על ידי לאורה* » 09 יולי 2023, 03:43
ועוד משהו
את מסתכלת על עצמך מבחוץ, דרך עיניים של אחרים.
אבל בעצם את לא יודעת מה הם חושבים, מה שהם חושבים זה מה שאת חושבת על עצמך.
רוצה שיקבלו אותך? תקבלי את עצמך.
זה יכול להיות משהו כזה שרץ לך בראש בכל פעם שתפגשי אנשים
"אוי ואבוי, כולם מסתכלים עלי, הם חושבים שאני מוזרה, הם מחרימים אותי, אף אחד לא מקבל אותי אף פעם"
שזה נשמע פחות או יותר הטקסט שיש לך בראש עכשיו.
ואת יכולה להחליט לשנות אותו
כי אלו המחשבות שלך - לא של אחרים!
נגיד למשהו כזה
"נכון, אני מפחדת כרגע, כי יש לי חרדה חברתית. אני קצת שונה מאחרים וזה בסדר. אני אוהבת את עצמי כמו שאני ומקבלת את זה שקשה לי בחברה. אני יודעת שברגע שמכירים אותי באמת, אני נפלאה. כרגע אני כאן לא כדי להתיידד עם אמהות ולא כדי להתקבל בחברה. אני כאן בשביל להביא את הבן שלי למפגש, כי זה חשוב לו ולי. אני מביאה אותו והולכת הביתה, וזה הכל."
את לא צריכה לשנות את ההתנהגות שלך עם אחרים, ולא לדבר עם אף אחד, אם זה לא נוח לך. הדבר היחידי הוא להשלים עם זה שהקושי הזה הוא חלק ממי שאת - וזה בסדר גמור.
יש הרבה אנשים שחווים חריגות מכל מיני סוגים: נכות, צבע עור, מגדר, נטייה מינית, מוצא עדתי, מעמד כלכלי, בעיות נפשיות... יש הרבה אנשים שמוצאים את עצמם מוקפים באנשים שונים מהם ובולטים בשונות שלהם.
בסוף השונות היא לא מה שהופך את האדם לחריג אלא התפיסה שלו את עצמו. מי שמקבל ואוהב את עצמו - מוצא את המשבצת שלו, את המקום הנוח שלו, ואת האנשים שטוב לו איתם, ואת העיסוק שמתאים לו. וזה לא מתוך ניסיון להשתלב ולהיות כמו כולם, להיפך, מתוך הבנה שהוא שונה ומיוחד וצריך "לתפור" במיוחד את החיים שלו.
בסוף חרדה חברתית נובעת יותר מהכל מחוסר ביטחון עצמי. זה לא באמת קשור לתקשורת עם אנשים.
אנשים מגיבים למה שהאדם מקרין מבפנים. וההקרנה הזו היא לא גזרת גורל... זה כמו ללבוש בגד.
יש ימים שמקרינים שמחה ופתיחות, ויש ימים שמקרינים סגירות ואטימות.
ככה זה אצל כל אחד.
את יכולה לראות את זה ביחסים יותר קרובים שלך, שאין לך בהם חרדה חברתית. לראות את זה שהילד שלך, למשל, לפעמים מקרין רצון לקרבה ולקשר ולפעמים רצון להתבודדות.
אז מה - זה אומר שזה מי שהוא? שזה האופי שלו?
לא, זה פשוט מה שהוא מקרין כרגע.
וככה גם אנשים מגיבים אלייך - למה שאת מקרינה ומשדרת. שזה (אני מניחה) פחד, חוסר ביטחון, פגיעות, וכדומה.
זה לא קשור למי שאת.
רק ל"בגד" שאת לובשת, למצב רוח שלך איתם.
הרי כשאת עם הילד שלך את לא מקרינה את זה.
זו עוד מחשבה שיכולה לגרום לך לקחת את זה פחות אישית, פחות ללב.
כמו בשיר של יהונתן גפן:
"מי שמביט בי מאחור
עובר בשקט לידי
אני לא רואה אותו
והוא לא רואה אותי
מי שמביט בי מאחור
לא יודע מה איתי.
יש בשכונה שלנו כמה אנשים
שאין להם שום סיכוי
לראות אותי מלפנים"
ועוד משהו
את מסתכלת על עצמך מבחוץ, דרך עיניים של אחרים.
אבל בעצם את לא יודעת מה הם חושבים, מה שהם חושבים זה מה שאת חושבת על עצמך.
רוצה שיקבלו אותך? תקבלי את עצמך.
זה יכול להיות משהו כזה שרץ לך בראש בכל פעם שתפגשי אנשים
"אוי ואבוי, כולם מסתכלים עלי, הם חושבים שאני מוזרה, הם מחרימים אותי, אף אחד לא מקבל אותי אף פעם"
שזה נשמע פחות או יותר הטקסט שיש לך בראש עכשיו.
ואת יכולה להחליט לשנות אותו
כי אלו המחשבות שלך - לא של אחרים!
נגיד למשהו כזה
"נכון, אני מפחדת כרגע, כי יש לי חרדה חברתית. אני קצת שונה מאחרים וזה בסדר. אני אוהבת את עצמי כמו שאני ומקבלת את זה שקשה לי בחברה. אני יודעת שברגע שמכירים אותי באמת, אני נפלאה. כרגע אני כאן לא כדי להתיידד עם אמהות ולא כדי להתקבל בחברה. אני כאן בשביל להביא את הבן שלי למפגש, כי זה חשוב לו ולי. אני מביאה אותו והולכת הביתה, וזה הכל."
את לא צריכה לשנות את ההתנהגות שלך עם אחרים, ולא לדבר עם אף אחד, אם זה לא נוח לך. הדבר היחידי הוא להשלים עם זה שהקושי הזה הוא חלק ממי שאת - וזה בסדר גמור.
יש הרבה אנשים שחווים חריגות מכל מיני סוגים: נכות, צבע עור, מגדר, נטייה מינית, מוצא עדתי, מעמד כלכלי, בעיות נפשיות... יש הרבה אנשים שמוצאים את עצמם מוקפים באנשים שונים מהם ובולטים בשונות שלהם.
בסוף השונות היא לא מה שהופך את האדם לחריג אלא התפיסה שלו את עצמו. מי שמקבל ואוהב את עצמו - מוצא את המשבצת שלו, את המקום הנוח שלו, ואת האנשים שטוב לו איתם, ואת העיסוק שמתאים לו. וזה לא מתוך ניסיון להשתלב ולהיות כמו כולם, להיפך, מתוך הבנה שהוא שונה ומיוחד וצריך "לתפור" במיוחד את החיים שלו.
בסוף חרדה חברתית נובעת יותר מהכל מחוסר ביטחון עצמי. זה לא באמת קשור לתקשורת עם אנשים.
אנשים מגיבים למה שהאדם מקרין מבפנים. וההקרנה הזו היא לא גזרת גורל... זה כמו ללבוש בגד.
יש ימים שמקרינים שמחה ופתיחות, ויש ימים שמקרינים סגירות ואטימות.
ככה זה אצל כל אחד.
את יכולה לראות את זה ביחסים יותר קרובים שלך, שאין לך בהם חרדה חברתית. לראות את זה שהילד שלך, למשל, לפעמים מקרין רצון לקרבה ולקשר ולפעמים רצון להתבודדות.
אז מה - זה אומר שזה מי שהוא? שזה האופי שלו?
לא, זה פשוט מה שהוא מקרין כרגע.
וככה גם אנשים מגיבים אלייך - למה שאת מקרינה ומשדרת. שזה (אני מניחה) פחד, חוסר ביטחון, פגיעות, וכדומה.
זה לא קשור למי שאת.
רק ל"בגד" שאת לובשת, למצב רוח שלך איתם.
הרי כשאת עם הילד שלך את לא מקרינה את זה.
זו עוד מחשבה שיכולה לגרום לך לקחת את זה פחות אישית, פחות ללב.
כמו בשיר של יהונתן גפן:
"מי שמביט בי מאחור
עובר בשקט לידי
אני לא רואה אותו
והוא לא רואה אותי
מי שמביט בי מאחור
לא יודע מה איתי.
יש בשכונה שלנו כמה אנשים
שאין להם שום סיכוי
לראות אותי מלפנים"