הייתי רוצה לדעת מה את מציעה לעשות כשהוא "משתמש" בקריאה לפיפי כדי לעורר תשומת לב, מצד אחד אני רוצה שידע שאני מתייחסת לקריאות שלו, כדי שלא יפסיק להודיע, מצד שני אני יודעת שלפעמים אלו קריאות שווא, למשל כשהוא משתין ןדקה אחרי זה אומר פיפי, למשל, כשאנחנו בנסיעה. וכאן אני בדילמה מסוימת.* מה שאני עושה כרגע , זה מבקשת ממנו לחכות עוד קצת עד ש... ואז אם יש לו הוא מבקש שוב אם לא בדרך כלל הוא עובר לדבר הבא, ולפעמים גם אחרי כמה דקות משתין בלי להודיע.
אני אגיד לך מה מנחה אותי בתפיסתי, ואת תחשבי איך זה בשבילך, בסדר?
אז ככה:
ראשית, אני חושבת, בראייה שלי (אני מדגישה שזו השקפת עולם ותפיסה חינוכית שלי, אני לא מנסה לטעון שזו אמת אובייקטיבית, אם כי אני כן רואה שזה עובד ויעיל בשטח) - שעדיף לא להתייחס
בכלל לשאלה "האם הוא משתמש בקריאה לפיפי" ואם כן, אז למה.
לנו כהורים, לדעתי, במיוחד כשמדובר בתינוקות (בעיני לילדים עד גיל שלוש עדיף להתייחס כ"תינוקות" כשנתקלים ב"חולשות" שלהם, וכגדולים כשהם עצמם מעוניינים לגלות עצמאות ובגרות (-: ), סליחה, רגרסיה, חוזרת:
לנו, כהורים, עדיף להתעלם לגמרי מכל ספקולציה או פרשנות על הסיבות הגלויות או הנסתרות למעשים שלהם. במיוחד, במיוחד אם הסיבות שעולות לנו במוח הן תוצאה של שטיפת המוח התרבותית על "אל תפנקי אותו" ו"הוא סתם בוכה" וכל הדברים האלה (אה, את פשוט חייבת לקרוא את הדף
בדידותו של בוחר האבטיח, במיוחד הסיפור על המשפחה בכינרת עם ה"היא לא בכתה, סתם הרימו אותה", דגש על "סתם"... ).
ההצעה שלי בניסוח חיובי היא כזאת:
תמיד להניח כוונות טובות.
וגם לגבי עצמנו, כן? לכן אמרתי שההערה שלי לגבי הטיפול בשביתת הפישפושים ממש לא באה לגרום לרגשי אשמה. את לא צריכה להצטדק. אפשר ללמוד מזה, אבל את לא צריכה להצטדק. כל בחירה ובחירה שעשית וכל בחירה ובחירה שתעשי באות תמיד ממיטב הכוונות והן מייצגות תמיד את הכי טוב שאת יכולה לעשות
ברגע זה.
חכמה בדיעבד תמיד קל נורא להיות P-: אני שיאנית ב"חוכמה של חדרי מדרגות" (זה אחרי שכבר הלכת משם ואת כבר בחדר המדרגות של הבית שלך ואז את נזכרת בכל הדברים החכמים שהיית יכולה והיית צריכה והיית אמורה לעשות במקום מה שעשית באמת P-: ).
אז גם לגבי הילד:
תמיד להניח כוונות טובות.
מה נגזר מזה?
שלא נפקפק בו אף פעם. אם הוא אומר שהוא צריך פיפי - ישר לכבד את זה ולהתנהג בכנות כאילו הוא צריך פיפי. בסוף התברר שלא צריך? לא נורא. הרי הוא תינוק! מותר לו להתבלבל. ואת יודעת מה? מותר לו גם לנסות אותך. את בעצמך אומרת שאת לא תמיד פנויה אליו בקטע הזה. אז מובן מאוד, שהוא עדיין צריך לבדוק כל הזמן: אמא מקשיבה לי או לא?
זה קצת כמו הרווקה שמתקרבת לגיל 30 ואין לה חבר והיא פתאום מתחילה לדאוג שאולי היא לא תצליח להיכנס להריון כשהיא כבר תתחתן. אז היא מקיימת יחסי מין לא מוגנים, רק כדי לבדוק אם היא באמת תיכנס להריון - ואז היא נכנסת להריון אבל הוא לא רצוי אז היא עושה הפלה
ואז היא דואגת שעכשיו היא לא תצליח להיכנס להריון בגלל הגרידה P-:
בקיצור, הוא מבקש?
לעזור לו.
אם אי אפשר, להגיד לו, כמו שהיית אומרת לילד בן חמש שכבר גמול מזמן וצריך עזרה בשירותים ציבוריים אבל את בדיוק באמצע משהו: רגע חמודי, אני בדיוק עם משהו על האש. אתה יכול לחכות שנייה ואני תיכף באה איתך לשירותים?
אולי אפשר גם לעזור לו לדאוג לעצמו: למשל, שבבית יהיה עירום בחלק התחתון. שיהיה סיר בכל מקום, או שאפשר יהיה להגיד לו להביא את הסיר לאיפה שאת. שגם בלי עזרה ממך הוא יוכל להסתדר. האם את עד כדי כך עסוקה שאין לך אפשרות לתקשר איתו סביב זה? את פשוט לא עונה ואז נדמה לו שאת מתעלמת ממנו? צריך לחשוב קצת איך הסיטואציה באמת, איך זה נראה מבחוץ, איך זה נראה בעיניים שלו.
ילד שמתנהג כאילו הוא רוצה תשומת לב - מגלה לי שהוא זקוק ליותר תשומת לב. הרי זה לא משהו אובייקטיבי. זה משהו שתלוי לגמרי בהרגשה שלו. אם פלוני צריך חמישה חיבוקים ביום ומקבל רק שלושה, הוא בחסר. אז מה אם אלמוני צריך רק שלושה ושלושה היו מספיקים לו בהחלט?
לדעתי את עושה בסדר גמור כשאתם באוטו ואת מבקשת ממנו לחכות קצת. אבל לא כמבחן לשאלה "האם הוא באמת צריך או סתם מבקש". רק מפני שאי אפשר באותו רגע לעצור. אבל כן לחפש הזדמנות לעצור. הגישה צריכה להיות, לתפיסתי: להאמין לו תמיד, ולפעול כאילו אמר אמת בדוקה. זה ילמד אותו לסמוך עלייך, וגם להגיד את האמת.
כשלפעמים מתייחסים ולפעמים לא, הילד דווקא לומד שאין חשיבות למלים שלו, וגם שלא באמת איכפת ממנו. וזה ממש לא המסר שאנחנו רוצים...
_אני מאמינה שאין להקריב את האושר שלי למען האושר שלו, זה גם לא נכון, כי הוא לא יהיה מאושר יותר אם אני אהיה שמחה פחות. זה עובד ביחס ישר, ככל שהאמא יותר טוב לה בחייה כך טוב לילדיה, זאת אני למדה מעצמי ומהרבה מאוד אמהות שאני פוגשת.
לכן, במקום הזה אני בחרתי לשים חיתול, בלי להיות בלחץ ובלי לוותר על משהו שעושה לי טוב._
אני רואה את זה אחרת.
אני מסכימה איתך לגבי ההקרבה באופן עקרוני, כללי, אבל אני מדברת על משהו
זמני וקצר, לא על הקרבת כל החיים.
שלושה חודשים של המנעות מביקורים במקומות שאי אפשר לקבל בהם ילד בתהליך גמילה - מהם לעומת החיים שלך?
לעומת זאת, שלושה חודשים בחיים של תינוק - איזה אחוז זה מהחיים שלו?!
ברגע שהתעלמת מהעניין שזה שלב זמני וקצר, והפכת את זה לדיון פילוסופי כללי על "האושר שלי מול האושר שלו" - הלכת לקיצוניות ושכחת את התינוק ואת הצרכים של התינוק.
יש לך ילד בתהליך גמילה! עם בעיות ובלגנים! לפעמים אומר, לפעמים פתאום עושה, לפעמים מבקש כל חמש דקות גם אם לא צריך, לפעמים מבקש כשהוא באמת צריך, עושה על הרצפה או בבגדים - הילד מבולבל, השינויים בצורת הגידול שלו לא עשו לו טוב, יש חוסר כבוד לצרכים שלו, יש שעות שמתעלמים ממנו ומלבישים לו חיתול עם ציפיה ברורה שיעשה פיפי
על עצמו בתוך מה שהוא לובש ושעות אחרות שמצפים ממנו להיות גדול וגמול ואפילו
כועסים עליו כשהוא עושה פיפי על עצמו (כמו שלימדת אותו בעצמך בחיתול), וזה פתאום יוצא על הרצפה!
זה יותר מדי בשבילו. לא רק אני כתבתי לך שהילד מבולבל.
בשלב הזה של התהליך, להחזיר לילד חיתול זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, לדעתי.
וכל זה למה? כי את רוצה דווקא לבקר עכשיו בבית שאין בו שום סבלנות לתינוק קטן בגמילה?
מעולם לא ביקר שם ילד בגמילה?
הם מקבלים כאורחים אך ורק תינוקות בחיתולים או ילדים גדולים שלעולם אינם מפספסים? עד גיל שנה ומעל גיל חמש?
באמת? ברצינות?
אין שום דרך אחרת?
אלה שטיחים מקיר לקיר? שאי אפשר לגלגל כשאתם מגיעים? או שזה רק עניין תפיסתי: הם היו מוכנים לגלגל את השטיחים ולסמן איזור שבו לא נורא שהילד יפספס אם זה קורה (כסאות ללא ריפוד, רצפה ללא שטיח, שלא תהיי איתו על הספה), אילו היו מוכנים לקבל שזה ילד בגמילה, אבל הם לא מוכנים כי מישהו מכם מתנגד לתהליך מאיזו סיבה?
אילו הוא היה ילד בן שלוש וחצי בתהליך גמילה מחיתולים, אחרי שהורדת חיתול אבל מדי פעם עלולים להיות פיספוסים - גם אז היית מלבישה לו שוב חיתול? גם אז הם היו מבקשים שתחתלי אותו?
אני תוהה איפה הבעיה.
האם היא באמת אצלם?
האמת, אני לא בטוחה.
אני חושבת שאצלך אולי משהו לא ברור ולא סגור עם עצמך. כשזה יהיה ברור לך, שהילד עכשיו גמר עם החיתולים, ואת חייבת להיות לגמרי עם זה, כי הוא בשל וכל הפרעה נוספת גורמת לו לנסיגה מיותרת, אז יהיה לך גם ברור מה עושים אצל אחרים.
איך מכבדים גם אותם (מוודאים שהבית שלהם נשמר והרגישויות שלהם נשמרות) וגם את הילד שלך (מוודאים שהוא יודע שמאמינים לו, שעוזרים לו בתהליך, ושמתייחסים לטעויות שלו בסבלנות ובאורך רוח, כי הרי הוא תינוק קטן, זו לא אשמתו שמתפספס לו, קשה לו ללמוד מחדש את מה שהתבלבל לו, וזה ייקח קצת זמן).
[u]הייתי רוצה לדעת מה את מציעה לעשות כשהוא "משתמש" בקריאה לפיפי כדי לעורר תשומת לב, מצד אחד אני רוצה שידע שאני מתייחסת לקריאות שלו, כדי שלא יפסיק להודיע, מצד שני אני יודעת שלפעמים אלו קריאות שווא, למשל כשהוא משתין ןדקה אחרי זה אומר פיפי, למשל, כשאנחנו בנסיעה. וכאן אני בדילמה מסוימת.* מה שאני עושה כרגע , זה מבקשת ממנו לחכות עוד קצת עד ש... ואז אם יש לו הוא מבקש שוב אם לא בדרך כלל הוא עובר לדבר הבא, ולפעמים גם אחרי כמה דקות משתין בלי להודיע.[/u]
אני אגיד לך מה מנחה אותי בתפיסתי, ואת תחשבי איך זה בשבילך, בסדר?
אז ככה:
ראשית, אני חושבת, בראייה שלי (אני מדגישה שזו השקפת עולם ותפיסה חינוכית שלי, אני לא מנסה לטעון שזו אמת אובייקטיבית, אם כי אני כן רואה שזה עובד ויעיל בשטח) - שעדיף לא להתייחס [b]בכלל[/b] לשאלה "האם הוא משתמש בקריאה לפיפי" ואם כן, אז למה.
לנו כהורים, לדעתי, במיוחד כשמדובר בתינוקות (בעיני לילדים עד גיל שלוש עדיף להתייחס כ"תינוקות" כשנתקלים ב"חולשות" שלהם, וכגדולים כשהם עצמם מעוניינים לגלות עצמאות ובגרות (-: ), סליחה, רגרסיה, חוזרת:
לנו, כהורים, עדיף להתעלם לגמרי מכל ספקולציה או פרשנות על הסיבות הגלויות או הנסתרות למעשים שלהם. במיוחד, במיוחד אם הסיבות שעולות לנו במוח הן תוצאה של שטיפת המוח התרבותית על "אל תפנקי אותו" ו"הוא סתם בוכה" וכל הדברים האלה (אה, את פשוט חייבת לקרוא את הדף [po]בדידותו של בוחר האבטיח[/po], במיוחד הסיפור על המשפחה בכינרת עם ה"היא לא בכתה, סתם הרימו אותה", דגש על "סתם"... ).
ההצעה שלי בניסוח חיובי היא כזאת:
[b]תמיד להניח כוונות טובות[/b].
וגם לגבי עצמנו, כן? לכן אמרתי שההערה שלי לגבי הטיפול בשביתת הפישפושים ממש לא באה לגרום לרגשי אשמה. את לא צריכה להצטדק. אפשר ללמוד מזה, אבל את לא צריכה להצטדק. כל בחירה ובחירה שעשית וכל בחירה ובחירה שתעשי באות תמיד ממיטב הכוונות והן מייצגות תמיד את הכי טוב שאת יכולה לעשות [b]ברגע זה[/b].
חכמה בדיעבד תמיד קל נורא להיות P-: אני שיאנית ב"חוכמה של חדרי מדרגות" (זה אחרי שכבר הלכת משם ואת כבר בחדר המדרגות של הבית שלך ואז את נזכרת בכל הדברים החכמים שהיית יכולה והיית צריכה והיית אמורה לעשות במקום מה שעשית באמת P-: ).
אז גם לגבי הילד:
תמיד להניח כוונות טובות.
מה נגזר מזה?
שלא נפקפק בו אף פעם. אם הוא אומר שהוא צריך פיפי - ישר לכבד את זה ולהתנהג בכנות כאילו הוא צריך פיפי. בסוף התברר שלא צריך? לא נורא. הרי הוא תינוק! מותר לו להתבלבל. ואת יודעת מה? מותר לו גם לנסות אותך. את בעצמך אומרת שאת לא תמיד פנויה אליו בקטע הזה. אז מובן מאוד, שהוא עדיין צריך לבדוק כל הזמן: אמא מקשיבה לי או לא?
זה קצת כמו הרווקה שמתקרבת לגיל 30 ואין לה חבר והיא פתאום מתחילה לדאוג שאולי היא לא תצליח להיכנס להריון כשהיא כבר תתחתן. אז היא מקיימת יחסי מין לא מוגנים, רק כדי לבדוק אם היא באמת תיכנס להריון - ואז היא נכנסת להריון אבל הוא לא רצוי אז היא עושה הפלה |אוף| ואז היא דואגת שעכשיו היא לא תצליח להיכנס להריון בגלל הגרידה P-:
בקיצור, הוא מבקש?
לעזור לו.
אם אי אפשר, להגיד לו, כמו שהיית אומרת לילד בן חמש שכבר גמול מזמן וצריך עזרה בשירותים ציבוריים אבל את בדיוק באמצע משהו: רגע חמודי, אני בדיוק עם משהו על האש. אתה יכול לחכות שנייה ואני תיכף באה איתך לשירותים?
אולי אפשר גם לעזור לו לדאוג לעצמו: למשל, שבבית יהיה עירום בחלק התחתון. שיהיה סיר בכל מקום, או שאפשר יהיה להגיד לו להביא את הסיר לאיפה שאת. שגם בלי עזרה ממך הוא יוכל להסתדר. האם את עד כדי כך עסוקה שאין לך אפשרות לתקשר איתו סביב זה? את פשוט לא עונה ואז נדמה לו שאת מתעלמת ממנו? צריך לחשוב קצת איך הסיטואציה באמת, איך זה נראה מבחוץ, איך זה נראה בעיניים שלו.
ילד שמתנהג כאילו הוא רוצה תשומת לב - מגלה לי שהוא זקוק ליותר תשומת לב. הרי זה לא משהו אובייקטיבי. זה משהו שתלוי לגמרי בהרגשה שלו. אם פלוני צריך חמישה חיבוקים ביום ומקבל רק שלושה, הוא בחסר. אז מה אם אלמוני צריך רק שלושה ושלושה היו מספיקים לו בהחלט?
לדעתי את עושה בסדר גמור כשאתם באוטו ואת מבקשת ממנו לחכות קצת. אבל לא כמבחן לשאלה "האם הוא באמת צריך או סתם מבקש". רק מפני שאי אפשר באותו רגע לעצור. אבל כן לחפש הזדמנות לעצור. הגישה צריכה להיות, לתפיסתי: להאמין לו תמיד, ולפעול כאילו אמר אמת בדוקה. זה ילמד אותו לסמוך עלייך, וגם להגיד את האמת.
כשלפעמים מתייחסים ולפעמים לא, הילד דווקא לומד שאין חשיבות למלים שלו, וגם שלא באמת איכפת ממנו. וזה ממש לא המסר שאנחנו רוצים...
_אני מאמינה שאין להקריב את האושר שלי למען האושר שלו, זה גם לא נכון, כי הוא לא יהיה מאושר יותר אם אני אהיה שמחה פחות. זה עובד ביחס ישר, ככל שהאמא יותר טוב לה בחייה כך טוב לילדיה, זאת אני למדה מעצמי ומהרבה מאוד אמהות שאני פוגשת.
לכן, במקום הזה אני בחרתי לשים חיתול, בלי להיות בלחץ ובלי לוותר על משהו שעושה לי טוב._
אני רואה את זה אחרת.
אני מסכימה איתך לגבי ההקרבה באופן עקרוני, כללי, אבל אני מדברת על משהו [b]זמני[/b] וקצר, לא על הקרבת כל החיים.
שלושה חודשים של המנעות מביקורים במקומות שאי אפשר לקבל בהם ילד בתהליך גמילה - מהם לעומת החיים שלך?
לעומת זאת, שלושה חודשים בחיים של תינוק - איזה אחוז זה מהחיים שלו?!
ברגע שהתעלמת מהעניין שזה שלב זמני וקצר, והפכת את זה לדיון פילוסופי כללי על "האושר שלי מול האושר שלו" - הלכת לקיצוניות ושכחת את התינוק ואת הצרכים של התינוק.
יש לך ילד בתהליך גמילה! עם בעיות ובלגנים! לפעמים אומר, לפעמים פתאום עושה, לפעמים מבקש כל חמש דקות גם אם לא צריך, לפעמים מבקש כשהוא באמת צריך, עושה על הרצפה או בבגדים - הילד מבולבל, השינויים בצורת הגידול שלו לא עשו לו טוב, יש חוסר כבוד לצרכים שלו, יש שעות שמתעלמים ממנו ומלבישים לו חיתול עם ציפיה ברורה שיעשה פיפי [b]על עצמו בתוך מה שהוא לובש[/b] ושעות אחרות שמצפים ממנו להיות גדול וגמול ואפילו [b]כועסים[/b] עליו כשהוא עושה פיפי על עצמו (כמו שלימדת אותו בעצמך בחיתול), וזה פתאום יוצא על הרצפה!
זה יותר מדי בשבילו. לא רק אני כתבתי לך שהילד מבולבל.
בשלב הזה של התהליך, להחזיר לילד חיתול זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, לדעתי.
וכל זה למה? כי את רוצה דווקא לבקר עכשיו בבית שאין בו שום סבלנות לתינוק קטן בגמילה?
מעולם לא ביקר שם ילד בגמילה?
הם מקבלים כאורחים אך ורק תינוקות בחיתולים או ילדים גדולים שלעולם אינם מפספסים? עד גיל שנה ומעל גיל חמש?
באמת? ברצינות?
אין שום דרך אחרת?
אלה שטיחים מקיר לקיר? שאי אפשר לגלגל כשאתם מגיעים? או שזה רק עניין תפיסתי: הם היו מוכנים לגלגל את השטיחים ולסמן איזור שבו לא נורא שהילד יפספס אם זה קורה (כסאות ללא ריפוד, רצפה ללא שטיח, שלא תהיי איתו על הספה), אילו היו מוכנים לקבל שזה ילד בגמילה, אבל הם לא מוכנים כי מישהו מכם מתנגד לתהליך מאיזו סיבה?
אילו הוא היה ילד בן שלוש וחצי בתהליך גמילה מחיתולים, אחרי שהורדת חיתול אבל מדי פעם עלולים להיות פיספוסים - גם אז היית מלבישה לו שוב חיתול? גם אז הם היו מבקשים שתחתלי אותו?
אני תוהה איפה הבעיה.
האם היא באמת אצלם?
האמת, אני לא בטוחה.
אני חושבת שאצלך אולי משהו לא ברור ולא סגור עם עצמך. כשזה יהיה ברור לך, שהילד עכשיו גמר עם החיתולים, ואת חייבת להיות לגמרי עם זה, כי הוא בשל וכל הפרעה נוספת גורמת לו לנסיגה מיותרת, אז יהיה לך גם ברור מה עושים אצל אחרים.
איך מכבדים גם אותם (מוודאים שהבית שלהם נשמר והרגישויות שלהם נשמרות) וגם את הילד שלך (מוודאים שהוא יודע שמאמינים לו, שעוזרים לו בתהליך, ושמתייחסים לטעויות שלו בסבלנות ובאורך רוח, כי הרי הוא תינוק קטן, זו לא אשמתו שמתפספס לו, קשה לו ללמוד מחדש את מה שהתבלבל לו, וזה ייקח קצת זמן).