אנחנו כן שם, 3.4 שנים. מגיל שנה, נעזרים במטפלת בין ה"משמרות" (5-6 שעות ביום), גם אני וגם בן זוגי עובדים משרה מלאה.
מזל שיש לנו את האפשרות. כי אופציה לא לעבוד בכלל לא מתאימה לא לי ולא לבן זוגי מהמון סיבות... וכמובן גם אופציה של מסגרת לא בא בחשבון.
לקח לי זמן להבין שהפיתרון אופטימלי עבורינו (לא אידאלי כמובן, האידיאלי אם היתי יכולה להוריג את אחוזי משרה...)

אנחנו היינו שם והותשנו. בדיוק כמו שאת מספרת - היו כמה שנים שהתלהבנו מהיכולת לג'נגל כרצוננו, אבל העייפות הפיזית והנפשית ממלאכת הג'ינגול הצטברו למשהו גדול מדי שגבה מחירים כבדים. אצלנו אני הייתי זו שלא רצתה לוותר על החינוך הביתי, אבל למדתי (בדרך הקשה) שגמישות זה גם דבר חשוב כדי לשמור על השפיות ועל הבריאות, וכשהייתי מוכנה להיות גמישה הגיעו פתרונות שמתאימים לנו בול. אם את לא רואה את עצמך (או אותו) מתמסרת רק לחינוך הביתי ומוותרת על העבודה (או על נתח גדול ממנה), אז אני חושבת שיש מקום לשקול אופציות אחרות. זה לא חייב להיות גן עירוני או חינוך ביתי. אפשר גם גן של 3 ימים בשבוע, גן הורים, או עזרה של בייביסיטר על בסיס קבוע.
לבן הזוג את צריכה למצוא דרך להסביר שאי אפשר להתעלם מהתחושות שלך. שאם יש שינוי מכך שעד כה נהנית מהדרך לכך שאת חוששת ומותשת, אז יש להתייחס לזה ברצינות ולא לטאטא מתחת לשטיח כאילו שזה משבר קטן וחולף. אולי קשה לו לראות את זה כרגע, אבל די בטוח שאת גם משקפת לו את הקושי שלו לחיות בעומס הזה, רק שאולי הוא נוטה "לא לעשות לעצמו הנחות", לא לוותר, ולהיצמד לחלום הראשוני במקום למציאות העכשווית.
תסבירי לו שאת מאוד מעריכה את התכונה הזו ואת ההתמדה והנחישות שלו, אבל את מרגישה שהקריסה שלך מתקרבת ושצריך לעשות עם זה משהו.
כמובן שהמילה שלו משמעותית, ממש כמו שלך. אם זה ממש בדמו - האם הוא מוכן להוריד מנפח העבודה שלו ולהיות אבא בבית? כי העומס יגדל בהרבה ומישהו יצטרך לשאת בו. האם הוא מסוגל ללכת עם זה עד הסוף, בלי לצפות ממך לשאת בנטל? אני מציעה ששניכם לא תדעו מראש את התשובות. לא בטוח מה תבחרו בסוף, אבל אתם חייבים לעצמכם לפתוח את הראש לעוד אפשרויות מלבד האחת שיש כרגע, כי למרבה הצער ובאופן טבעי היא מתחילה להישחק ולא לעבוד טוב בשבילכם. במשפט הצהוב למעלה בדיוק כתוב לי שכאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם...

הוי, תודה על התגובות, הן נחמה בסוף יום ארוך.

נכון, אני בהריון, ועייפה באופן יוצא דופן,
אבל כל הלבטים האלו היו שם הרבה לפני-
והם למעשה הסיבה שהתעכבנו מלהחליט
שהגיע הזמן לילד נוסף.

ועכשיו, שזה כאן, הכל עולה ביתר שאת
ומשתלט ומקשה לשמוח. הצפה של חששות
ופחדים וקשיים. אני מרגישה עצובה מאוד ומדוכדכת,
זה כנראה לא יום להסיק מסקנות.

רק באשר לבן-הזוג, בכלל לא מדוייק לומר שאני עושה
את החינוך הביתי בפועל וכו'. יותר נכון שבשטח
זה מתחלק כמעט חצי-חצי.
לכן המילה שלו כן מאוד משמעותית.

בסופו של דבר, אני אצטרך לעשות בחירה לכאן או לכאן.
אני לא חושבת שאוכל להמשיך לרקוד על שתי החתונות האלו.
אני גם מודעת לכך, שהגישה הטוטאלית לעבודה זה משהו שלי,
שאני חייבת להיות טובה מאוד ולהצליח- אחרת אני לא שקטה.
והאנרגיה הזו מאוד מחלחלת הביתה ומקשה על כל העסק.

תודה על ההקשבה. כנראה תהליך שאני צריכה לעבור.

חשבת על אפשרות של לקחת עזרה בתשלום?
כמה בנאלי...כמה מציל נפשות אחרי לידה...

רק רציתי לומר שקראתי אותך
ואני בכלל במצב אחר, אבל כל כך מבינה את הקושי.
וילד שני זה באמת משהו אחר. להיות עם שני ילדים זה פרוייקט עוד לפני שאת מכניסה בכלל עבודה.
ואין לי כל כך תשובות או פתרונות (קסם) , ואולי כן צריך לחשוב על לעשות בחירה למרות הקושי, ולוותר על משהו כדי שלא תקרסי. (והכוונה על בחירה לא לעבוד כרגע או כן לשים במסגרת)

אבל אולי בכלל יגיעו לכאן עוד אחרות וכן יהיו להם פתרונות טובים יותר מבחירה שמורגשת כמאולצת.

בהצלחה

אני מקשיבה ומזדהה.
וכיוון שאי אפשר לחזור על זה יותר מדי פעמים - את ממש לא לבד. זה פשוט מסוג הדברים שנשים לא נוטות לשתף בהם, לפחות פנים אל פנים.
(אני כותבת נשים כי איכשהו נראה לי שרוב הגברים, כמו בן זוגך, פחות מתלבטים התלבטויות כאלה)

הצעות:

1. את פשוט עיפה בגלל ההריון.ואם את עיפה עכשיו, תנסי לדמיין אותך עיפה X 10 ,אחרי לילה שבו קטנציק לא ישן וינק אותך בלי די וכ', תקבלי מושג די ברור איך יראו החיים שלך עם שני ילדים בח"ב.

יש ילד אחד שצריך לדאוג לו - לפחות להביא אותו לחברים ומפגשים וחוגים (כתבת בן כמה הוא?) ובית להחזיק.

אני חושבת שגברים לא יכולים להבין את המצב הזה - כך שעם כל כמה שבן זוגך תומך נלהב, הוא לא ממש יודע מה הולך להיות. אז תנסי להבהיר לו מה זה אחרי לידה ..תנסי.

את לא לבד מול האמהות של הח"ב. לפחות אצלנו בקבוצה (משגב) יש הרבה שעובדות ומחזיקות עסק עצמאי.

למען האמת , השבריריות של המערך המשפחתי באמת מטרידה. יש כל כך הרבה משימות לבצע ולפעמים יש (לי) תחושה ש'יאללה,לא מענין אותי כלום, אני רוצה רק להרגיש את עצמי קצת בחופש מכל זה'.
באופן אישי, אני מוציאה את הכלבה ואת עצמי לסיבוב, או נכנסת למיטה וכ' .

יש הבדל בין ילד ראשון וילד שני וכל התחושות האלה שעולות בך הן לא תלושות וזה לא דימיון. אני לא יכולתי לצאת לעבודה כשהייתי בשלב הזה.
עכשיו הילדה הקטנה שלי בת 7 וחזרתי לעבודה לא מזמן.
אבל ממש הרגשתי את זה. הרגשתי שלהיות עם הילדים שלי 100% זה בדיוק מה שאני רוצה . וזה החופש שלי ושלנו כמשפחה.

בשבילך, תנסי לברר מה קורה עם 'חופשת לידה' ארוכה.
מה זה אומר תחום ששואב? - אם לא נותנים לך תגמול על העבודה שלך ומצפים שתעבדי גם מעבר לשעות העבודה, הגיע הזמן להודיע שזהו. מעכשיו את עובדת בדיוק את היקף המשרה שלך, או שפיניטו .
גם תראי אם את יכולה לרדת במשרה כבר עכשיו.

ועצה הכי חשובה: תנצלי כבר עכשיו את כל הימי חופש שאת יכולה . תשימי לעצמך סתם יום חופש בשביל לנוח ולמלא מצברים,סתם לשבת כמו תיירת על ספסל בשדרה.

הי בדולח, תרגישי בנוח עם הדילמה שלך : מוכרת ושכיחה גם אצל אמהות עובדות (שאמנם יוצאות מהבית ומשאירות ילדים במסגרת אבל גם הן מתלבטות עד איזו שעה להשאיר ומתי לעשות סטופ לעבודה) וגם אצל אמהות בחינוך ביתי (רבות מאיתנו כן רוצות ומנסות לשלב גם עבודה במקביל לחינוך הביתי).

כללית, ממליצה לך מאוד לקרא את הדפים אמהות וקריירה וכן חינוך ביתי במשמרות - דפים שלאחרונה קיימנו בהם דיונים שנוגעים בנושאים שהעלית.

אצלך יש עניין נוסף, מורכב, בן זוג שמאוד רוצה חינוך ביתי ועדיין, להבנתי החינוך הביתי נופל בעיקר עלייך - זו בעיה כי בעיניי מי שעושה בפועל את החינוך הביתי לו הזכות העיקרית להחליט בענין ומצד שני חשוב וכדאי לשמור על שלום בית וזוגיות טובה ולמצא פתרון שיהיה מקובל על כל הצדדים.


_המחשבה על להיות רק בבית,
גם היא מפחידה אותי. לעיתים קרובות אני מרגישה שאני
לא עשויה מה"חומר" ממנו עשויות אמהות לטווח ארוך בחינוך ביתי_
לדעתי לא כדאי לחשוב על טווח ארוך, ממליצה לך להתמקד בתקופה הקרובה, האם את יכולה להרשות לעצמך פסק זמן מהעבודה או לעבוד פחות ועדיין תהיה לך אפשרות לשוב ולהשתלב בתחום, נניח בעוד שנה.
אולי פשוט תנסי תקופה קצרה להיות בחינוך ביתי בלי עבודה או עם פחות עבודה, מס' חודשים או אפילו שנה שנתיים אני משערת לא יסתמו את הגולל על הקריירה שלך, אם תרגישי שחסר לך משהו, שאת רוצה להמשיך תמיד תוכלי לחזור.
אין כאן התחייבות לכל החיים, בכל שלב את יכולה לבחון את עצמך, ביתך, האפשרויות שלך ולשנות בחירה, גם להיות עם התינוק החדש שנה בבית יכול להיות נפלא, ואם לא יתאים לך תחזרי לעבוד.

איכשהוא, בשלוש וחצי השנים האחרונות, זה עבד לי:
לגדל ילד בבית, ובו בזמן, לפתח, לאט ובזהירות, קריירה.
עבדתי ועודני עובדת בהיקף של חצי משרה,
מלבד תקופות ספציפיות, בהן כמות השעות עולה -
ואז שוב מתאזנת.
אני, כמובן, לא לבד בעניין. בן-הזוג שלי מאוד
עוזר ותומך - עשה ועושה מאמצים גדולים לאפשר שזה יקרה.
וכך הצלחנו, שנינו, להתקדם בתחומים שלנו וגם
לצמוח עם ובתוך החינוך הביתי, ולהרגיש שכך רוצים לגדל את ילדנו.

שנים לא קלות, בלשון המעטה, שדרשו
ועודן דורשות תמרון, שיתוף-פעולה ואנרגיות בלתי נדלות.
תחום העיסוק שלי, עבורי, הוא חלק מהיעוד שלי,
ומעבר ל"קריירה", זו בשבילי עשייה עם משמעות, שנותנת
הרבה חיים וכח - אך גם תובענית ומתישה מאוד.

רב הזמן, התחושה השלטת הייתה, שאנו מצליחים
לרקוד על שתי חתונות, ושעל אף הקשיים, יש לנו יופי
של סידור. אבל, לאחרונה, יותר ויותר, התחושה הזו הולכת
ונסדקת אצלי ומתחלפת באינספור סימני שאלה ובעיקר בתשישות
עמוקה ואינסופית.

יותר ויותר אני מרגישה, שהשילוב בין שני הדברים
מטיש אותי, שותה אותי, ומשאיר אותי קרחת מכאן ומכאן.
תחושת ההצלחה על ה"ריקוד הכפול", לעיתים קרובות מתחלפת
בתחושה חזקה שאני לא יכולה ללכת עד הסוף, לא עם זה
ולא עם זה, וכך אני תמיד ב"חצי משרה": גם בחינוך הביתי,
וגם בעבודה.

תפנית שחלה בעבודה שלי: מעבר מעבודה בשטח
למשרה ניהולית-ארגונית, והריון טרי, רצוי
אך שקרה קצת מהר מידי (כלומר לפני שהספקנו
לומר ג'ק רובניזון), מגבירים את התחושות הללו ביתר שאת.

משהו בי רוצה להתמסר באופן טוטאלי לחווית החינוך הביתי,
ולהניח לכל השאר, לפחות בשנים הקרובות. מרגישה
שייתכן וזה יביא הקלה גדולה, משום שזו תהיה
בחירה אבסולוטית וסוף לג'גלינג רגשי ופיסי מטלטל,
שהחלוקה בבית תהיה ברורה יותר, וכולנו עשויים להרוויח מכך.

מנגד, אני מבועתת מהפרידה מהעבודה. חלק מהפחדים:
אובדן השקעה של שנים, אובדן מגע אחר עם העולם, שאינו רק הבית והמשפחה,
אובדן יצירה ועשייה, אובדן פרנסה ו"מעמד". חוששת שאם
אעזוב, לא תהיה דרך חזרה. המחשבה על להיות רק בבית,
גם היא מפחידה אותי. לעיתים קרובות אני מרגישה שאני
לא עשויה מה"חומר" ממנו עשויות אמהות לטווח ארוך בחינוך ביתי.

בן-הזוג שלי רוצה להשאיר את הכול כמו שהוא.
מאוד מפחד משינויים, ומתעקש שנצליח באותה מתכונת גם עם שניים
(אני רק חושבת על הנקה נוספת בת שנתיים לפחות + שאיבות בשנה
הראשונה + תובענות העבודה + שני ילדים בחינוך הביתי - וכמעט מתעלפת).

לו היה מדובר בעבודה פשוטה, שאפשר "לכבות" כשמגיעים הביתה -
ניחא. אבל מדובר בתחום ששואב ודורש הרבה אנרגיות רגשיות ופיסיות,
ואי-אפשר, לפחות בחוויה שלי, לגשת לזה אחרת.

אני בצומת דרכים.
אפילו גן עבר לי בראש, מה שנדחה על סף על ידי
בן הזוג שלי, שמבחינתו החינוך הביתי חקוק על ליבו
והשתלט כליל על דרך החשיבה ונקודת המבט שלו,
לעיתים באופן פאנטי.

מתנצלת על עוד דף עם דילמות שכיחות שאין להן תשובה אחת.
אך אני מרגישה לבד. מרגישה לבד מול נשים בעבודה, עם ילדים
בגן, שמתקדמות ועושות, והדברים ברורים יותר.
מרגישה לבד מול נשים בחינוך ביתי,
שעולמן גידול הילדים. רגשות מתחלפים של זלזול והערכה גדולה
גם לאלו וגם לאלו. מרגישה לבד מול בן-הזוג שלי,
שנוטה להתווכח ו"לדעת הכל", ומכיוון שהוא איש חכם
שגם עושה - והרבה - ולא רק מדבר, הקול הפנימי שלי נקבר, לעיתים קרובות,
תחת הדמגוגיה שלו.

איפה אני בתוך כל זה?
יש קול פנימי ברור וחזק שאני פשוט לא שומעת?
בטוח שיש רק קול אחד?
כי בחוויה שלי יש כמה וכמה, שמושכים בכיוונים סותרים.

לא יודעת.

יש עוד המון, אבל גם ככה הפרזתי בכתיבה.
תודה על תשומת-הלב, אשמח לשמוע כל דבר.