על ידי בשמת_א* » 02 אוגוסט 2007, 07:52
בטחון שהכל יסתדר בדיוק כמו שצריך
מה זה בעצם "כמו שצריך"? האם זה לא "לפי התיכנון"?
כלומר, אולי לפני כל דיון תיאורטי ברמות מופשטות, כדאי לשאול את עצמנו מהו "תיכנון". האם אין רמות שונות של תיכנון.
למשל, אני מציעה את הרעיון, שברגע שאני מנסחת
רצון כלשהו שלי - זה כבר סוג של תיכנון. "יסתדר כמו שצריך" פירושו שהיה שם
רצון ושהדברים התאימו לרצון. גם אם הרצון לא נוסח בצורה מפורשת "לפני" - הוא התברר "אחרי".
הרצון הזה - הוא המטרות שלנו, הוא העקרונות שלנו, הוא מין דרך או תוואי או שביל שאנחנו רוצים. לכן, גם זה תיכנון.
_אבל האם אפשר לצאת מן הדפוסים האלה?
הייתי רוצה לנסות לתכנן_
פליי ליידי מלמדת לתכנן.
על רגל אחת: מתחילים בקטן. משהו אחד קטן. לאט לאט, כשהעקרונות נעשים ברורים, אפשר לתכנן פרוייקטים יותר ויותר גדולים.
עקרונות המפתח: כל "פרוייקט" לפרק מראש לחלקים קטנים יותר, בגודל "נוח". כלומר, בגודל שנוח לך.
דוגמא לתיכנון שהיא עוזרת בו: ארוחת חג.
פירוט בקטן: נגיד שאת רוצה לארח אצלך את המשפחה לראש השנה, ונגיד שזה משהו שמלחיץ אותך, ונגיד שאת תמיד מוצאת את עצמך לא מתוכננת, עושה דברים ברגע האחרון, שכחת להזמין מישהו, אין לך מספיק אוכל או יש יותר מדי, ובערב ראש השנה בבוקר את פתאום קולטת שהבית מטונף ומתחילה לנקות את הבית שעה לפני שהאורחים מגיעים... S-:
אז איך למנוע סצנריו מסוג זה? עכשיו אוגוסט. יש לנו חודש וחצי בערך. את לוקחת דף, ומתחילה לרשום עליו כבר עכשיו: את מי תזמיני, מה יהיה התפריט (אתם מבינים למה יש ארוחות חג מסורתיות? כדי לחסוך את המצאת התפריט מחדש...), איך תקשטי את השולחן/הבית, האם צריך להשיג כיסאות/שולחן מתקפל/מפה/סכו"ם וכו', וכו' וכו'. עכשיו, במקביל לתפריט צריך לעשות: 1. חישוב לכמויות (יהיו 30 סועדים, אתה רוצה תפוח בדבש, כמה תפוחים וכמה דבש צריך?). 2. רשימת קניות.
את הדף הזה לא צריך להכין בבת אחת. שמים אותו במקום זמין וגלוי, לוקחים אותו איתך ביומן, ומוסיפים לו כל פעם שיש רגע, עד שמרוצים ממנו. הוא לא צריך להיראות יפה. זה דף שימושי.
אחר כך מחשבים: איזה דברים אפשר להכין כבר מעכשיו? (מצרכים יבשים), מה אפשר לארגן שבוע מראש? (כסאות מתקפלים מהשכן?) מה תבשלי באותו יום, מי יבשל מה, מה אפשר לבשל קודם (אם רואים שהתפריט שלנו מתבסס כולו על בישולי-הרגע-האחרון, מומלץ מאוד לערוך בו שינויים...). מה תלבשו? (אפשר להכין את הבגדים, מכובסים ומגוהצים, כמה ימים קודם, כדי שלא נגלה שהבגד הכי מתאים שלנו נמצא בדיוק בארון המלוכלכים...).
כשיש תוכנית, זה מוריד מהלחץ, וגם מוריד מההרגשה הזאת בראש "מה שכחתי?"
כשיש תוכנית, יש לך מספיק זמן להיזכר שרצית לחלק תשורות קטנות לאורחים וגם לארגן את זה, או - לוותר על הסעיף הזה מפני שלא מצאת שום דבר מתאים, אבל לא מתוך רגשי אשמה של "אוי, רציתי... שכחתי... לא התארגנתי" אלא מתוך החלטה מסודרת. כי זה שיש תוכנית, זה לא אומר שאי אפשר לשנות אותה. זה רק אומר שיש מפה, יש בסיס לשינויים, יש מחשבה מראש על "מה אני רוצה", "איך אני רוצה שזה יהיה", ויש רצון להגיע לביצוע במצב כמה שיותר רגוע, זורם ונינוח.
מצד שני, יש כאלה שיש להם דפוסים מוכרים ומשופשפים, דגמים ברורים מאוד של "איך להתנהל", והם כבר לא צריכים "תיכנון" כראש שלהם. אז זה נראה "ספונטאני" אבל זה בעצם לא. למשל (לוקחת מדוגמא שעלתה בדיוק אתמול בשיחה), מי שגדלה בבית דתי מאורגן יודעת איך להתכונן לשבת. הקניות, הניקיון, הבישולים, הבגדים, הכל זורם אצלה ובהדלקת הנרות כבר הכל מוכן ורגוע ומסודר. מישהי שלא גדלה ככה ורוצה לשמור שבת יכולה למצוא את עצמה בכלל לא מוכנה כשהשבת נכנסת. היא שכחה כמה דברים, אז אין מה לאכול, או כל מיני דברים כאלה.
אני הכנתי כבר לפני כמה שנים דף ליומולדת של הילדים. אני שומרת אותו בקלסר שנקרא "יומן ניהול הבית" (פלייליידי, כמובן). יש שם: תוכנית ליומולדת (כל שנה עושים משהו אחר, אבל זה שיש לי כמה תוכניות מזכיר לי את פריטי החובה, ועוזר לי בתיכנון הזמן), רשימות מוזמנים (בסיס לשינויים כל שנה מחדש), תפריט ורשימת קניות, רשימת ציוד (צלחות, כוסות, סכו"ם, נרות וכו' וכו' - לבדוק כל שנה מחדש מה יש במלאי ומה צריך לקנות).
אני נלחצת מאוד מ"אירגון אירועים". אני נלחצת מהמון אנשים. אני נלחצת מהלוגיסטיקה (אנחנו צריכים לחגוג במקום אחר, וזה אומר לשנע את כל הציוד והאוכל וכו' לגן ציבורי בשכונה, על כל מה שכרוך בזה). התיכנון עוזר לי להיות הרבה פחות לחוצה, ולהגיע בזמן כשהכל דופק כמו שצריך.
הוא דמיין את שנינו בחופשה רומנטית, מתעוררים בכל בוקר ומחליטים בספונטניות מה נעשה באותו יום
זה מאוד שיעשע אותי.
אנחנו מכירים משפחה אחת שדוגלת ב"ספונטאניות" מהסוג הזה.
האמת - לדעתי הם נהנים (לפחות חלק מהם). אנחנו, כשאנחנו תלויים ב"ספונטאניות" שלהם, לא נהנים.
נגיד, הם מחליטים "בספונטאניות" לנסוע לאילת. לוקחים כמה דברים, נכנסים למכונית, נוסעים. באמצע הדרך מתברר ששכחו לקחת מים. את זה כמובן מגלים כשכולם פשוט מתים מצמא ומרגישים לא טוב. נוסעים עוד כמה עשרות קילומטרים ככה (כי כמובן דבר כזה לא מתגלה כשאתה בתוך עיר ועובר סופרמרקט כל חמש דקות, אלא רק חצי שעה אחר כך...) ובסוף קונים מים מגעילים מסוג שאתה מחרים במחיר מופקע. לאותה משפחה זה לא ממש איכפת: "נו, מה הבעיה, חסר מים - קונים מים!" הם שמחים. לך זה איכפת. המים מגעילים, סבלת קודם מצמא במשך שעה, את כבר מרגישה רע, עכשיו את סובלת מהמים האלה, ונוסף על כך את כועסת על השודד מוכר המים... טוב, הלאה. מגיעים לאילת. עכשיו מתברר עוד משהו מעניין: מרוב ספונטאניות הם כמובן לא טרחו להזמין מקום לישון. "אין בעיה, נמצא משהו", הם אומרים, אחרי שכשיצאתם הם נתנו לך להבין שיש להם מקום בטוח. מובן שכאשר מגיעים למקום שהם בנו עליו, הוא מלא עד אפס מקום. וכך גם המקום השני, השלישי והרביעי. בסוף מגיעים למקום מזעזע וישנים בו בתת תנאים, או לחילופין נאלצים לקחת חדרים במלון הכי יקר, כי רק שם נשארו חדרים פנויים... נו, לפחות יש מקום לשים את הראש. עכשיו פורקים את הציוד, ומתברר שהם שכחו בבית את בגדי הים (את דווקא לקחת את שלך). לכן הם מוותרים על הליכה לים או לבריכה (באילת, כאילו דא?), וככה יוצא שאת סחבת את שלך סתם, וגם את מתבאסת שאת באילת ולא תלכי לים!
בספרד, אגב ירח דבש, אפשר "ספונטאנית" לקחת את הכביש לאיזה כיוון ולנסוע מאות קילומטרים בתוך מדבר ולפסוח שם על הפנייה האחת והיחידה לאיזשהו מקום מעניין - או לחילופין אפשר לדעת מראש איפה רוצים לבקר, ואז לבחור את הכבישים היפים ואת המקומות המקסימים.
ואפשר באותה מידה (סיכוי של 50-50) "ליפול" בספונטאניות על הכביש היפה למקום המעניין (-:
לפעמים נחמד להמר, אנחנו עושים גם את זה, אבל התוצאה בהתאם: 50-50... לפעמים נגלה מסעדה נחמדה, לפעמים נצא בתחושה שהאוכל היה גרוע, השירות מזעזע, המקום איום ונורא, אבל "מילא, לפחות היינו ספונטאניים וניסינו" (-:
[u]בטחון שהכל יסתדר בדיוק כמו שצריך[/u]
מה זה בעצם "כמו שצריך"? האם זה לא "לפי התיכנון"?
כלומר, אולי לפני כל דיון תיאורטי ברמות מופשטות, כדאי לשאול את עצמנו מהו "תיכנון". האם אין רמות שונות של תיכנון.
למשל, אני מציעה את הרעיון, שברגע שאני מנסחת [b]רצון[/b] כלשהו שלי - זה כבר סוג של תיכנון. "יסתדר כמו שצריך" פירושו שהיה שם [b]רצון[/b] ושהדברים התאימו לרצון. גם אם הרצון לא נוסח בצורה מפורשת "לפני" - הוא התברר "אחרי".
הרצון הזה - הוא המטרות שלנו, הוא העקרונות שלנו, הוא מין דרך או תוואי או שביל שאנחנו רוצים. לכן, גם זה תיכנון.
_אבל האם אפשר לצאת מן הדפוסים האלה?
הייתי רוצה לנסות לתכנן_
[po]פליי ליידי[/po] מלמדת לתכנן.
על רגל אחת: מתחילים בקטן. משהו אחד קטן. לאט לאט, כשהעקרונות נעשים ברורים, אפשר לתכנן פרוייקטים יותר ויותר גדולים.
עקרונות המפתח: כל "פרוייקט" לפרק מראש לחלקים קטנים יותר, בגודל "נוח". כלומר, בגודל שנוח לך.
דוגמא לתיכנון שהיא עוזרת בו: ארוחת חג.
פירוט בקטן: נגיד שאת רוצה לארח אצלך את המשפחה לראש השנה, ונגיד שזה משהו שמלחיץ אותך, ונגיד שאת תמיד מוצאת את עצמך לא מתוכננת, עושה דברים ברגע האחרון, שכחת להזמין מישהו, אין לך מספיק אוכל או יש יותר מדי, ובערב ראש השנה בבוקר את פתאום קולטת שהבית מטונף ומתחילה לנקות את הבית שעה לפני שהאורחים מגיעים... S-:
אז איך למנוע סצנריו מסוג זה? עכשיו אוגוסט. יש לנו חודש וחצי בערך. את לוקחת דף, ומתחילה לרשום עליו כבר עכשיו: את מי תזמיני, מה יהיה התפריט (אתם מבינים למה יש ארוחות חג מסורתיות? כדי לחסוך את המצאת התפריט מחדש...), איך תקשטי את השולחן/הבית, האם צריך להשיג כיסאות/שולחן מתקפל/מפה/סכו"ם וכו', וכו' וכו'. עכשיו, במקביל לתפריט צריך לעשות: 1. חישוב לכמויות (יהיו 30 סועדים, אתה רוצה תפוח בדבש, כמה תפוחים וכמה דבש צריך?). 2. רשימת קניות.
את הדף הזה לא צריך להכין בבת אחת. שמים אותו במקום זמין וגלוי, לוקחים אותו איתך ביומן, ומוסיפים לו כל פעם שיש רגע, עד שמרוצים ממנו. הוא לא צריך להיראות יפה. זה דף שימושי.
אחר כך מחשבים: איזה דברים אפשר להכין כבר מעכשיו? (מצרכים יבשים), מה אפשר לארגן שבוע מראש? (כסאות מתקפלים מהשכן?) מה תבשלי באותו יום, מי יבשל מה, מה אפשר לבשל קודם (אם רואים שהתפריט שלנו מתבסס כולו על בישולי-הרגע-האחרון, מומלץ מאוד לערוך בו שינויים...). מה תלבשו? (אפשר להכין את הבגדים, מכובסים ומגוהצים, כמה ימים קודם, כדי שלא נגלה שהבגד הכי מתאים שלנו נמצא בדיוק בארון המלוכלכים...).
כשיש תוכנית, זה מוריד מהלחץ, וגם מוריד מההרגשה הזאת בראש "מה שכחתי?"
כשיש תוכנית, יש לך מספיק זמן להיזכר שרצית לחלק תשורות קטנות לאורחים וגם לארגן את זה, או - לוותר על הסעיף הזה מפני שלא מצאת שום דבר מתאים, אבל לא מתוך רגשי אשמה של "אוי, רציתי... שכחתי... לא התארגנתי" אלא מתוך החלטה מסודרת. כי זה שיש תוכנית, זה לא אומר שאי אפשר לשנות אותה. זה רק אומר שיש מפה, יש בסיס לשינויים, יש מחשבה מראש על "מה אני רוצה", "איך אני רוצה שזה יהיה", ויש רצון להגיע לביצוע במצב כמה שיותר רגוע, זורם ונינוח.
מצד שני, יש כאלה שיש להם דפוסים מוכרים ומשופשפים, דגמים ברורים מאוד של "איך להתנהל", והם כבר לא צריכים "תיכנון" כראש שלהם. אז זה נראה "ספונטאני" אבל זה בעצם לא. למשל (לוקחת מדוגמא שעלתה בדיוק אתמול בשיחה), מי שגדלה בבית דתי מאורגן יודעת איך להתכונן לשבת. הקניות, הניקיון, הבישולים, הבגדים, הכל זורם אצלה ובהדלקת הנרות כבר הכל מוכן ורגוע ומסודר. מישהי שלא גדלה ככה ורוצה לשמור שבת יכולה למצוא את עצמה בכלל לא מוכנה כשהשבת נכנסת. היא שכחה כמה דברים, אז אין מה לאכול, או כל מיני דברים כאלה.
אני הכנתי כבר לפני כמה שנים דף ליומולדת של הילדים. אני שומרת אותו בקלסר שנקרא "יומן ניהול הבית" (פלייליידי, כמובן). יש שם: תוכנית ליומולדת (כל שנה עושים משהו אחר, אבל זה שיש לי כמה תוכניות מזכיר לי את פריטי החובה, ועוזר לי בתיכנון הזמן), רשימות מוזמנים (בסיס לשינויים כל שנה מחדש), תפריט ורשימת קניות, רשימת ציוד (צלחות, כוסות, סכו"ם, נרות וכו' וכו' - לבדוק כל שנה מחדש מה יש במלאי ומה צריך לקנות).
אני נלחצת מאוד מ"אירגון אירועים". אני נלחצת מהמון אנשים. אני נלחצת מהלוגיסטיקה (אנחנו צריכים לחגוג במקום אחר, וזה אומר לשנע את כל הציוד והאוכל וכו' לגן ציבורי בשכונה, על כל מה שכרוך בזה). התיכנון עוזר לי להיות הרבה פחות לחוצה, ולהגיע בזמן כשהכל דופק כמו שצריך.
[u]הוא דמיין את שנינו בחופשה רומנטית, מתעוררים בכל בוקר ומחליטים בספונטניות מה נעשה באותו יום[/u]
זה מאוד שיעשע אותי.
אנחנו מכירים משפחה אחת שדוגלת ב"ספונטאניות" מהסוג הזה.
האמת - לדעתי הם נהנים (לפחות חלק מהם). אנחנו, כשאנחנו תלויים ב"ספונטאניות" שלהם, לא נהנים.
נגיד, הם מחליטים "בספונטאניות" לנסוע לאילת. לוקחים כמה דברים, נכנסים למכונית, נוסעים. באמצע הדרך מתברר ששכחו לקחת מים. את זה כמובן מגלים כשכולם פשוט מתים מצמא ומרגישים לא טוב. נוסעים עוד כמה עשרות קילומטרים ככה (כי כמובן דבר כזה לא מתגלה כשאתה בתוך עיר ועובר סופרמרקט כל חמש דקות, אלא רק חצי שעה אחר כך...) ובסוף קונים מים מגעילים מסוג שאתה מחרים במחיר מופקע. לאותה משפחה זה לא ממש איכפת: "נו, מה הבעיה, חסר מים - קונים מים!" הם שמחים. לך זה איכפת. המים מגעילים, סבלת קודם מצמא במשך שעה, את כבר מרגישה רע, עכשיו את סובלת מהמים האלה, ונוסף על כך את כועסת על השודד מוכר המים... טוב, הלאה. מגיעים לאילת. עכשיו מתברר עוד משהו מעניין: מרוב ספונטאניות הם כמובן לא טרחו להזמין מקום לישון. "אין בעיה, נמצא משהו", הם אומרים, אחרי שכשיצאתם הם נתנו לך להבין שיש להם מקום בטוח. מובן שכאשר מגיעים למקום שהם בנו עליו, הוא מלא עד אפס מקום. וכך גם המקום השני, השלישי והרביעי. בסוף מגיעים למקום מזעזע וישנים בו בתת תנאים, או לחילופין נאלצים לקחת חדרים במלון הכי יקר, כי רק שם נשארו חדרים פנויים... נו, לפחות יש מקום לשים את הראש. עכשיו פורקים את הציוד, ומתברר שהם שכחו בבית את בגדי הים (את דווקא לקחת את שלך). לכן הם מוותרים על הליכה לים או לבריכה (באילת, כאילו דא?), וככה יוצא שאת סחבת את שלך סתם, וגם את מתבאסת שאת באילת ולא תלכי לים!
בספרד, אגב ירח דבש, אפשר "ספונטאנית" לקחת את הכביש לאיזה כיוון ולנסוע מאות קילומטרים בתוך מדבר ולפסוח שם על הפנייה האחת והיחידה לאיזשהו מקום מעניין - או לחילופין אפשר לדעת מראש איפה רוצים לבקר, ואז לבחור את הכבישים היפים ואת המקומות המקסימים.
ואפשר באותה מידה (סיכוי של 50-50) "ליפול" בספונטאניות על הכביש היפה למקום המעניין (-:
לפעמים נחמד להמר, אנחנו עושים גם את זה, אבל התוצאה בהתאם: 50-50... לפעמים נגלה מסעדה נחמדה, לפעמים נצא בתחושה שהאוכל היה גרוע, השירות מזעזע, המקום איום ונורא, אבל "מילא, לפחות היינו ספונטאניים וניסינו" (-: