בלוג אמא של מתיקות

כידוע או לא, חזרתי לעבוד יומיים-שלושה בשבוע, יומיים קבועים ויום נוסף לעיתים לא קרובות.
יש לנו מטפלת ומכל מיני סיבות שלא תלויות בנו, הדחקתי שבעצם נצטרך להחליף אותה בקרוב.
אני בהתלבטויות די קשות בין שלוש אפשרויות של חיפוש, אני אפרוש שתיים ואז אציג את השלישית.
ראשונה- מטפלת אצלי בבית.
שניה- מטפלת ליד מקום העבודה.

הנה ההתלבטות:

מבחינה כלכלית, ליד מקום העבודה תחסוך לי המון כסף, כי זה כמעט שעה צד וגם לא צריכה לשלם נסיעות וגם משלמים פחות למישהי אם זה אצלה. מלבד הכסף יש כאן עוד שעתיים להיות עם הילדה, גם אם זה באוטו.

להוציא את הילדה מהבית, בחורף, לנסיעות על הכבישים המטורפים (אין פעם שאני לא רואה תאונות בחורף בכביש הזה) ממש מפחיד אותי. להעיר, להלביש וכו'. היא מתעוררת הרבה פעמים בתשע וחצי או עשר ואני בעשר יוצאת את הבית.

מבחינה חברתית, יש מצב שמי שאמצא מחוץ לבית זה מישהי עם עוד תינוק/ת ויש לז יתרון מבחינתי. זה לא מעון/גן עם כל הכולרות והמחלות, אבל כן מפגש עם עוד תינוק שנראה לי נחמד, עד שאחליף היא תהיה כבר בת 6 חודשים, ובטוח תשמח לראות עוד תינוק פעמיים בשבוע.
ליד העבודה אוכל פחות לשאוב ויותר להניק.

מבחינת הבית- קשה לי מאד שמסתובבים לי בבית, אין לי מיטה לילדה ומוצאת כל מיני פתרונות איפה המטפלת תשכיב אותה וכאלה. מצד שני, אצלי בבית יש לי יותר שליטה על מה נותנים לה לאכול ואיך, מה נותנים לה בתור משחק, זה שלא מושיבים אותה מול טלויזיה (אין טלויזיה, אז אין מול מה להושיב) וכו'.
שלא לדבר על זה שההורים שלי שכנים ואני שולחת את אמא שלי "לרחרח" קצת.

אם יקרה שמטפלת לא יכולה/חולה/צריכה לצאת יותר מוקדם באופן חד פעמי, בבית רוב הסיכויים שיהיה לי סידור כזה או אחר יחסית נגיש.
מצד שני אם יום עבודה שלי מתארך קצת או משהו, נראה לי שבמקום העבודה אני יכולה לקפוץ להניק ולחזור וכאלה.

אפשרות שלישית היא מחוץ לבית אבל במקום שנמצא כעשרים דקות מהבית, שם שיטות החינוך קצת יותר קרובות לשלי בכל מיני אופנים.

דעות?
עניין הכבישים מאד מפחיד אותי!

עניין החברה לא קריטי מבחינתי. מקסימום אדאג לה לחברה בימים שהיא איתי. יש לי שכנה שהיא סבתא לתינוקת בגיל בתי (שגם היא גרה בישוב אבל רחוק יותר), היא מטפלת בה יומיים, מתוכם יום אחד שאני בבית וכבר דיברתי איתה שכשיגדלו קצת ניפגש.
עניין הכסף לעומת זה, מאד משמעותי מבחינתי

וגם- לא יודעת אם יתרון וחיסרון- לא החלטתי- אבל כמו שאמרת הבית הוא בית ובתי לא נרדמת בשומקום אחר (וגם בבית לוקח לה שעות) וחשבתי שאולי ככה תתרגל למקומות נוספים וכן, אני כבר יודעת מה חושבים בבאופן על להרגיל את הילדים...}

דף בלוג

אשמח לקבל תגובות תומכות, הצעות, שיתוף מניסיונם של אחרים.

בבוקר היתה הפסקת חשמל ארוכה ואחריה ישבתי וכתבתי כאן בפרטי פרטים את תחילתה של הזערורית, ימיה הראשונים בענייני הנקה. אחרי שהייתי במילים האחרונות, פתאום באה עוד הפסקה בזרם החשמל והכל הלך. כאלה החיים ובמיוחד החיים כאמא- את מתכננת משהו אחד, אבל המציאות באה ומשנה לך את התוכניות.
את מתכננת (אני, אני מתכננת) ללדת בבית, באה הילדה ומחליטה להיולד בבית חולים. את מחליטה לישון בלילה, באה המתיקות ומחליטה דברים אחרים.
מה שכן, לא תיכננתי על בלי חיתולים בזמן הקרוב, אבל היום מצאתי את עצמי מפשפשת אותה בכיור כבר שלוש פעמים ופעם אחת אפילו יצא קקי בכיור. היתה גם פעם אחת שהיא היתה עלי עם חיתולי בד מתחת ובמקום לרוץ לכיור רק שאלתי- את צריכה קקי? אבל היא דווקא השתינה, להראות לי מי הבוס. בוסית מתוקה יש לי, ובכלל לא תיכננתי להתעסק עם הבלי חיתולים הזה, אבל איכשהו זה קורה בלי שתיכננתי.
עוד אכתוב כאן באריכות על עניני הנקה, גם כי יש כאן מסר לאחרות שקשה להן וההתחלה אצלנו היתה מאד קשה ואפילו קצת מייאשת, וגם כי צריך לכתוב ולספר, לפני שדברים חדשים יבואו וישכיחו את הישנים.

אח, ההמשך. אם רק יהיו לי מספיק ידיים פנויות וזמן לכתוב...
המשך מובטח להגיע.

מחכה להמשך.
@}

אני אנסה לכתוב את סיפור ההנקה של זערורית.
כאמור חזרנו מבית חולים שעות ספורות לאחר שהיא נולדה. בשעות האלה היא היתה עליי רוב הזמן, או בידיים של אחותי. ניסיתי כל הזמן לשים אותה על השד והיא לא ינקה. איכשהו חשבתי ש"זה יסתדר". למחרת כבר דאגתי להשאיל משאבה וניסיתי לסחוט קולוסטרום לכפית כדי להאכיל אותה ולא ממש הלך, לא בשאיבה, לא בסחיטה, טיפות ספורות ודי.
יועצת הנקה שדיברתי איתה וגם המדריכה, שמאוחר יותר הגיעה אליי, התחילו להלחיץ אותי. אמרתי להן בטלפון שהילדה לא מיובשת ואני מתקשרת בזמן, שאני רואה ילדה ערנית עם צבע טוב ומגיבה, אבל רוצה למנוע מצב שזה לא יהיה ככה. בקיצור, הילדה לא ידעה לתפוס את השד, מקסימום ליקקה קצת וזהו.
ביום השלישי לחייה של הזערורית הגיעה המדריכה. טובה ומקצועית וגם נתנה לי לבחור מהמתאים ונכון. היא השאירה לי מזרק עם צינורית בקצה, כזה שאוכל לתת לה חלב שאוב דרכו ולחזק את אינסטינקט היניקה של הקטנטונת. חוץ מזה לפני ואחרי נתתי לה להיות על השד וניסיתי להניק במקביל. כדי לשאוב לה מספיק הייתי קמה בשעות שהיא ישנה כדי לשאוב מסביב לשעון. ידידה שדיברתי איתה שלומדת שלהיות יועצת הנקה ושמעה איך אני שואבת הציעה לי לשכור משאבה מקצועית יותר. זה קצת ייאש אותי כי לא היה לי מושג שאני עושה משהו מטורף, רק קמה כל שעתיים לשאוב בשעות שאפשר לישון, וזה שלושה-ארבעה ימים אחרי לידה. איכשהו זה נראה לי טבעי, עכשיו, שבועיים אחרי, זה נראה לי באמת מטורף. אחרי כמה ימים קיבלתי משאבה שביקשתי במתנה והחזרתי את הקודמת.
בינתיים, הקטנה כמעט לא נתפסה על השד, פה ושם דקה-שתיים. זההתרחב לחמש. אחרי כמה ימים באה בת דודה שלי עם תינוקת בת חודשיים וקצת והסתבר לי שהתינוקת שלי זקוקה להנקה קבוצתית- זו היתה הפעם הראשונה שהיא נתפסה על הציי ונשארה עליו עשרים דקות תמימות. למחרת גם אירגנתי לה הנקה קבוצתית עם תינוק בגיל דומה, אבל מרוב אורחים ורעש פשוט נכנסתי לחדר לשאוב והפקרתי אותה בידיים של אנשים שלא רציתי שיחזיקו אותה בכלל.
לאט לאט, עם הימים, שאבתי פחות והינקתי יותר. בכל פעם שהיא התעוררה משינה ארוכה היא שכחה שוב איך מחזיקים ואיך נתפסים ולפעמים ויתרתי ועברתי לשאוב כשראיתי את התיסכול. לא הייתי מוכנה שהיא תשנא את הציצי וככה כשהיא היתה נורא רעבה ומתוסכלת היא קיבלה שאוב ואחרי שנרגעה קצת הייתי מנסה שוב את הציצי. מיום ליום זה הלך יותר ויותר.
ביום שמדריכת ההנקה היתה, היא הציעה לקנות גם תחליף סינטתי שיהיה בבית. קניתי ועד עכשיו הוא סגור, למרות שהיה לילה אחד שהיה מאד מאד מפתה להשתמש בו. אני עד עכשיו לא יודעת אם זה שלא נתתי בלילה ההוא, כשעוד לא הצלחתי לשאוב כמו שצריך, עושה אותי אמא מתעללת או אמא שדואגת לטוב ביותר לילדה שלה, אבל לא הייתי מסוגלת לתת לה והיה לילה נוראי.
זערורית נולדה 2780, בגיל שבועיים הלכנו לטיפת חלב בפעם הראשונה, לעשות PKU וגם להישקל, היא שקלה כבר 2980 .
לא תמיד קל להלינוק, עדיין קורה, שבועיים וחצי אחרי, שלוקח לה כמה דקות עד שהיא מצליחה להישאר בואקום על הציצי וחוץ מזה אני כל הזמן מתקנת לה את התפיסה. העניין הזה שלוקח לה זמן לתפוס כבר הרבה פחות מתסכל אותה בדרך כלל, היא לא ממהרת לצרוח בגלל זה וגם לי יש יותר ביטחון בזה שהיא תצליח. יש לה גם פשוט יותר כוח, היא התחזקה, היכולת שלה לעבוד עם הלסת התחזקה. היא אוהבת לאכול, זה ברור, זה נעשה יותר ויותר קל מיום ליום.
היום היה לה יום של קפיצת גדילה והיא רוב הזמן רצתה לינוק. גם במנשא היא פחות ישנה ויותר ינקה וגם כמעט לא רצתה להיות בעריסה או בדיים של אבא, ישנה פחות מתמיד וינקה זמנים ארוכים ורצופים ובלי הפסקות. מזל שאמבטיה זה תמיד מרגיע וכיף.

היו לילות קשים. אחרי שהיא למדה לינוק, היו איזה שניים-שלושה לילות בהם לא ירדה מהציצי. זה היה קשה. ניקרתי קצת בין לבין, אבל כעיקרון לא ממש ישנתי. ביום לעומת זה היא ישנה בסדר, אבל אני חוץ מאיזו שעה בצהריים לא הייתי בעניין של לישון. אני מודה שאני אוהבת סדר, לישון בלילה, ערנות ביום, ובכלל סדר זה דבר שמתאים לי וחשוב לי.
החלטתי לשדר ביום אוירה של יום ובלילה חשוך ושינה במיטה הגדולה וכו'. מה שעזר זה שהזכירו לי את ענין המלטונין. בימים הראשונים בכלל לא יצאתי איתה, אחרי שנזכרתי התחלתי להוציא אותה יותר לאור יום. לא רק לצאת כאן לחצר חמש דקות, אלא ממש- טיול רגלי במנשא, קפיצה לחנות עם המכונית, סידורים- לדאוג שבבוקר ואחר הצהריים ניחשף שתינו לאור יום.
אחרי כמה ימים כאלה מתיקות הבינה את העניין והתחילה לישון בלילות. היא קמה פעמיים לינוק בלילה ובעצם ביומיים האחרונים אפשר אפילו להגיד שפעם אחת ממש באמצע הלילה והשאר זה כבר בור מוקדם שאחריו אני כבר קמה, אבל די הסתדר לה.
יש דברים שדווקא פחות מסתדרים. ככל שהימים עוברים היא פחות מוכנה לישון לבד. כלומר בהתחלה היא לא הסכימה שאניח אותה במיטה, עשרים סנטימטר ממני, כשנרדמה תוך כדי הנקת לילה. איך שמניחים אותה פותחת עיניים. נו, אז התחלתי לישון כשהיא עליי, או צמודה אליי בחיבוק, אם אני מצליחה להניק בשכיבה. הנקה בשכיבה משתפרת לנו מיום ליום, אבל לא בהכרח נוח לי לישון כל כך צמודה אליי, אני זקוקה לזה שהיא תהיה מסוגלת לישון לידי, לא עליי.
בינתיים, מאתמול, נראה שהיא לוקחת את ההרגל הזה גם לשעות היום, בהן עד עכשיו לא היתה בעיה. ביום שינה זה או במנשא עליי, או אם בעריסה בסלון. אז פתאום העריסה בסלון לא מתאים לה. כלומר, לא איכפת לה לשחק בה קצת כשהיא ערה, אבל אם אני מניחה אותה שם אחרי שהיא נרדמה או מוציאה אותה ישנה מהמנשא אחרי טיול שבמהלכו נרדמה היא מיד פוקחת עיניים ותוך דקה שתיים גם המחאה ממהרת להגיע. רק צמוד לאמא. אתמול גם אבא לא הרגיע אותה, אחרי שכמה ימים קודם העובדה שהיתה איתו מאד הקלה ועזרה לי להשתחרר קצת, פתאום רק אמא מרגיע. זה מתסכל, אני מקוה שזה רק עניין של יום-יומיים, שזה לא יישאר ככה.

מה הספקתי היום <לאו דווקא בסדר הזה>:
לקום בבוקר
להתקלח
לאכול ארוחת בוקר ואחר כך גם ארוחת ביניים
לאכול ארוחת צהריים
להעמיד מכונת כביסה
לעשות טיול קטן עם המנסארי
להוריד כביסה
לעשות עוד טיול הרבה יותר קטן עם הסנגלי, מנשא מערבי מעצבן, אבל לוקח שניה ללבוש.
ליילל לאחותי בטלפון שהישוב הזה משעמם אין לי פה חברה ולא מתאים לי חופשת לידה כזו ולבקש ממנה שתקנה לי משהו בעיר בה היא גרה
להחליף חיתולים, להלביש
לקבל קיטורים בטלפון ממקום העבודה, אין על מי לסמוך כשאני לא בסביבה, לקבל עוד בקשות ממקום העבודה...
לשים את הפיצית לכמה דקות אצל אמא שלי בידיים עם הוראה להביא אותה כשהיא בוכה.
להתקדם בדפים שהבטחתי שיגיעו לעבודה עד יום א' , כלומר חייבת לסיים אותם עד מחר בערב, כמעט סיימתי, עשר הדקות אצל אמא עזרו מאד. אחר כך המשכתי עם השמנפיצית על הידיים.
לתלות כביסה
לגלוש באינטרנט

כל זה בזמן שהפיצית במה שנראה כמו קפיצת גדילה, לא יורדת לי מהציצי ולצערי הרב גם לא ישנה יותר מעשר דקות רצוף היום. מה שכן, היא הסכימה עכשיו להיות כמה דקות בעריסה בשקט, מה שאיפשר לי לחמם קצת אוכל לעצמי.

בדרך כלל אני מספיקה לישון בצהריים, היום אני מדלגת, לא נורא <נורא, נורא>.
עוד מעט אני קופצת לחברים עם אחותי. זה במקום שנת צהריים. אני עייפה, אבל יש לי צורך להתאוורר קצת ולראות אנשים ולא רק אצלי בבית.
מה עוד לא הספקתי: לשטוף כלים. עד הערב גם זה יגיע.

אני רק מציינת שאני כאן, קוראת אותך ומתה לראות אתכן.

מה הספקתי היום

התחלתי לכתוב לך כל הכבוד, איך את מספיקה את כל זה בסה"כ כחודש אחרי לידה. אח"כ הצצתי שוב ברשימה וראיתי ש... זה לא כל כך הרבה

כלומר, זה הרבה מאוד לחופשת לידה. לי לקח חודשיים, אני חושבת, להתארגן כך שאוכל לזכות באוכל, מנוחה וניקיון גם בימים שאני ללא עזרה.

בסה"כ כחודש אחרי לידה
שבועיים וחצי.

אני רק מציינת שאני כאן, קוראת אותך ומתה לראות אתכן.
מחכות לך מאד.

אתמול ושלשום היו ימים של קפיצת גדילה. היא לא ירדה לי מהידיים ותמול גם לא ישנה יותר מעשר-עשרים דקות רצוף עד חמש!!! אחר הצהריים. בלילה, מרוב עייפות, היא אפילו לא ממש התעוררה לינוק, אבל בשעה הצפויה התחילה קצת לדבר מתוך שינה, מין חצי שינה כזו, אז הערתי אותה קצת ודחפתי לה אוכל לפה... היא ינקה יחסית קצר ונרדמה שוב עד הבוקר.
אחר הצהריים בזמן שהיא ישנה, קפצנו לחברים ועוד הספקתי ללכת לקנות שתי חולצות ביחד איתה, פשוט העברנו את המנשא לאחותי ויכולתי למדוד בגדים בשקט. פתאום היה לי חשק לבגדים. תמיד אני לובשת יד שניה, קונה אולי בגד אחד בשנה. בהריון כל הזמן התגעגעתי לבגדים שלי שהם לא בגדי הריון ואיך שזה נגמר אני מסתכלת ולא יודעת מה ללבוש וממשיכה ללבוש חלק מבגדי ההריון, אלה שאני אוהבת, לא אלה שלא, ובעיקר מסתכלת על הארון ולא בא לי על כלום, לא אופייני. אולי צריך להעיף כמויות כדי להשאיר רק מעט בגדים. יש לי טונות, צריך להתחיל לעשות סדר. מה שלא עשיתי בפסח צריך עכשיו. בערב באו אליי חברה ואמא שלה, שהיא חברה של הוריי. היא הביאה לי מחו"ל - ניחשתם נכון- בגדים לתינוקת. גם לא כל כך יפים בעיני וגם יש לילדה טונות של בגדים, לא ברור מתי בדיוק היא תלבש את כל זה.
אני מותשת, למרות שישנו טוב הלילה.
מה שמוזר לי זה שהילדה שלי עם חיתולים חד פעמיים. אני, שמשתמשת כבר כמה שנים בתחבושות בד, שכל האורחים יודעים איפה הכלי של הקומפוסט ושמקפידה להשתמש מחדש בכל צנצנת בסביבה, מחתלת את הילדה בחד פעמי. גם הרב פעמי יגיע וגם העירום בקיץ, אבל בינתיים אנחנו מעשירות תאגידים ולא מקילות על העור העדין עם החומרים האלה. לפעמים, אפילו, אני מוצאת את עצמי משתמשת במגבון לח, למרות שרוב הזמן ממש לא.
את הכלים של אתמול שטפתי הבוקר. צריך לסיים את הדפים לעבודה ולקפל כביסה.
היום שבת, בשבת אני נחה.

שבועיים וחצי

אני באותה תקופה הייתי עדיין מותשת ומטושטשת מחוסר שינה. לא עשיתי כלום-כלום-כלום. כמעט.

היום שבת, בשבת אני נחה.

קוראת אותך- ואו, את ממש סופר אמא!
איזה הספק וכולה שבועיים וחצי... תרגישי חופשי לנוח גם לא בשבת!
<נ.ב. לפני שאת מפנה בגדי הריון מהארון- אשמח לעבור עליהם...(אני מהצד השני- לא מתלהבת מבגדי ה"אחרי הריון" שלי ובגדי הריון יקרים...)>

לפני שאת מפנה בגדי הריון מהארון
לא קניתי בגד אחד בהריון, כולם מושאלים. יש כמה ממש מכוערים שאולי לא אצטרך להחזיר, אבל תאמיני לי שאת לא רוצה אותם. את השווים אני צריכה להחזיר למי שנתנו לי אותם. חלק כבר החזרתי. מה שכן, יכול להיות שאפשר להשאיל לך, אני אבדוק.

אחר הצהריים אני מתעוררת, היא כבר ערה ומתבוננת בי עם המבטים המקסימים שלה. אני בוכה מאושר ולא שוכחת להתפלל לפחות פעם ביום לאלוהים שיעזור לי לשמור על המתנה הזו.
נזכרת שאמרו לי שזה מפחיד כשקולטים שאף אחד לא יבוא לקחת אותם, ההורים שלהם. אני מאושרת, סופסוף, אחרי שנים של היקשרות לילדים של אחרים, לא צריך להחזיר, היא נשארת איתי, אף אחד לא יבוא לקחת אותה.
אחרי שקמנו הלכנו לאיזו מסיבה בטבע כאן שני מטר מהבית, בעצם נסענו. היה כיף לצאת ולראות קצת אנשים, מתיקות היתה במנשא ואחר כך הוצאתי אותה והיא שכבה על השמיכה שישבנו עליה. פגשנו ילדה בת שנתיים עם השם שלה וכל הזמן הסתובבתי לראות מי קורא לילדה שלי... נתתי לילדה הזו לחבק אותה וללטף אותה, אמא שלה היתה לחוצה, אבל אם הבת שלי שורדת את הבן של אחותי בן השנתיים, היא תשרוד גם את הילדה העדינה הזו.

בת פחות משלושה שבועולת וכבר אפשר לדעת מה היא אוהבת ומה פחות.

אוהבת אמבטיה ומים, גם לשטוף את הטוסיק.
שונאת שמלבישים אותה.
די אוהבת לשכב בעריסה או בכל מקום אחר ופשוט להסתכל ולעשות פרצופים
מאד אוהבת לינוק.
לא אוהבת להיכנס למנשא מנסארי. אחרי שכבר נכנסת אליו די אוהבת להיות בתוכו, בדרך כלל, לא תמיד.
לא אוהבת שמש, בעיקר לא בפנים
נרגעת מלהיות על הידיים של אבא או אמא כשהם מחזיקים אותה ומקפצצים על הכדור.
עוד לא כל כך אוהבת עיסוי אחרי האמבטיה, אמא מקוה שזה ישתנה ומנסה כל יום קצת.
מתעצבנת כשנותנים לה למצוץ אצבע של מבוגר, מה שהרגיע אותה בהתחלה. מבינה שעבדו עליה ומעדיפה את הדבר האמיתי.
אוהבת להזיז את הידיים בתנועות איטיות, אבא אומר שהיא עושה טאי צ'י.
לפעמים נרגעת כשאמא שרה לה שירים, עוזר אפילו במקרים חמורים כמו בזמן התלבשות, אבל לא תמיד.

אתמול היינו במפגש חברתי, מין מסיבה בטבע.
אחותי לקחה אותי אליה לידיים, שזה נפלא. קצת דיברתי, סובבתי את הראש, אני רואה את הילדה בידים של חברה של אחותי, מישהי שלא היכרתי קודם. בלעתי רוק ולא אמרתי כלום. אני מסובבת עוד פעם את הראש, אני רואה את הילדה על עוד מישהי, שאני בכלל לא מכירה. אחר כך בבית אמרתי לה על זה שזה לא נראה לי. אז מה היא אומרת? ראיתי שאת רואה, אז כבר חשבתי שתגידי.
יופי, את יודעת שזה לא מוצא חן בעיני שהילדה תעבור מיד ליד אבל את בודקת אותי? די מעצבן. בכל מקרה ביקשתי שזה לא יחזור על עצמו ושבהחלט תעשה ממני הרעה ותגיד שאני לא מרשה.
כל אחר הצהריים הייתי עם המנשא והילדה בפנים, אז אף אחד לא מבקש, אבל הוצאתי את הילדה קצת, והיא הסתכלה על העולם בעיניים התמהות שלה והיתה די מרוצה על השמיכה שכולנו ישבנו עליה. מסקנה אישית- לא להוציא את הילדה מהמנשא, או להיות ערנית בכל שניה. העניין הוא שעל אחותי אני סומכת מאד, לכן אני נותנת לה אותה. מסתבר שאפשר לסמוך רק על עצמי או שצריך להיות אסרטיבית בכל רגע ורגע בחיים. באסה.

נהנית לקרוא

אחותי לקחה אותי אליה לידיים, שזה נפלא
אחותי לקחה אותה לידיים, כמובן.

מסקנה אישית- לא להוציא את הילדה מהמנשא, או להיות ערנית בכל שניה. העניין הוא שעל אחותי אני סומכת מאד, לכן אני נותנת לה אותה. מסתבר שאפשר לסמוך רק על עצמי או שצריך להיות אסרטיבית בכל רגע ורגע בחיים. באסה.
אוי, כבר שכחתי כמה שהמסקנה הזו היתה בהווייתי. תודה על התזכורת.

אחותי לקחה אותי אליה לידיים, שזה נפלא
דווקא טעות נחמדה:-D נשמע מפנק...

תודה על התגובות, נעים לי לדעת שקוראים

היום הפיצקולית בת שלושה שבועות. הבגדים במידה המיוחדת newborn small אלה שעוברים בין כל תינוקות המשפחה שלנו, ברובם כבר קצת קטנים עליה ואפשר להתחיל להלביש לה בגדים של תינוקות נורמליים...
הבוקר, בסוף יניקה לא קצרה, היא נרדמת. אני בודקת שהיא נרדמה ממש טוב ומניחה אותה. מחכה עוד כמה רגעים לראות שהכל בסדר ומחליטה לעשות מבצע אמיץ של התגנבות זריזה למקלחת, שאחרת תידחה בעוד כשעתיים. אני נכנסת למקלחת. לא עוברות דקותיים וזעקות שבר מגיעות מכיוון חדר השינה והמיטה המשותפת שלנו, אני יוצאת מהמיקלחת תוך כדי שאני מדברת אליה ומנסה להרגיע תוך כדי שאני ניגשת אליה.
הפעולה הראשונה בדרך כלל- להדביק אותה לציצי. מצד שני, ברור שהיא לא רעבה ואני מחליטה לנסות טקטיקה אחרת. אני מדברת אליה, מסתכלת עליה, מחייכת אליה. היא משתתקת, חצי מחייכת אליי, מסתכלת עליי. אני מדברת איתה קצת והיא לגמרי רגועה. עכשיו היא כבר רגועה לגמרי, עירנית אבל מתעניינת במעשה מסביב. אני מחליטה שאפשר להתלבש וגם שזה זמן טוב לסדר כמה דברים בחדר, להכניס כביסה שלה ושלי מאתמול לכמה מגירות, להישאר בסביבה וקרוב אבל שהיא בסדר בדיוק איפה שהיא. ככה היא שוכבת לה שם מתעניינת בעולם שסביבה, נעים לה ונעים לי.
מסקנה: כשהילדה שבעה לא תמיד צריך לדחוף לה ציצי, למרות שהיא לעולם לא תסרב.
עוד מסקנה: כשאמא במקלחת זה בדיוק הזמן להתעורר ולהתחיל לצרוח.

אין לי עגלה.
יש שתי עגלות בשני מקומות בארץ שרק מחכות שאגיד שאני רוצה אותן, אבל לי בסדר עם מנשא בלבד, וגם, אני שונאת חפצים ועומס. בינתיים, עם המנשא, אני לוקחת אותה וזה נהדר. גם אבא שלה יסתדר עם המנשא גם אם עד עכשיו הוא עוד לא ניסה.
חשבתי על זה שאני לא רואה את ההורים שלי מסתובבים עם מנשא. אמא שלי לוקחת אותה על הידיים, אבא שלי פוחד. בינתיים, זה שאני גרה לידם, לא עוזר לי כל כך. עזר בימים הראשונים כשהביאו לי אוכל ועזר כשביקשתי שיקנו לי כמה דברים , אבל איתה עכשיו לא עוזר לי.
בימים קשים במיוחד כשאבא שלה לא כאן, הייתי יכולה להיעזר בזה שילכו איתה לטיול של חצי שעה כשהיא שבעה ונקיה, כדי לשחרר אותי מעט. אני חושבת שהיא תאהב עגלה דווקא. במנשא היא נרדמת או יונקת, אם מוציאים אותה בחוץ על שמיכה או מחצלת, היא דווקא עירנית ומתבוננת לפעמים. אצל אחותי בידיים היא רגועה להפליא, אצל אמא שלי קצת פחות. נראה לי שנוכל לנסות, ככה לי יהיה יותר קל וההורים לי לא יבואו להתבונן עליה כמו קוף בגן חיות פעם ביום, אלא יוכלו לקחת יותר חלק.

אבל לי בסדר עם מנשא בלבד, וגם, אני שונאת חפצים ועומס
שימי את העגלה אצל ההורים, שתהיה שלהם ולא שלך. יותר נוח.

שימי את העגלה אצל ההורים, שתהיה שלהם ולא שלך. יותר נוח.
נראה כבר. אם היא כבר כאן לא כזה משנה לי אצל מי היא, מה שמשנה הוא שהם יסכימו.
באותו הקשר- היום הפקרתי קצת את הבת שלי לטובת סתימת פיות. אמא שלי כל הזמן אומרת לי לרווח לה את ההנקות, לסדר לה וכו'. נתתי לה לקרוא את הניירת של משרד הבריאות ושל ליגת לה לצ'ה בנושא. לא עזר, בעיקר שאחותי לפני שנתיים אכן נתנה לבן שלה לינוק כל שעתיים, או ככה לפחות אמא שלי חושבת וקל לחשוב ככה כי אחותי גרה רחוק, בניגוד אלי שגרה בבית הצמוד.
אתמול או שלשום אמרתי לה משהו על זה שבחודש שמיני הזמנתי אותה לבוא איתי למפגש של לה לצ'ה והיא לא באה ואמרה לי שאני אעשה מה שאני רוצה, אז אני לא רוצה לשמוע אף מילה יותר בנושא.
אז היום, כשמתיקות ואני חזרנו מקניות, מתיקות בכתה. ניסיתי קצת להרגיע אותה בדרכים אחרות שלא עבדו, ידעתי שהיא לא מאד רעבה כי אכלה לא המון זמן קודם- במנשא, בזמן הקניות. נכנסתי להורים שלי ונתתי אותה לאמא שלי שתרגיע אותה ואמרתי שאני הולכת רק לרגע, לשים את הקניות בבית ובר חוזרת. חזרתי אחרי פחות משתי דקות ואמא שלי אמרה שנתתי לה משימה בלתי אפשרית ושברור שהיא רוצה את אמא... (והציצי). כמובן שהיא לא יכלה להתאפק מלשאול גם מתי היא אכלה, אבל בכל מקרה היא ראתה שלמרות שיא אכלה היא התיישבה לי על הציצי לעוד לפחות חצי שעה אם לא יותר. אני מקוה שיותר היא לא תגיד שום דבר בעניין הזה של לסדר לה את הארוחות...
עכשיו מתיקות ישנה עלי. היא רצתה ציצי אבל רק כדי שוב להירדם. לישון לחוד לא טוב לה, עליי דווקא כן, אז לפעמים באמת הציצי הוא סתם תירוץ, כמו עכשיו, שהיא בקושי ינקה איזה שתי דקות ומיד נרדמה שוב, העיקר שצעקה בזעקות שבר שאקח אותה מהמקום שישנה בו. אין כמו בידיים של אמא.

אתמול בשוק קצת מבטים ושאלות. אישה אחת באה ומכניסה יד למנשא כשהיא שואלת אם נוח לו ככה. היא דווקא עם כוונות טובות, אבל אני עצבנית, מעיפה לה את היד בגסות ואומרת: "את מוכנה לא לגעת לי בילדה?!" בתוקפנות ואחרי שניה מוסיפה: "אם לא היה לה נוח היא כבר היתה צורחת".
כמה דקות קודם הייתי באיזה דוכן וקניתי. בדוכן ממול היה מוכר שסימנו לי שהוא משוגע ולהתעלם ממנו שכל הזמן צעק לי בשפה שלקח לי זמן להבין "יש לו אויר בכלל?" הדיבור שלו היה לא מובן ולקח לי זמן להבין מה הוא רוצה. בהתחלה התעלמתי והוא המשיך. רק הילד שעזר למוכר שאצלו קניתי חייך כששמע אותי מסננת:" לא, אין לו אויר. אני בודקת איך זה בלי אויר, אם ימות נעשה עוד אחד".

אתמול ושלשום היו ימים קצת קשים לי. הרגשתי שהסבלנות שלי אוזלת ואני צריכה עזרה. שלשום היא גם לא שנה בצהריים, מה שהרע את המצב. בגלל זה קפצנו לשוק קטן ומקומי, אם אי אפשר לישון, לפחות לעשותמשהו מועיל. אתמול אבא שלה בא וניסה לעזור, אבל בכל פעם היא שוב רצתה ציצי לטווחי זמן ארוכים. אחרי שהיא כבר ישנה ממש טוב ומורידים אותה לעריסה או למיטה היא מתעוררת ורוצה שוב לינוק. גם שמנו אותה במנשא על אבא ויצאנו החוצה והיא צרחה ורק כשחזרנו נרגעה, אולי היה לה קצת קר למרות כל השכבות והמנשא, ובכל אופן גם כשהיא נרגעה זה היה שוב לכמה דקות ואז שוב לינוק.
בערב היתה אצלי חברה שהיא בעצם קרובת משפחה רחוקה, היא הניקה את שני ילדיה, את הראשון שנה וחודשיים שאז הוא הפסיק בגלל ההריון ואת השניה שנתיים. חוץ מזה הראשון נולד בקיסרי הכרחי במשקל פיצפון והיה פג ואת השניה היא ילדה בלנל"ק ואמרה שבבית חולים התייחסו אליה כמו לפסיכית בגלל התעקשות ללדת וגינלי וחלק מהזמן התעלמו ממנה בכל מיני עניינים. היה כיף שהיא היתה, היה עם מי לדבר על לידות והנקות. אבל חוץ מזה, היא תומכת הנקה והסתכלה על התפיסה של מתיקות ואמרה שנראה לה שהתפיסה ממש בסדר וכשראיתי שלא בסדר היא אמרה שאני בדיוק רואה ומתקנת נכון. זה היה לי חשוב כי כואב לי כבר די הרבה ימים וכל הזמן הזה אני חושדת שמדובר בפטריה בשד וחושבת למי ללכת כדי לאבחן. אודים רחוק ולא בא לי ללכת לסתם רופאאו להזמין יועצת שתיקח מלא כסף רק כדי להגיד שאלך לרופא.
בהתחלה כשמתיקות נולדה היה ברור שאני חייבת יועצת/מדריכה דחוף ואכן הזמנתי והיה שווה כל אגורה, למרות שלא היה זול, היהמצויין. אבל אמרתי שאני לא יכולה כל שבועיים-שלושה לחזור על זה, מה גם שכל הזמן חשדתי שזה לא עניין של יניקה לא נכונה. בכל אופן אני חייבת לטפל בזה ולא יודעת מי בצפון יכול לעזור, אבל אני אבדוק עכשיו כשאני יותר משוכנעת שלא מדובר בתפיסה. גם קודם לא חשבתי שמדובר בתפיסה אבל אחרים ערערו לי את הביטחון וחשבתי שאולי בכל זאת לא יודעת איך זה אמור להיות ואולי אני מתקנת לא נכון וכו', כי על עניין התפיסה בכלל לא עבדתי אז עם המדריכה כי הילדה לא ידעה לינוק והיו דברים דחופים יותר, אבל עכשיו אני כבר יותר בטוחה בעצמי. מסקנה- להמשיך לסמוך על עצמי. תמיד. ככה שגם הטעויות שאני עושה יהיו שלי ולא כי אמרו לי.

אמרתי שאני לא יכולה כל שבועיים-שלושה לחזור על זה,
לדעתי, זימון נוסף של אותה אחת אמור לעלות פחות או בכלל לא לעלות.

הבוקר היא רדמה בלי ציצי בפה. ראיתי שהיא עייפה וכבר בורח לה מהפה והיא אולי כבר לא ממש בעניין אכילה, אז רק נשארתי איתה בתנוחת הנקה אבל בלי השד בפה, משאירה את הפטמה סנטימטר מהפה שלה שתרגיש בטוחה ולא שלוקחים לה, ואם היא בכל זאת רוצה. חיבקתי אותה ונשארתי איתה ככה עד שעצמה לאט לאט עיניים עייפות. אחר כך הנחתי אותה לידי וראיתי שהיא שוב שוקלת להתעורר, נשארתי לידה, מלטפת ומבטיחה לה בשפת גוף שאני לידה, לא משאירה אותה לבד.
לא מתאים לי שהיא תירדם רק עם ציצי בפה או במנשא על אחרים (אצלי מצליחה גם במנשא להירדם רק עם יניקה תוך כדי), רוצה שתלמד להירדם גם בדרכים אחרות. לא לבד, אבל שתוכל לעזור לעצמה לישון כשהיא צריכה, כשאחרים שם בשבילה מחבקים ואוהבים. בכל אופן זה עבד והיא נרדמה, רגועה. גם לא התעוררה בזעקות שבר כשהתקלחתי, למרות שאבא היה בכוננות ספיגה.

עברנו לילה שלם בלי בכי ועם שינה נפלאה. אחרי יום בכלל לא קל שהיה אתמול. בסוף היה שלב שכבר לא ניסיתי אפלו להוציא אותה מהמנשא, אחרי שהיא בקושי ישנה כל היום, פשוט השארתי אותה איזה שלוש שעות כמעט לישון במנשא עליי כי כבר לא היה לי כוח לבדוק מה קורה אחרי חצי שעה של שינה במנשא כשמוציאים אותה ומנסים להשכיב במיטה או בעריסה. בלילה היא לידי ואני רק שומעת אותה קצת מצפצפת ומתעוררת, בשעה הקבועה של היניקה, ולוקחת אותה אליי. היא גם הסכיה לישון לאעליי בלילה, יודעת שאני לידה ולא הולכת לשום מקום, עם ליטופים שלי ותוך שאני משתדלת לתת לה תחושה שאני כאן בשבילה, לא הולכת לשום מקום.
הלילות שלנו מאד מסודרים וקבועים מבחינת שעות שינה ויניקה. אולי מאד זה מוגזם, אבל די מסודרים. אני אוהבת סדר, הלואי והייתי מצליחה להגיע לאיזה סוג של סדר איתה גם בשעות היום. בינתיים עוד לא מצאתי את הדרך. אולי צריך ליצור איזו שגרה שתעזור לנו ליצור סדר ביום, אבל אני לא מצליה להגיע לזה בינתיים.

עוד לילה שלם בלי בכי ועם שנת בוקר ארוכה שנמשכת עד עכשיו, מאז הנקת הבוקר. היא נרדמת מאוחר בלילה, בסביבות חצות, אז בבוקר משלימה. חבל שאני לא מצליחה להשלים, אבל לפחות מצליחה בדרך כלל לישון צהריים.
איך הכל הופך להיות כל כך בסיסי אחרי לידה: כל הזמן התעסקות באוכל, הפרשות, שינה. שלה, שלי. לפעמים יש לי חשק לדבר קצת על דברים אחרים. יש מישהי קרובה אליי שבאה הרבה בזמן האחרון ומדברת על דברים אישיים וכל הזמן יש לה תחושה ש"מה אני מפילה עלייך את השטויות שלי עכשיו". אבל לי, באיזה אופן, זה דווקא נעים לשמוע קצת על עולם שלא כולל בתוכו יציאות ושעות שינה ויניקות.

אתמול אחר הצהריים מתיקןת מתהפכת לראשונה מהבטן לגב. אני אומרת לעצמי שזה מקרי. אחרי כמה שעות שוב, אני אומרת שזה לא מקרי. היום בבוקר שוב. אמרו לי שזה זמני ויפסיק, לפחות אני יודעת שלילדה יש כוח.
שלשום הנקתי אותה ואבא שלה הביא לי צלחת עם כל מיני דברים שעשיתי לו קצת פרצופים על מה שהיה שם, אבל היו אנשים וגם ככה כולם כל הזמן יורדים עלי ומהללים ומשבחים אותו ואני צריכה לשתוק ולהיות אסירת תודה שהוא שם ועוזר לי בכלל <גילוי נאות: 50% מהגנים הם שלו>.
הייתי בכורסה והנחתי את הצלחת על המשענת שלה ואכלתי ביד הפנויה בכפית. השמנפיצית בעטה בצלחת שעפה ישר לתוך שקית עם מתנה שבדיוק הביאו לי, שהיתה ליד הכורסה על הריצפה. המתנה היתה עטופה בתוך השקית, ככה יצא שהצלחת נשברה עם האוכל ישר לתוך השקית, המתנה ניצלה ונשארה נקיה, את הכפית היצלנו מתוך השקית שהלכה לפח עם האוכל והשמנפיצית המשיכה לינוק.

פעם ביום אבא שלי שואל מתי נותנים לה מזון נוסף, סימילאק, מטרנה, כאלה. אני מסבירה לו שזה תחליף לילדים שלא יונקים. היא יונקת ולא צריכה תחליף. למחרת הוא שואל עוד פעם.
היינו היום בטיפת חלב, אני מנסה להגיד לו, היא עולה יפה במשקל.
לאמא שלי אני מספרת איך האחות בטיפת חלב אמרה לאמא שהיתה שם ואמרה לתינוק בן החמישה שבועות משהו על המוצץ שהציצי זה המוצץ הכי טוב. אני צריכה לאזן את הניג'וסים היומיומיים האלה בהקשר הזה שהיא יונקת כל כך הרבה.
<רוקדת שוקלת לעבור דירה רחוק מההורים>

שליחה על ידי תמר_ס* » 15 מאי 2005, 22:13

שתדעי שאני קוראת.

(אתמול אחר הצהריים מתיקןת מתהפכת לראשונה מהבטן לגב. אני אומרת לעצמי שזה מקרי. אחרי כמה שעות שוב, איזה יופי!! מרגש נורא, נכון?)

איזה יופי!! מרגש נורא, נכון?)
אכן, כל כך מרגש. ככה גם כל חיוך שלה...

כבר כמה ימים בוערים לי כמה דברים לכתוב ולא מגיעה אליהם.
עכשיו היא תיכף תתעורר המתיקות ושוב לא אספיק להתנסח בבהירות.
שלשום בדיקת רופאה, ככה להכרות. אני אומרת לה שהאף של הקטה סתום כל בוקר מנזלת , היא אומרת שזו העונה, חילופי מזג אויר. הקטנה נראית טוב, עושה את השטיקים שלה, מתנהגת בדיוק כמו שהזהרתי- רגועה כל הזמן עד שמעצבנים אותה וצורחת כשמלבישים אותה.

הפסקה של כשעתיים בכתיבה- ציצי, חיתול, מנשא עם ציצי, הולכות למכולת, חימום אוכל (הקטנה בעריסה בכיף, בכתה במנשא), סידור המצרכים במקום, הסיר נשרף, ארוחת צהריים, הקטנה עד רגע זה עדיין מבסוטית בעריסה, שאני אפריע לה? אופס, רק דיברתי.

אז אני ממשיכה...
הרופאה שולחת אותנו לאולטרהסאונד מפרקי ירך, כותבת "דחוף" כדי שיתנו תור לעוד שבוע, לא לעוד חודש. אני מתקשרת אתמול ואומרים לי שכל התורים לעוד חודש, גם בבית חולים, לא רק במכון. מפקססת הפניה, מתקשרים אליי בדיוק כשאנחנו ישנות צהריים ולא עונות לטלפון. אחר כך שוב, תופסים אותי אחר הצהריים מאוחר, ומציעים לי תור לערב, לאתמול בערב, אני קופצת על המציאה ונסענו. הבדיקה כנראה תקינה. עכשיו אני לא יודעת אם צריך לגשת עם התוצאות לרופאה שהפנתה, או לסמוך על זה שאמרו שנראה בסדר ואם לא היה בסדר היא כבר תתקשר.
בינתיים, בלילה בין שלשום לאתמול, האף ש הקטנה כבר לא סתם סתום, אלא היא מחרחרת. היא לא ישנה טוב, ואני- ראש עשרה סנטימטר משלה, גם לא. היא לא בוכה או מקטרת אבל קשה לה לנשום. בבוקר אבא שלה שומע אותה וחושב שצריך לרוץ לרופאה או משהו. אני במקום זה מבקשת שיביא לי למיטה ספרים על ריפוי טבעי ונזכרת שיש לי שמן אקליפטוס לימוני ושמה לה טיפה על הבגד, מיד החירחור נפסק והיא נושמת טוב יותר. היא מתעטשת לא מעט. אני מפסיקה לפשפש אותה מעל הכיור ומלבישה לה עוד שכבה.

ימים קשים. מתח ביני לבין אבא שלה. אף אחד לא סיפר לי שחדורית זו אחת שישנים לה בסלון שניים-שלושה לילות בשבוע ומשתלטים לה על החיים. אני נותנת לו לטפל בילדה כמה שיותר, יותר מנשים שחיות עם האבות של הילדים שלהם. הוא מקל עליי ועוזר לי המון אבל לא פשוט לנו כל המצב. המון אי הבנות, המון כוונות טובות שלו שמקשות עליי יותר ממועילות, העלבויות שלו. בכי שלי, הורמונים. החיים שלי בימים האחרונים נראים כמו טלנובלה גרועה במיוחד.

ועוד- באמצע כל זה- המתיקות. בטח עשיתי משהו טוב אם אלוהים שלח לי פרס כזה.

ועוד משהו-
ביום שהלכנו לרופאה, הלכנו גם לטיפת חלב להישקל. השמנפיצית היתה 3210, עולה יפה במשקל. מצא חן בעיני לשמוע
איך האחות בטיפת חלב אמרה לאמא שהיתה שם ואמרה לתינוק בן החמישה שבועות משהו על המוצץ שהציצי זה המוצץ הכי טוב (יופי, מצטטת את עצמי)
כי הרופאה, שדווקא היתה נחמדה מאד, אמרה "יופי, אני רואה שהציצי של אמא הולך להיות מוצץ" ולא ידעתי אם היא בעד או נגד אבל גם לא ממש איכפת לי, רק נעשיתי קצתרגישה לנושא בזמן האחרון משום מה.

במקומות בהם אני אסרטיבית ובטוחה בעצמי, אף אחד לא מנסה אפילו. נגיד בעניין השינההמשותפת, בהריון עוד ניסו להגיד לי משהו, אבל זה לא עזר.
לעומת זה, במקומות החלשים, בהם יש לי תהיות ואי בהירויות או שסתם קשה לי, שם יש מקום להיכנס בסדק הצר בדלת ולהרחיב אותו. אז ככה זה היה עם ההנקה.
לא שהיתה שאלה אם להניק או לא, כמובן שלא. רק שבאמת ש לי שאלות לגבי הכמה והאיך. היו ימים שהיא לא ירדה ממני. בתחושה שלי לתת ציצי כל הזמן זה כבר סוג של חוסר הקשבה. בהתחלה חשבתי שבכל פעם שיש לה אינסטינקט מציצה זה אומר שהיא צריכה ציצי ודחפתי בלי קשר לאם זה היה הצורך. נוצר מצב בו כשיש גזים זה ציצי, עייפות זה ציצי, סתם צורך למצוץ זה ציצי, צריכה פיפי או קקי זה ציצי, סתם רוצה חיבוק זה ציצי.
אומרים שתינוקות מפסיקים לינוק כשהם מחרבנים או משתינים. שלי להיפך, לפעמים בשניה שהציצי נכנס לפה היא מחרבנת וזה ברור שהבכי היה בעצם לסמן את זה ואני בהחלט זוכרת שבימים הראשונים כשרק למדה לינוק היא עצרה לרגע והמשיכה. איכשהו יש לי רגשות אשם שלימדתי אותה לא נכון, שדחפתי לה ציצי בכל מצב, גם כי פחדתי בהתחלה כשהיא לא ינקה ושהיא לא אוכלת.
אני בהחלט מרגישה שזו טעות ושזה חוסר הקשבה לא פחות גרוע מכל חוסר הקשבה אחר ושעכשיו לשנות את זה זה רק בדרכי שאני לא מסוגלת להן. מי יכול לשמוע את התינוקת בוכה כשיש ברירה.
דווקא בגלל שאני מרגישה ככה , קל לסביבה להעיר לי על הנקה. גם לפני שהתחלתי לחשוב ככה בהקשר הזה, היו ימים שפשוט היה קשה ומייאש ובדיוק ביום כזה נוחתת עלי אמא שלי שמודיעה לי שצריך לרווח הנקות.
אחת החוויות החזקות שלי מההורים שלי בהקשר הזה, בעיקר מאמא שלי, זה שאיפה שאני חזקה ואסרטיבית אז סבבה, איפה שיש חולשה או תהיות או חסר ביטחון- שם המקום לערער אותי, לרדת עליי, למחות על הדרך שלי.
אתמול דיברתי עם חברה שהזכירה לי שהתהיות והשאלות הן מאד לגיטימיות ושגם בילד השלישי לא תמיד יודעים הכל. אני מודה לה על התיזכורת.

כל התיאוריות שלי על הורות מתנפצות.
הילדה שלי לא אוהבת מנשא. היא תאהב אותו אם תוכל להיות עם הראש החוצה ולהסתכל, אבל בינתיים היא לא אוהבת להיכנס אליו. היא נכנסת, אבל לא ברצון ושמחה וגם אם זה שעות ערות שלה, היא נרדמת בו. לפעמים היא ממש צורחת בתוכו, לפעמים נרגעת עם הציצי אבל זה לא שהיא אוהבת אותו או משהו.
הילדה שלי אוהבת להיות לא על הידיים. גם על הידיים, אבל יכולה בכיף ובשלווה לשכב המון זמן ופשוט להתבונן סביבה, מרוצה לאללה. על הידיים שלי זה או ציצי או לישון, סתם שאמא תחזיק זה לא טוב.
בגלל עניין המנשא אני חושבת להתחיל להשתמש בעגלה, איכס, נראה לי כל כך מסורבל ולא נוח. הביאו לי כבר, הבוקר כיבסתי את החלקים ממנה שצריך, עוד לא תליתי.
אתמול באו אליי להגיד מזל טוב, היא שכבה לה בעריסה. זה היה בזמן שהיא היתה עייפה אחרי כמה פעמים שלא הצליחה להירדם. בכל זאת ולמרות זאת, הגברת שכבה לה בעריסה מרוצה לגמרי, מעסיקה את עצמה. לקטר ולדרוש ציצי היא התחילה רק בגלל שהוצאתי אותה, רציתי שהיא תהיה על הידיים ותהיה איתנו ולא תשכב לה לבד מטר וחצי מאיתנו, תרגיש חלק ולא לחוד. מבחינתה היא היתה שוכבת שם בטח עוד כמה זמן עד שהיה נמאס לה. אחת מאלה שהיו אצלי אמרה שלא ראתה אף פעם תינוקות בגיל כל כך קטן שוכבים כל כך הרבה זמן שקטים ומרוצים ומתבוננים בשקט. הילדה שלי בהחלט יודעת ואוהבת להעסיק את עצמה. גם אמא שלה היתה כזו, ובכל זאת,לפעמים אני רוצה אותה קצת לידי. מצד שני, אין ספק שזה מקל שהיא כזו. זה רק מקשה שתמיד עליי זה ציצי מייד.

איזו מתיקות! ככה קוראים גם לבת שלי...
כיף לקרוא את הבלוג שלך. אני אוהבת לקרוא את הבהירות וההקשבה והאהבה והבשלות שלך. אני מזדהה לא פעם. למשל,
רציתי שהיא תהיה על הידיים ותהיה איתנו ולא תשכב לה לבד מטר וחצי מאיתנו, תרגיש חלק ולא לחוד.
מאד מוכר לי. חששתי שאני אפילו קצת "מציקה" להם שאני שולפת אותם מהעגלה (מה זה מנשא?

) בזמן הטיול. זה הייה בתקופה שמיטת תינוק ועגלה היו חלק בלתי נפרד מכל אם.

בקשר לעיסוי - בספר שבו נעזרתי, הציעו לרפרף בעדינות ובקצרה בהתחלת הדרך או אפילו לחכות עוד כמה שבועות, אם יש התנגדות. בכורי אהב עיסוי אבל הייה מתפתל קמעה, הצעירה היתה מתמסרת בלי תנאים מוקדמים.
תמשיכי להנות. תודה.

דגנית ב תודה על התגובה, כיף לקבל תגובות.
בקשר לעיסוי, אני חושבת שהזמן שאני בוחרת לעשות את זה, אחרי האמבטיה בערב,הוא זמן שלא מתאים לה. הבוקר ניסיתי קצת בלי שמן או קרם גוף, רק ידיים על גוף, והיה לה נעים. אני חושבת שאנסה בזמנים אחרים ביום ואראה אם יותר נעים לה.

היום הזערורית בת חודש.
מאתמול בערב קרסתי בסוג של עייפות, ישנתי המון ונחתי איתה, כמעט לא אכלתי, לא עניתי לטלפונים, לא יצאנו לסידורים שתיכננתי.
זה אחד מהימים האלה שכשמניחים אותה ישנה היא מתעוררת. אז החלטתי לא להניח אותה, עד כמה שאפשר, נכנסתי לישון איתה כשהיא בתוך המנשא עליי. אחר כך כשהיה לא נוח שלפתי אותה ושמתי ישנה עליי ונחנו ככה ביחד. גם עכשיו היא ישנה עליי.
קודם ניסינו את הערסל שקיבלנו במתנה ותלוי בחוץ. עד עכשיו היא בכתה בו בפעם-פעמיים שניסינו. היום היא היתה מרוצה ושכבה בו בערך עשר דקות עד שהוצאתי אותה.
שמתי לה מי מלח באף כדי לפתוח. גם לא לגמרי פתח וגם היא נורא נעלבה איך אני מזליפה לה את הגועל נפש הזה לאף. אבל קצת כן פתח, נתן לנזלת קצת לצאת החוצה.

הילדה שלי לא אוהבת מנשא. היא תאהב אותו אם תוכל להיות עם הראש החוצה ולהסתכל, אבל בינתיים היא לא אוהבת להיכנס אליו. היא נכנסת, אבל לא ברצון ושמחה וגם אם זה שעות ערות שלה, היא נרדמת בו. לפעמים היא ממש צורחת בתוכו, לפעמים נרגעת עם הציצי אבל זה לא שהיא אוהבת אותו או משהו.

גם שלי היה בדיוק ככה כשניסיתי מנשק, ומניסיון קצר הוא גם לא אהב במיוחד את ה-6 מטר בד. הכל השתנה כשהגיע בייבי ביורן. המפתח הוא כנראה שהוא לא אוהב ממש להתערסל, מספיק לו קצת להרגיש גוף אל גוף, בעיקר להביט מסביב כשיוצאים החוצה, וממילא "החזיק את עצמו" פיזית מגיל מאוד צעיר, כולל הראש.
בקיצור, אולי תנסי מנשא אחר, פחות מערסל, או סוג קשירה אחר, שיאפשר לה להיות זקופה יותר בתוכו.

או סוג קשירה אחר, שיאפשר לה להיות זקופה יותר בתוכו
אכן, אני מחכה שיהיה אפשר תנוחה נוספת חוץ מהעירסול. בינתיים יש לי כאן גם סנגלי. לי הוא מאד לא נוח, אבל אולי היא תאהב, צריך לנסות כי לא התמשתי בו כבר לפחות שבוע וחצי-שבועיים.

הבוקר. היא עירומה ואני נותנת לה עיסוי. היא רגועה לגמרי, נראה שכיף לה. אחר כך היא שוכבת שקטה ואני איתה חושבת מה ואיך להלביש, אם לוותר על החיתול, אם לעבור לפחות שכבות, אם להכניס אותה למנשא.
דפיקה בדלת. אני צועקת רגע כמה פעמים, לובשת חולצה, לוקחת אותה לידיים וניגשת. היא מתחילה לצרוח, זה היה פתאומי וחד אחרי האידיליה. אני פותחת, כבר אין אף אחד. כנראה אמא שלי. הקטנה משתינה על הריצפה תוך כדי שפתחתי את הדלת וממשיכה לצרוח עוד כמה דקות טובות. אני מקללת את ההורים שלי שתמיד באים ברגע הכי לא מתאים, למרות שאני יודעת שבטח אמא שלי הביאה לי משהו שביקשתי לקנות.
בימים האחרונים שונאת את העולם החיצון. רק מפריע לי ולה. את הטלפונים ניתקתי או לא עניתי לפרקי זמן ארוכים אחרי ששלשום העירו אותה. לאבא שלה אמרתי לא לבוא אתמול. ההורים שלי נסעו אתמול ולא היו בסביבה לשמחתי. גם ככה הם באים לראות את הנכדה כמה דקות ביום, או אני נכנסת אליהם, אבל לעזרה ממשית אי אפשר לצפות ואולי אני גם לא מאפשרת. את הסידורים שרציתי לעשות אתמול ביטלתי.
אם רק הייתי יכולה לחיות מאויר ומים זה היה מושלם.

רק עכשיו גיליתי את הדף ואני שמחה לקרוא את החוויות שלך ומזדהה עם חלק.

אני מחכה שיהיה אפשר תנוחה נוספת חוץ מהעירסול
אתמול הסתכלתי בקלטת של המינשארי. התאכזבתי לראות שם רק מספר מועט של קשירות. את הקשירות של שק לא היראו וגם לא של תנוחה נוספת שאפשר מגיל אפס. אז שמתי אותה אתמול וגם היום בתנוחה עם הפנים אליי. המינשא מחזיק לה את הראש בתנוחה הזו, הבעיה זה הפיסוק ברגליים עד כמה שאני מבינה , וכתוב בחוברת של התינוכיס של אחותי (שלא מצאה את החוברת עם הוראות הקשירה אחרי חיפוש קפדני) שזה מגיל חודשיים. נמאסו לי הצרחות בעירסול וככה היא דווקא אוהבת. זה גם לא מכריח אותי להניק אותה תוך כדי הליכה, מה שקרה בעירסול והדבר היחיד שהרגיע אותה בו. לדעתי היא קצת ארוכה לעירסול. נולדה לי ילדה פיצית, היא עולה במשקל בצורה תקינה, אבל לדעתי היא עולה לאורך, לא לרוחב. לי יש ילדה ארוכה, יש פה דבר והיפוכו. בכיתה א' אני כבר אבקש ממנה להוריד לי דברים מלמעלה. בבגדים שקיבלנו, כשיש חליפות, המכנסיים טובים באורך, והחולצות ענקיות והיא טובעת בהן.

אבא שלה הגיע אתמול בערב ודיברנו. המתח קצת התפוגג בינתיים. נראה איך יהיה הלאה. הוא חשב שאני עצבנית ומתוחה מסיבה הפוכה ממה שהיה באמת. בכל אופן הוא מאד מקל עליי כשהוא פה והוא משתדל להגיע הרבה. מצד שני, קשה לי כשהוא פה הרבה, מין פרדוקס כזה. חרדה לפרטיות שלי ולשקט שלי. בכלל קשה לי להסתגל לכל השינוי במערך המשפחתי שהשתנה. אחותי היתה פה היום. היא מאד מקלה עליי. היום היא גם תלתה כביסה לפני שיצאנו לסיבוב קטן של קניות, אבל היא מקלה עליי בעצם הנוכחות שלה גם כשאנחנו סתם יושבות ומדברות. לפני שהייתי בהריון דיברתי המון על הבדידות הבלתי נסבלת של האישה בחופשת לידה, עכשיו אני חווה.

בכל אופן הוא מאד מקל עליי כשהוא פה והוא משתדל להגיע הרבה. מצד שני, קשה לי כשהוא פה הרבה, מין פרדוקס כזה

בימים האחרונים שונאת את העולם החיצון. רק מפריע לי ולה
ברוכה הבאה למועדון.

הבעיה זה הפיסוק ברגליים עד כמה שאני מבינה
למה בעיה? זה אפילו בריא!

למה בעיה? זה אפילו בריא!
אז למה כתוב שהתנוחה הזו היא מגיל חודשיים?

רק עכשיו גיליתי את הדף
גמני
רוקדת, בלוג מרתק ואמיץ.

רוקדת, בלוג מרתק ואמיץ.
תודה

אמנם את האומץ להסתכל לקקי בעיניים עוד אין לי, אבל כנראה שבכל זאת איזשהו אומץ יש אפילו לי P-:

אז למה כתוב שהתנוחה הזו היא מגיל חודשיים?
וואלה לא יודעצ. אבל אצלי מגיל יומיים כל הילדים כבר ככה בטן אל בטן. וגם...למיטב זכרוני פישוק זה טוב. גילה חורש תזכור יותר טוב למה. יש איזכור לזה בעוד דפים באתר. אבל אני לא מסוגלת לזכור איפה...

יש איזכור לזה בעוד דפים באתר
מצאתי שאכן גילה חורש כתבה שזה לא טוב כי זה מעמיס להם על הגב התחתון והאגן. היום שמתי אותה בעירסול ומאוחר יותר בבטן אל בטן. אחר כך שוב בעירסול, היא לא מחתה כל כך.
בכל אופן ירד לי אסימון בקשר למינשאים האלה ולתנוחות- אכן בקלטת של המינשארי יש רק 4 תנוחות כי הוא צר יותר, הרבה יותר מהתינוכיס שיש לי חוברת שלו- רק הדגמה של התנוחות בלי הסברים איך לקשור. במינשארי יש אפשרות לפחות תנוחות בגלל ההבדל המשמעותי ברוחב. לאחותי יש תינוכיס שמושאל למישהי שכבר לא משתמשת בו. לצערי המישהי נסעה ממש לפני יומים לחו"ל, כשהיא תחזור עוד שבועיים אני אבקש מאחותי שתביא לי את התינוכיס הזה ואז גם יהיה לנו ספייר כשאחד בכביסה וגם יהיו לנו עוד אפשרויות קשירה.

שליחה על ידי עדי_ל* » 22 מאי 2005, 22:01

שמחה שאת כותבת כאן,
מעניין לי

ד"ש עטוף בחיבוק.

ימים עמוסים וטובים, בסך הכל.
שלשום הבנתי שזה שיש לי אמא שהדלת שלה עשרה מטר משלי זה אומר שהגיע הזמן לבקש עזרה. כבר אתמול הקטנה היתה איתה 20 דקות, חלקן אצלי, אבל מועילות מאד. הבוקר היא היתה אצלה שעה. אחרי חצי שעה באתי לבדוק מה המצב ומצאתי את המתיקות ישנה בזרועותיה של אמא שלי, שטוענת שצריך להרגיל אותה לישון לא רק על הידיים. מצד שני היא תמיד אמרה שסבתא לא תפקידה לחנך... איזה מזל. היא ניסתה להוריד אותה אחרי שהמתיקות נרדמה מספיק חזק ואז היא גילתה שאצל הבת שלי אין כזה דבר לישון חזק אם זה לא על הידיים.
חצי שעה עד שעה כזו בבוקר, מקלחת בשקט פלוס ארוחת בוקר זריזה מסדר לי את כל היום. כבר הרבה זמן אני אומרת שחבל שאמא שלי לא בפנסיה, לא בכל בוקר זה אפשרי הסידור הזה, אבל גם לפעמים זה מצויין, נותן לי נשימה לכל היום.
אתמול היה איזה אירוע משפחתי, שבת אחר הצהריים עם קייטרינג ומיליון אנשים שאני רואה רק פעם במאה שנה. כשבאתי המתיקות היתה על הידיים כי שלפתי מהסלקל באוטו ועוד לא קשרתי במנשא ומישהי מבוגרת הציעה לי להחזיק רגע כדי שאוכל להניח את התיק אבל הבינה כשאמרתי שלא, אני לא נותנת אותהועמדה לידה עוד קרובה שאמרה שיש לה חברה שעד עכשיו מקטרת על כלתה שלא נתנה לה להחזיק, ושיתהן חייכו למשמע המצב המוכר ולא שפטו אותי ואז קראתי לאמא שתחזיק אותה כשאני קושרת את המנשא. זה היה טוב לצאת ולראות אנשים ולאכול כמו בנאדם נורמלי בלי לדאוג לבשל, להכין וכו'. בכל זאת אני מעדיפה את האוכל שלי שבישלתי בבית. המתיקות ישנה רוב האירוע, נתנה חרופ רציני לפחות לשעתיים וחצי. זה קרה גם ביום קודם כשיצאנו מהבית וירד לי האסימון שלמרות מצב הבית, הכביסה והקניות, אני חייבת לצאת להתאוורר איתה כל יום, כי בבית הי בקושי ישנה ואני מותשת מזה ובחוץ שתינו איכשהו רגועות יותר.
אז היום הלכתי לעשות לה הכרות עם הקניון. היא כבר היתה בקניון המקומי הקטן, שאין בו כמעט רשתות ומותגים, אבל הייתי צריכה להחליף איזה תיק שקנו לי בשילב כי הרצועה שלו לא החזיקה, אז נסענו קצת יותר רחוק. מה אני אגיד? הילדה, כמו אמא, פחות רגועה בקניון מאשר בחיק הטבע. אבל אמא אוהבת לפגוש אנשים ובקניון פגשנו כמה, דווקא נחמדים.
אחרי שמתיקות ינקה קצת בכורסה של שילב הלכנו לחנות אחרת לחפש מתנה. באיזשהו שלב היא התחילה לצרוח. המוכרת, אישה לא צעירה, אמרה שהיא רעבה ושבהנקה הם נרדמים באמצע ככה שזה לא אומר אם היא ינקה בשילב. הלכתי לפינה של החנות להניק קצת בשקט אחרי ששילמתי וכשיצאתי אז היא ועוד מוכרת אחרת אמרו שאולי היא פשוט צמאה כי כשמניקים לא נותנים להם מים ולכן אני צריכה לתת לה מתי שהיא רוצה. תהיתי ביני לביני אצל מי הן עברו קורס מדריכות הנקה וחשבתי לשלוח אליהן את אמא שלי ששואלת כל פעם מתי היא אכלה.
אחר כך בחנות אחרת פגשנו עוד מישהי שאיך שראתה אותי עם המנשא ניגשה אליי והתחילה לדבר איתי, אחר כך גם הסתבר שהיא ילדה בבית את הלידה האחרונה שלה, החלפנו קצת חוויות וטלפונים ונפרדנו לשלום.
היה טיול נחמד. עכשיו שתישן טוב בלילה ויהיה ממש נהדר.

אני קוראת.
ומתכננת ביקור בשבועות.

אתמול, לפני שנסענו ליומיון, סופסוף היינו אצל מדריכת ההנקה שהיתה אצלנו יומיים אחרי שהמתיקות נולדה. מרוב שאני מנסה לתקן לה, כואב לי. עכשיו, מאז שהייתי אצלה ואני מנסה לתקן עוד יותר, כואב לי אפילו עוד יותר. מה שכן, היניקה שלה השתפרה והיא יונקת הרבה יותר יעיל מאז אתמול ולכן נזקקת לפחות זמן על הציצי. זה לא אומר שהיא מוכנה להיות פחות על הידיים, אבל על הידיים היא יכולה להיות גם אצל אבא שהיה איתנו אתמול ביום עיון וגם אצל סבתא וזה קצת מקל עלי. עכשיו היא ישנה במנשא. בבוקר היא נרדמה אצל אבא במנשא והוא החליט שצריך להרגיל אותה לעריסה והשמנפיצית התעוררה והראתה לו מה פירוש להרגיל אותה. זה לא שהוא בעניין של לתת לה לבכות או משהו, סתם החליט לנסות. גם אני מנסה לפעמים, רק אף אחד לא מאמין לי שזה לא עובד. שינסו בעצמם האבא והסבתא, למה לא, אני פתוחה לניסיונות (-;

הזמנתי חיתולים מבד. הם מתחילים מארבעה קילו ולפי איך שהיא עלתה במשקל עד עכשיו יש לנו בערך שבועיים עד שהיא תהיה בגודל המתאים בשביל להשתמש בהם. הם לא יספיקו לנו לכל הזמן ונשלב עם חד פעמיים ואולי גם בלי חיתולים, אבל זו נגלה ראשונית לראות אם הסוג הזה מתאים לנו.

בקשר לבלי חיתולים- שמתי לב שבשבועיים-שלושה הראשונים שלה היה לי הרבה יותר קל לדעת מתי היא עומדת לעשות פיפי או קקי. אני לא מצליחה לדעת יותר ואני לא יודעת אם זה מפני שהיא פחות מסמנת לי כי התרגלה ליתול או מפני שאני פחות קשובה. ביומיים האחרונים היא עשתה קקי בזמן האמבטיה. באחת משתי הפעמים האלה אבא שלה אמר לי לחכות עם האמבטיה כמה דקות כי נראה לו שהיא צריכה קקי ואני לא הקשבתי לו.

אתמול היינו ביום עיון של באופן והיה לי נחמד אבל קצת התאכזבתי שלא ידעתי איפה כל מעגל והתחלתי לשוטט ולשאול אנשים איזה מעגל זה כל אחד ובסוף התמקמתי באחד ולא בזה שתיכננתי, וזה היה דווקא בסדר אבל בשני כבר ויתרתי ולא מחוסר עניין אלא מחוסר כוח לשוטט בין מעגלים. הצטערתי שהם לא היו מסומנים איכשהו, אולי סימון זה נוגד את האופן הטבעי, זה לא "זורם כזה" P-: בכל מקרה היה נחמד לפגוש אנשים ולהיות בפארק, פגשנו כמה אנשים שלא ראיתי המון זמן מכל מיני גילגולים בחיים ומישהי שפגשתי כשהייתי בחודש חמישי והיא היתה בשבוע עשירי ועכשיו היא עם בטן עגולה ויפה. בדרך הייתי מתוחה מאד. שונאת נסיעות, תמיד ומאז שיש לי תינוקת עוד יותר. חוץ מזה ישנתי ארבע שעות גג בלילה שלפני ונורא כאבו לי הפטמות שהילדה שלי לועסת לי בלי הכרה. הבת שלי ישנה נפלא כל הזמן במנשא ובכיסא הבטיחות ברכב וכשהגענו הביתה ממוטטים מעייפות היא התעוררה לחיים. תיכף מעירה אותה לאמבטיה.
קודם הלכנו לטיול השכונתי שלנו. נכנסנו לדואר. יש שם שתי עובדות. יצא שתמיד נכנסנו בתור של השניה ואחת עוד לא ראתה אותה, רק בבטן. אז נכנסנו לבדוק כי הבנתי שהיא רוצה לראות אותה. המתיקות ישנה לה בפרצוף של מלאכית במנשא וההיא אמרה שיש לה צמרמורת מרוב שהילדה יפה. איזה כיף לשמוע ככה על הגוזלית שלי ואני לגמרי אובייקטיבית, אבל זה נכון לגמרי מה שהיא אמרה.

שליחה על ידי עדי_ל* » 26 מאי 2005, 01:07

היה כייף לפגוש אתכן, וגם
אבל זה נכון לגמרי מה שהיא אמרה
לגמרי נכון

לכבוד זה שכתבתי שאני לא יודעת, אז אתמול לקחתי אותה לכיור במיוחד (בדרך כלל עד עכשיו לקחתי בזמן החלפה) והצעתי לה לעשות ומיד הגיע זרם נאה. לא המון זמן אחר כך, באותו ערב, שוב לקחתי ושוב היה מעט פיפי וגם קצת קקי. כנראה שבכל זת לפעמים אני יודעת. לא שראיתי סימן, פשוט הרגשתי.
היה לי לילה מייאש. התיקון של התפיסה מתסכל את שתינו. היא לא מצליחה לתפוס כמו שהיא אמורה ואני לא מצליחה לעשות מה שצריך כדי שהיא תתפוס ככה. בללה מצאתי את עצמי מרוב ניסיונות עם שטף דם בצד שבדרך כלל פחות ניזוק ממנה. היא נושכת אותי עוד הרבה לפני שיש לה שיניים וזה בעיקר כשאני מנסה לתקן תפיסה. הבוקר פשוט התייאשתי ונתתי לה לינוק כמו שהיא רגילה. היא עושה לי פיתה מהפיטמה אבל לפחות אין שטפי דם וזה פחות כואב מאשר להכריח אותה לחינוק נכון. אני כן מקפידה על זוית הגוף והראש שלה מה שאכן יוצר יניקה יותר יעילה. בלילה פשוט בכיתי מרוב כאבים ויאוש וכמובן שכשהיא מתוסכלת ולא מצליח לה והיא מתחילה לבכות אני באיזשהו שלב מוותרת לה ונותנת לה לינוק איך שבא לה גם אם אני יודעת שזה יעלה לי.
הבוקר רציתי גם לשאוב, שיהיה במקרר לרגעים קשים כמו אתמול בלילה. הזמן הכי טוב לשאיבה הוא בבוקר כשהיא מחוברת לצד השני. אז שאבתי איזה 30 מ"ל, שזה מעט אבל סביר בהתחשב בזה שלא שאבתי מזמן. הנחתי את המשאבה בצד על חיתול בכוונה להמשיך לשאוב עוד מעט שוב וקמתי להלביש את זערורית. בבוקר יש לנו מנהג כזה לינוק כשהיא ערומה לגמרי ואני בלי חולצה, עור לעור, כשהיא מכוסה בשמיכה ומתחתיה מגבת. חזרתי וכשהרמתי את המשאבה ראיתי שהחיתול רטוב והבקבוק של המשאבה כמעט ריק וכן בוכים על חלב שנשפך.

למתיקות יש קטע חדש בימים האחרונים, בעיקר אתמול והיום, בעצם אולי גם שלשום, אבל קצת יותר קשה לי לדעת. בערב היא לא ישנה. כלומר בערך מארבע אחר הצהריים ועד לשנת הלילה שמתחילה אחרי חצות, היא נרדמת לפה ושם עשר דקות או מנקרת קצת תוך כדי יניקה, אבל לא ישנה. מן הסתם זה עושה אותה מאד עצבנית וקוטרית, בעוד שבשעות היום היא מלאכית רגועה רוב הזמן.
גם לפני הקטע הזה בערבים היא לא היתה יורדת מהציצי בכלל אבל לפחות פה ושם היו איזה חצאי שעות של שינה וגם היא היתה יותר רגועה, או ככה נדמה לי לפחות.
חברה של אחי מאד עזרה לי איתה אתמול ועוד הספיקה להחזיק אות הבוקר לאפשר לי מקלחת וכשיצאתי ושאלתי למה פניה אפורים היא אמרה שנראה לה שהפילה הלילה ושיש לה דימום. מאוחר יותר כשהם נסעו לבית חולים זה הסתבר כנכון והיא נכנסה לחדר ניתוח לגרידה. זה לא קשור לזערורית, אבל בכיתי היום וזה לא רק הורמונים של אחרי לידה שמוציאים ממני בכי כל כך בקלות, זה גם פשוט נורא עצוב לי ועכשיו יותר מכל זמן אחר.

אין לי מחשב בינתיים. רוצה לכתוב, אבל קוראת ספרים. התקשרתי היום לטכנאי, אולי יהיה לי מחשב שוב בקרוב.
לא קל לי עם הקטנה, יש ימים ושעות שממש קשה לי. אני עייפה נורא, בעיקר עייפה. גם רעבה חלק מהזמן, רוב הזמן.

כבר יש מחשב. טכנאי זריז.
היום היא בת שישה שבועות.
עכשיו היא ישנה עליי במינשא. אם אני לא איתה במיטה היא לא מוכנה לישון, רק על הידיים או במינשא, מה היא פראיירית. בערבים הקודמים היא בכלל לא ישנה, לא לפני אחת. הבוקר הייתי שפוכה לגמרי, עד כדי דיכאון או לפחות באסה עמוקה.
הערב היא כבר היתה יותר רגועה. בימים הקודמים, לישון באחת בא עם תוספת של להיות עייפה מאד וקוטרית מאד. זה היה מתיש.
בבקרים היא חמודה ונהדרת, למזלי וזה רק משתפר מיום ליום. עדיין, שינה שלא על הידיים או במנשא לא באה בחשבון מבחינתה, אלא אם כן היא יודעת שאני שם ישנה לצידה וגם זה הולך רק אם הנקתי בשכיבה. הילדה לא פראיירית, כמו שכבר ציינתי.
היום היינו הרבה בלי חיתול. לא שפישפשתי אותה, לא הלך אפילו פעם אחת, אבל פשוט איווררנו את המקום והוצאנו את הילדה לחופשי. המשלוח של הר"פ מתעכב, קיבלתי טלפון שיקח עוד לפחות שבוע, בינתיים אנחנו מאווררות והילדה הרבה יותר מרוצה מהאיוורור הזה וגם אני מצאתי איך ואיפה נוח לי שהיא תהיה ותרטיב, אבל הייתי צריכה את הזמן הזה כדי למצוא.
אתמול הלכנו להדגמה של הבייבי יוגה עם דיצה והיה ממש נחמד, ומאז אני כל הזמן מתרגלת איתה את המעט שעשינו שם ומרגישה שזה פתח לי עוד ערוץ של תקשורת איתה ושזה נעים לה וטוב לי ולה ושאיכשהו היא כבר ממש יותר נפתחה לעולם מאז אתמול, במקרה או שלא.

אתמול קמתי עם הרהורים נוספים לגבי המיטה המשותפת שלנו. לא משהו שכלי, אלא שהגעתי בוקר אחד לעיפות קיצונית כזו שלא ידעתי מימי, שהבנתי שיכולתי בקלות לעשות דברים שאני לא מרגישה מתוך שינה. אני מחשיבה את עצמי אדם ששנתו קלה, אבל העייפות מצטברת לרמות שלא הכרתי. תמיד צחקתי על האנשים האלה שזזים בלי להרגיש מתוך שינה, עכשיו אני יודעת שאני יכולה בהחלט להעיף אותה מתוך שינה ולחלום שהחתול עיצבן אותי. חוץ מזה שהיא דוחפת אותי...

חוץ מזה שהיא דוחפת אותי...

נו, התנועה הזו, של להושיט יד ולמשש אם אמא נמצאת שם או לא

משום מה גם אצלי, איפה שלא אשים אותו על המיטה, תמיד יישאר לי פחות מחצי המקום.

משום מה גם אצלי, איפה שלא אשים אותו על המיטה, תמיד יישאר לי פחות מחצי המקום.
בדיוק. אז חשבתי לארגן לעצמי איזו מיטת יחיד או משהו, או להתחיל לישון בסלון, כשהיא רק תתחיל לישון שלא במנשא או עליי או צמוד לציצי. עכשיו נגיד היא במנשא, ומתעוררת. דווקא היה לי מה לכתוב.

חשבתי לארגן לעצמי איזו מיטת יחיד או משהו, או להתחיל לישון בסלון
רגע, אז מה הטעם לתת לה לישון במיטה הכאילו-משפחתית, ולהגלות אותך משם? (רק כי במיינסטרים עושים להפך?

)

הי רוקדת! רק היום מצאתי את הבלוג הזה!
בהתחלה, כשהיוחננון היה פיצי, פחדנו לישון איתו במיטה אז הוא ישן במיטת תינוק לידנו. כעבור כמה שבועות, כשהרגשנו בטוחים בעצמנו, הוא חזר לישון יחד איתנו.

הבוקר הייתי שפוכה לגמרי, עד כדי דיכאון או לפחות באסה עמוקה.
אז תתקשרי ונקפוץ לבקר או שתבואי לכאן. נעזור לך

ז יותר ויותר היא נשארת בלי חיתול. בינתיים אני לא מפשפשת אותה בכלל, אפילו כמעט לא מנסה. האמת היא שכשהיא בלי חיתול על מגבת, כשהיא שבעה ולא עייפה, זה זמן של חסד בוהיא רגועה לגמרי ומאפשרת לי לנשום קצת, אז אני פחות משתדלת להיות קשובה אליה ויותר להספיק מהר לאכול או להכין משהו ולשטוף כלים וכאלה. אבל אבא היה אתמול ובתור האב המצטיין אמר לי שנראה לו שהיא הולכת לעשות משהו, הרים אותה, חיכה בסבלנות, כמעט הוריד ואז הגיע הקקי. אולי אפילו הוא ידע שזה קקי. אני לפעמים יודעת ולא מרימה ובדרך כלל לא מספיק קשובה, עייפה מדיי, מותשת מדי, מוותרת מראש.
אתמול היא הלכה לישון בתשע, סופסוף. גם הערב הגענו לשינה במנשא בתשע וחצי. זה אומר שיש יותר הנקות במיטה לפנות בוקר, אבל עדיף ככה מאשר הערבים המותשים והבוכיים שהיו לנו, כי ההנקות לפנות בוקר הן לפחות מתוך שינה. שלה, לא שלי. מה פתאום שאנ אשן. כמו שאמרתי בפולנית שוטפת כשהיא היתה בת שבוע בערך, אני כבר אנוח בקבר. פתחה עכשיו עיניים, שלא אחשוב שהגענו למנוחה ולנחלה ולשינה בשעות סבירות. סיבוב קטן מסביב לבית יפתור את זה, או שלא.

מבצע עגלה הוכתר בהצלחה.
לפני כמה ימים אמא שלי החליטה לשים אותה בעגלה הדפוקה שקיבלנו ועמדה אצלי בחוץ, צורחת ובוכה, ואני אומרת שגם למבוגרים אין סבלנות ללמוד משהו חדש כשהם עייפים ועצבניים. אחרי חצי דקה היא שלפה אותה משם.
יקח לאחותי שבועיים פלוס להביא לי עגלה נורמלית, אז בינתיים הלכנו שלשום לחנות יד שניה שהכל בה בשני שקלים, בחרנו עגלה שמחירה דווקא עשרה ש"ח, קיבלנו אותה במתנה כי בדקתי אותה מלפנים ואחור, לא התחשק לי כאן עוד זבל. היא לא מושלמת אבל מאפשרת שימוש. ריפדתי אותה בשמיכה ועוד מצע. ארזנו את העגלה הדפוקה באוטו שלי, להחזיר.
לפני יומיים אבא שלה היה כאן, שם אותה בעגלה בתחילת הטיול והתחילה לבכות. שכנע אותי שננסה לתת לה לבכות רגע, היא תתרגל ותירגע. האמת שעם המנשא זה עובד- לפעמים היא בוכה כשנכנסת אליו ולוקח רגע או שניים או שלושה להירגע, אבל איכשהו עם העגלה זה לא הרגיש לי נכון. בכל זאת נתתי לו, כי היא לא ממש צרחה רק היתה לא מרוצה בכלל וקיטרה וייללה, שלי זה מספיק לגמרי כדי להבין שלא מתאים לה. אחרי כמה רגעים של ניג'וס מצד אמא (שזו אני) אבא עצר, שם את המנשא עליו ושם את הילדה במנשא. תוך שניות השתררה שלווה והרמוניה ואבא אמר שהעגלה מצויינת בתוך הליכון לאמא שתישען עליו. אבא ותינוקת הלכו לטיול קצר ואמא והעגלה הלכו הביתה אחר כבוד.
אתמול נסענו לנסיעה ארוכה במכונית, לבת דודה והחזרנו את העגלה. לבת דודה תינוקת שנולדה חודשיים וקצת לפני מתיקות, השכבנו את שתיהן ערומות על מגבת והן היו מבסוטות לגמרי.
אחרי הצהריים, כשמתיקות רגועה, שמתי אותה בעגלה לכמה דקות, עד שנמאס לה. היום, עכשיו, לקחתי אותה לטיול בעגלה, עד להרדמות. היא לא צייצה ונראתה מרוצה ורגועה. יש לי ידיים פנויות ואפשרות להחליף את המצעים במיטה. הללויה.

רגע, אז מה הטעם לתת לה לישון במיטה הכאילו-משפחתית, ולהגלות אותך משם? (רק כי במיינסטרים עושים להפך)
זה היה ההומור הציני שלי, הייתי צריכה להוסיף איזה אייקון.

אז תתקשרי ונקפוץ לבקר או שתבואי לכאן. נעזור לך
תודה

הבעיה עם ימים כאלה היא שאפילו להתקשר אני לא מסוגלת. מזל שהם עוברים. אני אשתדל לזכור בפעם הבאה...

כשהיוחננון היה פיצי, פחדנו לישון איתו במיטה אז הוא ישן במיטת תינוק לידנו
יש לי עריסה יפהפיה כאן, עבודת יד. היא לא מוכנה לישון בה או להיות בה, או בכלל לא עליי או כשאני לידה. היום עם העגלה זו היתה הצלחה, נראה איך ימשיך. דווקא בהתחלה לא פחדתי ועם הזמן כשנעשיתי יותר ויותר עייפה ומותשת התחלתי לחשוש, כי העייפות הגיעה למימדים קשים. אבל נראה שזה משתפר. בעצם, אני מניחה, זה בא בגלים.

באתי לקרוא,

נשמע שיש לכן אבא ממש תומך ומעורב, איזה כיף לשתיכן בעצם לשלושתיכם

אחרי הצהריים, כשמתיקות רגועה, שמתי אותה בעגלה לכמה דקות, עד שנמאס לה. היום, עכשיו, לקחתי אותה לטיול בעגלה, עד להרדמות. היא לא צייצה ונראתה מרוצה ורגועה. יש לי ידיים פנויות ואפשרות להחליף את המצעים במיטה. הללויה.
יש לי אחיינית שההורים שלה לא ניסו בכלל לגדלה "באופן" וכמובן שמו אותה בעגלה, היא דווקא הראתה סימנים שהיא מאוד מרוצה מהסידור.
זה היה המקום בו היתה נרגעת באופן טבעי. תמיד כשמשהו הפחיד אותה שמו אותה בעגלה, ומיד הכל היה בסדר. היה נראה שהיא נהנית מהשטח התחום והסגור כמו רחם.
מה שמראה שלפעמים צריך להיפתח לראות מה נעים לתינוק, אפילו אם זה לא באופני, באופן מובהק.

בעצמי לא מתכוונת לקנות עגלה, לפחות לא להתחלה, אבל רציתי רק להביא זווית נוספת.

נשמע שיש לכן אבא ממש תומך ומעורב, איזה כיף לשתיכן בעצם לשלושתיכם
אכן כיף לנו. לא נחסכו לנו המתחים שיש לבני זוג עם הולדת תינוק, אבל את בהחלט צודקת. וגם- מחמת הפרטיות אולי אני קצת נמנעת לכתוב על הקשיים שלי איתו, מתוך כבוד אליו... בכל זאת יש כאן באתר לא מעט אנשים שמכירים את שנינו.

בעצמי לא מתכוונת לקנות עגלה, לפחות לא להתחלה, אבל רציתי רק להביא זווית נוספת.
אין צורך לקנות, אפשר לקבל, להשאיל, להשיג. כבעלת ניסיון שלא רצתה עגלה בבית, אני ממליצה דווקא לדאוג שתהיה אחת בהישג יד. גם אם לא לשימושך, אולי לשימוש של סבים כשבאים לביקור וכו'. אצלי, העובדה שלא היתה עגלה בסביבה, הקשתה גם על אחרים לעזור לי. גם לי העגלה עוזרת בסופו של דבר, למרות שהקטנה לא מתה עליה, אבל גם כבר לא שונאת אותה. בעצם, יש לי תינוקת שכנראהמאד רגישה לשינויים ולדברים חדשים, ככה שאפשר להגיד שהיא מתחילה להתרגל לעגלה. בעיני זה לא סידור קבוע ובטח לא המועדף עלי, אבל לשעה ביום או שסבתא תוכל להרדים אותה או לטייל איתה זה פיתרון סביר.
נסענו לסופשבוע לאבא שלה. הסתובבנו המון, טיילנו, הלכנו לבקר אנשים מהמשפחה שלו, הלכנו לבקר חברים שלי. אמא שלי שאלה אם לקחתי את העגלה ואם הסתובבנו עם הסלקל. אז ברור שהסתובבנו עם המנשא ושבכלל לא חשבתי לקחת את העגלה. אבל טוב שיש.

שני הדברים שתמיד מרגיעים ובכל מצב, לא משנה מה, הם ציצי ואמבטיה. כל השאר יכולים להשתנות. ידיים, חיבוק, מנשא, כדור פיזיו, ערסל, אוטו- כולם עובדים לפעמים אבל לא תמיד. ככה כשבערב קשה והיא לא יורדת מהציצי ואני רוצה קצת מנוחה, קצת שקט בלי קיטורים מגיעה שעת האמבטיה ומצילה אותי. אחריה מנסים לעשות עיסוי, לפעמים היא מסכימה ולפעמים לא רוצה.

ההורות מוציאה ממני צדדים שלא הכרתי. בעצם הכרתי אבל במינונים הרבה יותר נמוכים. היו לזה סימנים כבר בהריון. פחדים, חששות, היסטריה קלה, חרדות, בקיצור- פולניות במיטבה. אני לא רגועה כי הילדה לא ישנה טוב ומספיק. אני לא רגועה כי המיטה המשותפת שהיית כל כך בטוחה לגביה פתאום נראית לי לא בטיחותית. אתמול אנחנו מטיילים ואני חוששת ללכת בכל מיני מקומות לרדת בכל מיני ירידות שלא תיפול עם המנשא. היא על אבא שמציע שאני אקח אותה ואני מעדיפה שתישאר עליו כי יש לו נעליים טובות יותר ורגליים ארוכות יותר וכי אני פוחדת ליפול איתה.
כל מה שאני עושה נראה לי לא טוב או לא מספיק. אני מרבה להכות על חטא. רגשות האשמה הגיעו עם האימהות יד ביד, בצורה שלא חשבתי שיגיעו.
ועוד משהו- אתמול, בטיול, היא במנשא על אבא, ישנה בסבבה. אנחנו מגיעים לאוטו שהחנינו בצל. בגלל שהוא בצל עץ, נשענים עליו חבורה של ילדים וכמה אימהות שמחכים שיבואו לאסוף אותם. הוא מתבדח וצוחק עם הילדים. אחר כך אצל חברים שלי, הוא מתחבר עם ילדה שלא ראיתי המון זמן, ששכחה אותי, שפעם היתה קופצת עליי בחיבוקים ונשיקות. אני נזכרת שפעם היו לי חיים, פעם תיקשרתי טוב עם ילדים, צחקתי, שיחקתי, הייתי קצת בעצמי ילדה ביחד איתם. עכשיו נעשיתי אמא כבדת משקל, כשרוצים לראות את הילדה אני פותחת את המנשא ומראה לילדים, גאה אבל ללא אישיות עצמאית משלי, ציצי מהלך, זקנה בלב. שמחה וגאה אבל זקנה. והוא? אומר לילדים יש לי כאן נמר בפנים, הנה תראו, ומי שמתקרב ובא להציץ הוא מראה להם את פיצקולית. עם ההיא שפעם חיבקתי הוא יושב ומצייר ציורים ואני יושבת ומיניקה וצר עולמי כעולם נמלה.

שני הדברים שתמיד מרגיעים ובכל מצב, לא משנה מה, הם ציצי ואמבטיה. איזה כיף. לא אצל כולם זה ככה, את יודעת. תשמחי.

וצר עולמי כעולם נמלה יעבור לך. תצאי, תפגשי עוד אמהות, היא תגדל ולאט לאט תרגישי איך העולם שלך מלא וגדוש. לא תביני איך חיית בצרות (הצילו, איך מנקדים??? צרות מלשון צר, לא צרה) שהיתה בו לפני בואה של הזערורית.

לא תביני איך חיית בצרות
גם עכשיו אני לא מבינה, אבל בלי קשר, רוב הזמן מרגישה גוש בשר, או סתם זקנה. גב כפוף, לא מסורקת, בגדים שהשתינו עליהם, בדרך כלל מסריחה כי אין זמן להתקלח או יש אבל לא כשמתאים לי אלא כשאפשר. זה לא אומר שהייתי מוותרת עליה או שהיא לא הוסיפה עושר ואושר לעולמי.

לא אצל כולם זה ככה, את יודעת. תשמחי
שמחה, שמחה. האמת שבימים האחרונים יש לפעמים קיטורים על הציצי בזמן יניקה, אבל הם קטנים, אני לא מחשיבה אותם. אנחנו מתכננות לנסוע לאיזה יומיים וחצי ולא בטוח שיהיו מים חמים לאמבטיה, אני תוהה מה נעשה בערבים.

היום, יחסית לעצמה ובכלל היא ישנה טוב. דווקא בבוקר זה לא היה משהו, ועם היום זה הלך והשתפר. היא ישנה עכשיו. השעה עוד לא אחת והיא ישנה עכשיו. אלי, שלא ייגמר לעולם. גם הערב היה הרבה יותר רגוע מערבים נוראים אחרים בזמן האחרון. איזה כיף. היא כזו חמודה כשהיא לא עצבנית ומקטרת. כלומר שהיא לא בעייפות מוגזמת שלא מצליחה לצאת ממנה.

חיבוק, לך ולפיצקולית.
קוראת ולא מכירה את התחושות, כי אין לי עוד משלי... אבל את מיטיבה לתאר וזה מצליח לעבור, אפילו ל"עוד לא אמא" כמוני.

מרוב עצים לא רואים...אבל כשהעייפות תהיה פחות קשה, שתיכן תיווכחו שעליהם ציפורים יפהפיות, ביניהם אגם, ובצילם - תשבו לתפוס איזה "סמול טוק",
אם ובת...
(מאיפה יצאה לי ה"שירה" הזו, בשעת לילה ....? פתאום באה לי התמונה הזו, של שתיכן, בין עצים...
על שפת אגם... אולי הזיות של שעת לילה מאוחרת ועייפות מצטברת

)
לילה טוב.

פתאום באה לי התמונה הזו, של שתיכן, בין עצים...
אחלה תמונה. הלואי היא ואני ליד אגם. וגם- נעשה יותר ויותר קל מיום ליום. גם כי אנחנו לומדות להכיר זו את זו יותר מיום ליום וגם כי החלטתי לעשות לעצמי ולה יותר כיף ולנסות לקחת דברים יותר בקלות. משתדלת, לא פשוט, אבל מנסה.

אתמול נסענו לאחותי. רחוק ולבד, בלי מישהו שישב איתה מאחור וידבר איתה. ידעתי שההלוך יהיה קל ובלי בעיות, חששתי לחזור בלילה. אני כבר מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שמכונית נוסעת זה נפלא, בעיקר על שעות שינה שלה, כל עוד זה בשעות היום- בוקר/צהריים. בערב נעשה בעייתי. בכל זאת תיכננתי לחזור בערב, אבל הייתי כל כך עייפה. קילחנו את הילדים יחד, הוא באמבטיה מהפלסטיק שלו ופיצקולית בגיגית קטנה של כביסה. הם לימדו אותי את שיר האמבטיה שלהם ואני לימדתי אותם שיר אמבטיה ששכחתי את רובו אבל זכרתי את חלקו. ישבתי להניק ונפרדנו ממנו ללילה טוב והוא הופתע למצוא אותנו שם גם בבוקר. העייפות הכריעה אותי וחשבנו איך נתארגן, בסוף חיברנו את הספה של השלוש עם זו ל השתיים וככה ישנו הפיצקולית ואני. היה יותר נוח מאשר בבית, ובעצם היה מעקה לרוב חלקיה של המיטה ככה, אפילו לא חששתי להשאיר אותה שם בבוקר כשנכנסתי להתקלח אחרי שהם הלכו. בבוקר אחותי אמרה משהו על זה שמתיקות ישנה לילה שלם. גיכחתי לעומתה. הסברתי שהיא ישנה כל כך קרוב אליי ככה שאני כבר מזהה מיד את הסימנים שלה מתי היא רוצה לינוק בלילה ככה יוצא שלילה שלם היא לא בוכה. בבוקר היא דווקא בכתה טיפה, כי קמתי לקחת כוס מים לפני שנתתי לה לינוק. אם אני לא אשתה לה לא יהיה חלב, כמה פשוט.
בבוקר התקשרתי לחברה באיזור של אחותי, לא הספקנו להיפגש אתמול, ובמקום לנסוע ישר הביתה החלטתי שנקפוץ אליה. בהתחלה היו לי כל מיני חישובים כאלה של מתי מתיקות תישן ואם היא תישן באוטו ונגיע לחברה תוך עשרים דקות אז ונישאר שם חצי שעה אז אחר כך היא לא תישן חלק מהדרך חזרה, כל מיני ספקולציות מטופשות. בסוף החלטתי שבא לי לראות את החברה שלי והחישובים האלה לא יעזרו כי במילא אי אפשר לדעת מה יקרה ואיך היא תהיה והיה לי נחמד ומאוורר, והיה לי שקט כל הדרך, והיא היתה ערה אצל החברה והיה ממש טוב כל ההתארגנות. באמת אי אפשר לדעת. למשל היא לא ישנה לפני אחת בלילה, בדרך כלל, אבל עכשיו היא ישנה כבר עשרים דקות שלמות ונראה לי שיש סיכוי שזה ימשיך. אצל אחותי היא היתה די ערנית בלילה, אבל רגועה. לא הפריעה לי לישון...
הולכת לנצל את המצב עכשיו.

כמה ימים מחוץ לבית. אני מקוררת. היא חוזרת בריגרסיה לדפוסי השינה של לפני הנסיעה. מה זה אומר? שצריך מהבוקר כל יום לתקוע אותה באוטו ואחר כך במנשא וככה אני בכלל לא אשמע אותה? לדעתי היא ישנה כל כך טוב כי סגרה את התריסים מעודף גירויים. עכשיו, בבית המוכר והיחסית שקט עם אמא עייפה מתוחה ומצוננת נרדמת פחות בקלות שוב.
אתמול בערב באו אליי זוג חברים, עם ילדה בת שנתיים פלוס שכבר ישנה (השכבנו אותה במיטה שלנו) , בקרוב יהיה להם עוד תינוק/ת, אז הוא החליט להתאמן על מתיקות והרדים אותה על הכדור פיזיו. אמרתי שאם יוריד אותה לעריסה היא תתעורר, הוא אמר שלא. בסוף היא ישנה איזה רבע שעה בעריסה ואחר כך התעוררה.
אני אובססיבית לגבי השינה שלה, ובעצם ברור שבסוף זה פשוט יסתדר, אבל בינתיים אני מאד מותשת.
היא גדלה מאד והתחילה להיפתח אל העולם מיום ליום. מחייכת לאנשים שעושים לה פרצופים, ממלמלת לעצמה, מגיבה ומאד מוטורית.
העייפות שלי ברמות בלתי נסבלות, תמיד חשבתי שאם משהו יהיה לי קשה בהורות זה יהיה עניין השינה והעייפות וצדקתי. אולי כדאי להניח לזה, אולי יש אפשרות שבשלב זה בחיי אפתח יחס שונה בנוגע לעייפות ושינה, שיעור חשוב. נראה שאני מנסה ללמוד אותו אבל בינתיים מסתובבת סביבו כל הזמן,מתקשה לשנות.

היום בת חודשיים.
עדיין מתהפכת מהבטן לגב ומנסה מהגב לבטן. הפכתי להיות אחת שכל עולמה הוא תינוקת אחת קטנה. יכולה שעות לדבר על שעות שינה שלה, על יניקה, על קקי-פיפי.
השבוע הגיעו לנו בדואר חיתולים רב פעמיים. הם גדולים לה ובכל זאת הלבשתי לניסיון אתמול והיום חלק מהפעמים. פעם אחת נזל מהצד והרטיב את המכנסיים. ירכיים רזות יש לארוכה.
לפעמים אני תוהה אם אני מתאימה לאתר הזה בכלל, כי ככל שעוברים הימים אני מגלה שיותר ויותר אפשרויות מינסטרימיות שפסלתי בעבר נראות לי יותר ויותר סבירות, או לפחות כאלה שפחות נוראיות.
אולי האימהות באיזה אופן הפכה אותי ליותר סלחנית כלפי אחרים וכלפי עצמי. למשל בנושא הנקה- השבוע חשבתי לעצמי שאם קודם זילזלתי או ביקרתי נשים שלא הניקו, עכשיו אני יודעת כמה זה קשה ומבינה יותר איך מגיעים למצב שמוותרים על זה. אני עדיין מקוה להניק לטווח ארוך, אבל פתאום מבינה אילו מגבלות יכולות להיות לי בדרך למשל עם החזרה לעבודה והשאיבות. פתאום אני הרבה יותר מעריכה את מי שמצליחות לטווח ארוך כי אני יודעת הרבה יותר טוב מה זה דורש ומה המשמעות. ההערכה הזו גם מבינה איתה סלחנות והבנה כלפי מי שלא הצליחו, היה להן קשה או ויתרו מלכתחילה. בהמון מקומות אני מוצאת את עצמי חושבת לוותר, כמעט מוותרת, או תוהה אם הדרך שלי נכונה. יש גם לפעמים שאני הולכת בדרך אחרת ממה שאני מאמינה כי זה מה שאני יכולה פיזית או רגשית באותו רגע.
בקשר למיטה משותפת, באמת שאני לא משוכנת שזה רעיון כל כך טוב. בגיל שנה-שנתיים אולי כן, אבל דווקא בגיל הפיצפון כל כך זה יותר ויותר מפחיד אותי. לפי דעתי המיטה זה מקום מלא סכנות, בעיקר לתינוקת כל כך אנרגטית ותזזיתית כמו שלי.

לפעמים אני תוהה אם אני מתאימה לאתר הזה בכלל, כי ככל שעוברים הימים אני מגלה שיותר ויותר אפשרויות מינסטרימיות שפסלתי בעבר נראות לי יותר ויותר סבירות, או לפחות כאלה שפחות נוראיות.
אוהו, ברוכה הבאה למועדון (וראי גם אני באופן מזוייפת ) (-:
ככה זה החיים מלאים אפור אולי האימהות באיזה אופן הפכה אותי ליותר סלחנית כלפי אחרים וכלפי עצמי ואני שמחה לקרוא שסלחנות - גם כלפיך ולא רק כלפי אחרים.
גם אני לא מצליחה להיות בדיוק לפי האידיאולוגיה "הבאופנית" שלי, נראה שכולם פה ככה.
לענין המיטה -
אנחנו במין תערובת - יש לה מיטה בהתחלה היתה צמודה אלינו בלי דופן אחת - זה לא היה יעיל, אח"כ היה צריך להטות אותה (למניעת ההקאות) חיברנו את הדופן והעברנו אותה למיטה שלה (עדיין צמודה לשלנו) מה גדולה היתה אכזבתי כשגיליתי ששלושתנו ישנים הרבה יותר טוב ככה .... זה לא שויתרתי על מיטה משפחתית (והלילה למשל היא איתנו). בכל מקרה מה שרציתי לומר זה שאם גילית שזה לא מתאים לך כרגע - זה בסדר לוותר (משטרת באופן לא תבקר אותך (-; )
לילות טובים לך

<סופסוף הפיצקית ישנה, אבל שכן פה בבנין צילצל באינטרקום ב 4 לפנות בוקר!! התעוררנו כולנו, כבר הנקתי אותה אבל הרעב מפריע לי לחזור לישון )-: את חושבת שמותר לי להרביץ לו?!>

את חושבת שמותר לי להרביץ לו?!>
חובה להרביץ לו.
בקשר למיטה, זה קצת מסובך. חדר השינה שלי קטנטן ולא אירגנתי בו בכלל אפשרות למיטה. גם אין לי מיטה בבית בשבילה, אבל כן הבאתי עריסה שמתאימה עד גיל חצי שנה בערך. הבאתי אותה רק בשביל הדאווין של "איזו עריסה יפה" שכולם מתפעלים ממנה, היא עבודת יד מקסימה. גם גיליתי שהעריסה הזו זה מקום מצויין לתלות בו מובייל וכשהיא ערה היא אוהבת להיות שם ולהסתכל על המובייל. מה שכן , העריסההזו עומדת בסלון ולא בטוח שיה לה מקום בחדר שינה גם אם אפנה ממנו הכל חוץ מהמיטה. אני לא רואה את עצמי מעבירה אותה לסלון, אלא אם כן שתינו נעבור לסלון. נעים לי להתעורר לידה בבוקר ולהירדם כשאני מסתכלת עליה.

בעניין המיטה- המתיקות מאד מפותחת. מגיל שבוע מתהפכת מהבטן לגב, אמרו לי שילך לאיבוד אבל התנועה רק השתכללה מאז. לדעתי תוך שבוע-שבועיים זה גם מהגב לבטן ואז הלך עליי. שלא לדבר על כריות ושמיכות ועל זה שיש לי תינוקת שבגיל חודשיים מנסה אשכרה לזחול או כמו שהרופאה שראתה אותה בגיל כמה שבועות אמרה "מה את חושבת שאת בת חמישה חודשים". מבחינת המשקל היא כמו תינוק בן יומו, מה שמאפשר לה להיות קלילה וזריזה ואני משוויצה אבל גם מתה מפחד.

הי רוקדת. מה עם לרדת עם המזרון לרצפה? אולי לא הכי נוח בעולם (ומנסיון - רצוי על שטיח) אבל נשמע שזה יכול להביא לשינה רגועה יותר (שלך).

אם מתיקות מנסה לזחול בגיל חדשיים, אולי בשלושה היא תלמד לרדת מהמיטה...
גאונה!

גאונה!
כן, ככה חשבתי. הבוקר היינו בשיעור ניסיון של child's space שזה פיתוח של שיטת פלדנקרייז לתינוקות והמורה אמר שזה לא ממש טוב העניין הזה שהיא מתהפכת בגיל כל כך מוקדם וגם הסביר. עוד לפני שדיברנו אחז אותה וחש אותה ואמר שהיא לא אוהבת להתעגל אלא רק להימתח, מה שנכון. לכן גם לא אוהבת להתערסל בתנוחה של העירסול במנשא. את התינוקות האחרים הוא הצליח להרגיע בתינוכיס ששם עליו, אותה לא, אבל היא כבר יותר התעגלה לקראת סוף השיעור, יותר מבהתחלה.
בכל זאת נרשמנו, מי היה מאמין, אני מתחילה להיות פריקית של תרבות הצריכה. חוגים לתינוקת בת חודשיים ועוד כזה שאני לא בטוחה שהיה לה טוב בו. לגבי הבייבי יוגה הרגשתי שזה פשוט עשה לה טוב, אבל החוג לא נפתח מחוסר הרשמה. לא תיכננתי ללכת איתה למשהו אחר, חשבתי ללכת להדגמה וזהו, בסוף, כמו כל המבצעים האלה בקניון, התפתיתי. מה לא עושים בשביל לקבל קצת הדרכה על איך להחזיק אותה על הידיים, איך לנענע ואיך לעזור עם הגזים, מה שאני מילא די עושה. מחזק את התחושה שלי עד כמה הניתוק שלי מקהילה הוא גדול וכמה יש צורך כזה של לפגוש עוד אימהות, עוד תינוקות, לעשות דברים ביחד.
אחר כך היינו בטיפת חלב. הגברת סופסוף עברה קצת את הארבעה ק"ג: 4090 ליתר דיוק. אחוזון 10. מדדנו אורך והיה 55 ס"מ, אחוזון 25 . אמא תחרותית.

נשמע שזה יכול להביא לשינה רגועה יותר
אני מאד רגועה כשאני ישנה. הפחד שלי הוא עם זמנים שהיא נמצאת במיטה בלעדיי לרגע, או ישנה במיטה. היא גם תינוקת שכשהיא רגועה (הולך ומתמעט לצערי) מתעוררת ובכלל לא קוראת לי. מה יקרה אם היא תתעורר ותחליט לזחול לקצה? בינתיים אני מקיפה אותה בכריות, אבל לא לעולם חוסן.

והמורה אמר שזה לא ממש טוב העניין הזה שהיא מתהפכת בגיל כל כך מוקדם וגם הסביר
מה הסביר? כי בדיושלשום התחילה שלנו להתהפך והיינו מרוצים דווקא.

לגבי המיטה - לינה אין לי תובנות כי גם אנחנו בעצם עוד לא גיבשנו

מה הסביר?
טוב, לגבי מתיקות, הוא לקח אותה מלכתחילה בידיים ואמר שהיא לא אוהבת להתעגל, כמו להתערסל. זה נכון. מאד נמתחת, לפעמים מקשיתה גב לאחור ולפעמים כשמלבישים אותה מיישרת רגליים ונועלת ברכיים. עד כמה ששמעתי עירסול מאד חשוב להם וכמובן שבשבילה ערסול במנשא זו עינוי סיני. בקיצור, עד כמה שהבנתי היא מתוחה מדיי ופחות מדיי מתעגלת (משתנה מיום ליום, כי מאז השיעור אני יותר "מעגלת אותה"). גם עד כמה שהבנתי לטענתו, ולא נכנסנו לזה יותר מדי, תינוקות בגיל הזה לא מודעים עדיין לגוף ולתנועה שלהם, לכן זה מוקדם מדיי. אבל אצלנו זה היה ברור שזה בגלל שהיא נמתחת כל כך. אולי אצל שלך התנועה נבנתה לאט לאט, אבל כנראה שאצל תינוקת שמתהפכת מגיל שבוע זה לא ממש טוב. מאז גם יש קצת ריגרסיה בתנועה שלה, היא פחות מצליחה להתהפך ואני מקפידה לערסל אותה המון, במנשא או בידיים או בזמן הנקה. היא לפעמים פתאום בקושי מרימה ראש, מה שעשתה ללא קושי כמעט מרגע שהגיעה לעולם הזה.
מה שכן, ביום שכתבתי את זה, כלומר ביום של השיעור, הצלחתי להכניס אותה לתנוחת עירסול במנשא בלי להוציא פיפס אפילו קטן. אז אמרתי שלמרות שאצלו היא בכתה מאד בשיעור, אם אני מצליחה ככה זה ווה. מאז אני מכניסה אותה ויש קצת פיפסים בנושא וקיטורים, אבל הרבה פחות מקודם.
קצת לא נוח לי עם התחושה שבמקום לעשות לבד מה שנכון לה ויתרתי בכמה מקומות ושאני זקוקה להדרכה ול"מומחה" כדי שיעזור לי לטפל נכון בתינוקת שלי. האמת היא שהיו שם בשיעור מעט מאד דברים שלא ידעתי ובכלל אין כמעט מצב שאני לא מצליחה להרגיע אותה, אבל כאילו יש לי צורך באישור ותמיכה באיך שאני עושה את זה, כי לשמוע כל יום שצריך להרגיל אותה לעגלה ולהירדם לא רק על הידיים לא עוזר במיוחד.
אם כבר אני מזכירה את העניין הזה, אז אתמול בלילה היא נרדמה במיטה לידי עם מוצץ. עד עכשיו היא לא הצליחה להחזיק אותו יותר מדקה בפה ואני לא התעקשתי העניין הוא שממש קשה לה להירדם, אפילו כשאני מניקה בשכיבה. אתמול אחרי שהיה ברור שהיא שבעה ורק לישון קשה לה ניסיתי עם המוצץ, השכבתי על הבטן ועזרתי עם טפיחות על הגב. נרדמה. כל יום מגלים פטנטים אחרים. כבר בגיל שבוע היה ברור שיותר נוח לה לישון עלהבטן, אבל היה רגע שהבנתי את האזהרות משינה על הבטן ושהם נראו לי מאד הגיוניות ונכונות, אז חזרנו מהר מאד לשינה על הגב למרות שהיה ברור שהיא מתעוררת מזה ושזה פחות נוח לה. אז בדרך כלל השתדלתי לשים על הצד.
בקשר למוצץ- לא היתה מתנגדת גדולה ממני. קניתי אבל מאד לא התאמצתי שזה יצליח, קניתי בשל לחץ סביבתי מאמא שלי ועוד כל מיני. היה ברור שברגע שהיא תצליח היא תמצוץ אצבע וזה דווקא מצא חן בעיני. באסה שהיא לא תמיד מצליחה למצוא את האצבע אבל לטווח הרחוק זה נראה לי נכון שיש לה אצבע בפה ולא מוצץ, כי זה מחומר טבעי ולא צריך להתחיל לחפש, הלך לאבוד, נפל וכו'... רק שהשבוע שמעתי משני מקורות העדפה למוצץ על פני אצבע. המדריך של הפלדנקרייז כשהוא ראה שהיא מוצצת אצבע כששם אותה עליו במנשא שאל מי נותנת מוצץ (היינו שלוש בשיעור, לא כולל תינוקות) ואמר שהוא מתנגד למוצץ אבל זה או מציצה של צעצוע עדיפה על אצבע ולא פירש. אחר כך הייתי אתמול במקרה אצל מישהי שלא היכרתי קודם, עם תינוקת בת עשרה חודשים שדי הפתיע אותי שהיתה עם מוצץ כי זה היה בישוב שידוע בכך שאנשיו נרתעים מחומרי פלסטיק בקרבת תינוקות, למשל. אז דיברנו והאמא סיפרה שלה ולכל אחיה ואחיותיה היתה בעיה להיגמל ממציצת אצבע ושהיא מצצה אצבע עד גיל 12 ושהיא לא היתה מוכנה שזה מה שיקרה לתינוקת שלה אז נתנה מוצץ. אני בדילמה טבינתיים המוצץ עזר לי להרדים גם היום בצהרים. תינוקת שקשה לה להירדם, אני כבר מוכנה לרדת מכמה עקרונות כדי שהיא תוכל לנוח.

קצת לא נוח לי עם התחושה שבמקום לעשות לבד מה שנכון לה... ..ושאני זקוקה להדרכה ול"מומחה" כדי שיעזור לי לטפל נכון בתינוקת שלי
אבל כמו שאמרת בעצמך לא ממש חידשו לך כלומר מה שהיית צריכה זה חיזוק
צורך באישור ותמיכה באיך שאני עושה את זה
וכל כך ברור שצריך חיזוקים הרי לשמוע כל יום שצריך להרגיל אותה לעגלה ולהירדם לא רק על הידיים לא עוזר במיוחד
ובעצם מה הכתיבה שלנו פה אם לא בקשה לחיזוקים מאנשים שחושבים קרוב לנו?! הרי בסופו של דבר זה מאוד מעייף לשמוע כל הזמן שאנחנו עושים טעות (מרגלים אותה לידיים, מפנקים אותה, מאכילים יותר מידי, מניקות יותר מידי, עושות יותר / פחות מידי משהו)

אני כבר מוכנה לרדת מכמה עקרונות כדי שהיא תוכל לנוח.
ו ויתרתי בכמה מקומות
הי מותר לוותר על כמה עקרונות גם בשביל ש את תוכלי לנוח
ואני ומזכירה - רוב האנשים אם מסתכלים מקרוב "מעגלים פינות" בכל מיני ענינים, [מי ש"בלי חיתולים" יוצא עם חיתולים מהבית, מי שעם ר"פ משתמש מידי פעם בח"פ, אצל צפריר ואורנה שותים גם קולה לא עלינו (פעם שניה שאני מדגימה את זה השבוע, הצחיק אותי העניין שעשו מזה בדיון על הסרט)] לא להיות מושלם - לא לקיים את האידיאולוגיה שלך באופן מלא זה טבעי, זה אנושי, זה נכון לנו כבניאדם, (אפרסקים אולי לא תסכים, לאור שיחתנו בעגלה כן או לא (-: ) אני אני אפילו חושבת שזה נכון לעגל פינות אם גילית שמשהו לא טוב לך / לה / לכן.
זה שתכננו לפני שהיו לנו ילדות לעשות X לא אומר שאנחנו צריכות לדבוק בזה בכל מחיר גם אם בואה של הילדה גילה לנו שזה לא מתאים (אפילו אם זה לא מתאים "רק" בגלל שזה קשה מידי)

אם חברה היתה מספרת לך שאני מעגלת פינות כי מידי קשה לה, אני מניחה שהיית מבינה אותה, לא?! היית אולי מציעה אמפטיה, אז זה סימן שאת צריכה להציע לעצמך את אותה הבנה, אמפטיה וסליחה. (כמובן שאם היית מבקרת אותה הרי שהמשפט האחרון שלי לא מתאים (-:)

האם את עושה הכי טוב שאת מבינה?! הכי טוב שכוחותיך מאפשרים לך?! כי אם כן הרי שזה טוב דיו!!!!