כנראה בגלל שאני באמת פשוט מוזרה. מה אני אגיד, פתאום אני בהריון. זה לא שלא רציתי, רציתי וגם פעלנו לשם כך, אבל לא חשבנו שזה יצליח כל כך מהר.החודש שעבר היה כל כך עמוס, שבמועד הביוץ פחות או יותר, קיימנו יחסים רק פעם אחת. אחת. הייתי בטוחה שננסה שוב בחודש הבא, או עוד חודשיים, כשהלחץ הכללי מסביב יפחת ופתאום מאחר לי המחזור, ופתאום הבדיקה מראה חיובי!
הזוי. וגם כולם יודעים.
ההורים שלי ושלו, החברות, יתר המשפחה, בעבודה, מה נסגר?
והכל כזה באדישות מוזרה, אני לא קולטת שאני בהריון. שבוע שביעי עכשיו, ואני צריכה ללכת לעשות אולטרה סאונד ראשון, לראות שהכל תקין ואני בעצמי לא ממש מאמינה שאני בהריון. מדברים על זה חופשי, ואני לא קולטת. מה עובר עלי? עברו לי מחשבות ממש ממש מוזרות בראש, כמו טוב, אם זה לא ילך אז מכפת לי שכולם יודעים? אז יידעו שזה נגמר, מה הביג דיל? כאילו נראה לי שזה לא הולך להחזיק. איזה קטע, לכתוב את זה פתאום עשה לי רע, כאילו אסור להגיד כאלו דברים. איזו ניאנדרטלית אני נהיית כשזה מגיע לילדים..
בבית יש לי שניים, שיהיו בריאים. בן 4 ובת שנה וחצי מזה חמודים. בחינוך ביתי, עד שנחליט אחרת. הראשון נולד בבי"ח, השנייה בבית. בעלי כבר שאל "ומה הפעם?"
מאיפה אני יודעת?
עם השנייה הכל היה ברור, היא שידרה לי על גל שמיימי ניסתר, נשבעת לכם, תצחקו, תגידו פסיכית, אין לי בעיה הכל תופס. איתה ידעתי כל שנייה מה קורה ושהכל מושלם וה@#@ הקטנה לא עשתה לי 9 חודשים קלים, שלא תיטעו, אבל נפשי הייתה כמו הכינרת ב8 בבוקר.
למה מוזר לי?
כואב לי הראש פצצות, אני קצת מרחפת כמו בתוך חלום, העייפות המוכרת של ההתחלה לא פוסחת עלי ובכל זאת משהו בי מוזר.
זהו, מוזר.
בגלל זה, בגלל שאני לא מצליחה להסביר לעצמי בדיוק, כתבתי שאני מוזרה.
לבינתיים.
האמת, אם היה לי אומץ הייתי יולדת לבד בבית עם בעלי אבל זה מיותר, אני יודעת. אגיע בעזרת השם בגישה חיובית ואני מאמינה שהחיים יזמנו לי חוויה טובה. הלוואי שיניחו לי לקבל את התינוק בעצמי זה החלום שלי אבל אולי אזדקק למעט עזרה וטוב שתהיה מיילדת מנוסה ליידי. אני מקווה שבעלי ילווה אותי כמו שצריך ולא ארגיש שאני וונדר וומן פה, די מיציתי את זה בחיי. אני עייפה. מאוד. לא ישנה טוב בלילה, אבל ממתינה כבר יותר בסבלנות. זה יגיע.