ואני אחרת מניצן.
הייתי בסדנה.
בניגוד למיכל ולניצן, לי זה היה חדש.
או, בואו נאמר ככה: כשמירב הסבירה, פתאום נפל לי
גשם של אסימונים והתחברו לי דברים שבעצם "ידעתי", אבל לא ידעתי שידעתי. אתן מבינות? זה היה מין "נכון! הרי כשעושים פיפי יוצא גם המון דם!" אבל מי חשב שאפשר לעשות את זה באופן יזום וללכת "לעשות דם" כמו שהבן שלי קורא לזה (-: ("אמא, את עושה דם?")
כמו שאני מסבירה לאמהות, והן אומרות: "אה, נכון, אני תמיד יודעת כשהיא עושה קקי!" ועד שהיא שמעה אותי, אף פעם לא עלה בדעתה שאם היא מזהה שהתינוקת צריכה - היא יכולה להרים את התינוקת, להוריד לה את החיתול ולפשפש אותה! כמה פשוט, ובכל זאת גידלתי ילדה בחיתולים חד פעמיים למעלה משנתיים וזה לא עלה בדעתי, שבכלל
אפשר לעשות כזה דבר!
אז גידלתי את עצמי בחיתולים 24 שנים או משהו כזה, ולא עלה בדעתי שאפשר לעשות כזה דבר!
וכשהתאמנו בתנוחות, ובהחזקת הגוף, וראינו איך זה מרגיש כשהאגן לכיוון אחד ואחר כך לכיוון שני, שזה אחרת, פתאום הבנתי מה באמת קורה שם.
אבל באמת, אני לא יודעת מה המידע המסתורי שאתן מחפשות.
אני כן הייתי בסדנה, ואני כן אומרת שהמידע נמצא בדף. באמת!
אין פה שום דבר מסתורי - פשוט העיקר הוא לפתוח את ההבנה.
והעיקר השני הוא פיזי, ואותו, אני מצטערת, מעט מאוד מאיתנו יכולות להסביר. או רוצות להסביר. ראיתן אותי פעם מסבירה על תנוחות בלידה? לא, נכון? ואני יודעת על זה המון. רק לא בנויה להסביר. בשביל מה? תקראו את "לידה פעילה", למה שאני אתאמץ...
קט-קטית רוצה להתאמץ? אחלה!
אני בטוחה שהיא יכולה. הייתי גם בסדנה של
קט קטית. היה מעולה. היא לא המציאה את הדיבור על מין וזוגיות, ובכל זאת הביאה את "גירסת
קט קטית לעולם" ואני מוכנה גם לשלם כסף תמורת עוד סדנה כזאת, הפעם בתשלום! בחיי! התבאסתי שנאלצתי לעזוב מוקדם, הרווחתי מכל שנייה שהייתי, אין לי ספק שיש לה את זה, וכל מה שקשור בידע-גוף פתוח בפניה.
זאת מתנה. לא לכל אחת יש את זה. אם היא רוצה, היא יכולה ללמד
מודעות וסת בשיטת
קט קטית. בלי צחוק. זה לא יהיה אותה גישה כמו של מירב, זה יהיה משהו אחר!
ויותר מזה:
יהיו נשים שיתחברו יותר לאיך שמירב, ואיך שמירב מלמדת, וזה יקדם אותן. ויהיו כאלה שיתחברו לשיטת קט, וזה יקדם אותן.
תודה לאל, לא כולנו אותו דבר.
נכון, הסדנה של מירב נותנת משהו (ואני הייתי בסדנה קצרה של שלוש או משהו שעות): לדבר על זה, להבין את העניין שזה אומר לפתוח את המודעות (מי שכבר היתה מודעת, מן הסתם זה איכזב אותה. אני לא הייתי מודעת, ולי זה היה כמו מתנה לשמוע את מירב), לקבל את ההסבר האנטומי והקישורים עם הלידה וכו' (שוב, מי שזה היה ברור לה מקודם, אולי הרגישה שבזבזה את הזמן, אבל כאלה כמוני, שהנושא הזה נמצא אצלן תמיד בערפל בראש, הרוויחו וקיבלו מבט שתרם להבנה), לעשות את התרגילים ולהרגיש פיזית מה קורה בגוף (שוב, אחת כמו
ניצן אמ, אני מאמינה שאין הרבה מה ללמד אותה. אחת כמוני, שמנותקת מהגוף שלה וצריכה לחבר את הכבלים אחד אחד ידנית, מרוויחה בענק מסדנאות כאלה), וכו' וכו'.
ובאמת, פשוט לדבר על זה ולהבין את זה.
אחרי זה, עיקר הלימוד קורה בבית.
את הולכת הביתה ומחכה לוסת כדי להתנסות, ואת פתאום הולכת לשירותים עם כוונה אחרת.
ואת פתאום יושבת על השירותים אחרת. את עושה תנועות כמו בלידה, את מנסה לחקות כריעה, את
זזה ואז את מרגישה כמה קודם היית קפואה והחזקת את הגוף בגלל התחבושת שתקועה שם והנזילה של הדם והפחדים שהוא ינזול על הבגדים וכל זה.
ואת פתאום מרגישה שאין שום כאבים. קל לך בגוף.
ואת פתאום מרגישה שאין בצקת. הגוף "רגיל".
ומוסת לוסת את מרגישה את ההרגשה המוזרה כאילו הגוף שלך מחכה לך: כמו תינוק בלי חיתולים, מדבר אלייך "הי, את צריכה ללכת לרוקן", ומחכה לך "תראי, נכון שאני נהדר? אין כלום על התחבושת, חיכיתי לך והכל יצא בשירותים!" ואת לא עשית כלום, לא החזקת, לא שלטת - הוא חיכה בעצמו, לא עשית כלום כדי שזה יקרה.
ואת פתאום מפנימה מה זה אומר מה שאת מלמדת על תינוקות: שכל מה שצריך ללמד אותם הוא רק לשחרר.
להחזיק (לא להתאפק) - הגוף שלהם לומד לבד.
את רואה שהגוף שלך יודע ללמוד לבד אפילו אחרי 24 או 38 שנים שנטשת אותו, שלחצת במקום לשחרר, שניסית לשלוט "חזק" במקום לתת לגוף לסדר את הכל במקום ובזמן ולהיות "אסוף" (אין לזה אפילו מלה בעברית. כתבתי קודם "להחזיק" אבל אפילו זו מלה שתלטנית מדי לעומת מה שאני מנסה לתאר) (אם כבר מדברים על "חלון הזדמנויות" ללמוד...).
השינוי מתחיל, כאשר את לא מקבלת כמובן מאליו שהדם נוזל בלי שום שליטה לתוך התחבושת, כאשר זה לא מובן מאליו שאת הולכת לשירותים רק כשצריך פיפי ועוד דוחה את זה נוסף לכל כי לא בא לך להרגיש את הדם נשפך.
פתאום זו הרגשה טובה ונכונה להרגיש את הדם נשפך!
פתאום את אפילו עוזרת לגוף לרוקן עד הסוף, כמו שאת מלמדת שכשהתינוק מתפשפש, אז הוא מרוקן את כל השלפוחית, ולעומת זאת כש"בורח" לו אז נשפך רק מה ש"גולש" למעלה, שאז יוצא בדליפות ובחתיכות. זה ממש זה! במקום שהדם ידלוף כל הזמן לתחבושת, את הולכת "לפשפש" (-: אותו באופן יזום כל רבע שעה כמו תינוק קטן, ואז הוצאת את כל מה שיש שם כרגע ויש לך עכשיו הפסקה בנזילה לעוד רבע שעה. שהולכת ומתרחבת ככל שהוסת מתקדמת.
ואחרי שעשית את הסדנה, ואחרי שאת עושה מודעות וסת, ואחרי שהגוף שלך למד - פתאום הכל נראה לך פשוט ומובן מאליו ובעצם "מה מירב חידשה לי"? אולי זה נראה ככה רק בדיעבד? אולי, בזכות מירב, בזכות הדף, בזכות מה שקראת עוד לפני שהגעת לסדנה - מירב כבר לימדה אותך את הרוב לפני שהגעת לפגוש אותה, אז את לא מבינה שכן למדת ממירב, רק שהתחלת ללמוד כבר ברגע ששמעת על "
מודעות וסת" והסדנה עצמה רק נתנה לך את ההזדמנות לפגוש את מירב בעצמה ולשלם לה על מתנת המודעות?
פרפקציוניסטיות יהיו תמיד. לבי לבי להן. לבוא לסדנה של מירב, ללמוד משהו כל כך בסיסי, ולחזור הביתה ולא לנסות?
מה יש כאן "להצליח"? זו לא תחרות.
אני למשל לא יכולה לוותר על התחבושות, כי זה לא סגור אצלי הרמטית. אחרת כן יכולה. אז מה? אני כישלון? איזו מין הסתכלות תבוסתנית זו על החיים?
ומה יש כאן "להתמיד"? מה, זו דיאטה? כולה ללכת לשירותים!
ומה הן חושבות, שתיכף אחרי הסדנה הוסת שלהן תהיה מדוגמת כמו אצל אחת שעושה את זה מרגע שקיבלה בפעם הראשונה? זה לוקח זמן. הגוף צריך ללמוד משהו חדש. החזקה חדשה, תנועה חדשה, פתיחות חדשה. אצל אחת לוקח וסת אחת, אצל אחרת אולי שנתיים, ואצל הרוב - משהו באמצע.
כמו בבלי חיתולים, הסדנה נותנת ידע וכלים.
אחר כך זו את שצריכה לעשות את זה.
אף אחת לא תרוקן את דם הוסת שלך במקומך...
וגם במאמר האלמוותי בעלון באופן טבעי, של רותי קרני הורוביץ, איך ללחוץ נכון בלידה, היא מסבירה איך לא לחרבן.
כן, זה מה שהיא מסבירה.
ולהוציא מאיתנו את ההרגלים הזוועתיים שלנו בשירותים, זה דורש יותר מאשר מאמר: זה דורש ש
נעשה את מה שהיא אומרת כשאנחנו בשירותים וש
לא נעשה את מה שהיא מסבירה לנו שהורס לנו את רצפת האגן.
לא רותי תחרבן עכשיו במקומנו. זה הג'וב שלנו. ואם אנחנו לא עושות אותו, אין לנו על מי להלין אלא על עצמנו.
גם אותי מעצבן הויכוח נגד מירב.
אף אחת לא דיברה על זה לפני שקמה מירב והעלתה את הנושא!
ואף אחת לא התחילה ללמד נשים על זה לפני שקמה מירב והתחילה ללמד!
אז עכשיו שזה פתאום "אופנתי" ו"מקובל" כל אחד רץ להגיד "מה, אני ידעתי את זה ממזמן"? אז איפה הייתם "ממזמן"? ולמה צרה עינכם בזכות הראשונים של מירב לדבר וללמד לכל מי שלא ידעה?
אז ידעת מתמיד? יופי. את גאון! ואני טיפשה, בורה, לא מחוברת לעצמי ובכלל מטומטמת. בכנות, אני מעידה על עצמי.
אז תשמחי שידעת מתמיד. כיף לך, קיבלת מתנה. את לא צריכה את מירב, ונשים כמוני כן צריכות. טוב שמירב קיימת, טוב שהיא פתחה את הנושא לציבור והפכה אותו למוכר ולגיטימי, וכמו שנאמר, העולם גדול והים רחב ויש מקום לכולן!
בלי צרות עין במירב!
(למען הסר ספק, כשאני כותבת "את" זה דיבור כללי, לפעמים מתייחס אלי ולפעמים לא אלי. כשזה לא דיבור כללי, אני כותבת שמות).
ואני אחרת מניצן.
הייתי בסדנה.
בניגוד למיכל ולניצן, לי זה היה חדש.
או, בואו נאמר ככה: כשמירב הסבירה, פתאום נפל לי [po]גשם של אסימונים[/po] והתחברו לי דברים שבעצם "ידעתי", אבל לא ידעתי שידעתי. אתן מבינות? זה היה מין "נכון! הרי כשעושים פיפי יוצא גם המון דם!" אבל מי חשב שאפשר לעשות את זה באופן יזום וללכת "לעשות דם" כמו שהבן שלי קורא לזה (-: ("אמא, את עושה דם?")
כמו שאני מסבירה לאמהות, והן אומרות: "אה, נכון, אני תמיד יודעת כשהיא עושה קקי!" ועד שהיא שמעה אותי, אף פעם לא עלה בדעתה שאם היא מזהה שהתינוקת צריכה - היא יכולה להרים את התינוקת, להוריד לה את החיתול ולפשפש אותה! כמה פשוט, ובכל זאת גידלתי ילדה בחיתולים חד פעמיים למעלה משנתיים וזה לא עלה בדעתי, שבכלל [b]אפשר[/b] לעשות כזה דבר!
אז גידלתי את עצמי בחיתולים 24 שנים או משהו כזה, ולא עלה בדעתי שאפשר לעשות כזה דבר!
וכשהתאמנו בתנוחות, ובהחזקת הגוף, וראינו איך זה מרגיש כשהאגן לכיוון אחד ואחר כך לכיוון שני, שזה אחרת, פתאום הבנתי מה באמת קורה שם.
אבל באמת, אני לא יודעת מה המידע המסתורי שאתן מחפשות.
אני כן הייתי בסדנה, ואני כן אומרת שהמידע נמצא בדף. באמת!
אין פה שום דבר מסתורי - פשוט העיקר הוא לפתוח את ההבנה.
והעיקר השני הוא פיזי, ואותו, אני מצטערת, מעט מאוד מאיתנו יכולות להסביר. או רוצות להסביר. ראיתן אותי פעם מסבירה על תנוחות בלידה? לא, נכון? ואני יודעת על זה המון. רק לא בנויה להסביר. בשביל מה? תקראו את "לידה פעילה", למה שאני אתאמץ...
קט-קטית רוצה להתאמץ? אחלה!
אני בטוחה שהיא יכולה. הייתי גם בסדנה של [po]קט קטית[/po]. היה מעולה. היא לא המציאה את הדיבור על מין וזוגיות, ובכל זאת הביאה את "גירסת [po]קט קטית[/po] לעולם" ואני מוכנה גם לשלם כסף תמורת עוד סדנה כזאת, הפעם בתשלום! בחיי! התבאסתי שנאלצתי לעזוב מוקדם, הרווחתי מכל שנייה שהייתי, אין לי ספק שיש לה את זה, וכל מה שקשור בידע-גוף פתוח בפניה.
זאת מתנה. לא לכל אחת יש את זה. אם היא רוצה, היא יכולה ללמד [po]מודעות וסת[/po] בשיטת [po]קט קטית[/po]. בלי צחוק. זה לא יהיה אותה גישה כמו של מירב, זה יהיה משהו אחר!
ויותר מזה:
יהיו נשים שיתחברו יותר לאיך שמירב, ואיך שמירב מלמדת, וזה יקדם אותן. ויהיו כאלה שיתחברו לשיטת קט, וזה יקדם אותן.
תודה לאל, לא כולנו אותו דבר.
נכון, הסדנה של מירב נותנת משהו (ואני הייתי בסדנה קצרה של שלוש או משהו שעות): לדבר על זה, להבין את העניין שזה אומר לפתוח את המודעות (מי שכבר היתה מודעת, מן הסתם זה איכזב אותה. אני לא הייתי מודעת, ולי זה היה כמו מתנה לשמוע את מירב), לקבל את ההסבר האנטומי והקישורים עם הלידה וכו' (שוב, מי שזה היה ברור לה מקודם, אולי הרגישה שבזבזה את הזמן, אבל כאלה כמוני, שהנושא הזה נמצא אצלן תמיד בערפל בראש, הרוויחו וקיבלו מבט שתרם להבנה), לעשות את התרגילים ולהרגיש פיזית מה קורה בגוף (שוב, אחת כמו [po]ניצן אמ[/po], אני מאמינה שאין הרבה מה ללמד אותה. אחת כמוני, שמנותקת מהגוף שלה וצריכה לחבר את הכבלים אחד אחד ידנית, מרוויחה בענק מסדנאות כאלה), וכו' וכו'.
ובאמת, פשוט לדבר על זה ולהבין את זה.
אחרי זה, עיקר הלימוד קורה בבית.
את הולכת הביתה ומחכה לוסת כדי להתנסות, ואת פתאום הולכת לשירותים עם כוונה אחרת.
ואת פתאום יושבת על השירותים אחרת. את עושה תנועות כמו בלידה, את מנסה לחקות כריעה, את [b]זזה[/b] ואז את מרגישה כמה קודם היית קפואה והחזקת את הגוף בגלל התחבושת שתקועה שם והנזילה של הדם והפחדים שהוא ינזול על הבגדים וכל זה.
ואת פתאום מרגישה שאין שום כאבים. קל לך בגוף.
ואת פתאום מרגישה שאין בצקת. הגוף "רגיל".
ומוסת לוסת את מרגישה את ההרגשה המוזרה כאילו הגוף שלך מחכה לך: כמו תינוק בלי חיתולים, מדבר אלייך "הי, את צריכה ללכת לרוקן", ומחכה לך "תראי, נכון שאני נהדר? אין כלום על התחבושת, חיכיתי לך והכל יצא בשירותים!" ואת לא עשית כלום, לא החזקת, לא שלטת - הוא חיכה בעצמו, לא עשית כלום כדי שזה יקרה.
ואת פתאום מפנימה מה זה אומר מה שאת מלמדת על תינוקות: שכל מה שצריך ללמד אותם הוא רק לשחרר.
להחזיק (לא להתאפק) - הגוף שלהם לומד לבד.
את רואה שהגוף שלך יודע ללמוד לבד אפילו אחרי 24 או 38 שנים שנטשת אותו, שלחצת במקום לשחרר, שניסית לשלוט "חזק" במקום לתת לגוף לסדר את הכל במקום ובזמן ולהיות "אסוף" (אין לזה אפילו מלה בעברית. כתבתי קודם "להחזיק" אבל אפילו זו מלה שתלטנית מדי לעומת מה שאני מנסה לתאר) (אם כבר מדברים על "חלון הזדמנויות" ללמוד...).
השינוי מתחיל, כאשר את לא מקבלת כמובן מאליו שהדם נוזל בלי שום שליטה לתוך התחבושת, כאשר זה לא מובן מאליו שאת הולכת לשירותים רק כשצריך פיפי ועוד דוחה את זה נוסף לכל כי לא בא לך להרגיש את הדם נשפך.
פתאום זו הרגשה טובה ונכונה להרגיש את הדם נשפך!
פתאום את אפילו עוזרת לגוף לרוקן עד הסוף, כמו שאת מלמדת שכשהתינוק מתפשפש, אז הוא מרוקן את כל השלפוחית, ולעומת זאת כש"בורח" לו אז נשפך רק מה ש"גולש" למעלה, שאז יוצא בדליפות ובחתיכות. זה ממש זה! במקום שהדם ידלוף כל הזמן לתחבושת, את הולכת "לפשפש" (-: אותו באופן יזום כל רבע שעה כמו תינוק קטן, ואז הוצאת את כל מה שיש שם כרגע ויש לך עכשיו הפסקה בנזילה לעוד רבע שעה. שהולכת ומתרחבת ככל שהוסת מתקדמת.
ואחרי שעשית את הסדנה, ואחרי שאת עושה מודעות וסת, ואחרי שהגוף שלך למד - פתאום הכל נראה לך פשוט ומובן מאליו ובעצם "מה מירב חידשה לי"? אולי זה נראה ככה רק בדיעבד? אולי, בזכות מירב, בזכות הדף, בזכות מה שקראת עוד לפני שהגעת לסדנה - מירב כבר לימדה אותך את הרוב לפני שהגעת לפגוש אותה, אז את לא מבינה שכן למדת ממירב, רק שהתחלת ללמוד כבר ברגע ששמעת על "[po]מודעות וסת[/po]" והסדנה עצמה רק נתנה לך את ההזדמנות לפגוש את מירב בעצמה ולשלם לה על מתנת המודעות?
פרפקציוניסטיות יהיו תמיד. לבי לבי להן. לבוא לסדנה של מירב, ללמוד משהו כל כך בסיסי, ולחזור הביתה ולא לנסות?
מה יש כאן "להצליח"? זו לא תחרות.
אני למשל לא יכולה לוותר על התחבושות, כי זה לא סגור אצלי הרמטית. אחרת כן יכולה. אז מה? אני כישלון? איזו מין הסתכלות תבוסתנית זו על החיים?
ומה יש כאן "להתמיד"? מה, זו דיאטה? כולה ללכת לשירותים!
ומה הן חושבות, שתיכף אחרי הסדנה הוסת שלהן תהיה מדוגמת כמו אצל אחת שעושה את זה מרגע שקיבלה בפעם הראשונה? זה לוקח זמן. הגוף צריך ללמוד משהו חדש. החזקה חדשה, תנועה חדשה, פתיחות חדשה. אצל אחת לוקח וסת אחת, אצל אחרת אולי שנתיים, ואצל הרוב - משהו באמצע.
כמו בבלי חיתולים, הסדנה נותנת ידע וכלים.
אחר כך זו את שצריכה לעשות את זה.
אף אחת לא תרוקן את דם הוסת שלך במקומך...
וגם במאמר האלמוותי בעלון באופן טבעי, של רותי קרני הורוביץ, איך ללחוץ נכון בלידה, היא מסבירה איך לא לחרבן.
כן, זה מה שהיא מסבירה.
ולהוציא מאיתנו את ההרגלים הזוועתיים שלנו בשירותים, זה דורש יותר מאשר מאמר: זה דורש ש [b]נעשה את מה שהיא אומרת כשאנחנו בשירותים[/b] וש [b]לא נעשה[/b] את מה שהיא מסבירה לנו שהורס לנו את רצפת האגן.
לא רותי תחרבן עכשיו במקומנו. זה הג'וב שלנו. ואם אנחנו לא עושות אותו, אין לנו על מי להלין אלא על עצמנו.
גם אותי מעצבן הויכוח נגד מירב.
אף אחת לא דיברה על זה לפני שקמה מירב והעלתה את הנושא!
ואף אחת לא התחילה ללמד נשים על זה לפני שקמה מירב והתחילה ללמד!
אז עכשיו שזה פתאום "אופנתי" ו"מקובל" כל אחד רץ להגיד "מה, אני ידעתי את זה ממזמן"? אז איפה הייתם "ממזמן"? ולמה צרה עינכם בזכות הראשונים של מירב לדבר וללמד לכל מי שלא ידעה?
אז ידעת מתמיד? יופי. את גאון! ואני טיפשה, בורה, לא מחוברת לעצמי ובכלל מטומטמת. בכנות, אני מעידה על עצמי.
אז תשמחי שידעת מתמיד. כיף לך, קיבלת מתנה. את לא צריכה את מירב, ונשים כמוני כן צריכות. טוב שמירב קיימת, טוב שהיא פתחה את הנושא לציבור והפכה אותו למוכר ולגיטימי, וכמו שנאמר, העולם גדול והים רחב ויש מקום לכולן!
בלי צרות עין במירב!
(למען הסר ספק, כשאני כותבת "את" זה דיבור כללי, לפעמים מתייחס אלי ולפעמים לא אלי. כשזה לא דיבור כללי, אני כותבת שמות).