בלי חיתולים בשאיפה לשלמות

אנונימי

שלום, קראתי חלק מהדברים ואת ההקדמה כולה ואני מאד רוצה לנסות את השיטה הזאת כי נראה לי שבאמת יותר אוורירי ונעים לה כשהיא בלי הטיטול כל היום וכל הלילה למרות שאני נותנת לה כל החתלה איזה 10 דקות ככה לאיוורור.

ספרי - בת כמה בתך?

האם שאלת אותי? בת כמה ביתי? אם כן אז כמעט בת 3 חודשים, כרע בקפיצת גדילה ולכן כל היום על הידיים... : )
היום כשקמה היה לה כבר 2 פיפי בטיטול, הנקתי בשירותים כדי שיהיה לנו יותר קל ויותר קרובים אז הפיפי ברח קצת וישר שמתי אותה בכיור ולהפתעתי עשתה קקי אבל לא פיפי לאחר שסיימה שטפתי אותה וחזרנו לשולחן ההחתלה ושם היא המשיכה את הפיפי... יותר לא שמתי טיטול היום אבל שוב ברח לנו פיפי ועשתה אותו עליי.. איך נלמד את הסימנים? קצת מלחיץ ומייאש עכשיו, האם גם אנחנו נצליח את חושבת?

זקוקה לתשובות , עיצות והרבה חיזוקים ועידודים : )

תודה, אסופית

אסופית, תראי מה כתבתי ב לוג בשמת בלי חיתולים .

איך נלמד את הסימנים?
כמו שלומדים כל דבר עם התינוק. האם קראת את כל הדף? יש הרבה מאוד התייחסויות לזה.

קצת מלחיץ ומייאש עכשיו
למה?
למה בעצם את עושה את זה? אולי כדאי לך להתחיל מלשאול את עצמך את זה.

תראי מה כתבתי במאמר הפתיחה:

_למי זה מתאים?
לכל התינוקות, ולמטפלים שמוכנים להקדיש קשב, תשומת לב וקירבה פיזית לתינוק, ושלא יתרגשו מכל פספוס._
אין צורך להתרגש מכל פיספוס.
יהיו המון פיספוסים. במיוחד בהתחלה, ובמיוחד מכיוון שאנחנו צריכות להמציא את הגלגל מחדש. אבל גם להורים הודים או אפריקאים יש פיספוסים! שלא יהיה לך ספק!
החוכמה היא לא להתרגש מהם.

כשאמא כותבת שהיא "נלחצת" ו"מיואשת" מהבלי חיתולים אני תמיד מתפלאת: הרי זה לא משהו חיוני, זה לא משהו שמוכרחים לעשות, אין פה כפייה, אחות טיפת חלב לא ממליצה על זה (אם היא תשמע היא תתעלף, ברוב המקרים), הרופאים לא יגידו לך שזה מהותי לבריאות תינוקך - בשביל להגיע לזה צריך בדרך כלל לקרוא על זה, ולהשתכנע דרך השכל שזה משהו שיהיה טוב לנו ולתינוק שלנו (וגם לאיכות הסביבה). או לחילופין, יש כאלה שפשוט מגלים את זה בעצמם, ואז בטח שאין לחץ או ייאוש.
לחץ או ייאוש באים מנסיון להתאים את עצמנו לאיזו כפייה חיצונית.
איפה פה הכפייה החיצונית?
אין, פשוט אין.
אם כמות הפיספוסים עוברת את סף הסיבולת שלך - תלבישי חיתול! אף אחד לא ימות.

בקיצור, הבעיה האמיתית (איפה, איפה הדף הזה כשצריכים אותו? כרגיל אני לא זוכרת את השם שלו) היא השאיפה לשלמות.
והבלי חיתולים הוא רק עוד סיבה טובה להעיף תיכף ומייד את הפרפקציוניזם שלנו דרך החלון, החוצה.

תצפי לפספוסים. הם חלק מהחיים. השאלה היא: האם את נהנית לתקשר בקטע הזה? האם נעים לך להרגיש את התוסיק המתוק עירום, ולדעת שהוא לא נוגע בשום כימיקלים של טיטול ולא טובל בצרכים? האם את שמחה שהיא יכולה ליהנות מזה שהיא לומדת שאת הצרכים לא עושים "על עצמה" אלא באיזה מקום? ברור שזה לוקח זמן, גם לך וגם לה, אבל בסך הכל יש פה תהליך עם כיוון ברור. אם התשובה לשאלותי היא "כן", אז כל השאר לא חשוב. תשתמשי בחיתול לפי הצורך שלך. היא בכל מקרה תפיק רווח גדול מאותן שעות שהיא בלי חיתול.

תראי אסופית - ההתחלה היא כמעט רק תצפית. יהיו הרבה פספוסים, וזה בסדר.
הקטע הוא לשחרר, לא להכנס לאמביציה - יכ אז, מרוב מתח, כלום לא עובד (זה כמו "אוף! אני חייבת להרדם! נשארו לי רק 40 דקות לישון!" לעומת "אני רק אנמנם קצת" - ולמצוא את עצמך ישנה).

תודה על הכל, אכן קראתי את כל ההקדמה שכתבת (בשמת) ואני מאד נהנת מהמגע של התוסיק העירום של התינוקת ושמחה שהיא לא בתוך החיתול כל היום והלילה , אין לי בעייה עם פספוסים בכלל, לא מטריד אותי- היום עשתה עליי פעמיים ואז מה? אני לא מתה מזה...
שמחה לבשר שעשינו פיפי בכיור בהצהריים והייתי גאה גם בי וגם בה ומקווה להצליח בזה, אף אחד באמת לא מכריח אותי או משהו פשוט קראתי ומצא חן בעניי הרעיון ומוכנה לנסות , יש לי את הסבלנות ואת היכולת ללמוד ולהקשיב לה ואני פה בשביל זה ואם צריך אז אני ישים חיתול - מה יכול להיות??
אני מאד אוהבת את הרעיון שתעשה את הצרכים שלה ולא על עצמה.

זהו, אני אהיה פה בקשר ואספר מה מתקדם ואיך ואם יהיו לי עוד שאלות אז אני אפנה שוב,
את יודעת, באמת ביום ראשון (אתמול בעצם) כשהייתי בטיפת חלב אז שאלתי ככה בגדול את האחות והיא לא ידעה מה אני רוצה ממנה והייתה די המומה ואמרה שזה מתאים לאנשים מסויימים - כאלה שרואים את העולם בצורה אחרת , כאלה שגם לא נותנים חיסונים לילדים .... שהתינוקת לא מראה שום סימני סבל או משהו עם החיתולים וכל עוד מחליפים אותם בתדירות נכונה אז אין בעיה בכלל.. כמובן שהפנמתי ולא הגבתי כי לא היה בראש שלי לפתח את זה ואם החלטתי לנסות אז זה ביני לבין עצמי ולבין הבת שלי וכמובן אבא שלה שדי תומך בעניין,
אני יודעת שהתגובות מבחוץ יהיו קצת מפנצ'רות כי הרבה אנשים לא מודעים (גם אני לא ידעתי!!) ונראה להם לא נורמלי אז אני מעדיפה גם לא לדבר על זה עם חברות ומשפחה כדי שלא ישכנעו אותי לצאת מהענין, זהו אתגר בשבילי ואם יש נשים אחרות שהצליחו אין סיבה שאני לא יצליח -
זה מזכיר לי קצת את ההנקה שאמרו לי "נראה אם תצליחי" - ברוך ה' אני מניקה מלא ואין שום בעיות עם זה ואנחנו די נהנות מזה, אז אני מקווה מאד שגם עם העניין הזה אני יצליח מאד מאד מאד מקווה....

אז תודה שוב, ונשתמע פה בקרוב, אסופיתוש (יש לי חתולה בשם הזה...) : )

שליחה על ידי נועה* » 02 מאי 2005, 08:58

הקטנה כבר בת 5 וחצי חוד'. כמעט מהלידה הקקי לרוב בכיור (יש מעט פספוסים). עם הפיפי אנחנו ממש לא מסתדרים. גם כאן ניסינו בגיל מוקדם מאד, לא לאורך כל היום. אבל בין החלפות, כשקמים מהשינה..... היו הצלחות (בעיקר בבוקר כשהיא קמה מהשינה), אך מעטות והרוב פספוסים.
אני לוקחת אותה לפשפוש בכיור, היא מתנגדת, אני מניחה אותה חזרה והופ שלולית מתחתיה.

אני כבר די מיואשת מהעניין והיא הרבה עם חיתול

למעט התאווררות. הקיץ מגיע והימים חמים יותר, אני מאד אשמח שהיא תיהיה בלי חיתול.

אתמול בערב היא חותלה בשעה 7, שעה וחצי לאחר מכן הורדתי לה את החיתול שנשאר יבש ולקחתי אותה לפשפוש לפני מקלחת, היא לא הסכימה. לא ראיתי, אבל אני מניחה שהיא עשתה פיפי באמבטיה

מה עושים?

מה עושים?
לומדים את העדפותיה. שלי מעדיפה דווקא בגינה ולא בכיור. אולי בסיר? באסלה? באמבטיה?
גם לנו יותר קל עם הקקי. כנראה שבאופן טבעי יש יותר שליטה על הקקי מאשר על הפיפי. לא נורא, לא להתיאש. גם אנחנו משלבים חיתול ר"פ, אני לא רואה בזה בעיה גדולה. מתקדמים בקצב שלה.

אני כבר די מיואשת מהעניין והיא הרבה עם חיתול
נועה, את אותה נועה עם הגדול שעושה עניינים עם הגמילה?
קשה נורא להמליץ דרך האינטרנט. אני לא יודעת איך נראה היום שלך, כמה את עמוסה, כמה את לחוצה, מה בדיוק את משדרת לילדים, אבל אם שניהם מגיבים בוריאציות של התקוממות - הייתי ממליצה לך לרדת מעניין הפיפי. שתעשה קקי בכיור (או במקומות אחרים), ולפיפי אל תתייחסי ודי. שתהיה בחיתול. בסך הכל לא מתים מזה. עדיף על פני אכזבות חוזרות ונשנות ממנה, ושידור לחץ וציפיות.
זה לא צריך להיות עומס וייאוש. אין פה משטרת "בלי חיתולים" ואין "אידיאל".
כל אמא חייבת להחליט מה עובד אצלה ומה לא עובד אצלה.
ומה שלא עובד - להוריד הילוך. להרפות. לשחרר. לעזוב.
קחי את מה שקל, לא את מה שאת חושבת שאת אמורה לצפות מעצמך.

שליחה על ידי נועה* » 03 מאי 2005, 16:59

את אותה נועה עם הגדול שעושה עניינים עם הגמילה?
כן.

קשה נורא להמליץ דרך האינטרנט
האם את מכירה אלטרנטיבה?

עדיף על פני אכזבות חוזרות ונשנות ממנה
אני לא מתאכזבת ממנה. אני מתאכזת מעצמי.

שליחה על ידי נועה* » 03 מאי 2005, 17:01

קשה לי לשחרר מכיוון, שאני לא רוצה שהיא תיהיה כל היום בתוך חיתול (לא צריכה לפרט לך למה, נכון?).

אני לא מתאכזבת ממנה. אני מתאכזת מעצמי
כן, אבל זה בדיוק הדגש שלי: העומס עלייך. הלחץ אצלך.
אל תתאכזבי מעצמך - מגיע לך פרס על כל רגע רגוע... אין יותר קשה מהשנה הראשונה עם שני ילדים, בפרט בהפרש כה קטן.
לכן אני אומרת: תעשי לעצמך הנחות והקלות!
ואגב, אם זה בסדר מצדך בלי שתתאכזבי, אז באמת לדעתי יותר טוב לה לעשות פיפי במכנסיים (שאת הרי מייד מחליפה) מאשר להיות בתוך חיתול. אבל זה דורש שני דברים: אחד, שאין לך בעיה עם הכביסות, ושניים, שאת באמת מפסיקה להתאכזב מעצמך, אלא פשוט אומרת, וואללה, ייקח לי עוד זמן להסתדר עם הפיפי, אבל לפחות בינתיים היא לא בתוך חיתול, ומודעת לפיפי שלה, וברגע שרטוב אני מחליפה. מה זה פיפי של תינוקות בכלל... (סטרילי).

האם את מכירה אלטרנטיבה?
לא, פשוט רציתי להדגיש שאני עלולה לפספס אותך בגדול, כי אני מרגישה שאין לי מספיק מידע בשביל לעזור יותר. בקיצור, זאת היתה מעין התנצלות מצדי...

אתמול בבוקר נכנסתי לדף הזה ויצאתי עם מוטיבציה מחודשת, החלטתי שזה לא יהיה פה ושם בלי חיתול, אלא פה ושם עם חיתול.
אז ככה: חוץ מהחיתול מהלילה שהיה עם קקי, היא עשתה את כל הקקי של אתמול בקערה או בכיור!!! (והיו כמה פעמים, לפחות 4-5) אני מרגישה שהיא ממש לוחצת לעשות ואני מאד מקווה שזה לא כדי לרצות אותי. ניסיתי לנשום עמוק כשהיא לחצה, כדי שהיא גם תשחרר, אבל היא לא. אני תוהה אם התגובות החיוביות שלי כשהיא עושה הן לא מוגזמות ולא גורמות לה ללחוץ בשביל להתאמץ בשבילי. בכל אופן החלק הזה הצליח.
פיפי לעומת זה, היה בעיקר פיספוסים. אולי שניים בכיור/קערה וכל השאר ברחבי הבית, כולל במיטה <רוקדת הפולניה שמה כיסוי ניילון על המיזרון לכבוד המי שפיר שאולי יפתיעו אותה איזה לילה ומאז המיטה מכוסה> וכולל עלי.
אחר הצהריים היה קטע שהיא עשתה פיפי כל חמש דקות בערך ובכל פעם לקחתי אותה לקערה דקה לפני והחזרתי כי היא לא עשתה או שהרמתי אותה וגיליתי שבעצם היא הודיעה לי אחרי שעשתה.
בבבוקר מאוחר/צהריים יצאנו החוצה לקצת יותר משעתיים ושמתי לה ח"פ כי הר"פ עוד לא התייבשו. לפנות ערב יצאנו לטיול של פחות משעה במנשא ושמתי לה ר"פ. בשני המקרים איך שבאנו הביתה הורדתי לה מייד. ללילה שמתי לה ר"פ עם כיסוי ובבוקר הורדתי אותו ממנה רטוב לגמרי. עכשיו היא בלי, במיטה.

מצד אחד, זה היה כיף, אפילו להתלבש היא לא נלחמה איתי כשיצאנו בבוקר. מצד שני, אני מרגישה שבמקום לשחק איתה ולהיות איתה אני כל הזמן וכל חמש דקות סביב הקערה איתה ושהיה לנו יום פחות נחמד אתמול מהבחינה הזו. יותר מזה, בסוף היום הייתי מותשת, שמתי לב שלא הספקתי לאכול כמו בן אדם והייתי עייפה מכל הניסיון הזה. היום יום חדש.
אני אשמח להצעות, רעיונות ותובנות בנושא הפיפי.

אז תובנה שהיתה לי הבוקר: לסמוך על עצמי!!!
קודם היא ינקה עליי והתחילה להתפתל. המובן מאליו היה להרים לגרפס, אבל דווקא הרמתי מעל הקערה. היא המשיכה להתפתל והרגשתי היא מנסה "לברוח" ולא נוח לה, אז לקחתי אליי לגרפס והיה קקי נוזלי ולא מועט עליי, עליה, על הריצפה. אחר כך היה קטע כזה עם פיפי שניסיתי מעל הקערה וויתרתי מהר מדיי ואיך שזזתי היא עשתה על הריצפה.
ממש קשה לי ומייאש אותי, אבל, מכיון שאתן מדברות כאן על פיפי כל רבע שעה אבל אצלנו זה הרבה יותר תכוף ואני לא מפסיקה להסתובב סביב זה ולא מספיקה כלום. קודם ראיתי שהיא עומדת להירדם אז שמתי ר"פ. היא ממש בכתה והתעצבנה. התחושה שלי היא שהיא מרגישה שזה איזה עונש או משהו ויש לי רגשות אשמה. זה לא עונש, פשוט התעייפתי ורציתי מיטה יבשה כשהיא קמה. אני די מותשת סביב זה, מוכרחה להודות, למרות שזה נראה לי הכי נכון בעולם.
ועוד שאלה: מה עושים כשלא אני איתה? כשאמא שלי מחליפה לה היא תמיד בוחרת לשים לה חד פעמי, גם אם הורידה לה רב פעמי וגם אם היא אצלי בבית. בעוד חודש אתחיל לעבוד יומיים בשבוע וגם זה מדאיג אותי בעניין של לקלקל (ובכלל מדאיג אותי, אבל זה לא שייך הנה).

רוקדת
ממה שאת כותבת
אני די מותשת סביב זה, מוכרחה להודות, למרות שזה נראה לי הכי נכון בעולם.
אני רק רוצה לחבק אותך ולהגיד לך - תעזבי את זה לשבוע !!! או כמו שבשמת כתבה פה במעלה הדף זה לא שחור לבן.
אל תעשי את זה מותשת זה סתם (אין לי מילה) אני מאוד משתדלת בלי חיתול, אבל יש לנו גם ר"פ וגם שומו שמיים חד פעמיים שאני עצמי !!!! מחתלת אותה בהם.
אם אין לי את היכולת להקשיב בזמן מסויים אז אי לא מנסה זה רק מתיש, ואז פתאום הפיספוסים מבאסים, ונוצר מעגל יותר גרוע.
קחי אויר.
את אמא מצויינת כמו שאת גם אם הבת שלך תגדל בחיתול, וודאי וודאי אם את רק תקחי פסק זמןן, לקחת אויר.

מה עושים כשלא אני איתה?
וראי דברי בשמת לעיל:
_אז זה מתאים רק להורים שנמצאים כל הזמן עם התינוק?
לאו דווקא. אפשר לעשות את זה חלקית - רק עם מטפל מסוים, רק חלק משעות היממה, רק לפיפי של הבוקר, או בצירוף חיתולים. הרבה מלבישים את התינוק בחיתולים, ופשוט מורידים את החיתול כדי לקחת לשירותים. אז אם פיספסנו - לא נורא, אז החלפנו חיתול._

נראה לי שנכנסת קצת לסיחרור.
פרגני לעצמך איזה ויתורון, ויתורונצ'יק, ויתורצ'ק, וית...

ואף אוסיף מדברי התבונה של יונת שרון אלי,(אך לפני שבועיים)

וכללית: תנשמי מדי פעם ותני לחמצן לנטרל את האדרנלין. את לא צריכה לעשות את הכל "נכון"

את יודעת מה?! שוב (בשבילך, בשבילי בשביל כל מי שקוראת)

וכללית: תנשמי מדי פעם ותני לחמצן לנטרל את האדרנלין. את לא צריכה לעשות את הכל "נכון"

<ויונת היא גאונה כדאי להקשיב לה (-: >

רוקדת, הרפי קצת. אל תעמיסי על עצמך.
גם לי יש ימים כאלה שאני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי. שמה לה חיתול (רב, חד, מה זה חשוב?), כשמתאים לי (כן. לי. כי אני זאת שצריכה להיות קשובה) אני מורידה. יש ימים שהיא בלי חיתול בכלל, יש ימים שרק כמה שעות. תלוי מה אנחנו עושים באותו יום, איך אני מרגישה, איך האח הגדול שלה מרגיש.
מבינה?
נדמה לך שכולן פה טוטאליות. אבל לא. כל אחת איך שנכון לה, מתאים לה ולאורח החיים והאופי שלה.
ואת יודעת מה? לפעמים אני תופסת את עצמי כמה עצבים הוצאתי על זה, כמה כעסתי על הגדול (כי עצבן אותי שהיא פספסה [בגללי כמובן]) וקולטת שחבל. פשוט עדיף לוותר קצת.
אנחנו צריכות לדעת להיות קשובות גם לעצמינו, לא רק לתינוקות שלנו.

מישהי התנסתה במשהו כזה?
כן. כשהוא היה בערך בן עשרה חודשים היינו בחו"ל שבועיים, ובכל מקום בעייתי הלבשתי לו חד פעמי. לא צריך לדאוג. אחר כך חוזרים הביתה ותוך כמה זמן זה מסתדר. הכי חשוב: לא לדאוג. הרבה יותר מזיק להיות בפאניקה שתינוק בלי חיתולים ילכלך משהו אצל חמך (הרי זה משודר לתינוק!) מאשר להלביש לו טיטול. וזה לא בדיוק הזמן להתעסק בכביסת חיתולי בד... (לא אומר שאי אפשר, אבל זו תוספת לחץ ולא מתאים לבית של מישהו שגם ככה לא מצפים ממנו לתמיכה בעניין).
לקחתי חד פעמיים כאלה שאין בעיה לפתוח ולסגור הרבה פעמים, וכל פעם שהוא ביקש, לקחתי אותו לשירותים, לסיר או לעשות בחיק הטבע. בהחלט היתה הבחנה בין מתי שהוא "ביקש" ואז הקפדתי לקחת, לבין הפעמים שהוא לא ביקש, ואז כמובן "פיספסתי" אבל זה התברר רק אחר כך, כשהורדתי חיתול.
הורדתי מעלי אחריות לכל הפעמים שהוא עצמו לא טרח לבקש ממני.
וזו עצה טובה לכל מי שמרגישה מותשת וכל היתר: תסדרי לעצמך ככה, שאת תשתפי פעולה עם בקשה ברורה לקחת לפישפוש, אבל לא תשלמי שום מחיר על הפעמים שהוא או היא בכלל לא ביקשו ממך. אין לנו מספיק ניסיון וכישורים בשביל לקלוט אותם תמיד באינטואיציה, אנחנו ממציאות את הגלגל מחדש, ויש גבול לכישרון הלימוד שלנו (-:

לגבי הקקי שיוצא קצת לפני, ועוד כל מיני דברים כאלה:
אני קראתי לזה "בריחות קקי" ואני ואמהות אחרות מצאנו שזה קשור לאלרגיות.
במקרה של הברית, זה יכול להיות פשוט איבוד שליטה על הסוגרים שקורה תמיד בזמן של בעיה גופנית - ממש כמו כשיש וירוס או כשצומחות שיניים, תינוק שכל גופו מתמודד עם ברית המילה לא יכול גם לשלוט בסוגרים כמו תמיד. אז לא לדאוג, הוא יחלים בקרוב.
ואל תאשימי את עצמך

"צפונית". אולי בילד הבא תחליטי אחרת. בינתיים, חבל לבזבז את הכוחות שלך על רגשי אשמה.

לגבי "מתאמצים בשבילנו לעשות קקי" - כן, הם באמת משתדלים אם אנחנו מציעים להם, אבל אין מה לדאוג, הם עושים רק מה שהגוף שלהם מכתיב להם, ולא מפעילים את השרירים שלהם לא נכון אם אנחנו מחזיקים אותם בתמיכה טובה. והם עושים רק מה שיש להם.

שוב, קקי לעתים תכופות יכול להצביע על אלרגיות כמו על וירוס או גם על תגובה נפשית של פחד (יש פה מישהי ששילשלה פעם לפני בחינה?). לשים לב, לעקוב, ולראות אם זה עובר או לא.

תודה שהזכרתן לי להרפות קצת.
אכן, היום היה יותר רגוע למרות שני פיספוסים של קקי.
זה דבילי, אבל מה שמלחיץ אותי זה פיפי ולא קקי.
למה? כי קקי אני מזהה בבירור, גם אם לפעמים לרגע לא סומכת על עצמי או חושבת שזה פיפי, זה עדיין זיהוי מובהק.
לגבי פיפי יש לי הרגשה שהיא מודיעה לי תוך כדי או שניה אחרי ואני לא מצליחה לזהות את הרגע שלפני בדרך כלל. זה מלחיץ אותי כי אני נורא רוצה להצליח ומרגישה שאני נכשלת. חוץ מזה, כשהיא מודיעה שעשתה/עושה פיפי היא רגועה. זוחלת עם הצעצועים שלה ומודיעה לי, אבל אם קורה ואני מרימה אותה לפיפי אז יש בכי, שאין בדרך כלל עם קקי (להיפך, האי נוחות היא שמסמנת לי שהיא צריכה). אז אני מרגישה שהכי נעים לה זה פשוט לשכב שם ולעשות על המצע שהיא שוכבת עליו.

בשמת, בקשר לקקי שלה, אכן יש קקי מקדים, יש קקי תכוף והוא נראה רע כבר שבוע או למעלה מזה. לפני שבוע וחצי היה לי וירוס עם חום, אבל לפני שבוע כבר הרגשתי טוב. אני קצת מודאגת באמת מהקקי שלה ולא יודעת אם זה בעקבותי או משהו אחר. קקי תכוף מאפיין אותה גם לפני השבוע הזה.

ושאלה- נכנסתי לקישורים שבראש הדף, כי חיפשתי תנוחות להחזקה- כרגע, לפחות לפיפי, זה ברור שלא נוח לה ולכן גם לי.
לא מצאתי תמונות כאלה, אפשר הפניה ספציפית?

זה מלחיץ אותי כי אני נורא רוצה להצליח ומרגישה שאני נכשלת
מהר לוותר על זה (-: זה אפילו מנוגד לכל גישת הבלי חיתולים.
הלחץ שלך קשור לסירובים שלה. את רואה את הקשר הישיר בין התגובות שלה לבין הלחץ שלך? הפיפי זה המקום שמלחיץ אותך, יש לך תחושות של כישלון, היא נלחצת, מסרבת, ומרגישה כישלון. תרפי. תעשי הכל כדי להפסיק להילחץ מזה. או שתחליטי שהמצע יהיה מפושפש וזהו, או שתחתלי, העיקר שתרגעי.

לגבי הקקי - הניחוש הסביר הוא שהוירוס עובר גם עליה, אבל בזכות ההנקה הוא עובר קל.

לגבי תמונות - אני לא יודעת. צריך ממש ללכת לכל הקישורים ולחפש.

בשמת, תודה @} .
מרגיע אותי מאוד לשמוע שזה לא יקלקל כלום, וגם עזרה לי האבחנה שעשית בין בקשה ברורה שלה לבין שאר הפעמים.
זה עוזר לי להתמקד במשהו יותר מציאותי מבחינת התנאים שנהיה בהם.

מהר לוותר על זה זה אפילו מנוגד לכל גישת הבלי חיתולים.
ברור, ברור. רק הייתי צריכה להגיד לעצמי במילים מה קשה לי, כדי שאכן אוכל לשחרר.

מספר דברים שמטרידים אותי בנושא:

1) בעניין הכיוון לקערה: למרות שיש לי בת ולא בן אני מוצאת שזו בעיה לפגוע. פיפי או משפריץ קדימה מדי, או מטפטף לה על הטוסיק. קקי לפעמים נוזל אחורה או משפריץ סילון קדימה. היום היה לנו פיפי וקקי אחד מאד מוצלח, אבל חלק ממנו עף על הריצפה ולא רק. צות איך לכוון?
כפרה עליה, שמעה שאמא מודאגת ועשתה היום הרבה פחות פעמים קקי. וגם בתחילת היום היו מעט פיספוסים.

2) שמתי לב שכשאני עם אנשים , והערב היתה אצלי חברה מאחה"צ, זה זמן של פיספוסים בלבד, אני לא מספיק קשובה ולא מסוגלת לחלוקת הקשב הנדרשת כשיש איתי עוד אנשים, מלבד אבא שלה שגם בעניין.

3) בעניין אבא שלה- לא נעים לו. אתמול הלכנו לטיול. היא היתה במנשא ots עליו עם מכנסיים שבתוכם טטרה מקופל. פגשנו אנשים עם ילדים חמודים ודיברתי עם מישהי כמה דקות. איך שאנחנו ממשיכים הוא אומר לי שהיא עשתה פיפי במנשא. סימנה לו, אבל הוא לא הוציא אותה "מה, באמצע שדיברת איתה?!" כנראה היה לו לא נעים מהאנשים. הבעיה שעלי היא לא מוכנה להיות ב ots ולהתחיל לשלוף אותה מהתינוכיס בשביל פיפי נראה לי קצת בעייתי. עלי היא בכלל לא מוכנה להיות ב-OTS ולשלוף מהתינוכיס בכל פעם נראה לי קצת סיפור, ככה שכשאני יוצאת איתה לטיול במנשא והיא עלי זה חיתול.

אשמח להתייחסויות.

אני לא מספיק קשובה ולא מסוגלת לחלוקת הקשב הנדרשת כשיש איתי עוד אנשים, מלבד אבא שלה שגם בעניין.
גם אצלי ככה, יש מעט מאוד אנשים שאני מצליחה להקשיב גם להם וגם לה - בעיקר חברה טובה שלי שמתלהבת מהרעיון, וההורים שלי שחושבים שנםלתי על הראש D-:

אני קצת עייפה מהעניין - השבוע כמעט כולו פיספוסים. היא לא מסמנת, מה שהתחיל ב "לא מסמנת לפיפי כשאני ליידה" נהיה לא מסמנת בכלל, ככה שיוצא שאני הרבה פעמים מרימה אותה מיוזמתי - ואין כלום (גם זה פיספוס) והרבה פעמים אחרות אני מוצאת אותה בשלולית פיפי או בדיוק רואה אותה עושה קקי (ולא רוצה להרים אותה באמצע כי זה "תוקע" לה את הקקי.
נראה שגם Pלון מתחיל להתעייף ומחתל אותה קצת יותר מהר ממה שנהג קודם לכן (שזה ב"משמרת" שלו (-: ),

למשל אתמול היא התעוררה משנת צהריים - כדי לא להרים אותה מיד (לתת לבנאדם להתעורר בנחת), ישבתי על השרפרף לידה חיכיתי חצי דקה לפני שראיתי את זרם השתן מבצבץ מתחתיה )-: היא היתה מרוצה לא נראה זה הפריע לה, אבל אני קצת עייפה מלנקות כל היום פיפי - קקי - פליטות (15-20 ביום טוב).

רוצה לחתל אותה - ליישם את הצעתי לרוקדת - תעזבי את זה לשבוע אבל חוששת שאם אחתל אותה זה רק יחמיר את אי הסימון. (נדמה לי שזה התעצם בסופ"ש אצל ההורים שבו כמובן, היתה מחותלת).
רעיונות?
עידוד?
מחשבות?

רק עידוד.

אני שוב מזכירה, אמהות חמודות: תלכו לפי הכוח והעייפות שלכן. די. זאת לא תחרות. אז יירד קצת הקשב. די!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אף אחד לא ימות מזה!! תירגעו! תחתלו! אני אגיד אתכן לפליי ליידי עם הפרפקציוניזם הזה (-; P-:

לרוקדת:
הקערה - כן, צריך להתאמן על זוויות. ואני פשוט ממליצה: לכי לאמבטיה. ואם יש גינה, אז לחצר. כשקשה לי לכוון אני הולכת לאן שלא צריך לכוון. ושוב השורה התחתונה: להקל על עצמנו, להקל, להקל, לעשות מה שקל, לנסות רק אם יש כוח לנסות.

אני צריכה ממש לחשוב על זה.

תיכף אגיד על זה משהו.

שמתי לב שכשאני עם אנשים , והערב היתה אצלי חברה מאחה"צ, זה זמן של פיספוסים בלבד
נכון, מרוב התרגשות וחוסר הרגל, בהתחלה אנחנו ממש לא יודעים לחלק את הקשב.
אז זה הזמן לחתל, ממש כמו באוטו או אצל חברים. או לחילופין (-; לנקות אחריה כל הזמן ולהרגיש אשמה ופשלונרית כי אמרת לחברה שאת מגדלת בלי חיתולים והנה את כישלון גמור בעיניה P-: קפיש?

אבל הוא לא הוציא אותה "מה, באמצע שדיברת איתה?!" כנראה היה לו לא נעים מהאנשים
אז ככה:
את לא תפתרי את הבעיה של האבא.
בפעם הבאה שאתם פוגשים במקרה ואתם בלי חיתולים, שזה עם הילדה יתקדם הלאה עם איזה תירוץ ("היא לא מרגישה טוב, היא צריכה שאני אזוז הרבה עכשיו, אז אני מתקדם הלאה") ואז לא תהיה לו בעיה לפשפש אותה בפרטיות כשאף אחד לא שם, או ששניכם פשוט לא תתעכבו, עם תירוץ כנ"ל. או שתצאו לטיול רק עם חיתולים. או שתקבלו בשלווה את זה שהיא תרטיב את המנשא. ביג דיל. בפעם הבאה תמצאו פיתרון אחר.

ועכשיו ה"תיכף אגיד על זה משהו" המובטח.

תראו. אני שמה לב שיש המון אנשים שמגדלים בלי חיתולים בפעם הראשונה בחיים, לא קראו שום דבר חוץ ממה שאני כתבתי, ואף פעם לא טורחים לכתוב לי ולשאול מיליון שאלות מפורטות. וזה לא שאין להם פיספוסים. יש, למכביר, כמו לכולנו. בכל המצבים האלה.
ויש אנשים שעושים את זה ומלאים שאלות.
אני עקבתי אחרי הדפוס הזה בחיים שלי, ושמתי לב מתי אני עושה משהו בלי לשאול אף אחד, ומתי אני עושה משהו עם חמשת אלפים שאלות לשבוע.
ההבדל הוא בסוג של ביטחון.
אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע, אבל אחד הדברים הוא אם אני מרגישה "במבחן" תחת עיניים ביקורתיות, ולכן חוסר ביטחון, פחד, חשש מכישלון, חרדות, אשמה, "צריך לעשות הכל בסדר" אחרת "אוי ואבוי יהיה" (ממי? ממה? למה? לא יודעת. רק ההרגשה הזאת שיצלבו אותי אם אפשל במשהו) - או שזה לא מעניין אף אחד חוץ ממני ואין לי שום פחד להיכשל, לא לעשות מושלם, אם יראו אותי או לא יראו אותי, וכדומה.
אולי נקרא לזה: פחד מביקורת.
אז אני מזמינה אתכן, כל אחת מכן, להתבונן אצלה בפחד מביקורת.

מה שאני אומרת הן לא מלים ריקות. כשאני אומרת לכן לבדוק אם קשה לכן ולהתייחס לקושי שלכן בכבוד, אלה לא מלים ריקות.
זה לא הפסד במירוץ שבגללו תחטפו ביקורת.
תתבוננו בפחד מביקורת שיש לכן, או משהו מכל מה שציינתי פה, ותנקו את זה מבפנים.
אתן רוצות לגדל בלי חיתולים? זה שלכן. בכמות שלכן. לפי ההתאמה לכן ולחיים שלכן. לפי התינוק או התינוקת שלכן. שרק אתן מכירות. שרק אתן מבינות.
עידוד - יש בשפע.
רק אם זה מתאים.
במלים אחרות, מפחיד אותי שמבקשים "עידוד" ו"תמיכה". אם אין לך את זה בפנים, אם זה לא משהו שאת ממש רוצה לעשות - תרדי מזה.
ואם זה משהו שאת ממש רוצה לעשות - למה בדיוק את צריכה "עידוד"? שנדחוף אותך? למה? לא רוצה לדחוף, לא רוצה לומר "יהיה בסדר". מי שמני (שר ושופט (-; )?

אני עונה מה שעולה לי מייד, אולי אח"כ אחשוב אחרת -
אני מרגישה שפה זה בסדר להתלבט לגבי 1) עצם העניין כולו 2 ) היישום 3) לשאול שאלות טכניות 4) למצוא עוד "משוגעות" כמוני ולהזדהות.
1) כמו הנקה בלעדית / ארוכה, לפעמים זה קשה / משעמם נמאס לך - אבל נורא קשה לשתף בקושי את אלו שלא מניקות, כי מייד התגובות הן "תעזבי" "תוותרי" ולפעמים אפילו שמחה לאיד , אני מצליחה להסביר את עצמי?! כאילו אם בחרנו לגדל בבית /להניק / לגדל בלי חיתולים - אסור לדבר על הקושי כי מייד הסביבה מתחילה עם הבשביל מה את צריכה את זה. קצת כמו התגובות של אנשים לזה שאצל השיפרונים היתה קולה (של צוות הצילום (-: )
2) אאין לנו נסיון, שיחה על האיך (וגם על הלמה) עוזרת ללמוד - אפילו ללמוד שלא צריך שחור / לבן, פתרונות של אחרות או אפילו הידיעה שקרה אצלן X או Y עוזרת.
3) לא יעזור לך לא קראו שום דבר חוץ ממה שאני כתבתי, רק אותך יש לנו לקרוא (אני לא קוראת אנגילת בימים אלו - אני בהפסקה אינטלקטואלית) , את הגורו שלנו D-:
4) את יודעת מצא מין את מינו וגו',

מקווה שמה שכתבתי מסביר למה אני צריכה עידוד גם אם אני שלמה עם הבחירה.
לפעמים העידוד הוא כדי להשיג את השלמות הפנימית בעיני גם זה בסדר.

וחוץ מזה את צודקת - אנחנו פרפקציוניסטיות P-:

אוקיי, אפשר להתלבט. ולפני זה שימו תמרור אזהרה בשבילי : התלבטות! לא צריך לענות! D-:

אפשר לדבר על הקושי. אבל זה לא כמו להגיד: היו לי המון פיספוסים, "מה לעשות?"
כאילו, איזה תשובה אפשר לתת?
לדבר על הקושי זה "וואו, היום היו לי המון פיספוסים. היה קשה".
תיכף נשלח לך חיבוק.

באמת קשה. גם "כל הלילה הנקתי בלי הפסקה. אח, אני הרוסה". תקבלי

גדול. לא נגיד לך "אז אולי את רוצה לגמול" P-:

אם אין לך את זה בפנים, אם זה לא משהו שאת ממש רוצה לעשות - תרדי מזה
שוב.
כמו לידת בית ("אם המקרה האחרון עורר בך פחדים, אולי את לא מתאימה ללדת בבית"), כמו חינוך ביתי (הדברים של מודי ושלי באחד הדפים האלה עכשיו, ואפילו הנהלים של משרד החינוך - להוכיח מעבר לכל ספק שהאידאולוגיה של ההורים וכו').
יוצא שרק מי שלגמרי בטוח בצדקת הדרך רשאי לעשות את זה?
הרי יש אנשים שלא היו יכולים לעשות בלי חיתולים, אבל בסביבה תומכת (למשל - שנותנת לגיטימציה לא לעשות ספונג'ה אחרי כל פיפי) כן יכולים.
מה רע בכך שהסביבה התומכת תהיה וירטואלית?

דור המדבר?

זה! מה שגילה אמרה.

כאילו, איזה תשובה אפשר לתת?
נו לבד את יודעת: אלו שכתבת המחבקות ואלו שנתת עד כה בדף הזה (-:

אה, ואלו ש ואף פעם לא טורחים לכתוב לי ולשאול מיליון שאלות מפורטות. אולי זה בגלל שהם מתבישים לשאול?! חחחחח
תתבוננו בפחד מביקורת שיש לכן, או משהו מכל מה שציינתי פה, ותנקו את זה מבפנים.
אולי הם מפחדים מהביקורת שלך D-: וחוששים שתגידי להם ש שרק מי שלגמרי בטוח בצדקת הדרך רשאי לעשות את זה?
<Pלונית מאוד משועשעת ומתחכמת >

אה, וחוץ מזה את לא לבד, וזו לא אחריות שלך לעודד אותנו (זה חלק רציני בתשובתי) אנחנו מתעודדות גם אחת מהשניה (אומרת P בשם כלל הציבור)

Pלון הגיע, לקח את הילדה (המחותלת) לטיול כדי שאני אוכל לנשום קלות (היה יום עתיר בכי וידיים וממועט לימודים שלי למבחן ביום א'), ביי לכן.

טוב שהמציאו את פלונית ואת גילה, ככה אני לא צריכה לכתוב שומדבר, כי - מה שהן אמרו.

שאיפה לשלמות או לא (-:
אנחנו בכיוון של לרדת מה"בלי חיתולים" מצאתי את עצמי לא רק ממרכזת את הילדה אלא את הפרשותיה - דרוכה מידי כל הזמן.
אמנם אני לא מתרגשת שמפספסים עלי אבל בכ"ז אני מנקה מייד (לא רוצה שתתפלש בהפרשותיה) וככה יצא שאני קמה אליה כל פעם שהיא עושה פיפי קקי או פולטת - ואצלנו יש הרבה פולטת.
אז עדיין מפשפשים אותה בבוקר, וכשאני לידה ומזהה אני מרימה אותה לסיר / כיור, וקקי היא עושה בעקר לא בחיתול, אבל היא מחותלת חלק גדל והולך של היום. ואתן יודעות מה? זה בסדר לי מרגישה נוח בתוך ה בלי חיתולים - ר"פ - ח"פ
ומה שחיובי זה שאני מוותרת על להיות מושלמת (-:

ומה שחיובי זה שאני מוותרת על להיות מושלמת

הכי חשוב!

נראה לי שזה הדף המתאים

אני חולה ואין לי כוח לכלום... עילאי הגוזל שלי בן 9 שבועות, בלי חיתולים מלא כבר חודש. בכלל לא מתרגשים מפיספוסים (יש בערך 4-5 ביום, בד"כ כשאבא בא הביתה ומתעקש להיות זה שמפשפש), מה גם שאין פספוסי קקי בכלל.
בגלל המחלה אני לא כ"כ מאופסת על עצמי (נראה לי שלקח לי 10 דקות לכתוב עד כאן) ואפילו פספסתי קקי, שכמו שאמרתי - נדיר ביותר.
אז שמתי חיתול.
ולא טוב לי עם זה.
הוא עדיין סימן לפיפי ולקחתי אותו, אבל מרוב רצון להשתבלל לתוך עצמי ולא לדאוג לו כל הזמן שמתי אותו במובייל, ושם יכולה לפול פצצה לידו והוא עדיין יבהה במובייל הזה, ככה שפיפי ממש לא דחוף לו לסמן שם, ואני כועסת על עצמי שעכשיו הוא יעשה פיפי בחיתול ובכלל שהוא עם חיתול!
אוף אוף אוף
מנסה להגיד לעצמי שלא צריך להיות 100% כל הזמן, אבל בכל זאת יש לי צביטה קטנה בלב. נראה לי שאקרא קצת בדף הזה וארגיע את עצמי...

טוב - קראתי קצת, אז לא צריך לענות "תשובות"

אז כן, הפרפקציוניזם שולט, וזה גם זמן טוב לשאול את עצמי שאלות מהותיות בקשר לבלי-חיתולים, כמו למשל למה אני מרגישה שאני צריכה לעשות יותר טוב מכולם... וגם - אני חושבת שה"פחד" הגדול שלי בלהלביש ח"פ הוא שביתת פשפושים, שנראה לי שבשמת כתבה על זה, בגיל יותר מאוחר. למה פחד?
באמת שאלה טובה. גם לפני שהתחלנו פחדתי שאני כל היום רק אנקה פיפי, והנה, עוברים את זה בשלום... בקיצור, אל תענו לי, עניתי לעצמי (חחח...)

פידג'ט,

תרגישי טוב, נראה לי שהולך לכם מדהים!

נראה לי שאם מישהי בוחרת ב"בלי חיתולים" בחברה שלנו, זה כבר אומר שיש בה קמצוץ של פרפקציוניזם, לא? מצד שני היא צריכה להיות מספיק א-פדנטית כדי לספוג כמויות של פיפי ומידי פעם גם כתמי קקי.
מה שאני עושה כשאני תופסת את עצמי על חם בקטע של שאיפה לשלמות, אני עושה דו"ח מצב של מה כבר יש, ולא מה עוד אין, ואז מגלה מחדש שמה שיש זה כבר המון. בישבילי, זה שלא צריך לכבס חיתולי קקי כי אין כאלה, זה כבר המון. בשביל מי שמשתמשת בח"פ, כל קקי שירד לביוב וחוסך חיתול ח"פ זה רווח נקי לסביבה, תרתי משמע.
(המרגיעון: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך)...

ועוד משהו:
למה אני מרגישה שאני צריכה לעשות יותר טוב מכולם...
אם תבחני טוב את האמירה הזאת, אז כל אחד מרגיש שהוא צריך לעשות יותר טוב מכולם, השאלה מה. כל אחד בוחר לו משהו אחר שהוא מעדיף להצטיין בו, וזה חלק מהגדרתו העצמית. אחותי חזרה לעבודה בפול גאז עם תינוק בן חצי שנה כי היא הרגישה שמבחינה מקצועית היא צריכה לעשות יותר טוב מכולם. אבל היא לא בחרה לעשות יותר טוב מכולם בנושא החיתולים ומחתלת בחד פעמי למרות שכמובן רואה את האלטרנטיבה שלי. אני בוחרת לגדל בלי חיתולים, אבל רב הזמן הכיור שלי מלא כלים. וכן הלאה.

אידה - תודה, אני מחכה לבלוג שלך...
אום אל קיצקיצ, את בהחלט יכולה להיחשב למרגיעון

השאיפה לשלמות שלי היא לא בכמות חיתולי הפיפי שאני מכבסת, או במספר ה"קליעות" שלנו, אלא שאני חושבת שרציתי מין קשר מושלם עם התינוק שלי, איזו הרמוניה בלתי אפשרית שאני אדע בדיוק מתי הוא צריך והוא יידע להגיד לי בדיוק מתי הוא צריך, ונסתכל אחד לעיני השניה ויהיה איזה רגע הוליוודי שכזה...
זה מה שקורה שמפנטזים יותר מדי, יש לי סרטים בראש!
ובהמשך לזה, כן יש לנו איזה טלפתיה, כלומר הרבה פעמים אני אומרת לעצמי "אולי הוא צריך?" ויש פיפי באמת, אבל זה בניגוד לאיזשהוא סימן שהוא מסמן לי, וכשאני שמה חיתול חד פעמי זה כאילו גם הקשר הטלפתי נעלם. פשוט לא יודעת מה קורה איתו. בגלל זה כעסתי על עצמי ששמתי חיתול. איכה תתגשם הפנטזיה ההוליוודית שלי?...

שרציתי מין קשר מושלם עם התינוק שלי, איזו הרמוניה בלתי אפשרית שאני אדע בדיוק מתי הוא צריך והוא יידע להגיד לי בדיוק מתי הוא צריך, ונסתכל אחד לעיני השניה ויהיה איזה רגע הוליוודי שכזה...
בדיוק! גם לי זו היתה הפנטזיה, ואחרי שהבנתי שמושלם זה אולי אף פעם לא יהיה החלטתי להסתפק בחלק המשמח, שהוא, בין השאר, פחות חיתולים מלוכלכים.
מעניין אותי לשמוע על התקשורת שלכם סביב הפיפי. אשמח אם תספרי לי בבלוג שלנו או בדף הבית.

כן יש לנו איזה טלפתיה, כלומר הרבה פעמים אני אומרת לעצמי "אולי הוא צריך?" ויש פיפי באמת, אבל זה בניגוד לאיזשהוא סימן שהוא מסמן לי
אבל זה בדיוק זה- זו התקשורת. הטלפתיה. זה ה סימן. זה שאת אומרת לעצמך שאולי הוא צריך. זה זה. יש לכם את זה ובגדול.
<גם לי לקח זמן להפנים שזה זה>

_כן יש לנו איזה טלפתיה, כלומר הרבה פעמים אני אומרת לעצמי "אולי הוא צריך?" ויש פיפי באמת, אבל זה בניגוד לאיזשהוא סימן שהוא מסמן לי
אבל זה בדיוק זה- זו התקשורת. הטלפתיה. זה ה סימן. זה שאת אומרת לעצמך שאולי הוא צריך. זה זה. יש לכם את זה ובגדול._
בדיוק.
ככה תינוקות בתרבויות שמגדלות ככה מאז ומתמיד "מסמנים" - בטלפאתיה. המבוגרים שם לא "קוראים איתותים" כמו תנועות גוף או מחפשים סימנים חיצוניים. הם פשוט "יודעים". כלומר, כמו באינטואיציה.
אבל הלו, אצלנו זה ממש חדש. קו התקשורת שלנו חלוד ביותר (-: לפי התיאור שלך, את נשמעת מאלה שאצלם זה עובד מ-ד-ה-י-ם ובהחלט "שובר שיאים" (-; יחסית לאנשים כמוני. אז קבלי

ותרדי מהשאיפה לשלמות D-:

???
קודם כל תודה לכולן על החיזוקים. אבל מה עם כל הספרים שמדברים על סימון של התינוק, ומה שכתוב באתר בבלוגים וכדומה?

מה שכתוב באתר זה הנסיון של אמהות מערביות, שבהעדר טלפתיה מחפשות סימנים...

יופי של דף.
נחמד לקרוא גם על אתגרים והתלבטויות של אחרים(ות) במיוחד בהתחלה כשלא הכל "זורם".
בהחלט עוזר גם לי לשחרר קצת לחץ - והרי זה כל הענין (עבור שתינו) ללמוד לשחרר, לא?

בגיל שנתיים עוד מותר לפספס נכון?!
הבן שלי בן שנתיים ויש לו ימים שלמים שהוא לא מפספס בכלל. אבל יש גם ימים (כמו אתמול) שהוא עושה 4 פעמים בתוך 4 שעות בלי בכלל לשים לב שהוא רטוב. הוא כל כך עסוק בלשחק שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מזה. אני תופסת את עצמי כועסת עליו כי הוא יודע לבקש ומודע לעצמו כשהוא רוצה, אבל כשלא בא לו, זהו חוזר להיות בן שנה ועושה פיפי במכנסיים.
כל הילדים שבחברה כבר לא מפספסים ונורא קשה לי להיות האחת שעדיין מחליפה מכנסיים. אני זקוקה לתמיכה נפשית . צריכה לשמוע שגם לכן זה קרה. בקיצור צריכה חיבוק...

אני תופסת את עצמי כועסת עליו כי הוא יודע לבקש ומודע לעצמו כשהוא רוצה, אבל כשלא בא לו, זהו חוזר להיות בן שנה ועושה פיפי במכנסיים.
המממ.
אני לא בטוחה ש"לא בא לו".
קשה לי לחשוב כך על ילד.
אולי פשוט ההתבוננות בילד שלך מגלה לך, שקשה לו לארגן את הצרכים עם פעילויות מסוימות נוספות.
כלומר, כשהוא מאוד מרוכז במשהו (כנראה לא כל "משהו", רק דברים מסוימים?), הוא מאבד חלקית את השליטה על הסוגרים. כמו שקורה בגלל מחלה, צמיחת שיניים, התקף אלרגיה וכדומה.

האם זה ילד שגדל לגמרי בלי חיתולים מלידה?
האם היו אי פעם מאבקי שליטה לגבי הצרכים?
האם יש לו רגישות חושית?
מי זו החברה? עם מי הוא נמצא ש"אף פעם לא עושים במכנסיים"?

דבר נוסף: כל עוד הילד שלי לא היה בשליטה מלאה, אני עזרתי. האם ניסית לנצל הפסקה קצרה במשחק או הסחת דעת כלשהי כדי לקחת אותו לשירותים? בתוך 4 שעות הוא לא אכל ולא שתה ולא עשה שום דבר חוץ מאשר לשחק רצוף רצוף? קצת מוזר בעיני.
הקטע עם הבלי חיתולים הוא, שיש שיתוף פעולה בין המבוגרים לילד. כל זמן שהילד לא בשליטה מלאה על כל החלקים של היציאות (למשל, התלבשות, או ניגוב תוסיק) - המבוגרים עוזרים לו. ככל שהילד לוקח לעצמו יותר שליטה ואחריות, כך העזרה יורדת בהתאמה. אם הילד עדיין צריך עזרה ליזום הליכה לשירותים, אז זה מה שהוא צריך.

האתגר הגדול בתוך תרבות החיתולים שגדלנו בה ושאנחנו חיים בה, הוא לא להפוך את התקשורת בתחום הזה למקור של כעס, ביקורת, נזיפות והאשמות.
זה צריך להיות כמו לנגב את האף. כשאת מספיק גדולה את מקנחת לעצמך את האף. לתינוק, את מקנחת את האף. את לא תכעסי על בן שנתיים שהאף נוזל לו והוא לא מקנח, נכון? כי אילו היה יכול, היה עושה את זה. זה בטח לא נעים לו להיות מרוח בנזלת. ככה את מניחה שלא נעים לו להיות מרוח בפיפי או קקי.
אם יש בפנים אצלך קול קטן שחושב שהוא עושה דווקא, או שנעים לו להיות מלוכלך או רטוב, זה כבר תוצאה של בעיות בתקשורת בשלבים יותר מוקדמים בדרך כלל. אז חשוב לטפל קודם כל בעצמי וברגשות שלי, בלחץ שלי, בכעס שלי - ואז להגיע לילד ממקום כמה שיותר "נקי" שיכול לעזור בלי ביקורת או כעס. שיכול לשתף פעולה, שיכול להדריך את הילד מה עושים ומה לא עושים אצלנו בבית. למשל, אצלנו עושים בבית שימוש ולא על הרצפה, גם אמא ואבא עושים בבית שימוש, וגם אתה עושה בבית שימוש. מדריכים, בעדינות.

מקווה שחלק ממה שכתבתי רלבנטי אצלכם.

בגיל שנתיים עוד מותר לפספס נכון?!
מותר.
לגמרי קורה.

אבל כשלא בא לו, זהו חוזר להיות בן שנה ועושה פיפי במכנסיים.
נשמע הרבה כעס במשפט שלך.
נסי לזכור שהוא לא "מחליט" לחזור לגיל שלה, ובטח שהוא לא "עושה את זה לך".
אנילא יכולה לפרט הרבה עכשיו, לכן כותבת בתמצות, נסי לעשות איזה סוויץ' בנוח מכועסת למקבלת. הדבר האחרון ששניכם צריכים עכישו זה שענין הפיפי יהפוך למאבק שליטה ביניכם.

שלי בת שנתיים+ ועדיין עושה לפעמים בתחתונים.
והיא גדלה בלי חיתולים מגיל צעיר למדי.
עם קקי כבר מזמן אין פספוסים אבל פיפי? אין מגמה קבועה.
לפעמים לגמרי אומרת מראש,
לפעמים אומרת אחרי שהכתימה ממש מעט את התחתונים, לפעמים אומרת תוך כדי שעושה או מיד אחרי.
בכל מקרה אני לא רואה בזה דווקא, פשוט כי לא הכנסתי אותה מעולם לפינה הזו שבה כל עניין הפיפי הופך למאבק כוחות.
אני מודה שלפעמים אני מתרגזת, כי אני יודעת שהיא כבר מסוגלת, פיזית, לשלוט בסוגרים.
אבל אני משתדלת לא להחצין את זה, כי ברור לי שזה לא בכוונה.
זה יכול להיות מאוד מתסכל אבל היא פשוט עוד לא בשלה לגמרי. ונכון, זה קורה בעיקר כשהיא מאוד מרוכזת במשחק או במשהו אחר.
אני מזכירה לעצמי שמנקודת המבט שלה המשחק הוא כרגע הדבר הכי חשוב בעולם וזה לוקח זמן ותעצומות נפש (-: להתגבר על זה, להפסיק וללכת לשירותים.
באשר להעברת האחריות אליה - זה עוד לא קרה באופן מוחלט.
הרבה פעמים אני בשלי, בעיקר בבית, ו"מרשה" לה לפספס או לא שמה לב.
אבל בעיקר אם אנחנו בחוץ או בבית של מישהו, אני דואגת לקחת אותה שלא תפספס אחר כך,
וגם מסבירה לה תוך כדי שאנחנו הולכות לשירותים כי אחרת עלול לברוח לה במכנסיים וזה לא נעים.
היא לגמרי מבינה את זה.
אגב בסביבתנו הרוב המוחלט של ילדים בגילה הם עם חיתול ככה שאין לי ספק שהיא ממש "בסדר" ביחס לסביבה.

אני מודה שלפעמים אני מתרגזת, כי אני יודעת שהיא כבר מסוגלת, פיזית, לשלוט בסוגרים
תודה לתבשיל קדרה שניסחה יותר קולע וקצר את מה שניסיתי להגיד.
אני שוב רוצה לחדד:

הם מסוגלים פיזית לשלוט בסוגרים כשהכל מסודר.
הם מאבדים חלקית את השליטה במצב של לא 100%. למשל, אם אתם רואים שלילד שלכם "בורח" כאשר הוא שקוע במשחק, זה אומר שאין לו מספיק שליטה בסוגרים כשהוא מרוכז מאוד במשהו אחר. פשוט אין.
אז לעזור: להזכיר, לשים לב אם יש תנוחות (יציבה, ישיבה) שבהן זה קורה יותר (כמו שבגיל הזחילה, הלחץ על הבטן מפריע להם להרגיש שהם צריכים ואז יוצא להם בלי שליטה), וכן הלאה.

זה לא שהם מסוגלים כבר לגמרי ברמה של מבוגר.
הם מסוגלים רוב הזמן. ברמה של פעוטות.
לזכור את זה.

עוד הערה: מניסיוני, חוסר שליטה בגילאים כאלה עלול לרמז על אלרגיה. לא אומרת שחייב להיות, אבל זו אפשרות שכדאי לשקול. אולי לבדוק אם הפיספוסים באים בד"כ אחרי שהוא/היא אוכלים משהו מסוים. מאוד אופייני שאלרגיה או רגישות למזון מחלישים את הסוגרים.