@} את מרגשת

וואוו. אין מילים. מדהים.

קראתי רק את ההודעה הראשונה שכתבתי ואולי אסיים לקרוא ואוסיף עוד כמה מילים.
מוסרת ד"ש לעצמי מהעבר, שהיום אני רואה כמה כאב וכמה תלות הייתה בה, ושהיא מתוקה ואהובה והתמודדה עם דברים שהרגישו לגמרי גדולים עליה, וכל פעם רק גדלו וגדלו.
תודה על 3 שנים של למידה באמת עצומה, דרך הליכה עמוק לתוך קושי גדול.
נעלמתי לתוך הזוגיות הזאת, ילדתי בה ילד, נעלמתי לתוך מחשבות רעות על עצמי ורק האימהות הרימה ראש גאה למעלה ולא הסכימה לוותר על עצמה, כשכל שאר החלקים הורידו את ראשם ושתקו.
האימהות הזאת "הפריעה" לזוגיות עד שאי אפשר היה יותר, ואז עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר.
ובאמת היא הצילה אותי, האימהות שבי, החלק הבלתי ניתן לויתור הזה. דרכו למדתי לאט לאט לאט לאט לאט למצוא את הדרך חזרה אלי, חזרה לתחושות, חזרה לרצונות שלי. לעצמי. ושוב, לאט לאט לאט לאט, התחלתי להחזיר את עצמי לתוך הזוגיות הזאת.
נגעתי בפחד מפרידה, הגעתי צעד אחד לפני הצוק ועמדתי בזה.
פגשתי את הגבול שלי. סבלתי אלימות וסבלתי וסבלתי ופתאום היה רגע שאמרתי די.
מאז הגבול הזה שפגשתי פשוט נולד בי משהו חדש. שבועיים הייתי בטוחה שאני בהריון, הכל הצביע על זה, ואחרי שקיבלתי את הוסת באיחור הבנתי שנולד בתוכי חלק ששם גבול.
מאז אני פותחת את הפה ולא מתייבשת ולא מתביישת כשמתנהגים לא יפה.
פתאום אני מקבלת הרבה יותר כבוד בבית.
היום היינו במפגש ראשון של טיפול זוגי (שלישי...). לטיפול הזה אני כבר באה מוכנה. שום מטפל לא אמור לקחת את האחריות להגן עלי במקומי, ולבחור בחירות מתאימות לי במקומי. מוכנה לעמוד על שלי ומוכנה לעמוד על האימהות שבי גם כשהיא לא ב"נורמה".
יודעת מה הסיפור מבחינתי. הסיפור שלי בזוגיות הזאת. ובעיקר, כבר לא מוותרת עלי.
תודה שהקשבתן לי אז, ותודה ל באופן טבעי על כל מה שתרם לי באלף נושאים ולימד אותי הרבה מאוד.

וואוו, כבר לא דרומית.
אילו תובנות ואילו שינויים, והשיחה עם בן הזוג! הלוואי שתמשיכי ככה ועוד יותר.

היי אהובות ויקרות שאיני מכירה, חזרתי לעדכן
כתבתי פה אז כי הייתי אבודה ולא מצאתי שום עזרה, ונורא רציתי להיות חלק מאיזה משהו מגניב שהיה נראה לי שקורה פה, או לפחות קרה. ונעלמתי כי נורא הפחיד אותי להיחשף ככה וגם כי לא הצלחתי למצוא את תחושת השייכות שכל כך רציתי.
ההריון היה ארוך, לא מאוד קשה פיזית, אבל בודד, בקורונה, בלי תעסוקה. היו תקופות קשות של שקיעה והיו תקופות בסדר. ובעיקר לא ידעתי מי אני ואיפה אני ולאן אני נכנסת.
אחרי הלידה היה טירוף. אני הייתי בטירוף. כמו כולן? לא יודעת. בזוגיות היה זוועה. באמת זוועה. ולקח לי זמן להבין כמה רע היה.
עברנו עיר, מצאתי הרבה חברה שלא אהבתי, ולאט לאט מצאתי חברות שאהבתי. התחלתי ללמוד את מה שרציתי וגיליתי שזה בכלל לא מה שרציתי!
מפה לשם (איך מפה לשם? בזכות באופן כמובן כמובן!) התגלגלתי לסדנה של עוצמת הרכות .וואו. התעוררתי על החיים האיומים שלי, והחלטתי שזהו. אני לא חיה ככה. יהיה לי טוב.
אחרי הסדנא נרשמתי ללימודים (שיתחילו תיכף) והתחלתי טיפול פרטני. וואו מה זה עשה. וואו. איזו אישה יקרה ונפלאה, אינדיאנית שכזו, המטפלת שלי, וכמה היא עזרה לי.
בפעם הראשונה בחיי היה אפשר להניף את השטיח מעל מאות הקילוגרמים של הביקורת העצמית ולחשוף אותה לאור. ולאוורר את החדר.
ופתאום ברור איך זה התיישב בדינמיקה הזוגית. ואיך הניסיון שיקבלו אותי (שיקבל אותי) פשוט הרג אותי. ואיך בן הזוג שלי מצא את מקומו בדינמיקה הזו ופשוט היה איום ונורא כלפי.
תודה לאלוהים שמלווה אותי, אבל האבק הזה של הביקורת באמת מתנדף ומתנדף. איזה שינוי זה! פתאום אני מתחילה לחיות.
אנרגיות נוספות רק זורמות פנימה כדי להמשיך ולהניע עוד ועוד ועוד תהליכים.
שוב שמחה. שוב סקרנות. שוב אני חיה.
בכלל רציתי לכתוב דווקא בדף הזה כי פתאום אתמול הייתה לי תובנה ממש מגניבה לגבי דיאלוג. ממש מסעירה בשבילי.
שוב היינו באותו מסלול מעגלי כמו לפני שנתיים, אני רוצה לשנות כיוון והוא עומד על הרגליים האחוריות ולא מסכים ואני לא מבינה מה לעשות עם מישהו יקר שחולק איתי את חיי ולא מסכים למשהו שבתכלס לא בחירה שלו. ובדרכו הכוחנית הוא ממש הציב לי אולטימטום, שאו שאני אמשיך באותו המסלול, או שהבן שלנו יכנס למסגרת ואני אלך לעבוד. כמה נסערת הייתי סביב האולטימטום הזה.
אנחנו גרים ליד יער. כבר פעמים שהלכתי ליער נסערת ומבולבלת ויצאתי עם תובנה חדשה. וזה גם דבר מפליא ומרגש בעיני.
אז בפעם הראשונה הבנתי שזה שהוא הציב לי אולטימטום לא אומר שאני צריכה להיענות אליו. חזרתי ואמרתי לו שלא אמשיך בלימודים ושלא אצא לעבוד.
כמובן שהוא כעס והתנגד ואצלו זה מתבטא בניתוק ממני מה שבשבילי הוא קשה קשה קשה. אבל גם עם זה אני לומדת להתמודד. ומובנת לי היום האימה הקשה שיש לי מתחושה של נטישה. ואיך זה מרוקן אותי מכל כוח. היום זה משפיע פחות ובעיקר אני מפסיקה להילחם בזה ואוהבת את עצמי בכל דרך שאני מוצאת לנכון.
בקיצור. אחרי כמה זמן שהמצב בנינו קשה, אבל שהמצב האישי שלי ממשיך לפרוח למרות הכאב, הלכתי שוב לטיול ביער, התגלגלתי קצת במחשבות ובפתאום זה היכה בי- כל דרישה לא סבירה שלו, לא הגיונית, שתלטנית, יש בבסיסה צרכים לגיטימיים לגמרי שלו, שלא מקבלים מענה.
חזרתי הביתה. ביקשתי שנדבר. שאלתי "ואם אלך לעבוד, מה זה יתן לך?"
"ואם אמשיך בלימודים, מה זה יתן לך?"
ועוד הרבה שאלות כאלה.
הבנתי ממנו שהוא כואב ופגוע, שהוא וצרכיו נדחקו הצידה למול הקשר הנעים והמשמח שיש לי עם הבן שלי. שהוא חושב שאם יפריד בנינו אז הוא יקבל מקום.
לא יודעת מה יהיה איתנו, לאן עוד נגיע. אבל אני כרתתי ברית של נאמנות ושמחה לעצמי. ואולי נצליח לצמוח מהמקום הזה ביחד.
תודה שהייתן כאן עבורי ושאתן נהדרות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כואב לי לשמוע שיש נשים שקשה להם בזוגיות
אני ממליצה על הספר לדעת להכנע

מחכות לעדכון

היי לי לה, איזה כיף שחזרת לעדכן:)
אני שמחה לשמוע שהדברים משתפרים ומצטערת אם הפחדתי או הלחצתי. אם יש פרטנר שמוכן להשתנות ולעבוד על עצמו ועל הזוגיות אפשר להתקדם בצורה משמעותית.

ולגבי החלום - מזכיר לי חלומות מוזרים לגבי התינוק שהיו לי בהריון... נראה לי שזה משהו די נפוץ חלומות מהסוג הזה, למקרה שנלחצת:) מאחלת לך המשך הריון קל ורגוע ולידה קלה ומהירה:)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי שקטה, תודה
האמת שאז כשקראתי את הדברים שענו לי נורא נבהלתי ולא נכנסתי לבאופן לשבוע לפחות, ולקח עוד זמן עד שקראתי שוב את מה שנכתב כאן. אפילו עכשיו זה קצת מרתיע.
אני זוכרת שאז היה לי קשה מאוד, ובעיקר מאוד מאוד מעורפל, הכל היה לא מובן לי והייתי בטוחה שמתוך הערפל הזה אני צריכה לייצר החלטות גדולות מאוד עבורי.
וחשבתי אחרי שקראתי שכנראה שאין ברירה ואני צריכה לסיים את הקשר ומזה פחדתי מאוד. מאז חשבתי שאני צריכה להמשיך, ולסיים, ולהמשיך, ולעולם לא לעשות הפלה, ואם צריך לגדל את הילד לבד, ואולי כן לעשות הפלה (זה היה יום עצוב) ולעזוב, ואולי להמשיך. בסוף המשכנו.
בסוף החלטנו להיות ביחד.
אז יש עוד המון טריגרים קטנים שהופכים לבאלגן גדול. ויש עוד המון דברים שמסתבכים ואנחנו עובדים קשה כדי להתיר.
טיפול זוגי עוזר בצורה מפתיעה מאוד. אני עדיין פוגשת גם פסיכולוגית אחת על אחת פעם בשבוע. שנים הייתי כל כך ספקנית לגבי הפסיכולוגיה, ולא שאני חושבת עכשיו שזו החוכמה הכי גדולה שהמציאו, אבל אני לגמרי מסכימה שלפעמים זה מאוד עובד. אז גם בשבילנו. בטיפול הזוגי הוא מקבל כלים לאיך לתקשר (רוב הטיפול יותר בדגש עליו, וזה טוב לי) ועם הפסיכולוגית אני מצליחה לדבר על נקודות עדינות יותר, ועל כל מיני מקומות בהם אני משתתקת /נעלמת /בוחרת בחירות שיתאימו לו ולא יציפו שום דבר. וגם זה עוזר באופן מפתיע, ואני מצליחה לדבר הרבה יותר כל מיני דברים שפעם או שויתרתי עליהם או שאמרתי מאוד בעדינות.
ככה שאני כבר לא מפחדת להיעלם לי ולוותר על דרכי עבורו.
זאת הייתה מין שנה וחצי הופכות עולמים שכאלו, עבורי, מאז שאנחנו יחד. היו שם את הדברים הכי קשים שעברתי, אבל אני מרגישה חדשה מאוד עכשיו, וזקופה הרבה יותר משהייתי לפניו. פעם לא התעקשתי על עצמי או על הקול שלי, חיכיתי שיהיה מי שישמע אותו ושתהיה הזדמנות עבורי להתבטא או להוביל בדרכי. מטבע הדברים לא היו המון הזדמנויות כאלה. עכשיו אני כבר לא מחכה.
וההריון? בסיידר. לא כל כך מורגש כרגע. בכלל נראה לי נורא נורא מוזר הדבר הזה. שיש לי איזו תחושה מובחנת כזאת של עצמי שמלווה אותי כבר הרבה זמן ופתאום בתוך הדבר המובחן הזה בכלל גדל עוד בנאדם. זה מוזר. הלילה חלמתי עליו חלום מפחיד- הוא כבר נולד, והיה בערך בגודל של שליש זרת, אז לא יכולתי להניק אותו. אבא שלו בחר בקבוק לא מתאים למרות שאמרתי לו, וניסינו בסוף להאכיל אותו עם טפטפה קטנה, וגם שם התווכחנו כי הוא לא שם לב ונתן לו קרם גוף במקום חלב. בסוף הסתדרנו עם זה. הלכתי למכולת בזמן שהתינוק היה מחובר לטלפון (לא יודעת), וכשחזרתי רצתי אליו ומרוב התרגשות ופחד שהוא יפול הוא אכן נפל, ונהיה עמום בצבע שלו, והייתי בטוחה שמת. רצינו ללכת לטיפול נמרץ. לא הלכנו, וכשהסתכלתי שוב על התינוק ראיתי שהבחוץ שלו נפתח כמו צעצוע ובפנים יש כל מיני לוחות בקרה של מחשב. לא ידעתי מה עושים.
אחר כך הוא נהיה תינוק בגודל כמעט רגיל, וגם ינק ממני, אבל עדיין לא ידענו מה הסיפור עם הלוחות ואם הוא בסדר למרות שנפל. הלכנו לבית חולים ושם היו מאפיונרים רוסים האקרים, והם התעסקו שם עם קודים של התינוק. לא רציתי שיגעו בו. הוא הפך לילד בגיל 10 בערך, הפך גם לגיבור של החלום, ודרך זרם מים חזק בים התגלש לו עד לאיזה בית ספר אנגלי. ואני נורא דאגתי כי הוא לא ינק למרות שבגודלו כבר יכל לאכול. ורדפתי אחריו לכיתה ושאלתי בלחץ אם הוא אכל ארוחת בוקר ושיבטיח לי שיאכל גם צהריים. לדעתי אחר כך הוא שוב נהיה תינוק רגיל ומשם אני לא זוכרת עוד.

היי לי לה , מה שלומך? ואיך מתקדם ההיריון? מקווה שהכל בסדר איתך @}

לי לה יקרה
אני בדרך כלל משתדלת לא להשתתף בדיונים כאלו
כי אני בעצמי נמצאת במקום מורכב ולא בטוחה כמה אובייקטיבית אני רואה את הדברים.

אז משאירה פה רגע כמה משפטים שצרמו באזניי,
וסומכת עליך שתעשי איתן מה שנכון לך:

• הערבוב בין משימות שהוא רוצה לעשות לבין "נתינה"
• הערבוב בין מה שאת רוצה לעשות עם החיים האקדמאים שלך לבין האכזבה שלו מהשינוי בתוכניות
• משהו חמקמק שעובר פה כחוט השני: אני שומעת אותך, לוקחת אחריות, על החלק שלך. שוב ושוב ושוב. ואפילו לא שמץ לחלק שלו בכיוון. בגדול, זו נורה אדומה מהבהבת...
• אני מתחברת למשפט ששקטה אמרה, לגבי התקווה שישתנה. אני נשארתי מהתקווה הזו. למפרע, בנקודה הזו, טעיתי. אפשר להישאר אם מסכימים לשאת את הקושי, אבל להישאר מתוך תקווה שיקרה שינוי, שאת רוצה בו, והוא, כרגע, אפילו לא מביע נכונות בכיוון, זה סוג של תקלה בעיניי. הוא אפילו לא מודה שיש בעיה כזו, כשלך יש "תוכנית יציאה" מהבעיה הזו,

זה... פשוט נוטה לא לעבוד...

שולחת לך חיבוק
ותקווה שתמצאי את הדרך שלך לשמוח ופרוח
@} @} @}

עוד משהו שקפץ לי לעיניים אחרי קריאה נוספת של ההודעה שלך. את קוראת לנושא שתיארת "נתינה". משהו בזה קצת מוזר לי כי לא הייתי מגדירה את זה כך . אני מבינה שזה המונח שהוא משתמש בו ושאולי השתרש אצלכם אבל לא בטוחה שהוא נכון כאן. ואם זו נתינה שאת אמורה לתת לו מזמנך - מה לגבי הדבר ההפוך? שייתנו לך גם לך מנוחה וזמן לעצמך, ושיכירו בכך שהצורך שלך הוא גם שיהיה לך זמן ומרחב לעצמך. או אולי הצורך בזה היה פחות חזק אם לא היית מרגישה, כפי שנשמע לי, חנוקה בתוך כל זה ומועקה כשאתם ביחד בגלל כל החיכוכים.

בכל אופן מכל מה שתיארת עד כה עולה אצלי תחושה ברורה של חנק והצרה של צעדייך. דרישה קצת מוגזמת לעשייה ובילוי זמן איתו על חשבון דברים שלך ומרחב אישי שלך וחוסר הבנה של מה שאת רוצה ומשדרת בהקשר הזה. זה ממש לא חייב להיות כך בכל מערכת יחסים.

היי לי לה, מאוד מבינה את מה שאת מתארת. גם אצלנו יש משהו קצת דומה אבל בהיקף הרבה פחות משמעותי ממה שאת מתארת. גם בנזוגי הרבה יותר מסודר ומאורגן ממני ולי די נוח שהוא מטפל בהרבה עניינים אדמיניסטרטיביים כי גם אני לא נותנת לזה את העדיפות העליונה ומעדיפה תמיד לעבוד על פרוייקטים אישיים בכלל או להתעסק בתחזוקה שוטפת כמו לבשל וכדומה. יש בינינו פער באיך שרואים את הדברים ומתייחסים אליהם. אצלו אני מרגישה שיש חשיבות מאוד גדולה לעניינים האדמיניסטרטיביים והטכניים, הוא יכול להיות מאוד מוטרד מדברים קטנים בבית שלא עובדים כמו שצריך וכדומה בעוד שאני אחשוב על זה ומיד אעבור למחשבה אחרת, אלא אם כן זה מתחיל ממש להפריע לי ביומיום. אותו דבר עם ניירת, דברים שצריך לטפל וכו'. יש לנו את החלוקה שלנו של משימות שהתגבשה באופן טבעי, אני מטפלת יותר באירגון ארוחות, קניות של דברים לילדים וכל מה שקשור לתחום הרפואי. כשיש ענייני אדמיניסטרציה מטפלים ביחד, הוא יותר ממני אבל אני מתגייסת לדברים שצריך עזרה או שדחופים. כשצריך לעשות משהו כזה הוא מבקש ממני ממש בנחמדות וחצי בהתנצלות כי הוא יודע שאין לי ממש חשק וכוח לזה ושאני תמיד רוצה זמן לעבוד על דברים שלי. וזה בדרך כלל לא מצריך ממני יותר מכמה דקות,מקסימום חצי שעה ולא כל יום. בדרך כלל מדובר בלעבור על איזה טופס או לעשות שיחת טלפון, ממש עניינית דברים שצריך לעשות ושגם אני מבינה את חשיבותם ובעצם מרגישה קצת אשמה שצריך להזכיר לי ולנדנד קצת כדי שזה ייעשה לפעמים.
אני מייחסת את מה שתיארת ושאני מכירה גם מאצלנו לשונות שיש לפעמים בין אנשים ובני זוג, כשלעצמו זה אולי לא בעייתי אבל נשמע שאצלכם זה קצת יותר מדי נוכח (שעה ביום לעניינים כאלה נשמע לי קצת מוגזם אלא אם כן מדובר בתקופה קצת יותר עמוסה כמו למשל אחרי מעבר דירה) ואני תוהה אם זה לא עוד ניסיון להשתלט עלייך ועל הזמן שלך. היה ראוי בעיניי שיטפל בעצמו ברוב הדברים האלו אם הם חשובים בעיקר לו והוא נהנה מההתעסקות הזו ויפנה אלייך רק בדברים חשובים יותר. ככה זה אצלנו בכל אופן ואני מרגישה שבנזוגי מכבד את השונות הזו גם אם לפעמים זה יוצר קצת מתח נקודתי וחולף לגבי מתי לעשות משהו ועד כמה זה חשוב.

אוי! התעייפתי ונשממתי רק מלקרוא, וזו לא ביקורת על הכתיבה שלך, חלילה.

אני מאוד מבינה אותך, וגם אותו. אני בשני הצדדים
גם אני מאוד מבולגנת, וגם אוהבת שמסודר ונקי. זאת אני שמכריחה את בני הבית לנקות ולסדר, וגם לא הכי הכי (איפה לשון ההמעטה, איפה?) מסודרת, במיוחד כשזה נוגע לחפצים שלי. הבעיה היא שכשמלוכלך ומבולגן אני נהיית עצבנית, כי עודף הפרטים מציף אותי.
אני לא מגיעה לרמת הכיסויים של הברגים, אבל הניקיון החפיפי שאני דורשת מכולם מרגיש מיותר לגמרי לאישי ולבני, ולפעמים גם לבנות, ואילו אני מתחרפנת כשזה לא קורה, ואז הם נכנעים ועושים איתי (פעם בשבוע במקרה הטוב, שטיפת רצפה וניקוי שירותים מטבח ואמבטיה. אצלנו ניקוי אבק וחלונות הוא אירוע נדיר, וגם החלפת מצעים אינה אירוע תדיר- רק כשמלוכלך).

ממה שכתבת לא ברור לי אם הייתי טורחת להשאר, כי להגיע למצב סביר איתו דורש רצון שלו להתגמש, ולא ברור אם יש כזה, ובשאר הזמן את מתקרבנת בשביל שלום בית. הייתי במערכת כזו לפני עשרות שנים ואני מברכת על שהצלחתי לצאת משם ושאני לא שם, למרות אהבה רבה והתאמה גופנית.

היי שקטה. אני עוד לא עונה. חושבת, נותנת למה שאת אומרת להיות בי. אולי את צודקת? יש בי קולות שאומרים את זה. אולי לא הצלחתי לתת תמונה רחבה? ברור לי.
רציתי נורא לחזור לדף הזה אתמול והיום בשביל לפרוק דוגמא ספציפית שהמתגלגלת בנינו. נכתיר את זה כסוגיית ה"נתינה".
אין לי מושג איך לגשת לזה. וכל פעם זה מבלבל אותי מחדש, אני מרגישה שלא מוצאת את הליבה של הדברים.
אני חושבת שפרטי הרקע, חלקם, הינם- אני מבולגנת. אני באה מבית מאוד מאוד מאוד מבולגן, ואמא שלי ותפקוד יומיומי זה שמן ומים. הוא מסודר מאוד, בא מבית שמתקתקים בו כל היום אבק שאי אפשר לראות ויש אוכל סופר מושקע וטרי כל יום.
אני מכירה אהבה בתור המפגש שיש בין אנשים, ההתרחשות הספונטנית, האפשרות לראות באמת את האחר. לדעתי- הוא מכיר אהבה בתור הדברים שאתה עושה בשביל לשמח את האחר. ואם מפגש- אז שיהיה תיווך- משהו לעשות יחד, משהו לראות בטלוויזיה.
אני דוחה את כל מה שאני לא חייבת לעשות, ומה שאני חייבת לעשות אני משתדלת לעשות בזמן קצר, ושיהיה אחר כך. אני אוהבת את החיים בין לבין. אני אוהבת להקשיב לרצונות שעולים בי באופן ספונטני. אני משתדלת לפנות מקום כדי שיוכלו בכלל לעלות.
הוא אוהב מאוד "לסמן וי". יש לו רשימת מטלות מתגלגלת, שיורדת עד לפרטים הזעירים ביותר שאפשר לדמיין. הוא מאוד מוכשר בידיים, ומסוגל לטפל כמעט בכל דבר. לכן הוא מטפל בכל דבר. לפעמים נדמה לי שהוא רק מחפש עוד ועוד דברים להוסיף לרשימה הזאת. כשהוא פועל, הוא פשוט רץ לאורך הרשימה. כמעט לעולם אין סדרי עדיפויות. חשוב לו מאוד להתקדם ברשימה, או יותר נכון, קשה לו כשהוא לא.
זאת ההקדמה. (היא מרגישה לי חריפה, ואני רוצה לתת להרחיב קצת את התמונה- כל מה שאמרתי עליו, בתחושה שלי, זה לא כי הוא באמת אוהב, אלא שהוא פשוט מאוד מאוד מורגל. הוא מבוגר ממני, ונראה שבדברים מסויימים הוא נוטה להתקבע. יש לי רגעי חסד איתו- יום אחד חזרתי הביתה, הייתה בנינו אווירה נעימה שלא הייתה כמה ימים. הוא התחיל לדבר ולדבר כמו שהוא נוטה לעשות, למלא את החלל במלל. הקשבתי בחיוך ואז אמרתי שגם אני אשמח לדבר קצת. ענה משהו כמו "בטח, אבל פשוט תקטעי אותי". שאלתי אם אפשר לתת קצת מרחב של שקט בנינו. שתקנו. הוא אמר שהוא שזה עושה אותו עצוב, שהוא מרגיש עכשיו שהוא לא נותן לי מספיק חום. דיברתי איתו שאולי זה שהוא הרגיש ככה, אומנם זה עצב, אבל זה לא דבר רע, ושאולי פתאום הוא רואה, רואה באמת, אותי. וככה הרגשתי.
בלי קשר, כשהוא לא בדפוסים שלו, יש לו לב גדול מאוד. לא בדיבורים, אלא רק נוכחות שקטה וחמה ועוטפת. וזה כנראה הדבר שמשאיר אותי איתו)
בחזרה לעניין- זה נראה לו כמו חלק יסודי במערכת היחסים שאצטרף אליו לרשימת המטלות שלטענתו קשורות לשנינו. אני שונאת לעשות את זה, המטלות נראות לי חסרות טעם ובזבוז של זמן. אני עושה ואז מתחילה להתעצבן, נשארת עם תסכול שמוקרן החוצה, הוא מתבאס ואז יש סתם אווירה לא טובה. אנחנו מספיקים מעט מעט מאוד ממה שהוא קיווה. הוא מצפה שלפחות שעה ביום אני אתן לזה. אני מתנדנדת בין זה שאני פשוט לא רוצה, לבין רגשות אשם, שאני בת זוג לא טובה, לא מצליחה לתת. חלק מהדברים שהוא מבקש הגיוניים- שננקה איזורים לא מטופלים בבית, לארגן חשבונות וכו'. אבל בגלל חוסר בסדרי עדיפויות הדברים האלה באים יחד עם כל מיני דברים מיותרים- למשל לשים מן מכסים מיוחדים לראש של הברגים בארון, כדי שבחריצי הברגים לא יכנס אבק. זאת הדוגמה הקיצונית ביותר... אבל נגיד גם- הוא בנה ארונית, אירגן לה שיש, צנרת וכיור, בנה לה במה מקרשים שהיו באיזור, כל זה כי הוא ממש הרגיש צורך שיהיה ברז בחצר, ושהוא יוכל לשטוף ידיים בחוץ. זה מרשים, זה מהמם, אבל למה אני חייבת להיות עוזרת שולייה לדבר זה??? אני פשוט שוטפת ידיים בפנים או בצינור.............
ואם אני מחליטה שנמאס לי מהקשקושים האלה, או בעיקר, אם אני בעומס ולא מצליחה לפנות זמן לדברים שחשובים לי, אז בין היתר לא למשחקים האלה איתו, הוא הולך ומתבאס מיום ליום, מרגיש שהוא תקוע במטלות האלה, מרגיש שהוא לבד, אולי מרגיש שאני לא אוהבת אותו? כי אולי הוא חושב שהאהבה מתבטאת אם נתתי? מתישהו הוא נהיה לא נעים, מספיק לא נעים, בשביל שאני אגיד לעצמי, יאללה, מה זה כבר דורש, בוא נתייק כמה מסמכים. ואז זה מתגלגל לרשימה, וזה גם תמיד נהיה מן קרנבל כזה, צריך לעשות רעש וצילצולים מכל דבר שעושים ולהסביר למה זה חשוב ואיך עושים את זה, ואני מתחילה עם התסכול וחזרנו שוב לנקודת ההתחלה.

מצטערת שאני כל כך חד משמעית לגבי זה, אבל ממה שראיתי בהודעה שלך יש באמת המון כאב, חוסר הבנה ותקשורת ובעיה בסיסית של כבוד למרחב האישי שלך. נשמע לי לא טוב.

וגם חשוב לי להגיד לך - כל מה שאת רואה עכשיו, כל מה שלא עובד עכשיו, זה יהיה גם אחר כך, ואפילו גרוע מזה. את צריכה לשקול היטב אם מתאים לך להיות בקשר הזה כמו שהוא עכשיו. לא להיתלות בתקוות שזה יהיה אחרת, טוב יותר. צריך לקבל את זה כמו שזה עכשיו או לעזוב. התקווה הזו לשינוי מתעתעת ובגללה אנשים נשארים הרבה פעמים שנים ארוכות במקומות לא טובים.

אוף, הסתבכו לי ההדגשות. רציתי להדגיש את כל מה שבין כוכביות ויצאה פסקה מודגשת משום מה. לא מסתדרת עם זה אז אם יש פה מישהי שמבינה יותר ממני בעריכה אשמח שתתקני. תודה!

היי לי לה, שמחה שחזרת לשתף.
ברכות על ההריון הטרי@}

אני הייתי זאת שלא מוכנה לשחרר, זאת שרוצה לקבל אישור על מה שעשיתי, ובגלל שהוא לא נתן לי נתקעתי ותקעתי והמשכתי דיונים ארוכים ארוכים במקום לשחרר, שיחווה את מה שיש, שיהיה לו לא נעים, שיחשוב שאני טועה ויתמודד עם זה. לא יכולתי. זאת הייתה דרך חשובה מאוד עבורי, כי הייתי עיוורת לכמה אני מכורה לריצוי. ושזה כבל אותי במימדים כל כך רבים, ופגש אותי בכל כך הרבה מקומות בקשר הזה.
מצד אחד אני מסכימה איתך ברמת העיקרון - נכון שצריך ללמוד להשתחרר מתבניות של ריצוי. מצד שני, שימי לב שאת לוקחת על עצמך את כל האחריות כאן - את זו שצריכה להתמודד עם הקשיים שהוא מערים עלייך בתהליך של שינוי כיוון בחיים שלך ובקריירה שלך . משהו שאמור להיות במידה רבה מחוץ לתחום בשבילו. יכולה להיות לו דעה על זה, אבל אסור לו לשים לך מקלות בגלגלים ולאמלל אותך לגבי זה ולמעשה להפעיל עלייך לחץ להישאר במסלול שלא מתאים לך ולגרום לך לבזבז זמן חיים יקר שהיית יכולה להקדיש למה שבאמת יגרום לך אושר. שינוי מסלול זה לא דבר קל והרבה פעמים מלווה בלחץ, ספקות, סידורים טכניים ואחרים גם בלי שיוסיפו עלייך קשיים נוספים וימנעו ממך תמיכה רגשית וזוגית ברקע. זו לא התנהגות חברית ותומכת. והוא עוד קורא לזה זוגיות בריאה שבה "רוצים את טובת האחר מעבר לטובה האישית"? סליחה, אבל בהקשר הזה זה צורם ממש. ממש.

אני חוששת שמכל מה שתיארת עולה תמונה של אדם שמנסה יותר מדי לשלוט במה שאת עושה ובוחרת, גם בתחומים שבהם עליו לתת לך מרחב נשימה, כמו העיסוק שלך והפגישות שלך עם מטפלת. אלו לא דברים שאת חייבת לו דין וחשבון עליהם כלל.
אני לא טוענת שהוא מנסה לשלוט עלייך מתוך רוע או משהו כזה, אבל נשמע לי שהוא מאוד חסר ביטחון וכל דבר מערער אותו. אני שומעת מהצד שאת נמצאת בתוך זוגיות שחונקת ומגבילה ולא בתוך זוגיות שעוזרת לך להתפתח, להצמיח כנפיים ולממש את הפוטנציאל שלך. וחבל לי מאוד בשבילך כי את נשמעת כמו בחורה עם המון עושר פנימי, יכולות ותכונות נפלאות, באמת. וחבל לי שתנבלי במקום לפרוח. לא יודעת מה "לייעץ" כיוון שההריון בהחלט מוסיף כאן מורכבות גדולה. אבל מה שסיפרת מדליק לי המון נורות אדומות ורציתי לשקף זאת. גם מבלי שזה חלילה יילך לכיוון של התעללות נפשית כמו שמתוארת כאן בהרבה מקרים ודפים, זה לדעתי כבר בכיוון שפשוט לא יאפשר לך צמיחה ונינוחות וזה כשלעצמו בעייתי מאוד מאוד.

שוב אני (דרומית). מתחדשת בשם חדש.
מפה לשם התחלתי את התואר השני ההוא. מספיק מים עברו בנהר והבנתי (דיי לאחרונה) שבאותה סמטוכה ארוכה (שרק פירור ממנה פיזרתי פה, אבל היא נמשכה ונמשכה, כמו מסטיק בלתי נגמר) אני הייתי זאת שלא מוכנה לשחרר, זאת שרוצה לקבל אישור על מה שעשיתי, ובגלל שהוא לא נתן לי נתקעתי ותקעתי והמשכתי דיונים ארוכים ארוכים במקום לשחרר, שיחווה את מה שיש, שיהיה לו לא נעים, שיחשוב שאני טועה ויתמודד עם זה. לא יכולתי. זאת הייתה דרך חשובה מאוד עבורי, כי הייתי עיוורת לכמה אני מכורה לריצוי. ושזה כבל אותי במימדים כל כך רבים, ופגש אותי בכל כך הרבה מקומות בקשר הזה.
אז מעבר לסמסטר הזה אני לא מתכוונת להמשיך, ורק מחכה לזמן יותר נוח לומר לו-אני לא רוצה, לא מתאים לי, איני מתכוונת להמשיך. ושיתמודד עם מה שיבוא, ושבעזרת השם, לי יהיו את הכוחות להתמודד עם מה שזה יביא אליי.
דבר נוסף- אני בהריון.
זה מטלטל לאללה. פיזית ונפשית, ופחדים, פחדים.... ולפעמים גם המון בהירות והמון כוח, המון רוגע, כאילו יש לי שורשים ארוכים הרבה יותר משחשבתי.
היו לנו 10000 בעיות אבל פתאום יכולתי להפריד - אני בשלי, אלו גבולותי, אמירות כאלה וכאלה (ביקורת, שיפוטיות) אני פשוט לא מוכנה לשמוע. והוא מנגד נוטה לערבב, וזו (לטענתו) איך שאמורה להיות זוגיות בריאה- משפיעים זה על זו, שלובים זה בזו, רוצים רק את טובת האחר מעבר לטובה האישית. נשמע אידילי, אלא שבפועל מגיעים לנקודות מוזרות, לדוגמה- לפני חודש וחצי החלטתי שאני רוצה לראשונה בחיי ללכת לטיפול, אחרי שהרגשתי שאני נהיית תלותית בו וזה חוסם ומקשה עלי, מצאתי מטפלת באיזור וקבעתי איתה פגישה. בערב עדכנתי אותו- הוא מאוד נעלב. איך עשיתי את זה בלי להתייעץ, בלי שתהיה לו הזדמנות לומר לי מה הוא חושב על עולם הטיפול ומה הוא חושב לגבי, בלי שתהיה לו הזדמנות להגיד מה כדאי להדגיש בטיפול ומה כדאי לומר לגבי מערכת היחסים שלנו (בנקודה הזו הייתה לי הרמת גבה פנימית גדולה. אבל מה לעשות, זה באמת נראה לו הגיוני לומר דבר כזה, במודל הזוגי הסימביוטי שהוא מצפה אליו.)
השבוע האחרון היה קשה. לי כבר לא היה קל להפריד, היינו בויכוחים ארוכים לגבי מהות הזוגיות, ולגבי הציפיות שיש לכל אחד ושאינן מקבלות מענה. ויכוחים קצת רפיטטיביים אשר נשארים סתומים, בלי הבנה- מותירים אותו עם מן משקע שכזה, והוא נוקט עמדה של נוכח-נעדר, מסרב להתרחק ולקחת את הזמן להבין/להיות עצוב אלא נותר עומד קרוב, וזר אלי במידה בלתי נסבלת. מתעקש לאכול איתי צהריים כל פעם ששנינו באוניברסיטה (איזה מראה של זוגיות טובה!) ולא מסתכל לי בעיניים לרגע בכל הזמן הזה. בקושי אומר משהו.
אני התפרקתי כמה פעמים, וזה כן מעורר אותו, והוא מאוד מכיר בכאב שלי, ויש בו צער עליו, ואומר שלא מגיע לי הדבר הזה. ועדיין לא מסוגל להבין שגם לו יש תיקון לעשות- כל קושי שיש לנו הוא (לטענתו) בגללי. בכל פעם שאני מנסה לשקף ולעמת (טיפה) עם נקודות הקושי שלו- נגיד הקושי לבקש, משהו אלים קופץ מבפנים, וזה הופך ל-"אבל מה כל כך קשה שאת תציעי?" וזה תמיד הפתרון להכל- אני אציע, אני אנחש, אני אומר, אני אתן. הוא לא מסוגל לקחת את האחריות על הרצונות והרגשות שלו. וכל הבעיות הן בעצם שלי. כל המקומות בהם אני לא יכולה לתת ולעזור לו כמו שהוא היה רוצה, והוא נותר פסיבי ומלא תסכולים וטינה.
אני כותבת כי אני תוהה לפעמים איך זה קשה כל כך. ולפעמים שואלת למה הכנסתי את עצמי לקשר שכזה, כשאני באמת מאמינה שעם כל אדם שיש בו פירור של התבוננות פנימית הייתי כבר יכולה להיות בגן עדן עם כל העבודה שנעשתה בקשר הזה. אני לא מרגישה שאני רוצה לעזוב, אבל לפעמים המשקעים שנותרים בי כבדים כל כך, כמו איזו שכבה עכורה שהולכת ומזהמת את האגם שבי, ולפעמים אני בכלל לא רואה יותר את העכירות הזאת, כי אני רגילה כל כך שזה נהיה שקוף. ורק כשאני רואה אותה לרגע יש פתאום נשימה חדה כזו של- כמה כובד, כמה כאב, איך אלו החיים שלי.
ופתאום, להביא ילד לתוך המקום המסובך הזה.

רציתי להוסיף שהאכזבה של בן הזוג מובנת וצריך לתת לו זמן והבנה
לגמרי, אם כל התסכול אסור לוותר, לא רק במערכת זוגית, בכל ממשק חדש בין אם בעבודה, חברות, או כל תקשורת רציפה אם אדם, יש ריקוד הכרות ולאט לאט לומדים להתכוונן ולדייק את הקשר, על מה להתפשר ועל מה שווה להלחם. בד"כ הסבלנות משתלמת ודרומית את עושה רושם של מבינה מה את צריכה וקשובה לכל. בהצלחה

רציתי להוסיף שהאכזבה של בן הזוג מובנת וצריך לתת לו זמן והבנה . היה תכנון שנוגע גם אליו והתערער. הוא מאוכזב וזה טבעי.
השאלה איך קמים מזה.

היי דרומית

טוב שאת מחוברת לרגשותייך ועצרת בזמן את התואר במקום ללכת נגד עצמך מכח האנרציה..

אולי הוא משקף לך את הספק שלך לגבי הצעד?
תמשיכי להבהיר לעצמך מה את רוצה זו לגמרי בחירה שלך. תהיי שלמה עם עצמך וייתכן שזה יעזור לו להשלים עם המציאות.
זוגיות לא אמורה לכבות את רצונותייך.

תראי מה מפריע לו ואיך אפשר לעזור לו בלי להכריח אצלך לעשות תואר
אם זה מקום מגורים וכו.

מצטרפת גם לדברים החכמים שכתבו לך מעליי.

הקשר הזה חשוב לשנינו, אבל אנחנו לא מצליחים להתגבר על הפער באיך אנחנו רואים את המצב.
לפעמים אפשר גם פשוט לחיות עם הפער. כלומר, את תחיי עם זה שהוא לא מרוצה מהעניין והוא יחיה עם זה ש... הוא לא מרוצה מהעניין (-:
אני יכולה לשתף שאני נשואה לאיש שבחלק מהדברים די מזכיר את בן זוגך. גם הוא איש שמח שלא מתעסק הרבה עם רגשות. אין לו בעיה לחוות רגשות מגוונים, אבל אחרי שהוא מרגיש אותם, זהו, לא מתעסק בהם עוד.
והוא גם בן אדם מאוד דומיננטי. הוא מאוד אוהב להוביל ויודע מאוד לדחוף דברים לכיוון שהוא רוצה. לא כעניין אגואיסטי (מול מי שהוא אוהב) אלא כי הוא סומך הכי בעולם על שיקול הדעת של עצמו ולפעמים קשה לו לשחרר ולהבין שלאחרים מתאים אחרת או שהם גם במקרה ממש סומכים על שיקול הדעת של עצמם.
לדעתי יש לתכונות האלה הרבה יתרונות והן הביאו לחיינו המון דברים טובים, אבל זה כן מצריך ממני עמוד שדרה פנימי מאוד מאוד חזק, כי אחרת הוא פשוט סוחף.
אני חושבת שאם הייתי מרגישה שאני כל הזמן צריכה לדאוג שהוא יהיה מרוצה, לא היינו מחזיקים מעמד כזוג.
אז כן, אנחנו כמובן מדברים על הדברים ומנסים מאוד להגיע להבנות ולהסכמות, אבל לפעמים קורה גם שמגיעים לדרך ללא מוצא, ואז הוא פשוט צריך לחיות עם ההחלטה שלי (אני מדברת על דברים כמו מה שאת מתארת, יש דברים שלא הגיוני להנחית על האחר). לרוב זה הוא, כי אני מראש פחות "מתערבת" לו, אבל לפעמים זו גם אני.
ומכיוון שהוא אדם דומיננטי אבל לא כוחני (וזה הבדל חשוב) אז אחרי כמה זמן הוא משלים עם הדברים ועובר הלאה ולא נוטר טינה.
אני לא בטוחה שהתנסחתי ממש מדויק כי אני ממהרת, אז שולחת ככה אבל במודעות שיש חורים בעלילה (-:

איך צולחים?
עם סבלנות ויושר.
סבלנות לעצמך וגם לו- העיכול של המצב והשינויים בתוכנית לא קל.
יושר- להיות ברורה עם עצמך מה שלך ומה שלו, ואיפה עובר הגבול בלי להכנס לקורבנות.

איך צולחים?

תמיד את יכולה לוותר על דעתך, כי דברים אחרים חשובים לו, או כי הוא מבין את המצב אחרת. ברור שבחיי זוגיות יש ויתור והתפשרות.
אבל אני מרגישה שפה זה לא נכון. זה יותר מדי קשור לפנימיות שלך וליחסים שלך עם עצמך, כך שוויתור פה הוא ויתור על עצמך, וזה יותר גורף ומשפיע על כל הרמות.
אם הוא ירצה להשאר איתך הוא יאלץ להכיר בכך שאתם לא רק זוג אלא גם יחידים, ושהנפרדות הזאת קיימת בעומק בכל מקרה, הרי גם פיזית לכל אחד יש גוף משלו, אתם לא באמת הפכתם לגוף אחד כשהתאחדתם כזוג.
אם את תוותרי - את תוותרי על גם עצמך ועל גם השוויון ביחסים. אם הוא יוותר הוא יוותר גם על נוחות (זה יכול לזרום ממש טוב- נוסעים יחד, מחלקים תחומי עניין וסמכויות, מכירים הרבה רבדים של החיים של האחר, וגם מבחינה חברתית), וגם על עמיתה למקצוע, ואולי גם על תסריט אידילי של חיים ועבודה בצוותא.
זה לא מעט ויתור, אבל הוא לא נדרש לוותר על עצמו!
תארי לך שאת משתפת אותו במה שאת עוברת ומגלה על עצמך, ובשביל האידאל של עבודה בצוותא הוא יאלץ את עצמו ללמוד להיות מורה לספרות? האם הוא מוכן להיות כל החיים ׳פחות הוא׳ רק בשביל לקיים את הרעיון הזה?

ואני לא יכולה להמתין לחיות את חיי עד שהוא יבין.

דרומית בכאילו,
אני רוצה לגריין את המשפט הזה, רק שהטלפון שלי לא מאפשר לי את האופציה הזאת, ואני לא ליד מחשב. אם מישהו מוכן לעשות זאת עבורי, אשמח. אני חושבת שאשמח גם אם תדביקו לי אותו על המקרר, על המראה באמבטיה, בארון...
המשפט הזה מזכיר לי (גם בלי קשר למערכת יחסים זוגית) לחיות, גם אם אני לא מבינה בדיוק מה צורם לי בהתנהלות מסויימת (עם עצמי או עם מצב או עם אחרים) אבל היא לא טובה לי- מותר לי להחליט לשנות גם אם לא הבנתי לגמרי מהי הצרימה או אי ההתאמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה שקטה ויולי קו. זה מחזק. בסוף מה שאפשר לי לחזור לישון זה ההבנה שאני לא צריכה לדחות את ההחלטה שלי עד שנצא מהמשא ומתן המוזר הזה. יכול להיות שהוא יבין אותי בקלות ויכול להיות שלא, ואני לא יכולה להמתין לחיות את חיי עד שהוא יבין.
השאלה החשובה עבורי, אולי, היא איך צולחים את הדבר הזה מבחינה זוגית. הקשר הזה חשוב לשנינו, אבל אנחנו לא מצליחים להתגבר על הפער באיך אנחנו רואים את המצב. איך אני יכולה לפעול לטובתי כשהוא חווה את זה כבחירה שמתעלמת ממנו ויכולה לפגוע בזוגיות שלנו?

יוליקו @}

התלבטתי איך לכתוב לך, ובאה שקטה, וכתבה מאוד ברור מה שחשבתי. מסכימה עם כל מלה (חוץ ממספר הילדים ).

היי דרומית, מבינה את ההתלבטות שאת מעלה ואת התחושות הקשות אצלך. על רגל אחת, כי אני פה עם שני ילדים קטנים וקצרה בזמן - אסור לך להתפשר על מה שאת רוצה. תחום העיסוק והלימודים שלך הוא החלטה שלך בלבד ולא חשוב מה אחרים חושבים. כבן זוג עליו לאפשר לך לבחור בעצמך ולתמוך בך, או לפחות לא להקשות עלייך. אני לא יודעת בת כמה את אבל מניחה שעדיין צעירה ובשלב בחייך שעושים החלטות מסוג זה ולפעמים דברים משתנים ומחליטים לבחור בכיוון אחר מזה שחשבנו בהתחלה. אם הלימודים לא גורמים לך אושר והבנת שהכיוון הזה לא נכון - אל תבזבזי שם עוד זמן חיים יקר, חד משמעית.
לגבי בן הזוג אני לא רוצה מיד להסיק מכך שהוא לא מתאים, לא בסדר וכו', ייתכן שיש כאן קושי נקודתי סביב העניין הזה מסיבות שונות וייתכן שזה מצביע על בעיה יותר עמוקה וכללית. במקומך הייתי ממשיכה לבחון מאוד בזהירות את מערכת היחסים סביב הנושא הזה וגם בהמשך. חשוב להיות עם מישהו שעוזר לך לפרוח, להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלך ולא חונק וסוגר אותך מבלי להקשיב למה שאת רוצה באמת.
חייבת ללכת עכשיו אבל מזמינה אותך להמשיך לחקור את הנושא כאן אם תרצי, מבטיחה לקרוא.

שלום לכל האנשים המיוחדים שכאן. אני מוצאת את עצמי מבקשת עצה- נדמה לי שרק פה יש ניסיון רב כל כך בקשיים ובאתגרים שמערכות יחסים יכולות לעבור, ובאופן שבו זה פוגש כל כך מבני הזוג, ניסיון שאני לא מוצאת בסביבה הקרובה והלא וירטואלית שלי.
אנחנו ביחד כמעט שנה, אוהבים המון המון. חושבים מאוד ברצינות על העתיד ועל משפחה גדולה. השפות שלנו מאוד שונות, כך שלפעמים אני לא מבינה מה מחזיק את האהבה שלנו, כי תמיד קשרים בחיי נרקמו סביב דיאלוג אינטימי, של חלוקה בעולמות הפנימיים, והוא פשוט לא מורגל להסתכל אל עצמו ועל עצמו. הוא מתאר את עצמו כשמח ואופטימי, ושיש לו הכל ולכן אין לו סיבה להיות עצוב. אני לעומת זאת מתנדנדת בחופשיות בין שמחה משוחררת, עליצות, רוגע, לחץ, ימים דהויים יותר, זמנים בהם אני עצובה בלי לדעת למה. איפה שגדלתי הפגנת רגשות תמיד הייתה דבר בריא שעטפו והכילו אותו. אצלו, בפועל, יש הדחקה חזקה של כל מה שעלול להיות קשה. ובפועל, כשרק התחלנו לצאת והיו לנו אי הבנות וקשיים מכאן ועד הודעה זה טילטל אותו לגמרי, והוא היה עצוב, מתוסכל, לא מסוגל לישון. התגובות שלו היו נראות לי קיצוניות ביחס לחילוקי הדעות שלנו. מבחינתו, זה לא שיש לו רגשות שהוא לא למד להכיל, אלא שההתנהגות שלי הייתה בעייתית והיא גרמה לו להרגיש ככה.
אין לי מושג איך אבל עברנו את כל הטלטלות האלה, שרובן נובעות מפערים משמעותיים בתפיסת העולם וביחס של כל אחד לעצמו ולרגשות שלו.
עכשיו אנחנו ניצבים מול אתגר חדש.
אני בסוף תואר ראשון. התכוונתי להתחיל תואר שני, והתחלתי בפועל את העבודה עליו לפני כמה חודשים. הוא עובד במקום בו אני אמורה להתחיל את התואר כעוזר מחקר. כך גם הכרנו.
בתואר שלי תהיה לנו הזדמנות לשתף פעולה לא מעט. הוא התרגש וציפה לכך מאוד, אפילו יותר ממה שידעתי. מעבר להזדמנות לעבוד איתי, יש לו אפשרות לחזור ולהעמיק בנושאים שהוא מזמן לא ניסה. ושכנראה היה רוצה מאוד.
אני לעומת זאת, בכלל לא ידעתי אם אני רוצה לעשות את התואר השני. מהתואר הראשון בעיקר סבלתי. ההתנהלות של המוסד האקדמי מעציבה ומדכדכת אותי, כי אני סקרנית ונהנית ללמוד, ולהעמיק, ובסוף נראה שאין ברירה והמרדף האינסופי אחרי ציונים גרר גם אותי. נהייתי עייפה, אדישה, חסרת רצון ומוטיבציה ביחס ללימודים. ממזמן. בנוסף יש לי תחומי עניין רבים אחרים- כולם הוזנחו בלית ברירה, כי הלימודים עמוסים מאוד. בנוסף 2- יש תחומי עניין אחרים שהייתי שמחה יותר ללמוד ולעסוק בהם. התחלתי את התואר הזה מתוך תוכנית ספק מופרכת ספק לא, לעבוד מספר שנים במקצוע מרוויח, לחסוך את רוב הכסף ולעבור לעשות את הדברים שאני אוהבת.
בקיצור, הייתי בבלבול גדול בנוגע להמשך הדרך, ונדרשתי לתת תשובה לפרוייקט יפה שהציעו לי. כשלא ראיתי את האפשרות לעזוב הכל ולהתחיל כיוונים חדשים, הפרוייקט היה נראה מעניין וטוב. אמרתי כן. באותו ערב חשבתי שאולי העבודה ה"נורמלית" היחידה שאני יכולה לעשות (בלי לכלול מורה ליוגה או אשת צוות בבית ספר פתוח) היא להיות מורה לספרות. הקשר עם ילדים ממלא אותי, וספרות מרגשת אותי, ופתאום זה היה נראה שאולי השילוב הזה יכול להיות חזק מספיק בשביל לסבול את ההשתלבות במסגרת חינוכית שאיני מסכימה עם ערכיה/התנהלותה.
התואר השני שלי התחיל באופן לא רשמי, כשאני עדיין מסיימת את הסמסטר האחרון של התואר הראשון. זה הוסיף הרבה לחץ להספיק, ובתוך הניסיון להצליח לעשות הכל לא היה באמת זמן לחשוב ולא להרגיש. פשוט עבדתי על דברים מהבוקר על הערב, אז הייתי מתמוטטת על הספה ובוהה בתקרה במשך חצי שעה, טיפה שקט וטיפה זמן לעצמי. אם הייתי עוצרת מהטירוף הזה הייתי נהיית דיי עצובה, כי הרגשתי כאילו קולות מבפנים עצובים וכועסים ואינני מקשיבה להם.
יום אחד פתאום נפלה ההבנה- אני לא רוצה לעשות את התואר הזה. ואיני מתכוונת. אין שום סיבה שלא אלך ואעשה את הדברים שאני אוהבת. אתרום יותר לעצמי ויותר לאחרים.
אמרתי לו, והוא קיבל את זה קשה מאוד.
כבר שבוע שאנחנו או בשיחות על הנושא, או שהוא מתכדרר בתוך שק של מחשבות. קשה לדלות אותן ממנו. הוא חושב שהוא חייב לבוא לשיחה מוכן, עם כל הרגשות והמחשבות שלו סגורות וידועות. קשה לו לחלוק איתי את הדרך לשם. אני מדברת איתו על זה, אבל ברגע האמת הוא עדיין לא מסוגל.
לא הבנתי למה זה כל כך מסעיר, פוגע, מעליב. תיארתי לעצמי שהוא יחשוב שזה רעיון רע, ינסה לשכנע אותי לשנות את דעתי, ואחרי כמה ימים יקבל את זה. בפועל, כשרק אמרתי את זה, הוא ניסה להתעלם מכך לגמרי, בתקווה שזו איזה תנודה זמנית. רק כשהתעקשתי הוא התחיל לחשוב על זה ברצינות, והוא פשוט התעצבן ברגע ופוצץ את השיחה.
מאז כמה שיחות- בהתחלה נגמרות בכעס, אחר כך עצובות ותקועות. הוא מרגיש שהוא לא מצליח להבין אותי ואת הסיטואציה ולמה שאנהג ככה.
ממילותיו על מה שמפריע לו- שהחלטתי לבד החלטה שמשפיעה על שנינו. שהוא קיווה לזה והתרגש לקראת זה. שאמרתי לאנשים שינחו אותי שאני אעשה את התואר השני, והם היו טובים אלי, אז למה שאאכזב ואפגע בהם. שזה יראה רע בעיני הסביבה שלו, כיוון שהוא הודיע לכולם שהוא נשאר לגור בדרום למרות שהוא רצה לחזור למרכז. הוא נשאר כי לדעתו זה חשוב עבורי שאעשה את התואר הזה, והוא אמר לכולם שזה חשוב לי. ואיך הוא יראה בעיניהם עכשיו? איך הוא יראה בעיני אמא שלו?
הוא אמר שהוא מעלה את אחוזי המשרה שלו, כדי לתמוך בפרוייקט שלי. ומה הוא יעשה עכשיו?
היו לו טיעונים רבים לכך שזה טוב עבורי- מדובר בניסיון משמעותי, בחוויה מהנה, בסיטואציה נעימה של עבודה עם בן הזוג. אפילו בסביבה נוחה לטענתו בשבילי להיכנס להריון.
אבל יותר מהטיעונים לכך שזה טוב עבורי, נראה שזה כואב בשבילו. כעת אין שום דבר שמחזיק אותו בדרום. אמרתי לו שאלך איתו לאן שירצה. הוא רוצה לחזור למרכז כי אימו מבוגרת, ורוצה לשמור את העבודה הנוכחית (ואני לא יודעת כמה מתוך רצון שלו וכמה מתוך פחד מהתחושה שהוא מאכזב אחרים). הדרך היחידה שאותה הוא מצליח לדמיין היא לגור איתי במרכז, לנסוע ליומיים לדרום בשביל לעבוד ולחזור. והוא מדמיין שהמשקל של העזיבה שלי ימנע ממנו לדבר איתי על העבודה, יקלקל את השמחה שלו ללכת לעבודה, וכך נכנס למצב רע ששוחק את הקשר שלנו.
אני בתוך כל זה מנסה להקשיב ולהכיל, לתת מקום לכל מה שהוא מעלה, בלי להתבלבל ולהתחיל לוותר על עצמי ומה שחשוב לי. עם האהבה שלי אליו, הדברים שלו נראים לי לא מדוייקים, ושוב באים מאותו חוסר ניסיון בהקשבה לעולם הפנימי.
אבל אני לא מצליחה לגשר אליו. לא מצליחה לגרום לו להשלים עם הרצונות שלי. הוא חווה את עצמו כנפגע.
היום הייתה פריצת דרך כלשהי- במילותיו, הסיטואציה שלנו היא כזו- הוא חשב שאני רוצה לעשות א', ואני הודעתי שאני רוצה לעשות ב'. הוא מקווה שיש דרך ג' שבה אעשה את א' ועדיין אוכל להגשים תוך כדי את הדברים שחשובים לי. עניתי לו שבהחלט יכול להיות (זה שקר. אני לא רוצה לעשות את התואר השני), ואולי יש גם ד'- אני לא עושה את התואר השני והוא לא נפגע מכך. הצלחנו להסכים.
לכאורה הכל טוב. אלא שאחרי שחגגנו שוב את תחושת הביחד, קמתי בלילה והנה אני פה כותבת לכם. שהרי התואר השני כן או לא, זו החלטה שלי. ופתאום פחדים וצער על כך שבשביל שארגיש שוב ביחד אני מוותרת. ושאינני מקשיבה לעצמי.
קצת הקלה עכשיו, אחרי כל המלל הזה שנשפך. והשאלה היא- איך לפעול? האם נכון לדבר על אותם ג' וד' גם אם בליבי אין שום מקום לג' בכלל? לא נוח לי עם השקר הזה. אני רגילה להיות כנה לגמרי ופתוחה עם הקרובים לי. אבל פשוט נראה לי שהוא לא מסוגל לקבל את זה, והאפשרות היחידה שלי לדון על ד' היא רק ככה.
מצד שני, מה אם הוא נרגע רק כי נדמה לו שאתפשר בסוף? וברגע שאנסה למשוך את השיחה לכיוון הרצוי לי שוב יצופו התנגדויות? וככה נמשיך לדוש בעניין שהוא בכלל לא אמור להיות משותף, לא באופן הזה?
אני קרועה בין הצורך להיות נאמנה לעצמי באופן שלם ומלא, ולעמוד ולהגיד את רצוני בעולם, לבין לפעול בחוכמה ולהשתיק דברים בנתיים. וכשאני מנסה להשתיק קשה לי לישון.
הערה לסיום- קראתי הכל שוב והוא נראה אדם די עלוב ולא נעים. הוא מקסים ומיוחד ואני יכולה להצביע על המון דברים יפים שיש בנינו. הסיטואציה הנוכחית מוציאה החוצה את הדברים הקשים.

בעיקר פשוט למחוק את כל הסוף של הדף, שמלא שאלות ללא תשובות או דיון.

וואללה. מסתבר שזה דף לעריכה

למה יש פה רק שאלות ואין פה תשובות?

למה תמיד שצריך לצאת מהבית הוא נעשה עצבני ומלחיץ את כולם?

שלום לכולם,
הייתי שמחה לקבל המלצות על מטפלים זוגיים, כאלו שעזרו לכם מאוד, להבין, לראות....
אם יש כאלו בסביבתכים ארצה לקבל המלצות.
תודה רבה

אני נשואה אבל מרגישה מאד לבד , יש לי בעל שלא מדבר מין אדישות ששום דבר לא מעניין אותו ,
מעולם לא היתה לי שיחת נפש איתו , מכוון שאין בינינו שום שיחות נפש אנחנו רבים הרבה אולי זו הדרך שלי
לשמוע שהוא קיים , אני שונאת את השבתות איתו בכלל המחשבה שאני צריכה להיות איתו מלחיצה אותי וזה עושה לי רע
לצאת לטייל איתו אני לא אוהבת כי אני מרגישה לבד לא מרגישה מחוברת אליו , ואז אני מעדיפה להיות עם עצמי ,
הכי טוב שאני רואה אותו להיי וביי יש לי צורך חזק לחבר \ ה אחד שאוכל לחלוק איתו ולספר לו מה שאין לי עם בעלי ,
אם את מרגישה כמוני אשמח אם תכתבי לי ואם אתה מרגיש כמוני אתה מוזמן גם לכתוב ,
מצפה לשמוע ולהשמיע האימייל שלי - [email protected]

שלום וברכות-
אני מבקשת עצה בנושא מאד כאוב: בן זוגי מחפש עבודה וטוען שהקשר שלנו מפריע לו בכך.
הקשר שלנו צעיר, פחות מחצי שנה, אנחנו כבר חושבים על משפחה. אנו גרים במרחק גדול מאד האחד מהשניה , מה שדורש ממנו לבוא אלי הרבה מאחר שאני עובדת ולומדת וחסרת אוטו.
הוא יודע שזה תירוץ אבל הוא אומר שהוא דוחה את מציאת העבודה בגלל שהוא אצלי וכל החיים שלו ב"הולד", ולמרות שלי לא מפריע שכל אחד יגור במקום שלו כרגע ויעשה את מה שטוב בשבילו, הוא לא מסוגל לחזור לחיים שלו ולעשות את הדברים שלו וכשהוא בביתו הוא שוקע בבטלה חסרת אונים שנובעת מחוסר מוטיבציה ומשמעת עצמית ומכה את עצמו על כך. הוא טוען שבטבעו קשה לו לעבוד בעבודת 7:00 - 17:00 במקום סגור. יש לו מקצוע שמאפשר לו לעבוד בסוגים שונים של עבודות אבל קשה למצוא עבודה שמתאימה לכל הדרישות שהוא מציב, יותר מכך קשה לו לקחת את עצמו בידיים ולחפש , שזה בלבד שווה למשרה מלאה. מאד מפריע לו שמזכירים לו או מנסים לדחוף אותו לכיוון, זה גורם לו לא לרצות לפעול בכלל. אז עם כל זה, הוא בכל זאת ביקש שאעודד ואדחוף אותו, הבעיה היא שאני בעצמי קצת מרחפת ולא יודעת ממש איך הדברים עובדים , איך אני יכולה לעודד אותו ולתת לו עצות בונות שיכולות לעזור לו להתקדם ולא סתם ילחיצו אותו , לא מבינה בכל העניינים הטכניים של עבודה וחיים "בחוץ"- קצת בורה בעניינים האלה והוא צריך עצות פרקטיות . אין לי מה להפנות אותו לייעוץ כי הוא לא מעוניין וגם הוא מאד חכם ולי הוא עושה כל היום קואוצ'ינג, שמאד עוזר לי. פשוט אין לו מוטיבציה והוא עייף מלחצים פנימיים ובלבול של שנים והוא תקוע!! בתור בת-זוג להווה שרוצה גם להיות בעתיד, איך אוכל לעזור לו, אני מבקשת לקבל הדרכה בנושא, אני פוחדת שאם לא אעשה זאת זה עלול לפגוע מאד בקשר שלנו כי התקיעות שלו לוקחת אותו למקומות מאד קשים.
המון תודה-
אלומה

טפול אבהי "פר אקסלנס" מבן זוגי - ממש לא ! בשום פנים ואופן. (כמובן שניתן למצוא קוים משותפים בין אהבת בן זוג ובין אהבת אב...)

ברור לי שחוסר ההערכה שלו כלפי גורם לי להרגיש כך גם כלפיו - היחסים הם מראה אחד למול השני.

מה שמפריע לי זה שכפי שציינת " אנחנו כאן ביחד לחזק 1 את ה-2 " - אני לא מרגישה כך ממנו, לפעמים אני מרגישה שאני שק החבטות שלו, ועלי הוא מוציא את התסכול והזעם שהוא אוגר (כמו שלפעמים ילדים מוציאים על אמא...) ומסיר מעצמו את האחריות של תפקיד ה"מחזק" שלי (או שלנו) ומתמקד בשחרור הלחצים שלו בלבד.

אני בהחלט מאמינה (ומשתדלת כך) שכל בן זוג, מוטלת עליו האחריות לאנרגיות בבית, למתרחש בזוגיות, והוא צריך לבחור "באיזה צבעים לצבוע את הדף הלבן" (-לצורך העניין), יכול בשחור, יכול בורוד, יכול בהמון צבעים... הכל שאלה של איזון ושל יכולת לצאת ולקום גם מ"הצבעים הלא נעימים" (=רגעי משבר)...וללמוד להפוך אותם (אפילו בשלבים) ל"צבעים נעימים" (= צמיחה, שיתוף, חיוביות...).

הבעיה היא שכנראה יש לו קושי לצאת מהדכדוך, להתרומם... והוא נשאר תקוע בדאון שלו, וזה מה שאני מקבלת (ולא פלא שזה גם מה שאוכל לתת...).

באיזשהו שלב אני כבר מרגישה מרוקנת מאותן אנרגיות חיוביות, ועל מנת לשמור על עצמי, צריכה "להתעלם" מהקשיים שלו, על מנת שלא אטבע בהם (דבר שמנוגד להתנהלות הבסיסית שלי) ... ואוכל לשמור לעצמי מלאי אנרגיות כדי לקיים את עצמי. הרי בזה שאשקיע את כל מירב ומיטב האנרגיות בלנסות ולהקים אותו מהשפל שלו - לא תישארנה לי אנרגיות בשבילי, בד"כ לא אעזור לו וסביר שהוא יחזור לדכאון שלו למחרת... מעבר לכך שאני "מחנכת" ומרגילה אותו שאני זו שמרוממת אותו, שהוא תלוי בי על מנת לעזור לעצמו ולא מסוגל לעשות זאת לבד... שגם זה בעייתי מאוד לדעתי. אני מודעת לזה שלכל אחד יש את הימים המבאסים שלו (גם לי) - אך לא על זה מדובר.
במידה והכל מתנהל חלק ויש איזון, אז ניתן להיות גם סבא וסבתא אחד של השני (לא רק אבא ואמא).

חוסר ההערכה מתבטא בהזדמנויות שונות - חוסר הערכה על העבודה שלי (תמיד הוא מסכן יותר, עובד קשה יותר), באמצע שיחה בה אומר דעה שונה משלו - הוא יזלזל ויעליב את דעותיי (יחזור על דבריי עם קול ופרצוף מוזרים, או יתבטא מאוד לא יפה בקשר לדעותיי), חוסר הערכה לגבי עולמי שלי - משפחה, חברים, תחביבים שלי... לא יסכים להשתתף במפגשים עם הנ"ל, ועוד. הוא יודע ואומר שההשתתפות שלי בעולמו (משפחה, חברים, תחביבים) נותנת לו תחושת ביטחון ועושה לו טוב אך לא מצליח להשליך על עצמו את אותה ההתנהגות ובכך לעשות לי טוב. כאילו - שלו יש פטור מלהתאמץ או להשקיע (גם אם זה לא תמיד הכי נוח ומתאים) עבורי. (ואני לא מתכוונת על "להתאבד" בשביל הנ"ל...) - יש תחושה שכל מה שקשור בו הוא סופר חשוב, ואילו מה שקשור בי - בעדיפות משנית. ואת זה אני מתקשה לקבל (בלשון המעטה).

שאלתי היא - האם ישנה דרך בה אני יכולה לגרום לו להעריך אותי או להתנהג באופן "זוגי" יותר... ?
רוצה בטוב יקרה!
לפי התאור שלך, גם את לא מעריכה אותו במיוחד...
אני רוצה לתאר לך בקצרה משהו שהבנתי רק לאחרונה ביחסיי עם בן זוגי (אנחנו כבר מעל 20שנה יחד).
הבנתי שברגשות הכי בסיסיים, האנשים ממש זהים. התרגום שלהם את אותם רגשות לחיי היומיום שונים ומבטאים את אופיים השונה ואיך גודלו.
למשל, כולנו חווים פחד, חוסר בטחון עצמי, עייפות, שמחה ואהבה.
אצלי הפחדים תורגמו לכעסים (וכנ"ל כל התחושות השליליות האחרות). אצלו- להתכנסות בתוך עצמו ובריחה לחבר'ה.
גם הוא וגם אני לא הפנמנו את זה ששנינו כאן ביחד לחזק אחד השני ובעצם אנחנו גם אבא ואמא אחד של השני.
לאחרונה, נפל האסימון אצל שנינו. נגמרו הריבים והתוקפנות. אם מישהו מאיתנו מתחיל להתעצבן, השני מברר מה עומד מתחת לזה ומדברים על הדבר הנכון והמדוייק ולא על משהוו חיצוני "שהלבשנו" על התחושה.

האם,למשל, לא היית שמחה שגם הוא יתן לך טיפול אבהי? אז למה שלא תגידי לו?

אני נשואה לבחור שתמיד לא טוב לו. בלי קשר אלי, הוא תמיד מסכן, קורבן, מנוצל, מבואס... ואלה האנרגיות שהוא בד"כ מביא איתו לזוגיות שלנו. בעבר, האינסטינקט האימהי שלי הגיב כלפיו בחיזוקים, פרגון, מחמאות אינסוף, והרבה מאוד אמפטיה. (אחרי זמן מה הבנתי שכשהוא מספר לי דבר מה הוא מעוניין בהבנה שלי וממש לא בדרכי פתרונות שאני עלולה להציע והפנמתי). כך שנוצרה מעין חלוקת תפקידים : המסכן והמחזקת. בכך שהייתי שם בשבילו (אולי יותר מידי) גרמתי לו להבין שהוא במרכז, שאני "מטפלת" שלו, והוא התרגל לא לראות אותי, אלא רק את עצמו. לעיתים אף הרגשתי שהוא ציפה ממני לתפקד כמו אמא שלו = לעטוף אותו 360 מעלות, ללא כל דרישות משלי... (בשל חסך אם שהוא נושא עימו מילדות באופן ברור ומוצהר). ברור לי, וכמובן שלא התיימרתי להיות אפילו 1/8 אמא שלו.

כיום (כבר תקופה) שאני "תובעת את שלי". - לא עוד אם או אחות רחמניה... אני בהחלט נמצאת כאן בשבילו אך לא מוכנה להתרכז כולי בבעיות שלו ולטבוע בתוכן (או שהוא יתרכז רק בהן ויטבע בהן). גם אני קיימת פה ויש לי צרכים משלי. הבעיה שלי היא שאני לא מרגישה שהוא רואה אותי או רגיש אלי, שהוא תופס אותי כמובנת מאליו - ללא צורך להתאמץ עבורי ולהשקיע בי - " היא פה בכל מקרה..." ואף מרשה לעצמו לעיתי להתבטא כלפי בצורה מעליבה (ואיני שותקת על התנהגות זו). ני מרגישה ש"ידו קלה על ההדק" בעניין היכולת שלו להתנהג אלי מגעיל ולפגוע בי, ואני מרגישה שהוא לא מעריך אותי. לטעמי המצב קשור גם לעובדה שאני עובדת מהבית (אולי הזמינות שלי מסייעת לו בתחושת ה"מובנת מאליו").

עם החברים שלו הוא אף פעם לא טיפוס קורבני ומסכן - איתם הוא שמח וטוב לב, ואני זו שזוכה לכל הדכדוך (לפעמים אני ממש מקנאה בהם, שזוכים לפגוש אותו במיטבו).
אני משתדלת לא לאפשר לו את ה"תפקיד" הזה של המסכן, לא לעודד את זה ... וכן מצפה שהוא יתפקד גם כפרטנר וכבן זוג אוהב, מפרגן, מחזר ומעריך (התנהגויות שכנראה לא היו קיימות אצל הוריו, שאם או בלי קשר, היום גרושים). אני חייבת לציין שלא פעם ולא פעמיים דיברתי איתו על הצורך שלי בנ"ל וזה לא גרם לו לשנות את הרגליו או להשתדל להיות דומה לכך. נקודה נוספת חשובה לציון - זה לא תמיד היה כך ! אני הכרתי אותו כבן זוג מאוד מעריך שיודע להביע את אהבתו (ואפילו למד לפרגן ).... ונקודת המפנה הייתה גרושי הוריו (לפני שנתיים +/- ).

שאלתי היא - האם ישנה דרך בה אני יכולה לגרום לו להעריך אותי או להתנהג באופן "זוגי" יותר... ?

קודם כול האתר שלכם מדהים.
ושנית יש לי שאלה.
יש לי בן זוג, די חדש, 4 חודשים. בחור מקסים אבל יש לו הרבה קשיים ומחסומים בעיקר בכול מה שנוגע לעבודה. הוא בחור מוכשר ומבריק אבל מבזבז את עצמו. לא מעשי. זה מפריע לו. אני מואת את עצמי מנסה לעזור לו, לאחר הוא מספר לי איך בזבז יום שלם ורע לו. אבל הדיאלוג הופך להיות לסוג של מאבק. הוא נסגר למול ההצעות שלי והודף אותן ואני מרגישה מתוסכלת וכועסת.

שיתפת אותו בתחושותייך ? (לא בעניין הבגידות ) ?

לשתף אותכם אני נשואה עם בחור שנורא קשה לעריך אותו חסר מודעות עצמית לא נקי
לא מרוכז מלא חובות ולא איכפת לו אני לא פעם מרגישה שאני נשואה עם איזה אבם
אדיש להכול אני כבר בגדתי בו כמה פעמיים כי הוא בדיוק הטיפוס שלבגוד בו
אני כל כך לר מעריכה אותו שלא פעם אני אפילו מרחמת עליו ,

האמת שלא פעם חשבתי להתגרש ממנו וכנראה שהילדים יהיו גדולים יהיה לי יותר כוח לעשות צעד כזה
אני כל כך עצובה כל פעם אני מקבלת מכתב של עוד חוב ועוד חוב שצובר פיגורים
וזה לא שיש לנו יותר מידי כסף
אני טיפוס מאד מחושב וזה כל כך מעצבן אותי שהוא חיי באיזה עולם סגור שלו
כמו איזה אוטיסט
חברה נמאס לי ממנו אין לי כלום ממנו אפילו פרח ב10 שח הוא לא קונה לי ונוסף לכל תוקפן ומגעיל
אנה עיזרו לי אני במצוקה

איך סולחים
אפשר לסלוח לאחרים רק אחרי שאנו סולחים לעצמינו, כלומר ,להגיע למצב שאנו שלמים עם עצמינו ולא מרגישים פגועים,גם ממי שמנסה לפגוע בנו או שפגע בנו בעבר.
להגיע למצב של להרגיש שלמות מתחיל בלקיחת אחריות על עצמי, לקבל את המצב שלי, או לנוע למצב אחר שבו ארגיש טוב יותר.

שלום ושנה טובה עד כמה שתהיה לאנשי הדיאלוגים שישמחו לתת לי טיפים על שאלת מיליון הדולר$$$$????

איך סולחים אם בכלל הגינוי לסלוח לבן זוג ש ב ג ד ועשנ כל מה שלא מוסרי ופגע בזו שמאוד אהבה אותו נאמנה לו ועוד ועוד וגרם ל"גירושים רגשיים" לערעור האמון, לאיבוד בטחון עצמי ודימוי אישי ועוד הרבה...להרס הזוגיות בפרט ולהרס המשפחה בכלל...??????
אשמח לשמוע מכם
מ י כ ל

משקלה של מחמאה סרט נפלא , חבל שצריך לעשות סרט כדי שאנשים יבינו מה שצריל להיות כל כך ברור תודה לפלוני אלמוני על השיתוף .

אכן סרט נהדר. תודה על השיתוף

סרט מעולה על זוגיות:
http://www.shemayisrael.com/ranweber/altv/simcha1.php

משקלה של מחמאה.. כמה אנחנו לא שמים לב..

רציתי לעדכן שנפרדנו אתמול בערב והיה קצת מוזר וקצת עצוב

תודה לכולם על העזרה
בינתיים אנחנו לא מדברים ולא דיברנו מה יקרה הלאה , למען האמת טוב לי ככה להיות חופשיה ,שיעשה מה שהוא רוצה אני ממשיכה בחיי .

דנה'לה, חמודה, נכון שאין קשה יותר משברון לב ומהחיים אחרי הפרידה שאנחנו מתקשים לחזור לעצמנו...אבל את חייבת לתת לדברים לזרום, אם הוא מבקש הפסקה, תני לו, שיהיה לו את החופש להחליט. "לכבול" אותו ולנסות להחזיק בכח, זה איננו הפתרון. תחשבי שאם הוא אוהב אותך ורוצה להיות איתך - בוודאי שישוב ואם לא אז בשבילך מוטב שבאמת ילך.

הוא גם הוסיף ואמר שמצד אחד הוא רוצה זמן לחפש את עצמו ולברר מה קורה איתו אך מצד שני אינו רוצה לאבד אותי .
יפה לו, סולווג תחכה בבקתה הקטנה ופר ייצא למסעותיו.
האם לחפש את עצמו במובן רוחני? או שמא לחפש סטוצים לפני ההתקבעות?
ומה אתך? למה שלא תבדקי עם עצמך גם? את לא חייבת להיות פסיבית.
אולי תגלי דברים חדשים על עצמך?

בכל מקרה, דנה, אני מאחלת לך שהטוב והנכון יתגשמו.

שלום רוזמרין ותודה על העצות .
החבר שלי טוען שהוא רוצה הפסקה , מיכיוון שהוא רוצה לברר מה הוא מרגיש ומה כיון הקשר שלנו , כאשר הוא יודע שבסופו של דבר נחזור , כאילו לרענן את הקשר .
הוא גם הוסיף ואמר שמצד אחד הוא רוצה זמן לחפש את עצמו ולברר מה קורה איתו אך מצד שני אינו רוצה לאבד אותי .
אני לא יודעת מה לעשות בינתיים החלטתי שאני אשב ואחכה לתגובה מצידו .
אני יודעת שאפ ניפרד כבר אי אפשר יהיה לחזןר מבחינתי .
היה לנו סיפור אהבה בעבר והוא נגמר בשיברון לב שלי , לא מתחשק לי לעבור את זה שוב ושוב .

דנה
בשלב הראשון ביחסים (לא תמיד, אבל אצלך כן) יש התאהבות.
בהרבה מאמרים פסיכולוגים דובר על שלב זה כמצב פסיכוטי עם מרכיבים הדומים
למחלת נפש/התמכרות (הן מבחינת ההתנהגות והן מבחינת הכימיקלים המוזרמים
לדם.). שלב זה הוא חשוב מאד ביצירת זוג אולם הוא רק השלב הראשון.

השנה הראשונה הייתה מדהימה, טיולים, סרטים, הפתעות, מכתבי

אהבה וכל הרומנטיקה

השלב השני הוא שלב החזל"ש (חזרה לשגרה) בצרוף אהבה וחברות.
לפעמים, דווקא בשלב זה יש התרחקות והתלבטות אם להמשיך כי זה כבר לא כולל
את פרפורי הלב והבטן.
אולי תבררי עם חברך האם זה מה שקורה לו. אם כן- יכול להיות שפרידה תגרום לו
לחשוב ולהבין מה את בשבילו ואז יהיו גם מסקנות.
השאלה היא אם הפסקה לא עונה על ההגדרה פרידה ואם זה משנה איך קוראים
לזה.

אני לא מעוניינת בהפסקה זה נראה לי קטנוני ,האלטרנטיבה שאני מציעה היא או להיפרד או להישאר ולנסות לשקם את הקשר .

וביקש גם הפסקה ולא הסכמתי

האם אני חולמת בהקיץ?
ואם הוא כן יעשה הפסקה, מה תעשי לו?
ועכשיו ברצינות - יש כאן המון דפים שמתייחסים למשברים בזוגיות. תחפשי רעיונות
שמתאימים לך, יש כאן אינטלגנציה בכמות שיכולה להחזיר את הג'יניוס היהודי לגדולתו.
בהצלחה...

שלום לכולם !!!!
אני בת 24 ויש לי חבר כבר שנה ו 8 חודשים, הוא לא החבר הראשון שלי, אך איתו אני מרגישה שזה זה, השנה הראשונה הייתה מדהימה, טיולים, סרטים, הפתעות, מכתבי אהבה וכל הרומנטיקה, השנה הוא הצטרף אלי ללימודים באוניברסיטה והקשר התחיל להתרחק, הוא הפך אדיש, לא מבטא את רגשותיו, ואף ציין בשיחה שניהלנו שרגשותיו לא כפי שהיו בעבר הם פחתו וביקש גם הפסקה ולא הסכמתי.
בנתיים ניהלנו 3 שיחות כאלה ובכל אחת מהן הבטיח לנסות להשתנות אך לא קורה דבר, אני אוהבת אותו, מבחינתי הוא האחד, אך אין לי כוח להתמודד עם אי היציבות הרגשית הזו מה לעשות?

אם אני רוצה להתכרבל כל כל כל הזמן זה סימן בשבילי שמשהו לא בסדר שלא "בא לי על העולם"..
גם אצלי זה ככה, אם רוצים אפשר למצוא את עצמך ימים שלמים המיטה, גם אם הבית גדול...
מצטרפת לפתרון של אמא מתחדשת למצוא תעסוקה, פרוייקט, לבנות שגרה בעבודות הבית (ראי FLYLADY - במיוחד החלק של להתלבש על הבוקר ולא להישאר בפיג'מה).

בקשר לחילוקי הדעות עם בן-הזוג אם לצאת עם התינוקת או לא כי קר/חם, אין לי הרבה ניסיון, אבל אולי כדאי לך שהוא יצטרף לביקור בטיפת חלב, ושם תשאלי את האחות לגבי יציאה עם תינוקת מהבית, שאלות מנחות שיגרמו לה להבהיר שאפשר (אפילו כדאי) לצאת עם התינוקת, ואיך מומלץ להלביש אותה כדי שהיא תרגישש בנוח.

יכול להיות שבן-הזוג שלך כל-כך משתדל להיות אבא טוב ומגונן, והנחיות ברורות מאחות טיפת חלב יעזרו לו למלא את התפקיד הזה כמו זהוא רואה אותו.

רעות,
אני כ"כ מזדהה עם הרצון להתכרבל במיטה.... הלואי יכולתי כל היום.... בעצם לרוב אם אני רוצה להתכרבל כל כל כל הזמן זה סימן בשבילי שמשהו לא בסדר שלא "בא לי על העולם".. תבדקי עם עצמך אם זה מתאים גם לך. במקרה כזה אצלי הפתרון זה עשיה. אפילו שלא בא לי אני קובעת משימות זה יכול להיות דברים יומיומיים בבית, זה יכול להיות איזו יצירה. מאז שבני נולד יש תקופות ש"המשימה" היא להצליח כל יום במשך השבוע לצאת לאנשהו ולדבר עם עוד אנשים חוץ מבן זוגי. גם אני גרה במקום לא גדול ואי בקושי מכירה פה אנשים אז לפעמים זו משימה קשה.
בכל אופן עשיה גוררת עשיה וגם הרגשה יותר טובה וגם כוח ואז אולי יהייה לך את הכוח לעמוד מולו. ואולי זה שאת במיטה כל ביום מאותת לו שאת זקוקה לעזרה. להרבה גברים יש נטיה לגונן על הנשים שלהם, אני לא מכירה אתכם אבל הפרש הגילים אולי מקצין את זה.
לכן נראה לי שהסיסמה "השינוי מתחיל בי" יכולה להתאים כאן - תראי לו שאת יכולה והוא (אני מקווה) יבטח ביכולתף יותר.

כשאני באה לקיבוץ של הורי אני תמיד מופתעת מחדש לתגובות על איך אנחנו בוחרים לגדל את בנינו. דווקא אלה שבגילה של אימי ויותר (בעיקר נשים) "שנאלצו" לתת את ילדהם למערכת מאוד מזדהות עם הבחירה שלי. אולי כדי לך כן להסתובב בשבילים ולפתח שיחות - אולי תופתעי לטובה.

רעות, אולי תחשבי להגיע למפגשי חינוך ביתי שמצויים באזור מגורייך או אולי למפגשי הנקה. תבקשי ממנו שהוא ינהג לשם אם הוא פוחד שתנהגי לבד .
כך תוכלי להכיר , לא וירטואלית, אנשים שהם קצת יותר בראש שלך, לקבל יותר ביטחון בדרך שאת חושבת שהיא נכונה . והכי חשוב זה באמת שתצאי קצת מהבית...
קצת לנשום אוויר של סתיו..

אם תחזרו לתחילת הדף למה שכתבה נעמה בתאריך 16.4.2002, היא מתארת שם סוג של חוסר תקשורת שקיימת גם אצלנו.


אז אצלנו זה גם ככה, הוא לא אוהב לדבר על הדברים מראש, הוא אומר לכל דבר שלא אכפת לו ואז כשאני מיישמת, ברגע האחרון הוא נזכר פתאום להביע התנגדות.

בסביבתנו הקרובה כולם עושים אותו הדבר עם הילדים, יש לי רק חברה אחת שחושבת ולא מחקה, והוא חושב שהיא מוזרה.
הסביבה הקרובה שלנו כולל המשפחה שלי חושבים גם שאני מוזרה.
זה כאילו שהוא מפחד לחשוב בעצמו ומעדיף להקשיב ל"גדולים" עם הנסיון.

כשאני רוצה לעשות דברים בבית אז אני לובשת מנשא ועושה, אבל הבעיה היא שאין לי ממש חשק לעשות כלום בבית, מכיוון שהמיטה נמצאת כלכך קרוב, ובכל הזדמנות אני נכנסת חזרה למיטה ומתכרבלת עם הילדה, אני מוצאת את עצמי מעבירה ימים שלמים בתוך המיטה, בלי שום מוטיבציה לצאת ממנה.
זאת סיבה נוספת שבגללה אני ממש רוצה להסתובב בחוץ.

עוד עניין, אנחנו גרים בקיבוץ, בשביל להגיע לעיר הקרובה צריך אוטו.
להסתובב בתוך הקיבוץ זה לא ממש כיף, אין אנשים מעניינים שאפשר לפגוש, ובדרך כלל פוגשים רק אנשים מתוסכלים ששואלים שאלות משעממות (איך את מרגישה?,מה שלום אמא? וכדומה).

אני הרבה יותר נהנית לראות מלא אנשים זרים, שלא צריך ממש לדבר עם אף אחד, סתם להסתכל...

זה בטח נשמע דבילי...

יש הרבה עניינים בחייכם המשותפים, כזוג, בהם אתם לא מחזיקים באותה הדעה.
מי קובע שם?
אני יכולה לספר לך איך זה אצלנו.
בדרך כלל כשיש עניין עם חוסר הסכמה (איזה שמפו לקנות, באיזה חיתולים להשתמש, באיזה מהירות לנסוע) מי שקובע בסופו של דבר הוא זה שזה אכפת לו יותר, שזה חשוב לו יותר, או המחמיר (למשל בשאלה - האם להוציא את הילדה לארוע למרות שלפני שעה עוד היה לה חום גבוה).
ובכל העניינים שאין עליהם הסכמה ולשני הצדדים אכפת וחשוב - אין ברירה וצריך לשכנע. את זה עושים עם הגיון, עובדות והוכחות.

בענייני חינוך ובריאות אנחנו קודם כל מסתכלים על סביבתנו הקרובה. כבר הרבה זמן, עוד מלפני שחשבנו על ילד.
אנחנו רואים את החברים שלנו שיש להם ילדים. את אלה שמגדלים אותם בסביבה סטרילית לעומת אלה שנותנים להם לאכול בוץ. את אלה שמשאירים תינוק בן 4 חודשים כל היום במיטה לעומת אלה שמחזיקים הרבה על הידיים. את זאת שהחליטה עוד לפני הלידה הראשונה שהנקה זה לא בשבילה לעומת זאת שמניקה את בנה בן השנה וחצי.
מסתכלים ורואים מה נראה טוב ומה פחות. מה מתאים לנו ומה לא.
במקרה הגענו פחות או יותר לאותה עמדה אבל בעניינים שלא - הנושא פתוח לדיון.
יש ספרים, יש מקורות מידע נוספים. יש את השכל ויש את הלב. בסוף מגיעים להחלטה שמקובלת על כולם.

שכנעי אותו - כמו שאת משכנעת אותו בדברים אחרים.

הי רעות,
אני לא יודעת אם יש לי ממש תשובות בשבילך, אולי הרהורים שלי.
מאחר וכל אדם הוא שונה וחווה את העולם אחרת, לדוגמא - חום או קור. מה שקור בלתי נסבל לאחד הוא אולי קריר לאחר.
קצת קשה להגיע להסכמה בדברים כאלה. אמא שלי סיפרה לי שכשאני נולדתי היא ואבי החליטו שהיא תקבע אם חם לי או קר לי (ההבדלים בינהם מאוד גדולים בנושא הזה) וזה כדי לא "לשגע" את התינוקת (אני) ואת עצמם. אנחנו גם החלטנו שבנושא הזה ננהג כך, יש בזה הרבה הגיון הרי בד"כ האמא היא זו שצמודה לתינוק, ואלי בגלל זה זו שלומדת את שפתו וצרכיו מהר יותר מהאב. מעבר לזה, קראתי באיזה ספר קונבנציונלי לחלוטין שתינוקות הרבה פחות רגישים לחום ממבוגרים.
נראה לי שבן זוגך מאוד דואג לביתו ולך ואולי מרגיש שאת לא יכולה בלי עזרה. את יכולה לנסות לעשות טיולים קצרים באזור מגורייך - ולמען בניית האמון את יכולה להתחשב בדעגותיו ולצאת בבוקר או אחה"צ כשלא כ"כ חם. אולי אם הוא יראה שאתן מסתדרות הוא ידאג פחות. אני לא יודעת איך את מתפקדת בבית והאם התאוששת מהלידה, אבל אולי את יכולה לעשות יותר ויתר דברים בבית עם ביתך במנשא (זו מימנות שרוכשים לאט - עכשיו יש מעט מאוד דברים שאני לא יכולה לעשות עם בני - אבל בהתחלה היה לי קצת קשה - ךקח לי זמן לבטוח במנשא ובעצמי) כך בן זוגך יראה אותך עצמאית ואולי ירגיש פחות צורך לגונן.
לגבי איך לגדל את הילדה (מיטה משפחתית וכל זה) אולי אפשר לחשוף אותו לנושא פה באתר, ספרים או מפגשים עם זוגות שמגדלים את ילדיהם כך - נראה לי שעדיף אם כאלה שיש להם ילדים קצת יותר גדולים שיראה שאין אמת בטענה שהילד יצא מפונק ותלותי . דיברתם על זה לפני הלידה? אם כן אז מניסיוני עוזר להזכיר - לפקס. בן זוגי חיי שנתיים בכפר הודי עם הודים שלא ידעו אנגלית, לא היה חשמל וכ"ד. הוא מאוד התלהב מאיך הם מגדלים את הילדים ועדיין לפעמים צריך להזכיר לו. כי באמת לסביבה ש הרבה השפעה במיוחד כשאתה "חדש" בנושא ההורות. גם אני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי כי הדרך שבה גידלו אותנו ותינוקות סביבנו חקוקה בנו ושינוי מצריך אנרגיה.

אני לא בטוה שחזית אחידה אפשרית - אתם בני אדם שונים - וצריך לקבל את השונות כדאי לראות איך מקרבים עמדות.

התקופה הראשונה היא קשה מאוד לכל הזוגות, זה קודם-כל. חשוב לדעת את זה.
הרבה מתגרשים בתקופה הזו או כתוצאה ממנה. לכן חשוב מאוד להשקיע בזוגיות.
חשוב לדבר. מאיפה באה הדאגה המוגזמת? אולי הגיל שלו? אולי משהו אחר?
חשוב להסביר מה הצרכים שלך. להבהיר ול מה את מרגישה, איך עוברת עלייך התקופה הלא-קלה הזו.
אם לא מצליחים לנהל דיאלוג טוב אוהב ומועיל, ראוי להיעזר באיש מקצוע.
אם משקיעים עכשיו, יש לזה תמורה ענקית, גם לילדה שלכם וגם לכם.
בהצלחה.

אני צריכה יעוץ:

אנחנו הורים חדשים מאוד (חודשיים).
הבעיה שלי היא שבעלי נורא לחוץ בכל מה שקשור לתינוקת.

הוא לא רוצה שהיא תצא מהבית כי חם מידי (כשלא יהיה חם אז יהיה קר). אני ממש מחכה בקוצר רוח ביקורים בטיפת חלב/רופא.
המצב הזה מתחיל לתסכל אותי, אני מניקה ולא רוצה לצאת מהבית בלי הילדה, כל מהלך ההריון חיכיתי שאני אוכל לטייל עם הילדה במנשא ולהראות לעולם בגאווה כמה אני נהנית להיות אמא.

הוא לא מסכים שאני אנהג לבד עם הילדה באוטו, הוא מפחד שהיא תבכה ואני אלחץ.

הוא מתחיל להיות כמו שייח.

אני רוצה לצאת, להסתובב, ולטייל עכשיו, עוד מעט אני אצטרך לחזור לעבודה ולא יהיה לי זמן לטיולים.

היום הוא ממש עצבן אותי, ביקשתי ממנו שיקח אותי לעיר כי יש לי בדיקה אצל רופא וביקשתי שנצא שלוש שעות לפני כדי שאני אוכל להסתובב בעיר עד הזמן של הבדיקה. בדרך הוא נחנס ללחץ, ואמר שהוא לא רוצה שאני אסתובב בחום הזה עם הילדה, אז הלכתי למשרד של אמא שלי וישבתי שם (במזגן) עד שהגיע הזמן לבדיקה.

בכלל הוא קשה, רק לאחרונה הוא השתכנע בעניין המיטה המשפחתית והסכים שנקנה מזרון גדול (אני מקווה שלא הרסתי את זה כשסיפרתי לאמא שלו, היא הזדעזעה עד עמקי נשמתה, ואמרה שהיא תשכנע אותו לרדת מהרעיון).

בכלל עניין החינוך והטיפול בילדה הוא לא מגלה שום סימנים של חשיבה עצמאית, הוא כל הזמן בעד מה שכולם עושים (מה שעושים ה"גדולים" ).

אני חייבת לציין לזכותו שהוא אבא טוב והכי חשוב עם כוונות טובות והוא רוצה הכי טוב לילדה, אבל הוא לא יודע שום דבר אחר, והוא חושב שה"רעיונות" שלי הם איזה אופנה חולפת.

מאוד חשוב לי שתהיה בנינו הסכמה בנושאים האלו, אני רוצה שנציג חזית אחידה.

נעמה א,
אני מודה.

אחרי כמה ימים, כמו תמיד, מגיעה הפרספקטיבה.
מה שסיפרתי לכם עליו, הוא לא תופעה כרונית, אלא סיטואציה שקורית בתקופות מסויימות, כמו בגלים. כשאני מתמודדת עם מצבים חדשים, או מרגישה חוסר בטחון מסיבות אחרות.
רוב מה שכתבתם לי כאן היה בעיקר תזכורת לדברים שאני כבר יודעת, ואפילו מממשת.

בן הזוג הוא שיקוף של משהו שבתוכנו_ - זה משפט מפתח עבורי, בעיקר כי אנחנו כל כך לגמרי שונים. כל ויכוח או סערת רגשות מסתיימים בזה שאני מוצאת מה _אצלי הידהד כל כך חזק ממה שנאמר או נעשה. על איזו יבלת דרכו לי, ומה גרם לי להגיב כל כך חזק.
אבל לכל מי שמכיר את התהליך הזה - תודו! תודו שזה מתיש, וקשה, ולפעמים אני צועקת: זה לא אני! זה לא אצלי! זה אצלך ובגללך! אבל זה תמיד עובר.

נעמה, אני מצליחה סוף סוף לגלות למה מתכוונים החכמים שאומרים שבן הזוג הוא שיקוף של משהו שבתוכנו. ואצלי יש לזה תוצאות מדהימות. זה בא לי יום אחד אחרי חיפוש ארוך ומייגע, שבמהלך רובו בעצם לא הייתי מוכנה בכלל לראות את תכונות בן הזוג כמשהו שקיים בתוכי. הן נראו לי כמשהו מעצבן שלא שייך אלי. הן נראו לי קשורות לחולשה ולאטימות. ולא הבנתי "למה זה קורה לי".
אבל ברגע שיכולתי לראות את זה כחלק ממני הסתדרו דברים עמוקים מאד. זה כמו שני חלקים בתוכי שבמקום לכעוס אחד על השני מנסים לתמוך אחד בשני. קשה לי קצת להרחיב על זה כאן ועכשו, אז אולי בהמשך.

בשמת
אני מכירה את הבדיחה הז על נסיך, והוא לא דיבר עד גיל 12.
חחחחחחחחחחחחחחחח

קודם כל, נעמה, תודה שפתחת את הדף. אני לומדת ממנו המון.

מחשבה שעלתה אצלי בעקבות דברי רועי:
מאיר פסיבי, כי הדיבור שלך מספק את כל הצרכים שלו. זה נוח לו.
ילד אחד שאני מכירה, השלישי במשפחה עם אמא מאוד "שולטת" ו"מתערבת", שהקפידה לדאוג מראש לכל צרכיו, לא דיבר אף מלה עד גיל שלוש.
ואז, פתאום אמר משפט שלם וברור. נדמה לי שזה היה "אפשר לקבל את המלח?"
זאת משפחה סופר-אינטליגנטית, והם היו כמובן מאוד מודאגים. לכן הם שאלו אותו: למה לא דיברת עד עכשיו???
אז הוא אמר:
"עד עכשיו לא הייתי צריך".

נעמה, אני שמח שלא נפגעת מדברי.

מה דעתך לבחור איזה תחום (לדוגמא: בית, ילדים, חברים) ולא לתקשר עם מאיר בכלל בנוגע לתחום הזה? כלומר, ממש לא לתקשר: לא לדבר על הנושא, לא לבקש ממנו לעשות דברים, לא לשאול את דעתו, ולא להראות שאת מרוצה או לא-מרוצה מהתנהלותו בנושא זה. פשוט לא לתקשר.

בעצם אני מסופק אם תצליחי בזה. נראה לך שצורך השליטה שלך יאפשר לך את זה? הרי אם לא תתקשרי בנושא מסויים אז לא תוכלי גם לשלוט בו. לדוגמא, אם בחרת בתחום הילדים, אז כשתחזרי מהעבודה לא תוכלי לשאול אותו איך הם היו היום, מה הם עשו, מה הם אכלו, האם הם התרחצו, האם קרה להם משהו.

החריג היחיד המותר הוא כשמאיר מנסה לתקשר (כשהיוזמה מגיעה ממנו). כלומר, אם הוא אומר: "הילדים היו כיפים היום." אז את יכולה לסמן לעצמך וי בראש במשבצת המתאימה ולהרגיש טריפ קטן של שליטה. אבל אסור לך לפתח את הנושא -- לדוגמא, אסור לך לומר "באמת? מה עשיתם?". את יכולה מקסימום לענות "נהדר. איזה יופי.".

גם לזה יש חריג אחד: אם מאיר דורש שתדונו בנושא מסויים, או רוצה לשמוע את דעתך, אז את יכולה לדבר. אבל רק אז.

אם תנסי את זה לכמה חודשים (נניח, חצי שנה), אז יקרה אחד משני דברים: או שאת תלמדי לסמוך במקום לשלוט, או שמאיר יפתח יכולת לשתף ולהשתתף. נראה לך שזה יכול לעזור?

נעמה,
תודה לך על השאלה/סיפור. הוא העלה אצלי כל מיני מחשבות על עצמי.
רציתי לשתף אותך במשפט ששמעתי פעם שממשיך להדהד אצלי -
"אותן תכונות בבן הזוג שמושכות אותנו, הן אלה שבסופו של דבר גם מעצבנות אותנו".

אני יכולה לדמיין איך לצד הדברים הקשים שיש במצב שאת מתארת, יש במצב הזה גם דברים שנוח לך איתם - חופש הפעולה שיש לך, השליטה שלך שאת מתארת, הגיבוי שלו לפעולות שלך וכו'...
נראה לי שבמקומך הייתי שואלת את עצמי אם אני באמת מעוניינת שהוא יתחיל להיות נוכח בדו-שיח, לעשות בחירות שישפיעו עליך, וכו' - מה שהיה מכתיב גם לא מעט ויתורים מצידך. אם כן - הפתרון של רועי נשמע לי הכיוון, ואם לא - הפתרון של השלמה וקבלת המצב הוא אולי הדרך.
בכל מקרה זה נראה לי תהליך לא קל. בהצלחה.

נעמה
האמת שזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על אשה שמתוסכלת מהלקוניות של הצד השני.
כלומר יש כאן רמז די עבה לשוני בסיסי בין המינים שמחלחל לחיי רבות מאיתנו
אולי זה פונקציה של הורמונים
בכל אופן- נראה לי שאת לא לבד בקטע הזה.

עצה שיעצתי לא מזמן לחברה בנושא דומה:
להפסיק לראות אותו ביחס לאיך שאת מדמיינת שהוא אמור להגיב ולמצוא בזה את מה שאת אוהבת.
אולי אם הוא ירגיש פחות במבחן או מאוים, יהיה לו יותר קל לשתף פעולה, לפחות לשניכם יהיה יותר נוח.
את הצורך שלך בתקשורת כזו שאת מתארת אפשר לשמור למי שזה קורה לך אתו טבעי: אם, חברה, ידיד וכו'

רועי, אכן מה שכתבת מעט בוטה, אבל למען האמת קיוויתי שמישהו יתן לי איזו בומבה וירטואלית , כי די ברור לי שיש משהו שאני פשוט מתעקשת לא לראות.
אני אכן עושה מה שאני רוצה, כי כל פעם שאני מנסה לשאול לדעתו הוא עונה "תעשי מה שטוב לך, לא משנה לי".
כתבת ואת רוצה שהוא גם יגיד אמן?
לתחושתי הסובייקטיבית מה שאני רוצה הוא לא הסכמה אוטומטית אלא דו שיח. לדוגמה, לעניין הבייביסיטר - הייתי מוכנה לתגובה בסגנון "אני לא צריך את זה, אני אסתדר, מה, את לא סומכת עלי?" או לתגובה בסגנון "רעיון טוב, נראה לי שפעמיים בשבוע זה אחלה", כל דבר שאפשר לקרוא לו שיחה. אבל תגובת "לא משנה לי" ? מה הוא בעצם אומר לי שאני לא מצליחה לשמוע?
אולי שעצם זה שאני מנסה לדון בבעיות שהן "התחום שלו" זה לא בסדר? ובעצם, אני מקבלת אותן תגובות גם כשאני מנסה לשתף אותו בנושאים "מהתחום שלי"

תני לי רגע לראות אם הבנתי נכון את המצב: מאיר חי בממלכה שאותה את מממנת, את מתווה את דרכה, את קובעת את החוקים, ובאופן כללי עושה מה שאת רוצה (קוראים לזה: שליטה אבסולוטית). ואת רוצה שהוא גם יגיד אמן?

סליחה על הבוטות, אני ממש לא מכיר אתכם, ואין לי שום זכות לבקר את דרך חייכם. אם ככה מתאים לכם לחיות, תבורכו. אבל אם את רוצה קצת שיתוף, אז תני לו קצת עצמאות. לדוגמא, תוותרי לחלוטין על שליטה בממלכת הבית. יהיה מלוכלך? זו בחירה שלו. הוא רוצה שגם את תקחי חלק? שיגיד לך שהוא רוצה שתעזרי קצת בעבודות הבית. הוא לא אומר לך? אל תעזרי. עדיין יהיה מלוכלך? תלמדי לחיות עם זה. קוראים לזה חיים משותפים. לא מתאים לך? תפרדי.

תעשי את הבחירות שלך, ותני לו לעשות את הבחירות שלו. כמו שאת מצפה שהוא יכבד את הבחירות שלך, כבדי את הבחירות שלו אפילו אם הן לא לרוחך ואפילו אם הן משפיעות עליך. ככה גורמים למישהו לקחת אחריות: נותנים לו סמכות.

(אני מתנצל מראש אם זה נשמע כמו הטפה, או אם נפגעת ממה שכתבתי. ממש ממש לא התכוונתי שזה יצא ככה.)

אני יוצאת מדעתי - הצילו!!!
אני לא מצליחה לתקשר לבן זוגי היקר, וזה פשוט מטריף אותי.

אני משדרת ללא הפסק ? מה אני רוצה, מה נחמד לי, מה מציק לי, מה חשוב לי. הוא תמיד מקשיב, אף פעם לא אומר מה הוא מרגיש או חושב. כאשר אני שואלת אותו, ומנסה לשמוע את דעתו או את העדפותיו אני מקבלת תשובות בסגנון זה לא חשוב לי / לא איכפת לי / אין לי דעה, ומשפט המחץ "תעשי מה שטוב לך"
במקרים בודדים שאיכפת לו, הוא נעול על מה שהוא רוצה.
בשתי הסיטואציות ? אין דיאלוג, אין משא ומתן.

אני רוצה שיהיה לו איכפת מספיק כדי לנהל איתי שיחה על האפשרויות, ומה כדאי, ואיך נסדר את העיניינים. הוא לא מבין למה חשוב לי.
והכי משגע אותי, זה כשהוא כן מתיישב לדבר איתי, כי ביקשתי, אז הוא פשוט יושב ומביט בי בפסיביות, ומקשיב לי מתארת את הבעיה / הנושא שעל הפרק. הוא לא תורם אף משפט מיוזמתו. כשאני מנסה לערב אותו בשאלות כמו "מה דעתך?" "מה אתה מציע?" הוא חוזר על הצהרות ה"לא יודע / איך שטוב לך"

אני אמורה להודות למזלי הטוב שלא איכפת לו מכלום, ולכן כמעט הכל מתבצע כרצוני? זה לא מה שאני שואפת אליו. חוץ מזה, להחליט אומר גם להיות אחראית להחלטות ? וזה כבר נמאס לי!! אני רוצה שותפות באחריות, ודיאלוג, ומשא ומתן.

זה יותר מידי?

אני מרגישה שאנחנו כמו שתי ספינות, שכרגע מפליגות לאותו כיוון, אבל הקברניט של ספינה אחת לא מתקשר עם הספינה השניה. ברוב המקרים הוא שומר על אותו מסלול, כי פשוט לא איכפת לו לאן הוא נוסע, אבל לפעמים הוא פשוט "תופס אזימוט" לכיוון אחר, ולי לא נותרת ברירה אלא לעקוב אחריו.
קפטן מאיר שומע את הדיבור הלא פוסק של קפטן נעמה, על המסלול שלפנינו, ועל לאן לדעתה כדאי לפנות, אבל שומר על דממת אלחוט. כשהוא מחליט לקחת יוזמה הוא פשוט מודיע "אני נוסע ל X? וזהו.

ועוד קצת רקע:

בעלי איש טוב, אוהב אותי, אומר לי את זה הרבה, ויותר חשוב מכך: מראה את אהבתו במעשים.

עכשיו אני בחופשת לידה, ובקרוב אני עומדת לחזור לעבודה, והוא ישאר בבית לטפל בתינוק ובילדונת (בת שנתיים). מכיון שאני יודעת שזה קשה להתמודד עם שני ילדים ועם עבודות הבית, רציתי לדבר על האפשרות לקחת עזרה ? בייביסיטר שתעזור בטיפול בילדים, או משהו כזה. ושוב ? קיבלתי את התגובות לעיל. אין לי דעה, זה לא משנה לי. תעשי מה שטוב לך.

כבר נמאס לי לנסות ולתקשר איתו ? אני מתאמצת לנהל דו שיח בנושא הבייביסיטר, ואח"כ מתאמצת להסביר לו כמה האדישות שלו קשה לי ופוגעת בי, וכבר עייפתי לשאת את משא התקשורת והאחריות.

אני יודעת שחלק גדול מהבעיה הוא הצורך שלי בשליטה על מה שקורה לי בחיים, ואולי זו הדרך שלו להביע התנגדות פסיבית לאשתו הControl Freak

לפעמים, אני מתנתקת. מנסה להפסיק לתקשר, כי בין כה אין טעם. אני משאירה את היוזמה לכל סוג של תקשורת בידיו.
בתקופות כאלה אני מרגישה מאד בודדה.
התקשורת מהכיוון שלו מכילה אז משפטים כמו "אני אוהב אותך" או "איפה הארנק שלי".
ההתנהלות שלנו כמשפחה הרבה פחות מאורגנת ויעילה, כי את הכל מתאמים ברגע האחרון.

אני יודעת שכנראה זה הדבר הנכון לעשות, אבל אז אני צריכה לפתור שתי בעיות:

• התחושות הסובייקטיביות של בדידות
• ההתנהלות המשפחתית פחות יעילה ? אובייקטיבית זה פוגע בי יותר מאשר בו כי אני העובדת מחוץ לבית, כלומר, אני צריכה לגשר בין הזרימה הפנימית של המשפחה ובין העולם החיצוני, וזה לא אפשרי בלי איזו דרגה של תיכנון מראש.

רק לכתוב כאן את כל המחשבות, הקל עלי קצת. אשמח לשמוע מכם!

רציתי עצה מלמודי ניסיון, איך להתמודד עם בן הזוג הסקפטי.
אילו היתה לנו חלוקת ממון, לא היתה בעיה - הייתי קונה מהתקציב שלי
אבל הכסף שלנו משותף, ולא נראה לי הוגן להחליט על דעת עצמי איך להשתמש בו, ובפרט כשיש התנגדות.
מקווה לשמוע רעיונות מוצלחים