על ידי מרב_א* » 10 יוני 2006, 22:57
זהו נאום סיום. אולי זמני, ואולי לא. מבחינתי, בכל אופן- זהו סיכום. קראתי עכשיו את הבלוג הזה מתחילתו ועד עכשיו- 7 חודשים, ואני מרגישה שאני בעולם אחר לגמרי.
איתם מדבר מדהים. כן, יש עוד פער בינו לבין בני גילו, אבל הקלינאית אמרה לי השבוע שהיא חושבת לעשות לו באוגוסט איבחון ביניים ולשחרר אותו ממפגשים לכמה חודשים, היא מאמינה שהוא ידביק את הפער לבד. הוא מתבטא, הוא מספר, הוא מביע, הוא שר (וגם ממציא שירים
), הוא מבקש, הוא מצחיק- הוא מדהים. אנחנו מתמוגגים בכל יום מההתבטאויות שלו, ואני כבר לא מספיקה לכתוב את הפנינים שלו במחברת הפנינים.. רעיון הגן השפתי כמובן ירד מהפרק לחלוטין (הגננת שלו צעקה עלי לא מזמן- די! הוא ילד רגיל כבר! תשכחי ממה שהיה!")
גם בפיזיותרפיה יש התקדמות. לדעתי הוא יזדקק לפיזיותרפיה עוד הרבה זמן, אבל לפני שתי פגישות הפיזיו' שלו ציוותה אותו, ע"פ בקשתי, ל"קבוצה"- עבודה משותפת עם עוד ילדון. השינוי היה מיידי, במקום לריב, לכעוס ולאיים לפני הפגישה השבועית של הפיזיו', איתם פשוט רץ לשם, משתובב וצוהל עם עמיתו וזו הפכה לשעת הנאה, גם לו וגם לי, במקום הסיוט השבועי.
והוא גמול, מזה שבועיים. זה היה מהלך איטי ועדין, שהקצב שלו נקבע מאוד על פי איתם, ועם הזיכרון המר של נסיון הגמילה הקודמת. אבל איתם שונה עכשיו, ואני שונה, והתנאים אחרים לגמרי, ואת הפוש האחרון הוא עצמו נתן- והדרך משם לגמילה הסופית הייתה פשוטה וקצרה. אני עדיין לא מאמינה שהוא גמול, זה לא יאומן שאין יותר חיתולים (חוץ מהלילה), שהוא מרגיש ושולט ואומר ופשוט- פשוט גדול!
הוא הפך לילד תענוג, אני רווה ממנו נחת, עונג ואושר בכל דקה ודקה אפשרית. הוא מדבר ומספר, יש לו רעיונות, הוא חותר לעצמאות בהרבה תחומים, מבקש לעזור לי מדי ערב להכין ארוחת ערב, חותך סלט, מגיש לקורן אוכל... הוא כבר לא ישן צהריים (פחות מריבה אחת ביום) ואנחנו מנצלים את הזמן שקורן ישן למשחק וכיף משותף. מאז שהתחלתי לעבוד איתו בשיטת "Floor Time" אני מרגישה קפיצה בכל נושא הדיבור ובעיקר הדמיון. יש פה ושם עימותים, אבל אני מרגישה שהוא כבר "ילד רגיל", ילדון בן 3.5 עם גחמות, רצונות ומחשבות וסקרנות ובעיקר- אופי שהולך ומסתמן. עוד לא התרגלתי ליכולת שלו להביע את עצמו, אחרי שלוש שנים ויותר בהם כמעט לא דיבר, זה נראה לי כמו פלא, זכות גדולה ומיוחדת.
אני מאמינה שיש לתרופה ההומאופטית האחרונה שלקח חלק מאוד גדול בקפיצה האחרונה שלו- מבחינה התנהגותית, שפתית וגם נושא הגמילה. כאילו משהו מבפנים נרגע.
יצא לי לחשוב הרבה על התקופה האחרונה הקשה. אולי זו הייתה דרכו של איתם למרוד, לכבוש את מקומו במשפחה, בעולם. להתבגר. אני עדיין חוששת לפעמים מנסיגה וחזרה לתקופה קשה ונוראית שכזו, אבל נראה לי שזה לא יחזור בעוצמות שכאלו.
מבחינת האכילה אין שום שינוי. גבינה ויוגורט. הוא כל כך מפנים את ענין האוכל "שלו", שגם כאשר אנחנו משחקים במשחקי דמיון עם ילד דוב, או כל דמות אחרת של ילד, ואני שואלת אותו מה אותה דמות אוכלת- הוא קורא בהתרגשות "דינה ויוגורט" (גבינה ויוגורט:-)) ומסרב להכניס להם לתפריט חביתה, לחמניה או כל מאכל אחר. לאבא שלו הוא אמר לפני שבועיים "כשקורני יהיה גדול הוא יוכל לאכול דינה ויוגורט"
התעסקתי הרבה עם ה-Plan B שרקמתי, להביא אותו למצב של "אין ברירה" בחו"ל או בכל מקום אחר, מה שיאלץ אותו להתחיל לאכול. השתעשעתי במחשבה שאולי אולי אם היה לי זמן/כסף ולא הייתי מניקה, הייתי עושה את זה כבר עכשיו.
אבל עם פרוץ התקופה הטובה הזו, הרגשתי שהפן הלוחמני הזה, הצורך להכריח אותו, הולך ודועך. מעין השלמה שכזו. בהתחלה זה ניקר לי רק בראש, עכשיו אני מרגישה את זה בבטן, בלב, בכל הגוף. יש ילדים עם משקפיים, ויש ילדים שאוכלים דינה ויוגורט
. בעצם ההשלמה הזו, המוכנות לקבל אותו כך ולהפסיק להילחם ולתכנן היא פנימית בלבד, כיוון שבבית וכלפי איתם הלוחמנות הזו מעולם לא עלתה. מעולם לא הכרחתי אותו לאכול מה שאינו יכול או רוצה, ואני אפילו לא מנסה לפתות אותו לטעום מאכלים כאלו או אחרים. הבעיה הייתה הקושי
שלי לקבל אותו כך, בכל הטיפולים השונים והאלטרנטיביים שחיפשתי כדי למצוא את הכפתור הסודי שלחיצה עליו- תגרום לו להתחיל ללעוס, לנגוס ולאכול כמו כולם. גם בתוכי משהו נרגע, ואני אומרת- אם זו תהיה הבעיה היחידה שלו, היחידה שנותרה מכל אלו שהתחלנו איתן את המסע, דייני. אז תהיה כיתה-א'-עם-צידנית, ושטראוס ימשיכו לראות מאיתנו הרבה רווחים, ואולי כדאי שארכוש צידנית טובה וחדשה- אבל אני מקבלת את הילד החלבי שלי כך, כמו שהוא.
וזה לא אומר, אגב, שהפסקתי לפנטז על מה יהיה אם וכאשר יאכל, עכשיו אני בענין של מסיבת ענק ואני מתאפקת לא לעשות את רשימת המוזמנים ולנסח את ההזמנה
אבל זה בא ממקום אחר. אני כבר לא בוכה מזה ולא נאחזת בזה, סתם שיגיון שלי
אז זהו, "בקרוב הוא יאכל"- לא ממש, אבל אם וכאשר, ללא שום ספק ובלי להחמיץ שבריר שניה- אכתוב ואתאר ואתעד את הנס.
תודה לכל מי שקרא, הגיב, כתב, חשב, הציע והיה פה, לאורך החודשים הארוכים.
זהו נאום סיום. אולי זמני, ואולי לא. מבחינתי, בכל אופן- זהו סיכום. קראתי עכשיו את הבלוג הזה מתחילתו ועד עכשיו- 7 חודשים, ואני מרגישה שאני בעולם אחר לגמרי.
איתם מדבר מדהים. כן, יש עוד פער בינו לבין בני גילו, אבל הקלינאית אמרה לי השבוע שהיא חושבת לעשות לו באוגוסט איבחון ביניים ולשחרר אותו ממפגשים לכמה חודשים, היא מאמינה שהוא ידביק את הפער לבד. הוא מתבטא, הוא מספר, הוא מביע, הוא שר (וגם ממציא שירים :-D), הוא מבקש, הוא מצחיק- הוא מדהים. אנחנו מתמוגגים בכל יום מההתבטאויות שלו, ואני כבר לא מספיקה לכתוב את הפנינים שלו במחברת הפנינים.. רעיון הגן השפתי כמובן ירד מהפרק לחלוטין (הגננת שלו צעקה עלי לא מזמן- די! הוא ילד רגיל כבר! תשכחי ממה שהיה!")
גם בפיזיותרפיה יש התקדמות. לדעתי הוא יזדקק לפיזיותרפיה עוד הרבה זמן, אבל לפני שתי פגישות הפיזיו' שלו ציוותה אותו, ע"פ בקשתי, ל"קבוצה"- עבודה משותפת עם עוד ילדון. השינוי היה מיידי, במקום לריב, לכעוס ולאיים לפני הפגישה השבועית של הפיזיו', איתם פשוט רץ לשם, משתובב וצוהל עם עמיתו וזו הפכה לשעת הנאה, גם לו וגם לי, במקום הסיוט השבועי.
והוא גמול, מזה שבועיים. זה היה מהלך איטי ועדין, שהקצב שלו נקבע מאוד על פי איתם, ועם הזיכרון המר של נסיון הגמילה הקודמת. אבל איתם שונה עכשיו, ואני שונה, והתנאים אחרים לגמרי, ואת הפוש האחרון הוא עצמו נתן- והדרך משם לגמילה הסופית הייתה פשוטה וקצרה. אני עדיין לא מאמינה שהוא גמול, זה לא יאומן שאין יותר חיתולים (חוץ מהלילה), שהוא מרגיש ושולט ואומר ופשוט- פשוט גדול!
הוא הפך לילד תענוג, אני רווה ממנו נחת, עונג ואושר בכל דקה ודקה אפשרית. הוא מדבר ומספר, יש לו רעיונות, הוא חותר לעצמאות בהרבה תחומים, מבקש לעזור לי מדי ערב להכין ארוחת ערב, חותך סלט, מגיש לקורן אוכל... הוא כבר לא ישן צהריים (פחות מריבה אחת ביום) ואנחנו מנצלים את הזמן שקורן ישן למשחק וכיף משותף. מאז שהתחלתי לעבוד איתו בשיטת "Floor Time" אני מרגישה קפיצה בכל נושא הדיבור ובעיקר הדמיון. יש פה ושם עימותים, אבל אני מרגישה שהוא כבר "ילד רגיל", ילדון בן 3.5 עם גחמות, רצונות ומחשבות וסקרנות ובעיקר- אופי שהולך ומסתמן. עוד לא התרגלתי ליכולת שלו להביע את עצמו, אחרי שלוש שנים ויותר בהם כמעט לא דיבר, זה נראה לי כמו פלא, זכות גדולה ומיוחדת.
אני מאמינה שיש לתרופה ההומאופטית האחרונה שלקח חלק מאוד גדול בקפיצה האחרונה שלו- מבחינה התנהגותית, שפתית וגם נושא הגמילה. כאילו משהו מבפנים נרגע.
יצא לי לחשוב הרבה על התקופה האחרונה הקשה. אולי זו הייתה דרכו של איתם למרוד, לכבוש את מקומו במשפחה, בעולם. להתבגר. אני עדיין חוששת לפעמים מנסיגה וחזרה לתקופה קשה ונוראית שכזו, אבל נראה לי שזה לא יחזור בעוצמות שכאלו.
מבחינת האכילה אין שום שינוי. גבינה ויוגורט. הוא כל כך מפנים את ענין האוכל "שלו", שגם כאשר אנחנו משחקים במשחקי דמיון עם ילד דוב, או כל דמות אחרת של ילד, ואני שואלת אותו מה אותה דמות אוכלת- הוא קורא בהתרגשות "דינה ויוגורט" (גבינה ויוגורט:-)) ומסרב להכניס להם לתפריט חביתה, לחמניה או כל מאכל אחר. לאבא שלו הוא אמר לפני שבועיים "כשקורני יהיה גדול הוא יוכל לאכול דינה ויוגורט" :-D
התעסקתי הרבה עם ה-Plan B שרקמתי, להביא אותו למצב של "אין ברירה" בחו"ל או בכל מקום אחר, מה שיאלץ אותו להתחיל לאכול. השתעשעתי במחשבה שאולי אולי אם היה לי זמן/כסף ולא הייתי מניקה, הייתי עושה את זה כבר עכשיו.
אבל עם פרוץ התקופה הטובה הזו, הרגשתי שהפן הלוחמני הזה, הצורך להכריח אותו, הולך ודועך. מעין השלמה שכזו. בהתחלה זה ניקר לי רק בראש, עכשיו אני מרגישה את זה בבטן, בלב, בכל הגוף. יש ילדים עם משקפיים, ויש ילדים שאוכלים דינה ויוגורט :-). בעצם ההשלמה הזו, המוכנות לקבל אותו כך ולהפסיק להילחם ולתכנן היא פנימית בלבד, כיוון שבבית וכלפי איתם הלוחמנות הזו מעולם לא עלתה. מעולם לא הכרחתי אותו לאכול מה שאינו יכול או רוצה, ואני אפילו לא מנסה לפתות אותו לטעום מאכלים כאלו או אחרים. הבעיה הייתה הקושי [b]שלי[/b] לקבל אותו כך, בכל הטיפולים השונים והאלטרנטיביים שחיפשתי כדי למצוא את הכפתור הסודי שלחיצה עליו- תגרום לו להתחיל ללעוס, לנגוס ולאכול כמו כולם. גם בתוכי משהו נרגע, ואני אומרת- אם זו תהיה הבעיה היחידה שלו, היחידה שנותרה מכל אלו שהתחלנו איתן את המסע, דייני. אז תהיה כיתה-א'-עם-צידנית, ושטראוס ימשיכו לראות מאיתנו הרבה רווחים, ואולי כדאי שארכוש צידנית טובה וחדשה- אבל אני מקבלת את הילד החלבי שלי כך, כמו שהוא.
וזה לא אומר, אגב, שהפסקתי לפנטז על מה יהיה אם וכאשר יאכל, עכשיו אני בענין של מסיבת ענק ואני מתאפקת לא לעשות את רשימת המוזמנים ולנסח את ההזמנה :-D אבל זה בא ממקום אחר. אני כבר לא בוכה מזה ולא נאחזת בזה, סתם שיגיון שלי :-)
אז זהו, "בקרוב הוא יאכל"- לא ממש, אבל אם וכאשר, ללא שום ספק ובלי להחמיץ שבריר שניה- אכתוב ואתאר ואתעד את הנס.
תודה לכל מי שקרא, הגיב, כתב, חשב, הציע והיה פה, לאורך החודשים הארוכים.