טוב, תנועה שלא הושלמה אבל חייבת להיעשות, לפני שאני גונזת הכל או ממשיכה:
_לא לגמרי הבנתי מה השאלה.
כל יצור אנושי שהיה קם בבוקר לכלום ושום דבר היה מתנהג כמוה.
היא צריכה שיהיה לה למה לקום ולאן לשאוף, מסגרת, מחויבות, מטרות, עניין בעולם, חברות תחביבים. אני כן הייתי בוחרת בבי"ס מכל האופציות, למרות שמאוד מבינה אותך וגם אני מתקשה עם מסגרות ובתי ספר בפרט, אבל יש בסהכ יותר טוב מרע, אם מוצאים מקום נכון.
אם את לא רוצה בית ספר - היא חייבת ללמוד משהו אחר, לעבוד, להתנדב במקום מחייב, לא ברמה של שעתיים בשבוע, משהו יומיומי. .
ולא לא כל המתבגרים מסריחים, כעוסים ואובדים.
רובם לומדים, מנהלים חיי חברה, משקיעים בתחביבים, אחים טובים וכו.
הרגשות בגיל הזה קיצוניים, הכל דרמטי אבל זה לא מצדיק חיים בכאוס כמו שאת מתארת. הבת שלך לא טרול, היא שקועה בדיכאון._
_תחתני אותה
שתלך לעבוד
או ללמוד משהו
לא בריא להתבטל
בשום גיל_
תודה, נשמות טובות שאתן, על המילים הדוחות האלו, שהרחיקו אותי עד לצד השני של האינטרנט.
לא הייתה פה שאלה, אז ברור לגמרי מה לא הבנת.
הכל, הכל לא הבנת.
לא, הבת שלי לא בדיכאון, תודה על האיבחון המהיר.
ותודה עד אין קץ על ההסגברה שאנשים צריכים לעשות
משהו{{}}, וואלה, לא הייתי עולה על זה בעצמי.
נס, פלא הבריאה שאת, מזל שהבלחת פה לשפוך את מילות החכמה המרתקות שלך.
ולך פלוני/ת אלמוני/ת - נפלא, ההסתתרות מאחורי עננת האנונימיות, אפילו ללא כינוי
תודה על העצות המלומדות, איך זה שלא חשבתי על לחתן ילדה בת כלום וחצי?
איך לא עלתה על דעתי המחשבה ההו-כה-ייחודית, שלא בריא להתבטל!
הגעת למסקנה הזאת לבד או שהיית צריכה עזרה של גוגל?
עופו מהדף שלי, נשמות בורות וטיפשות
אני מתכוונת למחוק פה כל שביב בורות וזלזול באינטיליגנציה שלי, כי זה הדף
שלי לכתוב בו, והוא
עבורי{{}}.
אני אשכרה לא כתבתי פה חודש וחצי כי רק המחשבה שאני אצטרך לתקשר עם הגועל הזה עייפה אותי.
לא עוד, אני רוצה את המסע הזה כתוב, וחלק ממנו התפספס לי אז אעבור עליו בוויש
זהו, עשיתי את זה, הוצאתי את הג'יפה הזאת ממני, עכשיו אפשר להמשיך.
בחודש וחצי שעברנו, הגענו לתהום רצינית (עכשיו זה כבר נראה היסטוריה רחוקה שאין טעם לפרט אותה, היא עובדה מכל כיוון אפשרי, לצערי היא לא פרושה פה, אבל לא נורא, אני יודעת מה היה שם), ואחריה הודעתי ששוברות את הכלים ולא משחקות יותר:
היא הגיע לתהום שאפילו היא לא האמינה על עצמה, ורק חיכתה לתגובה שלי, והופתעה שהתגובה הייתה שקולה ולא לעומתית.
התגובה השקולה:
הנייד נחסם (לא נלקח לגמרי), הסים נחסם, נחסמה הגישה הפיזית למחשב (אין עכבר ומקלדת, בהצלחה מה שנקרא)
בבד בבד הובהר שאני אוהבת אותה, היא חשובה לי, אני כאן עבורה אבל מבחינתי - היא נכנסת למסגרת.
כדי ש-"חינוך ביתי" יתאפשר אני צריכה רצון
נלהב שלה, או רצון נלהב של אבא שלה, אני לא יכולה להחזיק את המלחמה איתו ובמקביל גם את המלחמה איתה.
היא התנגדה במילים לרעיון, אבל במעשה...משהו נרגע בה.
כבר שבועיים (איך הזמן טס!) שהיא ישנה בלילות וערה בימים
פעילה בבית שלי (מה שקורה אצל אבא שלה לא בגבולות היכולת שלי)
ברור לחלוטין שיש הגבלת מסכים הדוקה - אצלי או אצל אבא שלה, ואני המרכז, לא היא.
אבא שלה כבר לא מציק עם הלחץ והמתח בנוגע ללימודים ולפער הלימודי, כי מבחינתו היא אוטוטו נכנסת לבי"ס (אני לא רואה את זה קורה, לא עם חוסר היכולת שלנו לתקשר על שום דבר, אבל ניחא) - ואני חושבת שזה המקור לרוב ההתנגדות שלה. אבא שלה והביקורת האינסופית שהיא שומעת על עצמה כשהיא אצלו.
גם אם הוא לא אומר את הביקורת - היא שומעת אותה. כל הזמן.
איך הילדה היום?
עדיין טרול, אבל קטן יותר, משהו בה נרגע
מחפשת חברת ילדות וילדים בגילה.
מחפשת את קרבתי, אני יוזמת המון "איסופים" ייזומים שלה אלי
סידרתי הרהיטים נחמדים בחדר שלה, אירגנתי אותו ככה שהוא כבר לא מרגיש כמו מערה ויותר כמו חדר של נערה.
עשיתי את זה ללא הסכמתה - אם עד כה כיבדתי את מה
שהיא אמרה במילים..היום אני מכבדת את מה שהבטן
שלי אומרת, ואני והיא מגלות ש...המילים שלה לא קשורות לרצונות שלה ולצרכים שלה. אני עדיין יודעת יותר טוב ממנה מה נכון לה.
עדיין.
לאט לאט, אני מחזירה את הילדה שבה החוצה אלי, ועוזרת לה להשיל את הטרול מעליה
הפסקתי לעשות לה כביסות - היא מכבסת את הבגדים שלה ותולה אותם ומורידה אותם ומסדרת בחדר שלה
מדהים כמה הדבר הכאילו קטן הזה משמעותי.
הלוואי ואבא שלה ימשיך להפסיק לבקר אותה ולהגיד לה כמה היא לא בסדר
כל כולו עכשיו מפנה אנרגיה למצוא בתי ספר ומסגרות עבורה, ואני פה כדי לסנן (מסגרות חוץ ביתיות סמי אישפוזיות??? מה נסגר עם האיש?? מה הוא חושב על הילדה שלו??). מתישהו נמצא משהו מתאים, אבל כל עוד האנמרגיה שלו מושקעת שם, הוא עוזב את הילדה שלי בשקט, אז יש לי את זה וזה נחמד
בשיאו של הג'יפה, היא הייתה אצל אבא שלה והתחילה לקרוא סדרת ספרים שכאילו מיועדים לנוער, אבל הם ספרי ארוטיקה לחלוטין לא תואמי גיל, סיפרתי על זה פה למעלה.
ועם ההשלכות של החרא הזה אנחנו נתמודד, בינתיים אני מחכה לבוץ לשקוע, ומונעת גישה שלה לספרי ההמשך של הסדרה הנוראית הזאת
א-ב-ל, קראתי אותה בעצמי בעקבות הילדה, ואני ממנפת את זה לשיחה פתוחה על מיניות, זוגיות, אובססיה, רעילות גברית ונשית, אלימות במשפחה
וכמה שהנפש שלה עוד קטנה, וכמה שאנרגיה מינית עוד לא מותאמת בעוצמה הזאת, כמה שהיא אנרגיה בריאה ונכונה - אבל בזמנה, כשדוחקות בה, כשדוחקות בנפש ובגוף...זה הרסני ופוגעני.
לאט לאט
נושפת
שואפת
נושפת
שואפת
נושפת
שואפת