מתכננת לא לתכנן.
(לא תמיד מצליחה...)

מי, את מפספסת את כוונתי בענק.
אדם מבוגר שלוקח אחריות בהחלט יכול להנות מחיים ספונטיים, אין ניגוד.
מקווה להצליח להתמקד מתישו

[u]אין דרך להבטיח הנאה.[/u] וזו כל התורה כולה על רגל אחת.

וסיפורי פוגית - פשוט המילים "בוגר" ו"ילדותי" לא בהכרח מסודרות אצלי בסדר הירארכי של עדיף יותר ועדיף פחות.
יכול להיות מבוגר ילדותי, שמצבו יהיה טוב יותר פי כמה מן המבוגר הבוגר.
האם אני מעדיפה שהכל יהיה מתוכנן ומאורגן, מאשר לפעול על פי מה שכייף וטוב באותו הרגע? די ברור לי, שהתשובה היא "לא".

בשמת
באמת מעניין.
מבחינתי, הרבה מן הדברים היפים שקרו לנו קשורים דווקא בתחושה הזו של הפתעה, של לא ציפינו והנה זה בא.
נניח יום שישי אחד, אי שם בדרום ארצות הברית, שלושת רבעי שעה לפני שבת ואנחנו לא מוצאים מלון (ועבורנו זה קריטי למצוא את המלון ולהתארגן לפני ששבת נכנסת). אנחנו בלחץ, מוצאים רק חדר אחד קטן ומסריח מסגריות, מתבאסים, כן לקחת, לא לקחת, בסוף מהמרים, ננסה עוד מלון אחד, והנה כמה מייל משם מלון חלומותינו המקסים והציורי. אם היינו מתכננים מראש להגיע למלון המקסים והציורי הזה, אני בטוחה שזה היה פחות חוויתי. (כמובן שיש לשקלל כאן את הסיכון האיום שהיינו הולכים על המסריח מסגריות).
ההקשר משנה, ה"סיפור" שמסביב, צעיפי התעלומה, ניחוחות ההרפתקאה, התחושה של אין לדעת מה מצפה לך מעבר לסיבוב - כל זה חלק מן ההנאה, חלק
לא קטן (ואולי אפילו גדול יותר) מההנאה של להגיע למלון המסודר ברוגע ובבטחון מספיק זמן לפני שבת ולהתארגן בנחת.

מצחיק ששוב קורה שאני מסנגרת כאן על חוסר התכנון. מתברר שיש לו הרבה יתרונות עבורי.

[u]אני, המתוכננת, מתלבטת בלי סוף לפני כל החלטה גדולה, כי מרגישה צורך לקחת בחשבון את כל ההיבטים והתרחישים האפשריים. לבנזוגי קל יותר. הוא חותך מהר, סומך על תחושות הבטן שלו. אין לו סבלנות לתהליך אינסופי של קבלת החלטות, ולמעשה הוא רואה בו בזבוז של זמן ואנרגיה[/u]
זה נשמע מוכר. :-)

אני גם יכולה להתלבט לפני כל החלטה קטנה, אני אוהבת לדעת בערך מה צפוי לי ביום מסוים, גם אם תוכנית היא בסיס לשינויים. אחד הדברים שמאוד מעצבנים בלהיות אני (או כמוני) זה שתכנון ברמה כזאת מקשה להתמודד עם שינויים, או עם ביטולים בלתי צפויים. מכיון שהחיים הם לא צפויים, יש תהליך למידה של התמודדות עם הבלתי צפויים/בלתי מתוכננים האלה.

דווקא עם הדברים הגדולים, כשקרה משהו שמשפיע על הרבה תוכניות שלנו, למדנו להתמודד, שינינו קצת את התוכניות בהתאם. אולי כי זה משהו שהיה לחלוטין לא בשליטתנו.

כשמישהו מאחר (או שינוי אחר של הרגע האחרון), זה כביכול בשליטתו, ואז זה מעצבן. זה דורש התארגנות מחודשת ובניית תוכנית חדשה (כמו שהGPS אומר, "מתכנן מסלול חדש" ;-) )

תראי, יש המון דרכים להתייחס לזה - תלוי [b]מה רוצים[/b].
אני ניסיתי להראות איך עוזרים למישהו לא מאורגן להיות מאורגן. מהם העקרונות.
מישהי מנוסה ומאורגנת ששולפת אירועים מהשרוול, שתיכנון נסיעה קטן עליה - לא צריכה פטנטים לאירגון, כי יש לה את זה בדם.

[u]הענין הוא, שאם מגלים את העיירה הזו במקרה, היא נראית לך עיירה מקסימה וציורית והשוק הקטן נורא חמוד בעיניך, אבל אם נוסעים לשם בתכנון זה כבר לא אותו דבר.[/u]
זוית ראייה מעניינת.
זה כנראה גם עניין של אישיות.
אצלי, העולם לא מתחלק ככה. אם עיירה מסויימת היא לטעמי מקסימה, ציורית ועם שוק חמוד - זה מפני שזה הטעם שלי. בין אם עברתי שם במקרה (בדרך לעיירה אחרת, נגיד) ובין אם נסעתי לשם כחלק מתוכנית הנסיעה שלי. ואם היא לא לטעמי, לא מקסימה, לא ציורית ושוק מעפן - זה מפני שהיא לא מוצאת חן בעיני, ולא חשוב אם הגעתי במיוחד או אם עברתי דרכה במקרה.
לכן, אילו אני הייתי מגיעה לאותה עיירה ומתאכזבת, לא היה עולה בדעתי להאשים בזה את התיכנון דווקא. ראשית, כי מה פה תיכנון? בכלל זו דוגמא להמלצה, לא לתיכנון. ושנית, כי הייתי מייחסת את זה להבדלי טעם ביני לבין הממליצים. ועל זה הייתי אומרת: לשים לב ממי מקבלים המלצה (כמה המלצות חמות קיבלתי לגני ילדים, שחשכו עיני בביקור בגן?).

מעניין, שהאתגרים שלי בתיכנון הם החיים - החיים היומיומיים (לא "מה נעשה היום" אלא "איך לבצע את המשימות שאני צריכה/רוצה לבצע"), ופרוייקטים כמו נסיעה, יומולדת לילדים שלי, וכו'.
שיפוץ - הנה משהו שעשינו לפני שנה וחצי בערך. היה צורך דחוף להחליף צנרת וחתיכת מטבח. התיכנון היה קשור ל: בחירה בבעלי מקצוע מתוך אלה שנתנו לי הצעות מחיר. תיכנון ארונות המטבח, השיש והמגרות. הזמנת בעלי המקצוע ותיכנון מי יהיה עם הילדים בזמן שאני מפקחת על השיפוץ (משעה עד שעה... אצל סבא, משעה עד שעה... אצל אחותי, וכן הלאה).
אבל ברור שבזמן השיפוץ קורים דברים לא צפויים, ולא יודעים מראש כמה ימים ייקח כל דבר. יש רק הערכה, בערך, וצריך לזרום עם מה שקורה כל הזמן.

אבל הדברים הגדולים?
רציתי ילדים בגיל צעיר. אבל לא מצאתי את בחיר לבי.
שנה לפני שהתחתנתי עוד לא היה לי בכלל חבר (-:
כל הריון מוצלח לקח שנה וחצי... אז לא ידעתי מתי סוף סוף יהיה ילד ולא יכולתי לקבוע את הרווח בין הילדים.
רציתי שלושה ילדים, אבל אחרי הריונות קשים ביותר (שמירת הריון ובלגנים נוספים), ששה הריונות ושני ילדים שיכנעו אותי לוותר על החלום ולהסתפק בשניים המקסימים שלי.
אני רוצה לגור באיזה יישוב ירוק בגליל, אבל אני לא המחליטה הבלעדית ולכן החיים שאני חולמת עליהם לא יוצאים לפועל.
לא יודעת איך מצאתי את עצמי על המסלול האקדמי. אלה לא החיים שרציתי...
הדברים האלה קורים. קשה לתכנן אותם, כי הם תלויים באנשים אחרים, במה שקורה מסביב.

[u]האם יתכן שחוסר התכנון הוא עלה תאנה לטשטוש חוסר היכולת לקבל החלטות?[/u]
לא יודעת. אצלנו בבית זה דווקא הפוך. אני, המתוכננת, מתלבטת בלי סוף לפני כל החלטה גדולה, כי מרגישה צורך לקחת בחשבון את [b]כל[/b] ההיבטים והתרחישים האפשריים. לבנזוגי קל יותר. הוא חותך מהר, סומך על תחושות הבטן שלו. אין לו סבלנות לתהליך אינסופי של קבלת החלטות, ולמעשה הוא רואה בו בזבוז של זמן ואנרגיה. הרי ממילא יש מרכיב גדול של אי ודאות בכל החלטה שמקבלים.
(עם השנים, כאמור, הגישות הבסיסיות שלנו התקרבו)

[u]אבל האם בהכרח נכון לבוגר לאמץ התנהגות בוגרת? ואם הוא נוטה להתנהגות ילדותית - האם זה יהיה פחות יעיל/מוסרי/נכון/טוב בשבילו ובשביל העולם?[/u]
את צוחקת עלי?
לגבי היעילות/מוסריות וכן הלאה, עזבי את כל העולם, מה יותר נכון וטוב בשבילך?

אני חושבת שבלבלו את הדור שלנו כשאמרו לנו שמותר לנו להרגיש את הרגשות שלנו, ולא לימדו אותנו איך להתמודד איתם, לקחת עליהם אחריות וכן הלאה, ואנחנו נשארנו תקועים במצב הילדותי הזה שבו אנחנו מונחים לפעולה רק על ידי הרגשות שלנו, ולא מצליחים להשתכלל מעבר לכך.

הציטוט באנגלית אגב, הוא של מר דייב רמזי, שנוזף במאזיניו הרדיופונים כל יום אחה"צ מעבר לאוקיינוס

[u]הרי יכול להיות שיגיע הערב של ההופעה או היום של החופשה ובדיוק לא יתאים להם, בדיוק יריבו, בדיוק יחשבו שזה לא זמן מתאים לעזוב את הילדים, וכו' וכו' וכו'.[/u]
אין דרך [b]להבטיח[/b] הנאה. אם כל ההחלטות שלך ספונטניות, אז הן נכשלות לפעמים בגלל חוסר תכנון (או חוסר מזל). ואם כולן מתוכננות, אז הן נכשלות לפעמים כי אי אפשר לתכנן הכל (או, שוב, מחוסר מזל). ככה זה, לא?

[u]המחשבות שלי לא מאורגנות עד הסוף, אבל השיחה הזו מרתקת)[/u]
גם אצלי - מרגישה שהמחשבות לא מאורגנות. כל מיני דברים כאן לוקחים אותי לכל מיני מקומות.
למשל הענין של הבילויים.
יש לי גיסה שמזמינה כל מיני דברים מראש, חופשות וכרטיסים להופעות. היא יכולה להזמין עכשיו חופשה לאוקטובר. תמיד זה מדהים אותי: איך היא יודעת שאז יתחשק לה לצאת?

הרי יכול להיות שיגיע הערב של ההופעה או היום של החופשה ובדיוק לא יתאים להם, בדיוק יריבו, בדיוק יחשבו שזה לא זמן מתאים לעזוב את הילדים, וכו' וכו' וכו'.
התוצאה היא שאנחנו לא מזמינים מראש, ומפסידים הרבה אפשרויות שקיימות רק בתכנון מראש (כי הכרטיסים אוזלים והמקומות נתפסים.).
היא מבלה שלושה חודשים בהמתנה מלאת תקווה ובסוף יוצאת לבילוי/הופעה ביי הוק או ביי קרוק.
אז בעצם, כשאני חושבת על זה, מה הפחד שמונע אותי? המחשבה שאולי אז יתברר שזה לא מתאים. כאילו, אולי בסוף יתברר שהתכנון לא היה מוצלח. אז מה, עדיף לוותר מראש מאשר להתמודד עם הפחד הזה?
ובכל זאת אני פועלת בצורה הזו. אולי גם מפני שהיכולת שלי לרצות עכשיו משהו לעוד שלושה חודשים נמוכה מאד. אני לא רואה בכלל שלושה חודישם קדימה, איך אני יכולה לחשוק בחופשה/הופעה/משהו לזמן ההוא, שנראה לי כל כך רחוק ולא רלוונטי?


נוסעת, את מעבירה את הפוקוס לקבלת החלטות.
באמת הרבה פעמים אלה שלא מתכננים לא צריכים לקבל החלטות, כי המציאות מקבלת את ההחלטה במקומנו. (אתמול, למשל, תהינו האם ללכת להצגה או לא. כיוון שלא תכננו מראש, לא היו כרטיסים, לא היינו צריכים להחליט).
האם יתכן שחוסר התכנון הוא עלה תאנה לטשטוש חוסר היכולת לקבל החלטות?
אני צריכה לחשוב על זה.


[u]ה פועל יוצא של היותנו מבוגרים[/u]
אבל, סיפורי פוגית, פה את מניחה את המבוקש.
כשאת קובעת "ילדים עושים את מה שנותן להם תחושה טובה ומבוגרים עושים תוכניות" את לא מתארת את המצב הקיים (הרי יש מבוגרים שמתנהגים אחרת, ויש גם ילדים שעושים תוכניות), וכיוון שכך, אין זה מדוייק לטעון, ש"זה פועל יוצא"...
אבל הפנמתי בכל זאת את המסר שלך לפיו תוכניות זה "בוגר" וספונטני זה "ילדותי".
(אבל האם בהכרח נכון לבוגר לאמץ התנהגות בוגרת? ואם הוא נוטה להתנהגות ילדותית - האם זה יהיה פחות יעיל/מוסרי/נכון/טוב בשבילו ובשביל העולם?)

[u]זו לא נראית לי שאלה בתחום של תכנון לטווח ארוך אלא יותר בתחום של קבלת החלטות.[/u]
אבל מה בעצם ההבדל? כלומר, נראה לי שתכנון לטווח ארוך זה פשוט פריטה של קבלת החלטות חשובות לשלבים קונקרטיים.

אני מתכנן בצורה לא מתוכננת :)

[u]הילדים בבית. האם יישארו בבית גם בתיכון או לא[/u]
זו לא נראית לי שאלה בתחום של תכנון לטווח ארוך אלא יותר בתחום של [b]קבלת החלטות[/b]. כלומר, כאן צריך להביא לידי ביטוי את הידע שלך בקבלת החלטות בדילמות מורכבות: לדעת לזהות את ההיבטים השונים של הדילמה, לאסוף את המידע הרלוונטי, להבחין בין עיקר ותפל, בין ידע מבוסס לבין חששות דמיוניים, וכו' וכו'. ויכול בהחלט להיות שנכון לקבל את ההחלטה הסופית (אך ההפיכה!) רק סמוך מאוד לגיל הכניסה לתיכון, כי חלק מהשיקולים החשובים בקבלת ההחלטה יתבהרו רק אז: מה הילדים מרגישים בנוגע להישארות בבית (שניהם ביחד וכל אחד לחוד), מה את מרגישה לגבי זה, מה בדיוק אופי החלופות שעומדות בפניכם, ועוד ועוד.
מה דעתך?

Children do what feels good, adults devise a plan and follow it

זה המוטו שלי (בנושא הזה). ילדים עושים את מה שנותן להם תחושה טובה, באותו הרגע, מבוגרים עושים תוכניות ומוציאים אותן לפועל.

זה פועל יוצא של היותנו מבוגרים. אפשר להמציא אין ספור רציונאלזיות להתנהגות ילדותית, זה לא הופך אותה למשהו אחר.

>קחו זמן להפנמה<

[po]מ י[/po], בהדרגה מתבהר שאת בעצם מתמודדת מצוין עם פרוייקטים קטנים וגדולים, והשאלה שלך באמת נוגעת למֶטה-תכנון של החיים.
מעניין שלמרות היותי טיפוס מתכנן מטבעו, "השאלות הגדולות" שלי מאוד דומות לשלך. אז אולי המבוכה, התעייה והחרטה (לעתים), לאו דווקא קשורות לחוסר תכנון מוקדם, אלא נובעות מחוסר היכולת לצפות כל התפתחות בחיים? הרי בכל שלב בחיים אפשר במקרה הטוב לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר לאותו שלב, לא יותר.
אם לא ילדנו את ילדינו בהפרשים קטנים יותר, אולי זה לא התאים בזמנו? וכשבחרנו מה ללמוד, האם יכולנו לדעת שלא נרצה לעבוד בזה? בנוגע ללימודים, למשל, גם בדיעבד אני חושבת שראוי ללמוד את הדבר שיש לך תשוקה לגביו, ומי יודע איך הדברים יתפתחו.
(המחשבות שלי לא מאורגנות עד הסוף, אבל השיחה הזו מרתקת)

[u]הענין הוא, שאם מגלים את העיירה הזו במקרה, היא נראית לך עיירה מקסימה וציורית והשוק הקטן נורא חמוד בעיניך, אבל אם נוסעים לשם בתכנון זה כבר לא אותו דבר.[/u]

לגמרי!
(רק בקריאה שנייה הבנתי שטיזנאבי אינו שמה האמיתי של העיירה :-)).

[u]מצד שני, יש כאלה שיש להם דפוסים מוכרים ומשופשפים, דגמים ברורים מאוד של "איך להתנהל", והם כבר לא צריכים "תיכנון" כראש שלהם. אז זה נראה "ספונטאני" אבל זה בעצם לא.[/u]

אה, תכנונים מהסוג הזה יש לי.
אני באמת מתארגנת לשבתות, גם כשיש המון אורחים, והכל דופק לא רע בסופו של דבר מבחינת כמויות האוכל והאירוח,
וכל זה כאילו בלי שאני צריכה "לחשוב" על זה במיוחד.
(אני כן חושבת לעצמי מה אני עומדת לבשל ומה צריך לקנות בשביל זה, למשל, אבל אני לא צריכה לומר לעצמי "הבה נתכנן" - זה פשוט לי מעצמו).

לפעמים אני גם כן יושבת ורושמת כמו שבשמת כתבה, בעיקר סביב פרוייקט ספציפי (נניח, הבר מצווה שלנו - מה לקחת לבית המלון, למי להגיד להכין משהו לומר, רשימת טלפונים, וכו').

וגם שיפצנו בשנה האחרונה בית, שגם דרש תכנון (אם כי יש לדייק: נכנסנו לפרוייקט בלי שום תכנון, וגם השיפוץ עצמו התנהל כשאנחנו יורים תוך כדי הליכה, מחליטים תוך כדי השיפוץ איך זה יהיה, זורמים עם הבית, שהוא בית עתיק והכתיב המון דברים בעצמו.)
כך שיש פה ושם תכנונים! (תגלית מרעישה).

אם נקח לדוגמא את היום, למשל, אז יש לי תכנון כללי: בבוקר אני צריכה לעבוד (וכפי שאתם רואים, עושה משהו אחר לגמרי),
בצהריים אני אארגן את הבית ואזמין קניות לשבת,
אחר הצהריים יחזרו הילדים מכמה ימים אצל סבא וסבתא שלהם ונהיה ביחד.
אבל יש ימים, שאני קמה וממש לא יודעת בכלל איך ייראה היום הזה, מה נעשה. מה אני אעשה. ולפעמים אחר כך אני מרגישה כאילו "בזבזנו את הזמן" או "לא היינו".

נראה לי שענין חוסר התכנון צורם לי בעיקר ברמה של החיים עצמם, של השאלות ה"גדולות":
הילדים בבית. האם יישארו בבית גם בתיכון או לא (הם כבר גדולים, זה רלוונטי לתקופה הקרובה ולא לעוד עשר שנים).
מה אני אהיה כשאהיה גדולה (ואני עוד מעט בת ארבעים, ויש לי כבר כל מיני תעודות ביד, חלקן שימושיות לי וחלקן סתם).
מה ייצא לי מן הדוקטורט שלי ולמה אני עושה אותו (אני כבר קרובה לסיום. התחלתי אותו במקרה, התמדתי כי היה מעניין וקיבלתי מלגה).
אני חושבת אחורה על דברים שעשיתי וחושבת, שאם הייתי מתכננת יתכן והייתי מצליחה לעשות אותם טוב יותר. למשל:
המבנה המשפחתי שלנו (הייתי רוצה יותר ילדים, ויותר צפופים)
מה שלמדתי (יכולתי לבחור תחום שהייתי רוצה גם לעסוק בו)
ו
יש סביבי אנשים מכווני מטרה, שהולכים לאיזה מקום וגם מגיעים לשם, ואני משייטת במין שיוט חופשי כזה, זה מבהיל. כמו שחקן שח שסתם נותן לכלים שלו לטייל על הלוח. (כך, אגב, אבא שלי טוען שאני משחקת שח).

כן, אני מתכננת, לא מתי אלד אבל מתכננת חופשות, מתכננת ארוחות, מתכננת בילויים, מתכננת מעבר דירה וכדומה.
אני ממש לא ספונטנית אלא אם כן מדובר בהצעות שמציע בעלי - שעליו אפשר לסמוך שישמור עלי ממעידות ורעידות בעיקבות הספונטניות.

[u]מה זה בעצם "כמו שצריך"? האם זה לא "לפי התיכנון"?[/u]
זאת באמת שאלה מעניינת, אבל נדמה לי שהתשובה שאני מרגישה בתוכי היא לא.
ואולי בדיוק כאן עלינו על משהו משמעותי: בתור לא-מתכננת נדמה לי, שבאמת חלק מזה נובע מאיזו תפיסה שלא אני מנהלת את חיי. או לפחות, לא רק אני מנהלת את חיי.
אולי מעורב פה הענין של אמונה בהשגחה פרטית או יקום מיטיב או משהו.
"כמו שצריך" מקפל בתוכו את המחשבה, שיכול להיות שצריך (צריך = טוב, כדאי, נכון, מוסרי, צודק) להיות משהו אחר לגמרי ממה שאני רוצה, ואולי לכן צריך להזהר בתכנונים כדי לאפשר למשהו שצריך לקרות לקרות ללא הפרעה.
נגיד אם נקח את דוגמת ארוחת ראש השנה - יכול להיות שאני אתכנן מעכשיו את ארוחת החג לפי כל הקריטריונים של ארוחה מושלמת, ובעצם בסופו של דבר הנכון יותר, ה"כמו שצריך", הוא בכלל שנסע לאנשהו או שלא נהיה יחד עם המשפחה באופן הזה ובהרכב שתכננתי וכולי.

בקשר לתיאור של הבילוי הלא מתוכנן באילת.
צריך להוסיף כאן משהו. יש הרבה דברים, שהם כייף רק בספונטני ובלא מתוכנן והם בכלל לא כייף במתוכנן.
קלטנו את זה כשטיילנו בקנדה ובארצות הברית עם הילדים. היינו בקשר עם עוד משפחות מטיילות, ולפעמים מישהו אמר:
לכו לעיירה טיזנאבי, היא מקסימה, וציורית, ויש שם שוק קטן, חבל על הזמן.
יצאנו לדרך, נוסעים נוסעים נוסעים, מגיעים לעיירה הקטנה, נדהמים: לא מקסימה, לא ציורית, השוק הקטן בסך הכל חמישה דוכנים מטופשים.
הענין הוא, שאם מגלים את העיירה הזו במקרה, היא נראית לך עיירה מקסימה וציורית והשוק הקטן נורא חמוד בעיניך, אבל אם נוסעים לשם בתכנון זה כבר לא אותו דבר.
גם הטיול שתיארת, נכון שבתור טיול מתוכנן הוא סיוט, אבל בתור טיול לא מתוכנן זה לא גרוע כל כך. יכול להיות שאפילו יזכרו בתור קטע את זה, שהיו באילת בלי בגד ים. ואולי בזכות זה יגלו באילת משהו שלא דורש בגד ים, או יקנו סוף סוף בגד ים חדש, או - כמה אפשרויות חדשות ומלהיבות לאנשים שלא מתכננים, כמוני! לעומת זה כמה יבשושי נשמע להגיע לאילת עם הבגד ים ולקפוץ מיד לבריכה!
<מוצאת את עצמי מסנגרת על חוסר התכנון נגדו מחיתי בתחילת הדף>

דוגמא לחוסר תכנון....
אתמול היינו במסעדה באמירים.
וואי, המקום הזה הוא המקום הכי יפה בעולם!
"בואי נגור פה," אומר לי בן זוגי...
"יאללה!" אני עונה לו " תעבוד שלושה ימים במרכז ונסתדר"
טילפנתי אל חברה ליד מחשב (רומי וחלומי האהובה) קיבלתי
טלפון של דירה מהומלס , התקשרנו, קפצנו לראות...
היא היתה על הפנים! - אז ירדנו מזה...מבעס אבל לא נורא
יש לי תמיד ידיעה פנימית שמה שצריך לקרות קורה ואם לא הסתדר אז פשוט לא...
זה מה שכייף בחוסר תכנון...הכל פתוח!
ודרך אגב, במקביל אני מאוד מאמינה שבדברים מהותיים
בחיים, כמו לידה למשל כדאי להתכונן, ללמוד ולתכנן...אבל
לזכור להשאיר פתח גדול לנפלאות הבריאה והיקום...

אני יכול לחשוב כרגע שני מצבים בהם אני מתכנן:
[list=1]
[*] כשאני רוצה לסיים דברים מהר,
[/list]
במיוחד ענייני העיר הגדולה כמו קניות, בנקים, ביטוחים לאומיים, טלפונים-ניידים וכל מיני מסי הכנסות.
כמה שיותר מהר לעקוב אחרי רשימת המשימות שכתבתי לעצמי, בשאר הזמן אני לוקח את הזמן.
[list=1]
[*] כשאני לא מאורגן, יצאתי משליטה.. ואני רוצה לצאת מזה, אז אני אוסף את עצמי חזרה ומתכנן מה הלאה.
[/list]

[u]היא פשוט אמרה "כן" לכל מה שבא[/u]
טוב, אפשר גם לא לתכנן, ולפעמים להגיד "לא".

אני לא מתכננת, אבל לפעמים אני מגלה שהתגשם לי חלום ישן שכבר שכחתי מקיומו.
זה קרה לי עם "לגור על פיסטין בגליל או חור בנגב", זה קרה לי עם "לקום בבוקר מתי שבא לי בלי שמכתיבים לי שעון ביולוגי".

אני חושבת שהדיכוטומיה הזו של "מתוכננים" / "לא מתוכננים" רחבה יותר וקשורה לסגנון אישי בעוד כמה מישורים.
יש משהו בחוסר התכנון (שלי, למשל), אשר מכיל בתוכו גם מן חוסר האחריות, איחורים כרוניים, בלגן תמידי (חיצוני ופנימי)...

הדף כנראה מתייחס לתכנונים ארוכי טווח, קרדינליים מאד לחיים (טיול ארוך, מעבר דירה, הולדה).

אני, בדומה לבשמת, מתייחסת לתכנונים הקצרים, הלא משמעותיים, כמהותיים וחשובים ביצירת הסדר בחיי.
חוסר התכנון המשמעותי, ארוך הטווח, פחות מאיים על קיומי, ויש בו אפילו משהו חינני. מין ספונטניות שובבית.

חוסר התכנון המיידי, הגורם לשלומיאליות ומרדף קבוע אחרי עצמי, הוא הבעייתי בעיני.

[u]בטחון שהכל יסתדר בדיוק כמו שצריך[/u]
מה זה בעצם "כמו שצריך"? האם זה לא "לפי התיכנון"?
כלומר, אולי לפני כל דיון תיאורטי ברמות מופשטות, כדאי לשאול את עצמנו מהו "תיכנון". האם אין רמות שונות של תיכנון.
למשל, אני מציעה את הרעיון, שברגע שאני מנסחת [b]רצון[/b] כלשהו שלי - זה כבר סוג של תיכנון. "יסתדר כמו שצריך" פירושו שהיה שם [b]רצון[/b] ושהדברים התאימו לרצון. גם אם הרצון לא נוסח בצורה מפורשת "לפני" - הוא התברר "אחרי".
הרצון הזה - הוא המטרות שלנו, הוא העקרונות שלנו, הוא מין דרך או תוואי או שביל שאנחנו רוצים. לכן, גם זה תיכנון.

_אבל האם אפשר לצאת מן הדפוסים האלה?
הייתי רוצה לנסות לתכנן_
[po]פליי ליידי[/po] מלמדת לתכנן.
על רגל אחת: מתחילים בקטן. משהו אחד קטן. לאט לאט, כשהעקרונות נעשים ברורים, אפשר לתכנן פרוייקטים יותר ויותר גדולים.
עקרונות המפתח: כל "פרוייקט" לפרק מראש לחלקים קטנים יותר, בגודל "נוח". כלומר, בגודל שנוח לך.
דוגמא לתיכנון שהיא עוזרת בו: ארוחת חג.
פירוט בקטן: נגיד שאת רוצה לארח אצלך את המשפחה לראש השנה, ונגיד שזה משהו שמלחיץ אותך, ונגיד שאת תמיד מוצאת את עצמך לא מתוכננת, עושה דברים ברגע האחרון, שכחת להזמין מישהו, אין לך מספיק אוכל או יש יותר מדי, ובערב ראש השנה בבוקר את פתאום קולטת שהבית מטונף ומתחילה לנקות את הבית שעה לפני שהאורחים מגיעים... S-:
אז איך למנוע סצנריו מסוג זה? עכשיו אוגוסט. יש לנו חודש וחצי בערך. את לוקחת דף, ומתחילה לרשום עליו כבר עכשיו: את מי תזמיני, מה יהיה התפריט (אתם מבינים למה יש ארוחות חג מסורתיות? כדי לחסוך את המצאת התפריט מחדש...), איך תקשטי את השולחן/הבית, האם צריך להשיג כיסאות/שולחן מתקפל/מפה/סכו"ם וכו', וכו' וכו'. עכשיו, במקביל לתפריט צריך לעשות: 1. חישוב לכמויות (יהיו 30 סועדים, אתה רוצה תפוח בדבש, כמה תפוחים וכמה דבש צריך?). 2. רשימת קניות.
את הדף הזה לא צריך להכין בבת אחת. שמים אותו במקום זמין וגלוי, לוקחים אותו איתך ביומן, ומוסיפים לו כל פעם שיש רגע, עד שמרוצים ממנו. הוא לא צריך להיראות יפה. זה דף שימושי.
אחר כך מחשבים: איזה דברים אפשר להכין כבר מעכשיו? (מצרכים יבשים), מה אפשר לארגן שבוע מראש? (כסאות מתקפלים מהשכן?) מה תבשלי באותו יום, מי יבשל מה, מה אפשר לבשל קודם (אם רואים שהתפריט שלנו מתבסס כולו על בישולי-הרגע-האחרון, מומלץ מאוד לערוך בו שינויים...). מה תלבשו? (אפשר להכין את הבגדים, מכובסים ומגוהצים, כמה ימים קודם, כדי שלא נגלה שהבגד הכי מתאים שלנו נמצא בדיוק בארון המלוכלכים...).
כשיש תוכנית, זה מוריד מהלחץ, וגם מוריד מההרגשה הזאת בראש "מה שכחתי?"
כשיש תוכנית, יש לך מספיק זמן להיזכר שרצית לחלק תשורות קטנות לאורחים וגם לארגן את זה, או - לוותר על הסעיף הזה מפני שלא מצאת שום דבר מתאים, אבל לא מתוך רגשי אשמה של "אוי, רציתי... שכחתי... לא התארגנתי" אלא מתוך החלטה מסודרת. כי זה שיש תוכנית, זה לא אומר שאי אפשר לשנות אותה. זה רק אומר שיש מפה, יש בסיס לשינויים, יש מחשבה מראש על "מה אני רוצה", "איך אני רוצה שזה יהיה", ויש רצון להגיע לביצוע במצב כמה שיותר רגוע, זורם ונינוח.

מצד שני, יש כאלה שיש להם דפוסים מוכרים ומשופשפים, דגמים ברורים מאוד של "איך להתנהל", והם כבר לא צריכים "תיכנון" כראש שלהם. אז זה נראה "ספונטאני" אבל זה בעצם לא. למשל (לוקחת מדוגמא שעלתה בדיוק אתמול בשיחה), מי שגדלה בבית דתי מאורגן יודעת איך להתכונן לשבת. הקניות, הניקיון, הבישולים, הבגדים, הכל זורם אצלה ובהדלקת הנרות כבר הכל מוכן ורגוע ומסודר. מישהי שלא גדלה ככה ורוצה לשמור שבת יכולה למצוא את עצמה בכלל לא מוכנה כשהשבת נכנסת. היא שכחה כמה דברים, אז אין מה לאכול, או כל מיני דברים כאלה.

אני הכנתי כבר לפני כמה שנים דף ליומולדת של הילדים. אני שומרת אותו בקלסר שנקרא "יומן ניהול הבית" (פלייליידי, כמובן). יש שם: תוכנית ליומולדת (כל שנה עושים משהו אחר, אבל זה שיש לי כמה תוכניות מזכיר לי את פריטי החובה, ועוזר לי בתיכנון הזמן), רשימות מוזמנים (בסיס לשינויים כל שנה מחדש), תפריט ורשימת קניות, רשימת ציוד (צלחות, כוסות, סכו"ם, נרות וכו' וכו' - לבדוק כל שנה מחדש מה יש במלאי ומה צריך לקנות).
אני נלחצת מאוד מ"אירגון אירועים". אני נלחצת מהמון אנשים. אני נלחצת מהלוגיסטיקה (אנחנו צריכים לחגוג במקום אחר, וזה אומר לשנע את כל הציוד והאוכל וכו' לגן ציבורי בשכונה, על כל מה שכרוך בזה). התיכנון עוזר לי להיות הרבה פחות לחוצה, ולהגיע בזמן כשהכל דופק כמו שצריך.

[u]הוא דמיין את שנינו בחופשה רומנטית, מתעוררים בכל בוקר ומחליטים בספונטניות מה נעשה באותו יום[/u]
זה מאוד שיעשע אותי.
אנחנו מכירים משפחה אחת שדוגלת ב"ספונטאניות" מהסוג הזה.
האמת - לדעתי הם נהנים (לפחות חלק מהם). אנחנו, כשאנחנו תלויים ב"ספונטאניות" שלהם, לא נהנים.
נגיד, הם מחליטים "בספונטאניות" לנסוע לאילת. לוקחים כמה דברים, נכנסים למכונית, נוסעים. באמצע הדרך מתברר ששכחו לקחת מים. את זה כמובן מגלים כשכולם פשוט מתים מצמא ומרגישים לא טוב. נוסעים עוד כמה עשרות קילומטרים ככה (כי כמובן דבר כזה לא מתגלה כשאתה בתוך עיר ועובר סופרמרקט כל חמש דקות, אלא רק חצי שעה אחר כך...) ובסוף קונים מים מגעילים מסוג שאתה מחרים במחיר מופקע. לאותה משפחה זה לא ממש איכפת: "נו, מה הבעיה, חסר מים - קונים מים!" הם שמחים. לך זה איכפת. המים מגעילים, סבלת קודם מצמא במשך שעה, את כבר מרגישה רע, עכשיו את סובלת מהמים האלה, ונוסף על כך את כועסת על השודד מוכר המים... טוב, הלאה. מגיעים לאילת. עכשיו מתברר עוד משהו מעניין: מרוב ספונטאניות הם כמובן לא טרחו להזמין מקום לישון. "אין בעיה, נמצא משהו", הם אומרים, אחרי שכשיצאתם הם נתנו לך להבין שיש להם מקום בטוח. מובן שכאשר מגיעים למקום שהם בנו עליו, הוא מלא עד אפס מקום. וכך גם המקום השני, השלישי והרביעי. בסוף מגיעים למקום מזעזע וישנים בו בתת תנאים, או לחילופין נאלצים לקחת חדרים במלון הכי יקר, כי רק שם נשארו חדרים פנויים... נו, לפחות יש מקום לשים את הראש. עכשיו פורקים את הציוד, ומתברר שהם שכחו בבית את בגדי הים (את דווקא לקחת את שלך). לכן הם מוותרים על הליכה לים או לבריכה (באילת, כאילו דא?), וככה יוצא שאת סחבת את שלך סתם, וגם את מתבאסת שאת באילת ולא תלכי לים!
בספרד, אגב ירח דבש, אפשר "ספונטאנית" לקחת את הכביש לאיזה כיוון ולנסוע מאות קילומטרים בתוך מדבר ולפסוח שם על הפנייה האחת והיחידה לאיזשהו מקום מעניין - או לחילופין אפשר לדעת מראש איפה רוצים לבקר, ואז לבחור את הכבישים היפים ואת המקומות המקסימים.
ואפשר באותה מידה (סיכוי של 50-50) "ליפול" בספונטאניות על הכביש היפה למקום המעניין (-:

לפעמים נחמד להמר, אנחנו עושים גם את זה, אבל התוצאה בהתאם: 50-50... לפעמים נגלה מסעדה נחמדה, לפעמים נצא בתחושה שהאוכל היה גרוע, השירות מזעזע, המקום איום ונורא, אבל "מילא, לפחות היינו ספונטאניים וניסינו" (-:

[po]מ י[/po], מעניין מה שאת כותבת. אני מסכימה איתך לגמרי שלפעמים להיות לא מתוכנן זה יתרון, ושכל אחד מוצא יתרונות לצדקת דרכו. בסך הכל זה נראה לי עניין אישיותי במידה רבה, כלומר, אין דרך נכונה יותר באופן אבסולוטי להתנהל בחיים, אבל נחמד כשיש גמישות מסויימת להתאים את דרך ההתנהלות לָעניין שעל הפרק.
כשהבנזוג שלי ואני נפגשנו לראשונה, אני הייתי מאוד מתוכננת/מחושבת/זהירה, והוא - להפך. ספונטני, ולעתים קצת פזיז ואימפולסיבי. לא היה קל. כל אחד מאיתנו הרגיש שמשהו חיוני עומד להיגזל ממנו.
הנה פיסקה מתוך משהו שכתבתי פעם לרגל אירוע משפחתי: "כשח. ואני התחלנו את חיינו המשותפים, נבהלתי לגלות שהוא צבר אי-אֵילו חובות בגלל קנסות חנייה שלא שולמו. ח., לעומת זאת, נחרד כשהתברר לו שאני מעולם לא חטפתי אפילו דו"ח חנייה אחד. המידע הזה הטריד אותו מאוד. הוא אמר שזה נראה לו לא כל-כך נורמלי.
מאוחר יותר, כשהחלטנו לנסוע לירח דבש בספרד, ח. הופתע למצוא אותי רוכנת על ספרים ומסמנת מסלולים על מפות. הוא דמיין את שנינו בחופשה רומנטית, מתעוררים בכל בוקר ומחליטים בספונטניות מה נעשה באותו יום. אני הכנתי לוח זמנים מדוקדק וקפדני. הכנסתי אותו לדיכאון.
גם הפתקים הקטנים שלי עם הרשימות די שיגעו אותו. אני, מצדי, לא הצלחתי להבין איך הוא זוכר הכל בעל-פה. אינספור פעמים שאלתי אותו: אתה בטוח שלא תשכח? אולי בכל זאת אתה רוצה לרשום את זה איפושהו?".

ההבדלים הבסיסיים בינינו נותרו בעינם, אך עם הזמן כל אחד מאתנו התמתן והתגמש. אני מסוגלת לראות שגם לתכנון ולזהירות יש מחירים, ושהתנהלות 'לא רציונלית' יכולה להיות רציונלית בדרכה. והוא מסוגל, כשזה חשוב לו, להיות מאורגן, מסודר ומתוכנן. הוא רק לא נהנה מזה כמוני :-).

מסכימה איתך מאד שכל אחד עושה רציונליזציה לדברים שמתאימים לו.
כיף לשבור דפוסים ולו רק כדי לדעת שאתה יכול גם אחרת, לא?

(()) חיבוק מתוכנן...

אני חושבת הרבה על הענין הזה.
בתור לא-מתכננת קל להכנס למקום הזה של תכנון הורס את הספונטניות של החיים וכל זה, אבל מצד שני, אני מבינה שבהרבה דברים נכון יותר לתכנן, שתכנון יכול להביא אל החיים הרבה דברים טובים ויפים שבלי לתכנן אותם פשוט לא יגיעו.
לפעמים נדמה לי, שאני צריכה להתחיל לתכנן, ולפעמים אני מתכננת להתרגל למצב וללמוד להנות מן היתרונות שלו (יש דברים, שהצליחו לנו דווקא מפני שאנחנו כל כך לא מתוכננים ופשוט קפצנו למים, מה שהמתכננים לא היו מעיזים לעשות ומפסידים).

נקודה שהלא מתכננים צריכים לבדוק עם עצמם, לדעתי, היא האם החוסר תכנון נובע מפחד או דווקא מבטחון (פחד מאכזבה, פחד מזה שזה לא יצליח, פחד מלהיות אחראים למצב שקרה בעקבובת התכנון; לעומת בטחון שהכל יסתדר בדיוק כמו שצריך).

עוד מחשבה שיש לי, שקשורה לענין וגם להרבה עניינים אחרים, זה שכל אחד מוצא בעולם את ה"הוכחות" לצדקת דרכו,וכך קורה שהמתכננים בטוחים שמקסים לתכנן והלא מתכננים מדווחים על כל הדברים שקרו להם בלי תכנון. זה מזכיר לי ידיד שלי שבטוח שכולם רמאים וגנבים, ונחשו במי הוא פוגש ללא הרף...
אבל האם אפשר לצאת מן הדפוסים האלה?
הייתי רוצה לנסות לתכנן.

אני חושבת על דברים שתכננתי ומתמלאת אי נוחות: גם אותם, כמדומה, לא תכננתי כמו שצריך.

אני מתכננת. בערך מאז סיום התיכון היה לי מושג לגבי הצעד הבא, ידעתי מתי אני אתחתן ומתי אני אלד בערך שנתיים לפני שהדברים קרו. אני ממשיכה לתכנן קצת, אבל גם יודעת שהחיים יכולים להפתיע, ושום תוכנית לא מכינה אותנו להפתעות האלה.

ואגב אני מעריכה מאוד אנשים שמצליחים לתכנן, ולהוציא את התכנון לפועל בלי שהתוכנית תשתנה להם כל שניה.

אני הבן אדם הכי לא מתוכנן שהכרתי ובכל זאת מלאת פליאה איך החיים שלי מסתדרים בצורה שכל כך מותאמת אלי,
אני מאוד אימפולסיבית אבל בתום כל מסע או הרפתקאה נראה שהכל נפל במקום שלו יותר מידי פיקס ואז אני מתחילה לתהות לגבי שיתוף פעולה סמוי עם מישהו שכנראה קשה להפתיע אותו ומצליח להענות לכל גחמה או רעיון רגעי שעובר בי.
אולי חלק גבוה של התודעה , חלק שלא כבול לביטוי הפיסי?

[u]לדעתי ברגע שהכל מתוכנן, נעלם הקסם של החיים[/u]
אני יכולה להבין למה את סבורה כך. כשאני רואה אנשים יותר מתוכננים ממני, זו בדרך כלל התחושה שלי. למשל, כשאבא שלי או אחי (היקרים והאהובים) מטיילים בחו"ל, הם עובדים עם תוכנית כל כך מסודרת ומפורטת, שאני חושדת בהם שעיקר ההנאה שלהם נובעת מהגשמת התוכנית, סעיף אחר סעיף. לדעתי זה מספק אצלם צורך נפשי עמוק בתחושה של שליטה בחיים. תחושה שהחיים עובדים על פי התוכניות.

מצד שני, תכנון לא חייב לסתור ספונטניות או לפגוע ב [u]קסם של החיים[/u]. לפעמים תכנון הוא דווקא מה שמאפשר לחלומות להתממש: הייתה לי פעם חברה מקסימה ומתוכננת. היא ובן זוגה (המתוכנן אף הוא) החליטו שהם רוצים להספיק לטייל שנה בעולם לפני ההיריון הראשון. הם תכננו את הטיול בערך שלוש שנים מראש, ולתוכנית הזו היו השלכות על המון החלטות שהם עשו בדרך: הם חסכו לטיול מדי חודש, נמנעו מצבירת רכוש שיהיה קשה לאחסן, סיימו את הלימודים וקיבלו החלטות על עבודה ומגורים תוך התחשבות במועד שתוכנן לטיול. התוכנית הזו נתנה להם משהו נהדר לצפות לו, ולבסוף הם אכן נסעו לטיול הגדול שלהם, והוא היה נפלא.

[u]לדעתי ברגע שהכל מתוכנן, נעלם הקסם של החיים.[/u]
ואני מוחה על זה בשם כל המתכננים! ספונטניות לא סותרת תוכניות חומש. לא בטוחה איך להסביר את זה, אבל נשבעת לכם שזה מסתדר מצוין ביחד :)

אנחנו מהמתכננים. לא פרטים כמו [u]שתי הבנות שהיו עתידות להיוולד[/u], כמובן, אבל בהחלט כן לימודים, משפחה, מעברים, קריירות וכו'. מה שכן, יש לנו כמה תוכניות אופציונליות (תלוי באיזה טווח זמן - ככל שיותר רחוק יש יותר אופציות והן יותר באוויר), והן גמישות ומשתנות עם המציאות. ומה שאני מגלה זה ש [b]תוכניות נוטות להתממש[/b]. באמת. פה אתם קוראים לזה "לבקש מהיקום", לא? זה ממש עובד, וכשזה לא עובד, יש סיבה טובה (וכדאי לשנות את התוכניות בהתאם).

[u]לדעתי ברגע שהכל מתוכנן, נעלם הקסם של החיים[/u]
אני ממש לא מסכימה. אני בעד "סוף מעשה במחשבה תחילה".

[u]אני חושבת שמה שמשנה זה אם יש אחיזה בתכנונים האלה או לא[/u]
אני לגמרי מסכימה עם [po]יעלי לה[/po].
אין שום בעיה עם תיכנונים, להיפך, זה בריא לדעתי - השאלה היא רק אם אתה אובססיבי לגבי זה. מה אתה עושה כשמשהו לא מסתדר.

אני מאמינה שהחיים זה מה ששקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות
אבל אני שמחה שיש בעולם אנשים שמתכננים כי את הבן זוג שלי הכרתי כי החברה שהייתה לו לפני עזבה אותו כי הוא לא רצה ילדים ולה היה כתוב בתוכניות : הריון ראשון בגיל 28 היא הייתה אז בת 26 וקצת אבל ראתה את הנולד :-)

אני מאוד מזדהה עם הגישה של [po]יעלי לה[/po].
אני מהטיפוסים המתכננים. לא לפרטי פרטים, אבל בהחלט מנסה לגבש לעצמי תמונה של תוכניות בנוגע להרחבת המשפחה / מגורים / קריירה / לימודים כמה שנים קדימה.
לא משנה אם זה לא מתממש בדיוק, אבל התוכניות נותנות לי מין מפת דרכים להתנהל על פיה.

אצלי, עריכת תוכניות היא פשוט הרגל מהבית, עניין משפחתי ואישיותי. אבא שלי כזה, אחי כזה, וגם אני עושה לעצמי תוכניות ברמת היום, השבוע, החודש והשנה. כל עוד זה לא מפריע לאף אחד, אני לא רואה סיבה להילחם בזה.

אגב, באחד הספרים של צפרדי וקרפד יש סיפור נהדר שנקרא "הרשימה", ובו קרפד מכין לעצמו רשימת מטלות יומית ("להתעורר בבוקר"). הוא מלא סיפוק מהיכולת לבצע ולמחוק סעיף אחר סעיף ברשימה, עד שפתאום באה רוח ומעיפה אותה. ברגע זה קרפד מאבד את עשתונותיו: הרי לרדוף אחרי הרשימה שלו זה לא ברשימה שלו! קראתי את הסיפור והתפוצצתי מצחוק. זה עלי!

ועוד סיפור: פעם הכרתי בחורה נורא מתוכננת. פי אלף מתוכננת ממני. אצלה זה בא בחבילה עם משמעת עצמית יוצאת דופן, נטייה טבעית לסדר וארגון, שאפתנות, פרפקציוניזם, ולא מעט יהירות. אני זוכרת שבאתי לבקר אותה בביתה החדש והמאורגן להפליא, ושם היא הראתה לי את חדר הבנים ואת חדר הבנות. בחדר הבנים ישנו שני בניה הקטנים, ואילו חדר הבנות יועד לשתי הבנות שהיו [b]עתידות[/b] להיוולד לה. בסוף נולדו שני בנים תאומים. זה מאוד שיעשע אותי.

יש עוד פתגם: "החיים זה מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תכניות"

אני חושבת שמה שמשנה זה אם יש [b]אחיזה[/b] בתכנונים האלה או לא. אם אני אוחזת בתכניות שלי אני עלולה להתאכזב כשהן לא יתגשמו. אם אני עושה תכניות מתוך קבלה של מה שיבוא, בהבנה שאני לא יכולה לשלוט בַּכֹּל ולהבין את כל הסיבות, התוצאות וההשלכות של המתרחש בחיי, וממילא הכל לטובה - אני אהיה מבסוטית בכל מקרה, ואיכשהו גם נראה לי שממקום כזה הרצון שלי פחות יסתור את המציאות מצד אחד ויהיה עוצמתי ובעל השפעה גדולה יותר על המציאות מצד שני.

מצד שני "מחשבה (ותכנון) יוצרת מציאות....."
<רחוקה מתכנון כמו פיל מבאלט כמו שאתן יודעות>

נזכרתי בפתגם ישן שאני אוהבת - "אנשים מתכננים תוכניות ואלוהים מסתכל וצוחק..."

לדעתי ברגע שהכל מתוכנן, נעלם הקסם של החיים.
הקסם באמונה שאתה יכול ליצור לך כל מציאות נדרשת, הקסם בהבנה שכל מה שקורה הוא שיקוף, הקסם בספונטניות,
לפני היותי אמא, לא הייתי מתכננת כלום, מלבד את המועד לטיול הבא שלי...
עכשו זה כבר פחות פשוט אבל במיוחד בחינוך ביתי אני רואה
איך הרבה פעמים ללא תכנונים, נוצרים דווקא מפגשים מעניינים...
לעומת זאת את הבת שלי זה מאוד מאזן ומרגיע לדעת בדיוק מה עושים כל יום!

אני מתכווננת... @}

הכרתי פעם זוג כזה...הילד הראשון נולד כאשר הגיעו ל- X כסף מתוכנן בבנק, הילד השני הגיע בדיוק שלוש שנים אחרי הראשון...מה שהם [b]לא[/b] תכננו זה לגלות, כמה חודשים אחרי שהשני נולד, שלילד הראשון יש מחלה כרונית קשה. אני כבר לא בקשר איתם (סיפור ארוך של "איך הם פגעו בי")

הי @}
אני מכירה מקרוב אשה עם תכונה הפוכה - נטייה לאי-תכנון קיצוני - ובהתאם החיים קרו לה, כולל נישואין וילדים, כי היא פשוט אמרה "כן" לכל מה שבא, וזה כלל דברים שהעמידו אותה במצבים קשים מאוד (כגון בעל אלים, למשל). רק לקראת גיל 50 היא התחילה ליישם שיקול דעת בבחירות שלה מתוך מבט לעתיד.
כמו בכל דבר, יש בזה מידה. אנחנו מתכננים "בערך", בידיעה ובקבלה שמה שיקרה אולי יהיה דומה לתכנית, אם ירצה השם.

פגשתי מישהי שסיפרה לי שהחיים שלה מתוכננים לטווח ארוך.
מה זאת אומרת? יש לה תוכנית: ילדים בעוד שנתיים, כשכך וכך, לעבור דירה בעוד שלוש וחצי שנים, כשכך וכך כסף ישתחרר, ועוד ועוד. זאת מישהי שגם יודעת כבר עכשיו שבקיץ הבא הם יסעו לחופש שם ושם (וחוסכים לצורך כך). למותר לציין שהבנאדם לא באוברדראפט. התוכנית הארוכה ביותר שלה היא לעוד שבע שנים (אז היא מקווה לפתוח עסק עצמאי).
כבר שמעתי בעבר על התופעה הזו אבל די הימם אותי לפגוש. התחושה שלי היא שאני כמעט לא מתכננת, אפילו לא בטווח של שעות. שהדברים "קורים" לי, אפילו ההישגים כאילו "קורים" מעצמם.