על ידי בשמת_א* » 10 דצמבר 2005, 18:52
אבל מי מגדיר את הדרקון?
היא, לפי מה שהיא מבקשת.
כל מה שהיא מבקשת הצלה בו, הוא הדרקון. למשל, בדוגמא שלך, כוס תה.
בכל אופן, הדבר החשוב לך, בהקשר הזה, הוא להבין שהיא קוראת לעזרה. פשוט להבין שלא משנה באיזה מלים היא משתמשת, היא קוראת לעזרה כשהיא מבקשת.
אגב, מהדברים הקודמים שכתבת אני לא קיבלתי רושם שהיא יודעת לבקש עזרה. קיבלתי רושם, שהיא בעיקר מפיצה כעס כשאתה לא מבין באופן טלפאתי מה היא מצפה ממך, ולא בדיוק מבקשת את העזרה שהיא צריכה.
לכן, כשהיא סוף סוף
מבקשת במפורש ואומרת בדיוק במה היא זקוקה להצלה, אז:
- גם אי אפשר להתעלם מזה,
- וגם אי אפשר לסרב לזה,
- וגם האמת היא שאתה היית רוצה שהיא תלמד לבקש בנימוס ובצורה מפורשת כשהיא צריכה עזרה, ולא תשפריץ כעסים לא ברורים על משהו שלא ידעת בכלל שהיא מצפה שתעשה.
אם הייתי יודע איך ללמד אותה
אה, פה התכוונתי לעניין טכני פשוט. כשהיא אומרת
"חמוד, אתה יכול להכין לי תה?"
אתה אומר לה: "אני מעדיף את הניסוח: 'חמוד, אני מבקשת שתכין לי תה. אתה מוכן?' כי ככה ברור שאת מבקשת ולא שואלת".
אם היא לא מבינה את ההבדל, אתה מסביר לה שבניסוח שלה יש הרגשה כאילו אתה יכול להגיד "לא", אבל זה לא נכון.
זה מבלבל אותך. אתה מעדיף ניסוח חד משמעי.
זה נקרא "ללמד אותה". פשוט, בדרך להכין תה, תגיד לה את הניסוח הלא-מטעה. כי הניסוח הראשון מרגיז אותך, והשני לא (הניסוח השני הוא שלי. אתה מוזמן להתאים אותו יותר לצרכיך, כמובן).
_דוגמא - התעכבנו קצת בסופר ואז גם נתקענו בפקק ואנחנו באיחור לאסוף את הקטן מהמטפלת.
היא כועסת עלי שאני איטי מדי בסופר. ושתמיד יש פה פקק. ואיך לא חשבתי על זה. והיא ידעה שהיא בכלל צריכה ללכת לבד לסופר וכו' וכו'. אני מרגיש את הצריבה מגיעה ואני לא יודע איך לעצור אותה. לאיזה רגש להתחבר? איזו עזרה אני יכול להציע?_
וואו, דוגמא מצויינת.
נתחיל:
ראשית, מה הרגש שלה?
מה הרגש שלך? למה אתה מרגיש "צריבה"?
הרגש שלה ברור - היא מרגישה אשמה. הדפוס שלה הוא, שכשהיא מרגישה אשמה היא כועסת על עצמה ותיכף מעבירה את הכעס ואת האשמה החוצה. במקרה הזה - אליך.
לא טוב לה עם עצמה, ואתה אשם תמיד (-;
מה הרגש שלך?
תחושת חוסר אונים? תחושת עוול ואי צדק? תחושת אשמה? תחושה של קורבן? חרדה שמבקרים אותך ומאשימים אותך, ההרגשה הזאת שאתה "לא בסדר" ולא אהוב?
בוא נבדוק את הפתרונות שהצעת:
אם אני אגיד "עזבי, הוא בידיים טובות, אל תדאגי"
אכן, תיארת פה נכון איך היא כועסת על התגובה הזאת. הבעיה עם התגובה הזאת היא, שהיא מבטלת. היא לא יכולה לא לדאוג, היא דואגת בצדק, וגם אתה דואג. לכן, הנסיון לבטל ולהכחיש את זה נשמע כמו זילזול ברגשות שלה והכחשה של המציאות. אתה כאילו "מנפנף" אותה. זה לא עובד, כי זה גם מעליב אותה וגם
מוחק את הרגשות במקום להתחבר אליהם.
אם אגיד "אני מצטער, לא ידעתי שיש פה פקק וחשבתי שנגיע בזמן"
פה לקחת את כל האשמה עליך. גם את האשמה שלה, וגם את האשמה על דברים שלא היו תלויים בכם. באופן תיאורטי, זה יכול היה גם לעבוד, אילו היא היתה מקבלת את זה כלקיחת אחריות שלך ואילו זה היה "מוציא לה את הרוח מהמפרשים". פרקטית, זה משפיע הפוך, וכבר תיארת דברים כאלה בעבר. היא לא סובלת שאתה מקטין את עצמך. זה מגביר את הכעס שלה.
אם אגיד "אני לא מוכן שתאשימי אותי בזה שאנחנו מאחרים" - זה לבקר אותה. פיצוץ.
נכון. זאת התקפה עליה.
איזה פתרונות יכולים לעזור?
תצטרך פשוט לנסות אותם...
- לא לענות במלים בכלל. על כל מה שהיא אומרת להגיד צליל כזה של הסכמה. אמ-הא, כן. בנימת הסכמה, השתתפות וצער. הרי אין שום משמעות למלים שלה. אתה יודע שכל מה שהיא אומרת יש לו תוכן שקרי. לכן, הנקודה החשובה היא לא להתייחס לתוכן הזה ולא להגיב אליו. התגובה שלך לרגש שלה היא להקשיב לו מתוך השתתפות. לתת לה לשפוך, מתוך הבנה שאתה לובש עכשיו מעיל גשם מפלסטיק נוקשה, שכל המלים השקריות נתקלות בו ונוזלות ממנו כמו גשם על מעיל דייגים. זה שהיא מפילה את זה עליך - לא אומר שאתה צריך לקחת את זה פנימה.
- אפשר לקרוא לילד בשמו. כלומר, פשוט להגיד, בנימת "איזה באסה" - "לא נעים להרגיש אשמים" או משהו לאקוני וקצר כזה, שפשוט מבטא את הרגש, בלי שום התנצלות, הצטדקות, האשמה, אשמה, התקפה, מחשבות, תיכנונים וכלום. קצר קצר קצר, אבל מציין את הרגש. ולא להיסחף אחרי זה - כלומר, אם אתה בוחר להזכיר את רגש האשמה שמציף באותו רגע את שניכם, אתה מזכיר אותו בכמה מלים האלה, וגמרנו. אחרי זה רק "אהה" או "כן".
מה היוצא דופן? מתי כן מותר לך להגיד יותר?
אך ורק אם היא מגיבה למה שאמרת בדברים כנים. למשל, אם התגובה שלה מכירה ברגשי האשמה
שלה , בחלק
שלה באשמה, או אפילו - שומו שמיים - מודה שהיא מאשימה אותך וכועסת עליך כשבעצם היא מאשימה קודם כל את עצמה. אם היא מגיבה ככה, אז אתה יכול להגיד לה שאתה מאוד אוהב אותה, ושאתם בסך הכל אנושיים וטועים לפעמים, או כל דבר אמיתי אחר.
- אפשר להקשיב לה בלי לומר מלה, אולי להנהן בראש, ואז להרים טלפון למטפלת, ו למטפלת להגיד בנימה מתנצלת: "סליחה, אנחנו קצת מאחרים, כי התעכבנו בסופרמרקט ועכשיו נתקענו בפקק. אני מתנצל, בפעם הבאה נחשב את הזמנים יותר טוב" או משהו כזה (ואם זה מצב שמגיע לה פיצוי על זה, אז אתה גם מציע לה פיצוי על זה).
הנקודה כאן היא: אתה לא אומר
לאשתך כלום. אבל אתה כן עושה שני דברים לא כלפיה: אחד, מטפל במצב באופן מעשי (מודיע למטפלת, במקרה הזה, שאתם מאחרים, ומתנצל על כך), ושתיים, את ההתנצלות והמסקנות לעתיד וההכרה שלך בחלק שלך באיחור אתה מביע, והיא שומעת אותך, אבל אתה לא אומר את זה
לה. ככה אתה מצד אחד "מתפקד כמו גבר" (כלומר, מטפל במצב, לוקח אחריות, עושה תיקון, וגם מביע בזה "קרה מה שקרה, אי אפשר לתקן את העבר, אפשר לתקן כרגע ובעתיד"), מצד שני מודה בגלוי בחלק שלך (לא מתכחש, לא מתגונן, לא מצטדק - רק לוקח אחריות פשוט ולעניין), ומצד שלישי (-; לא נכנס עם אשתך לשום שיחה בעניין, כי אתה יודע שזה לא יוביל למקום טוב.
אם אחרי השיחה היא מנסה להמשיך וללבות את הכעס עליך - אתה ממשיך לא להגיב כלפיה. אתה ממשיך להמהם, להגיד כן כן, וכל מיני צלילים לא מחייבים אבל לא מתנגדים, ואתה ממשיך להימנע בכל תוקף מנפילה לתגובה שתגרור ויכוח והאשמות ועלבונות.
אתה שואל איך עוצרים?
ככה עוצרים אותה. היא לא יכולה ללבות כעס עד אינסוף כשאתה פשוט "לא משחק".
איך עוצרים אותה מרטינה, עקיצות והאשמות על משהו שאני לא מסכים לו
אני לא חושבת שאתה יכול לעצור. ככתוב, "לא תחסום שור בדישו" (-;
איך אמרה לי פעם האייפקית שלי, דינה דיאמנט ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", פרקי אבות פרק ו, פסוק ו)?
"מה איכפת לך מה'אוף' שלו?"
שתרטון. שתעקוץ. שתאשים. כרגע, זאת הדרך שלה לבטא את הרגשות שלה.
הקטע הוא לא מה שהיא אומרת - הקטע הוא איך אתה לוקח את זה.
אתה לא יכול לשנות את מה שהיא אומרת כרגע.
אבל ככל שזה
ישפיע עליך פחות, ככל שתוכל לשמוע את זה בתור ה"אוף" שהיא אומרת, ככל שתרגיש יותר נוח עם עצמך, ככה היא בהדרגה תרגיש יותר נוח עם עצמה, ותעשה את זה פחות.
אז תתמקד ברגשות שלך.
אתה מרגיש אשם? תקבל את זה. תרגיש אשם, ותגיד לעצמך בלב: בפעם הבאה אני יכול לחשב את הזמנים יותר טוב. תגיד את זה לעצמך בלב. אל תבזבז את האנרגיות שלך בלהישאר עם האשמה. תגיד לעצמך בלב, לא באוזניה: נכון, הייתי יכול לעשות א-ב-ג ולא היינו נתקעים. לא נורא, בפעם הבאה אצליח יותר. לעצמך בלב.
כמו שאמרתי, המצב היחיד שאתה תגיד את הדברים האלה לא בלב, אלא גם באוזניה - הוא אם היא פתאום מדברת איתך בכנות כמו שפירטתי למעלה.
אבל גם היא צריכה להתחיל בכלל לרצות לשנות משהו מצידה בכל הסיפור הזה, ואחרי הרצון גם לעשות משהו.
אני לא מסכימה, טובי.
מובן שזה תמיד אידיאלי כאשר שני בני הזוג מעוניינים לעשות שינוי ושניהם הולכים לעבוד על עצמם ולשפר את הקשר שלהם עם עצמם ועם הזולת.
אבל זה לא הכרחי. במקרה שלנו, אני לא שומעת שהעזר שכנגד הגיעה בכלל למקום שהיא חושבת שהיא צריכה לשנות את עצמה.
היא כרגע עדיין בקטע ש"האשם תמיד" הוא האשם. "ה-ווווווווווווו-א" לא בסדר, והיא לגמרי בסדר.
כדי לשנות את הריקוד הזה הוא צריך להפסיק לשתף איתו פעולה, תקרית אחרי תקרית.
ככל שהוא יפסיק לשתף פעולה ויעשה משהו אחר - היא תתחיל להגיב אחרת.
והיחסים ישתנו.
זה נראה קשה, ובדרך כלל אני שומעת מנשים (אהממ... טוב, אני מודה, גם הפה שלי פולט את זה לפעמים P-: ) "אבל למה דווקא אני? למה תמיד אני צריכה לעשות את כל העבודה?". נכון. זה קשה. אבל מי שבא עם הבעיה הוא מי שצריך ויכול לעשות משהו.
נשים, הנה דוגמא לגבר שבא ועושה שינוי.
זה לא כל כך שכיח, ואני חושבת שמגיע להאשם תמיד כל הכבוד ענק מאיתנו
[u]אבל מי מגדיר את הדרקון?[/u]
היא, לפי מה שהיא מבקשת.
כל מה שהיא מבקשת הצלה בו, הוא הדרקון. למשל, בדוגמא שלך, כוס תה.
בכל אופן, הדבר החשוב לך, בהקשר הזה, הוא להבין שהיא קוראת לעזרה. פשוט להבין שלא משנה באיזה מלים היא משתמשת, היא קוראת לעזרה כשהיא מבקשת.
אגב, מהדברים הקודמים שכתבת אני לא קיבלתי רושם שהיא יודעת לבקש עזרה. קיבלתי רושם, שהיא בעיקר מפיצה כעס כשאתה לא מבין באופן טלפאתי מה היא מצפה ממך, ולא בדיוק מבקשת את העזרה שהיא צריכה.
לכן, כשהיא סוף סוף [b]מבקשת במפורש[/b] ואומרת בדיוק במה היא זקוקה להצלה, אז:
[list]
[*] גם אי אפשר להתעלם מזה,
[*] וגם אי אפשר לסרב לזה,
[*] וגם האמת היא שאתה היית רוצה שהיא תלמד לבקש בנימוס ובצורה מפורשת כשהיא צריכה עזרה, ולא תשפריץ כעסים לא ברורים על משהו שלא ידעת בכלל שהיא מצפה שתעשה.
[/list]
[u]אם הייתי יודע איך ללמד אותה[/u]
אה, פה התכוונתי לעניין טכני פשוט. כשהיא אומרת
[u]"חמוד, אתה יכול להכין לי תה?"[/u]
אתה אומר לה: "אני מעדיף את הניסוח: 'חמוד, אני מבקשת שתכין לי תה. אתה מוכן?' כי ככה ברור שאת מבקשת ולא שואלת".
אם היא לא מבינה את ההבדל, אתה מסביר לה שבניסוח שלה יש הרגשה כאילו אתה יכול להגיד "לא", אבל זה לא נכון.
זה מבלבל אותך. אתה מעדיף ניסוח חד משמעי.
זה נקרא "ללמד אותה". פשוט, בדרך להכין תה, תגיד לה את הניסוח הלא-מטעה. כי הניסוח הראשון מרגיז אותך, והשני לא (הניסוח השני הוא שלי. אתה מוזמן להתאים אותו יותר לצרכיך, כמובן).
_דוגמא - התעכבנו קצת בסופר ואז גם נתקענו בפקק ואנחנו באיחור לאסוף את הקטן מהמטפלת.
היא כועסת עלי שאני איטי מדי בסופר. ושתמיד יש פה פקק. ואיך לא חשבתי על זה. והיא ידעה שהיא בכלל צריכה ללכת לבד לסופר וכו' וכו'. אני מרגיש את הצריבה מגיעה ואני לא יודע איך לעצור אותה. לאיזה רגש להתחבר? איזו עזרה אני יכול להציע?_
וואו, דוגמא מצויינת.
נתחיל:
ראשית, מה הרגש שלה?
מה הרגש שלך? למה אתה מרגיש "צריבה"?
הרגש שלה ברור - היא מרגישה אשמה. הדפוס שלה הוא, שכשהיא מרגישה אשמה היא כועסת על עצמה ותיכף מעבירה את הכעס ואת האשמה החוצה. במקרה הזה - אליך.
לא טוב לה עם עצמה, ואתה אשם תמיד (-;
מה הרגש שלך?
תחושת חוסר אונים? תחושת עוול ואי צדק? תחושת אשמה? תחושה של קורבן? חרדה שמבקרים אותך ומאשימים אותך, ההרגשה הזאת שאתה "לא בסדר" ולא אהוב?
בוא נבדוק את הפתרונות שהצעת:
[u]אם אני אגיד "עזבי, הוא בידיים טובות, אל תדאגי"[/u]
אכן, תיארת פה נכון איך היא כועסת על התגובה הזאת. הבעיה עם התגובה הזאת היא, שהיא מבטלת. היא לא יכולה לא לדאוג, היא דואגת בצדק, וגם אתה דואג. לכן, הנסיון לבטל ולהכחיש את זה נשמע כמו זילזול ברגשות שלה והכחשה של המציאות. אתה כאילו "מנפנף" אותה. זה לא עובד, כי זה גם מעליב אותה וגם [b]מוחק[/b] את הרגשות במקום להתחבר אליהם.
[u]אם אגיד "אני מצטער, לא ידעתי שיש פה פקק וחשבתי שנגיע בזמן"[/u]
פה לקחת את כל האשמה עליך. גם את האשמה שלה, וגם את האשמה על דברים שלא היו תלויים בכם. באופן תיאורטי, זה יכול היה גם לעבוד, אילו היא היתה מקבלת את זה כלקיחת אחריות שלך ואילו זה היה "מוציא לה את הרוח מהמפרשים". פרקטית, זה משפיע הפוך, וכבר תיארת דברים כאלה בעבר. היא לא סובלת שאתה מקטין את עצמך. זה מגביר את הכעס שלה.
[u]אם אגיד "אני לא מוכן שתאשימי אותי בזה שאנחנו מאחרים" - זה לבקר אותה. פיצוץ.[/u]
נכון. זאת התקפה עליה.
איזה פתרונות יכולים לעזור?
תצטרך פשוט לנסות אותם...
[list=1]
[*] לא לענות במלים בכלל. על כל מה שהיא אומרת להגיד צליל כזה של הסכמה. אמ-הא, כן. בנימת הסכמה, השתתפות וצער. הרי אין שום משמעות למלים שלה. [b]אתה יודע[/b] שכל מה שהיא אומרת יש לו תוכן שקרי. לכן, הנקודה החשובה היא לא להתייחס לתוכן הזה ולא להגיב אליו. התגובה שלך [b]לרגש[/b] שלה היא [b]להקשיב לו[/b] מתוך [b]השתתפות[/b]. לתת לה לשפוך, מתוך הבנה שאתה לובש עכשיו מעיל גשם מפלסטיק נוקשה, שכל המלים השקריות נתקלות בו ונוזלות ממנו כמו גשם על מעיל דייגים. זה שהיא מפילה את זה עליך - לא אומר שאתה צריך לקחת את זה פנימה.
[/list]
[list=1]
[*] אפשר לקרוא לילד בשמו. כלומר, פשוט להגיד, בנימת "איזה באסה" - "לא נעים להרגיש אשמים" או משהו לאקוני וקצר כזה, שפשוט מבטא את הרגש, בלי שום התנצלות, הצטדקות, האשמה, אשמה, התקפה, מחשבות, תיכנונים וכלום. קצר קצר קצר, אבל מציין את הרגש. ולא להיסחף אחרי זה - כלומר, אם אתה בוחר להזכיר את רגש האשמה שמציף באותו רגע את שניכם, אתה מזכיר אותו בכמה מלים האלה, וגמרנו. אחרי זה רק "אהה" או "כן".
[/list]
מה היוצא דופן? מתי כן מותר לך להגיד יותר?
אך ורק אם היא מגיבה למה שאמרת בדברים כנים. למשל, אם התגובה שלה מכירה ברגשי האשמה [b]שלה[/b] , בחלק [b]שלה[/b] באשמה, או אפילו - שומו שמיים - מודה שהיא מאשימה אותך וכועסת עליך כשבעצם היא מאשימה קודם כל את עצמה. אם היא מגיבה ככה, אז אתה יכול להגיד לה שאתה מאוד אוהב אותה, ושאתם בסך הכל אנושיים וטועים לפעמים, או כל דבר אמיתי אחר.
[list=1]
[*] אפשר להקשיב לה בלי לומר מלה, אולי להנהן בראש, ואז להרים טלפון למטפלת, ו [b]למטפלת[/b] להגיד בנימה מתנצלת: "סליחה, אנחנו קצת מאחרים, כי התעכבנו בסופרמרקט ועכשיו נתקענו בפקק. אני מתנצל, בפעם הבאה נחשב את הזמנים יותר טוב" או משהו כזה (ואם זה מצב שמגיע לה פיצוי על זה, אז אתה גם מציע לה פיצוי על זה).
[/list]
הנקודה כאן היא: אתה לא אומר [b]לאשתך[/b] כלום. אבל אתה כן עושה שני דברים לא כלפיה: אחד, מטפל במצב באופן מעשי (מודיע למטפלת, במקרה הזה, שאתם מאחרים, ומתנצל על כך), ושתיים, את ההתנצלות והמסקנות לעתיד וההכרה שלך בחלק שלך באיחור אתה מביע, והיא שומעת אותך, אבל אתה לא אומר את זה [b]לה[/b]. ככה אתה מצד אחד "מתפקד כמו גבר" (כלומר, מטפל במצב, לוקח אחריות, עושה תיקון, וגם מביע בזה "קרה מה שקרה, אי אפשר לתקן את העבר, אפשר לתקן כרגע ובעתיד"), מצד שני מודה בגלוי בחלק שלך (לא מתכחש, לא מתגונן, לא מצטדק - רק לוקח אחריות פשוט ולעניין), ומצד שלישי (-; לא נכנס עם אשתך לשום שיחה בעניין, כי אתה יודע שזה לא יוביל למקום טוב.
אם אחרי השיחה היא מנסה להמשיך וללבות את הכעס עליך - אתה ממשיך לא להגיב כלפיה. אתה ממשיך להמהם, להגיד כן כן, וכל מיני צלילים לא מחייבים אבל לא מתנגדים, ואתה ממשיך להימנע בכל תוקף מנפילה לתגובה שתגרור ויכוח והאשמות ועלבונות.
אתה שואל איך עוצרים?
ככה עוצרים אותה. היא לא יכולה ללבות כעס עד אינסוף כשאתה פשוט "לא משחק".
[u]איך עוצרים אותה מרטינה, עקיצות והאשמות על משהו שאני לא מסכים לו[/u]
אני לא חושבת שאתה יכול לעצור. ככתוב, "לא תחסום שור בדישו" (-;
איך אמרה לי פעם האייפקית שלי, דינה דיאמנט ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", פרקי אבות פרק ו, פסוק ו)?
"מה איכפת לך מה'אוף' שלו?"
שתרטון. שתעקוץ. שתאשים. כרגע, זאת הדרך שלה לבטא את הרגשות שלה.
הקטע הוא לא מה שהיא אומרת - הקטע הוא איך אתה לוקח את זה.
אתה לא יכול לשנות את מה שהיא אומרת כרגע.
אבל ככל שזה [b]ישפיע עליך פחות[/b], ככל שתוכל לשמוע את זה בתור ה"אוף" שהיא אומרת, ככל שתרגיש יותר נוח עם עצמך, ככה היא בהדרגה תרגיש יותר נוח עם עצמה, ותעשה את זה פחות.
אז תתמקד ברגשות שלך.
אתה מרגיש אשם? תקבל את זה. תרגיש אשם, ותגיד לעצמך בלב: בפעם הבאה אני יכול לחשב את הזמנים יותר טוב. תגיד את זה לעצמך בלב. אל תבזבז את האנרגיות שלך בלהישאר עם האשמה. תגיד לעצמך בלב, לא באוזניה: נכון, הייתי יכול לעשות א-ב-ג ולא היינו נתקעים. לא נורא, בפעם הבאה אצליח יותר. לעצמך בלב.
כמו שאמרתי, המצב היחיד שאתה תגיד את הדברים האלה לא בלב, אלא גם באוזניה - הוא אם היא פתאום מדברת איתך בכנות כמו שפירטתי למעלה.
[u]אבל גם היא צריכה להתחיל בכלל לרצות לשנות משהו מצידה בכל הסיפור הזה, ואחרי הרצון גם לעשות משהו.[/u]
אני לא מסכימה, טובי.
מובן שזה תמיד אידיאלי כאשר שני בני הזוג מעוניינים לעשות שינוי ושניהם הולכים לעבוד על עצמם ולשפר את הקשר שלהם עם עצמם ועם הזולת.
אבל זה לא הכרחי. במקרה שלנו, אני לא שומעת שהעזר שכנגד הגיעה בכלל למקום שהיא חושבת שהיא צריכה לשנות את עצמה.
היא כרגע עדיין בקטע ש"האשם תמיד" הוא האשם. "ה-ווווווווווווו-א" לא בסדר, והיא לגמרי בסדר.
כדי לשנות את הריקוד הזה הוא צריך להפסיק לשתף איתו פעולה, תקרית אחרי תקרית.
ככל שהוא יפסיק לשתף פעולה ויעשה משהו אחר - היא תתחיל להגיב אחרת.
והיחסים ישתנו.
זה נראה קשה, ובדרך כלל אני שומעת מנשים (אהממ... טוב, אני מודה, גם הפה שלי פולט את זה לפעמים P-: ) "אבל למה דווקא אני? למה תמיד אני צריכה לעשות את כל העבודה?". נכון. זה קשה. אבל מי שבא עם הבעיה הוא מי שצריך ויכול לעשות משהו.
נשים, הנה דוגמא לגבר שבא ועושה שינוי.
זה לא כל כך שכיח, ואני חושבת שמגיע להאשם תמיד כל הכבוד ענק מאיתנו |Y|