על ידי בשמת_א* » 27 יולי 2005, 17:59
רק עידוד.
אני שוב מזכירה, אמהות חמודות: תלכו לפי הכוח והעייפות שלכן. די. זאת לא תחרות. אז יירד קצת הקשב. די!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אף אחד לא ימות מזה!! תירגעו! תחתלו! אני אגיד אתכן לפליי ליידי עם הפרפקציוניזם הזה (-; P-:
לרוקדת:
הקערה - כן, צריך להתאמן על זוויות. ואני פשוט ממליצה: לכי לאמבטיה. ואם יש גינה, אז לחצר. כשקשה לי לכוון אני הולכת לאן שלא צריך לכוון. ושוב השורה התחתונה: להקל על עצמנו, להקל, להקל, לעשות מה שקל, לנסות רק אם יש כוח לנסות.
אני צריכה ממש לחשוב על זה.
תיכף אגיד על זה משהו.
שמתי לב שכשאני עם אנשים , והערב היתה אצלי חברה מאחה"צ, זה זמן של פיספוסים בלבד
נכון, מרוב התרגשות וחוסר הרגל, בהתחלה אנחנו ממש לא יודעים לחלק את הקשב.
אז זה הזמן לחתל, ממש כמו באוטו או אצל חברים. או לחילופין (-; לנקות אחריה כל הזמן ולהרגיש אשמה ופשלונרית כי אמרת לחברה שאת מגדלת בלי חיתולים והנה את כישלון גמור בעיניה P-: קפיש?
אבל הוא לא הוציא אותה "מה, באמצע שדיברת איתה?!" כנראה היה לו לא נעים מהאנשים
אז ככה:
את לא תפתרי את הבעיה של האבא.
בפעם הבאה שאתם פוגשים במקרה ואתם בלי חיתולים, שזה עם הילדה יתקדם הלאה עם איזה תירוץ ("היא לא מרגישה טוב, היא צריכה שאני אזוז הרבה עכשיו, אז אני מתקדם הלאה") ואז לא תהיה לו בעיה לפשפש אותה בפרטיות כשאף אחד לא שם, או ששניכם פשוט לא תתעכבו, עם תירוץ כנ"ל. או שתצאו לטיול רק עם חיתולים. או שתקבלו בשלווה את זה שהיא תרטיב את המנשא. ביג דיל. בפעם הבאה תמצאו פיתרון אחר.
ועכשיו ה"תיכף אגיד על זה משהו" המובטח.
תראו. אני שמה לב שיש המון אנשים שמגדלים בלי חיתולים בפעם הראשונה בחיים, לא קראו שום דבר חוץ ממה שאני כתבתי, ואף פעם לא טורחים לכתוב לי ולשאול מיליון שאלות מפורטות. וזה לא שאין להם פיספוסים. יש, למכביר, כמו לכולנו. בכל המצבים האלה.
ויש אנשים שעושים את זה ומלאים שאלות.
אני עקבתי אחרי הדפוס הזה בחיים שלי, ושמתי לב מתי אני עושה משהו בלי לשאול אף אחד, ומתי אני עושה משהו עם חמשת אלפים שאלות לשבוע.
ההבדל הוא בסוג של ביטחון.
אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע, אבל אחד הדברים הוא אם אני מרגישה "במבחן" תחת עיניים ביקורתיות, ולכן חוסר ביטחון, פחד, חשש מכישלון, חרדות, אשמה, "צריך לעשות הכל בסדר" אחרת "אוי ואבוי יהיה" (ממי? ממה? למה? לא יודעת. רק ההרגשה הזאת שיצלבו אותי אם אפשל במשהו) - או שזה לא מעניין אף אחד חוץ ממני ואין לי שום פחד להיכשל, לא לעשות מושלם, אם יראו אותי או לא יראו אותי, וכדומה.
אולי נקרא לזה: פחד מביקורת.
אז אני מזמינה אתכן, כל אחת מכן, להתבונן אצלה בפחד מביקורת.
מה שאני אומרת הן לא מלים ריקות. כשאני אומרת לכן לבדוק אם קשה לכן ולהתייחס לקושי שלכן בכבוד, אלה לא מלים ריקות.
זה לא הפסד במירוץ שבגללו תחטפו ביקורת.
תתבוננו בפחד מביקורת שיש לכן, או משהו מכל מה שציינתי פה, ותנקו את זה מבפנים.
אתן רוצות לגדל בלי חיתולים? זה שלכן. בכמות שלכן. לפי ההתאמה לכן ולחיים שלכן. לפי התינוק או התינוקת שלכן. שרק אתן מכירות. שרק אתן מבינות.
עידוד - יש בשפע.
רק אם זה מתאים.
במלים אחרות, מפחיד אותי שמבקשים "עידוד" ו"תמיכה". אם אין לך את זה בפנים, אם זה לא משהו שאת ממש רוצה לעשות - תרדי מזה.
ואם זה משהו שאת ממש רוצה לעשות - למה בדיוק את צריכה "עידוד"? שנדחוף אותך? למה? לא רוצה לדחוף, לא רוצה לומר "יהיה בסדר". מי שמני (שר ושופט (-; )?
רק עידוד.
אני שוב מזכירה, אמהות חמודות: תלכו לפי הכוח והעייפות שלכן. די. זאת לא תחרות. אז יירד קצת הקשב. די!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אף אחד לא ימות מזה!! תירגעו! תחתלו! אני אגיד אתכן לפליי ליידי עם הפרפקציוניזם הזה (-; P-:
לרוקדת:
הקערה - כן, צריך להתאמן על זוויות. ואני פשוט ממליצה: לכי לאמבטיה. ואם יש גינה, אז לחצר. כשקשה לי לכוון אני הולכת לאן שלא צריך לכוון. ושוב השורה התחתונה: [b]להקל[/b] על עצמנו, להקל, להקל, לעשות מה שקל, לנסות רק אם יש כוח לנסות.
אני צריכה ממש לחשוב על זה.
תיכף אגיד על זה משהו.
[u]שמתי לב שכשאני עם אנשים , והערב היתה אצלי חברה מאחה"צ, זה זמן של פיספוסים בלבד[/u]
נכון, מרוב התרגשות וחוסר הרגל, בהתחלה אנחנו ממש לא יודעים לחלק את הקשב.
אז זה הזמן לחתל, ממש כמו באוטו או אצל חברים. או לחילופין (-; לנקות אחריה כל הזמן ולהרגיש אשמה ופשלונרית כי אמרת לחברה שאת מגדלת בלי חיתולים והנה את כישלון גמור בעיניה P-: קפיש?
[u]אבל הוא לא הוציא אותה "מה, באמצע שדיברת איתה?!" כנראה היה לו לא נעים מהאנשים[/u]
אז ככה:
את לא תפתרי את הבעיה של האבא.
בפעם הבאה שאתם פוגשים במקרה ואתם בלי חיתולים, שזה עם הילדה יתקדם הלאה עם איזה תירוץ ("היא לא מרגישה טוב, היא צריכה שאני אזוז הרבה עכשיו, אז אני מתקדם הלאה") ואז לא תהיה לו בעיה לפשפש אותה בפרטיות כשאף אחד לא שם, או ששניכם פשוט לא תתעכבו, עם תירוץ כנ"ל. או שתצאו לטיול רק עם חיתולים. או שתקבלו בשלווה את זה שהיא תרטיב את המנשא. ביג דיל. בפעם הבאה תמצאו פיתרון אחר.
ועכשיו ה"תיכף אגיד על זה משהו" המובטח.
תראו. אני שמה לב שיש המון אנשים שמגדלים בלי חיתולים בפעם הראשונה בחיים, לא קראו שום דבר חוץ ממה שאני כתבתי, ואף פעם לא טורחים לכתוב לי ולשאול מיליון שאלות מפורטות. וזה לא שאין להם פיספוסים. יש, למכביר, כמו לכולנו. בכל המצבים האלה.
ויש אנשים שעושים את זה ומלאים שאלות.
אני עקבתי אחרי הדפוס הזה בחיים שלי, ושמתי לב מתי אני עושה משהו בלי לשאול אף אחד, ומתי אני עושה משהו עם חמשת אלפים שאלות לשבוע.
ההבדל הוא בסוג של ביטחון.
אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע, אבל אחד הדברים הוא אם אני מרגישה "במבחן" תחת עיניים ביקורתיות, ולכן חוסר ביטחון, פחד, חשש מכישלון, חרדות, אשמה, "צריך לעשות הכל בסדר" אחרת "אוי ואבוי יהיה" (ממי? ממה? למה? לא יודעת. רק ההרגשה הזאת שיצלבו אותי אם אפשל במשהו) - או שזה לא מעניין אף אחד חוץ ממני ואין לי שום פחד להיכשל, לא לעשות מושלם, אם יראו אותי או לא יראו אותי, וכדומה.
אולי נקרא לזה: פחד מביקורת.
אז אני מזמינה אתכן, כל אחת מכן, להתבונן אצלה בפחד מביקורת.
מה שאני אומרת הן לא מלים ריקות. כשאני אומרת לכן לבדוק אם קשה לכן ולהתייחס לקושי שלכן בכבוד, אלה לא מלים ריקות.
זה לא הפסד במירוץ שבגללו תחטפו ביקורת.
תתבוננו בפחד מביקורת שיש לכן, או משהו מכל מה שציינתי פה, ותנקו את זה מבפנים.
אתן רוצות לגדל בלי חיתולים? זה שלכן. בכמות שלכן. לפי ההתאמה לכן ולחיים שלכן. לפי התינוק או התינוקת שלכן. שרק אתן מכירות. שרק אתן מבינות.
עידוד - יש בשפע.
רק אם זה מתאים.
במלים אחרות, מפחיד אותי שמבקשים "עידוד" ו"תמיכה". אם אין לך את זה בפנים, אם זה לא משהו שאת [b]ממש רוצה[/b] לעשות - תרדי מזה.
ואם זה משהו שאת ממש רוצה לעשות - למה בדיוק את צריכה "עידוד"? שנדחוף אותך? למה? לא רוצה לדחוף, לא רוצה לומר "יהיה בסדר". מי שמני (שר ושופט (-; )?