מישחק די אהוב כי יש שם מובייל שמעניין את מתיקות מאד. אז ביום היא ישנה שם די בסדר, היתה שינה אחת די ארוכה בבוקר שעברה ממש טוב בעריסה. לעומת זה הערב ניסיתי כמה פעמים שם בעריסה וממש לא עבד. אחר כך ניסיתי במיטה והיה קשה, בסוף ברבע לאחת עשרה היא נרדמה, במיטה שלנו.

חשבתי על זה שאחד השיקולים כאן באתר ובכלל בעד לינה משפחתית זה שגם מבוגרים לא אוהבים לישון לבד. אני דווקא כן. שנתי קלה, נחירות מעירות אותי ובכלל כבר די הרבה שנים שבדרך כלל יותר נוח לי לישון עם עצמי. אז עכשיו אני רוצהללישון עם התינוקת שלי ולהיות קרובה אליה, אבל אולי זה לא מתאים לנו כדבר ארוך טווח. כלומר, מצידי חשבתי על לינה משותפת עד גיל חמש עשרה או משהו, אבל אני מבינה שיכול להיות שזה יגמר עוד הרבה קודם ושזה יכול להגיע ממנה או ממני באותה מידה. כרגע, בכל מקרה, המקסימום שאני מוכנה זה שנישן באותו חדר ולא באותה מיטה. החדרים אצלי בבית פיצפונים, אבל ממש קשה לי לחשוב על זה.

הביאו לי היום בהשאלה כורסת הנקה מהיקרות האלה של שילב. ישבתי בערב עליה והנקתי וגם התנדנדתי. כמה הייתי צריכה אותה לפני חודשיים, אבל אז היא היתה מושאלת אצל מישהי אחרת שויתרה עליה עכשיו בשל חוסר מקום. האמתהיא שכואב לי הגב ממנה, אבל אני יכולה לראות את הפוטנציאל של להרדים בה את הקטנה, גם אם הערב אחרי כל הרדמות כזו היא שוב התעוררה. בימים שאני מותשת לגמרי כנראה יהיה יותר נוח להתנדנד ולהרדים מאשר להסתובב ברחבי הבית, כלומר בימים בהם היא לא מצליחה להירדם על הציצי.

במקרים כאלה אני יכולה להעביר אותו לשמיכת הפעילות שלו

בבוקר היא אכן משחקת רצוף המון זמן, גם בשמונה-תשע, יכולה למשל לבהות במוביל למעלה מחצי שעה או לבעוט באוניברסיטה זמן דומה.

העניין הוא שאני מניקה אותה והיא עושה פרצוף של נרדמת די הרבה זמן ולוקח לי זמן להבחין שבעצם היא עירנית ולא חוזרת לישון. חוץ מזה שאם אני קמה לשים אותה באוניברסיטה או משהו כזה זה דורש ממני קימה שזה כבר משהו שמעבר לכוחות שלי.

ואיך קורה שלמרות שהיא מתעוררת מוקדם אז כשאנחנו עומדות להיות במקום מסויים בתשע בבוקר ויוצאות לשם כך בשמונה וחצי מהבית, תמיד יוצא שבשעה שמונה בבוקר היא עוד ממש ישנה ואני צריכה להחליף לה חיתול ובגדים תוך כדי שינה ולדחוף לה ציצי לפה גם תוך כדי שינה כדי שנגיע פחות או יותר בזמן לפלדנקרייז או ליוגה (אני הולכת ליוגה אחרי לידה)?

ות של הבוקר היו ממקום אחר. היא התעוררה בעשרים לשש, ינקה בערך עד שש. במקום להירדם, נשארה עירנית. שכבה ודיברה עם עצמה מרוצה מהחיים ואני ניסיתי לישון ללא הצלחה

גם אצלנו הוא מתעורר תמיד לפני (אלא מה?). הוא פשוט מתחיל את היום לפני, נדמה לי שגם לגבי מתיקות שש בבוקר זה כבר לא "אמצע הלילה". במקרים כאלה אני יכולה להעביר אותו לשמיכת הפעילות שלו - זו השעה שבה הוא הכי מרוכז ביום ויכול לשחק אפילו 40 דקות בעניין ובהנאה, בזמן שאני מנמנמת, או קמה לעשות קפה בשקט. אני מניחה שכשהוא יתחיל לזחול (כבר יש סימנים ראשונים) אצטרך למצוא פתרון אחר.

עוד משהו שקשור לחתונה שהיינו בה ולא למתיקות דווקא:
חברתי הטובה מזה שנים התחתנה עם בחור מקסים שהוא גרוש ואב לילדה. איכשהו בחתונה יצא שהאבא שלנו שאל את הילדה משהו על איזו כיתה היא (ותמיד אצל החברים שלי הוא שואל את השאלות הלא נכונות ) והיא ענתה לו שהיא בחינוך ביתי. תהיתי איך עם כל השיחות שהיו לי עם החברה ובן זוגה והיו לנו כמה, פיספסנו את הפרט הכל כך משמעותי הזה.

לא להאמין. הזדמנות לישון, היא ישנה מצויין אחרי שינקה ורק אני לא נרדמת. בכלל השינה נעשית לי קשה לאחרונה וקשה לי להירדם בצהריים ובכלל. הרבה דברים ומחשבות מטרידים אותי.
האם אני אמא היסטרית ומגוננת מדי? יש רגעים שנדמה לי ככה.

הערב, או שעליי לומר אתמול, הלכנו לחתונה. גם אבא היה וקיבל את המשימה לעשות לה אמבטיה לפני שיצאנו. פתאום שמעתי אותה צורחת מהאמבטיה. בחיים היא לא צרחה באמבטיה, מלבד פעם אחת שקיבלה מכה. הוא עשה לה אמבטיה גם לפני שבוע וגם אז פתאום שמעתי צרחות. השבוע קרה שיללה יום אחד באמבטיה, רצתה לצאת (נדיר והיתה סיבה) אבל בחיים לא צרחה.
הוא מצליח להחזיק אותה בתנוחה שהיא מתה מפחד כנראה, נאחזת בדפנות האמבטיה בהיסטריה וצורחת. אני באה וכועסת עליו ונלחצת נורא מהצרחות שלה.

יש לי תינוקת שיודעת לילל, לקטר, לבכות. צרחות זה אצלה מאד נדיר, רק אם ממש מעצבנים אותה. נגיד בחתונה שהחלפתי לה חיתול על ספסל קשה ולא נוח ועוד הגדלתי לעשות והתחלתי לקשור את המנשא לפני שהרמתי וחיבקתי אותה, אז היא כבר ממש צרחה (איזה גאון נידב את האבא שיחזיק את החופה ולא סירבנו ככה שכרגיל הייתי צריכה להתמודד לבד). לא קורה הרבה כי אני משתדלת לענות על צרכיה בזמן.
אם קורה שהיא צורחת כי צורך מסויים לא נענה בזמן, או כי יצא שבכי של קיטור הפך לצרחה אני מבינה איך זהנבנה ואיך הגעתי לשם, אבל כשהיא פתאום צורחת בפתאומיות זה ברור לי שמשהו כאן מאד לא נעים.


הבוקר (או שמא עליי לומר אתמול בבוקר) שוב היו לי מחשבות בקשר ללינה המשותפת.
בדרך כלל יש לי פחדים וחרדות- שהכרית לא תיפול ותחנוק אותה, שלא תמצא את הדרך ליפול מהמיטה, שלא תבלע כפתור מהמצעים או רוכסן של הכרית הנקה.
המחשבות של הבוקר היו ממקום אחר. היא התעוררה בעשרים לשש, ינקה בערך עד שש. במקום להירדם, נשארה עירנית. שכבה ודיברה עם עצמה מרוצה מהחיים ואני ניסיתי לישון ללא הצלחה. בשבע וחצי קמתי להתקלח, אז היא נרדמה שוב. פתאום חשבתי שהנוכחות שלה במיטה מפריעה לי לישון ואולי גם הנוכחות שלי במיטה מפריעה לה לישון.
כשהיא בוכה ומקטרת אין לי ספק שהמקום שלה במיטה לידי. דווקא בזמנים כאלה שהיא שוכבת לה ומדברת עם עצמה, בועטת וכו', אני תוהה אם אנחנו לא צריכות כל אחת את המקום שלה.

הי מיצי,
אכן מדובר בהקשתת יתר של הגב והיא התהפכה (לשימחתי הרבה) בגיל שבוע. כמובן שעכשיו אני מבינה שזה לא טוב.
בכל אופן היא כבר לא מתהפכת, בשל התרגילים שאני עושה איתה, בנעימות ובכיף. מערסלת, מעגלת וכו'.

האיש שכתבתי עליו הוא איש מקצועי עם המון המון ניסיון, אין לי ספק בכלל בעניין המקצועי לגביו. מה שכן יש לי ספק לגביו זה לגבי ענין חוסר הנינוחות שלה בחלק מהשיעור- לא בכל השיעור. הבעייתיות בעיני היא כשהוא ממשיך להדגים עליה כשהיא לא נינוחה.

אני מניחה שהפיתרון הוא לא לעזוב ולעבור למורה אחר, אלא לעצור אותו כשזה נראה לי לא מתאים או לשוחח איתו. מאחר ומדובר בקבוצה, לא ברור לי אם לשוחח איתו לפני השיעור בפרטיות, או לחתוך כשלא מתאים לי ולבקש שיפסיק.

הי רוקדת, אני רוצה להתייחס לעניין ההתפתחות המוטורית של בתך ועניין הפלדנקרייז לילדים: אני ממש לא אשת מקצוע, אבל ממה שאת מתארת נשמע כאילו מתיקות סובלת מהקשתת יתר של הגב . זה משהו שניתן לטיפול די בקלות ע"י תרגילים, אבל ככל הידוע לי, אין שום סיבה שהתרגילים הללו יגרמו מצוקה ואי נעימות לתינוקת.

אני מכירה אישית לפחות שני תינוקות (שאחד מהם התחיל להתהפך לפני גיל חודש עקב הקשתת יתר) שטופלו ומטופלים ע"י הוריהם בתרגול נעים ועדין כחלק ממשחק בלי שזה יעורר בכי ומצוקה.

כשבכורי היה תינוק היינו בסדנא ב"צעד ראשון" של שי זילברבוש, גם הוא מורה לפלדנקרייז שפיתח את הפלדנקרייז לשיטה לתינוקות, וכל התרגילים שהוא נתן לבעיות מוטוריקה שונות ומשונות תמיד היו תוך דגש על נוחות ונינוחות לתינוק.

אני מדגישה שוב שאני לא אשת מקצוע ואולי אני מדברת שטויות, אבל אולי שווה לך להיפגש עם עוד איש מקצוע שמבין בזה. אני מאד ממליצה על מדריכי צעד ראשון.
אשמח לספר לך מה התרגילים שהחברות שלי עושות אם זה מעניין אותך.

רק שתלכי עם מה שאת מרגישה
זהו, שלא ברור לי.

לכן ההתלבטות הגדולה אם להמשיך או להפסיק עם השיעורים שם.
לא מבינה בזה בגרוש. אז לא מייעצת כלום. רק שתלכי עם מה שאת מרגישה.

איזו מדהימה. לא מפסיקה להפתיע, אה?
כן, איזה כיף לי
ועניין התנועה קצת מדאיג אותי, ברור שיש שם איזה עניין, לפחות לפי האיש של הפלדנקרייז. ברור גם שחלק מזה שהיא כל כך פעלתנית זו פשוט היא וחלק מזה זה שהיא לא מוצאת מקום נוח ונינוח, לכן כנראה הקשיים לישון וכו'. ככה אני מפרשת את זה לפחות. לכן ההתלבטות הגדולה אם להמשיך או להפסיק עם השיעורים שם.

איזו מדהימה. לא מפסיקה להפתיע, אה?

בתחילת השבוע היו לנו איזה שניים-שלושה לילות בהם המתיקות התעוררה באמצע הלילה בבכי של כאבי גזים. זה היה ברור כח בדרך כלל בלילה היא לא בוכה ממש, קצת מצייצת ומקבלת ציצי מייד ומשיכה לישון. בימים אחרי שיעור הפלדנקרייז הראשון, קיפלתי לה את הרגליים באדיקות נגד גזים, היא למדה. בלילות שהתעוררה, במקום להתפתל ולהימתח לאחור כפי שהיתה עושה קודם, התפתלה מכאבים אבל קיפלה רגליים למעלה... עזרה לעצמה להוציא אותם.
בשיעור השני, כלומר השבו, היה איזה עניין עם להסתובב מהגב לבטן, או בעצם לצד. אני מתאמנת איתה בבית, אתמול ושלשום. הלילה, באמצע הלילה, קרקס בחדר השינה. היא בדרך כלל יונקת על הצד, כלומר אם היא ישנה על הגב אני מסובבת אותה אליי ומניקה עד שהיא נרדמת. הלילה חיברתי אותה, פתאום היא מתנתקת במודע, בכוונה, מה שלא עשתה מעולם. ועושה כמה פעמים את התרגיל של לנסות להתהפך בעצמה מהגב לצד. אני מעודדת אותה אומרת יופי נהדר ומוסיפה בשקט- אבל למה בשתיים בלילה?

אתמול המתיקות נהנתה, או סבלה, משלושה מורים שעבדו איתה.
היינו בבוקר בשיעור ההוא שנרשמנו אליו, של הפלדנקרייז לתינוקות.
אחר כך הלכנו לחברה שלי שלא ראינו מזמן, בזיכרון. היא מורה לתנועה והיום עובדת עם מבוגרים אבל פעם מזמן עבדה גם עם קטנטנים והחליטה, למרות שיש לה תינוק משלה בן 10 חודשים, להתאמן על מתיקות, כי שיתפתי אותה קצת מהשיעור.
כשהגעתי לזיכרון נתקשרתי לחברה נוספת משם, בעצם מישהי שאף פעם לא יצא לנו להיות אחת אצל השניה. אין לה נייד והיא לא חזרה אליי, ככה כשיצאתי מהחברה עם התינוק התכוונתי לנסוע הביתה ופתאום ברחוב חוצה לי את הכביש ההיא, בדרכה הביתה ויש לה קצת זמן פנוי עד הטיפול הבא. היא מטפלת בשיטת פאולה וגם היא הכניסה אותנו לסטודיו כשאמרתי לה שהבת שלי עם כל התיקונים עדיין מפשלת בהנקה לא מעט.
אם כל זה לא מספיק, לפנות ערב ניסיתי להתאמן על הקטנה עם כל המיש מאש הזה.

יש לי דילמות בקשר לפלדנקרריז. ברור לי שהמדריךמקצועי ויודע מה הואאומר ועושה. מצד שני- הבת שלי בוכה, מייללת, מקטרת, כשהיא אצלו. לא צרחות ויש שלב שגם הוא אומר די ונותן לה לנוח, אבל לי קשה עם מה שיש. אני מכירה מתינוקות את המצב הזה שהם בוכים מתיסכול כשהם מגלים משהו חדש ומנסים לעשות ולא מצליח, או מצליח לפעמים. בעצם הוא אומר שזה זה, קושי בדרך למטרה. עדיין קשה לי ואם אני עוד איכשהו מסוגלת להביט בו עובד איתה בשיעור שלו הרי שהיה לי ברור שאת הדברים שהוא אמר לתרגל אין סיכוי שאני אתרגל איתה, רק את אלה שהיא יותר נינוחה בהם. גם הם תירגול עבורה,אבל תירגול פחות קשה.
החברה שלי הצליחה בכמה דקות לעשות מה שהוא לא הצליח- בדרכי נועם. אולי היה לה קל כי זה היה שעה וחצי אחרי השיעור שלו והגוף כבר הגיב טוב למצב, אבל היא אמרה שלדעתה לא חייבים להגיע לזה דרך בכי מתמשך. אני מרגישה לא נוח. התינוקות האחרים קצת מקטרים אצלו, אבל לא מיללים ממושכות כמו הבת שלי, שגם לא מצליח לו לעשות איתה מה שהוא מנסה. מה שכן, בשבוע שעבר כשבבית תירגלתי את הדברים מהשיעור שלו הלך לנו נהדר והיא היתה מאד רגועה. אולי אני צריכה לבקש שאני אתרגל עליה והוא רק על אחרים. שילמתי על ארבעה שיעורים. הוא מלמד דברים נהדרים אבל אני בדילמה אם להמשיך עוד בכלל ואם כן אז גם אחרי שני השיעורים שכבר שולמו.

תודה לכן על התמיכה, זה מאד עוזר וחשוב.

היום היא נרדמה כמעט לבד. השארתי אותה במיטה והלכתי, היא היתה שקטה, לא השארתי אותה בוכה או משהו כזה. היה שקט המון זמן. באתי וראיתי שהיא על סף שינה. יצאתי. אחר כך היתה התעוררות וקצת בכי אז באתי. נתתי שוב מוצץ ונשארתי קצת לידה, נרדמה ויצאתי. זה שהיא ישנה במיטה ואני לא לידה זה כבר חידוש מסעיר, משהו שלא קורה לעיתים קרובות. זה גם קרה רק לפני כחצי שעה, לא שהיא מצליחה לישון מוקדם מדי ולא שלא ניסיתי הנקה בשכיבה וכאלה קודם. כל שיטה עובדת ליומיים, מעניין מה יהיה הפטנט הבא.

כל היום מסתובבת סביב פיפיקקישינה. בעיקר שינה. לפעמים אוספת את עצמי ויוצאת מהבית. אתמול נתקעתי עד אחה"צ בלי לצאת ואז הבנתי שזה ישגע אותי ונסעתי לחבר שחזר מהודו, הביא לי חליפת פנג'אבי מדהימה לבקשתי. אמנם כשביקשתי לא יכולתי לדמיין שכל הבגדים שלי יהפכו לסוג של מגבת לצרכי פליטות ופיפי ועוד, הוא חזר בערך שבוע לפני שהיא נולדה ומכל מיני סיבות עד עכשיו לא התראינו. בדרך אליו פגשתי במקרה אישה נחמדה עם תינוקת יותר גדולה, ישבתי ודיברתי איתה והוא כבר דאג. ניסה להתקשר אבל הנייד שלי היה אתמול בשביתה לא ברורה והבוקר חזר לפתע לפעול. בכל אופן באיזשהו שלב הצלחנו למצוא זה את זו וזו את זה ומצאתי את עצמי יושבת ואוכלת ארוחת ערב טעימה מול נוף מדהים ולמרות שזה היה בשעות הלא רגועות של המתיקות זה היה יותר נסבל ונעים מאשר להיות בבית עם הקירות. לאור חזרתנו המאוחרת הביתה דילגנו על אמבטיה של מתיקות.

יש לי השבוע חתונה בשישי בבוקר ובשבוע הבא עוד חתונה בערב. אני שוברת את הראש מה ללבוש. לחתונה בשישי, חתונה של פריקים, שאני גם לא מכירה כמעט (אבל מכל מיני סיבות מתכוונת להגיע, גם כי מאד ביקשו ממני וזה חשוב למקורבים לי) אולי אלבש את החליפה ההודית החדשה. לשבוע הבא אין לי מושג. יש לי מיליון שמלות יפהפיות במצב מעולה בארון, אבל הן לא מתאימות להנקה ואני בכלל לא רוצה לחשוב מה יקרה אם יפלטו עליהן. זה אולי לא כל כך באופן, אבל יש לי בארון כמה שמלות קוקטייל אמריקאיות שעולות מאות דולרים. לא קניתי אותן, קיבלתי מתנה בכמה הזדמנויות בימים רחוקים. עם אחת מהן מעולם לא הלכתי מרוב שהיא מפוארת בעיני. פעם אחת השתמשתי בה כדי להצטלם עבור חברה שלמדה צילום וביקשה ממני ואנשים בניו יורק עמדו ועצרו להסתכל, בעיר שאף אחד לא עוצר בה על כלום כי ראו כבר הכל. בכל אופן אני לא הולכת ללבוש את השמלה הזו בשבוע הבא כי נראה לי שהיא לא מתאימה להנקה
אני מתחילה להצטער שלא שכבתי שישה שבועות, שמיד סחבתי סלקל (עם תינוקת ישנה של רציתי להעיר ולהעביר למנשא, תסלחו לי כן?!) שהלכתי ברגל לא מעט. אני מרגישה את זה בגוף, שלא עצרתי קצת יותר. נכון, התחשק לי לצאת ולהסתובב אבל נראה לי שעשיתי קצת יותר מדיי.

מחר אנחנו ישנות אצל אחותי שוב, כדי לחלק את הדרך לחתונה ליומיים. מה שעבד לפני שבועיים- להניק בשכיבה ולהרדים- לא בטוח יעבוד כבר הפעם. לא נעים לי לישון במקומות אחרים ושהיא בוכה, אפילו אצל אחותי... קשה לי להפריע לאחרים, למרות שכל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה בקרים או לילות יצא לי להתעורר מבכי או צעקות של תינוקות או ילדים של אחרים ומעט מאד פעמים זה הכעיס אותי או הפריע לי, בדרך כלל ממש לא. איכשהו, בלילה ההוא שישנו באוהל לפני שבועיים והיא קמה מאד מוקדם בבכי הרגשתי לא נוח ומיהרתי להכניס אותה למנשא וללכת רחוק, גם כדי להרגיע וגם כדי לא להפריע.

. אני בדילמה בינתיים המוצץ עזר לי להרדים גם היום בצהרים. תינוקת שקשה לה להירדם, אני כבר מוכנה לרדת מכמה עקרונות כדי שהיא תוכל לנוח.

גם עם כל העקרונות, אני לא רואה שום בעיה בלהרדים עם מוצץ. ההתמכרות מתחילה כשנותנים לתינוק לישון עם המוצץ כל הלילה בתוך הפה (אז מתחיל גם הסיוט של "נפל לו, צריך להחזיר לתוך הפה", כמה פעמים בלילה. כבר עדיף להניק...). כמו שכתבו, נדמה לי, בדף אצבע או מוצץ , מציצה מתמדת כל הלילה גורמת לגירוי מיותר של השרירים הטבעתיים.

באסה שהיא לא תמיד מצליחה למצוא את האצבע
הם לא מפסיקים לחפש היא תמצא בסוף.

קצת לא נוח לי עם התחושה שבמקום לעשות לבד מה שנכון לה... ..ושאני זקוקה להדרכה ול"מומחה" כדי שיעזור לי לטפל נכון בתינוקת שלי
אבל כמו שאמרת בעצמך לא ממש חידשו לך כלומר מה שהיית צריכה זה חיזוק
צורך באישור ותמיכה באיך שאני עושה את זה
וכל כך ברור שצריך חיזוקים הרי לשמוע כל יום שצריך להרגיל אותה לעגלה ולהירדם לא רק על הידיים לא עוזר במיוחד
ובעצם מה הכתיבה שלנו פה אם לא בקשה לחיזוקים מאנשים שחושבים קרוב לנו?! הרי בסופו של דבר זה מאוד מעייף לשמוע כל הזמן שאנחנו עושים טעות (מרגלים אותה לידיים, מפנקים אותה, מאכילים יותר מידי, מניקות יותר מידי, עושות יותר / פחות מידי משהו)

אני כבר מוכנה לרדת מכמה עקרונות כדי שהיא תוכל לנוח.
ו ויתרתי בכמה מקומות
הי מותר לוותר על כמה עקרונות גם בשביל ש את תוכלי לנוח
ואני ומזכירה - רוב האנשים אם מסתכלים מקרוב "מעגלים פינות" בכל מיני ענינים, [מי ש"בלי חיתולים" יוצא עם חיתולים מהבית, מי שעם ר"פ משתמש מידי פעם בח"פ, אצל צפריר ואורנה שותים גם קולה לא עלינו (פעם שניה שאני מדגימה את זה השבוע, הצחיק אותי העניין שעשו מזה בדיון על הסרט)] לא להיות מושלם - לא לקיים את האידיאולוגיה שלך באופן מלא זה טבעי, זה אנושי, זה נכון לנו כבניאדם, (אפרסקים אולי לא תסכים, לאור שיחתנו בעגלה כן או לא (-: ) אני אני אפילו חושבת שזה נכון לעגל פינות אם גילית שמשהו לא טוב לך / לה / לכן.
זה שתכננו לפני שהיו לנו ילדות לעשות X לא אומר שאנחנו צריכות לדבוק בזה בכל מחיר גם אם בואה של הילדה גילה לנו שזה לא מתאים (אפילו אם זה לא מתאים "רק" בגלל שזה קשה מידי)

אם חברה היתה מספרת לך שאני מעגלת פינות כי מידי קשה לה, אני מניחה שהיית מבינה אותה, לא?! היית אולי מציעה אמפטיה, אז זה סימן שאת צריכה להציע לעצמך את אותה הבנה, אמפטיה וסליחה. (כמובן שאם היית מבקרת אותה הרי שהמשפט האחרון שלי לא מתאים (-:)

האם את עושה הכי טוב שאת מבינה?! הכי טוב שכוחותיך מאפשרים לך?! כי אם כן הרי שזה טוב דיו!!!!

מה הסביר?
טוב, לגבי מתיקות, הוא לקח אותה מלכתחילה בידיים ואמר שהיא לא אוהבת להתעגל, כמו להתערסל. זה נכון. מאד נמתחת, לפעמים מקשיתה גב לאחור ולפעמים כשמלבישים אותה מיישרת רגליים ונועלת ברכיים. עד כמה ששמעתי עירסול מאד חשוב להם וכמובן שבשבילה ערסול במנשא זו עינוי סיני. בקיצור, עד כמה שהבנתי היא מתוחה מדיי ופחות מדיי מתעגלת (משתנה מיום ליום, כי מאז השיעור אני יותר "מעגלת אותה"). גם עד כמה שהבנתי לטענתו, ולא נכנסנו לזה יותר מדי, תינוקות בגיל הזה לא מודעים עדיין לגוף ולתנועה שלהם, לכן זה מוקדם מדיי. אבל אצלנו זה היה ברור שזה בגלל שהיא נמתחת כל כך. אולי אצל שלך התנועה נבנתה לאט לאט, אבל כנראה שאצל תינוקת שמתהפכת מגיל שבוע זה לא ממש טוב. מאז גם יש קצת ריגרסיה בתנועה שלה, היא פחות מצליחה להתהפך ואני מקפידה לערסל אותה המון, במנשא או בידיים או בזמן הנקה. היא לפעמים פתאום בקושי מרימה ראש, מה שעשתה ללא קושי כמעט מרגע שהגיעה לעולם הזה.
מה שכן, ביום שכתבתי את זה, כלומר ביום של השיעור, הצלחתי להכניס אותה לתנוחת עירסול במנשא בלי להוציא פיפס אפילו קטן. אז אמרתי שלמרות שאצלו היא בכתה מאד בשיעור, אם אני מצליחה ככה זה ווה. מאז אני מכניסה אותה ויש קצת פיפסים בנושא וקיטורים, אבל הרבה פחות מקודם.
קצת לא נוח לי עם התחושה שבמקום לעשות לבד מה שנכון לה ויתרתי בכמה מקומות ושאני זקוקה להדרכה ול"מומחה" כדי שיעזור לי לטפל נכון בתינוקת שלי. האמת היא שהיו שם בשיעור מעט מאד דברים שלא ידעתי ובכלל אין כמעט מצב שאני לא מצליחה להרגיע אותה, אבל כאילו יש לי צורך באישור ותמיכה באיך שאני עושה את זה, כי לשמוע כל יום שצריך להרגיל אותה לעגלה ולהירדם לא רק על הידיים לא עוזר במיוחד.
אם כבר אני מזכירה את העניין הזה, אז אתמול בלילה היא נרדמה במיטה לידי עם מוצץ. עד עכשיו היא לא הצליחה להחזיק אותו יותר מדקה בפה ואני לא התעקשתי העניין הוא שממש קשה לה להירדם, אפילו כשאני מניקה בשכיבה. אתמול אחרי שהיה ברור שהיא שבעה ורק לישון קשה לה ניסיתי עם המוצץ, השכבתי על הבטן ועזרתי עם טפיחות על הגב. נרדמה. כל יום מגלים פטנטים אחרים. כבר בגיל שבוע היה ברור שיותר נוח לה לישון עלהבטן, אבל היה רגע שהבנתי את האזהרות משינה על הבטן ושהם נראו לי מאד הגיוניות ונכונות, אז חזרנו מהר מאד לשינה על הגב למרות שהיה ברור שהיא מתעוררת מזה ושזה פחות נוח לה. אז בדרך כלל השתדלתי לשים על הצד.
בקשר למוצץ- לא היתה מתנגדת גדולה ממני. קניתי אבל מאד לא התאמצתי שזה יצליח, קניתי בשל לחץ סביבתי מאמא שלי ועוד כל מיני. היה ברור שברגע שהיא תצליח היא תמצוץ אצבע וזה דווקא מצא חן בעיני. באסה שהיא לא תמיד מצליחה למצוא את האצבע אבל לטווח הרחוק זה נראה לי נכון שיש לה אצבע בפה ולא מוצץ, כי זה מחומר טבעי ולא צריך להתחיל לחפש, הלך לאבוד, נפל וכו'... רק שהשבוע שמעתי משני מקורות העדפה למוצץ על פני אצבע. המדריך של הפלדנקרייז כשהוא ראה שהיא מוצצת אצבע כששם אותה עליו במנשא שאל מי נותנת מוצץ (היינו שלוש בשיעור, לא כולל תינוקות) ואמר שהוא מתנגד למוצץ אבל זה או מציצה של צעצוע עדיפה על אצבע ולא פירש. אחר כך הייתי אתמול במקרה אצל מישהי שלא היכרתי קודם, עם תינוקת בת עשרה חודשים שדי הפתיע אותי שהיתה עם מוצץ כי זה היה בישוב שידוע בכך שאנשיו נרתעים מחומרי פלסטיק בקרבת תינוקות, למשל. אז דיברנו והאמא סיפרה שלה ולכל אחיה ואחיותיה היתה בעיה להיגמל ממציצת אצבע ושהיא מצצה אצבע עד גיל 12 ושהיא לא היתה מוכנה שזה מה שיקרה לתינוקת שלה אז נתנה מוצץ. אני בדילמה טבינתיים המוצץ עזר לי להרדים גם היום בצהרים. תינוקת שקשה לה להירדם, אני כבר מוכנה לרדת מכמה עקרונות כדי שהיא תוכל לנוח.

והמורה אמר שזה לא ממש טוב העניין הזה שהיא מתהפכת בגיל כל כך מוקדם וגם הסביר
מה הסביר? כי בדיושלשום התחילה שלנו להתהפך והיינו מרוצים דווקא.

לגבי המיטה - לינה אין לי תובנות כי גם אנחנו בעצם עוד לא גיבשנו

גאונה!
כן, ככה חשבתי. הבוקר היינו בשיעור ניסיון של child's space שזה פיתוח של שיטת פלדנקרייז לתינוקות והמורה אמר שזה לא ממש טוב העניין הזה שהיא מתהפכת בגיל כל כך מוקדם וגם הסביר. עוד לפני שדיברנו אחז אותה וחש אותה ואמר שהיא לא אוהבת להתעגל אלא רק להימתח, מה שנכון. לכן גם לא אוהבת להתערסל בתנוחה של העירסול במנשא. את התינוקות האחרים הוא הצליח להרגיע בתינוכיס ששם עליו, אותה לא, אבל היא כבר יותר התעגלה לקראת סוף השיעור, יותר מבהתחלה.
בכל זאת נרשמנו, מי היה מאמין, אני מתחילה להיות פריקית של תרבות הצריכה. חוגים לתינוקת בת חודשיים ועוד כזה שאני לא בטוחה שהיה לה טוב בו. לגבי הבייבי יוגה הרגשתי שזה פשוט עשה לה טוב, אבל החוג לא נפתח מחוסר הרשמה. לא תיכננתי ללכת איתה למשהו אחר, חשבתי ללכת להדגמה וזהו, בסוף, כמו כל המבצעים האלה בקניון, התפתיתי. מה לא עושים בשביל לקבל קצת הדרכה על איך להחזיק אותה על הידיים, איך לנענע ואיך לעזור עם הגזים, מה שאני מילא די עושה. מחזק את התחושה שלי עד כמה הניתוק שלי מקהילה הוא גדול וכמה יש צורך כזה של לפגוש עוד אימהות, עוד תינוקות, לעשות דברים ביחד.
אחר כך היינו בטיפת חלב. הגברת סופסוף עברה קצת את הארבעה ק"ג: 4090 ליתר דיוק. אחוזון 10. מדדנו אורך והיה 55 ס"מ, אחוזון 25 . אמא תחרותית.

נשמע שזה יכול להביא לשינה רגועה יותר
אני מאד רגועה כשאני ישנה. הפחד שלי הוא עם זמנים שהיא נמצאת במיטה בלעדיי לרגע, או ישנה במיטה. היא גם תינוקת שכשהיא רגועה (הולך ומתמעט לצערי) מתעוררת ובכלל לא קוראת לי. מה יקרה אם היא תתעורר ותחליט לזחול לקצה? בינתיים אני מקיפה אותה בכריות, אבל לא לעולם חוסן.

הי רוקדת. מה עם לרדת עם המזרון לרצפה? אולי לא הכי נוח בעולם (ומנסיון - רצוי על שטיח) אבל נשמע שזה יכול להביא לשינה רגועה יותר (שלך).

אם מתיקות מנסה לזחול בגיל חדשיים, אולי בשלושה היא תלמד לרדת מהמיטה...
גאונה!

את חושבת שמותר לי להרביץ לו?!>
חובה להרביץ לו.
בקשר למיטה, זה קצת מסובך. חדר השינה שלי קטנטן ולא אירגנתי בו בכלל אפשרות למיטה. גם אין לי מיטה בבית בשבילה, אבל כן הבאתי עריסה שמתאימה עד גיל חצי שנה בערך. הבאתי אותה רק בשביל הדאווין של "איזו עריסה יפה" שכולם מתפעלים ממנה, היא עבודת יד מקסימה. גם גיליתי שהעריסה הזו זה מקום מצויין לתלות בו מובייל וכשהיא ערה היא אוהבת להיות שם ולהסתכל על המובייל. מה שכן , העריסההזו עומדת בסלון ולא בטוח שיה לה מקום בחדר שינה גם אם אפנה ממנו הכל חוץ מהמיטה. אני לא רואה את עצמי מעבירה אותה לסלון, אלא אם כן שתינו נעבור לסלון. נעים לי להתעורר לידה בבוקר ולהירדם כשאני מסתכלת עליה.

בעניין המיטה- המתיקות מאד מפותחת. מגיל שבוע מתהפכת מהבטן לגב, אמרו לי שילך לאיבוד אבל התנועה רק השתכללה מאז. לדעתי תוך שבוע-שבועיים זה גם מהגב לבטן ואז הלך עליי. שלא לדבר על כריות ושמיכות ועל זה שיש לי תינוקת שבגיל חודשיים מנסה אשכרה לזחול או כמו שהרופאה שראתה אותה בגיל כמה שבועות אמרה "מה את חושבת שאת בת חמישה חודשים". מבחינת המשקל היא כמו תינוק בן יומו, מה שמאפשר לה להיות קלילה וזריזה ואני משוויצה אבל גם מתה מפחד.

לפעמים אני תוהה אם אני מתאימה לאתר הזה בכלל, כי ככל שעוברים הימים אני מגלה שיותר ויותר אפשרויות מינסטרימיות שפסלתי בעבר נראות לי יותר ויותר סבירות, או לפחות כאלה שפחות נוראיות.
אוהו, ברוכה הבאה למועדון (וראי גם אני באופן מזוייפת ) (-:
ככה זה החיים מלאים אפור אולי האימהות באיזה אופן הפכה אותי ליותר סלחנית כלפי אחרים וכלפי עצמי ואני שמחה לקרוא שסלחנות - גם כלפיך ולא רק כלפי אחרים.
גם אני לא מצליחה להיות בדיוק לפי האידיאולוגיה "הבאופנית" שלי, נראה שכולם פה ככה.
לענין המיטה -
אנחנו במין תערובת - יש לה מיטה בהתחלה היתה צמודה אלינו בלי דופן אחת - זה לא היה יעיל, אח"כ היה צריך להטות אותה (למניעת ההקאות) חיברנו את הדופן והעברנו אותה למיטה שלה (עדיין צמודה לשלנו) מה גדולה היתה אכזבתי כשגיליתי ששלושתנו ישנים הרבה יותר טוב ככה .... זה לא שויתרתי על מיטה משפחתית (והלילה למשל היא איתנו). בכל מקרה מה שרציתי לומר זה שאם גילית שזה לא מתאים לך כרגע - זה בסדר לוותר (משטרת באופן לא תבקר אותך (-; )
לילות טובים לך
<סופסוף הפיצקית ישנה, אבל שכן פה בבנין צילצל באינטרקום ב 4 לפנות בוקר!! התעוררנו כולנו, כבר הנקתי אותה אבל הרעב מפריע לי לחזור לישון )-: את חושבת שמותר לי להרביץ לו?!>

היום בת חודשיים.
עדיין מתהפכת מהבטן לגב ומנסה מהגב לבטן. הפכתי להיות אחת שכל עולמה הוא תינוקת אחת קטנה. יכולה שעות לדבר על שעות שינה שלה, על יניקה, על קקי-פיפי.
השבוע הגיעו לנו בדואר חיתולים רב פעמיים. הם גדולים לה ובכל זאת הלבשתי לניסיון אתמול והיום חלק מהפעמים. פעם אחת נזל מהצד והרטיב את המכנסיים. ירכיים רזות יש לארוכה.
לפעמים אני תוהה אם אני מתאימה לאתר הזה בכלל, כי ככל שעוברים הימים אני מגלה שיותר ויותר אפשרויות מינסטרימיות שפסלתי בעבר נראות לי יותר ויותר סבירות, או לפחות כאלה שפחות נוראיות.
אולי האימהות באיזה אופן הפכה אותי ליותר סלחנית כלפי אחרים וכלפי עצמי. למשל בנושא הנקה- השבוע חשבתי לעצמי שאם קודם זילזלתי או ביקרתי נשים שלא הניקו, עכשיו אני יודעת כמה זה קשה ומבינה יותר איך מגיעים למצב שמוותרים על זה. אני עדיין מקוה להניק לטווח ארוך, אבל פתאום מבינה אילו מגבלות יכולות להיות לי בדרך למשל עם החזרה לעבודה והשאיבות. פתאום אני הרבה יותר מעריכה את מי שמצליחות לטווח ארוך כי אני יודעת הרבה יותר טוב מה זה דורש ומה המשמעות. ההערכה הזו גם מבינה איתה סלחנות והבנה כלפי מי שלא הצליחו, היה להן קשה או ויתרו מלכתחילה. בהמון מקומות אני מוצאת את עצמי חושבת לוותר, כמעט מוותרת, או תוהה אם הדרך שלי נכונה. יש גם לפעמים שאני הולכת בדרך אחרת ממה שאני מאמינה כי זה מה שאני יכולה פיזית או רגשית באותו רגע.
בקשר למיטה משותפת, באמת שאני לא משוכנת שזה רעיון כל כך טוב. בגיל שנה-שנתיים אולי כן, אבל דווקא בגיל הפיצפון כל כך זה יותר ויותר מפחיד אותי. לפי דעתי המיטה זה מקום מלא סכנות, בעיקר לתינוקת כל כך אנרגטית ותזזיתית כמו שלי.

כמה ימים מחוץ לבית. אני מקוררת. היא חוזרת בריגרסיה לדפוסי השינה של לפני הנסיעה. מה זה אומר? שצריך מהבוקר כל יום לתקוע אותה באוטו ואחר כך במנשא וככה אני בכלל לא אשמע אותה? לדעתי היא ישנה כל כך טוב כי סגרה את התריסים מעודף גירויים. עכשיו, בבית המוכר והיחסית שקט עם אמא עייפה מתוחה ומצוננת נרדמת פחות בקלות שוב.
אתמול בערב באו אליי זוג חברים, עם ילדה בת שנתיים פלוס שכבר ישנה (השכבנו אותה במיטה שלנו) , בקרוב יהיה להם עוד תינוק/ת, אז הוא החליט להתאמן על מתיקות והרדים אותה על הכדור פיזיו. אמרתי שאם יוריד אותה לעריסה היא תתעורר, הוא אמר שלא. בסוף היא ישנה איזה רבע שעה בעריסה ואחר כך התעוררה.
אני אובססיבית לגבי השינה שלה, ובעצם ברור שבסוף זה פשוט יסתדר, אבל בינתיים אני מאד מותשת.
היא גדלה מאד והתחילה להיפתח אל העולם מיום ליום. מחייכת לאנשים שעושים לה פרצופים, ממלמלת לעצמה, מגיבה ומאד מוטורית.
העייפות שלי ברמות בלתי נסבלות, תמיד חשבתי שאם משהו יהיה לי קשה בהורות זה יהיה עניין השינה והעייפות וצדקתי. אולי כדאי להניח לזה, אולי יש אפשרות שבשלב זה בחיי אפתח יחס שונה בנוגע לעייפות ושינה, שיעור חשוב. נראה שאני מנסה ללמוד אותו אבל בינתיים מסתובבת סביבו כל הזמן,מתקשה לשנות.

אתמול נסענו לאחותי. רחוק ולבד, בלי מישהו שישב איתה מאחור וידבר איתה. ידעתי שההלוך יהיה קל ובלי בעיות, חששתי לחזור בלילה. אני כבר מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שמכונית נוסעת זה נפלא, בעיקר על שעות שינה שלה, כל עוד זה בשעות היום- בוקר/צהריים. בערב נעשה בעייתי. בכל זאת תיכננתי לחזור בערב, אבל הייתי כל כך עייפה. קילחנו את הילדים יחד, הוא באמבטיה מהפלסטיק שלו ופיצקולית בגיגית קטנה של כביסה. הם לימדו אותי את שיר האמבטיה שלהם ואני לימדתי אותם שיר אמבטיה ששכחתי את רובו אבל זכרתי את חלקו. ישבתי להניק ונפרדנו ממנו ללילה טוב והוא הופתע למצוא אותנו שם גם בבוקר. העייפות הכריעה אותי וחשבנו איך נתארגן, בסוף חיברנו את הספה של השלוש עם זו ל השתיים וככה ישנו הפיצקולית ואני. היה יותר נוח מאשר בבית, ובעצם היה מעקה לרוב חלקיה של המיטה ככה, אפילו לא חששתי להשאיר אותה שם בבוקר כשנכנסתי להתקלח אחרי שהם הלכו. בבוקר אחותי אמרה משהו על זה שמתיקות ישנה לילה שלם. גיכחתי לעומתה. הסברתי שהיא ישנה כל כך קרוב אליי ככה שאני כבר מזהה מיד את הסימנים שלה מתי היא רוצה לינוק בלילה ככה יוצא שלילה שלם היא לא בוכה. בבוקר היא דווקא בכתה טיפה, כי קמתי לקחת כוס מים לפני שנתתי לה לינוק. אם אני לא אשתה לה לא יהיה חלב, כמה פשוט.
בבוקר התקשרתי לחברה באיזור של אחותי, לא הספקנו להיפגש אתמול, ובמקום לנסוע ישר הביתה החלטתי שנקפוץ אליה. בהתחלה היו לי כל מיני חישובים כאלה של מתי מתיקות תישן ואם היא תישן באוטו ונגיע לחברה תוך עשרים דקות אז ונישאר שם חצי שעה אז אחר כך היא לא תישן חלק מהדרך חזרה, כל מיני ספקולציות מטופשות. בסוף החלטתי שבא לי לראות את החברה שלי והחישובים האלה לא יעזרו כי במילא אי אפשר לדעת מה יקרה ואיך היא תהיה והיה לי נחמד ומאוורר, והיה לי שקט כל הדרך, והיא היתה ערה אצל החברה והיה ממש טוב כל ההתארגנות. באמת אי אפשר לדעת. למשל היא לא ישנה לפני אחת בלילה, בדרך כלל, אבל עכשיו היא ישנה כבר עשרים דקות שלמות ונראה לי שיש סיכוי שזה ימשיך. אצל אחותי היא היתה די ערנית בלילה, אבל רגועה. לא הפריעה לי לישון...
הולכת לנצל את המצב עכשיו.

פתאום באה לי התמונה הזו, של שתיכן, בין עצים...
אחלה תמונה. הלואי היא ואני ליד אגם. וגם- נעשה יותר ויותר קל מיום ליום. גם כי אנחנו לומדות להכיר זו את זו יותר מיום ליום וגם כי החלטתי לעשות לעצמי ולה יותר כיף ולנסות לקחת דברים יותר בקלות. משתדלת, לא פשוט, אבל מנסה.

חיבוק, לך ולפיצקולית.
קוראת ולא מכירה את התחושות, כי אין לי עוד משלי... אבל את מיטיבה לתאר וזה מצליח לעבור, אפילו ל"עוד לא אמא" כמוני.

מרוב עצים לא רואים...אבל כשהעייפות תהיה פחות קשה, שתיכן תיווכחו שעליהם ציפורים יפהפיות, ביניהם אגם, ובצילם - תשבו לתפוס איזה "סמול טוק",
אם ובת...
(מאיפה יצאה לי ה"שירה" הזו, בשעת לילה ....? פתאום באה לי התמונה הזו, של שתיכן, בין עצים...
על שפת אגם... אולי הזיות של שעת לילה מאוחרת ועייפות מצטברת )
לילה טוב.

לא תביני איך חיית בצרות
גם עכשיו אני לא מבינה, אבל בלי קשר, רוב הזמן מרגישה גוש בשר, או סתם זקנה. גב כפוף, לא מסורקת, בגדים שהשתינו עליהם, בדרך כלל מסריחה כי אין זמן להתקלח או יש אבל לא כשמתאים לי אלא כשאפשר. זה לא אומר שהייתי מוותרת עליה או שהיא לא הוסיפה עושר ואושר לעולמי.

לא אצל כולם זה ככה, את יודעת. תשמחי
שמחה, שמחה. האמת שבימים האחרונים יש לפעמים קיטורים על הציצי בזמן יניקה, אבל הם קטנים, אני לא מחשיבה אותם. אנחנו מתכננות לנסוע לאיזה יומיים וחצי ולא בטוח שיהיו מים חמים לאמבטיה, אני תוהה מה נעשה בערבים.

היום, יחסית לעצמה ובכלל היא ישנה טוב. דווקא בבוקר זה לא היה משהו, ועם היום זה הלך והשתפר. היא ישנה עכשיו. השעה עוד לא אחת והיא ישנה עכשיו. אלי, שלא ייגמר לעולם. גם הערב היה הרבה יותר רגוע מערבים נוראים אחרים בזמן האחרון. איזה כיף. היא כזו חמודה כשהיא לא עצבנית ומקטרת. כלומר שהיא לא בעייפות מוגזמת שלא מצליחה לצאת ממנה.

שני הדברים שתמיד מרגיעים ובכל מצב, לא משנה מה, הם ציצי ואמבטיה. איזה כיף. לא אצל כולם זה ככה, את יודעת. תשמחי.

וצר עולמי כעולם נמלה יעבור לך. תצאי, תפגשי עוד אמהות, היא תגדל ולאט לאט תרגישי איך העולם שלך מלא וגדוש. לא תביני איך חיית בצרות (הצילו, איך מנקדים??? צרות מלשון צר, לא צרה) שהיתה בו לפני בואה של הזערורית.

שני הדברים שתמיד מרגיעים ובכל מצב, לא משנה מה, הם ציצי ואמבטיה. כל השאר יכולים להשתנות. ידיים, חיבוק, מנשא, כדור פיזיו, ערסל, אוטו- כולם עובדים לפעמים אבל לא תמיד. ככה כשבערב קשה והיא לא יורדת מהציצי ואני רוצה קצת מנוחה, קצת שקט בלי קיטורים מגיעה שעת האמבטיה ומצילה אותי. אחריה מנסים לעשות עיסוי, לפעמים היא מסכימה ולפעמים לא רוצה.

ההורות מוציאה ממני צדדים שלא הכרתי. בעצם הכרתי אבל במינונים הרבה יותר נמוכים. היו לזה סימנים כבר בהריון. פחדים, חששות, היסטריה קלה, חרדות, בקיצור- פולניות במיטבה. אני לא רגועה כי הילדה לא ישנה טוב ומספיק. אני לא רגועה כי המיטה המשותפת שהיית כל כך בטוחה לגביה פתאום נראית לי לא בטיחותית. אתמול אנחנו מטיילים ואני חוששת ללכת בכל מיני מקומות לרדת בכל מיני ירידות שלא תיפול עם המנשא. היא על אבא שמציע שאני אקח אותה ואני מעדיפה שתישאר עליו כי יש לו נעליים טובות יותר ורגליים ארוכות יותר וכי אני פוחדת ליפול איתה.
כל מה שאני עושה נראה לי לא טוב או לא מספיק. אני מרבה להכות על חטא. רגשות האשמה הגיעו עם האימהות יד ביד, בצורה שלא חשבתי שיגיעו.
ועוד משהו- אתמול, בטיול, היא במנשא על אבא, ישנה בסבבה. אנחנו מגיעים לאוטו שהחנינו בצל. בגלל שהוא בצל עץ, נשענים עליו חבורה של ילדים וכמה אימהות שמחכים שיבואו לאסוף אותם. הוא מתבדח וצוחק עם הילדים. אחר כך אצל חברים שלי, הוא מתחבר עם ילדה שלא ראיתי המון זמן, ששכחה אותי, שפעם היתה קופצת עליי בחיבוקים ונשיקות. אני נזכרת שפעם היו לי חיים, פעם תיקשרתי טוב עם ילדים, צחקתי, שיחקתי, הייתי קצת בעצמי ילדה ביחד איתם. עכשיו נעשיתי אמא כבדת משקל, כשרוצים לראות את הילדה אני פותחת את המנשא ומראה לילדים, גאה אבל ללא אישיות עצמאית משלי, ציצי מהלך, זקנה בלב. שמחה וגאה אבל זקנה. והוא? אומר לילדים יש לי כאן נמר בפנים, הנה תראו, ומי שמתקרב ובא להציץ הוא מראה להם את פיצקולית. עם ההיא שפעם חיבקתי הוא יושב ומצייר ציורים ואני יושבת ומיניקה וצר עולמי כעולם נמלה.

נשמע שיש לכן אבא ממש תומך ומעורב, איזה כיף לשתיכן בעצם לשלושתיכם
אכן כיף לנו. לא נחסכו לנו המתחים שיש לבני זוג עם הולדת תינוק, אבל את בהחלט צודקת. וגם- מחמת הפרטיות אולי אני קצת נמנעת לכתוב על הקשיים שלי איתו, מתוך כבוד אליו... בכל זאת יש כאן באתר לא מעט אנשים שמכירים את שנינו.



בעצמי לא מתכוונת לקנות עגלה, לפחות לא להתחלה, אבל רציתי רק להביא זווית נוספת.
אין צורך לקנות, אפשר לקבל, להשאיל, להשיג. כבעלת ניסיון שלא רצתה עגלה בבית, אני ממליצה דווקא לדאוג שתהיה אחת בהישג יד. גם אם לא לשימושך, אולי לשימוש של סבים כשבאים לביקור וכו'. אצלי, העובדה שלא היתה עגלה בסביבה, הקשתה גם על אחרים לעזור לי. גם לי העגלה עוזרת בסופו של דבר, למרות שהקטנה לא מתה עליה, אבל גם כבר לא שונאת אותה. בעצם, יש לי תינוקת שכנראהמאד רגישה לשינויים ולדברים חדשים, ככה שאפשר להגיד שהיא מתחילה להתרגל לעגלה. בעיני זה לא סידור קבוע ובטח לא המועדף עלי, אבל לשעה ביום או שסבתא תוכל להרדים אותה או לטייל איתה זה פיתרון סביר.
נסענו לסופשבוע לאבא שלה. הסתובבנו המון, טיילנו, הלכנו לבקר אנשים מהמשפחה שלו, הלכנו לבקר חברים שלי. אמא שלי שאלה אם לקחתי את העגלה ואם הסתובבנו עם הסלקל. אז ברור שהסתובבנו עם המנשא ושבכלל לא חשבתי לקחת את העגלה. אבל טוב שיש.

באתי לקרוא,
נשמע שיש לכן אבא ממש תומך ומעורב, איזה כיף לשתיכן בעצם לשלושתיכם

אחרי הצהריים, כשמתיקות רגועה, שמתי אותה בעגלה לכמה דקות, עד שנמאס לה. היום, עכשיו, לקחתי אותה לטיול בעגלה, עד להרדמות. היא לא צייצה ונראתה מרוצה ורגועה. יש לי ידיים פנויות ואפשרות להחליף את המצעים במיטה. הללויה.
יש לי אחיינית שההורים שלה לא ניסו בכלל לגדלה "באופן" וכמובן שמו אותה בעגלה, היא דווקא הראתה סימנים שהיא מאוד מרוצה מהסידור.
זה היה המקום בו היתה נרגעת באופן טבעי. תמיד כשמשהו הפחיד אותה שמו אותה בעגלה, ומיד הכל היה בסדר. היה נראה שהיא נהנית מהשטח התחום והסגור כמו רחם.
מה שמראה שלפעמים צריך להיפתח לראות מה נעים לתינוק, אפילו אם זה לא באופני, באופן מובהק.

בעצמי לא מתכוונת לקנות עגלה, לפחות לא להתחלה, אבל רציתי רק להביא זווית נוספת.

רגע, אז מה הטעם לתת לה לישון במיטה הכאילו-משפחתית, ולהגלות אותך משם? (רק כי במיינסטרים עושים להפך)
זה היה ההומור הציני שלי, הייתי צריכה להוסיף איזה אייקון.

אז תתקשרי ונקפוץ לבקר או שתבואי לכאן. נעזור לך
תודה הבעיה עם ימים כאלה היא שאפילו להתקשר אני לא מסוגלת. מזל שהם עוברים. אני אשתדל לזכור בפעם הבאה...

כשהיוחננון היה פיצי, פחדנו לישון איתו במיטה אז הוא ישן במיטת תינוק לידנו
יש לי עריסה יפהפיה כאן, עבודת יד. היא לא מוכנה לישון בה או להיות בה, או בכלל לא עליי או כשאני לידה. היום עם העגלה זו היתה הצלחה, נראה איך ימשיך. דווקא בהתחלה לא פחדתי ועם הזמן כשנעשיתי יותר ויותר עייפה ומותשת התחלתי לחשוש, כי העייפות הגיעה למימדים קשים. אבל נראה שזה משתפר. בעצם, אני מניחה, זה בא בגלים.

מבצע עגלה הוכתר בהצלחה.
לפני כמה ימים אמא שלי החליטה לשים אותה בעגלה הדפוקה שקיבלנו ועמדה אצלי בחוץ, צורחת ובוכה, ואני אומרת שגם למבוגרים אין סבלנות ללמוד משהו חדש כשהם עייפים ועצבניים. אחרי חצי דקה היא שלפה אותה משם.
יקח לאחותי שבועיים פלוס להביא לי עגלה נורמלית, אז בינתיים הלכנו שלשום לחנות יד שניה שהכל בה בשני שקלים, בחרנו עגלה שמחירה דווקא עשרה ש"ח, קיבלנו אותה במתנה כי בדקתי אותה מלפנים ואחור, לא התחשק לי כאן עוד זבל. היא לא מושלמת אבל מאפשרת שימוש. ריפדתי אותה בשמיכה ועוד מצע. ארזנו את העגלה הדפוקה באוטו שלי, להחזיר.
לפני יומיים אבא שלה היה כאן, שם אותה בעגלה בתחילת הטיול והתחילה לבכות. שכנע אותי שננסה לתת לה לבכות רגע, היא תתרגל ותירגע. האמת שעם המנשא זה עובד- לפעמים היא בוכה כשנכנסת אליו ולוקח רגע או שניים או שלושה להירגע, אבל איכשהו עם העגלה זה לא הרגיש לי נכון. בכל זאת נתתי לו, כי היא לא ממש צרחה רק היתה לא מרוצה בכלל וקיטרה וייללה, שלי זה מספיק לגמרי כדי להבין שלא מתאים לה. אחרי כמה רגעים של ניג'וס מצד אמא (שזו אני) אבא עצר, שם את המנשא עליו ושם את הילדה במנשא. תוך שניות השתררה שלווה והרמוניה ואבא אמר שהעגלה מצויינת בתוך הליכון לאמא שתישען עליו. אבא ותינוקת הלכו לטיול קצר ואמא והעגלה הלכו הביתה אחר כבוד.
אתמול נסענו לנסיעה ארוכה במכונית, לבת דודה והחזרנו את העגלה. לבת דודה תינוקת שנולדה חודשיים וקצת לפני מתיקות, השכבנו את שתיהן ערומות על מגבת והן היו מבסוטות לגמרי.
אחרי הצהריים, כשמתיקות רגועה, שמתי אותה בעגלה לכמה דקות, עד שנמאס לה. היום, עכשיו, לקחתי אותה לטיול בעגלה, עד להרדמות. היא לא צייצה ונראתה מרוצה ורגועה. יש לי ידיים פנויות ואפשרות להחליף את המצעים במיטה. הללויה.

ז יותר ויותר היא נשארת בלי חיתול. בינתיים אני לא מפשפשת אותה בכלל, אפילו כמעט לא מנסה. האמת היא שכשהיא בלי חיתול על מגבת, כשהיא שבעה ולא עייפה, זה זמן של חסד בוהיא רגועה לגמרי ומאפשרת לי לנשום קצת, אז אני פחות משתדלת להיות קשובה אליה ויותר להספיק מהר לאכול או להכין משהו ולשטוף כלים וכאלה. אבל אבא היה אתמול ובתור האב המצטיין אמר לי שנראה לו שהיא הולכת לעשות משהו, הרים אותה, חיכה בסבלנות, כמעט הוריד ואז הגיע הקקי. אולי אפילו הוא ידע שזה קקי. אני לפעמים יודעת ולא מרימה ובדרך כלל לא מספיק קשובה, עייפה מדיי, מותשת מדי, מוותרת מראש.
אתמול היא הלכה לישון בתשע, סופסוף. גם הערב הגענו לשינה במנשא בתשע וחצי. זה אומר שיש יותר הנקות במיטה לפנות בוקר, אבל עדיף ככה מאשר הערבים המותשים והבוכיים שהיו לנו, כי ההנקות לפנות בוקר הן לפחות מתוך שינה. שלה, לא שלי. מה פתאום שאנ אשן. כמו שאמרתי בפולנית שוטפת כשהיא היתה בת שבוע בערך, אני כבר אנוח בקבר. פתחה עכשיו עיניים, שלא אחשוב שהגענו למנוחה ולנחלה ולשינה בשעות סבירות. סיבוב קטן מסביב לבית יפתור את זה, או שלא.

הבוקר הייתי שפוכה לגמרי, עד כדי דיכאון או לפחות באסה עמוקה.
אז תתקשרי ונקפוץ לבקר או שתבואי לכאן. נעזור לך

הי רוקדת! רק היום מצאתי את הבלוג הזה!
בהתחלה, כשהיוחננון היה פיצי, פחדנו לישון איתו במיטה אז הוא ישן במיטת תינוק לידנו. כעבור כמה שבועות, כשהרגשנו בטוחים בעצמנו, הוא חזר לישון יחד איתנו.

חשבתי לארגן לעצמי איזו מיטת יחיד או משהו, או להתחיל לישון בסלון
רגע, אז מה הטעם לתת לה לישון במיטה הכאילו-משפחתית, ולהגלות אותך משם? (רק כי במיינסטרים עושים להפך? )

משום מה גם אצלי, איפה שלא אשים אותו על המיטה, תמיד יישאר לי פחות מחצי המקום.
בדיוק. אז חשבתי לארגן לעצמי איזו מיטת יחיד או משהו, או להתחיל לישון בסלון, כשהיא רק תתחיל לישון שלא במנשא או עליי או צמוד לציצי. עכשיו נגיד היא במנשא, ומתעוררת. דווקא היה לי מה לכתוב.

חוץ מזה שהיא דוחפת אותי...

נו, התנועה הזו, של להושיט יד ולמשש אם אמא נמצאת שם או לא
משום מה גם אצלי, איפה שלא אשים אותו על המיטה, תמיד יישאר לי פחות מחצי המקום.

אתמול קמתי עם הרהורים נוספים לגבי המיטה המשותפת שלנו. לא משהו שכלי, אלא שהגעתי בוקר אחד לעיפות קיצונית כזו שלא ידעתי מימי, שהבנתי שיכולתי בקלות לעשות דברים שאני לא מרגישה מתוך שינה. אני מחשיבה את עצמי אדם ששנתו קלה, אבל העייפות מצטברת לרמות שלא הכרתי. תמיד צחקתי על האנשים האלה שזזים בלי להרגיש מתוך שינה, עכשיו אני יודעת שאני יכולה בהחלט להעיף אותה מתוך שינה ולחלום שהחתול עיצבן אותי. חוץ מזה שהיא דוחפת אותי...