על ידי כדור_בדולח* » 10 דצמבר 2012, 21:50
איכשהוא, בשלוש וחצי השנים האחרונות, זה עבד לי:
לגדל ילד בבית, ובו בזמן, לפתח, לאט ובזהירות, קריירה.
עבדתי ועודני עובדת בהיקף של חצי משרה,
מלבד תקופות ספציפיות, בהן כמות השעות עולה -
ואז שוב מתאזנת.
אני, כמובן, לא לבד בעניין. בן-הזוג שלי מאוד
עוזר ותומך - עשה ועושה מאמצים גדולים לאפשר שזה יקרה.
וכך הצלחנו, שנינו, להתקדם בתחומים שלנו וגם
לצמוח עם ובתוך החינוך הביתי, ולהרגיש שכך רוצים לגדל את ילדנו.
שנים לא קלות, בלשון המעטה, שדרשו
ועודן דורשות תמרון, שיתוף-פעולה ואנרגיות בלתי נדלות.
תחום העיסוק שלי, עבורי, הוא חלק מהיעוד שלי,
ומעבר ל"קריירה", זו בשבילי עשייה עם משמעות, שנותנת
הרבה חיים וכח - אך גם תובענית ומתישה מאוד.
רב הזמן, התחושה השלטת הייתה, שאנו מצליחים
לרקוד על שתי חתונות, ושעל אף הקשיים, יש לנו יופי
של סידור. אבל, לאחרונה, יותר ויותר, התחושה הזו הולכת
ונסדקת אצלי ומתחלפת באינספור סימני שאלה ובעיקר בתשישות
עמוקה ואינסופית.
יותר ויותר אני מרגישה, שהשילוב בין שני הדברים
מטיש אותי, שותה אותי, ומשאיר אותי קרחת מכאן ומכאן.
תחושת ההצלחה על ה"ריקוד הכפול", לעיתים קרובות מתחלפת
בתחושה חזקה שאני לא יכולה ללכת עד הסוף, לא עם זה
ולא עם זה, וכך אני תמיד ב"חצי משרה": גם בחינוך הביתי,
וגם בעבודה.
תפנית שחלה בעבודה שלי: מעבר מעבודה בשטח
למשרה ניהולית-ארגונית, והריון טרי, רצוי
אך שקרה קצת מהר מידי (כלומר לפני שהספקנו
לומר ג'ק רובניזון), מגבירים את התחושות הללו ביתר שאת.
משהו בי רוצה להתמסר באופן טוטאלי לחווית החינוך הביתי,
ולהניח לכל השאר, לפחות בשנים הקרובות. מרגישה
שייתכן וזה יביא הקלה גדולה, משום שזו תהיה
בחירה אבסולוטית וסוף לג'גלינג רגשי ופיסי מטלטל,
שהחלוקה בבית תהיה ברורה יותר, וכולנו עשויים להרוויח מכך.
מנגד, אני מבועתת מהפרידה מהעבודה. חלק מהפחדים:
אובדן השקעה של שנים, אובדן מגע אחר עם העולם, שאינו רק הבית והמשפחה,
אובדן יצירה ועשייה, אובדן פרנסה ו"מעמד". חוששת שאם
אעזוב, לא תהיה דרך חזרה. המחשבה על להיות רק בבית,
גם היא מפחידה אותי. לעיתים קרובות אני מרגישה שאני
לא עשויה מה"חומר" ממנו עשויות אמהות לטווח ארוך בחינוך ביתי.
בן-הזוג שלי רוצה להשאיר את הכול כמו שהוא.
מאוד מפחד משינויים, ומתעקש שנצליח באותה מתכונת גם עם שניים
(אני רק חושבת על הנקה נוספת בת שנתיים לפחות + שאיבות בשנה
הראשונה + תובענות העבודה + שני ילדים בחינוך הביתי - וכמעט מתעלפת).
לו היה מדובר בעבודה פשוטה, שאפשר "לכבות" כשמגיעים הביתה -
ניחא. אבל מדובר בתחום ששואב ודורש הרבה אנרגיות רגשיות ופיסיות,
ואי-אפשר, לפחות בחוויה שלי, לגשת לזה אחרת.
אני בצומת דרכים.
אפילו גן עבר לי בראש, מה שנדחה על סף על ידי
בן הזוג שלי, שמבחינתו החינוך הביתי חקוק על ליבו
והשתלט כליל על דרך החשיבה ונקודת המבט שלו,
לעיתים באופן פאנטי.
מתנצלת על עוד דף עם דילמות שכיחות שאין להן תשובה אחת.
אך אני מרגישה לבד. מרגישה לבד מול נשים בעבודה, עם ילדים
בגן, שמתקדמות ועושות, והדברים ברורים יותר.
מרגישה לבד מול נשים בחינוך ביתי,
שעולמן גידול הילדים. רגשות מתחלפים של זלזול והערכה גדולה
גם לאלו וגם לאלו. מרגישה לבד מול בן-הזוג שלי,
שנוטה להתווכח ו"לדעת הכל", ומכיוון שהוא איש חכם
שגם עושה - והרבה - ולא רק מדבר, הקול הפנימי שלי נקבר, לעיתים קרובות,
תחת הדמגוגיה שלו.
איפה אני בתוך כל זה?
יש קול פנימי ברור וחזק שאני פשוט לא שומעת?
בטוח שיש רק קול אחד?
כי בחוויה שלי יש כמה וכמה, שמושכים בכיוונים סותרים.
לא יודעת.
יש עוד המון, אבל גם ככה הפרזתי בכתיבה.
תודה על תשומת-הלב, אשמח לשמוע כל דבר.
איכשהוא, בשלוש וחצי השנים האחרונות, זה עבד לי:
לגדל ילד בבית, ובו בזמן, לפתח, לאט ובזהירות, קריירה.
עבדתי ועודני עובדת בהיקף של חצי משרה,
מלבד תקופות ספציפיות, בהן כמות השעות עולה -
ואז שוב מתאזנת.
אני, כמובן, לא לבד בעניין. בן-הזוג שלי מאוד
עוזר ותומך - עשה ועושה מאמצים גדולים לאפשר שזה יקרה.
וכך הצלחנו, שנינו, להתקדם בתחומים שלנו וגם
לצמוח עם ובתוך החינוך הביתי, ולהרגיש שכך רוצים לגדל את ילדנו.
שנים לא קלות, בלשון המעטה, שדרשו
ועודן דורשות תמרון, שיתוף-פעולה ואנרגיות בלתי נדלות.
תחום העיסוק שלי, עבורי, הוא חלק מהיעוד שלי,
ומעבר ל"קריירה", זו בשבילי עשייה עם משמעות, שנותנת
הרבה חיים וכח - אך גם תובענית ומתישה מאוד.
רב הזמן, התחושה השלטת הייתה, שאנו מצליחים
לרקוד על שתי חתונות, ושעל אף הקשיים, יש לנו יופי
של סידור. אבל, לאחרונה, יותר ויותר, התחושה הזו הולכת
ונסדקת אצלי ומתחלפת באינספור סימני שאלה ובעיקר בתשישות
עמוקה ואינסופית.
יותר ויותר אני מרגישה, שהשילוב בין שני הדברים
מטיש אותי, שותה אותי, ומשאיר אותי קרחת מכאן ומכאן.
תחושת ההצלחה על ה"ריקוד הכפול", לעיתים קרובות מתחלפת
בתחושה חזקה שאני לא יכולה ללכת עד הסוף, לא עם זה
ולא עם זה, וכך אני תמיד ב"חצי משרה": גם בחינוך הביתי,
וגם בעבודה.
תפנית שחלה בעבודה שלי: מעבר מעבודה בשטח
למשרה ניהולית-ארגונית, והריון טרי, רצוי
אך שקרה קצת מהר מידי (כלומר לפני שהספקנו
לומר ג'ק רובניזון), מגבירים את התחושות הללו ביתר שאת.
משהו בי רוצה להתמסר באופן טוטאלי לחווית החינוך הביתי,
ולהניח לכל השאר, לפחות בשנים הקרובות. מרגישה
שייתכן וזה יביא הקלה גדולה, משום שזו תהיה
בחירה אבסולוטית וסוף לג'גלינג רגשי ופיסי מטלטל,
שהחלוקה בבית תהיה ברורה יותר, וכולנו עשויים להרוויח מכך.
מנגד, אני מבועתת מהפרידה מהעבודה. חלק מהפחדים:
אובדן השקעה של שנים, אובדן מגע אחר עם העולם, שאינו רק הבית והמשפחה,
אובדן יצירה ועשייה, אובדן פרנסה ו"מעמד". חוששת שאם
אעזוב, לא תהיה דרך חזרה. המחשבה על להיות רק בבית,
גם היא מפחידה אותי. לעיתים קרובות אני מרגישה שאני
לא עשויה מה"חומר" ממנו עשויות אמהות לטווח ארוך בחינוך ביתי.
בן-הזוג שלי רוצה להשאיר את הכול כמו שהוא.
מאוד מפחד משינויים, ומתעקש שנצליח באותה מתכונת גם עם שניים
(אני רק חושבת על הנקה נוספת בת שנתיים לפחות + שאיבות בשנה
הראשונה + תובענות העבודה + שני ילדים בחינוך הביתי - וכמעט מתעלפת).
לו היה מדובר בעבודה פשוטה, שאפשר "לכבות" כשמגיעים הביתה -
ניחא. אבל מדובר בתחום ששואב ודורש הרבה אנרגיות רגשיות ופיסיות,
ואי-אפשר, לפחות בחוויה שלי, לגשת לזה אחרת.
אני בצומת דרכים.
אפילו גן עבר לי בראש, מה שנדחה על סף על ידי
בן הזוג שלי, שמבחינתו החינוך הביתי חקוק על ליבו
והשתלט כליל על דרך החשיבה ונקודת המבט שלו,
לעיתים באופן פאנטי.
מתנצלת על עוד דף עם דילמות שכיחות שאין להן תשובה אחת.
אך אני מרגישה לבד. מרגישה לבד מול נשים בעבודה, עם ילדים
בגן, שמתקדמות ועושות, והדברים ברורים יותר.
מרגישה לבד מול נשים בחינוך ביתי,
שעולמן גידול הילדים. רגשות מתחלפים של זלזול והערכה גדולה
גם לאלו וגם לאלו. מרגישה לבד מול בן-הזוג שלי,
שנוטה להתווכח ו"לדעת הכל", ומכיוון שהוא איש חכם
שגם עושה - והרבה - ולא רק מדבר, הקול הפנימי שלי נקבר, לעיתים קרובות,
תחת הדמגוגיה שלו.
איפה אני בתוך כל זה?
יש קול פנימי ברור וחזק שאני פשוט לא שומעת?
בטוח שיש רק קול אחד?
כי בחוויה שלי יש כמה וכמה, שמושכים בכיוונים סותרים.
לא יודעת.
יש עוד המון, אבל גם ככה הפרזתי בכתיבה.
תודה על תשומת-הלב, אשמח לשמוע כל דבר.