מה שלום הדודה?

כיף (-:

:-)

היום הקטנצי'ק נפל וקיבל מכה מהשולחן אז אמא שלי מיד אמרה נו נו נו לשולחן ורצתה לתת לו מכות, ואז הסתכלה עלי, צחקה, ושאלה "בעצם מה אני צריכה להגיד, מה שלום השולחן?". צחקנו המון ודיברנו על הרעיון שעומד מאחורי לא להרביץ אפילו לחפץ. ואני הייתי הכי מאושרת שאמא שלי כל-כך משתפת פעולה בדרכי החינוך (או חוסר החינוך) שבהן בחרנו, למרות שקשה לה וזר לה והיא לא מסכימה עם הכל. אמא מקסימה יש לי :-)

אבל ברצינות.
לפעמים כשאנשים אומרים לבנות שלי משפטים שבעיני לא מתאימים
ואני חוששת שהן יקחו אותן ברצינות אני מגיבה או באותו רגע או אחר כך כשאני לבד איתן.
אני מדברת לבנות ולא לאדם שדיבר אליהן- הוא כבר יבין לבד אם ירצה.
סתם לדוגמא- איזה בדיחה מצחיקה סיפרה הדודה . מה, לשטיח כואב? השטיח בוכה? וכו...

[u]נזפה קשות בשטיח "מכות לשטיח, מכות לשטיח.....",[/u]

באמת ! איך את מחזיקה שטיח כזה בבית!
אני במקומך הייתי שולחת אותו לבי"הס שילמד להתנהג.
(-;

מאוד מוכר לי המצב שמתארת [b]Pלונית אחרת[/b]. גם לי עדיין אין ילדים, אבל אני דודה גאה לאחיינית ואחיין. גם אני מאוד מגיעה ממקום "באופני" של כבוד לילד, לרצונותיו ולרגשותיו
וקורה לא פעם כשאני נמצאת בחברתם (וזה קורה לעתים קרובות) שאחותי נראית קצת לחוצה מן העניין, לטעמה אני מגזימה בשליטה שאני מאפשרת לילדים על חייהם, היא לא חושבת שצריך לשתף את הילד יותר מדי במה נכון לו ואני כן, לא פעם אני חושבת שאולי אני מגזימה, אבל אני לא יכולה אחרת, היא אומרת לילדה "דודה שלך הזאת, מכניסה לך רעיונות לראש" ואמנם אמרתם ובצדק רב שההורים הם ההשפעה הכי גדולה על הילדים, אבל כשהאחיינית שלי מגלה סימנים של "באופניות" בעצמה אני מרגישה שאולי יש לי חלק ולו קטן בכל זה (אחותי במצבים כאלה מנסה לדכא ניצנים אלה)

שכחתי את הקורציני, הנה.
;-)

[u]והנה באה הדודה הזו שהיא אפילו לא אמא ומתנהגת כמו אמא תרזה עם כל הסבלנות הזו[/u]
תזכירי להם שזה זמני... עוד חצי שנה, הסבלנות (לילדים שלהם) ממך והלאה...

אני גדלתי בקיבוץ, רוב שעותי "היפות" ביליתי עם אחרים ולא עם הורי, ואני אומרת בפה מלא - ההשפעה עלי היא מהורי - [b]הכל[/b] ! אין שום ספק בכך. שום מילה או מעשה לא ישפיע לטווח הרחוק כמו כל הדברים שאתן לה או לא אתן לה אני, ההורה שלה.
אז בעצם למה פתחתי את הדף הזה? אולי להוציא קיטור, ואולי לקבל פרספקטיבה דרך נסיונם של אחרים, לא יודעת. עובדה שהייתי מזועזעת מהדודה ( יכול כמובן להיות גם כל אחד אחר, ומזל שזה לא זוגי היקר ) כנראה עוד משהו שהיה ויהיה עלי להתמודד איתו כהורה חדש, עוד שאלות בדרך הארוכה והחדשה.

[u]למקרה שהתפרש אחרת, דברי לא היו ביקורת על מעשייך, הם היו הרהורים לגבי מעשי שלי.[/u]
מצטערת אם הגבתי כמתגוננת, דווקא לא הרגשתי ביקורת בדברייך.
[u][po]Pלונית אחרת[/po][/u] צודקת לאללה, אכן ביתי יכולה להביע את עצמה בכל מיני דרכים. לא יודעת מה קרה לי שלא לקחתי את העובדה הזו בחשבון.

[u]הייתי אמא נהדרת עד שנולדו לי הילדים[/u] גם אני :-D

[u]אולי/ לפחות חלק מחברי בטח מרגישים שזו התנהגות מעצבנת (שהם לא מסכימים איתה - מה היא מקלקלת לנו את הילד?! ) ואולי שזו ביקורת על ההורות שלהם ?! או שהפעולה שלי מעמידה אותם באור שלילי (אני הקשבתי והם לא?!)[/u] כל כך צודקת ( וחכמה ) אני מכירה מצויין את המצב....

נועה
למקרה שהתפרש אחרת, דברי לא היו ביקורת על מעשייך, הם היו הרהורים לגבי מעשי שלי.
גם אני שייכת לזן הזה שמנסה להרחיק השפעות רעות ופשוט שאלתי את עצמי האם זה נכון להיות כל הזמן בכוננות שכזו והאם באמת בסופו של דבר מדובר בכלל על יכולת לגרום נזק או שזה בראש שלי וכדאי להוריד הילוך?

זה גורם לי לחשוב על הצד השני... ההורים של הילדים
אני, בנתיים, דודה (או חברה של ההורים) ואני בגישה באופנית (עם ילדים של אחרים זה מאוד קל! (-;) [מכילה, מכבדת אוטונומיה, מתיחסת לרגשותיהם - נעלבת? כאב לך?, מקשיבה להם לפעמים גם כשההורים לא עושים זאת....סבלנית, וכו'}
אולי/ לפחות חלק מחברי בטח מרגישים שזו התנהגות מעצבנת (שהם לא מסכימים איתה - מה היא מקלקלת לנו את הילד?! ) ואולי שזו ביקורת על ההורות שלהם ?! או שהפעולה שלי מעמידה אותם באור שלילי (אני הקשבתי והם לא?!)
עם אחי זה עולה כי הילדים באמת מאוד קרובים ואיך נגיד?! בתקופה האחרונה יש להם רק מעט סבלנות לילדים (לא משהו פתלוגי, אבל תקופה פחות מוצלחת) והנה באה הדודה הזו שהיא אפילו לא אמא ומתנהגת כמו אמא תרזה עם כל הסבלנות הזו, ו...
אין פואנטה, רק מחשבה.

[u]בתור ילדה היא לא נמצאת בעמדה שהיא אפילו יכולה להגיד ( כרגע ) שההתנהגות לא נעימה לה[/u]
אולי היא כן יכולה?! בבכי, בשפת גוף, וכו'. האמירה לא בטוח תשמע ע"י מי שמציק לה אבל את יכולה לתרגם (ל"דודה" כמשל) מה שהילדה אומרת. (אולי, נדמה לי, אני חושבת)

[u]לא להפגיש אותה עם אנשים (או להמעיט במפגש) שאינם נעימים או אפילו מזיקים[/u] האמת שיש על זה הרבה דיונים לגבי סבא וסבתא ובני משפחה מורחבת אחרים בכל מיני דפים (אם מישהי/ו זוכרים יוכלו לקשר - בטח: [po]חמותי ואני[/po], הורי ואני דור חדש בהורות ) אולי יהיו שם רעיונות טובים?!

נדמה לי שהשורה התחתונה היא למצוא את האיזון בין:
1 כמות המפגשים, 2 הסבר (למבוגרים) מה ממש קריטי לנו שיעשה / לא יעשה, 3 פיתוח היכולת (שלנו) לשאת התנהגותשלא נראת לנו כשהיא מופנת כלפי הילדים שלנו (בתחילת הדף דיברת שהבת שלך נהנת - שמחה - אוהבת את הדודה זה שונה מ [u] אנשים .... שאינם נעימים או אפילו מזיקים[/u] ) 4. שיקוף / הסבר לילד לגבי ההתנהגות שלא מצאה חן בעיננו 5 הדרכתו איך לנהוג כשמשהו לא נעים [b]לו[/b].

ואני מזכירה את המשפט האלמותי של מייזליש: "הייתי אמא נהדרת עד שנולדו לי הילדים (-;) " גם אני כמוה... נדבר עוד שנה כשחמותי / אמא שלי / גיסתי תגיד לילד X Y Z

לתוהה,
כשהבת שלי תגדל ותצא לעולם היא תגלה את הטיפוסים שלא נעימים לה וסביר להניח שתשכיל להתרחק מהם.
כעת כשהיא קטנה אני רואה זאת מתפקידי לא להפגיש אותה עם אנשים (או להמעיט במפגש) שאינם נעימים או אפילו מזיקים. בתור ילדה היא לא נמצאת בעמדה שהיא אפילו יכולה להגיד ( כרגע ) שההתנהגות לא נעימה לה, אבל אני בטוחה שאנסה ללמד אותה להביע את עצמה. ואז תוכל להגיד למישהו כאשר הוא אינו מטיב עימה.
בטח ובטח שהיא לא במצב שהיא יכולה כעת לקום וללכת. היא קטנה.
זה שהטיפוסים שונים היא בוודאי חכמה מאוד לגלות, וזאת לא חכמה כל כך גדולה, אפילו בין אימא לאבא יש הבדלים.
כמובן שאני לא רואה את עצמי מחנכת של כל העולם ולא אתחיל להגיד לאנשים איך לחיות, לא אנסה לחנך ולשנות התנהגויות, סתם כי הם שונות משלי. מדובר באנשים שנפגשים באופן קבוע עם הילד ואולי, רק אולי הם גם יכולים להזיק לו.
אני למשל הבנתי שכשהדודה באה, אנסה לא להתעסק עם האוכל, או לא אתן לה להאכיל אותה אם אני לא רוצה שהיא תחשף לאווירונים שנדחפים לה לפה...
אני לא מחנכת את הדודה אבל גם לא חושפת את ביתי למשהו שאני מאוד לא מסכימה איתו.

אני כל הזמן מתלבטת. האם נכון כל הימים להעיר לכולם? האם לא נכון ובריא יותר לצאת מנקודת מוצא שהרבה טיפוסים בעולם והם שונים זה מזה. לא לנסות לחנך אף אחד ולא לנסות לשנות התנהגויות מסביב. פשוט להסביר לילד אחר כך את דעתנו על דברים שקרו וזהו.

ברגע שהיא מסיימת את ענייניה והפכת להיות גסת רוח זה הזמן המנומס לומר לה ללכת . ככה הילד יראה שמי שמתנהג בגסות ןלמרות שהוא אהוב חברתו הופכת להיות לא רצויה . זה נשמע לי מסר ברור אוהב ומגונן .
אבל אני יכולה לומר מצד הדודה שתמיד יהיו הבדלים בין מה שהאם חושבת שצריך לומר לבין מה שהדודה חושבת.
מקרה שקרה: האחיין שלי ישב עימי עלהספה , הוא טיפס עליה ונפל חטף מכה מאוד כואבת. אחרי שהוא ישב חבוק בזרועתיו של אחי ,הוא דיבר על המכה ואמר שהוא נבהל ושמאוד כאב לו. אני מתוך השתתפות ,אמרתי לו את האמת שגם אני מאוד נבהלתי, וראיתי את המבט הזה בעיני גיסתי שחושבת לעצמה ש: היא דפוקה הדודה הזאת .
פשוט מפני שאני והיא חושבות ש דברים שונים על מה נכון ומה לא נכון לומר לילד במה נכון לשתף אותו ובמה לא .
ובכל זאת אני אומרת לעצמי בגללשאני רואה אותם כל כך מעט אולי כדאי להפגין מידת סובלנות גדולה יותר . כל עוד אין פגיעה בילד .

_וגם אחרי שמעירים לה היא ממשיכה , למרות מחאתו של הילד?
ומה קורה כשאותה דודה שוכחת להיות נחמדה פוציניו מוציניו ומדברת אל הילד בגסות, והוא מקבל את זה בתום ומתיקות כי זה בא ממישהו שהוא אוהב, ולומד להאמין שזה בסדר שידברו אליו ככה?_
אני הייתי חושבת רבות לפני שהייתי מזמינה אותה שוב אלי הביתה!
יש פה הדרדרות קיצונית - מישהו שהילד אוהב הופך למישהו שמציק לילד ואת זה הוא בטח לא אוהב!
לא הייתי מאפשרת לאף אחד להתנהג כך לילדה שלי!!
או שנפגשים במקום "ניטרלי" או לא נפגשים. או שמדברים איתה, בלי להתבייש ומעמידים אותה על מקומה.
ללא פשרות.

[u]וגם אחרי שמעירים לה היא ממשיכה[/u]
אני חושבת שיש הבדל עצום בין להעיר ובין לשוחח ולהסביר.
הערה מעמידה את אותו אדם במגננה ולא יעילה. שיחה על העניין בנימה עדינה בנוסף להסברים יעילה יותר.

ומה עושים עם דודה שאוכלת מהצלחת של הילד? וגם אחרי שמעירים לה היא ממשיכה , למרות מחאתו של הילד?
ומה קורה כשאותה דודה שוכחת להיות נחמדה פוציניו מוציניו ומדברת אל הילד בגסות, והוא מקבל את זה בתום ומתיקות כי זה בא ממישהו שהוא אוהב, ולומד להאמין שזה בסדר שידברו אליו ככה?
זה מפחיד לראות כמה בקלות אפשר להרגיל ילד שזה בסדר להתנהג אליו בגסות. ולא מדובר בהתעללות או משהו, רק בפנייה גסה. (או יותר נכון בניעור גס כשנגמר לה החשק להיות הדודה הטובה.)
ולדבר עם הילד על כך, להגיד לו " שמעתי איך דודה דיברה אליך ותדע שאני חושבת שזה לא יפה ומעליב" - נראה לי אפשרות גרועה אבל מודה שחטאתי בה, ואולי רק הכנסתי אותו לבילבול.

כשזה מגיע לדברים של כבוד לגוף שלהם ובפיעה בהם, אני לא מתביישת ואומרת חד משמעית, לא מנשקים/מחבקים/מרימים כשהילד לא משתף פעולה ולא מסכים.
שוב מנסיוני עם חמי וחמותי בנושא הזה, הערתי פעם פעמיים כשזה לא עזר, ביקשתי מבן זוגי לעשות זאת בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים - היום הם כבר הבינו.
כדאי גם להסביר את הנזק שעלול להיגרם מהמעשים.

[u]ומה עושים עם דודה (שאני מאוד אוהבת) שלוקחת בכוח נשיקות מהקטנות ?[/u]
יש על זה דפים שלמים....[po]ילד איך קוראים לך[/po] וגם [po]תגיד תודה[/po] ויש עוד, אבל זה מה שאני זוכרת כרגע.

ומה עושים עם דודה (שאני מאוד אוהבת) שלוקחת בכוח נשיקות מהקטנות ?
הן מוחאות על כך אך היא חזקה יותר.
הכל נעשה תוך כדי צחוק ודיגדוגים. (רק היא צוחקת)

דרך אגב, הוא הסתכל עליה די המום מההופעה. הילדים שלנו מספיק אינטליגנטים לסנון אמירות שכאלו.
כמובן, בתנאי שההורים לא מדברים ומתנהגים ככה.

[u]"מכות לשטיח, מכות לשטיח.....", נוספו גם תנועות ידיים והבעות פנים מתאימות[/u]
תני קונטרה בזמנים אחרים:
אני, כשיש תאונה כזאת, מבררת מה שלום הקיר, מציעה נשיקה לראש וגם שיתן נשיקה לקיר.

היום דודה שלי ביקרה אותנו. הקטן (שנתיים) נפל וקיבל מכה חזקה בראש, בכה לא מעט. בכדי להרגיעו היא נזפה קשות בשטיח "מכות לשטיח, מכות לשטיח.....", נוספו גם תנועות ידיים והבעות פנים מתאימות.
במפגש קודם "הבננה בוכה, כי אתה לא רוצה לאכול אותה..."

אין לי הרבה תובנות. חוץ מאשר, לנסות לטפטף מדי פעם על מה אמירות שכאלו עושות לילד לפי דעתך (את זה אני עושה בעיקר עם חמותי).

אם לילדה שלך לא יהיה טוב עם הדודה, את כבר תראי את זה. הילדה לא תלויה בדודה ולא זקוקה לה כפי שהיא זקוקה להורים שלה, צורך קיומי-הישרדותי. אז אם היא בוחרת להיות עם הדודה, סימן שטוב לה איתה. אז תניחי להן. אין מה לעשות, אי-אפשר לחנך את כל העולם (למרות שהיינו רוצים), ואי-אפשר לצפות שכולם יתנהגו כמונו.
אם יש מצב מסוים שממש מפריע לך, את יכולה להתערב ולהראות צורת התנהלות/התנהגות שונה - בעדינות או לא. תלוי בך.
אבל קחי את ההמלצה של Pלונית ותעסיקי את עצמך בדברים אחרים בזמן שהדודה מבקרת.

<אההה, כמה קל להמליץ מהצד. כמה קשה כשמדובר בילד שלך - מי כמוני יודעת ;-)>

[u]הבת אוהבת אותה מאוד וזה נחמד ושמח לשתיהן להיפגש,[/u]
[u]הקשר הזה חשוב לשתיהן. המשפחה שלנו כ"כ קטנה ומי שכבר ישנו ממש לא נמצא...[/u] (כלומר חשוב גם לך?)
אצלי זה עדיין דיון תאורתי ביני וביני אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי:
[list]
[*] שלאנשים הללו שהם בני משפחה מורחבת ולא ההורים של הילד, יש בעצם רק מעט השפעה על הילדים שלנו (כמה הן כבר נפגשות?!).
[*] אם יש להם השפעה הרי שהיא לא בהכרח שלילית שכן הילד לומד שיש כל מיני סוגי אנשים בעולם ולומד כל מיני התנהגויות שמתאימות לכל מיני מצבים.
[/list]
פתרונות אפשריים:
[list]
[*] להתרחק קצת כשהן משחקות - לנצל את הזמן בשביל עצמך.
[*] להסביר לדודה רעיונות שלך לגבי חינוך / התנהגות עם ילדים (לדעתי אם כבר לעשות כן הרי שיש לעשות את זה לא סמוך למפגש שלה עם הילדה) - בעיני זה לפחות רצוי סתם יקלקל את הזרימה הטובה שאת מתארת בינהן. אבל זו אופציה.
[*] אם יש דברים שהם קו אדום - להציב את הקו. (שוב, בנעימים)
[/list]

וכך כך למה? את עצמך כותבת שהן נהנות יחד - אם לבת שלך (שאת מכבדת את האוטונומיה שלה ולכן שונאת את ההתנהגיות הללו כלפיה) ימאס מהיחס הזה, היא תפסיק לשתף פעולה עם הדודה. (אני חושבת)
מזכירה לך שהכל תאוריה אצלי - נראה אותי גיבורה כשהדודה של הבת שלי תעשה את זה... (-;

היא ממש מאוהבת בבת שלנו... והיא בעצמה מין "ילדה מבוגרת" שאין לה (וגם לעולם לא יהיו לה) ילדים :-(
הבת אוהבת אותה מאוד וזה נחמד ושמח לשתיהן להיפגש, אבל.......
מה לעשות איתה שהיא עושה את הדברים שאני ממש לא סובלת ואפילו מתעבת כמו:
לעשות לילדתי מבחני ידע מה היא יודעת ומה לא (כולה בת שנה וחצי )
לצייר במקומה על הדף, ושוב לבחון אותה ( הכל במסווה של משחק כמובן ) אם מזהה את המצוייר,
להעיף את האוכל כמו אווירון בכפית, הכל כדי שתאכל
ולשחק כל הזמן במקומה..
ואני בצד. משתוממת ולא יודעת איך להגיב, לא מאמינה שדברים כאלו קורים גם אצלי, תחת קורת בייתי.
לא רוצה לפגוע ולהעליב וגם לא רוצה את ביתי בחברה כל כך "נהדרת ומבדרת".
אבל הקשר הזה חשוב לשתיהן. המשפחה שלנו כ"כ קטנה ומי שכבר ישנו ממש לא נמצא...
אז מה נשאר?
מה הייתם עושים?