כמעט חצי הדרך.
מה שהתחיל עם בטן נפוחה ומאוד גדולה בשביל הריון בתחילת דרכו הפך לבטן הכי קטנה מההריונות הקודמים שלי.
עכשיו אני מתחילה להתלבט ולחשוש מה אני אעשה בלידה?
איך אני אלד?
בהריון הראשון ילדתי בבית חולים והיתה לי חוויה לא טובה במיוחד. האמת שרק כשהריתי שוב הבנתי שהחוויה היתה רעה פשוט כי בלי שום מחשבה על זה בעבר ישר ידעתי שהלידה השניה תהיה בבית עם מיילדת.
ממש קטע. פתאום הכל צף ועלה והיתה לי מועקה והמון דברים לא פתורים בפנים.
עכשיו אני בשבוע 19 ומתחילה לגשש שוב מה האופציות שלי, מה מתאים לי הפעם, איך זה יהיה?
בלידה הראשונה הגעתי בשבוע 41 עם מיעוט מי שפיר וירידה בתנועות וקיבלתי זירוז. התחיל מסע של 27 שעות בחדר לידה עם אפידורל שהסתיים בלידה רגילה עם חתך.
האפידורל היה מצויין ומיד הרגיע אותי ויכולתי לנוח מעט ולאגור כוחות כדי שאוכל לעמוד בלידה עצמה כשיגיע הרגע.
לא כאב לי הגב אחר כך ואם לא היו גוזרים אותי לא חושבת שהייתי סובלת כלל אחרי הלידה.
לידה שניה הייתה בבית, אחרי מספר שעות עם צירים חזקים שבאים והולכים, מתגברים ואז פותחים מרווחים שוב. בסופו של דבר ירדו לי המים ואז היו צירי תופת שלאחר 40 דקות שמתוכם לחצתי 20 דקות, ילדתי.
העניין הוא, שאחרי הלידה הטבעית הגוף שלי היה שבור לחלוטין.
לחלוטין אבל.
כאבי גב בלתי נסבלים, בלילות הראשונים ישנתי בישיבה על הספה עם התינוקת עלי מרוב כאב.
לא יכולתי להתיישר.
לא יכולתי להתמתח.
הגוף כאילו עבר טראומה ממש ממש קשה, דווקא לעומת האפידורל שכאילו הצליח "להחביא" את החוויה מהגוף.
עכשיו אני קצת פוחדת.
מצד אחד, למה לקחת אפידורל, ועוד לידה שלישית בעה"ש, אני כבר מנוסה, אמור להיות יותר מהיר (אמן אמן) למה לעכב, ולשכב, ולקחת סיכון שמשהו לא יתפתח ויזרום כראוי?
מצד שני, למה לסבול?
מה זה משנה אם זה שעה או חמש אם לא מרגישים את החמש?
ומה עם הכאב שאחרי הלידה? זה הכי מפחיד אותי הריסוק הזה של הגוף.
ואם זו רק שעה של כאבי תופת, למה למתוח אותם?
אבל אם לא מרגישים, מה זה חשוב?
אוףףף. אני מודה שאני מבולבלת ומפוחדת.
וגם כבר הרגשתי שסידרתי עם עצמי את מה שהיה חשוב לי לדעת בלידה הקודמת, ועכשיו אין לי צורך להוכיח לעצמי יותר דבר, והנה שוב אני ללא תשובות.
ולמה להתנתק מהתינוק בצורה כל כך קיצונית שניה לפני שהוא נולד? איזה מן דבר זה?
אבל מה זה משנה בעצם? זה כן משנה? אבל למה לסבול כל כך?!
בצער תלדי בנים...
מרגיש לי פתאום לא במקום "להתלונן" על בעיות כאלו, אבל אני מפחדת, תאמת.
סתם ככה, מפחדת מהכאב.
פשוט הוא היה כל כך מוחשי בפעם האחרונה.
באחת בלילה המיילדת שלי נסעה הביתה וביקשה ממני לנוח, כי כל פעם שישבתי או שכבתי הצירים נחלשו.
נשכבתי עם עצמי במיטה, הבית הלך לישון והעברתי צירים על הצד עד ארבע בבוקר.
בארבע ועשרים קמתי כי לא יכולתי לשכב עם הכאב הזה יותר וניגשתי לשירותים לעשות פיפי.
איך שישבתי על האסלה פקע(אבל פקע) שק מי השפיר והמים ירדו בשטף שהביא ציר מהגיהנום.
נכנסתי להיסטריה כי הייתי בלי המיילדת והכאב הימם אותי. ממש ככה.
היא הגיעה תוך 20 דקות, ואחרי 20 נוספות ילדתי.
אבל אני לא שוכחת את הכאב הזה, של המים שירדו.
היום אני כבר לא אבהל כל כך, ונראה לי שאם הייתי צריכה להסתדר לבדי גם הייתי מסתדרת טוב(אין חכמה כבעלת ניסיון
) אבל יש בי רתיעה מהכאב.
אי אפשר הכל יחד?
גם אפידורל וגם בלי?
יש לי עוד הרבה זמן להתכונן...אני מקווה שאני אצליח לעשות הכנה טובה ולא אבנה יותר לחץ סביב הלידה.
כמעט חצי הדרך.
מה שהתחיל עם בטן נפוחה ומאוד גדולה בשביל הריון בתחילת דרכו הפך לבטן הכי קטנה מההריונות הקודמים שלי.
עכשיו אני מתחילה להתלבט ולחשוש מה אני אעשה בלידה?
איך אני אלד?
בהריון הראשון ילדתי בבית חולים והיתה לי חוויה לא טובה במיוחד. האמת שרק כשהריתי שוב הבנתי שהחוויה היתה רעה פשוט כי בלי שום מחשבה על זה בעבר ישר ידעתי שהלידה השניה תהיה בבית עם מיילדת.
ממש קטע. פתאום הכל צף ועלה והיתה לי מועקה והמון דברים לא פתורים בפנים.
עכשיו אני בשבוע 19 ומתחילה לגשש שוב מה האופציות שלי, מה מתאים לי הפעם, איך זה יהיה?
בלידה הראשונה הגעתי בשבוע 41 עם מיעוט מי שפיר וירידה בתנועות וקיבלתי זירוז. התחיל מסע של 27 שעות בחדר לידה עם אפידורל שהסתיים בלידה רגילה עם חתך.
האפידורל היה מצויין ומיד הרגיע אותי ויכולתי לנוח מעט ולאגור כוחות כדי שאוכל לעמוד בלידה עצמה כשיגיע הרגע.
לא כאב לי הגב אחר כך ואם לא היו גוזרים אותי לא חושבת שהייתי סובלת כלל אחרי הלידה.
לידה שניה הייתה בבית, אחרי מספר שעות עם צירים חזקים שבאים והולכים, מתגברים ואז פותחים מרווחים שוב. בסופו של דבר ירדו לי המים ואז היו צירי תופת שלאחר 40 דקות שמתוכם לחצתי 20 דקות, ילדתי.
העניין הוא, שאחרי הלידה הטבעית הגוף שלי היה שבור לחלוטין.
לחלוטין אבל.
כאבי גב בלתי נסבלים, בלילות הראשונים ישנתי בישיבה על הספה עם התינוקת עלי מרוב כאב.
לא יכולתי להתיישר.
לא יכולתי להתמתח.
הגוף כאילו עבר טראומה ממש ממש קשה, דווקא לעומת האפידורל שכאילו הצליח "להחביא" את החוויה מהגוף.
עכשיו אני קצת פוחדת.
מצד אחד, למה לקחת אפידורל, ועוד לידה שלישית בעה"ש, אני כבר מנוסה, אמור להיות יותר מהיר (אמן אמן) למה לעכב, ולשכב, ולקחת סיכון שמשהו לא יתפתח ויזרום כראוי?
מצד שני, למה לסבול?
מה זה משנה אם זה שעה או חמש אם לא מרגישים את החמש?
ומה עם הכאב שאחרי הלידה? זה הכי מפחיד אותי הריסוק הזה של הגוף.
ואם זו רק שעה של כאבי תופת, למה למתוח אותם?
אבל אם לא מרגישים, מה זה חשוב?
אוףףף. אני מודה שאני מבולבלת ומפוחדת.
וגם כבר הרגשתי שסידרתי עם עצמי את מה שהיה חשוב לי לדעת בלידה הקודמת, ועכשיו אין לי צורך להוכיח לעצמי יותר דבר, והנה שוב אני ללא תשובות.
ולמה להתנתק מהתינוק בצורה כל כך קיצונית שניה לפני שהוא נולד? איזה מן דבר זה?
אבל מה זה משנה בעצם? זה כן משנה? אבל למה לסבול כל כך?!
בצער תלדי בנים... :-( :-)
מרגיש לי פתאום לא במקום "להתלונן" על בעיות כאלו, אבל אני מפחדת, תאמת.
סתם ככה, מפחדת מהכאב.
פשוט הוא היה כל כך מוחשי בפעם האחרונה.
באחת בלילה המיילדת שלי נסעה הביתה וביקשה ממני לנוח, כי כל פעם שישבתי או שכבתי הצירים נחלשו.
נשכבתי עם עצמי במיטה, הבית הלך לישון והעברתי צירים על הצד עד ארבע בבוקר.
בארבע ועשרים קמתי כי לא יכולתי לשכב עם הכאב הזה יותר וניגשתי לשירותים לעשות פיפי.
איך שישבתי על האסלה פקע(אבל פקע) שק מי השפיר והמים ירדו בשטף שהביא ציר מהגיהנום.
נכנסתי להיסטריה כי הייתי בלי המיילדת והכאב הימם אותי. ממש ככה.
היא הגיעה תוך 20 דקות, ואחרי 20 נוספות ילדתי.
אבל אני לא שוכחת את הכאב הזה, של המים שירדו.
היום אני כבר לא אבהל כל כך, ונראה לי שאם הייתי צריכה להסתדר לבדי גם הייתי מסתדרת טוב(אין חכמה כבעלת ניסיון :-) ) אבל יש בי רתיעה מהכאב.
אי אפשר הכל יחד?
גם אפידורל וגם בלי?
יש לי עוד הרבה זמן להתכונן...אני מקווה שאני אצליח לעשות הכנה טובה ולא אבנה יותר לחץ סביב הלידה.