[h=2]שנה טובה[/h]
לך ולכל המשפחה.
שתהיה שנה יותר טובה מהקודמת, שנה של שקט וכל שאר הדברים הטובים וכל מה שאתם מאחלים לעצמכם.

האם אתם בחגים בישראל או בלונדון? @}

באמת הגעת לביקור בזמן גרוע. גם אני בכיתי על אליהו אושרי ז"ל אבל גם כעסתי מאוד. נסיעה בטרמפים מסוכנת בכל העולם ובוודאי שבמקומות כאלה. רק שבועיים לפני חטיפתו של המנוח ניצלו בנס שתי נערות מנסיון חטיפה. אמה של אחת מהן הצהירה קבל עם ועולם שביתה תמשיך לנסוע בטרמפים כאילו שזה מייצג אידאולוגיה עמוקה. ההפך הוא הנכון - זו התעלמות מכתוב מפורש: "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". האם הזאת זכתה בפרס האיוולת באחת מתוכניות הטלוויזיה.
רק לאחר רציחתו של אליהו אושרי ז"ל הוציא הרב הראשי לישראל פסק הלכה האוסר נסיעה בטרמפים. נקווה שהמתנחלים וגם תושבים אחרים יצייתו לו.
יש בעייה שאין מספיק תחבורה ציבורית - איך פותרים את הבעייה קיבוצים ומושבים מרוחקים? הם קובעים תורנות הסעה של החברים בשעות מסויימות ממקומות מרכזיים ואוספים את מי שמחכה להסעה.
עכשיו צריך להתפלל לשלומו של החייל החטוף.

אצלכם נהדר ואצלנו נורא. את ודאי שומעת בחדשות.

אגב, אינני מבינה שום דבר ברפואה סינית אבל ההגיון אומר לי שאף בעל חיים ממחלקת היונקים אינו אוכל מאכלי חלב לאחר גמר תקופת היניקה והגוף מפסיק לקלוט סידן לאחר גמר תקופת הגידול ולכן כל התעמולה למען תוצרת חלב היא עניין מסחרי, אבל אם אנשים אוהבים מאכלים אלה - שיבושם להם.

אצלנו ג"כ היה נחמד. היינו כולם בקיבוץ אצל הבת הבכורה (באזור הקסאמים אבל בחג כנראה החמאס היו,למזלנו בשביתה...). בערב החג ערכו בקיבוץ ערב גבינות אבל שם לא היינו. למחרת חגגנו בלי גבינות אבל בכיף. היה יום חם מאוד אבל שם רוח ים כל הזמן ולא הרגשנו בכלל את החום.היינו 13 בני משפחה - 3 דורות ולא כולם יכלו להגיע.
נקווה שיהיה לכם קיץ נעים ותוכלו באמת ליהנות.

הי סבתא,
אנחנו לא אוכלים גבינות, בעלי ואני, הרפואה הסינית והטאי צ'י הביאו אותנו לזה. למרות זאת הכנתי לערב החג הראשון (אנחנו חוגגים שני חגים, כזכור לך) מרק חצילים ושעועית עם גבינת ריקוטה (מתכון של השף העירום) שיצא נהדר ומיצה את עניין הגבינות לחג.

בכל אופן, היה נהדר! מאז שבועות יש פה שמש נהדרת ומזג אויר נפלא. כיף להיות פה.

איך היה החג - האם חגגתם עם גבינות?

יש! היא ישבה היום לראשונה על הסיר המתקפל מחוץ לבית ועשתה פיפי.
עד היום יצאנו לשעתיים שלש והיא התאפקה עד שחזרנו.
אין ספק שזו התקדמות גדולה בגמילה שלה, למעשה היא יודעת עכשיו שאפשר לבקש סיר גם מחוץ לבית.

לאט לאט, בשקט בשקט, מבלי לשים לב, הפכתי לאמא מאושרת שמגדלת ילדה בבית ומטפחת בית לתפארת.
מבשלת ארוחות בריאות, אופה לחמים, עובדת בגינה, גומלת ילדה מחיתולים (בהצלחה!), לומדת בזמני החופשי באוניברסיטה הפתוחה, שומרת על סדר ונקיון יותר ממה ששמרתי כל ימי חיי ונהנית מחיי [po]עקרת הבית המושלמת[/po] שלי. כמובן שההגדרה לי לשלמות היא שונה קצת. אני רואה בחוסר שלמות כמשהו מושלם ונכון. הטעויות הקטנות בחיים והפרטים הלא מושלמים פה ושם עושים בעיניי את התמונה למושלמת.

האמהות עושה לי טוב. היא סוג של מדיטציה, משלבת בתוכה נשימה נכונה ומודעות לכאן ועכשיו.
האמהות עם ילדה בבית עושה את זה למשובח עוד יותר. לא חשבתי שאצליח לעשות את זה. חשבתי שיהיה קשה יותר, שהיא תפריע לי רוב הזמן.
אז נכון שהכל לוקח יותר זמן אבל זו חויה משותפת של שתינו.

בכדי להשלים את התמונה אעבור לפרטים הלא מושלמים. חברה של ילדים.
אני מרגישה שזה חסר. לא הגעתי עוד לשום קבוצת חינוך ביתי פה. אני לא מפגישה אותה מספיק עם ילדים אולי גם בגלל עצלנות שלי. זו השקעה שאצטרך להתרגל אליה, ללכת לפגוש אמהות וילדים.
יש גם ביקור מתוכנן בארץ הקודש בעוד כחודש וכשאחזור ממנו אני מתכננת לרשום אותה לחוג מוזיקה לילדים בני גילה. היה לה את זה בגן בישראל והיא אהבה את זה מאוד, זה יפגיש אותה עם ילדים וזה גם נושא קרוב לליבה, מוזיקה.

היום לראשונה אני שומעת אותה משתמשת ב-ו החיבור.
אני מגישה לה צלחת עם נקניקיה ואורז ואומרת לה מה כל אחד.
היא מביטה עם חיוך גדול בצלחת מצביעה על כל ערימה ואומרת בהתאמה:
"קיקיה ו... אאם".

אוף! אני חולה כמה ימים וזה רק הולך ומחמיר.
היום כבר הקטנה הראתה סימנים עצבניים וזה נראה שהיא חטפה משהו גם.
אין לי כח לזה. לונדון נראית אפרורית מתמיד ככה (יש סערה כבר כמה ימים) והבדידות והמרחק מהמשפחה והחברים מורגש הרבה יותר.

מזל שהבייביסיטר היתה כאן היום. תכננו בעלי ואני לצאת ולהשאיר אותן אבל ככה יצא, שהיינו איתן כל הערב. אני חושבת בפעם הבאה שהיא תהיה כאן (ותהיה הפעם השלישית שלה) אני אלך לעשות משהו לבד ואשאיר אותן בלעדיי, אבל מה? כל כך התרגלתי לעשות הכל איתה שזה נראה לי מיותר.
אני אחשוב על משהו.

טוה לי, באמת. עם המזג אויר המשוגע והגעגועים לחברים ולמשפחה, אני מרגישה טוב וכיף לי.
הסיבה העיקרית לזה זו הבת שלי. כיף לי איתה. אנחנו עושות הרבה ביחד וכיף לראות אותה מהצד עושה בעצמה דברים משלה.
אני שמחה שעברנו לכאן מישראל וזכיתי להוציא אותה מהגן ולהיות איתה.

הסיבה השניה זה ביטחון בעצמי ובדרך שלי לגדל את הילדה שלי.
אני סומכת עליה, היא ילדה חכמה. אין לי ספק שהיא תלמד ותדע הרבה בחיים. זה גם ביטחון שיש לי בעצמי ובתפיסת העולם שלי ודרכי ליישם אותה.

טוב, בעלי מחכה לי עם ה DVD אז אני אמשיך א"כ.

טיילנו לנו במרקס אנד ספנסר עשינו סיבוב בקניון ועברנו שם.
דריה לא היתה מוכנה לשבת בעגלה, רצה עם בובה של כלב ונבחה לכל עבר.
כשהגענו למחלקת הלבשה תחתונה העיניים שלה לפתע נפערו ונפקחו לרוחה. היא מיד הצביעה על החזיות וקראה בקול נרגש "טסי טסי! טסי טסי!". אני התנחמתי בזה שבטח אף אחד לא מבין מה היא צועקת בהתלהבות אבל אז היא רצה לאחת החזיות (היפה מביניהן, יש לה טעם טוב), הרימה את החולצה שלה והצביעה לסירוגים על החזה שלה ועל החזיה תוך קריאות רמות "טסי טסי ללה" (משמע- ציצי דריה).

אי אפשר היה לא להבין...

נרגעתי קצת. יש הרבה מה לעשות- לסדר את הבית שיהיה הקן הנעים שלי לגידול הגוזלים, יש לי לימודים באוניברסיטה הפתוחה הישראלית שהבאתי איתי לכאן והזנחתי קצת עם כל המעבר, יש לי תכנון לעבוד יום יומיים בשבוע ועליי לארגן את זה ויש לי אותי, שלומדת לקחת את החיים הקלות ולנצל את המהמורות לטובה, זו עבודה יומיומית שלי עם עצמי.

אז יש מה לעשות במקום להיבהל ולהלחץ מהלימודים בבתי הספר באנגליה. עדיף לעשות מלהתבכיין. יהיה טוב.

רעם ביום בהיר! זו היתה התחושה שלי. ממש הרגשתי את הרעד ברגליים כשהאשה בפארק הסבירה לי ולבעלי שעלינו לרשום את הילדה לבי"ס כבר עכשיו (כן כן! בגיל שנה וחצי, אחרת לא יהיה מקום). רגע רגע, זה עוד לא הרעם. היא עוד הוסיפה וסיפרה איך לילדה שלה, בגיל 4, יש הרבה שיעורי בית לעשות (ועוד יפה אמרה- אני שיחקתי בגיל הזה ולא התעסקתי בדברים האלה) ואז הגיע הרעם- שבעלי לא חשב לשניה שזה לא בסדר. וואו! לזה לא ציפיתי בכלל. לא אחרי השיחה שהיתה לנו.
הוא עוד ניסה להגיע איתי לפשרה שנבדוק ונראה. הוא לא יבוא עם דעה בעד ואני לא אבוא נגד.

אני זועקת מבפנים "זה לא נכון! זה לא בסדר!" אני לא רוצה לשלוח אותה לבי"ס בגיל כזה. הרי בישראל לא בטוח שהייתי שולחת אותה אפילו לגן בגיל הזה, אז לבי"ס? זה נראה לי כל כך אכזרי... איך אני יכולה לא לבוא נגד?

מחר בערב יש לנו אורח מישראל. מישהו מהעבודה של בעלי. בחור מקסים.
אני כל כך שמחה.
אני כל כך מתגעגעת לישראל.

שכחתי לציין, פירסמתי מודעה באתר לונדוני ישראלי לבייביסיטר פעם בשבוע בבוקר. אני מתכננת לצאת פעם בשבוע לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים פה (שהם מאוד יקרים לתושבי חוץ).
אני רוצה ללמוד רפואה סינית. לונדון זה מקום טוב ללמוד את זה וזה מקצוע שנשארים איתו קרובים לבית. הלימודים עצמם יהיו יומיים או שלושה בשבוע כך שגם אז לא אצטרך לעזוב אותה יותר מידי.
אבל קודם כל צריך בייביסיטר, ואחת שתעמוד בכל הפשפושים האלה.

ממשיכה לפרוק ולסדר בקצב.
את הילדה "הדבקתי" ל DVD וזה הבייביסיטר בבקרים בזמן שאני מסדרת.

חם היום בלונדון ואנחנו הולכות לפארק להאכיל ברווזים (אני מקוה שהם ישרדו אחרי הלחם הזה כי הוא באמת מעופש) וזה הזמן היחיד היום שהיא לובשת חיתול. כתבתי על זה ב [po]גמילה מחיתולים בגיל צעיר[/po] אבל אני אוסיף קצת פה. היא מפשפשת בכל פינה בבית, מזכירה לי את הימים שהחתולה שהיתה לנו בישראל היתה מיוחמת והיתה משתינה לנו על הספות. אז אני גם מסדרת וגם מנקה אחריה. הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי. נו, נעבור גם את זה.

בשביל הכיף ראי שעשועי חשבון בדף שלי.|<|

כל הכבוד |יש|

לא הלכנו לגן חיות היום!
קמתי עם הרבה מרץ לסדר בבית. לקחתי את הקטנה איתי לסיבוב בוקר- קניתי לי מוקה בשילוב שוקולטה לבנה עם קצפת, מין פינוק כזה ליום ראשון והמשכתי לאיקאה, שם קניתי מתקן מדפים מתקפלים שאפשר לחבר למוט בארון, זה שתולים עליו קולבים. אין בארונות כאן מדפים ואני שבוע כבר לא מסתדרת עם הארגזים של הבגדים. הקנייה הזאת, כמובן, מתבררת כדבר מוצלח כשאני חוזרת הביתה.
בנתיים הקטנה נרדמת בדרך חזרה ובזמן שהיא ישנה אני מצליחה לפרק הרבה ארגזים אבל מכינה את בעלי לכך שאם היא תקום בשעה סבירה אנחנו הולכים לגן חיות.
היא קמה בשעה סבירה אבל אנחנו יוצאים קצת מאוחר וכבר מרגישים שאין לנו מספיק זמן לעשות את זה רגועים. בדלת אנחנו גם מבינים שמזג האויר היפה שהיה הפך לקריר ומעונן ואז מחליטים לדחות (שוב) לשבוע הבא. בעלי והקטנה נוסעים בכל זאת לפארק ואני נשארת לסדר, אני לא מוכנה לותר על מצב הרוח לסידור הארגזים.

יש לי ארונות מסודרים! מלאים בבגדים! זו הרגשה נהדרת. כל כך התרגלתי לחיות בצמצום עם מעט דברים, אני מרגישה כמו סינדרלה.

מאוחר יותר בעלי מסדר את הטלביזיה והDVD ונוסע להביא סרט. איזה חיים! אני מרגישה כמו בסיפור על האיש שבא לרב ואמר לו שיש לו אשה והרבה ילדים ואין לו מקום בבית ואז הרב מציע לו להכניס הביתה גם את העז.
ממש ככה, כמו בסיפור, עכשיו הוצאתי את ה"עז" מהבית וגיליתי כמה הבית מרווח. מכמה ארגזים שפרקתי היום אני מרגישה עשירה.

לונדון עיר מדהימה - לו רק היה שם מזג אוויר טוב יותר, אבל אולי גם זה חלק מהקסם.
אני חושבת תמיד על התיאטרון בלונדון, יש לנו בישראל תיאטרונות נהדרים אבל בלונדון הם משהו מיוחד.
אני מניחה שעדיין לא התפנית לתיאטרון, במיוחד כאשר אתם חדשים ויש גם חמודה קטנה, אבל בוודאי בשלב כלשהו תגיעי גם לזה.
ואשר לפיל - ילדים מאוד אוהבים פילים אבל צריך לתת להם להתרגל לאט ומרחוק לגודל העצום, קשה לילדים לבצע את ההשלכה מהתמונה למציאות.
בסופו של דבר תסתדרי עם הכול ובינתיים בילוי נעים בגן החיות. @}
כאן יום הזיכרון מתקרב ואחריו במעבר חד ובלתי אפשרי יום העצמאות, אני עדיין לא התרגלתי לזה לאחר כל כך הרבה שנים.

טוב, קצת נעדרתי מסיבה פשוטה מאוד. אני כל הזמן על המחשב ולא עושה שום דבר עם הבית. מן מעגל כזה- דכדוך של מקום חדש וזר+בית לא מסודר שצריך לארגן מאפס ואז הרחמים העצמיים ותחושת הבדידות מתגברים ואז אני מעדיפה לגלוש כל היום מה שגורר שהבית עוד יותר לא מסודר ושיש עוד יותר דברים לעשות מה שגורר דכדוך וחוזר חלילה.
אז סגרתי קצת את המחשב ואירגנתי וסידרתי. יש עוד הרבה לעשות אבל מתקדמים. לאט לאט אבל בכיוון הנכון.

חוץ מזה קרו גם דברים טובים השבוע:
1) יצרתי קשר עם [po]חמוטל בת חוה[/po] (שהיא אולי היחידה שדיברתי איתה פה בלונדון שלא שאלה אותי אם אני הולכת לשלוח את הקטנה לגן) אנחנו (אני והקטנה) כבר מוזמנות לשיעור מוזיקה השבוע של קבוצת חינוך ביתי. הקטנה שלי מאוד אוהבת מוזיקה.
2) פגשתי אנשים ישראלים נחמדים עם ילדים קטנים, יש ישר נכונות ליצור קשר ולהפגיש בין הילדים. כבר התידדתי עם ישראלית והילדים שלה התידדו עם דשדש (אני חושבת שזה למעשה התחיל מהם בפארק) שהיא ובעלה כבר דאגו להכיר לנו עוד אנשים. כך יצא שהשבוע אנחנו מוזמנים למסיבה "ישראלית" ביום שני בבוקר (bank holiday אז יש חופש!) של צעירים עם משפחות שגרים באיזור.
.זה לא משנה לי כל כך אם זה ישראלים או יהודים או כל אחד אחר, אני רק צריכה תחומי עניין משותפים אבל בנתיים זה מה שמצאנו.
3) אביב הגיע ללונדון, הטמפ' נעימה וזה מעלה את מצב הרוח, נו שאני אהיה לונדונית ולא אדבר על מזג האויר D-: ?

אז יש שיפור לטובה! רק שמחר יהיה יום יפה ולא יירד גשם ונלך לגן חיות להראות לקטנה פיל. היא יודעת איך פיל נראה וגם שרה "טי! טי! טי טיאו!" (פיל! פיל! פילפילון!) אבל היא תדהם מהגודל... אני חייבת לראות את זה.

קיראי, בבקשה, מה שהוספתי בנושא השואה בדף שלי.
ספרי גם על דברים שמחים, איך בלונדון?

@} ZZZ

שמחתי לדעת שאינני משעממת אותך - אם כן, פשוט תגידי.
משפחתי מצד אימי כבר בארץ בערך מ - 1830(!), כלומר כמה דורות, מעל 150 שנה. המוצא הוא אוקראיני ובילורוסי אבל היו בודדים שנשארו והושמדו. אבי עלה לארץ מאוקראינה ב - 1921 בגיל 17 כחלוץ בעלייה השלישית. לאחר המלחמה התברר שכמעט כל המשפחה הושמדה, חוץ מאחות אחת ובנותיה. כיום הם כבר למעלה מ - 10 שנים בארץ, שלושה דורות שהסתגלו מצויין. אחותו, דודתי, נפטרה כאן בשיבה טובה.
הסיפור הוא של בנזוגי, אוד מוצל מאש, יחיד ממשפחתו, הגיע לארץ עם עליית הנוער כמעפיל עוד לפני קום המדינה. לאחר שפרש לגימלאות כתב את זכרונותיו לפי בקשת הילדים והוא מדריך מוסמך מטעם "יד ושם". הזכרונות נמצאים בכתב ובקלטת ב"יד ושם" ובקלטת אצל סטיבן ספילברג. הילדים לא גדלו אצלנו בצל השואה וגם לא בצל שתיקה טומנת סוד וכאשר רצו לשאול תמיד קיבלו תשובה.היו בבית זכרונות רבים ישראליים כל כך - אבי איש ההגנה, אימי בת העיר העתיקה, בנזוגי לוחם עוד ממלחמת השחרור בפלמ"ח כך שספגו ממעיינות רבים.
בנזוגי נשבע שכף רגלו לא תדרוך על האדמה הארורה ההיא ואינו נוסע, אנחנו גם לא נוסעים לגרמניה או לאוסטריה. הוא אומר שאינו רוצה לראות את המוזיאון בלי האנשים,(הוא מתכוון למחנות המשוקמים), אבל בני הדור השני שלנו וחמישה הנכדים הגדולים כבר ביקרו וגם קראו באושוויץ בקול לחבריהם קטעים מזכרונות סבם.
לדעתי האישית, הביקורים בפולין חשובים, במיוחד כאשר כבר אין כמעט ניצולים שיספרו את הסיפור. פעולת התיעוד האדירה חשובה מאוד.
ביקרתי בוושינגטון במוזיאון השואה שהקימה ארצות הברית וזה משהו מדהים. ראיתי שם ליד המחשבים בני נוער [b]לא יהודים[/b] יושבים ועושים עבודות, משמע, מתעניינים ולומדים.
עכשיו לפנינו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, האם במקרה יש גם ימי חול רגילים?

יש! מישהו ערך בשבילי את הדף! תודה רבה!

[u]אני עונה לך פה על ההסבר היפה שכתבת לי בדף חדש שפתחת בשבילי[/u] (-:
תודה, אבל את הדף החדש פתחתי בטעות ולדעתי כדאי להעביר את הדברים ל - [b][po]הדף של אם הפנינה בבית בלונדון[/po][/b] ולבטל את הדףהזה -הרי זה אותו שם בסדר שונה של המילים.
באמת לא ידעתי את מי ציטטת כאשר קראתי את הדברים בדף של [b][po]למי תצביעו[/po][/b].
גם אני מכירה את החברה הדתית. בני הדודים שלי,בני גילי, הם דתיים קפדנים אבל ליברלים ובעלי השקפת עולם נרחבת. את ילדיהם שלחו ללמוד בישיבות תיכוניות ואולפנות ואצלם כבר יש הקצנה ביחס אל הזר ולעיתים קרובות יש עימותים ביניהם לבין הוריהם.
חשוב לציין שבכל הדורות אצלנו היחסים בין הדתיים לחילוניים נהדרים ויש כבוד הדדי, למרות שיש כמה שקרובים יותר לעולם החרדי ובכל אחד מהדורות יש "יוצאים בשאלה". אני כבר גדלתי בבית חילוני אבל יש לי ידע רב ביהדות. אימי היתה מתבדחת: "להיות אפיקורוס זו מצווה, אבל להיות בור זו עבירה..."
אתמול והיום האזנו לשידורי שואה, אישי עבר את שנות נערותו בגיהינום ההוא, כתב את זכרונותיו לאחר שפרש לגימלאות והוא מדריך מוסמך מטעם "יד ושם" בבתי"ס ובצבא. כמורה גימלאי הוא מוצא תמיד את הדרך הנכונה לדבר עם הקבוצות שהוא נפגש עימם.
אז לא התכוונתי לכתוב הרבה ואת ודאי עסוקה עם הקטנה , הבית וכו', אבל, מילא, כתבתי כבר, אז כתבתי.
@} ZZZ

תשובה לנושא השני בדף של [b][po]למי תצביעו[/po][/b].

_אני שואלת ברצינות אבל בפנים אני מרגישה שאם התשובה תהיה "כן" יהיה לי קשה להאמין.
אבל באמת אני אשמח לתשובה וגם לא היתה לי כונה לפגוע באף אחד לא בשאלה ולא בהסבר הנוכחי._
ברור לי שלא התכוונת לפגוע, אבל למה קשה להאמין? אכן היום "יום הזכרון לשואה ולגבורה" וידוע איזה רוע היה ועדיין קיים במקומות רבים, אבל לא חסרים רשעים גם אצל יהודים, אם כי זאת אולי רשעות אחרת.
כדאי להאמין באדם, בדיוק עכשיו משמיעים ברדיו את "שחקי, שחקי" של שאול טשרניחובסקי בו הוא אומר : "אאמינה גם באדם, גם ברוחו רוח אז" "יום יבוא, ישאו שלום אז וברכה לאום ללאום", "יפרח אז גם עמי" וכו'. (אני מקווה שהציטוטים מדוייקים).
ואל נשכח את "חזון אחרית הימים". אתם חיים עכשיו בלונדון ואני בטוחה שתפגשו הרבה אנשים טובים לא יהודים.

הרב שרלו הוא בהחלט פוסק חשוב וגם אינו מאלה שמחפשים כיצד להכביד ללא צורך והגיוני שתקבלו את הדרכתו.
כל הכבוד לאימך על מספר הנכדים - הייתי שמחה אילו היו לי יותר - אבל מה לעשות, השקעתי בשלושה ילדים וזו היא תרומתם וכנראה גם לא יהיו יותר, הצעיר כבר לאחר בר מצווה. אני מתבדחת ואומרת שיש לי שישה נכדים ושתי נסיכות... העובדה שאימך אינה דתית אינה חלק מהעניינים מכיוון שהנכדים כבר באחריות הדור השני, אבל נכדים זה כיף - אמי המנוחה היתה אומרת שהנכדים הם ריבית על ההשקעות...
אמרתי לנכדים הגדולים שכדאי שכבר יתחילו להכין לנו נינים...

אני מסדרת ארגז ארגז לא-ט לא-ט מנסה לשמור שלא יהיה מבולגן.
הקטנה הולכת אחרי וגם "מסדרת". מפזרת ארגז של סבונים ופרפומריה בכל מיני פינות בבית- במגירות של השידה, בעגלה של הירקות, במדפים של ארונות המטבח, בתא האיחסון שבטיולון של הבובה שלה ומידי פעם לוקחת חפץ שאין לו מקום או שימוש (איזה בושם שלא משמיע קול כשמנערים אותו) נותנת לי ואומרת "פח!".

[po]סבתא לשמונה[/po] , איזו אורחת בדף שלי, לכבוד הוא לי.

גם אנחנו חשבנו כך אבל שאלנו את הרב יובל שרלו באינטרנט (יש לו פסק הלכה שמתיר לא לקיים חג שני לתושבים זמניים) והסברנו לו שאנחנו מתכננים לחזור ושיש לנו דירה בישראל ובכל זאת הוא פסק שעלינו לנהוג כמנהג המקום. לנהוג כעת אחרת יהיה "חפפנות" בשבילנו. תודה על הדאגה בכל מקרה.

אני רצה לראות מה כתבת לי...

קראי,בבקשה, מהשכתבתי לך בדף של [b][po]למי תצביעו[/po][/b].
מה פתאום "יום טוב שני של גלויות"?
זה מחייב רק תושבי קבע בחו"ל שאינם מתכוונים לחזור למגורי קבע בארץ, וכן גם ההפך - תושבי קבע בחו"ל הנמצאים בחג בארץ חייבים ב"יום טוב של גלויות".

[po]רינ צ'י[/po] [po]ואמא אום[/po] , תודה רבה על העידוד והעצות. זה עושה טוב על הנשמה.
אכן התחלתי, ארגז ארגז, לא היה לי הרבה זמן בגלל החגים של פסח (ופה אנחנו חוגגים כל חג כזה יומיים בגלל "יום טוב של גלויות") וגם השבתות שביניהם אבל ניכר כבר שיפור- יש יותר צעצועים לילדה ויותר כלים במטבח. זו אכן עליה ברמת החיים.

בנתיים בעלי ואני מנהלים שיחה ראשונה על חינוך ביתי. אנחנו כל כך שונים בתפיסת העולם שלנו לגבי חינוך. הוא רואה את הצדדים הטובים שבמסגרת ואילו אני "אנטי-ממסדית", מעניין לראות כמה דברים משותפים בכל זאת יש לנו:
שנינו לא יודעים.
שנינו לא בטוחים שחינוך ביתי זה הדבר הנכון.
שנינו מסכימים על כך שחשוב לשמר את חדוות הלימוד ובי"ס זה כנראה לא המקום המתאים לכך.
שנינו מסכימים שיש נושאים בהם חשוב להכיר מורה טוב וסמכותי (תורה ומשנה, למשל).
שנינו מסכימים שמורה כזה לוא דוקא יימצא בבי"ס.
שנינו מסכימים שיש עוד הרבה לחשוב ולדבר על זה.

הופתעתי לטובה.

הי! Don't I know you from somewhere ??
D-:
מקווה שהשתלטתם על הררי הארגזים. כשמסיימים לסדר את הארגז האחרון פתאום יש מקום בריאות לנשימה עמוקה. כשנושפים את הנשימה העמוקה הזו אפשר לאמר "המחייייה"! מאחלת לכם שהארגז האחרון יפתח במהרה!
(())

[u]מתחילים לסדר אבל יש תמיד קצוות, נשארים כל מיני דברים קטנים בלי מקום[/u]
אז שמים אותם בארגז הבא. לא מתלבטים הרבה, לא מרגישים רע בקשר לזה, פשוט מעבירים הלאה.
בסוף מצטבר איזה ארגז מלא של דברים כאלו. אותו שמים בצד ומחכים לימים קלים יותר :-)

אצלנו זה עבד מעולה. הנה, כבר ארבעה וחצי חודשים אחרי שעברנו והארגז של הדברים ההם עדיין מחכה.
לא שהימים קשים. לגמרי לא (מה קשים, כזה אביב נפלא בחוץ והיום בכלל חופשת איסטר!). נראה שמה שבתוכו לא ממש נחוץ.

[u]יהיה בסדר.[/u]
ברור! ומאחלת שיהיה גם קל ופשוט (הסידור והמעבר ובכלל).
וברוכים הבאים לאירופה (אנגליה זה אירופה?)

המכולה הגיעה והבית התמלא בארגזים אני מרגישה את הבלאגן הזה בכל קצוות גופי, הבלאגן הזה ששולט תמיד בחיים שלי שמעייף אותי רק מלהיסתכל עליו.
אני תמיד מותרת לו והבית שלי תמיד מבולגן. כשהגעתי לכאן כבר הייתי בתוך תהליך שבו למדתי איך לסדר. קראתי הרבה Fly lady ויישמתי חלק מהדברים. אין לי צל של ספק שאני משתפרת ומאז שהגענו לכאן הצלחתי יפה לשמור על מעט החפצים שבבית מסודרים.

והנה זה מכה בי ואני מרגישה את חוסר היציבות, כמו אדמה רועדת מתחתיי. הבילבול הזה שמעלה השאלה "עם מה להתחיל?".
אני יודעת שהתשובה היא "ארגז ארגז" אבל מה קורה כשפותחים את הארגז? מתחילים לסדר אבל יש תמיד קצוות, נשארים כל מיני דברים קטנים בלי מקום. אני יודעת. כבר עברתי הרבה בתים בחיי ואני מכירה את זה טוב מידי. זה נגמר עם הרבה בלאגן.
עכשיו נוסף גם פחד למערבולת. פחד שהילדה שלי וגם מי שיבוא אחריה יהיו בלאגניסטים. ילמדו מאמא שלהם. איזה פחד. אני למדתי מההורים שלי. למדתי לא לראות את הפרטים הקטנים, לאגור דברים ולא להניח ישר במקום. עכשיו הבחירה- או להמשיך להעביר לדור הבא או לעבור שינוי "גנטי" בצורת החיים.

הפעם אני מבטיחה לעצמי שזה יהיה אחרת. נושמת עמוק, מנסה שהבלבול לא ישלוט בי אלא אני בו. לא נותנת לסערות בראש לסובב לי אותו. "סדר בראש מתחיל בסדר בחדר" זה משפט שתמיד אמרתי והאמנתי בו (לא שהחדר שלי היה מסודר ובטח לא הראש...) ויש בזה משהו.
לאט לאט.
ארגז ארגז.
יהיה בסדר.

אההה...פסח! איזה חג של סדר. חג של נקיון. חג של "להעיף הכל מהבית" ולצאת לחירות.
קיויתי לעשות את כל הסדר הזה עם סידור הארגזים שהבאתי מהארץ אבל הם יגיעו רק מחר בבוקר. ישמשו כנראה תפאורה לחג הזה.
בכל זאת האיש שלי ואני מחליטים לעשות לנו חג וסדר שמח למרות הכל. קונים סירים וכלים לבשל בהם, קונים בגדים יפים והרבה בגדים לילדה (שגדלה כל כך בשלושת השבועות שאנחנו כאן) מכינים ארוחת מלכים (אנחנו בארץ שקל למצוא בה כבש טרי ודגי ים צפוני טריים) ומוכנים לפסח מבעוד יום כי בעוד יום כנראה יהיה די עמוס.
בחשבון נפש קל אנחנו מגיעים למסקנה שפעם היינו לוקחים את זה בודאי קשה יותר. עכשיו אנחנו צוחקים איך בעתיד נספר לנכדים שחגגנו את ליל הסדר עם צלחות נייר (נייר נייר אבל שוות).
אנחנו משתפרים ונהיים רגועים יותר ויותר. נחמד לשים לב לזה מידי פעם.
.
והקטנה שלי גדלה וגדלה. רוצה לנקות איתי את הבית. רוצה לשטוף איתי כלים ורצפה, כל מה שמים מעורבים בו היא מעוניינת להיות מעורבת גם.
האיש מתעקש שאני אתן לה לנקות עם הסמרטוט רצפה (ששאלתי מישראלית מקצה הרחוב כי פה עוד לא למדו על הפטנט הזה) או נותן לה לברור איתו אורז (כן, עוד משהו שהם לא למדו- יש מי שאוכל בפסח את הדברים האלה. לא ניתן למצוא פה אוכל נורמלי וכשר לפסח) למרות שהיא מפזרת את זה על כל הרצפה. כל כך כיף לעשות איתה דברים. חשבתי שיהיה קשה לנקות איתה אבל זה נהדר. חשבתי שהיא תפריע, תעיק אבל כלום. סתם דאגתי. אני רגילה לשים אותה בגן ואז לעשות את הדברים החשובים אבל הנה היא פה איתי וזה רק עושה את הדברים החשובים לפחות משעממים. היא הופכת לי את החיים למעניינים.
איזה כיף.

אני חושבת כרגע לשנות את השם [po]לחינוך ביתי בבית ריק כי המכולה לא הגיעה[/po] או לפתוח דף מתכונים [po]לבישול מעדנים בערכת פיקניק[/po].

זה המצב שלי כרגע. כמעט ואין לי כלום בבית ולא התכוננתי לזה כי הבטיחו לי שהיא תגיע כבר לפני שלשה שבועות.

אבל מי צריך מכולה? בטח שהקטנטונת לא צריכה. יש כדור וזה עולם ומלואו. יש ספר שירי ביאליק לילדים שאפשר לדרוש מההורים לקרוא ולשיר ממנו, יש ספר שטוזים של דתיה בן דור שאפשר לדרוש מההורים להקריא ממנו ובמיוחד את החלק של ה"שטויות! שטויות! זה לא יכול להיות!". חוץ מזה אפשר לפזר את הטבליות של הכביסה מהקופסא ולסדר בחזרה או אפשר לקחת בקבוק "אקמולי" שאמא שטפה ולשחק ב"פתוח-סגור" (או בשמו המקורי "תואה-אדו"). אפשר לקפוץ על הבטן על חבילה גדולה של נייר טואלט אבל הכי הכי כיף זה לעמוד על שרפרף כשאמא שוטפת כלים ולמלא כוס מהמים ולשפוך לכיור. אמא לפעמים מרשה לעשות את זה סתם כשהיא במטבח.

חוץ מזה יש משחקיות ופארקים. מי אמר שזה בלתי אפשרי.
אז חשבתי לשנות את השם. אבל המכולה תגיע בקרוב (או זה מה שמבטיחים...כבר הרבה זמן...) ואז סתם נחזור להיות האנשים האלה שמגדלים את הילדים שלהם עם משחקים וחפצים בבית.

עברתי ללונדון. אני פותחת [po]דף בלוג[/po].