גם על נסיעות מהעבודה לחו"ל אפשר לקטר כאן
בתנאי שאת לא מקבלת מתנה כשהוא חוזר (-8

גם על נסיעות מהעבודה לחו"ל אפשר לקטר כאן או שלזה יש דף נפרד ??? (בכל מקרה קבלתי מהדף הזה הרבה חיזוקים אז תודה ) .

אויש, מילואים זה הסיוט שלי ואיכשהו בעלי היה מקבל פעמיים בשנה, זה היה מחרפן אותי במיוחד כי הוא בתפקיד אפסנאי, כמה זה כבר חשוב רבאק (חבר שלו צחק שבסוף נגלה שהוא באיזה תפקיד סודי בכיר עם כל המילואים שלו (-8 אבל לא נראה לי). מקווה שסיימנו עם זה, השנה מלאו לו 40 ואני ילדתי את בתי השישית כך שזה אמור לפטור אותנו מהעניין אני חושבת.

רעיונות ? אין לי ממש, שמחה בשבילך שזה רק חמישה ימים, נשמע שהוא מאוד משמעותי עבור הילדים והמשפחה, זה טוב אבל מקשה על העניין.
כדאי להרפות, לפנק את עצמך בכל עזרה שתוכלי ולהקל על עצמך כמה שאפשר - אוכל פחות מושקע או קנוי, שמרטפית שתעזור לך, העיקר שאת תהיי שמחה כי זה מה שבאמת חשוב לילדים. אם הבית יהיה יותר מבולגן והאוכל פחות בריא לא נורא, זה רק חמישה ימים, העיקר שהעומס עלייך לא יהיה גדול מדי.

בהצלחה ויישר כוח על התמיכה בבן זוג, זה חשוב מאוד.

טוב, לא הצלחתי לקרוא את כל הדף רק חלקים
האיש שלי יוצא מחר לכולה חמישה ימים
אבל הגדול - בן שנה ועשרה - קשור אליו נ-ו-ר-א, ואני מאוד חוששת מהקושי הגדול שיהיה אם לא יראה אותו כמה ימים
כל יום האיש חוזר בשבע מהעבודה, (חוץ מהימים שהוא חוזר בשמונה...), והילדון שואל תמיד באיזשהו שלב "איפה אבא", מקבל בשלווה ובהבנה את התשובה שאבא יחזור עוד מעט, וכשאבא חוזר באמת - הוא מתנפל עליו בשמחה כל כך כנה וכובשת שזה מקסים ושובה לב לראות את זה ביום יום, אבל שובר את הלב לחשוב שמחר-מחרתיים ועוד יומיים אח"כ אני אצטרך להגיד לו - אבא לא יחזור היום
אבא הוא זה שמעיר אותו בבוקר, מלביש מארגן ולוקח לגן, ואבא הוא זה שמקלח ומרדים. אני עושה את הדברים האלה כשאבא לא נמצא (כבר קרה כמה פעמים), וזה עובר בסדר אם אבא באמת לא נמצא. אם הוא באיזור אז הוא מבקש את אבא, ומכיוון שגם אבא רוצה, וגם אני עם הקטן (בן חמישה חודשים) אז זה בסדר מבחינת כולנו בד"כ.
אז יש גם את הקטע הטכני של איך מרדימים שניים כ"כ קטנים וכו', אבל זה נראה לי אפשר להסתדר עם כל שלל העצות מלמעלה, בעיקר מנשא, קצת בייביסיטר, הנמכת ציפיות, התארגנות מראש וכו'.
אבל הקטע הזה שנשבר לי הלב מלחשוב על הגעגועים שלו לאבא.
אני יודעת שאני צריכה שלא לשדר את הקושי אלא לשדר "סבבה, הכל בסדר", וכבר החלטתי שהתשובה לשאלות תהיה "אבא יחזור עוד כמה ימים", - הוא עוד לא מבין מושגי זמן, רק "אח"כ" בצורה עמומה, אבל זה משהו
וגם חשבתי עם עצמי - האם הייתי רוצה שלא יילך למילואים - מצד אחד - כן, הייתי רוצה שיהיה איתנו כל הזמן.... אבל האמת היא שאני מעריכה את זה שהוא עושה מילואים וחושבת שזה חשוב, כך שהמחשבה על כך שהוא עושה את הדבר הנכון - שאנחנו כזוג עושים את הדבר הנכון - אני מקווה שזה יחזק אותי, ויאפשר לי להעביר אל הילד את החוזק הזה. לא להעביר לו מסר שמשהו לא טוב קורה. אלא שמשהו טוב קורה, אבא הלך למקום שטוב שהלך אליו (איזו מחשבה פסיכית. כמה רע שאנחנו בסיטואציה הזו שיש מילואים (כלומר מצבנו הקיומי כישראלים). אבל בהינתן הסיטואציה, אני שמחה שהוא תורם את חלקו).
אז אני כותבת כאן גם כדי לשפוך
וגם כי אם למישהי יש רעיונות נוספים או שיתופים שיכולים אולי לסייע
וגם כי עולים לי רעיונות תוך כדי
למשל, להתייחס אל זה כאל הזדמנות להתקרבות אל בני שביום יום קרוב יותר אל האיש (אני עסוקה בתינוק הקטן)

אצל המשפחה שלו!?! ברור שלא. מה זה פה?

רציתי לפתוח דף תמיכה, ממש רציתי. אבל האתר לא התלהב לפתוח דף.
@@₪(&(
בעלי בחו״ל
זה לא בדיוק כמו בעלי במילואים- חובתו האזרחית עלק.
פה זה נסיעה מהעבודה , שיש בזה הרבה יותר בחירה. וגם סתם כיף לו בזמן הכי שנוא עלי בעולם - בחגים.
נכון שאם הוא במלון 5 כוכבים אז אני לא חייבת להגיע לאכול עוף מכובס אצל המשפחה שלו??
עד פה-קיטורים
מפה
צעקה:״אאאאאאאאאא״
אני מרגישה ננטשת כשהוא נוסע. אני כועסת כמו ילד קטן שמשאירים אותו לבד. מבחינתי אם הלך כנראה לא יחזור. קשה לי לדבר איתו בחו״ל מרב שאני בעצבים.
וכשהוא חוזר לוקח לי כשבוע להתרגל. השינוי שהוא בתוך ומחוץ לחיי מאד קשה לי.

האיש כבר חודש במילואים.
שני ילדים,(בני 5, 2.2) השלישי בדרך. בהתחלה אמרנו שנעשה "קייטנת אבא במילואים":

ככה כשמתכוננים לכיף, נהייה כיף. בהתחלה היה טוב. אני חושבת שזה בגלל ההורמונים של ההריון. וגם, משום מה, היה יותר קל לשמור על הסדר בבית. (מה זה אומר?)
תכננו איפה להיות מה לעשות פעילויות כיפיות וחינמיות (בגילם גם גן משחקים חדש זו אטרקציה)

אבל בסוף גיליתי שבחודש שמיני, ב30 מעלות בצל אין לי כוח ו/ או יכולת ללכת לאף מקום. (אין לנו רכב)

ההורים שלי במרחק שעתיים נסיעה ברכב ההורים שלו קרובים פיזית אבל לא עוזרים. למעט אתמול כשכבר נחנקתי.
הביביסיטריות בימינו עסוקות נורא! ולא יכולות לבוא לעזור. אני כבר לא מנסה כי נמאס לי לשמוע "לא" ולהידחות כשאני כלכך זקוקה לעזרה.
זו גם עונת בגרויות וכולם נזכרו להיות חרשניות.

אני מרגישה בעיקר כעס על כל אלו שלא עושים מילואים. צוויל, אל תיקח אישית. אולי אתה יכול להיות תומך מילואים ולעזור אצל משפחות שעושות מילואים.
ואז, הו אז, היא תעריך

סבלנות כולנו פוקעת.

הקטע הוא, שגם כשהוא פה, הוא מחוץ לבית שעות מרובות, אז אין הרבה הבדל. ...

בקיצור אני עסוקה בלחנוק את הבכי כדי שלא נתפרק פה כולנו.

והצוויליכית בכלל לא מעריכה את זה שאני לא נעלם לה לחודש בשנה!
מצאה לה אחד אלרגי לעקיצות דבורים...
רק תעצבן אותי, ישר אני נהיה מג"ד שריון (מיל.) !!

(ובהזדמנות זו לומר תודה על הנתפס לעיתים כמובן מאליו - תודה לכל העושים מילואים למרות הקשיים, ולנשים שלהם כמובן עם השמיניות באוויר... תודה גדולה.)

צוויל

ספרי קצת, כמה ילדים? כמה זמן מילואים? מה את מתכננת?

למה הפסקתם עם הדף?

הבעלהגיע לגיל 40?

נהייתם הורים ל7 ילדים?

כולכן בחודש תשיעי באופן תמידי?

תעזרו לי ! בעלי יוצא גם!!

אפשר לבוא לאמא שלך ??
אא שלי ממש לא בקטח. דמייני לעצמך בית לבן עם ספות לבנות ושטיח לבן.

גם בעלי במילואים (ביחד??),
אני חושבת שהמרוויחה העיקרית כאן זאת אימי, שזוכה בכל יום לביקור שלי עם הנכדה...
אנחנו מתנחלות שם (כולל הכלבה) כל בוקר מ-10, עד 18:00...
לא בישלתי כבר שבועיים.... ממש מפנק המילואים האלה...

זה הזמן להכיר את השכנים

קר לי קא אני ישנה עם אור

יאללה ל מה חדש. .מה חדש? בעלי במילואים. אינשאללה שיהיה כבר בן 40 או שיבוא שלום, מה שיגיע קודם;-)

ראיתי את עצמי בדף הזה למעלה שואלת איך עוברים את המילואים עם יותר מילד אחד. אני עכשיו עם שניים- בת 4 שנים ובן 3 חודשים עם הצרכים של בן שלושה חודשים. מרגישה שאני עסוקה כל היום בלתמרן ולנסות שהכל ישאר ביחד, מחובר באותו המצב. הבדידות והחרדה הם החלק הכי רע של החוויה הזאת.

הלכנו לבית כנסת קונסרבטיבי. היה מאוד חמים ונחמד. החזרה הביתה לבית הריק נטול האבא מאוד קשה. גם לי וגם לקטנה. מחכים.....

מתארחים אצל חברים, אצל משפחה איפה שנעים

מה עושים בערב שבת? קבלת שבת עצובה בלי אבא? כל כך לבד.....

כן. תודה!
מעדכנת- לקחתי פרחי באך. עזר לי מאוד.
עדיין פחדתי והיו לילות שלא ישנתי או שהתעוררתי מליון פעמים.
אבל אני שורדת

חבוק לכל מי שבעלה במילואים.

כן. תודה!
מעדכנת- לקחתי פרחי באך. עזר לי מאוד.
עדיין פחדתי והיו לילות שלא ישנתי או שהתעוררתי מליון פעמים. אבל אני שורדת
חבוק לכל מי שבעלה במילואים.

אולי פרחי באך?

אני חושבת שאני לא יתרגל לחיות עם הפחד.
אני אמות מפחד.

_אבל- מה עושים עם הפחד?
אני מתה מפחד. במיוחד בלילה_
מזכיר לי שבעלי נסע לשלושה שבועות בדיוק ביום ש בני סלע ברח מהכלא. ובנוסף על כל הצרות השכנים ממול עברו באותו היום דירה , לצורך שיפוצים בדירה מימול, כך שלא היה אף אחד בקומה בדירה תל אביבית מלבד הבנות ואני.
היה מה זה מפחיד. אפילו ביום, פחדתי להכניס את העיתון שליד הדלת. או כלקחתי את הגדולה לגן. דאגתי תמיד שתיתן לי יד (כדי שלא חלילה יחתוף אותה). אבל התרגלתי לחיות עם הפחד. ותפקדתי. לא היתה ברירה. המצחיק הוא שבעלי חזר בדיוק כשתפסו אותו.

אני שמחה שאצלך בסדר, פלפלת.

עוד עצות בבקשה מה עושים עם הפחד שלי. בבקשה.

האמת היא שעובר בסדר. מתגעגעת, אבל שורדת (-:

מפחדת, מבינה ללבך.

אולי אני יכולה לבוא אלייך לכמה ימים. (כידוע, אני עכשיו 'פרפר חופשי' ומתיירת את הארץ)
תלוי מתי, ובאיזה איזור את גרה. (לכמה ימים הוא נוסע?)

אם את רוצה, את יכולה לענות לי במייל שמופיע אצלי בדףבית. (וכדאי לכתוב לי בדףבית אם שלחת מייל)

הלואי! אבל אני עובדת והחבר'ה לא בחנוך ביתי:-(
אני מחזיקה לך אצבעות. שיעבור מהר..

רוצה לבוא אלי? גם בעלי במילואים )-:

לא. אני לא יכולה וגם אין מי שיבוא אלי.

את יכולה אולי לישון אצל אמא שלך, או להזמין מישהו לישון אצלך, אפילו אח/ בנדוד צעירים (אצלינו במשפחה תמיד גייסו איזה בנדוד תיכוניסט לשמור על האשה הקטנה בבית )

אני גם פחדתי פעם. היום התרגלתי ואני מדחיקה..

מחדשת את הדף וזקוקה לעיצה.
בעלי יוצא עוד מעט למילואים.
אני יודעת שאסתדר עם הקטנטנים שלי. זו לא הבעיה.
אבל- מה עושים עם הפחד?
אני מתה מפחד. במיוחד בלילה.
כשבעלי חוזר מאוחר לפעמים. אני יושבת ומחכה כי אני מפחדת לישון לבד.
לפני שבוע הוא נסע להוביל משהו בלילה (וחזר ב-4 לפנות בוקר) ובקש שאלך לישון. הלכתי לישון ב-12 וישנתי גרוע עד שהוא חזר. למרות הייתי עייפה מאוד.
למחרת- יום רגיל. אבל איך אני אתפקד?
אני ממש מפחדת להיות לבד.
מה עושים? מה?

את תצליחי ללדת בלעדי אבל החיילים שלי לא יסתדרו בלעדי בלבנון
לגבי החלק האשון אני לא יודע, אבל החלק השני הוא שקר שהרבה מילואימניקים (גם ביחידה שלי) אוהבים לספר לעצמם.
(ואם הוא היה נניח עם רגל שבורה, אז חלוץ היה מחכה עד שהוא יתאושש כדי להכנס בלבנון?)

לכל אחד יש תחליף. (בצבא, הכוונה.)

רק תתנחמו בעובדה שזה עובר. בן זוגי היקר לא יוצא למילואים פשוט מכיוון שהוא איש קבע ובדר"כ חוזר לאפטר באמצע השבוע (מגיע בשמונה)ובסוף שבוע אם לא עושים שבת או אין תרגיל. אבל אולי מבי טוב יותר כי זו שגרה ובשגרה מתרגלים(כך היה גם כשעמדתי ללדת את ביתי ולא ידעתי אם יספיק לחזור ושבוע אחרי הלידה וכשהילדה היתה מאושפזת והבן נשאר בבית עם סבתא) לשמחתי עכשיו הוא כבר מספר חודשים ג'ובניק וחוזר כמעט כל יום (אומנם לרוב אחרי תשע בערב ויש שבתות, ואף פעם לא יודעים אם חוזר ומתי)וככה לעוד שנה!!
שולחת לכן הרבה כוחות!

או, צרת רבים.. אני לא לבד... צה"ל החליט לארגן לנו מסיבת שנה למלחמה ולקרוא לו שוב לחודש מילואים (חודש שלם "מצטער יש מחסור בכח אדם אז הפעם זה לחודש מלא") וזה אחרי שעדיין לא עיכלתי את הקייץ הקודם, כלומר אני צריכה ללדת והוא בלבנון - שוב ציטוט שלו "את תצליחי ללדת בלעדי אבל החיילים שלי לא יסתדרו בלעדי בלבנון".
אני עם שני הקטנים, בבית, בלי עזרה כי ההורים שלנו לא ממש במצב פיזי של לעזור, ועם בעל בית נחמד שהודיע לי ביום שהוא יצא למילואים שאנחנו צריכים לעזוב תוך חודש כי בא לו לשפץ. היום החלטתי לשנות גישה: מעכשיו אנחנו בחופשה! עושים רק דברים כיפיים, נסענו לים, אכלנו בארומה, החלטתי לשחרר כדי לשרוד. הבית פחות נקי, אוכלים קצת פחות תבשילי בריאות ובעקר משתדלים להנות כמה שיותר.
נשמח לאחד כוחות עם עוד מילואימניקיות בחופשה בחודש הקרוב.

בתוקף בהחלט!

אשמח לארח אצלי אימהות בסטטוס דומה,
קביעתנו עדיין בתוקף, הלא כן?
בעוד קצת פחות משבועיים, אם אני מחשבת נכון.

בפעם האחרונה שניצלתי את זמן-הלחץ-שלפני לטון עבודה בבית, נתפס לי מזה הגב, והאיש קורקע.
אל תנסו את זה בבית.

איך זה שימי המילואים מתחילים מיום שני? מה יש להם עם יום שני, כאילו שיום ראשון לא מבאס ממילא גם בלי יום שני מילואים שלמחרת?
מחר הוא יוצא, לשבועיים וחצי, קיצרו לו קצת.
אני מרגישה כמו סיר לחץ וניצלתי את רוב הלחץ הזה בשביל פרויקטים מוצלחים ביית- עשיתי מיליארד כביסה וקיפולים והדחות וסדר, כאילו בשביל להתחיל נקי אבל בעיקר בשביל לא לחשוב ולהתמודד. גם דרך. אשמח לארח אצלי אימהות בסטטוס דומה, יש גינה ובריכה והרבה מקום.

יום שני בלחק הזה של המילואים מאחורינו. המרגיעון אומר "כולנו זקוקים לחיבוק"
כנראה

מחר יש יום טיול שהוא בעצם מסיבת בת מצוה לבת דוד של האיש. באורח פלא ממש הוא יצליח להגיע. אפילו לפני. יש לו טרמפ הלוך וחזור עם כלת השמחה.
אני שמחה מאד שניפגש ובטח גם הילדים יופתעו וישמחו מאד
אז למה כל מה שאני מליחה לדמיין זה את הרגע בו הילדים ואני ניכנס למכונית שלנו, והאיש, האב יכנס למכונית של הדודים?
ואת הבכי והדמעות שלי ושל הדרור?

אוף...
עד עכשיו דוקא היה בסדר (טוב, חוץ מערימת הכביסה שמסתכלת עלי ואני מסתכלת עליה בחזרה)

חידושים והמצאות:
אני אחרי מילואים, הסוף עם חוויה רעה - חליתי מאוד.
החידוש הנפלא - הילדים רוחצים כלים! ומי יוזם? הקטנה!!!

פיצה, מזדהה איתך. זה באמת מוציא מהדעת...

היי בנות,
רעיון שעלה לי אחרי שראיתי קבוצה של אמהות וילדים דתיים,
שיצאו לנופש באחד מהמלונות הריקים של ירושלים לפני שנתיים:

אם הבעל יוצא לחו"ל או למילואים ומשאיר אותך לבד עם הילדים
(שמטפסים על הראש)
חיברי לבנות אחרות באותו הסטאטוס,
צרו קבוצה,
בחרו מלון פשוט באזור מגוריכם,
שעומד ריק (כמו מלונות רבים, בגלל האינתיפאדה והמיתון),
לחצו אותם קצת שיתנו מחיר נמוך
ותעבירו את היום יום עם נשים אחרות,
בלי דאגות של נקיון ובישולים,
עד שהבעל יחזור.

בעלי כבר שבוע במילואים ונשאר לו עוד שבוע, אני מסתדרת טוב מאוד וגם יש לי קצת עזרה מסבא וסבתא, אבל קשה לי, היא יונקת בערב במרווחים מאוד קטנים ונרדמת מאוחר ואני עייפה מאוד. היא כל הזמן איתי ואני בקושי מוצאת זמן לקניות ולבישולים ולמנוחה. היא נישאת פחות מאשר מה שאני רוצה כי אני לא יכולה שתהיה עלי כל היום כי לא הכל אני מצליחה לעשות עם המנשא וגם כואבים לי פרקי כף היד. באחד הימים הייתי כל כך עייפה שפשוט הלכתי לישון והנחתי אותה לידי למרות שלא הייתה עייפה, למזלי לקח לה שעה עד שהיא התחילה לרטון.

אבל למה נשארת בלי אוטו? כדאי לנסות למצוא טרמפ עם מישהו שנוסע, או אפילו שאת תקחי אותו לנקודת מפגש עם מישהו (אם זה רחוק).

עם יותר מילד אחד (לי יש נסיון עם שתי בנות) - הילדים יכולים להעסיק אחד את השני מצד אחד, אבל מצד שני הם יכולים שניהם להזדקק לך בו זמנית ולא להבין איך את לא יכולה להתחלק לשניים לצורך העניין.

קראי פה למעלה. פשוט לקחתי את עצמי לחברים.

_שלי קיבל ניכוי שלושה ימים על התנהגות טובה....
יחזור ביום ראשון במקום ביום רביעי._
אם כבר, למה לא שיחררו אותו ישר לסוף השבוע?
תחזיקי מעמד

אגב, האם יש פה אמהות ליותר משני ילדים שהעבירו את המילואים ללא עזרה?
אני כמעט התחרפנתי עם ילדה אחת.
הבעיה לא היתה כל כך פיזית, אלא מנטלית.
היינו בלי אוטו, לבד, סגורות בתוך הבית.
מענין לשמוע חוויות מבעלות משפחה גדולה יותר.

שלי קיבל ניכוי שלושה ימים על התנהגות טובה....
יחזור ביום ראשון במקום ביום רביעי.
אחרי שלושה שבועות של שכרון חושים בחברון-חלחול ושאר מרעין בישין.

איכס... ריח של מילואים.

הוא צנח למיטה ולי נוספה מכונה של מדים מסריחים
אז מה את עושה על המחשב בדיוק?!
כרגיל... נו... מקטרת

אז מה את עושה על המחשב בדיוק?!

הוא חזר, הוא חזר, הוא חזר, הוא ח-ז-ר!!!!

מזמינים לי עו"סית הביתה שיזמינו, לפחות תהיה לך חברה
D-:
תודה על העידוד!
אני צריכה את זה!

מזמינים לי עו"סית הביתה שיזמינו, לפחות תהיה לך חברה

היום עשינו יום כיף. חברה לקחה אותנו לקניון ובחזרה (לצערי לא יכלה להצטרף אלינו).
הסתובבנו וראינו הרבה בגדים מתוסבכים להלבשה ויקרים לתינוקות. לא קנינו!
נכנסנו למשחקיה שהיתה מלוכלכת מאוד, אבל היו בה מזרונים ומתקנים רכים ואפילו קצת ילדים. היה כיף!
אכלנו ארוחת ערב צנועה מחוץ לבית. השארנו את רוב האוכל על הרצפה. איזה מזל שאמא לא צריכה לנקות הערב!
חזרנו עייפים ומאוד מרוצים. היא נרדמה מייד. אני לא מרגישה שגמרתי את היום מרוטה.
יום נפלא לניקוי ראש! המלצה חמה לכל מי שבעלה במילואים ובכלל!
<הוא חוזר מחר. יאללה שיחזור כבר!>

((_))
דיכאון.

אלב למה בבית? למה לא בגינה הציבורית הסמוכה? (לפחות אחה"ץ)
תבשולה את לא רוצה לצאת לגינות ציבוריות פה באיזור תאמיני לי!
ברעות שבהן משוטטים אמסטפים הלא מחוברים בשום אמצעי פיזי לבעליהם בני העשרה ויש שאריות של שימוש בחומרים שונים.
בטובות שבהן מסתכלים על הקטנה במנשא כאילו שתכף מזמינים לי עו"סית הביתה.
אני כן יוצאת (לטובות) אבל זה דכאון!
וגם- אני לא נוסעת באוטובוסים בעיר הזאת כי לא מזמן היה פיגוע ואני מפחדת.
במוניות אני לא יכולה לנסוע כי אני לא רוצה לסחוב את כסא הבטיחות איתי.
דכאון, כבר אמרנו?



פיצה אני לא מכירה אותך אבל אשמח לבוא לבקר אם את גרה קרוב לקרית אונו ואם יש חניה ליד הבית.
מיכלולה יקרה!
מבינה כל כך לליבך! גם אני יושבת פה בשעות הקטנות כי זאת הדרך שלי לקבל קצת זמן איכות לעצמי.
לצערי ולצערך אני בבאר- שבע.

גם בעלי במילואים עוד שבועיים וגם אני מחפשת מה לעשות כדי לא להיות איתה כל היום בבית, אני הכי פוחדת מההרדמה כי זה היה התפקיד שלו עד עכשיו. בכלל מאוד כעסתי עליו שהוא הלך כי היא כזאת קטנה (3 חודשים), אבל לפחות אני לא פוחדת כי הפעם הוא בצפון ולא בשטחים אז לפחות אין לנו את הויכוח על האם לסרב או לא לסרב. מה שקשה לי זה שבכמה שעות שהוא היה איתה במהלך היום אני יכולתי לישון ועכשיו יש לי פחות זמן לישון כי אני כל הזמן איתה. וכשהיא נרדמת אני מוצאת אתעצמי מול האתר הזה ומפספסת הזדמנות לישון.
פיצה אני לא מכירה אותך אבל אשמח לבוא לבקר אם את גרה קרוב לקרית אונו ואם יש חניה ליד הבית.

אח! איזה דיכאון זה להיות בלי אוטו...
אלב למה בבית? למה לא בגינה הציבורית הסמוכה? (לפחות אחה"ץ)

הי! הוא במילואים עד יום חמישי. הוא והאוטו.
אנחנו סגורות בבית (אני והקטנה) וכמובן שכל האנשים מסביב פתאום נורא עסוקים.
מאוד לבד לנו!

בלילה הראשון אחרי שהוא נסע ציפ לא ישנה כל הלילה (בטח חשבה שאנחנו במסיבת פיג'מות ) .
בלילה השני היא נרדמה ב02:00 והתעוררה ב05:30 (מסיבת פיג'מות מקוצרת). p-:
עכשיו, עבר כבר יותר משבוע והיא ישנה יופי, וגם אמא שלה חורפת מצויין.
בהתחלה חשבתי שהשבועיים האלה יהיו מסיבה מתמשכת ושאני אנדוד כל היום בין בתי החברות הרווקות ש"יתאמנו" על ציפ ויתנו לי שקט כמו גם סבאביה.
בימים הראשונים הייתי תשושה מדי בשביל לנדוד. בימים האחרונים פשוט אין לי רצון כזה .
אז אני בבית, כרגיל, ולהפתעתי מסתדרת יפה.
תגידו, יכול להיות שמאז שאבא שלה במילואים היא לא מסכימה שגברים יחזיקו אותה ? (היא בת חודשיים וחצי).
בשמת - איזה כיף לך, בקרוב אצלי (-;

טוב, בעלי חזר בשלום מהמילואים. מאחלת לכולן.

הנה דף שהגיע בדיוק בזמן... גם בעלי במילואים . גם ככה קשה לי בימים הארוכים לבד עם הקטנה, ועכשיו אפילו אין לנו אותו לשעה שעתיים בערב. ובנוסף לזה אני צריכה לדאוג לו! אני משכנעת את עצמי שבגלל ההתנתקות לפחות יהיה שקט עם הפלסטינאים.
זו בטח תחושה כל כך סוריאליסטית בשבילו. יום אחד הוא יושב ועובד על המחשב ולמחרת עושה סיורים בג'יפ ואוכל אבק (אני בכלל לא מתחילה לדמיין את הדברים היותר גרועים שהוא עושה בתעסוקה הזאת).
מעניין איך הקטנה תתיחס אליו כשהוא יחזור...

שפע-טל איך את מסתדרת? אני בטוחה שכמו כולנו -אנחנו בסוף מסתדרות עם זה...
לי נשארו עוד כמה ימים עד למילואים של בעלי אבל ביתיים ההכנות-כביסה גיהוץ והכנות נפשיות לעובדה שאהיה עם הילדים 24 שעות ביממה(כמו רוב הזמן אבל בלעדיו...)

גם שלי שם (במילואים)
איזה מין מקום זה שלוקח לנו את הבעלים שלנו ומשאיר אותנו בודדות....
ניסיתי לשכנע אותו שלו ילך (עם כל הכבוד לציונות)
בהתחלה הלכתי על הקטע השמאלני - שבטח ישלחו אותו לשטחים הכבושים
אחר כך ניסיתי עם קטע ימני - שכל מילואימניק מפנה חייל סדיר לגרש אנשים מהבית שלהם
אחר כך ניסיתי את העניין הפוסט ציוני
על הטיעונים הרגשיים (להשאיר אשה לבד עם תינוקת) ועל הנימים הרגישים אפילו אין מה לפרט
והתוצאה -
הוא נסע אתמול לעשרה ימים לאזור בית לחם להיות נהג בוס של המ"פ
ואני יושבת וכותבת בבאופן באחת בלילה
מוסר השכל -
בכל רע יש טוב
גם למילואים יש סוף
תחי מדינת ישראל!

בעלי הולך למילואים בעוד שבוע
עכשיו אני מעודדת אותו אבל אחרי זה הוא צריך לעודד אותי במשך חודש עד סוף המילואים...אוף

אוף. תקופה מסוייטת.
שיחזור בשלום.

אוי,

סתם, באתי לילל קצת.
הסתכלתי עכשיו במפת ההתנחלויות של שלום עכשיו (זה מה שעלה לי בגוגל כשרשמתי את השם של המאחז) איפה בעלי מוצב.
נעשה לי חושך בעיניים ובור בבטן. מרחק יריקה משני המקומות הנלבבים עין קיניא ורמאללה.
האמת, אני יכולה להסתדר, אף על פי שאני חייבת לכתוב הרצאה לקונגרס ולבדוק בחינות.
אבל הפחד מה יהיה עליו, זה החלק הגרוע.

טוב, אני חייבת להודות שאני נדחפת לכאן שלא ממש בזכות. אבל... אם נתגמש מעט ונמתח את ההגדרה של מילואים לכל הנסיבות בהן יכולים בעלים להעלם מהבית לתקופות בינוניות עד ארוכות, הרי שנוכל בקלות להכיל גם נסיעות לחו"ל מטעם העבודה בקטגוריה הזו.
הוא נסע אתמול. לעשרה ימים. זה לא סוף העולם. (אבל בהחלט הצד השני שלו)
קצת עצוב לחגוג את החג החלבי הזה בלעדיו. הילדים מתגעגעים. ולי קשה להירדם בלילה. (נעלתי ואיבטחתי את הבית כאילו אני גרה בבית הדסה בחברון) הכלב משוחרר בחוץ משוטט לו סביב הבית ונובח על יתושים.
מצד אחד, עדיפה לוס אנג'לס על מילואים.
מצד שני,עדיף היה לו אני הייתי נוסעת לי והוא היה זה שנשאר פה לבדר את הנוער.
מצד שלישי, אני עומדת לאכול מאכלי גבינה נפלאים והוא יאכל אוכל אמריקאי. (זה באמת מנחם אותי)
מצד רביעי, הילדים סוף סוף בחופש ואפשר להנות מהם כל היום ואני פה בכדי לחוות את זה והוא מפסיד.
מצד חמישי, הוא יביא לנו המון דברים שביקשנו וזה אפילו יגרום לו הנאה (וגם פּוֹלִיש רציני למצפון בזמן שהוא ילך ויקנה כל מיני מתנות למחשב ולאופנוע שלו.)

השעה חצות וחצי. אני אמורה לישון כבר שעתיים.
לא נעצמות לי העיניים.


אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף. שיחזור כבר.

מיכל --
שמחה לומר שהולדת פיץ פטרה הפעם את יקירי מעשרים ושלושת הימים.
אני עובדת עליו שיגלה מתי המילואים הבאים -- שנקדים מהר רפואה למכה ונעשה עוד אחד.

מצטרפת למעגל נשות הבעלים במילואים.

לשם שינוי מרגישה שיש לי זכות לכתוב כאן, כי לראשונה אי פעם אני עומדת לעבור את המיל' הללו לבד (כלומר בלי סיוע מהורי).

איך זה? איך זה שהוא נסע לפני פחות משעה ואני כבר במוד של געגוע? יש משהו בירוק חקי הזה

כן גם בעלי במילואים... אך בניגוד לכולן לנו אין ילדים עדיין וזה ככ קשה להיות לבד! וזה לא אפשרי לנסוע כי אני עובדת ולומדת כל יום עד שעות מאוחרות. כל החברות שלי גרות רחוק ממני.. הרווקות (את זה גיליתי רק עכשיו) וכל חברי פה נשואים וממש לא בא לי להתעלק.אוף.ובנוסף להכל אנחנו מנסים להכנס להריון, עד כאן הוינטלציה שלי... נראה לי אני הולכת לישון זה ככ מדכא-23 יום והסוף הכי קשה.

דחו לי לחודש יולי-אוגוסט.
או, יופי!

וכן, יש בזה דבר נחמד, במידה מסויימת (בערך חודש בשנה) לעזוב הכל ולעמוד בשער של איזה ישוב נידח, לאכול המון אוכל ולהתלונן כל הזמן...

(-D אז בפסח שניכם בבית?
איזה כייף.

גילה, כן,
כן לחיוך וכן לדחייה. דחו לי לחודש יולי-אוגוסט.
נראה מה יהיה עד אז.
וכן, יש בזה דבר נחמד, במידה מסויימת (בערך חודש בשנה) לעזוב הכל ולעמוד בשער של איזה ישוב נידח, לאכול המון אוכל ולהתלונן כל הזמן...

חיוך? חיוך???
בהצלחה בדחיה.

קיבלתי צו למילואים לחודש הבא, לשבועיים וקצת.

חייב לציין, באתי עם לזוגתי לספר לה.
יחד עם זאת מתכנן ללכת ליום ראיונות (מחר) ולנסות לקצר / לדחות את המילואים.

קודם כל את, האמא, צריכה לראות איך את יכולה לאגור כוחות ולישון קצת. בלי זה יהיה לך קשה לעזור לבתך. בין אם זה לנסוע משפחה רחוקה, או עזרה בתשלום או כל מה שעולה על דעתך.
שנית, לדבר בטלפון, להביט בתמונות. להגיד שגם את מתגעגעת. לעשות כיף ביחד. מה שהגננת אומרת תמוה בעיני.

אני שונאת עצות נוסח "עדיף לא להפגש, כי קשה להפרד".

אני יכולה להוסיף- בעלי המון בחו"ל, לתקופות של שבוע - שבועיים, בכל פעם. גם הגדולה וגם הקטנה(חמש ושנה וחצי) מאוד מרוויחות מהתבוננות משותפת באלבום, בתמונות של אבא, משיחות עליו וכן- גם משיחות איתו בטלפון. זה אולי נראה מוזר לדברבטלפון עם ילדה שעדיין לא מדברת אבל היא, הקטנה, מקשיבה לאבא רוב קשב בטלפון עם חיוך ענק על פניה וכשמיצתה את החוויה, נותנת לי את השפופרת וחוזרת לעינייניה. אני מזכירה לה מדי פעם ש"אבא לא בבית, אבא נסע" וזה מבהיר את מצב הדברים: אבא קיים בעולם, עכשיו הוא לא בבית. אני לא מדברת על "הוא יחזור" כי נראה לי שזה מבלבל מבחינת הזמנים. כשהוא מגיע עם האוטו אנחנו כולנו רצות לחלון ורואות שהוא מגיע...
שיהיה לך בהצלחה!

אני יכול לענות מהנסיון שלנו.

ילדים בגיל הזה עוד לא מטמיעים את דמות ההורים, ולכן כשהילד לא רואה את ההורה, הוא חש שההורה "הפסיק להתקיים" - ומכאן החרדה. לכן שיחות אם האבא בטלפון מאד עוזרות (מהניסיון שלנו. אני לא יודע על מה הגננת מבססת את הדעה שלה נגד) - הם ימחישה לה את המציאות שלו, וירגיעו אותה. עוד דבר שאישתי עשתה, הוא להסתכל ביחד באלבומים עם תמונות שלי - הבן מאד נהנה מזה.

לגבי בתגובה של הבן כשחזרתי - הוא שמח לקראתי כמו שהוא היה שמח לקראתי בכל יום כשהוא היה פוגש אותי, כאילו לא היו מילואים.

זקוקה לעצה מהמנוסות והמבינות, האיש במילואים כבר שבוע והקטנה בת שנה וארבעה מאבדת את הצפון. היא מתועררת בלילות בוכה, צועקת, לא נרדמת, מתקשה להיפרד ממני ואני על סף קריסה: חוסר השינה נותן את אותותיו.
אין במי להיעזר - אנחנו רחוקים ממשפחה וביישוב החברה עסוקה עם הנכד שלה. מה אומרים לילדה? הגננת לא המליצה שאבא שלה ישיר לה בטלפון - כי זה מגביר את הגעגוע. היא גם טוענת שכשהוא ישוב עוד כמה ימים היא תשכח אותו זה נכון? נשמע לי לא כל כך הגינוי מה גם שהיא הוא קשורים מאוד. אשמח לעצות, איך להתנהג ומה להגיד

גילה
אם את באה לחמותך, את חייבת לבוא לבקר...

אופטימית זה טוב!

שולחת חיזוקים בכל הכח שיש לי.

|אייקון של יהיה בסדר|

עידכון לטובת המתענינים/דואגים -
האיש בבית חצי שבוע. בשבוע הבא מתוכנן להיות כמה ימים רצוף שם, ואז סופ"ש ארוך בבית. ואחר כך. הו, אחר כך, יהיו שבוע וחצי רצופים קשים ומפחידים, שאני מתכונת להעביר את רובם עם חברות.
> אופטימית. <