אני שוב כאן. האם יכול להיות שבאמת לא כתבתי כאן כל כך הרבה זמן?
יכול להיות. החיים מלאים, מלאים. מיכאל הקטן שלנו כבר כמעט בן שנתיים וחצי. ממש ילד, ואני מאד נהנית להיות אמא לשלושה ילדים ולחיות את החיים, ככה, עם כל העומס והיומיומיות.
בשבועות האחרונים אני חושבת ומרגישה את אורי הרבה.
הוא מת לפני שבע שנים.
פתאום שבע שנים.
אוגוסט עבר עם הרבה ימים מלאים מחשבה.
חלמתי על האחיין שלי, התינוק. חלמתי שאני פוגשת את אורי ואני יודעת שהוא מת. אני אומרת לו, אורי, אהובי. אני כל כך מתגעגעת אליך. אתה כל כך חסר לי. והוא צוחק ואומר, אל תדאגי, התגלגלתי לגוף של יאיר.
אני אומרת לו, שאני יודעת, ושתמיד אזכור את זה.
ובחלום יאיר הקטן, המתוק שלנו, בתוך החיבוק.

מישהו שואל את עצמו אולי אם אני חושבת שזה באמת נכון?
מוזר לי לכתוב שהאמת היא שבהחלט כן.
משהו בדרך בה יאיר מביט בי, הרוך בעיניים שלו, משהו מוכר ומסוים מאד.

בדרך מסוימת זה בכלל לא רלוונטי. בדרך אחרת זה מרגיע אותי.

אחר כך חלמתי על חברי היקר אוריין.
בחלום אני נושקת לו דרך גדר.

אחר כך התעוררתי ונרדמתי שוב, וחלמתי שאני עולה על אוטובוס ואוריין על האוטובוס.
אני יושבת לידו והוא אומר לי "אם אנחנו חברים, פשוט נהיה חברים" וזה כל כך מרגיע אותי.

הנושאים האלה עדיין מעסיקים אותי.

אבל היום, אחרי הרבה שנים אני מתחילה כנראה להבין מה זה "גבר" - שזה משהו שתמיד הרגשתי שאני יכולה להבין רק דרך אורי, ואחרי שאורי הלך, זה כאילו התחמק ממני.

היום, אני סוף סוף מתחילה לקלוט מה זה גבר דווקא דרך בעלי האהוב, היקר, שמלווה אוי בתור גבר ובן זוג וחבר ואב לילדיי.

ואני יכולה לקבל אותו קצת יותר בפשטות, כפי שהוא, או אולי כמעט כפי שהוא.

הסיפור שלך מקסים, ומרגש, ומעורר השתהות. אז קודם כל תודה על ההשראה לחיות את החיים במלואם.

הייתי צריכה להגיד לו, מה פתאום? אני אדרוש מאבי להסכים! אלה החיים שלנו!! אבל לא עלה בדעתי לומר זאת.
שנית, נגעת פה בנושא שמעסיק אותי לאחרונה, לגבי מהות הקשר שלי עם ילדי.
אני שואלת את עצמי רבות איך אני לא מגיעה למצב בו ילדי יעשו בחירות אומללות בחייהם בשל פחד ממני, ובעצם בשל כל פחד שהוא.
גם אני (כמוך) מרגישה שהפחד מאבי ניווט את חיי לכיוונים לא רצויים בכמה הצטלבויות חשובות.

ולשאלתך - את בהחלט ממלאת אותי בהשראה. הרבה פעמים. וגם בזמן שאי אפשר לקרוא לו "פעמים" - הווייתך, המצאותך שם מהאמבטיות הרחוקות שלנו בתור פעוטות ודרך כל החיים... והדבר שאני הכי נהנית ממנו, זו הידיעה המתוקה מתוקה, שגם אם הייתי פוגשת אותך היום בפעם הראשונה, הייתי רוצה להיות חברה שלך.

וזה הזמן לומר לך תודה חברתי האהובה.

דבר ראשון, שוב, על זה שייצגת אותי בלוויה האמיתית.

חיכיתי לתגובתך. ידעתי שהמילים יצופו מיד ויצאו, שלא תתאפקי...

נכון, גם אני חושבת על החברות שלנו, על הצמה מונחת אצלך בקופסא כל כך הרבה שנים. על איך שהסעת אותה אליי ואז הנסיעה הארוכה המצחיקה עצובה לבית הקברות והלוויה הפרטית המשונה שלנו.

ועוד משהו שעלה לי אתמול - נזכרתי בתחושה שהיתה לי בשנה לפני שאורי מת. שכל מה שרציתי זה לשבת, ולו לרגע, כאשר אורי מצד אחד שלי ואת מהצד השני.

תודה לך.

ותודה גם לך, טנא מלא כוכבים.

אחרי שקראתי כל מה שכתבת.
אני אומרת לך תודה על ש
אוף.
על שאנחנו ביחד כל השנים האלה.
על שאת אמיצה וממלאת אותי השראה כל פעם מחדש.
בכל כך הרבה תחומים בחיים.
ואני יודעת שגם אני ממלאת אותך לפעמים בהשראה. נכון?
ואני נזכרת שיפתח ואני הלכנו להלוויה של אורי במקומך. והגענו בטיסה על האופנוע. אבל באיחור אחרי שכבר טמנו את גופו באדמה והקהל התחיל להפזר.
יפתח פגש מישהו שהוא מכיר וונשאל - מה אתה עושה כאן?? ואני חשבתי לעצמי: איזה קטע. מכל מאות האנשים שמסביבי אני היחידה שיודעת על אורי עולם שלם מתוכו.
אני, שפגשתי אותו רק פעם אחת מזמן, מזמן יודעת עליו דבר כל כך חשוב ומשמעותי מהחיים שלו.
זה היה מוזר.
וגם, אני נזכרת בהלוויית הצמה וזה ממלא אותי צחוק ובכלל גורם לי לחשוב על החברות שלנו, ולא על אורי.

תודה חברתי היקרה.
בכלל רציתי לבוא לפה לשתוק איתך אבל אחרי כמה דקות של שתיקה התחילו לנזול לי מילים.

קראתי בשלוק אחד ובנשימה עצורה.
סיפורך מטלטל ומופלא, מלותיך מדויקות ומציירות עולם מלא.
תודה.

חג שמח יקרה!

תודה לך אהבה טהורה

גם אני קראתי את כל הדף לא מזמן, וגם אני שאלתי את עצמי למה אני רואה את אורי כמלא פחדים? כי זה לא מה שיוצא כשקוראים את הסיפור.

אבל אף פעם לא אמרתי שהוא היה פחדן... אמרתי שהיו לו המון פחדים. שהיה מלא בפחדים.

הוא העיד כך על עצמו. הוא היה אומר "המחשבה על זה ממלאת אותי בחרדה" "אני מת מפחד" "יש לי פרפרים בבטן" "אני רוצה אבל אני לא מעיז" "התחתנתי עם אשתי כי פחדתי להיות לבד" ועוד כהנה וכהנה.

אני זוכרת בוודאות שפחד לבקש את רשותו של אבי להנשא לי - ואמר לי שהוא פוחד מדי מאי ההסכמה של אבי...

הוא לא היה פחדן במובן הרגיל של המילה. לא. היה לו אומץ, זה נכון, להרבה דברים. אבל לא היה לו אומץ לחיות את החיים שרצה בלב, האומץ ללכת את הצעד הנוסף, הצעד שלא יודעים מה יש אחריו.

היום אני שואלת את עצמי אם בכלל הבנתי את מה שהוא אמר לי? אני לא חושבת ששמעתי אותו כראוי כשאמר לי עוד כשהייתי בת שש עשרה, שהוא אוהב אותי ורוצה להנשא לי ומפחד מאי ההסכמה של אבא שלי. קיבלתי את זה. הייתי צריכה להגיד לו, מה פתאום? אני אדרוש מאבי להסכים! אלה החיים שלנו!!
אבל לא עלה בדעתי לומר זאת.
הבנתי את הפחד של אורי בתור הוראה כביכול לתת לזה לא לקרות... זה באמת עצוב.

כתבתי כאן כמה פעמים שהוא לא היה מאושר, וזה לא בדיוק נכון. הוא התבייש בחוויית האושר שלו. הוא אמר שכשהוא מרגיש מאושר הוא רוצה ללכת בצל, כדי שלא יראו שהוא מאושר. אני יודעת שכמו שאני הרגשתי בחברתו, כאילו אני הולכת בדיוק בנתיב שלי, אני אני הספציפית, כמו נשמתי הטהורה, הוא בחברתי הרגיש מדוייק, נכון לעצמו, וגם תחושה שהוא לא מתבייש באושר שלו. ואולי זאת היתה הנקודה מבחינתו. מי יודע.

מענין שמגידי אני מצפה להיות אמיץ, אקטיבי, וממש מתנגדת בקול רם כשהוא אומר שהוא לא יכול משהו. אצל אורי קיבלתי את זה.

אתמול טיילתי עם אהבה ומיכאל על החוף, שם במקום שפעם הלכתי עם אורי, ובמשך הרבה זמן הרגשתי שנשמתו של אורי מרחפת שם. אתמול הלכנו על החוף, אהבה חיפשה צדפים, מיכאל ישן במנשא על הגב שלי... ואורי לא היה שם, וזה היה ממש בסדר. ממש בסדר.

הייתי צריכה להודות בפני עצמי שזה ממש בסדר מבחינתי שהוא פשוט איננו.

כשהייתי נערה הייתי לפעמים כותבת ביומן שלי "להכניס לעצמי לראש: אורי לא חוזר אף פעם" כאילו מתאמנת בחוויית העדרותו.

כאן הכנות לסדר, שהשנה אצלינו, והרבה אורחים. אז אני רצה לבישולים שלי. גידי עובד היום, ואפילו מחר!

חג שמח, שיהיה.

קראתי עכשיו את כל הדף, תהליך מלא ובריא לריפוי לשחרור מהאבל, ואפשר ממש לראות את הקשרים הנשמתיים של כולכם [אביך, אורי, הילדים, אוריין, קרן, גידי ואת] יש מלא יופי ועומק בסיפור שלך, ואני מרגישה שאת מחוברת ומודעת למסע הזה, כך שהביקורות שקיבלת קודם לא תקפות מבחינתי.
רק נקודה אחת קטנה, את כל הזמן אומרת על אורי שהיה פחדן, ואני לא מבינה למה? למה את טופלת עליו פחדנות? אני רואה אתכם כראי, אם באמת היה פחדן, מה איתך? אבל בראיה שלי הוא היה אמיץ דווקא.
חוץ מזה אני מברכת אותך על הדרך המופלאה ועל זה שגידי ואת ממשיכים יד ביד לצמוח, בעצם נשארתם אתם להמשיך יחד בדרך ולעזור אחד לשני לגדול@}

נזכרתי בפגישה. אורי ואני עומדים באמצע שדרות בן ציון בתל אביב. אני בת שש עשרה וחצי ממש בדיוק. הוא קצת אחרי גיל עשרים וחמש.

עומדים ליד הברז שם באמצע השדרה. מתחבקים. מתחבקים חזק ואני מרגישה איך הוא רועד. והוא אמר, בשקט, כאילו לעצמו : "זה חזק מדי בשבילי".

חשבתי שוב עד כמה נטולת פרופורציה היא הצעירות. מצד שני עד כמה אורי ידע בתוכו מה הוא מסוגל ומה הוא לא מסוגל. בעבר הייתי נכנסת בגידי כל כך חזק על כל אמירה של "אני לא יכול". היום אני עדינה יותר. מרשה לתחושת חוסר האונים להיות בסדר.

חברה מתגרשת. מתגרשת אחרי נישואים לא ארוכים מאד. ללא ילדים.

היא אומרת לי"אני יודעת שבעלי עשה לי טובה גדולה מאד, נתן לי מתנה גדולה בזה שהוא לא נלחם עליי. אם הוא היה נלחם עליי, אולי עוד הייתי משנה את דעתי..." ואז היא אומרת... "אני חושבת על אורי, ועל המתנה שהוא נתן לך כשוויתר עלייך" ואני מרגישה מחנק. זה נכון, ועם כל הרגעים המאושרים בחיי, שאני מרגישה שאורי נתן לי אותם - הפסיק את חייו על מנת להמשיך את חיי באופן מספק, להתוות קו אחריו שלעולם לא הייתי יכולה להתוות בחייו (הרי כל כך קשה להתוות את הקו אפילו חמש וחצי שנים אחרי מותו!)...

מבחוץ, זה נראה לא כל כך אמיתי. מבפנים זה אמיתי כל כך שזה צורב את מי שהייתי ומי שאני ומי שאהיה.

אני זוכרת שפעם אורי אמר לי, שהוא חושב שהדבר היחיד שמשנה במענה על השאלה "מי אני" זה מי אני ברגע זה. ואני התווכחתי ואמרתי לא, מי שאני עכשיו קשורה, באופן נסיבתי לפחות, עם מי שהייתי ומי שאהיה, והוא שתק, ושקל את מה שאמרתי ושתק עוד ואמר "אולי". ואז אמר "הנבירה העצמית קשה לי. מעייפת אותי". שנים אחרי השיחה הזו אני זוכרת שאמרתי לו, אורי, אתה מפחד מהמודעות פחד מוות, מעדיף ללכת ולהסתכל רק על השביל ואף פעם לא על הנוף, כמו סוס ששמו לו מגינים... והוא אמר: "נכון" וגם אמר, נדמה לי שכבר כתבתי כאן "אני מרגיש שמשהו אלים צריך לקרות לי כדי שאפקח את העיניים".

הייתי עייפה היום. מיכאל מתוק ומלא עזוז. הבית לא מנקה את עצמו כמובן לקראת פסח, והילד כבד במנשא ואהבה עדיין מתרגשת מזה שהיה לה יום הולדת ונועם מתרגש לקראת ליל הסדר...

שלושה ילדים מרגיש לי לפעמים כמו די הרבה. למרות שאני כל הזמן אומרת לגידי שאנחנו רק בחצי הדרך והוא מסתכל עליי במבט שרואים שהוא חושב שאני מטורפת. מה לעשות, אני אוהבת ילדים.

טוב, גם מחר יום - ואני צריכה לישון סוף סוף.

תודה לך.

קראתי את כל הבלוג בשלוק אחד. רוצה להודות לך עליו מקרב לב.

מיכאל שלנו כמעט בן שנה. ממש קשה להאמין איך שהזמן רץ.

אני מבקרת בדף הזה יותר ממה שרואים. אבל לא מצליחה לנסח במילים את מה שאני רוצה להגיד.

כתבו לי כאן שאני מתמכרת לכאב. אני לא חושבת שזה נכון. היו, גם בתקופה שכתבתי כאן על הכאב שלי, הרבה דברים אחרים בחיי מלבד כאב. אבל.... פתחתי את הדף הזה כדי לכתוב על הכאב. כדי לכתוב על אורי. כדי לזכור אותו. כיוון שלא היה מקום אחר לזכור אותו. כמו חדר פרטי, שבחיים האמיתיים פשוט אין לי.

היום אני רואה ומבינה שתהליך של אבל הוא תהליך של פרידה כל כך אישי, כל כך פרטי והוא כמו מן תחרה שמישהו רוקם לאט, כאילו בלי תכנית. מדי פעם מופיע אותו מוטיב שוב, לאט לאט נפרשת התמונה, ובינתיים חלה ההבראה וההתגברות.

היום אני במקום שבו ברוב הזמן אני כמעט לא חושבת על אורי. אני יודעת מה הוא היה עבורי בחיי. אני מבינה משהו שלא הבנתי קודם ביחס לאיך הוא שירת את גידי דווקא - במיוחד מבחינת זה שגידי חי, כמו שמישהי תמהה מאד כתבה בעבר, עם אישה שהתעסקה במחשבות במישהו אחר, ולדעתי זה שירת את גידי. גידי בנאדם שחי את כל חייו דרכי, דרך הילדים, ואנחנו זוג מאד קרוב, מה שאני לא יודעת אם ברור למי שקורא את הדף הזה.

העובדה שאישתו עברה משר כזה בחברתו (כי הוא היה מודע לרוב מה שכתוב כאן) חיזקה אותו, בעצם פתחה לו חלון מסוים.
נשמע שאני מצדיקה את עצמי? לא כל כך אכפת לי איך זה נשמע.

גידי היום עסוק בהתפתחות אישית בצורה הרבה יותר אפקטיווית וחזקה. וכן, העליות והמורדות האלה בחיים האישיים של כל אחד מאתנו, ובחיים של הזוגיות בינינו בתכל'ס חיזקו אותנו. מאד חיזקו.

לפעמים יש ימים שבהם אני נזכרת באורי, ולפעמים זה מביא לי צחוק ולפעמים דמעות עולות. אני מאמינה שזה פשוט נורמלי.

לפני כמה שבועות חלמתי עליו. חלמתי שהוא נמצא במגדל גבוה, כמו בסיפור על הנסיכה שתקועה במגדל גבוה... אני מבקשת ממנו לרדת והוא יורד ועומד על ידי ואומר לי שהוא תמיד אוהב אותי. ואני אומרת "אני יודעת" ואחר כך מצטערת שלא אמרתי שגם אני מרגישה אותו דבר.
אבל כשאני רואה את המבט שלו, אני יודעת שהוא מבין, ושכל מה שהוא רוצה זה לדעת שאני יודעת. וזה בסדר.

מה אני מבינה מהחלום הזה?

לזכור בתוך עצמי שאורי באמת היה בעולם, גם בפעמים שאני כמו משפשפת את העיניים ושואלת את עצמי אם הוא היה רק בדמיוני.

האהבה, גם שאי אפשר לגעת בה, היא משהו חי ונושם, משהו שנמשך לנצח ולא נגדע ברגע המוות.

וזה נכון לא רק לגבי האהבה של אורי אליי ושלי אליו, שהיתה במידה מסויימת "אקוטית" אם אפשר להתבטא כך... אלא כנראה נכון לגבי כל האהבה.
ואולי זה חלק מהשיעור שלמדתי מהחוויה הזו, שהיתה הרבה אושר והרבה כאב והרבה פחד, שהיו בה רגעי חופש וגם שנים ארוכות של שלשלאות כבדות...
שהאהבה קיימת בעולם והיא חזקה יותר מכולנו. אולי חזקה יותר מכל דבר אחר בעולם, חזקה יותר מהחיים או מהמוות, ובכל מחיר אנחנו נחווה אותה, ניתן אותה לנשמות שאיתנו במסע, לילדינו , לבני הזוג, לבני משפחה וחברי נפש...

רישומה יהיה ניכר גם אחרינו.

@}

יש לנו תינוק חדש, בן חודשיים, מיכאל המתוק שלנו. יש לי הרבה מה לכתוב, על החיים שאחרי המוות, שהיום אני מרגישה שאני באמת בתוכם, וכבר לא עומדת רק על החוף... אבל כמו שאני מתחילה מיכאל מתעורר וצריך דברים. אבל מבטיחה לכתוב בקרוב.

תמשיכי לכתוב, פתאום מצאתי אותך שוב. לי מהצד לא נראה שיש כאן שינוי ממשי. אורי צמוד אליך, פעם עובר, פעם על יד, פעם מלמעלה, פעם מבפנים...כנראה שככה את מעדיפה, מעניין מה אם כך הפחד שלך?
חיבוק

היום בבוקר, כמו רגע לפני שהתעוררתי הרגשתי את אורי חולף בתוכי.
לא מכת חשמל של כאב, לא מתיקות זיכרון. פשוט אורי. קל, וצוחק, ופוחד.
לפני כמה ימים היתה לי ולגידי שיחה על החיים. הוא נלחץ נורא כי מישהי אמרה שהבטן שלי ענקית להתחלת החמישי, ושאולי זה תאומים? (לא עושה סקירות). הוא נלחץ לגמרי, ושאל מה זה פה, למה שלא אלך לעשות סקירה מחר מחרתיים רק כדי שהוא יוכל להרגע שזה תינוק אחד ולא שניים (הוא אמר"ולא חס וחלילה שניים") מה שפשוט החריד אותי.
פתאום חשבתי על אורי, ועל איך הוא פחד פחד פחד מהחיים עד שיתוק, עד חוסר פעולה, עד מוות.
אמרתי לגידי, תשמע, אתה מוכרח ללמוד לא לפחד מהחיים, לא משנה מה הם יביאו לך. מחר הכל יכול לקרות. היום אתה עובר את היום ומוכרח לחיות בידיעה ובאמונה שדיה לצרה בשעתה...
אמרתי לו, תדמיין שבלידה אני ארגיש את כל הצירים בבת אחת... זה מה שאתה עושה לעצמך... לא שאני רוצה לתקן לך משהו באופייך הקלוקל (ככה בדיוק אמרתי לו, והוא הביא לי מבט לא ממש מאמין שאני לא רוצה לתקן אותו, מכיר אותי, בכל זאת)... אלא שזה בוודאי נורא קשה לחיות ככה!
והוא חשב רגע ואמר, נכון.
חשבתי על זה שאורי באמת פחד נורא מכל דבר בחיים. היו לו פחדים איומים. איומים. כל תנועה, כל שינוי, כאילו הוא הולך תמיד בין דברים מסוכנים, וכל צעד עלול להיות אסון.
גם גידי מלא פחדים. אולי זה משהו שמושך אותי באנשים? גם בעבודה שלי אני רואה הרבה פחד. הרבה חששות וניסיון של אנשים לעשות את הדבר הנכון, הכאילו אולטימטיבית נכון...
אני רוצה לעשות חור בפחד הזה ולתת לו להתפוצץ או להתפוגג...
כמה רציתי לעשות את זה בשביל אורי.
כל החיים אני מנסה לעודד את גידי לגייס אמונה ואומץ.
ומענין שדווקא אצל הילדים שלי, אני רוחשת כבוד טוטאלי לפחד, ומבינה שהוא חלק ממנגנון ההגנה הטבעי שלהם. לפני כמה ימים הייתי צריכה לעלות לבוידעם להוריד משהו. אהבה רצתה לעלות איתי, והרשיתי לה. היא טיפסה על הסולם (גידי עזר לה) ובאמצע הדרך הרגישה שזה גבוה לה מדיי ורצתה לרדת. היא אמרה "אני אעלה לבוידעם כשאהיה קצת יותר גדולה"... ואני ישר אמרתי לה, יופי, טוב שאת יודעת מה יותר מדיי גבוה בשבילך.
אולי משהו בתפיסה שלי את הפחד של הגברים האלה דפוק?

עשיתי מאמץ לחיות, להתגבר - המשיכי כך בההצלחה

אני זוכרת בהריון של אהבה, הרגשתי כאילו אין לי באמת תינוק בבטן. הרגשתי שאני מרחמת על התינוק. שאני כל הזמן בוכה וכואבת, ומי יודע איזה מן ילד יצא לי, מדוכא או לא בריא.
ב"ה הילדה בריאה בגופה ובנפשה, ויש בה משהו מיוחד, כוח מיוחד שקשה לשים עליו את האצבע.
אולי שלושה שבועות לפני שהיא נולדה התחלתי להרגיש שההתכווננות שלי לתינוק מגיעה לאותה רמה כמו האלב. לא יותר.
בילדה בכיתי, "אני לא יכולה לעשות את זה!!!" בכיתי וצרחתי בקולי קולות שאני לא יכולה, לא יכולה.
בכלל לא התכוונתי ללידה, התכוונתי רק לחיים האלה בלעדיו. הייתי במקום כל כך אפל, כל כך קשה. אני באמת כבר לא שם. מענין להרגיש אתזה שאני לא שם.
יש ימים שאני לא חושבת על אורי. אני לא מרגישה אשמה על זה. גם לא אבדן. זה נראה לי הגיוני ונורמלי.
לפעמים אני נתקפת בגעגועים אליו, כמו מזדחלים אליי... כמו כשיושבים באמבטיה קצת קרה, ומוסיפים מים חמים, והם מתפשטים לאט לאט בתוך המים הקרים יותר.
הןם לא כואבים בדוק. הם כמו חום כמעט כואב.
כמו מקום שהיה פעם פצע והיום קצת כואב לגעת, אבל גם באופן משונה נעים.
אני מצטערת שהוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלי. אני מצטערת שלא ידעתי להבין איך הוא יכול להיות בחיים שלי כשהיה בחיים. לא הצלחתי להבין את המשמעות של הקשר בינינו כשהיה בחיים. הייתי מבולבלת ונטולת פרספקטיבה.
היום אני מבטיחה לעצמי להשתמש בפרספקטיבה שקיבלתי ביחס לקשרים אחרים עם חברים. לא להתבלבל. לא להיות מוטה מהנתיב בקלות.
להבין אהבה עמוקה לגבר שאין בה צורך במיניות או בכאב. כמובן לא מתכוונת לגידי.
חשוב לי להיות בחברות עמוקה ומשמעותית עם גברים. לא הרבה, אבל אני מבינה שזה צורך שלי. בלי לחשוף יותר מדי פרטים, ני יכולה לכתוב שתחום העבודה שלי הוא בעיקר עם נשים, ואני עובדת מעט מאד עם גברים. אני חושבת שגברים מרתקים אותי. חשוב לי להבין איך ומה חשוב להם, באופנים שדווקא שונים מנשים... וגם להבין מה דומה.
אוריפתח לי חלון עצום בתחום הזה, אבל הקשר איתו בלבל אותי מאד. אולי בגלל שהייתי כל כך צעירה. אולי בגלל שהיה בינינו ה"משהו" הזה, מן כימיה מאד מאד חזקה שקשה להתעלם ממנה.
היום יש לי חבר אחד, שיש לי איתו כימיה מאד דומה (לא אוריין, איתו זה ממש אחרת) באמת שכימיה ממש דומה, ונראה לי שהייתי יכולה להתבלבל. אבל לא עוד.
אני לומדת להבין איזה דברים יש בעולם. לחיות עם כאב, אבל לא להיות מונעת על ידי כאב כל היום וכל הליל.

אישה.
חשבתי עלייך הרבה. אני חושבת שהביקורת שקיבלתי כאן היתה ממש קשה לעיכול. תקופה ארוכה מאד לא רציתי לכתוב יותר. הרגשתי חשופה מאד.
זה גרם לי לשאול את עצמי שאלות שלא היה נעים לי לשאול אותן.
האם שקעתי באבל כדי להתמלא ברחמים עצמיים? האם באבל הזה אני בוגדת בגידי יותר מבכל דרך אחרת?

היום אני כבר לא מתייחסת לזה.
לא עשיתי מאמץ לשקוע באבל, כי זה מבחינתי היה כמו המאמץ למות. עשיתי מאמץ לחיות, להתגבר, אבל זה היה כבד וקשה מנשוא.
רציתי לכתוב את אורי כמו שהכרתי אותו, להרגיש שמשהו ממנו נשאר, משום שהרגשתי שהוא איננו, וזו היתה תחושה איומה.
היום אני בהריון בחודש רביעי. ברוך השם. חברה שאלה אות לפני כמה ימים אם התחלתי לחשוב על הסידורים ללידה, ודבר אחד אני יכולה להגיד בוודאות, וזה שהכל מוכרח להיות אחר לגמרי מאיך שהיה בלידה של אהבה. אני רואה כמה ההריון שלה היה מלא באבל על אורי, והלידה מלאה ומונעת על ידי האבדן.
היום אני מונעת הרבה פחות על ידי האבדן.
שמחה שאת בסדר. הזמן עובר, וזה כאילו עוזר.
אכתוב שוב בקרוב. ביי.

עברה שנה, אני בסדר. מה איתך?

תודה אישה.
כן, באמת היתה לי סבלנות אתמול...
נראה לי שצריך לקחת בחשבון שלא כל מי שקורא את דבריי יכול או רוצה להזדהות. ובכלל, זה מעלה רגשות קשים לכולנו.
אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב. זה לוקח זמן. אבל היום אני מרגישה יותר בבירור שהחיים כולם הם לא רק בחיים האלה...
כמו שכתוב בהגדה : "ימי חייך -בעולם הזה, כל ימי חייך - העולם הבא"....

כתבתי כאן באיזה שהוא מקום שאחרי שאורי מת, גידי אמר לי שהוא מרגיש שאורי תמיד מנצח אותו, אפילו במותו. הוא אמר שהוא מרגיש שבכל הגלגולים, אורי ואני ביחד והוא לבד... אז איפה מתחילה ונגמרת בגידה?
יש לנו במשך החיים הרבה חוזים עם הרבה אנשים. לא רק עם בנאדם אחד.
אני עושה כמיטב יכולתי לקיים הגיינה רוחנית ורגשית ולקיים את ההבטחות שלי.
אני לא אלוהים, וזה לא תמיד מצליח לי.

"לבכות עליו אני כבר מזמן לא יכולה. אבל הרבה פעמים אני מצטערת כל כך שהוא לא ישב איתי וישתה איתי קפה עוד לעולם". נכון לגבי. קשה לי להכנס לכאן כי הדיבור עדין מעורר את הכאב. מנסה לשכוח וכבר הרבה הרבה יותר טוב.
לי הכתיבה כאן מאד תרמה לריפוי עצמי , שמחה שיש לך סבלנות לכולם, לי אין.
חיבוק

וואו, שיחקתם אותה!

דבר ראשון כמובן שהשמות וגם המקומות בדויים בתכלית.
דבר שני גם גידי וגם אשתו של אורי ידעו הכל בעת התרחשות העניינים.
דבר שלישי אורי ואני עשינו מאמץ עצום לצמצם עד כמה שניתן פגיעה בכל אדם אחר, וברור לי שזה היה על חשבון האושר הפרטי של שנינו, ובמקרה של אורי, במחיר קרבן אולטימטיבי.
דבר רביעי אנו נמנענו באופן חד משמעי מקיום רומן משום שבעיני שנינו הדבר לא היה מוסרי ולא הוגן.
נראה לי שהבהרתי במה שכתבתי שעשינו מאמץ מודע לא לפגוע באף אחד, ובאותו זמן להיות כנים עם עצמינו ואחד עם השני. נראה לי במבט לאחור שהטעות העיקרית שלנו היתה שלא הבנו שעלינו להתחתן כשהיינו צעירים ופספסנו זה את זה.
אחרי שכבר היינו בתוך נישואים, שמה אפשר לעשות, בשל אורי לא היתה אהבה, ואשתו יודעת את זה, ואצלינו אצלי ואצל גידי יש אהבה, אבל שונה מאד מאד מהקשר עם אורי. מה בדיוק הייתי אמורה לעשות? איך סוגרים את הלב? אני באמת שואלת, כי ניסיתי וניסיתי במשך שנים לעשות את זה ולא הצלחתי.
בסוף החלטתי שלפחות אהיה כנה עם עצמי ואיתו. שאם אני חוטאת לפחות אני לא חוטאת בשקר עצמי, שהוא בעיניי גרוע מכל.
אני אחראית למעשים שלי, בתוך המסגרת של הרגשות שלי שאני מוכרחה לתת להם כבוד. לא הלכתי והזדיינתי לא עם אורי ולא עם מישהו ברחוב כדי לבגוד בבעלי.
עמדתי במקום מאד מורכב, שלא היה אפשר למצוא בו תשובה חד משמעית לכל השאלות.
באיזה אופן אני בוגדת בגידי?
בזה שאני באופן אישי וסודי מתמודדת עם משהו אישי ופרטי?

אחר כך אני חושבת, שמה אכפת לי בעצם. האינטרנט הוא מקום מצד אחד מאד מקרב בין אנשים, ומצד שני מאד אנונימי. אתן לא מכירות אותי ולעולם לא תדעו מי אני, בפועל, כמו שאני לא יודעת מי אתם.
מה שאני כותבת כאן מספיק מוסווה. אני יודעת את זה משום שאני יודעת את הפרטים האמיתיים.
זה מספיק קרוב למציאות כדי להיות האמת. וזה באמת עזר לי להתגבר על רגשות קשים ביותר, שחלקם, אני מודה, הוא רחמים עצמיים. אז מה?
להרגיש רחמים עצמיים במצב כל כך מחורבן זה משהו איום? זה משהו שצריך לזלזל בו?
בטח שאני חשה רחמים מסויימים על עצמי כשאני חושבת עליי, איך שהייתי בשבוע שביעי להריון, ואיך שהייתי צריכה לקבל את הידיעה האיומה הזאת. וכן, זה לוקח את הזמן הזה להתגבר.
דרך אגב, פלוני אלמונית לא כל הזמן שהייתי נשואה לגידי תכננתי פרק הבא עם מישהו אחר. במשך שנה משלוש עשרה השנים שלנו ביחד, זה היה נראה כמו ברירת מחדל מסוימת. מהר מאד הבנתי שאי אפשר לחיות ככה. שזה לא הוגן.
וביחס למה שקוראת אמרה, זה שלגידי יש חיים רגשיים לא מספקים, לא נראה לי שאת יכולה לדעת את זה.
ומעבר לזה, הדף הזה לא נכתב כדי להרשים אף אחד. הוא נכתב למטרה של ריפוי עצמי.
זהו.

שמה שאת עושה הוא סוג של התעללות רגשית
מסכימה לחלוטין עם קוראת. מאוד שמחה שכתבה את זה. לפעמים אני חושבת עד כמה אנשים מרוכזים בעצמם ובכאביהם עד כדי כך שהם מוכנים לפגוע מאוד באנשים אחרים. כל הזמן להיות עם בעל ולתכנן פרק הבא עם מישהו אחר? אם הייתי במקום הבעל זה היה הורס אותי, גם אם לא הייתי מודה בזה. ואם אשתו תדע אז זה יהרוס לה את כל מה שהיא חשבה שהיא ידעה עד היום. לא מספיק שהתאלמנה,בגלל שאת החלטת לפרוק פה את רגשותייך, במקום ציבורי, יתברר לה שבעלה פלירטט רגשית ופיזית כל הזמן עם מישהי אחרת. אם הייתי היא זה היה הורס אותי. אני מכירה אשה ושלושה ילדים (מבוגרים כבר בעצמם) שפשוט נהרסו מסיפור דומה. ואת פה, לכאורה ברוחניות שכזאת, מוכנה להרוס לאחרים את החיים.

גם האשה של אורי יכולה להגיע לאתר הזה או לשמוע ממי שקרא פה ולדעת שבעלה שמת בעצם בגד בה ונישק אחרת ואהב אחרת. וגם, אוי, הילדים שלו. לא הייתי מתחלפת איתם ביום שישמעו על זה. בהחלט יכול לגרום לה ולהם נזקים לטווח ארוך.

לדעתי, מה שאת עושה הוא בגידה בגידי וזה די מזעזע וגם מאוד לא מוסרי. את נשואה למישהו ותמיד היית מאוהבת במישהו אחר ונכספת למישהו אחר, כלומר: תרמת ובגדול לכך שגידי תמיד יהיה עם אשה שלא תאהב אותו באמת ותעדיף מישהו אחר על פניו. נכון שגידי הוא ילד גדול, אבל זו גם אחריותך לכך שיש לו חיים ממש לא מוצלחים רגשית. זה שהוא מוכן לזה, לא מוריד מכך שמה שאת עושה הוא סוג של התעללות רגשית הכי מוסווית בעולם. להיות תמיד מקום שני בעיני בת הזוג (או בן הזוג) די הורס באופן שיטתי את הזהות העצמית.
בנוסף, גם אם השמות בדויים (ונראה לי שאולי הם לא בדויים), זהו סיפור ייחודי ובטוח אנשים מזהים אותו בקלות, ולאתר הזה יש תפוצה הולכת וגדלה. אז לא רק שאת בוגדת בבעלך את גם מפרסמת את זה ברבים וזה נשמע שאת עושה זאת כדי להקל על עצמך. עכשיו כל אחד שמכיר את גידי יכול לדעת שהוא נשוי לאשה שנכספת לאחר.
הפואטיקה פה לא מרשימה אותי משום הכל נשמע לי כל כך אגואיסטי ומלא רחמים עצמיים. לא שרחמים עצמיים זה דבר נורא, אבל כל השאר--בהחלט רחוק ממרשים.

חלמתי חלום לפני כמה ימים

מישהו בחלום
לא אורי. מישהו שחרחר (אורי היה בהיר, עם שיער שחור, אבל בהיר בעור) אבל האנרגיה שלו דומה לזו של אורי, משהו גברי מאד ויחד עם זה בעל אפיונים נשיים, רכות מסויימת בגוף, בפנים.
הוא ואני בפינה במסיבה או ארוע חברתי. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ויאהב אותי לתמיד
והמתיקות בתוכי, יחד עם חותם האבדן, האבדן, הגעגועים... תחושת החמצה ממלאת אותי, מהולה באהבה, מהולה באושר, מהולה בכאב...
ואני מבינה שהן תמיד חבורות יחד, כל הרגשות האלה באותה קלחת, בלי הפרדה.
התעוררתי בתחושה כבדה.
שאני מבינה זה ככה לתמיד עם אורי. שעם כל הכאב אני מתגעגעת לאהבה שלו. לאהבה אליו. להיותי האני האופטימלית, ולו רק לרגע אחד, ולו במחיר כבד כלכך.

וישר ההשוואה לגידי. הידיעה שמה שחסר באהבה אליו הוא הכאב האיום הזה, ההחמצה, הגעגועים. אז ככה זה? אילולא הכאב לא האהבה ואלולא האהבה לא הכאב... וכמו שכתבתי כשהייתי בת שבע עשרה: ומעצמתו אני פוקחת את עיניי ורואה.

ואז אני מתמכרת לזכרון גופו, לזכרון אורי.
מישהו כתב לי למעלה אני חושבת, שיש משהו מתמכר ברצון שלי לחוש את הכאב. ועל זה אני חושבת בזמן שאני לא כותבת כאן. אני חושבת על כמה אני עדיין רוצה לכתוב מה שאני זוכרת עליו.

למה בעצם? הרי הדף על זה אמור להיות על החיים שאחרי המוות, ולא על החיים שהיו לפניו.
אבל כמו שכתבתי בהתחלה, לפעמים אני רוצה להבין יותר טוב מי אורי היה. אהובי הנצחי, היקר היקר.
עכשיו את כל החיים בלעדיו. אני מרגישה את זה בימים האחרונים נוראה חזק. זה שיש לפניי חיים ארוכים בהם הוא כבר לא ייקח חלק.

הלכתי לטייל עם אחי לפני שבועיים, על החוף. הוא הגיע לאילת לביקור עם בתו הקטנה. טיילנו עם אהבה והבת שלו במנשא על הגב שלו, וככה שוחחנו וטיילנו במקום בו אורי ואני טיילנו לפני כבר, אלוהים, זה היה לפני חמש שנים. שאורי עצר אותי באמצע החוף ואמר ישר אל תוכי: בואי נתחתן. ואני ישר אמרתי יללא, בוא.
אחרי שהוא מת חשבתי שהנשמה שלו עדיין מטיילת שם על החוף.
כשגיא ואני טיילנו שם, הרגשתי שאורי הולך איתנו. וזה היה קל וממש בסדר.
היום כשאני חושבת על זה, זה יותר מדי.

אישה, אולי את קוראת כאן לפעמים. החיים אחרי המוות הם מלאים ברגעים יפים. אבל הזכרוןן לעתים מזוכך וטהור וטרי בצורה מכאיבה ביותר.
לבכות עליו אני כבר מזמן לא יכולה. אבל הרבה פעמים אני מצטערת כל כך שהוא לא ישב איתי וישתה איתי קפה עוד לעולם.

שיחה קשה עם אבא שלי. אמרתי לו שעדיין קשה לי לקבל את העובדה שהוא לא דיבר איתי חצי שנה כשהבין מה שקורה עם אורי.
הוא התפלא שאני עדיין חושבת על זה.
הסברתי לו שמה שמפריע לי זה שהוא לא מבין שאורי ואני העלנו קרבן עצום כדי להיות "בסדר" כלפי כל האחריםֿ כלפי כל ההתחייבויות האחרות שלנו בחיים. שאורי שילם את הקרבן האולטימטיבי.
נראהלי שהוא בפעם הראשונה התקרב למקום בו הוא יכול אולי להבין.

אהבה גדלה, והיא הופכת לילדה חזקה ובריאה ב"ה, מלאה אינטיליגנציה רגשית עדינה ועוצמתית. מישהי כתבה לי פעם שאני לא צריכה לשים את כל זה על הכתיפיים הקטנות שלה. אבל האמת היא שככל שהיא גדלה (ובאמת שאורי משוחרר מבחינתי, אני שלמה עם המוות שלו, עם הבחירות שלו) בכל זאת ככל שהיא גדלה כך אני יותר ויותר מבינה שהוא נתן לי אותה במתנה. משהו בה הוא לא שלי ולא של גידי... לפעמים אני רואה את אורי בה.
היום הלכתי ברחוב לבדי, ופתאום שוב הרגשתי את המצאותו-העדרו. זה כבר הרבה פחות כואב. זה פשוט הינו. חבל לי שהוא איננו. אבל אני מבינה את המצב.
הוא היה אדם מלא אנרגיה, מלא צחוק ושובבות. מלא פחדים וחששות, בהיר מחשבה, מהיר, מוכשר. היתה לו הרגשה ביחס לעצמו כאילו הוא טירון בכמעט כל דבר... תמיד רצה ללמוד עוד ועוד. זה היה משהו שמשך אותו אליי.
אני כותבת את זה ובפעם הראשונה מזהה דמיון מסויים בין אורי וגידי. אולי הם לא כל כך שונים כמו שתמיד חשבתי.

קראתי את כל הדף המקסים הזה. כל-כך הרבה חכמה. כל-כך הרבה אומץ.


_הילד הבכור של אורי נעשה כבר נער בוגר. הוא קיבל את המפתח לחדרו הפרטי של אבא שלו. האם אקבל ממנו טלפון יום אחד?
ואם כן, מה אומר לו._

אני ממש סומכת עלייך. את תדעי מה לומר. אולי פשוט את האמת הפשוטה. זה אולי נראה קשה, אבל מייד אחרי שתסיימי לספר לו תדעי שעשית את הדבר הנכון.

אני כאן.
היום בזמן שהשכבתי את אהבה לישון, היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה. היא עושה את זה הרבה פעמים, אולי בגלל שהיא אוהבת את התגובה שלי?
אולי בגלל שהיא לא יודעת... סתאאם!
אמרתי לה, בטח, כמה אמא אוהבת אותך? אז היא אמרה "הרבה" וחיבקתי אותה בעדינות, כי ידעתי שאם אחבק אותה בכל הכוח של האהבה אליה, היא תמעך.
ונזכרתי באורי.
הבנתי שאני רוצה לזכור את האהבה, ולא את האבל.
לפני האבל היתה האהבה. שאלתי את עצמי, האם תיארתי כאן את האהבה בינינו, או שרק ביכיתי את לכתו. אני כבר לא זוכרת מה כתבתי. אקרא את זה בקרוב, לא עכשיו.
הלכתי אתמול להסתפר. הפעם הראשונה בחיים שאני מוכנה להשבע שלא שמעתי את קולו, מוכיח אותי על חטאי.
הוא איננו.

הרגשתי היום שאני רוצה לזכור את האהבה. להכנס לאוטו ולשבת לידו, להסתובב אליו ולראות איך הוא מתמלא בשלווה, כמו בקבוק שנמצא מתחת לברז, שפתאום משפריץ כי הוא מלא לגמרי. לראות אהבה בעינו.
עכשיו אני יודעת שאורי אהב אותי. הוא אהב אותי בכל הכוח שהיה בו. האם הוא היה אדם חזק? ברוב הזמן אני רואה אותו כמו עבד. להסביר את עצמי: תמיד עוסק במה שבשביל אחרים.
מצד שני, היתה לו תכונה של סיפוק מאוויים פרטיים בשקט, לא בפומבי. מבחוץ הוא נראה כמו מישהו שלא כואב לו לעולם. בפנים, כמו תל.
חלמתי עליו לפני כמה שבועות. זה קורה לעיתים מאד רחוקות. חלמתי שאנחנו מדברים בטלפון. שהוא רוצה לבוא לקפה, אבל הוא לא מצליח להגיע אליי. שאני מרגישה שזה בסדר.
ניסיתי לדבר עם אבא שלי. שלחתי לו אימייל, והוא צלצל ואמר שהוא שמח שכתבתי לו. אבל על השאלות הספציפיות שלי, הוא לא ענה.
בפסח אהיה בתל אביב. אולי אצליח לדבר איתו.
גם על אורי. אני רוצה לזכור אותו ביחד, כדי שהוא יהיה בעולם שלי.
אני קוראת את המשפט הזה ומרגישה שאולי לא הלכתי שום כברת דרך, כאילו הכל כמו כשהתחלתי את הדף הזה...

הילד הבכור של אורי נעשה כבר נער בוגר. הוא קיבל את המפתח לחדרו הפרטי של אבא שלו. האם אקבל ממנו טלפון יום אחד?
ואם כן, מה אומר לו.

לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר עם פניו של אורי מולי.
כבר עברו לפחות שנתיים מאז שזה קרה לי לאחרונה.
הבנתי שכמה שזמן עובר, וכמה שמתגברים, הוא באמת בתוכי לתמיד. זה מעודד.
לפני יומיים ראיתי, בפעם הראשונה את הסרט של רומן פולנסקי "הפסנתרן".
יש שם מקום בו גיבור הסרט עומד להפרד ממשפחתו, שהולכים לתאי הגזים. הוא פתאום אומר לאחותו:הלוואי שהייתי מכיר אותך יותר טוב.

אני חושבת שזו אחת המסקנות שהגעתי אליה בעקבות מותו הפתאומי כל כך של אורי. עלינו לאהוב זה את זה, להכיר לעומק את האנשים איתם אנחנו חולקים את חיינו.
כמובן שאני מתכוונת בזה גם לגידי, גם להוריי, גם לילדיי.
יש פעמים שאני חושבת שמה שאני מקבלת כמובן מאיליו ביחס לאחד מהם, הוא בעצם דעתי הפרטית ולא האמת.
אני ראיתי בעיקר צדדים מסויימים באורי, שאולי אחרים לא היו חשופים אליהם... זה לא ממעיט בערך כל השאר. הם צדקו, מי שזה לא היה במשפחה שלו, שהחליט לכתוב על הקבר שלו, שהוא לימד אותנו שמחת חיים. זה נכון. אותי הוא לימד עוד הרבה דברים, אבל גם את זה.

אני מבינה שאני לא מפחדת מאבדן. כל אבדן. לא מפחדת מנטישה, לא מפחדת מחושך, לא מפחדת מאור.
אני כבר לא מתגעגעת אליו. לא עוד כמו שהתגעגעתי אליו בחייו... כאב איום בתוך החזה... ולא כמו אחרי מותו, כמו תבושות על כל הגוף, כמו מומיה.
אני מבינה שפחדתי להיות במקום שבו אני עכשיו, כי חשבתי שבמקום הזה לא מרגישים שום דבר, וזה לא נכון.
אהבה, כבוד, רגשות כן ממלאים אותי ביחס אליו. וביחס לבריאה המופלאה אשר אפשרה את החיים האלה, על כל מה שבהם.
רגשות הודיה... ועוד דברים. גם געגועים, אבל מתוקים יותר. שקט. לא כאב.

מה שאמרת, טליה, יושב אצלי בראש. אולי אני לא יודעת מה שיש לי?
תפסה אותי לפני כמה שבועות תחושה שיש לי הרבה עניינים לא פתורים עם אבא שלי. אז אמרתי לו:"בוא נפתח ערוץ תקשורת שאף אחד אחר לא מעורב בו"
והוא אמר אוקיי
מאז אני מרגישה קצת מבולבתלת. כאילו ששום דבר לא באמת חשוב. אני לא רוצה להעציב אותו. אני רוצה שהוא ידע שאני סולחת לו על השטויות שלו... אז אולי זה מה שאומר לו?
בתכל/ס
מזמן לא התראינו, ואולי זו גם אחת הבעיות.

אז עכשיו, אולי סוף סוף תקשורת עם אבי?
אני בהלם - את מרגישה שאת לא מתקשרת עם אבא שלך? אני חושבת שלא שמעתי מעולם על ילדה ואביה שמתקשרים יותר לעומק מכם.

מעניין ולא מיקרי, לאחר תקופה ארוכה נכנסתי הרגע לאתר דווקא בטעות, חיפשתי משהו אחר והסתקרנתי אם חזרת לכאן ו...שמחה לראות אותך ושהכל טוב.
גם אני עברתי ועוברת תקופה של התחזקות. קל לי יותר, מבינה היום כמה משמעותי היה המוות של יולי בשבילי, נפתחו לי דרכים שלא היו קיימות שם קודם והעבודה רבה אך חשובה.
הזמן עושה את שלו וזאת כנראה כדי שנוכל באמת ללמוד משהו מהחיים כאן ולא סתם לעבור אותם ללא משמעות.
מאד מודה לך על הדרך שהראת לי בימים אפלים לגמרי ובטוחה שדרכינו עוד יצטלבו ומקווה שלא ב"קושי" אלא דווקא באושר, הפעם.
תודה ותכתבי לפעמים אולי אמצא את עצמי שוב מסתקרנת.

שלום. חזרתי. המחשב התקלקל אצלינו לפני כמה שבועותת ורק עכשיו תוקן.
קראתי עכשיו שוב את רוב הדף ברצף. האמת היא שהרבה ממה שכתוב כאן אני כבר לא מרגישה. או שאולי אני מרגישה. אבל זה כמו רגוע יותר, כמו פחות כואב. באמת, זה פחות כואב. מאז שהתחלתי לכתוב כאן, אני חושבת על אורי פחות, ובפעם הראשונה בחיי, זה לא מעיק עוד. אני זוכרת שפעם, כשהייתי נערה, כתבתי לו:
כמו שתיין, שהפסיק לשתות
שחושב בכל ערב על מטתו
"היום לא שתיתי"
וכך עד יום מותו, כך גם אני
כנראה לעד על מטתי אחשוב:
היום לא חשבתי עליך
היום לא עברתי בשער ההוא
היום לא חשבתי עליך

האמת היא שהפסקתי לחשוב את זה. אני יודעת שזה בגלל העובדה ששיתפתי אתכם. תודה.
אשה, את שאלת איך נראים החיים שאחרי המוות?
היום אני מבינה שהם ממש בסדר. כואב לי בלב כשאני חושבת על אורי, על יתומיו הרכים, על אלמנתו, על אחיו.
אבל כבר לא כואב לי על עצמי. אני בסדר, באמת! אני יודעת מה הוא נתן לי, וזה כל כך הרבה. כל כך הרבה חוזק והומור, כל כך הרבה אמונה וכוח. חשבתי שנוכל להיות חברים לעולם. חשבתי שנהיה זקנים מטיילים בשדרות בתל אביב, אותן שדרות בהן בכיתי את הפרידות ממנו, שוב ושוב בהיותי נערה. אבל לא כך יהיה. וזה הכל.
והחיים עצמם, בלי קשר למה שציפיתי, ומה שכבר לא יהיה, הם ממש בסדר. ב"ה שני ילדים בריאים ושמחים, ויש פרנסה ויש חברים טובים ויש שבת וחג, ויש עבודה ובילויים, ויש רגעי צחוק עד שכמעט עושים בתחתונים... ויש רגעי עצב ויש רגעי פחד. אבל בגלל שאני יודעת שהיים האלה קצרים קצרים, אני לא מוכנה לתת לפחד לשתק אותי, כמו שאורי הרשה לעצמו. אני נותנת לפחד להיות, ואני אומרת לפחד שאני לא מוכנה שינהל לי את החיים. אני מקבלת אותו בתור מי שיכול לשבת בצד וזה הכל.

אמרתי לאבא שלי לפני שבועיים בערך, שאנחנו צריכים לשוחח על כמה דברים. פתאום דאגתי, שיש דברים שלא מדוברים בינינו ושלא נוח לי עם זה. אז עכשיו, אולי סוף סוף תקשורת עם אבי?

החיים,
אני התכוונתי בדיוק לזה, הבן זוג שלך קורה לך,
האהבה שלכם היא כאן ועכשיו, מנסיון חיי שהוא גילאית דומה לשלך,
לאכול את האהבה שיש לך בצלחת תמיד פחות קורץ ממה שיכול היה להיות בראיה לאחור או ראיה עתידית,
להסתפק במה שיש,
להיות מסופקת מבעלך שלך, מהמובן אליו שלך, היא חכמה נאצלת,
נשמע שאת בדרך לפחות מבחינת התכווננות, בהתחלה זה מרגיש מלאכותי אני יודעת,
עם תתמידי זה ישתנה גם מהותית,
המון הצלחה היום.

את נשמעת מסכמת ואני צריכה לשמוע (לקרוא) על החיים שאחרי.
אצלי לא משהו, ימים רבים שהצלחתי להמשיך הלאה אבל פתאום עלו הזכרונות והציפו כל חלקה. החוסר עצום ואין נחמה לא בשמחה, לא בשגרה, לא באנשים שנמצאים, לא בבן זוגי, לא הילדים. אין נחמה יש כאב גדול ועצב רב.
הוא לא יחזור, לא יחבק, לא יהיה איתי גם לא מרחוק ואני לא מבינה איך מתרגלים לזה.
אז זהו שיש ימים אחרים ואז אני מופתעת שכן אפשר בלעדיו אבל היום וגם אתמול ואולי גם ביום שישי ושבת הכל כל כך קשה.
צריכה לסיים לעכשיו ואולי בזכות הכתיבה כבר יותר קל.מקווה.

אכן
מבורכים אנחנו שיש לנו את המרחבים האלה

שנמשיך לבחור ולרצות בחיים
אמן כן יהי רצון

דרך אגב, נדמה לי שיושרה רמזה שאני צריכה להתרכז באהבה עם גידי
(אם זה לא מה שרמזת, יושרה, בכל אופן קיבלתי משהו כזה)
כך אני מרגישה היום: איזה מזל שאני כאן. יש חיים אחרי המוות. יש אהבה, יש שמחה, יש צחוק
כל כך הרבה עוד ללמוד

את אורי אני אזכור לעולמים. אבל הוא איננו עוד
כמה צחוק וכמה אהבה וכמה שיעורים הוא נתן לי. ורק נכון הוא הדבר שאמשיך בדרך באומץ, בשמחה, ביושר

אני מרגישה הרבה יותר מסוגלת לזה עכשיו
תודה לכולכן

יושרה
תודה לך זה ניסוח מאד מדוייק
באמת בימים האחרונים אני מרגישה שבעזרת הדף הזה
החיים אחרי המוות הם בשבילי עם דגש על המילה חיים, בעוד שכשהתחלתי את הדף הזה, הדגש בפירוש היה על המוות
תודה

אישה
טוב לקרוא שאת כאן
תגידי מה שלומך

אוהבת
אני סרטן עם אופק בתאומים וירח בעקרב

יושרה, אהבתי את מה שכתבת, זה איפס אותי. הרגשתי שיש בי צורך להשאר שם אולי באמת להנציח משהו ומצד שני לרוץ משם קדימה ומהר. רוצה לבחור בחיים לפחות לנסות.
תודה לך.

מרגישה אותך מתענגת על הכאב..אולי כדי להנציח המוות בחיים,
מרגישה שהתמכרת לאהבת האשלייה, החלפת אהבה לא-מושגת, אחת, באחרת לאיש המת- אהבה לא מושגת שתיים. הפרק השלישי נתון בידיים שלך או אולי מדוייק יותר בתת מודע שלך. האיש שלצידך מה דעתך להיות קוסמת במדיי אישה ולהפוך אותו לממשי בחייך? האם את בוחרת להמשיך לנצח בתפקיד הדמות הטרגית בספר הזה שאת כותבת? האם האסתטיקה של החורבן(תמונתו הירונימוס בוש)היא זו שמושכת אותך בחבלים למצולות.

מה את רוצה להשיג בדף הזה, תמיכה במיחזור הכאב, או יציאה החוצה לאור, את בת שלושים ושלוש אמא למה את ממיתה עליך את החיים האלה?
באהבה.

היום אמרתי משהו לחברה, והיא אמרה, חבל שאני לא יכולה לקחת אותך לכל מקום איתי, כדי שתזכירי לי מה אני רוצה להגיד

נזכרתי במטבע שאורי נתן לי, שהפך לקמע, ויום אחד אבד לי בבריכה
שהרגשתי שאני מחזיקה במטבע, וכל עוד אני מחזיקה בו, אורי איתי

והבנתי שוב היום שהוא איתי

הוא אמר לי פעם, שכבנו על שמיכה על החוף, הוא שכב לידי והביט בי, כמו לא מעיז לגעת
אמרתי לו, אתה יכול לגעת בי, להרגיש אותי. אני כבר לא ילדה, והוא צחק והרצין ואמר: בעיניי את תמיד ילדה

היום הרגשתי בפעם הראשנה בחיים שאני מתבגרת
אני בת שלושים ושלוש וחצי
אני זוכרת שהייתי בת שלושים, זה היה בדיוק לפני שאורי מת
אמרתי לו, אני בת שלושים, אז אולי סוף סוף אני ארגיש שאני בנאדם מבוגר
והוא אמר, שוב: בעיניי את תמיד ילדה

היום הרגשתי שאני מוכנה להיות בנאדם מבוגר

אולי מישהו שואל את עצמו, מה זאת אומרת
אני מתכוונת שזה בסדר בעיניי להיות אמא, ולהחזיק במשרה ולשלם מיסים, ולבחור לכנסת
כל מני דברים שעד היום נראו לי כאילו אני משחקת בלהיות גדולה, אבל בעצם אני לא
היום זה פתאום היה בסדר בעיניי

מישהי נתנה לי טרמפ היום, מישהי שאני לא מכירה, ופתאום בזמן שישבתי באוטו הרגשתי שאני כבר לא ילדה, ועוד חלק מאורי הלך לו
זה בסדר

הזמן, הזמן... הרופא הגדול

אוהבת, אני רואה שמחקת מה שכתבת כאן. אולי חשבת שזה לא מתאים לדף. אולי הצטערת שחשפת את רגשותייך
לא הגבתי אלייך במהירות, כי רציתי לחשוב על התגובה ולא לענות אוטומטית

כשקראתי מה שכתבת התמלאתי ברגשות סותרים
את נמצאת במצב מורכב מאד

אני מכירה את המצב הזה מעצמי

כשאני חושבת על אורי, עליי, על איך התגלגלנו לכאן, אני מבינה שהדבר העיקרי שתמיד חסר לי היה פרספקטיבה
לראות את החיים בפרספקטיבה של כל החיים ולא רק של אותו הרגע
ומה שחסר לו, ואני מבינה שגם חסר לאור בחייך, זה היכולת לפרגן לעצמו חיים מאושרים ומלאי שמחה
זה מכאיב. זה מה שמכאיב לי

לחיים אחרי המוות,
אני קוראת בעיניין את הדף שלך.
את נראית לי אשה חכמה ומודעת, שיודעת להקשיב לתהליכים שבתוכה.
כל טוב לך.
אורנה

כמה ימים לא כתבתי
נכנסתי לדף, אבל הרגשתי כאילו אין לי מה להגיד

בדיוק עכשיו דיברתי עם חברה שאיבדה את אביה לפני כמה שבועות
היא אמרה לי שהיא לוקחת את הזמן כדי להתאושש

פתאום הבנתי שעד עכשיו בעצם לא היה לי זמן להתאושש

ההריון, אהבה נולדה, תינוקת קטנה, אחר כך כשאהבה היתה כמעט בת שנה שברתי את יד ימין בנפילה מהאופניים
וזה היה עוד משבר שצריך היה לתת עליו את הדעת... ורק בחודשים האחרונים התחיל להיות לי זמן ממש לחשוב ולעכל את מה שקרה
עכשיו המהות מתחילה להתבהר
איך גלגלים נעים בחיי, כל חיי, לא רק מאז שפגשתי את אורי... שכנראה יש עוד דברים שמהותם עדיין לא ברורה לי. להבדיל, כמו איזה פצעון שעדיין לא מוכן לפיצוץ

אתמול התבאסתי ממשהו שגידי אמר לי
לא בא לי להכנס לפרטים בדיוק מה, סתם שטויות
לקחתי נייר ועפרון ולמרבה תדהמתי ציירתי את פניו של אורי
הוא הביט אליי מתוך הנייר
ראיתי את החיוך שלו, בשפתיו הלא מחייכות שציירתי. זה היה משונה. הבנתי שציירתי לא את אורי אלא את מי שאורי בשבילי
היום בבוקר זרקתי את הציור לפח
הבטתי בו לפני שקיפלתי אותו בעדינות ושלחתי אותו לדרכו. הוא נראה לי בציור ללא מין, ללא ביוגרפיה. פשוט הוא וזה הכל. זה היה חזק עבורי. הרגשתי שהוא בתוכי, בדרך שמאפשרת לי לשחרר אותו

אחר הצהריים לקחתי את נועם לחבר, והמשכתי בעצמי לחברה, עם אהבה בעגלה
פתאום זה הכה בי, שוב, שהוא איננו בעולם שלי
הבנתי שככה זה , לשחרר אותו זה לא לעולם לא להרגיש אותו יותר, אלא שהוא בתוכי לתמיד, מת וחי, וזה בסדר
להיות בלעדיו זה בסדר
לא עוד מה שהייתי קוראת "אשליית הבסדר בלעדיו" אלא זה סדר הדברים בחיי העכשוויים, גם אם מהותם המלאה עדיין לא התחוורה לי

אני יכולה להשתחרר מלחכות לכל זה. עליי זה הקל היום

גם אני מרגישה ככה. הוא באמת שחרר אותך

את לא לבד. יש לך ילדים ומשפחה. יש לך בן זוג. כרגע זה נראה כמו כלום. אבל זה הרבה מאד
המשך החיים יהיה שונה ממה שחשבת
זה מרגיש לפעמים כמו כאילו מישהו הוציא את חלקי העתיד מתוך הפאזל
ואנחנו צריכות להמציא חלקים חדשים, שונים לגמרי, שבאופן מופלא יתאימו
זה קורה לאט לאט
אני שמחה שלקחת את התרופה. נראה שאת עושה ככל יכולתך לעבור את זה. וזה יעבור בזמן שלו. זה יעבור

היום נגמר, קראתי את מה שכתבתי ומה שאת.
מרגישה אותו בלב, בכאב בכל רגע לא מרגישה את נוכחותו, כאילו שאם היו לי סימנים שהוא כאן - עכשיו ההרגשה אומרת שאיננו וזה חסר לי ומדאיג, באמת השאיר אותי לבד.
גם אני מחפשת לי סימנים ששחררתי אותו שאולי זה נכון לי שאיננו, אבל לא מוצאת, עדין...
הלכתי לבית מרקחת ולקחתי את התרופה ההומאופתית שהמלצת. ממחר אהיה חזקה יותר, אולי.

יש משהו שחשבתי עליו היום, על זה שהוא איננו לעולם. זה שאין לי למה לצפות, לחכות, לנסות לזהות את פניו בהמון, לדמיין עתיד משותף, זה משהו שבעצם מקל. באהבה נכזבת יש סוג של ציפיה, שנים של ציפיה. לי אין יותר את זה. אני יכולה להשתחרר מלחכות לכל זה. עלי זה הקל היום.
לא יודעת מה יהיה מחר.

מעניין. גם אני לפני כמה ימים הקשבתי לקלטת שנתתי לאורי לפני שהוא מת

היה שם שיר אחד שהדהים אותי. זה שיר של להקה שלא כל כך מוכרת בארץ, טוב, בינתיים הם כבר התפרקו, אבל זו להקה מאנגליה שקוראים לה ג'יימס

ולשיר קוראים
we're going to miss you

יש בשיר הזה משפט משונה
this is not a song
this is a charm with your name on
ואז
here's a mirror with your name on
singing we're going to miss you when you're gone

שמעתי את זה ותפשתי שאישרתי לו את היציאה

זו לא הבנה כל כך פשוטה עבורי
להבין שאורי לא הלך בניגוד לרצוני

בעצם אני מבינה היום שזה טוב שהוא איננו. הוא שחרר אותי באופן מסוים. כנראה באופן דומה לאיך שאני שחררתי אותו

כמו שכתבתי במרומי הדף: הוא נתן לי את החיים שלי במתנה
אני חושבת שהעדרו לימד אותי יותר מכל דבר אחר. אורי... אני שוב מודה לו. חברי היקר, היקר

אישה, את כותבת שאת לא מרגישה אותו יותר, שזה מדאיג. אני מבינה אותך. אבל זה ככה. ימים שיותר, ימים שפחות, ימים שכאילו בכלל לא
זה בסדר. ככה זה. זה חלק מהענין, מעובדת מותו. באסה

עם שירים עוד הכי קשה לי,
יולי הכין לי דיסק עם שירים שאהב ועם שירים בשבילי - לא הספיק לתת לי.
נהג לייחס הרבה משמעות לכל מילה גם לפני 19 שנה, גם עכשיו כתב לי הרבה דברים יפים ותמיד אמר שמתפלא שהכל נכתב כבר לפניו בכל השירים ובכל הסרטים .

לא מרגישה אותו יותר, זה מדאיג אותי

אצלי, דרך אגב, אמא של יונת
דווקא שיר אחר של רחל היה כמואור בחושך הזה

התשמע קולי, רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה

תבל זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק, נפרדות לעד
מבקש אדם, אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד

אחרון ימיי כבר קרוב אולי
לא רחוק היום של דמעות פרידה
אחכה לך עד ייכבו חיי
כחכות רחל לדודה

ואני לא צריכה כל כך הרבה זמן לכאוב

המשפט הזה חוזר אליי
כרגע אני דווקא חושבת שאת יכולה לקחת כמה זמן שתצטרכי
זה קצת מאיים... כי אולי זה יהיה יותר זמן ממה שאת חושבת שאפשרי.... מצד שני, אין שום פינוק בלחוש כאב. זו זכותך. זכותך להרגיש כל מה שאת מרגישה, להיות בכנות עם עצמך וגם איתו בתוך התהליך

היא פונה וקוראת לו בשמו
וקולה כתדיר,
ואני בקולי לא אבטח
פן יסגיר.

היא הולכת ברחוב לצידו
קבל עם, קבל אור,
ואני בחשכת ערבים
במסתור.

לה טבעת זהב על היד,
מברקת, שלווה -
אך כבלי ברזילִי
מוצקים פי שבעה.

("אשתו", רחל)

מהר, כי אני צריכה ללכת לישון

אני מכירה את אשתו. מכירה גם את הילדים
לא שומרת על קשר

לא נוסעת לאזכרות
אבא שלי הולך ומדווח לי

מחכה באיזשהו מקום יום אחד לטלפון, או ממנה, או מאחד הילדים
מרגישה שיום אחד זה יקרה. הוא השאיר מכתבים שלי בהרבה מקומות. היו גם מכתבים חתומים ב: להתראות אהובי ,וככה... וגם כאלה ללא שם בהתחלה או בסוף, שנשארים בעיניי עוד יותר אינטימיים

מחר, שאת בעבודה, תזכרי שאני איתך גם, מעבר למרחק

אני אוהבת את הסיפורים שלך ,כתובים יפה בשפה שלי. אני לצערי לא אוכל לכתוב כאן הכל כי המון פרטים דווקא משמעותיים יכולים לפגוע באנשים שחיים (מילה מוזרה פתאום)
לכן לא אוכל לספר לך כאן איך קבלתי את הידיעה הכל כך מזעזעת באמצע היום, לא אוכל לספר איך כל החברות שלי ידעו כמה אני הייתי מאושרת ולא פחדתי מכלום והוא "לא יכול לספר כי אף אחד לא יאמין", איך הסתרתי את השם שלו בטלפון ואיך הוא דווקא לא.
הוא ביקש יומיים קודם שאתן לו פתק שיוכל לשים בכיס, ביקש סתם פתק לא מקושט או בולט שירגיש בכל פעם שיכניס את היד לכיס. כתבתי לו על סתם פתק "תשמור על עצמך, ונתראה בפרק הבא" לא אוהבת, לא מנשקת שום סימן. הפתק בטח היה בכיס שלו כשהתחיל להשתעל ולאחר 25 ד מת.
איש באמצע החיים.
עכשיו יש למילים בפתק משמעות גדולה, אז, פשוט לא יכולתי להשתמש במילים פשוטות יותר ותראי איך זה נשמע...

רציתי לשאול אותך לגבי אישתו של אורי, האם הכרת? מה חשבת? מה הקשר שלכן היום? הילדים שלו, חשובים לך? היית רוצה שתדע עליך? את יכולה להגיע להזכרות שנתיות עם כולם?

הבכי מהבטן, לא נתתי לו אף פעם לצאת. פעם פעם הייתי בכיינית ידועה, קראו לי "מפונקת" לא ידעתי איך עוצרים את הדמעות.
בצבא החלטתי שזהו די ואין יותר בכי ומאז השתדלתי לא לבכות ליד אף אחד עד שכמעט ולא בכיתי בכלל.
לכן התדהמה, איפה הקולות האלה נמצאים בכלל, כמה עמוק זה עוד יגיע.? איך הבכי על יולי שונה מכל בכי שאני מכירה.
אני מרשה לבכות - לילדים שלי כמובן. מעודדת את הקטן בעיקר, כואב לי כשהוא אומר " אני לא בוכה יותר" אומרת לו שגם מבוגרים בוכים ומחפשת דוגמאות מכל כיוון אפשרי אז אם אמא בוכה גם אתה יכול.

מתחיל שבוע חדש צריכה כוחות, מאד רוצה שיהיה לי יותר קל. שמעתי השבוע הרצאה שבה אמר המרצה שכאב אפשר לכאוב גם שלושה חודשים וגם שלושה שבועות אבל אפשר גם 3 ימים ואפילו 3 דקות.
לא יכולה להרחיב מה היה נושא ההרצאה אבל אני לקחתי מזה שאולי מימד הזמן (שעליו כבר דיברנו...גמישות ורצון) הוא עניין שאוכל להחליט עליו ואני לא צריכה כל כך הרבה זמן לכאוב אפשר בפחות להיות איתו, שלו, בלי הכאב.
(לא יודעת אם יצא ברור אנסה אולי פעם אחרת)
לילה טוב
אישה

אני שמחה שאת מרגישה קצת יותר טוב

אני קוראת את הדברים שלך ונזכרת בימים אחרי מותו של אורי
אני זוכרת שכתבתי ביומן שלי שהוא מת
זה היה כמו להסכים עם זה בפעם הראשונה.... לראות את זה כתוב על הנייר

אחר כך נסעתי לתל אביב, באוקטובר. וביום שמלאה בדיוק שנה מאז חזר פתאום לחיי, נסעתי לבית הקברות עם חברתי גל. השארתי את נועם עם אמא שלי. הייתי בשבוע שתיים עשרה בהריון של אהבה
נועם אוהב לבקר בחנות קריסטלים אחת בתל אביב, ובדיוק באותו בוקר הלכנו לשם ביחד והוא בחר קריסטלים לעצמו
אני בחרתי אבן כדי לשים על המציבה של אורי
בחרתי רובי קטנה סגולה אדומה

גל לקחה איתה קופסת ממחטות נייר מהאוטו
היא הביאה את הצמה שלי, שהיתה אצלה בקופסא, שמורה כבר ארבע עשרה שנים. זו היתה הצמה שגזרתי בגללו, שהתכוונתי יום אחד לתת לו. אותו שיער עצמו שהוא סירק לפני כל כך הרבה שנים
עטפנו אותה בבד צבעוני

ישבתי על המציבה שלו
אורי האהוב
היה כתוב שם, ואני פרצתי בבכי קורע לב, כשגל מגיש לי טושיו אחרי טישיו
את האבן שמתי על שמו, במרום השורוק

אחרי שקצת נרגעתי, התחלנו גל ואני לחפור בחול שמסביב למציבה. הבאנו איתנו כפות של מרק למשימה, והתחלנו לצחוק צחוק משוחרר, ידעתי שאורי היה חושב שזה מצחיק

קברתי את הצמה שלי ליד המציבה שלו
גל אמרה: עכשיו לפחות חלק ממך יהיה תמיד ליד חלק ממנו

היה בטקס הזה משהו מרגיע עבורי. לוויה פרטית, עצובה מצחיקה

בדרך החוצה מבית הקברות הייתי צריכה פיפי. מצאתי איזה עץ בקצה של מגרש החנייה והפשלתי את האוברול והשתנתי, מנגבת בממחטת נייר ורודה, מאותה קופסה שקודם ייבשה את דמעותיי. ושוב צחוק,גל אומרת: שלא תשתיני על הכתפיות של האוברול, וזיכרון: אורי ואני בפגישה האחרונה בינינו על חוף הים ביפו: ואני מתה להשתין, אבל אין איפה ובסוף אני משתינה באוטו, בדלי שהקטן שלו משתמש בו למשחק בחול... אורי משקה את השיחים בפיפי שלי, ומתגאה בכמות, ושנינו מתפקעים מצחוק... בתקופה ההיא כל זיכרון היה כואב, אפילו זיכרון מלא צחוק. היום, כרגע, זה פשוט מעלה חיוק על פניי, ומזכיר לי את האושר

אורי, אהובי היקר, היקר.היום אני מבינה איך הוא היה צריך לסיים את החיים שלו. יש לי איזו הרגשה כאילו הוא קשר את כל החוטים, כמו לקראת סיום של סרט. אני צריכה, כלומר מוכרחה, לתת לו את הקרדיט, שהוא ידע איך וכיצד עליו לחיות, ואיך וכיצד עליו למות. לתת אמון בתהליך הפרטי של אורי, לא רק בשלי

ספרי לי, אישה, איך זה שקיבלת את ההודעה בדבר מותו? מישהו בכל זאת ידע מה קורה ביניכם? או שאיזה חבר משותף, או מה
אגב, הבכי מהבטן שלא הכרתי
מאד מאד מאד מזדהה עם המשפט הזה
אחר כך שאהבה נולדה והתחילה לבכות כמו כל תינוקת נורמלית, הרגשתי לגמרי אחרת ביחס לבכי שלה, בזכות הבכי על אורי
אולי לשמוע את הילדים שלך בוכים ולאפשר להם לבכות בלי כל הזמן לעשות שהכל יהיה בסדר, יכול לעזור גם לך

מעניין שחזור הגלגולים עם אורי. אני בטוחה שגם אני אחפש דרך לשחזר , מיום ליום אני מרגישה שיש קשר בין דברים ומאמינה לגמרי בשבועיים שלושה האחרונים, מאז שיולי מת לי, שיש משמעות - לגלגולי נשמות .

תודה לגבי התרופה ההומאופתית. היום חשבתי לקפוץ ולחפש משהו והתלבטתי איך אציג את הצורך מול הרוקח - קראת את מחשבותי, תודה.

כן בטח יש לי בן זוג, כשיולי חזר לאישתו לפני 17 שנה התחברנו. איש שהכרתי מספר שנים קודם ואפילו דאגתי לריב איתו, לא יודעת למה... הוא חיפש אותי אני נרגעתי (ככה לפחות חשבתי לי, מאהבת חיי) והתחלנו חיים משותפים.

הוא שמע אז על יולי, נתן לי להחלים והיה שם אוהב ושליו. כשנפגשנו יולי ואני לפני 3 חודשים לא חשבתי שכדאי לספר ולא תארתי לעצמי שיש מה לספר כהרגשות הלכו והתבהרו פחדתי מהקצב והטרוף שנכנסו לחיי וכמובן שלא סיפרתי. כשקיבלתי את הידיעה על מותו והתרסקתי, סיפרתי משהו קליל על פגישה לא משמעותית ועוד שיחות טלפון אבל הוא ידע שאהבתי את יולי אז ושער שאתגבר במהירות. נותן לי את הזמן, לא מחטט. ואני מצידי נשתדלת לשמור על אורח חיים הגיוני ואת הדמעות והבכי מהבטן שלא הכרתי קודם אני משתדלת לשמור לאוטו או לבית הקברות או לכאן בלילה בלילה.
הבוקר הרגשתי לראשונה טוב יותר ואמרתי לו שכך, הוא נישק אותי ואמר שהוא שמח שאני חוזרת לחיים...

עוד יום עבר, כבר לא הכי פוחדת ממחר, מרגישה את הגוש בחזה, בגרון, את הכאב הפיזי בגוף אבל אולי התרגלתי...יכולה להחזיק מעמד.
לילה טוב

למדתי שזמן זה גמישות ורצון
אז הנה, השיעורים לאט לאט מתבררים לך. זמן כמו כל דבר זה ענין של גמישות ורצון
זאת אומרת שהכל אפשרי. כמה תקווה אינסופית יש בידיעה הזאת

דרך אגב, את יכולה לקחת תרופה הומיאופתית שתעזור לך עם האבל. לא תמנע ממך להרגיש, אלא פשוט תעזור להמשיך בתהליך. מאד עזר לי. מאד מאד
Ignatia 200ch
אחד בבוקר ואחד בערב. רק יום אחד.
אחר כך להחזיק פוטנציה שלושים בכיס. רחוק מהפלאפון וכל פעם שאת מרגישה שאת מקבלת גל של כאב, לקחת אחד

אפשר ככה איזה כמה שבועות. לאט לאט תצטרכי פחות ופחות, כי תתאוששי
בלי לחשוף יותר מדיי פרטים אישיים.... אומר לך שהעצה הזאת היא מקצועית... בהצלחה

ביחס לגלגול נשמות, הבנתי משיטוטי האחרונים באתר, שאני מתחילה להחשב פה כמו איזה מומחית בנושא. אז שיהיה. אני מאמינה בגלגול נשמות באופן טוטאלי
אני מאמינה שאנרגיה אף פעם לא נעלמת וזהו
אני מאמינה שאנשים מתגלגלים בקבוצות, שיש לנו משפחה קוסמית, או אולי נקרא לה כיתה, כי זה הכל הבית ספר הגדול של החיים... למרות שבאתר הזה אולי באמת אפשר להשאר עם המילה משפחה, חינוך ביתי כאילו... משפחה יושב אצלי יותר טוב
אני לכן מקבלת כמובן מאיליו שאנשים שחשובים לי בחיים האלה בוודאי כבר היו איתי פעם
ואז אני רק נותנת לעצמי לקבל אינפורמציות בחופשיות
אין טעם לדעתי לקבל אינפורמציה ביחס לגילגולים קודמים רק ברמה הרכילותית.להרגשתי זה בזבוז מרחב בסיפרייה הקוסמית. אבל לחפש ולבקש מידע ביחס לשיעורים שלנו זה יכול להיות מאד מאד חיובי
אני עשיתי שחזור גילגולים אחרי מותו של אורי, משום שרציתי להבהיר לעצמי את מהות השיעור והקשר בינינו לאורך החיים המשותפים, ולא רק בפרק הזה
זה נתן לי הבנות וזה נתן לי גם תקווה, ביחס להבנה שזה רק פרק בחיי נצח
הרגשתי שהמתקשרת שעבדתי איתה קבלה מעט אינפורמציה. הרגשתי שהיו דברים שלא באו משום שלא היו לאוזניה. קיבלתי אותם באופן אישי אחר כך
אורי אמר לי פעם שבעיניו גן העדן האולטימטיבי זה שנינו על החוף, לבד שוכבים על החול, ומסביבינו גדר

אחר כך כשהלכתי לשחזר גילגולים ראיתי גלגול שבו היינו אח ואחות, מאד מאד קרובים בגיל, בילינו את החיים על החוף, וחווינו את עצמינו ואת העולם אחד דרך השני
יום אחד באו רוכבים וחטפו אותו
הם לא לקחו אותי, כי הייתי בת. הם לקחו אותו ואני נשארתי לבד, המומה על החוף. הוא אף פעם לא חזר ואני הייתי עומדת על החוף שעות ומחכה לו. חווה אבדן מהול באשמה, שלקחו אותו ולא אותי
זה להרגשתי היה הגלגול הראשון שלנו ביחד. אני יכולה להגיד בשיא הרצינות שכל פרידה ממנו מאותו רגע נחוותה בעיניי באופן זהה. אני זוכרת תחושות של הבנה שהוא פשוט איננו, אפילו כשהוא היה יוצא סתם מהחדר הייתי מקבלת חרדה
אני מדברת כשעוד הייתי נערה
ואחר כך, עוד יותר, ככל שהתקרב המוות שלו
אולי בגלל זה הוא הדגיש שצריך גדר מסביבינו

היום בבוקר חלמתי עליו חלום
אנחנו נמצאים בבית באמצע המדבר. לא בבית שלי, בית סתם באמצע המדבר
ואני שואלת אותו אם הוא רוצה שנעזוב את המשפחות שלנו ונהיה ביחד
אני אומרת לו שעכשיו הזמן לדבר על זה עד הסוף, לא לטאטא את זה מתחת לשטיח
והוא יושב על הרצפה ואני מחבקת אותו. והוא בוכה, ממרר בבכי אצלי בידיים
ואני חשה את תחושת השחרור שלו, שהוא מסוגל סוף סוף לבכות על הפספוס הזה, לבכות ולהרגיש אחר כך יותר טוב
ואני מערסלת את ראשו בידיי ואומר: אורי, אורי, אורי, אורי
ואני מנשקת את הדמעות על הפנים שלו ואומרת לו: תבכה עד הסוף, עד הסוף של הדמעות

אף פעם לא חלמתי חלום כזה
אני זוכרת פעם אחת שהוא בכה איתי. הוא נתן לדמעות להכנס לעיניו, אטבל לא נתן להן לצאת. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו, תתן לכל העצב לצאת עד שלא יישאר לך יותר עצב בפנים

דרך אגב, אישה קסם, רציתי לשאול אותך: יש לך בן זוג? הוא מודע למה שקורה? חוץ מזה אני נורא שמחה שאת ממשיכה לכתוב לי. זה מחזק גם אותי, תאמיני או לא

קראתי בצהרים את מכתבך הראשון ונורא בכיתי, אני דווקא מחזיקה מעמד יפה...משתדלת לא לבכות.
כמעט כל שיר מזכיר לי אותו אז אני שומעת רק רדיו שאין בו מוסיקה, כן, כל תאריך יש לו משמעות ואפילו לכל שעה ביום יש אז החלפתי יומן ואין שום סימנים מקודם. בבקרים אחרי ששמתי את הקטן בגן, תמיד דיברנו המון בטלפון. בצהרים כמעט כל יום נפגשנו אפילו לשעה, לדבר, לשמוע. שאל "איך זה שאת מבינה אותי? אני לא רגיל לזה" אהב לדבר וידעתי שרק איתי יכול. בערב שוב טלפונים ולפעמים בסוף הלילה ככה כל יום 3 חודשים.
(העבודה שלי גמישה וגם שלו למרות שהתחומים שונים לגמרי, אם שאלת את עצמך איך מצאנו זמן. אבל למדתי שזמן זה עניין של גמישות ורצון) שמחתי שאת אומרת שיש שינוי, שאני מראה לך שאת כבר לא כאן להפתעתי אני שומעת שאני אופטימית.
עכשיו קראתי את מכתבך השני, פעם ראשונה בלי דמעות, את יודעת גם זו שימחה קטנה הנה אני טיפה מתחזקת, לא רועדת.
אני אקרא לו יולי שם שהמצאתי לו כבר לפני 3 חודשים.(נפגשנו ביולי)
גם יולי לא חי את החיים. הכל נראה נכון על פניו, המשימות הנכונות מומשו (משפחה, בית, כסף, עבודה) אבל הוא היה מודע לריק, לפספוס. שנים שלא הייתה אהבה בחייו אבל היו מחוייבויות לאישה למשפחה שלה לשלו.
אצלי היה כמו שאמרת, יותר מבסדר, לא היתה סיבה לחפש אהבה, חברות, חום, קשר במקום אחר אבל כשנפגשנו עכשיו קבלתי מיולי המון מאלה והרגשתי איך זה חסר לי ואיך זה החיים עצמם וזה מהיר ואמיתי ומוכר ונכון.
אמרתי לו מיד שאין מצב שאפגע בילדים כלומר ב 17 שנים הבאות אני לא זזה מהבית, (הקטן בן 3 אגב נולד בנובמבר...) והוא לא אמר דבר.
אמרתי לו שהוא חלש בשביל לעזוב ואני דואגת ורק בהלוויה ראיתי כמה צדקתי.

את יודעת, אני מרגישה שלספר עלינו זה מאד מרגיע. צדקת אני אמשיך לכתוב לך כמו שהצעת כי זה מרגיש נכון- תודה.

מאז שיולי מת אני נפגשת המון עם התחום של גלגול נשמות. מאד רוצה שתספרי לי על זה עוד ועוד.
אני קרובה לתחום גם בסוג המקצוע שלי אך מעולם לא העזתי, יש לי הרבה ספרים ורק עכשיו לראשונה פתחתי אותם, התחלתי סוג של טיפול שכזה וכאילו הכל היה כאן ואני פחדתי לדעת, למה לדעתך?

סוף סוף הולכת לישון רק עם הכאב בלב ולא עם הדם
תודה לך
אישה...קסם.

חשבתי הרבה היום
עלייך, אישה, עליי, על גידי, על אורי... על הילדים... אני מנסה להבין מי אורי היה
פתאום נדמה לי שאני מבינה מי הוא בעולמות ה"גבוהים" של ישותו, אבל פחות, הרבה פחות מדי מי הוא בעולם הזה. כלומר מי הוא היה בעולם הזה
אני מבינה שהפחד שהיה לו מהחיים, הפחד שהיה לו משינוי, אלה הדברים שסלחתי לו אותם ללא שאלות. והפלא ופלא, אלה הדברים שבעטים אני נכנסת בגידי כל שני וחמישי
מצפה ממנו ללמוד לקבל שינוי כדבר חיובי, לא כאיום על החיים העכשויים
רוצה שיידע לעשות החלטות מתוך שמחה, ולא מתוך פחד

גידי אמר לי לפני כמה חודשים, שהוא היה רוצה להיות אדם יותר שלם, כמו שאני לדעתו. יותר מאוזן... ואני נאנחתי אנחה עמוקה כל כך
חשבתי על אורי, על איך שהרבה ממי שאני, ומאיך שאני מסתכלת בחיים, בשינויים, בכאב, בפחדים... הרבה מהיחס שלי לחיים זה בזכותו, וכמו שכתבה כאן הדס מצוי, שדרך העדרו דווקא למדתי כל כך הרבה
ואמרתי לגידי, זה לא בא לי בקלות, אתה יודע... זה בא דרך כאב, דרך הרבה כאב
והוא אמר
כן, אבל אפשרת לעצמך את הכאב הזה

זה הדהים אותי, כי זה נכון, ולא חשבתי על זה ככה עד אותו הרגע

היתה לאורי גישה מאד, מאד אוהבת לגידי. הוא אהב אותו כאילו. ואני לא הבנתי איך זה. והיום אני מבינה שהם באמת קשורים זה לזה
אני חושבת על האהוב שלך, אשה קסם. אני חושבת על הביטוי שלו, "הפרק הבא" ושואלת את עצמי, באמת למה התכוון
גם אורי אמר לי ככה. היום נזכרתי בשיחה שהיתה לנו בנושא
הוא אמר לי: אם היה מצב אחר... נגיד בלי ילדים... או שעם ילדים אבל איום ונורא בתוך הנישואים, הייתי עוזב, בטח, והייתי מבקש ממך לעשות צעד דומה. אבל בגלל שיש לשנינו ילדים, ושהנישואים שלי כרגע בהחלט נסבלים, אני רוצה לנסות ולעבור את הקדנציה הזאת של הילדים, ואחריה נהיה ביחד
הוא אמר על הנישואים שלו שהם נסבלים, ואני זוכרת שחשבתי שהנישואים לגידי יותר מנסבלים, והבנתי שאני צריכה להודות בפני עצמי שאני מעדיפה כרגע לגדל את ילדיי עם אביהם... אפילו שזה עלה לי במחיר כבד... אבל רציתי לעשות את הדבר הנכון. גם אורי רצה להיות בסדר... היום אני מבינה שזאת היתה אחת הבעיות שלו... לרצות להיות בסדר כלפי כל העולם חוץ מכלפי עצמו
והיה לו לגביי איזה מין חותם של הסתרה
וגם לי לגביו כמובן

אני מבינה היום שאילו אורי היה נשאר בחיים, היינו יכולים לחזור למקום בו שנינו כאילו שוכחים אחד מהשני
ואז אולי בעוד כמה שנים, או כשיותר מתאים, לממש את האהבה באופן זוגי... או שאולי אני טועה? אולי הקטע בינינו היה לחוות חוסר מימוש פיזי? בשיחה האחרונה בינינו אמרתי לו: אני לא מוותרת עליך. אתה חבר שלי, אז בוא נהיה חברים. מה שאנחנו יכולים להיות בתנאים האלה, אני רוצה שנהיה
והוא אמר: את צודקת. וגם אמר לי: מה קרה, צמחו לך ביצים. אמרתי כבר שהוא היה די גס
ואחר כך הוא פגש את נפתלי, שהיה חבר משותף גם של הוריי, וממש גידל אותי כאב. השיחה האחרונה שלהם, נפתלי אמר לי אחר כךֿ, היתה עליי. אורי אמר לו: יש לה ביצים. היא אישה אמיצה. הלוואי שלי היו ביצים כמו לה

אחרי מותו אמרתי לנפתלי, כואב לי הלב שאני חושבת על זה שבמידה מסויימת אורי לא מימש את עצמו בחיים האלה
ונפתלי התפלא ואמר: מה איתך, הוא בנה בית, זה מימוש עצמי! ואני חשבתי, זה מימוש עצמי בעיניך, אבל לא בעיניו
והבנתי שאורי היה מן בנאדם כזה שאנשים מסתכלים עליו וחושבים שהוא מאושר. אבל בעצם הוא סובל בפנים
וגם אני הרגשתי ככה תקופה כל כך ארוכה.סיפרתי לאורי איך פעם בטיול השנתי בכיתה י"ב, מישהו מהכיתההמציא מן משחק כזה, שכל אחד אומר אם הוא היה פרי או ירק, איזה פרי או ירק הוא היה. ואני ישר חשבתי על אורי, ועל אהבתינו ששמורה אצלי כסוד כבד. אמרתי: אם הייתי פרי, הייתי אפרסק. למה אפרסק? כי כמו שאתם רואים אותי, כזאת ורדרדה ורכה, עם שערות בלונדיניות על כל הגוף - ואורי אמר איתי, בהחלטיות: בפנים אבן. והרים ראש ואמר זה מה שאמרת, נכון? ואני הנהנתי
כולם היו בשקט. הם בטח חשבו, היי, זה אמור להיות צחוקים, מה נהיית כזאת כבדה
וכשסיפרתי לו, אורי אמר: ככה זה גם אצלי
אולי זו פשוט חוויה אנושית? אולי רובינו חולקים כאב רק עם אנשים איתם יש לנו קשר מיוחד? אני לא יודעת. היום, בחיים שאחרי המוות, אני משתלדת לחלוק רגשות, כאב, אהבה, עם הרבה אנשים

אישה
אני קוראת שוב ושוב את מה שכתבת כאן. חושבת מה לענות לך. פתחת כאן הרבה נושאים. האם להרגיש גם כאשר מה שמרגישים הוא כאב. זו שאלה טובה. בתחום המקצועי אני נמצאת הרבה עם אנשים בשעה שהם חווים כאב. לפעמים כאב איום, גם פיזי, גם רגשי. אני רואה שכאב הוא משהו שאף פעם לא נשאר סטטי. הוא בא בגלים,הוא משתפר עם הזמן, הוא חוזר ובא... אבל יש טעם בכאב. כאב לרוב מורגש בשעת שינוי. שהגוף והנשמה לא רוצים בשינוי. את רוצה לחזור לזמן לפני שהוא מת. וזה אי אפשר. זה כואב שהוא איננו. זה כל כך כואב. זה כל כך כל כך כואב. כואב לי היום אחרי שלוש שנים ושלושה חודשים. כואב, אבל פחות... כמו שנדמה לי מימי נעוריי כתב פעם יהונתן גפן... ובאותו מקום הוא כתב גם שפחות, אבל כואב

האם זה מרפה? כן, זה מרפה. זה לוקח זמן ועיכול, והרבה מחשבות ותובנות
מתי חוזרים לחיים? האם חוזרים? חוזרים. בגלל זה קראתי לדף הזה החיים אחרי המוות. כי כך אני מרגישה שהחיים. הילדים ממשיכים להיות מתוקים ואהובים, החברים ממשיכים להיות מצחיקים ומחבקים
מאיפה מתחילים לקחת כוח? פה את מתחילה לקחת את הכח. את לא לבד, קסם. את לא לבד. אני איתך. תכתבי לי מה שאת רוצה מתי שאת רוצה ואני אענה לך. יהיו לאט לאט עוד מקומות. תחשבי עליו. תכתבי עליו. ספרי לי עליו. הוא תמיד ישאר אצלך. האם אני מרגישה אותו לפעמים? אני מחייכת לי, כי לפעמים הוא יותר אמיתי מהמציאות עצמה
אני פותחת את הארון להוציא כוס, ואני שומעת אותו אומר: עולם הספלים שלך
כי אצלי כל ספל הוא אחר
וחלומות לפעמים, ולפעמים דמעות עולות אצלי ככה כאילו בלי שום סיבה
סימנים שהוא כאן? כן יש. אני מתחילה להגיד לו שאני לא זקוקה להם יותר. שהוא לא מוכרח לבקר אותי יותר
אבל בשנה הראשונה הם היו כל הזמן
אני מאמינה שלוקח שנה להתגלגל, ואני מאמינה שהוא התגלגל כבר
יש ימים שמחים? זו השאלה שלך שדרכה אני יודעת שלא אבדת תקווה
יש ימים שמחים. המון ימים שמחים. בעיקר ימים שמחים. אורי אהב שמחה, צחוקים, בדיחות, שובבות. אני מביאה את אלה לתוך חיי וחיי ילדיי, כי אני יודעת שזה משהו שהוא היה עושה אם הוא היה כאן
זה כבר כמה זמן שזה לא כרוך במאמץ
יש שאני צוחקת עד דמעות, יש שאני מאושרת כל כך שאני קופצת משמחה
אני מאושרת מהחברות שלי, ממי שבחיים שלי. אני יודעת שכל אחד יכול להיות שיצא מחר, ואני רוצה לדעת שמיציתי, שהכרתי..... התבאסתי שהרגשתי שיש דברים שכבר לעולם לא אדע על אורי. אני רוצה להכיר ולהנות מאהוביי וחבריי באופן עמוק ויומיומי. לא לחוש החמצה
זה יבוא לאט לאט, בד בבד עם הכאב והאבדן
תודה לך. אני מבינה דרכך איזו דרך כבר עברתי. איפה אני כבר לא
ואני מקווה שאת רואה חלון קטן לתוך העתיד של האבל שלך

לשמור על התקווה. לשמור על הלב בשבילו. רק בגלל שהוא לא פה להגיד לך כמה שאת נפלאה, זה לא אומר שאת מפסיקה להיות נפלאה

האוהבים מבטיחים שיאהבו לנצח. הוא מבחינתו, כמו אורי, קיים את ההבטחה הזאת. הוא אהב אותך עד המוות
וגם את תאהבי אותו לתמיד. את לא דחית אותו. הוא ידע שאת אוהבת אותו. כמו שאורי ידע. יש לזה משמעות. בעוד כמה שבועות תוכלי לראות את החיים שלך יותר בבהירות. עכשיו זה זמן להתאבל, לא לעשות שום דבר מיוחד במינו
לתת לזמן לעבור
הוא יביא עמו מה שיביא
תתחזקי, אישה יקרה

ביחס להרגשה שלך שאת רוצה למות. זה נורמלי. אם את חושבת באופן נסתר שאולי היית מקרבת לעצמך את הקץ, שאולי היית באופן פיזי בוחרת במוות? מתאבדת חס ושלום? אני רוצה להגיד לך שלהרגשתי התאבדות זה ממש מגלצ'ה ישר לשיעור עוד יותר קשה ממה שאת חווה עכשיו. תתחזקי. את תעברי את זה. אני מבטיחה לך שתעברי את זה. השנה הראשונה הכי קשה, כי יש בה את כל התאריכים, סימני הדרך... אחר כך יותר קל. את תהיי בסדר. הכל לאט לאט

אחרי שכתבתי, הרגשתי טוב יותר הצלחתי לישון ונדמה שלא חשבתי עליו כל שניה וכל רגע. הבוקר הרגשתי רע , הכאב לא עזב אותי, אחרי הצהרים קבלתי טלפון שלהפתעתי נתן לי שעות של שקט.
פחדתי לקרוא כאן שהכל יחזור והשמיים יפלו. בשקט בשקט כשכולם נרדמו העזתי לבוא ומצאתי אותך, בין הדמעות ששוב ממלאות אותי אני מוצאת שאני שמחה שיש לי אותך.
עדין לא רואה שום שיעור בשבילי. בהתחלה לפני שבועיים חשבתי שעל הצורך "להרגיש" שקבלתי ממנו והכרתי עכשיו, על זה אני לא מוכנה יותר לעולם לוותר וזו מתנה יפה, נכון?
היום זה לא מסתדר לי, למה להרגיש? כל כך כואב כאן, כל כך עצוב, כל כך חנוק, מה היה לי רע קודם?
אני בטוחה שצריך להסתכל על החיים, על הילדים שלי שאני כל כך אוהבת, וללמוד לא יודעת איך, להמשיך לחיות כשהוא איתי וממש לא, אבל לא מצליחה לעשות את זה , מפחדת לכתוב את המילים האמיתיות - רוצה למות להיות איתו שם. אולי זה הפרק הבא שלנו, כאן כל כך לבד לי .

מתי זה קצת ירפה? מתי חוזרים לחיים? חוזרים? מאיפה מתחילים לקחת כוח? את מרגישה אותו לפעמים? יש סימנים? יש ימים שמחים?

אישה
קראתי ובכיתי
אני מזדהה איתך. מאד מזדהה איתך. מזדהה לא ב"כמו" אלא בדיוק. כואבת איתך. כואבת איתך. אהובה
זה מחזיר אותי לזמן שאחרי שאורי "ויתר עליי" מילה שלך, שאני מסכימה איתה מאד! הזמן הזה שבו נעתי בין לרצות למות ללרצות לחיות. גם היתי בהריון, מה שעזר לי גם למות וגם לחיות

אני איתך. מה יש להגיד. זה חרא אמיתי. אבל וזה אבל גדול מאד, היה לכם זמן ביחד. יכולתם לדעת שאתם אוהבים. כמו שאנחנו. אני יודעת שהנשמה הגבוהה שלו איתך, ותמיד איתך
כמו שאני יודעת שאורי פה איתי... פה מסביב

עכשיו הזמן שלך לכאוב בכל הכח. זה בסדר. זה עובר ובא, עובר וחוזר. כל פעם שתחשבי שאת בסדר, פתאום תרגישי שוב את האימה מכה בך. זה ככה. אין מה לעשות נגד זה וגם לא צריך לעשות שום דבר נגד זה
אני זוכרת שקראתי באיזה ספר, שאנחנו בעצם לא מאבדים את האדם שמת ביום המוות שלו, אלא מאותו יום והלאה. אני זוכרת את התחושה הזאת מאד בבירור. להרגיש שאיבדתי את אורי בהרבה יותר דרכים מאשר אי פעם הוא היה לי... ואז נוצר גרעון איום. איום

מעניין מבחינתי שדווקא היום אני קוראת את דברי הכאב שלך, אישה קסם
משום שהיום הרגשתי בפעם הראשונה שאני מוכנה לשחרר אותו. דברייך מחזירים אותי לרגשות שאני מבינה שכבר עברו לי. אולי יש בזה מעט ניחומים עבורך. שיש זמן שבו תרגישי שאת יכולה לנשום, לפחות חלק אחד מהיום

אם לא היינו נפגשים, לא הייתי יודעת כמה לבד אני
מאד מזדהה
וגם רוצה להגיד לך, את רואה, הוא נתן לך שיעור חשוב, קחי את השיעור, ותעשי שלא תהיי לבד יותר
אני יודעת שכרגע זה נראה אבסורדי לחלוטין
עולם אכזר וקר וקשה
אנשים הרבה פעמים מדברים על פרידה כמו חלק מהגוף שנקטע
אני לא הרגשתי ככה
הרגשתי כאילו אני עצמי הלכתי
שאני אינני, שאני ריקה לגמרי בלעדיו
היום אני מבינה שנתתי לו רשות ללכת, שאישרתי לו את היציאה. כן, גם בשיחה האחרונה שלנו אורי אמר לי, שלום, שלום אהובתי, אהובתי, שלום

הוא לא אמר להתראות

אני רוצה לחזק אותך. הזמן מביא תובנות. אני מבינה זאת דרכך, כרגע. תודה לך. אני מחבקת אותך. בבקשה, כתבי לי שוב. אני יודעת שזה איום לכאוב לבד ככה. אל תהיי לבד. את לא לבד. את יודעת, תמיד הסתובבתי עם שאלה בתוכי: מה היה שם בעצם? רוצה להבין מה זה, מה שיש בינינו. כי אנחנו מצפים מאהבה בין גבר ואשה לשאת פרי. יחסים גופניים, שאצלינו לא הגיעו לשום מיצוי, לא היה בינינו שום מין. או נישואין, או רומן או ילדים ביחד. אז מה זה בין גבר ואישה כשאין את כל אלה? והיום אני מבינה שחוץ מזה שהתגלגלנו בתוך גבר ואישה, היינו פשוט שנינו. ויכולנו להיות, תודה לך השם יתברך, ביחד בגוף באותה תקופת זמן כדי לבטא את האהבה הזאת היום אני מבינה את זה גם דרך אוריין וקרן. האהבה שאני חווה עם קרן היא אהבה גבוהה, דומה לזאת שחשתי עם אורי. זאת לא רק חברה, זו אהבה, זו הוראת דרך. אילולא החוויה עם אורי, עשוי היה לקרות שאחווה את האהבה לאוריין, בעלה של קרן, כחוויה רומנטית. לעומת זאת בזכות אורי אני מסוגתל לאהוב את אוריין אהבה פשוטה, אהבה נטו, ללא פחד, ללא כאב
. זה עוזר לי לאהוב את אורי ללא כאב
אני קצת בשוק כשאני קוראת שכתבתי את המשפט הזה, כי אף פעם האהבה אליו לא היתה ללא כאב. אבל היום, באופן אבסורדי, אחרי כל המתנות המופלאות שהוא נתן לי, חבריי האהובים, בתי אהבה... יחסיי הממוצים והטובים יותר עם גידי... עכשיו אני יכולה להבין מי הוא אורי. מה הוא נתן לי... ולאהוב אותו, רק אהבה, בלי תמיד חותם האבדן סביבה
קשה לי להאמין שכתבתי את זה, אבל זה מרגיש לי נכון
תודה
אביטל, תודה גם לך. התמונה של לאחסן עם סרט ורוד נראית לי מאד
גם אני מרגישה שגידי מיועד לי. עוד אכתוב על כך בהמשך. תודה

אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה.

גדול, הגדרה מדוייקת של אהבה אובססיבית.

סיפורך ריתק אותי והכניס אותי לאוירה רוחנית, אך כמו שכתב לך אלמוני גבר:
את פה, בגלגול הזה, בחיים האלה ויש לך ילדים שזקוקים לך ובן זוג ששווה להתייחס אליו. אני מאמינה שאין רק בן זוג מיועד אחד ונראה כי גם גידי מיועד לך. עם מותו של אורי קיבלת הזדמנות לשקם ולטפח קשר זה. נראה שאורי באמת אהב אותך והיה רוצה לראותך מאושרת. את הסיפור שלך את צריכה לארוז יפה עם סרט ורוד ולאכסן לגלגול הבא. לך ולמשפחתך בהחלט מגיע לחיות באושר.

זה השם שהוא נתן לי לפני 19 שנה, 17 שנים לא התראנו, הוא חזר לאישתו אני נישאתי, ילדנו, חיינו. חשבתי עליו המון עד שכמעט שכחתי.
לפני 3 חודשים נפגשנו במקרה האהבה מעולם לא נגמרה להפתעתנו, רק בגרה, החכימה, יפתה, בשלה, תמיד שם.
גם עכשיו הוא קרא לי אישה, כבר לא ילדה באמת אישה, הוסיף לשם 'קסם'.
היו לי 3 חודשים מדהימים, הרגשתי שוב את מה שכבר חשבתי שלא ארגיש. הרגשתי מיוחדת, יפה, חכמה, אהובה, קסם, אישה.
אולי היו הזהרות, אולי בגלל זה סידרו לנו את הפגישה הקצרה הזו באמצע החיים עכשיו בין הדמעות, כשכולם כאן ישנים אני מחפשת נחמה אפילו קטנטנה,
הוא מת. לפני שבועיים פתאום בלי הזהרה, ויתר עלי, הלך לו.
הבטיח לי את הפרק הבא, זה הצחיק אותי תמיד כשדיבר על הפרק הבא, למה התכוון?
אז לא שאלתי, פחדתי לחשוב על כאב ופרידה מהפרק הזה , נשארתי לבד, אישה בלי קסם.
מאד רוצה את הפרק הבא.
מוכנה לוותר על הכל בשביל הפרק הבא.
כל כך אוהבת אותו, ביקש שאשמור לו על הלב בשיחת טלפון שעה לפני התקף הלב שקיבל ולא עמד בו.
ראיתי אותו עטוף בטלית, בהלוויה, כתפים רחבות כל כך, שאותם אהבתי, שאותם שבוע קודם כל כך החזקתי וליטפתי וניסיתי לעשות לי סימנים, פחדתי שלא אזכור איך נראה כי אהב את החושך וקשה לראות.
בטח לא היה מסכים שכל כך הרבה אנשים יראו אותו ככה חשוף , שוכב בשמש עטוף על האלונקה.
אהוב שלי.
אין לי נחמה. מתגעגת כל כך, רוצה אותך, רוצה עוד ממה שכל כך רציתי כל החיים, אין לי מושג איך ממשיכים, איך בכלל חיים, כואב לי בכל הגוף, אין שעה קלה אין שקט.
"את-הבייחד היחיד שיכול להיות לי", משפט שכתב לי .
אני כל כך לבד , אם לא הינו נפגשים לא הייתי יודעת כמה לבד אני, לא היה כל כך קשה, הכאב.

גבר
ביקשתי תגובה מגבר משום שאני מאד מודעת כרגע לעובדה שאני מרוכזת בחוויה שלי ולא מבינה כמעט מה היתה החוויה של אורי... כלומר הצד הגברי של הענין
כמובן ששום גבר לא יכול לדעת חוץ מאורי עצמו
ובכל זאת נראה לי שכמו שיש נשים שהגיבו כאן ואמרו שזה דומה לחיים שלהן, מעניין אותיהאם יש איזה גבר שחווה דבר דומה ויש לו מה להגיד בנושא? זו השאלה שלי אולי
מנסה להבין, לחבר את הפאזל

אלמוני גבר
תודה לך
את פה בחיים האלה... זה נכון. והיום אמרתי לאיזו חברה, שנראה לי שאני מרגישה מוכנה יותר היום להשאיר את שש עשרה השנים שהיו לי עם אורי במקומן, ואולי לא לשאת אותן איתי לכל מקום, לכל זמן

עקבתי אחרי הדף שלך.
טוב שאת 'מעבדת' את מה שהיה. חשוב להגיע למצב של שחרור העבר.
את פה, בגלגול הזה, בחיים האלה...

ביקשת ממני תגובה, כדי לראות איך מגיב גבר לדף שלך
מוכרח לשאול למה

אוי, מייק, אתה מתוק.הצחקת אותי. תודה

ביקשת ממני תגובה, כדי לראות איך מגיב גבר לדף שלך.
ובכן:

אינני "גבר", אני מייק, גבר אחד מסויים ולא טיפוסי ולא מייצג שום דבר.
אל הדף שלך הגעתי בזכות המלצה של אשתי.
הגישות המיסטיות שלך אינן מדברות ללבי, גם לא מה שאני מזהה (בטעות?) בתור ניו אייג'. אני נורא אולד אייג'.
אני נהנה עמוקות מכושר הביטוי שלך.
אני נהנה ממציצנות לסיטואציה שלך.
אני מתפתה, כמו כל אחד, לתת לך עצות.
אני מספיק חכם כדי להמנע מכך.

לא
גידי לא קורא את הדף

הבנתי בימים האחרונים שלמרות שחשבתי ששחררתי את אורי, זה בעצם לא נכון

אני מרגישה אותו בתוכי בצורה שאולי מרוכזת בעצמי יתר על המידה
אני רואה מה הוא נתן לי, אבל לא רואה את הדברים מהצד שלו, כמעט ולא

אני יודעת שזה בכלל משהו שתמיד היה לי מורכב. כי גם כשהוא עוד היה בחיים, הרגשתי שהוא לא קיים כשהוא לא איתי
לא יכולתי לתפוס את האהבה בינינו מעמדתו

היום אני עושה מאמץ לראות מה אני נתתי לו, ואפילו שהוא התגלגל, אני יודעת שהנשמה שלו עדיין בקשר עם שלי, והוא רוצה שאני אדע מה נתתי לו

אני מבינה שהוא השלים איזה שיעור באמצעותי, שיעור שהשלמתו אפשרה לו לצאת מהעולם

זה ברמה הפיזית כואב, אבל ברמה הנשמתית מביא לי נחמה
אני מבינה שיש בינינו הסטוריה של הרבה גלגולים, ואני יודעת שאחד מהם היה בשואה, שהוא הסתיר אותי במשך ארבעה עשר חודשים, ואחרי המלחמה רצה להתחתן איתי
אני לא הסכמתי, כי אבי ניצל, והוא לא היה סובל נישואין ללא יהודי, נוסף לכל הצרות שעברו על משפחתינו
אין ספק שבגילגול הזה החוויה היתה יותר קלה, ויותר הגיונית
אולי שילמתי לו פה איזה חוב
הוא ידע שהייתי מתחתנת איתו אם הוא היה מבקש
פעם הוא אמר לי: בואי נתחתן
ואני אמרתי: יללא
הייתי כבר נשואה לגידי
ואני זוכרת שהרגשתי באותו רגע שהוא שמע את כל מה שהיה צריך לשמוע ממני, כלומר שמע אותי אומרת כן, וזה מה שהיה חשוב עבורו

מעבר לזה, אני מרגישה שהיה לו חשוב להיות נאהב במקום אחד בעולם לא בגלל איזה דברים חיוביים באופי שלו, אלא שמישהו יאהב אותו עם הכל, עם החרא, עם הילדותיות, עם הפחדים האיומים שהיו לו מהחיים, עם השקרים העצמיים שהיו התוצאה של הפחדים האלה

העובדה שהוא ידע שהוא לא צריך להיות שום דבר בשבילי, רק להיות אורי
שהוא לא צריך לתרגם את המחשבות שלו למשהו שייתקבל על ידי מישהו אחר, אלא שהוא יכול לתקשר איתי באופן שבו הסב-טקסט הוא על פני השטח


אני יודעת שהיה לו חשוב שמישהו בעולם יראה אותו כפי שהוא. אני זוכרת שפעם ישבנו אצלו באוטו, ואני כבר לא זוכרת מה הוא אמר לי, אבל אמרתי לו: אתה בנאדם יוצא דופן
והוא הביט בי כמו לא מאמין
ואני אמרתי שוב:אתה בנאדם יוצא דופן, אורי
והייתי צריכה להגיד חמש פעמים עד שראיתי שהוא מסכים איתי
מה יש להגיד, לכל האנשים יש בעיות
בטח שלאורי היו. הוא לא אפשר לעצמו אושר אמיתי, בגלוי, אלא שמר את האושר שהיה בינינו במקום הכי סודי שיכול היה... החיים היו רק חיים, האהבה, המאוויים, התקוות.... כל אלה היו נפרדים מהחיים שיצר לעצמו

העובדה שאפשרתי לו אותם, באופן מוחלט, היתה דבר שהביא לו אושר. אני בטוחה בזה

האם גידי קורא את הדף הזה?

מצד שני, אני קוראת איזו ביקורת בדברייך
רק הסבת תשומת הלב.

נועה, תודה על הרחבת השמות, מאוד מעניין....

אוּרי - האור שלי, מדוייק יותר: האש שלי, האורים והתומים של חיי. לאורו יעלה אורי.
גידי-גדעון - לוחם אמיץ, חסר רחמים, איש מעשה ואיש אלוהים שראה את מלאך האלוהים פנים אל פנים ושרוח האלוהים היתה עימו. שמת בשיבה טובה.
נועם - דרכי הנועם, המקל השני בסט של זכריה (הראשון הוא מקל חובלים)
אהבה - מה נאמר על אהבה, אולי רק כי עזה כמוות אהבה.
ושמך?
מי ידע? האם את נעמי? מרא? רות או ערפה? מהי דרכך? מהי תקוותך ומהי נחמתך?

אכן
זה אחד הדברים שמותו של אורי לימד אותי

מצד שני, אני קוראת איזו ביקורת בדברייך

היום אני אומרת אהבה כל יום, קוראת לה לבתי האהובה, אהבה, אהבה, אהבה, היא כאן, היא איתי, אני נוגעת, טועמת, מעכלת.
רק שימי לב שאת לא מניחה על כתפיה הזערוריות משקל כבד מידי.
לסוד האהבה הכמוסה יש טעם מתוק וממכר. והיא הרסנית במובן הזה שהיא זוללת את האנרגיה האמורה לשרת את האהבות הגלויות. אלה המתממשות הלכה למעשה, ויוצרות חיים חדשים.
אפשרי לתינוקת אהבה להזין ולחמם את אהבתך לגידי.

מעניין, ש מיים וארץ שאת מתארת את גידי ואורי בקשר קדום... חשבתי על זה הרבה פעמים. אני חושבת שבהרבה מובנים יש ביניהם דמיון... היום אני רואה את זה. שני גברים שאוהבים ונאהבים על ידי אישה אחת, אולי הגיוני שיהיה ביניהם דמיון? גידי לא היה בדיוק מלאך בסיטואציה הזאת... הוא היה אימפולסיבי ועשה ככל יכולתו לשלוט בסיטואציה. האם אפשר להאשים אותו? בוודאי שלא
הוא ציווה עליי לא לראות את אורי יותר. אני הבהרתי לו שאין מצב. שזה לא עניינו. בחרתי את החיים עם גידי. בחרתי בהם גם דרך החרא. היה בינינו הרבה חרא בתקופה ההיא

בדיוק לפני כמה ימים, גידי ואני ישבנו בחוץ, רק למחרת שמתי לב לכך שישבנו באותו מקום ובאותו תאריך בו ארבע שנים קודם ישבתי עם אורי
גידי שאל אותי אם אני מרגישה שבסדר בינינו. אם אני מרוצה שאנחנו ביחד

אמרתי לו שהאמת היא שאני מבינה שבמשך הרבה שנים ידעתי שאנחנו זוג מושלם ברמה הפיזית.אלא שהרמה הפיזית נחוותה בעיניי כשום כלום. זלזלתי בעולם הפיזי, שנחווה עבורי כעולם שלך, אמרתי לו
כן... הוא אמר, ואני זלזלתי בעולם הרוחני, שהוא העולם שלך... והיום שאני מוכן להלך בו, אני מרגיש הרבה יותר קרוב אלייך

זה היה כמו לשמוע מן קליק, ולהבין שמשהו התגבש בתוכו, בתוכי, בתוכינו

זו עוד אחת מהדרכים בהם אורי נתן לי את חיי

הייתי בהריון, כמו שכתבתי, כשנודע לי דבר מותו

לא יכולתי לנסוע ללוויה, בעיקר בגלל גידי. לא יכולתי לטוס... גידי חושב שלטוס בהריון כל כך מוקדם, הייתי בשבוע שביעי, זה לא לענין. הוא גם לא היה מוכן לשמוע על לקחת חופש מהעבודה ולשמור על נועם... לא שאלתי אותו, האמת. הרגשתי שהוא לא מוכן לשמוע

הלוויה היתה ביום שישי בצהריים, ואני זוכרת שישבתי בבית עם הסידור, התפללתי ובכיתי
בלילה לפני, הרגשתי שאורי איתי. אמרתי לו: מה אתה עושה כאן, לך לילדים שלך
והוא אמר: הם בסדר, אני צריך להיות גם איתך

חלמתי שהוא רץ על מן מסלול מכשולים של צבא, והוא עומד לעזוב אותי. אני אומרת לו: לא!!! רק עוד רגע!!! עוד אל תלך!!! והוא מוציא אקדח ואומר לי שהוא מוכרח. אני צוחקת בקול רם, ואומרת לו, מה יש לך אקדח, שכחת שאתה פציפיסט? והוא אומר, אני מוכרח ללכת עכשיו

הרגשתי כזאת אשמה שלא יכולתי לשחרר אותו. בכיתי בשקט בשקט לתוך הכרית שלי

הוא ביקר אותי גם בלילה השני, ואני בכיתי והתנצלתי בפניו שאני מתגעגעת לגוף הפיזי שלו

בלילה השלישי, אמרתי לו: אתה היחיד שיודע מי אני. עכשיו אף אחד כבר לא ידע מי אני

והוא אמר: את תדעי מי את

כמעט אמרתי לו, יללא תתחפף , כי הבנתי שעכשיו אני צריכה לשחרר אותו
אז אמרתי: לך עכשיו. אני אמשיך, לך תתגלגל, אבל תנוח קודם. מגיעה לך מנוחה

ישבתי בבית שבעה ימים

במשך כל ההריון בכיתי בשקט, בסתר. חשבתי שיצא לי ילד מדוכא

זה היה אולי בערך שבועיים לפני הלידה שהתחלתי להרגיש שאולי יש בי איזו התרגשות מסויימת לקראת התינוק. גידי, באופן שנפלא מבינתי, הציע שאם יהיה בן, נקרא לו אורי. אני הצעתי את השם אהבה לבת, והוא הסכים מיד
לא שוחחנו על זה חוץ מעובדתית

הלידה היתה קשה, בעיקר מבחינה רגשית. אהבה נולדה עם שתי ידיים מעל לראש, כך שהיא הגנה על הראש החמוד שלה, אבל באותה הזדמנות קפצה אל העולם כמו קפיצת ראש, ראש ידיים וכתיפיים בבת אחת

מתחילת הצירים בכיתי, ובצירי הלחץ צעקתי וצרחתי שאני לא יכולה

לא התכוונתי בכלל ללידה
התכוונתי לחיים האלה שאחרי המוות

ואז היא נולדה ועיניה אמרו לי, עכשיו את תהיי אמא שלי
ידעתי שהיא לא הנשמה של אורי שהתגלגלה
אהבה היא אהבה וזהו, כמו שהיא אומרת על עצמה
"אני לא תינוקת ולא ילדה. אני אהבה"

לפני כמה חודשים קיבלתי תקשור בקשר אליה
נאמר לי שכוח עזיבתו של אורי משך את נשמתה אל העולם. שהיא לא התגלגלות נשמת האם שלו, אלא תחליף אנרגטי שלו

לפני כמה שבועות, בדיוק כמה ימים לפני שהתחלתי לכתוב כאן, ישבתי יחד עם אוריין להסתכל על המפה האסטרולוגית של אהבה

אוריין אסטרולוג ברמה מקצועית, למרות שהוא לא עובד בתחום
הוא הסביר לי שיש במפה של אהבה ואקום, אשר מניע את האישיות שלה
יש לה כוכבים בכל הבתים, חוץ מהבית הראשון והשני
הכוכבים מסודרים בצורת כוכבית, כאשר יש ארבעה כוכבים מוצלבים, וצריכים להיות עוד ארבעה, אבל בגלל החיסרון בבית הראשון והשני, יש רק שלושה וחסר כוכב אחד כדי ליצור כוכבית מושלמת

כל הכוכבים נמצאים בתוך המזלות שלהם בין שמונה לשלוש עשרה מעלות, כך שההצלבות הן מושלמות

אוריין הסתכל על המפה ופתאום התחיל לצחוק, ואמר, עכשיו אני מבין למה יש בין אהבה לביני קשר כזה... המקום שחסר בו כוכב זה שלוש עשרה מעלות בעקרב... ועקרב נמצא בשלוש עשרה מעלות בשישה בנובמבר

אמרתי לו, היי, אתה לא היחיד שנולד בשישה בנובמבר! ופתאום הבנתי שהואקום באישיות של אהבה, אותו ואקום שכביכול מניע ומאפשר את חייה, הוא אי המצאותו של העקרב הזה בשלוש עשרה מעלות
ואז הבנתי שאורי נתן לי את חיי ביותר מבדרך אחת
שיש סדר ביקום, אפילו אם לפעמים הוא נראה מבולגן וחסר רחמים

הוא נתן לי מתנות, וממשיך לתת לי, גם עם הזמן שעובר. אז מה, הכל היה רשום מראש? שאורי יגיד לי להכנס להריון, ואני אתעבר, והוא ימות, ואלד את אהבה שתתן לי את אוריין וקרן... שאוריין יוכל לתמוך בגידי באופן כזה שייפתחו אצלו הדלתות לעולם שלי... כי אלילולא אוריין, אני לא יודעת אם גידי היה מסוגל לזה

ש מיים וארץ, את גם מתייחסת לאובססיה כאולי הרסנית ומסוכנת... אני מבינה את זה, אבל אני מרגישה שהיה קל לאורי ולי לחשוב שמדובר באובססיה, פשוט משום שלא העזנו לקרוא בשמה, אהבה
היום אני אומרת אהבה כל יום, קוראת לה לבתי האהובה, אהבה, אהבה, אהבה, היא כאן, היא איתי, אני נוגעת, טועמת, מעכלת. נהנית מזה שאותה מותר לי לאהוב כמו שאותו אף פעם לא יכולתי... שתמיד הרגשתי שמישהו מסתכל מהצד ומרים גבה

ככה כתבתי חודש לפני מותו של אורי

אוויר היה פעם הרוח במפרשיי
המים שטפו אותי
מעצבים את מי שאהיה
בחלוף כל הזמנים

העצב מחליף את מקומו
לצער וחוזר חלילה
מן הלב אל חלקים אחרים בגופי
מפליג בנהרות הפרא

במראה אני נשקפת לי
יפה כל כך
כי ככה היית רואה אותי
אילו היית כאן ומביט

יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה?
יש לפחות עוד דרך אחת להשתחרר מאובססיות כאלה- לפנטז אותן עד הסוף. אז הן כאילו נחוות על באמת אבל מפסיקות להיות מסוכנות והרסניות.

גידי שלך....עליו אני חושבת לאורך כל הרומן הכואב והבלתי ממומש הזה.
גם הוא מצטייר בעיני כמלאך רחב כנפיים, נשמה גדולה ומיוחדת הקשורה בנשמתך בחוזה טוטאלי, מכיל מקבל ומתמסר כל-כך. נשמה גדולה ומיוחדת הקשורה מאוד גם ל אורי בקשר אהבה אמיץ וקדום.
מעניין איך גידי התמודד עם החלל שנותר ומה עבר עליו עם מותו הפתאומי של אורי....

המוות והחיים בחברתו הם אתגר

החיים בחברת המוות. כמה מדוייקות מילותייך.
תחושתי היא, שיותר ממה שהשפיע אבי על חיי, השפיע היעדרו.

קראתי אותך, עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה.

היום אני מספרת איך אורי מת

אני שונאת את הסיפור הזה
אבל אין ברירה. הגיע הזמן
יוצא לי מבולבל, סליחה

בעשרים ותשעה באוקטובר אורי הגיע אליי לאילת. זה היה אחרי שלא התראינו ארבע שנים וחודשיים. דיברנו לפעמים בטלפון, אבל כל פעם שעליתי למרכז, נמנעתי מפגישה איתו. באוגוסט הייתי בתל אביב, וראיתי שאני ממש מדמיינת פגישה רומנטית איתו. כולל הכל. אז לא צלצלתי אליו. חזרתי הביתה, חושבת ששוב ניצלתי
אבל אז חלמתי על האיש בכיסא גלגלים. בהתחלת אוקטובר חליתי. דלקת גרון חמורה. חברה באה לטפל בי, כי גידי לא יכול היה, או אולי לא רצה לקחת חופש כדי לטפל בי. היא היתה מלאת אשמה. כי ערב קודם יצאה לרקוד, משאירה את בעלה ובנה בבית. היא תפסה איזה בחור במועדון וכמעט נכנסה איתו למיטה. היא אמרה לי שהיא באופן משונה מרגישה שבכך שהיא התמזמזה, היא נפטרה מאיזו אובססיה, ושאלה אותי בדיוק את השאלה שנשאלה בחלום: יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה? הגרון כאב נורא. לא יכולתי לדבר,, אז רק הנהנתי

זה היה ביום ראשון, וביום רביעי, יצאתי מהבית בפעם הראשונה אחרי המחלה, יצאתי עם נועם למכולת, ועשיתי משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, לקחתי את הטלפון, של הבית, לא היה לי אז פלפון, בתוך הכיס איתי למכולת

בדרך חשבתי על אורי, ועל זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ושאולי אצלצל אליו ביום ההולדת שלו, ואז חשבתי שאולי אני לא מוכרחה לחכות עד אז, אולי פשוט אצלצל היום.... ומככה לככה, ממש הרגשתי שאני שומעת את קולו, שר את שמי
הוא היה ממש שר את שמי, המתוקי

וככה עוד לפני שהגעתי הביתה, הטלפון צלצל אצלי בכיס
אורי, שר את שמי

ואני מנסה להשמע מופתעת:מה אתה עושה באוזן שלי? ונשיפת אוויר, הקלה גדולה

והוא אומר: ביום שני אני בא לאילת. יש לי דיבור איתך
ואני: כן. גם לי איתך
ואני שומעת אותו מחייך: את חושבת שתחזיקי מעמד עד יום שני? ואני צוחקת, ושומעת אותו נרגע

עשרים ותשעה באוקטובר. ירח כמעט מלא בשמיים. יושבים בחוץ ומשוחחים. כמעט חצות. גידי ישן. אורי ואני משוחחים בחצר. כבר סיפרתי

רואים שאני לא רוצה לספר איך הוא מת

בחנוכה אמא שלי היתה אצלי, גם זה סיפרתי. ואחרי שהתחיל ינואר, והיא חזרה לתל אביב, הייתי צריכה לענות לעצמי על הרבה שאלות. זה היה מפחיד. אני זוכרת שאמרתי לאורי יום אחד: אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה. וזה היה נכון

ואז יום אחד , לילה אחד בינואר, פתאום אני מקבלת מראה: אורי שוכב על מיטת בית חולים, אישתו יושבת בחוץ. רופאים מסביבו והוא נכנע ומת, ואני לא איתו. לה יש לפחות את הזכות להכנס ולגעת לשלום בגופו הריק, אבל לא לי. אין לי לא אפשרות ולא זכות לומר לו שלום
זה היה איום. צלצלתי אליו לפלפון. היה אחת בלילה. הוא לא היה זמין
הייתי בחרדה איומה. צלצלתי לאמא שלי. היא הרגיעה אותי. היא אמרה, שאם זו תמונה מדוייקת, זה מחוץ לשליטתי. להאמין שהכל בסדר, לשלוח לו אהבה ואור

הוא היה בסדר, הוא רק נקע את הקרסול בעבודה, הוא היה במיון כשצלצלתי, וכיבה שם את הפלפון

באותו לילה כתבתי לו מכתב, במקרה ואני מתה לפניו

רציתי להגיד לו שלום

בפסח התראינו, כמו שכתבתי. הוא הורה לי לחזור הביתה ולהכנס להריון
כך עשיתי. באוגוסט גיליתי שאני בהריון. משום מה לא רציתי לספר לו בטלפון. כתבתי לו מכתב. אבל לא שלחתי אותו
ביום שלישי, העשרים ושמונה באוגוסט, עמדתי עם הטלפון ביד לצלצל אליו, כדי לספר לו שאני בהריון. החלטתי לשלוח את המכתב במקום

ביום חמישי בבוקר, שמתי את נועם באמבטיה בסביבות תשע וחצי. היתה אצלינו אורחת, ידידה של אחי שבדיוק קיבלה עבודה באילת, ולא היה לה עדיין מקום מגורים, אז היא היתה אצלינו. היא יצאה לעשן בחוץ, ופתאום נורא התחשק לי לספר לה על אורי, רציתי לדבר עליו, אבל כמובן שלא אמרתי לה שום דבר. עמדתי והסתרקתי מול המראה בחדר האמבטיה. השיער שלי כבר היה ארוך, כי מאז אוקטובר לא הסתפרתי, כי אורי אהב שהשיער שלי ארוך, ופתאום הבנתי בתוכי שאורי לא יסרק אותי יותר. עשיתי "לא" כזה החלטי מול המראה, ולא ידעתי איך זה, אבל הרגשתי את זה עמוק. עמדתי מחוץ לחדר האמבטיה, רציתי לקרוא לאורחת שלנו לשמור על נועם בזמן שאני מטאטאת. עמדתי במסדרון בדרך, ופתאום הרגשתי שאורי עומד מאחוריי. כאילו מחזיק בכתיפיים שלי, באופן אמיתי כל כך, שהסתובבתי אחורה להסתכל, וכשהוא לא היה שם התמלאתי בכאב איום. אמרתי, בקול רם:אח.. אורי. והייתי צריכה להחזיק שלא אפול. האורחת ישבה עם נועם באמבטיה ואני הבאתי את המטאטא, והטלפון צלצל. זה היה אבי. אבא שלי האהוב, החכם, ההמום. שמעתי מיד בשלום שלו שקרה אסון. חשבתי שהוא הולך להגיד לי שאחד האחים שלי נהרג, או משהו חס וחלילה איום כזה. אבל בחיים לא הייתי מוכנה לבשורה שלו. הוא לא סתם אמר שאורי נפטר, הוא ציין אותו בשמו המלא, כדי שאבין בדיוק. אני נפלתי על הספה, מזל שהספה היתה שם. פשוט התפרקתי. חשבתי באותו זמן, אולי זו איזו בדיחה גועלית של שניהם... אבל ידעתי שאפילו חוש ההומור הפרוע של שניהם יחד לא היה הוגה בדיחה איומה כלכך
יש לי תמונה כזאת בראש: אנשים עוזבים ידיים ברכבת הרים, וצורחים מאימה,... כך הרגשתי שעשו כל תאי גופי באותו רגע, הם כולם עזבו זה את זה, והשאירו אותי כמו שלולית. בכיתי, צרחתי, בכיתי עוד, זה לא נכון!!! ואבא שלי אמר לי, תחשבי על נועם, תחשבי על נועם. הוא לא חשב על זה לפני שהוא פלט את הידיעה. הוא ידע שאני בהריון. הוא אפילו לא אמר לי לשבת. הוא לא שאל איפה נועם לפני שאמר לי מה קרה

שמעתי את החברה מסבירה לנועם באמבטיה: אמא קיבלה ידיעה לא טובה. בגלל זה היא בוכה. אני אשאר איתך ואמא עוד מעט תבוא. כשנכנסתי בחזרה לחדר האמבטיה וסיפרתי לו מה קרה, הוא ישר אמר: אל תדאגי אמא, הוא יצמח עוד פעם

אורי היה בדרך לפגישה עם חבר מאוד קרוב של אבי ביום רביעי בצהריים. אורי צלצל בדרך לאחיו ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב, שכואבת לו הבטן, ושהוא מרגיש שהוא לא יכול לנהוג. אחיו יצא לכיוונו כדי לאסוף אותו. עשר דקות אחר כך אורי צלצל אליו ואמר לו, לא לבוא, הוא מרגיש יותר טוב, והוא יבטל את הפגישה עם נפתלי, וייסע הביתה. הוא התמוטט כמה דקות אחר כך. הוא היה לצד הכביש ומישהו הזמין אמבולנס. הוא היה בבית החולים עדיין בחיים, הם עבדו עליו עד ארבע בבוקר. אבל הוא מת בכל זאת. למיטב ידיעתי רק הרופאים היו איתו, אישתו היתה במסדרון

אז ככה
הם אמרו שזה דום לב. אני לא מבינה בזה. רק מרגישה שהוא בחר במוות
לעומת החיים האלה, שאני יודעת שהוא לא היה בהם מאושר
זה הצחיק אותי שכתבו על הקבר שלו
אורי האהוב
שלימד אותנו שמחת חיים

ואני חשבתי שלא כותבים על קבר
"שלימד אותנו לפחד מהחיים"
אבל אולי אני לא הוגנת. אני רק זוכרת שבאפריל, לפני שנסעתי הביתה, אמרתי לו:אני רואה אותך בחיים האלה, עומד ובכל אחת משלוש מאות שישים מעלות, יש לך משהו לעשות למען אדם אחר... אתה צריך לפחות מעלה אחת, שהיא שלך בלבד! והבהרתי לו שאני לא מצטרפת, אף פעם לא מצטרפת למעגל המצפים לחתיכה מאורי

אני זוכרת שפעם שאלתי את אורי, איך אמצה את התפקיד שלי בגלגול הזה. והוא אמר לי: את עשויה מאהבה. תעשי כל מה שבראש שלך, ורק מה שבראש שלך, וכל מה שתעשי יביא לאנשים סביבך אור

חברי האהוב האהוב. איך הלכת, יא אורי, איך

אני קוראת מההתחלה.
ונחנקת.
וגם מרגישה שאשרייך שידעת את האהבה הזו.

מי היה איתו כשהוא מת?

נכון...

אח, לוונדר, וככה הוא הלך. קשה להאמין

כי נהיה כל כך מאושרים כל הזמן, שאנשים יצביעו עלינו ברחוב ויגידו, הנה הולכים שני המשוגעים
איזה יופי,
אני רוצה כזה!

מישהי שאלה למעלה האם היה זמן בו דמיינו את החיים ביחד
וכן. בוודאי שהיה

אני זוכרת את עצמי משוחחת עם אמא שלי בנושא הזה. היא באה לאילת בחנוכה, והיא עודדה אותי לחשוב על זה ברצינות. היא לא רצתה שיהיה ויתור אוטומטי, כמו שהיה כשהייתי נערה
אני חושבת שגם היא הרגישה אולי אחריות מסויימת על זה שלא נתנו לזה צ'אנס בעבר. ואפילו אם המימוש בינינו היה עולה בגירושין מגידי, היא ידעה שאני צריכה לא לפחד מהאמת

באותה תקופה היתה לי בכיס חתיכת נייר, שהרגשתי שהיא מחזיקה אותי במקום השפוי
המקום שהיה לי כל כך קשה למצוא. זו היתה שורה משיר של אלוויס קוסטלו

The truth won't hurt you
it's just like the dark
it scares you reckless
but in time you see things clear and stark

וככה כל פעם הייתי מוציאה אותה ומסוגלת להמשיך לנשום

אמא שאלה אותי, אם אני רואה אותנו חיים ביחד, ואיך זה נראה לי. אני זוכרת שרק המחשבה על זה היתה ממלאת אותי באור, באופן שהפחיד אותי
שאר החיים נראו פתאום חשוכים לחלוטין

זה היה מפחיד. ועם זאת, היתה ידיעה עמוקה בתוכי, שאני הולכת אליו. שאני תמיד בדרך אליו

אני זוכרת שאמרתי לו את זה. הוא אמר: הידיעה הזאת ממלאת אותי בחרדה
ואני ידעתי למה התכוון. החרדה שגם אני חשתי, מצד אחד הידיעה שאנחנו בדרך לזוגיות, מצד שני האבן הכבדה שהיא החיים, שצריכים להתגלגל עד שזה יהיה אפשרי
הוא רצה לגדל את הילדים שלו. אני רציתי עוד ילד

אבל אני זוכרת פעם אחת שהוא פינטז על זה. הוא אמר לי: את מודעת לזה שכשנהיה ביחד, לא יהיו לנו חברים
שאלתי אותו למה, והוא אמר: כי נהיה כל כך מאושרים כל הזמן, שאנשים יצביעו עלינו ברחוב ויגידו, הנה הולכים שני המשוגעים

מתי ידעתי שיש בינינו משהו? אני חושבת שזה היה כשהוא לקח אותי יום אחד לחבר שלי. "דן" היו בשביתה, אז הוא נתן לי טרמפ. בחדר המדרגות החשוך,התחבקנו לשלום, והוא נישק אותי. אני זוכרת את שאיפת האויר שלו, כאילו לא רק נישק אותי, אלא גמע חלק מנשמתי. כך הרגשתי. נתתי לו את החלק הזה בקלות. אני עדיין זוכרת את הפנים שלו מבהיקים בחושך מולי. הוא אמר: ועכשיו את עולה לחבר שלך
ואני, אולי לא הבנתי אותו נכון. אולי לא האמנתי שהוא באמת אוהב אותי, חשבתי שהוא רק משחק
היום אני מבינה שהוא האמין בנישואים, שהוא חיפש בת זוג, שפחד להיות לבד. זאת הסיבה העיקרית שהוא לא חשב שאפשר לבקש את ידי כביכול מאבי. משום שהוא חשב שהוא יודע שאבי יסרב. ומשום שאחרי מעשה כזה, הוא הרגיש שכבר לא יוכל לשכנע את עצמו שאישה אחרת זה גם בסדר. הוא סיפר לי שאשתו היא זו שרצתה אותו. שהוא היה כל כך פוחד, כל כך מבוהל מהרעיון שלעולם לא ימצא אישה, שהוא הסכים להתחתן איתה
הגוף שלה אף פעם לא עשה לי שום דבר, ככה הוא אמר לי

או אולי זה בגלל שהוא ידע שבינכה וכה לא יוכל למצוא מישהי שיאהב באותה רמה כמו שבינינו. אז הוא התפשר. כך או כך, כשהוא התחיל איתה, הלכתי וגזרתי את כל השיער שלי. את הכל. צמה שלמה שנתתי למשמרת אצל גל, חברתי הטובה ביותר

זאת הצמה שקברתי ליד המצבה שלו. היא נראתה בדיוק כפי שהיתה שש עשרה שנים קודם לכן

אני זוכרת את המבט על הפנים שלו, כשראה את התספורת. וקולו, כמו מאשים בפשע, שקט:הסתפרת

האם אני מספרת עליו באופן הוגן? באופן שמבהיר מי אורי היה? דמותו מרחפת לנגדי: גבר יפה, עדין מבנה, אבל חזק מאד, חייכן, מצחיק, שובב. אבל חכם, יודע דברים.... ובתוכו פחדים לא ריאליים, חלקים חבויים באישיות שאינם עולים בקנה אחד עם דמותו הכביכול חסרת דאגות

כשהייתי ילדה הרגשתי שהוא כמו מן פיטר פן כזה. מישהו שהוא גם קסום, גם בעל כשרונות, גם בלתי צפוי ולפעמים עובר גבולות... אבל בעיקר מישהו שמתח לפני השטח טומן בחובו סודות טראגיים. הרגשתי גם שהאהבה בין וונדי ופיטר פן דומה באופן מסוים לאהבה בינינו
אחרי שהוא מת ראיתי את הסרט Finding neverland
זה הסרט על איך ג'יימס ברי כתב את הסיפור פיטר פן. לא התפלאתי להבין שהסיפור נכתב כתוצאה מאהבה דומה לשלנו. אהבה בין אנשים שידעו מראש שאין לאהבה סיכוי למימוש

אחרי הנשיקה ההיא, בחדר המדריגות, הייתי כמו מחפשת אחריה, אחרי שאיפת האוויר הכמו מקרית שלו
אחר כך, אחרי שנים, שהוא בא לאילת, וישבנו בחוץ, והוא ככה פתאום נשק לי, ונשימה

אמרתי לו: תמיד זכרתי את שאיפת האוויר שלך
והוא אמר: את זוכרת שפעם סירקתי אותך? אני חושב ששם זה התחיל אצלי. כאילו קודם כמעט לא... ואז בבת אחת, פתאום היית
זה היה אחרי שסיפרתי לו על החלום
כתבתי כבר שאחרי הפגישה שלנו ביום הולדת של אבא שלי, התחלתי לחלום עליו חלום חוזר. חלמתי את זה במשך כמה שנים, כל שישה- שמונה שבועות
אבל לילה אחד חלמתי חלום שונה

בחלום אני יושבת באולם גדול, מלא כיסאות. אני יושבת על קצה הבמה, ומולי יושב איש קטוע רגליים בכיסא גלגלים
אני אומרת לו: מאז שקטעו לך את הרגליים, תקן אותי אם אני טועה, אבל יש לי הרגשה שאתה יותר מאושר... יש לך כמו אור מסביב לפנים
והאיש אומר לי: כן, זה נכון, אני באמת יותר מאושר מאז הניתוח. הייתי לגמרי אובססיבי ביחס לזה...הרגשתי שאני קטוע רגליים בגוף הלא נכון... את יודעת מה זה להיות בתוך אובססיה ברמה כזו, שרק לעשות את הדבר יכול לשחרר אותך מהאובססיה? ואני, בחלום, חשבתי על אורי, ועל כך שכבר שנים אני חושבת עליו כל יום... ואמרתי לו: בטח שכן. ובאותו רגע, ראיתי שבשורה האחרונה של הכיסאות, אורי יושב, לא ראיתי אותו קודם, כי הוא ישב בדיוק מאחורי האיש בכיסא גלגלים, אבל הוא הביט בי, כמו יודע
רציתי לצאת משם אבל לחדר לא היתה דלת
ראיתי סולם ועליתי בו ויצאתי דרך צוהר לסיפון האוניה. . לא ידעתי שאני בבטן אוניה, אבל כשיצאתי ראיתי שזה סיפון, וראיתי את הים והרגשתי גם תחושת חופש, וגם תחושת כלא, שראיתי שאני בלב ים, ולא יכולה לברוח
ואז ראיתי שאורי עלה אחריי בסולם, והוא מוציא את ראשו דרך הצוהר ומביט בי. התעוררתי בתחושה איומה. תחושה שהאהבה לאורי תמיד תחזיק אותי סביב הצוואר

כשסיפרתי לו, הוא נגע בעדינות בעדינות בעורף שלי, וחשב רגע ואמר: יום אחד אבקש את ידך
ואני אמרתי: אני יודעת
ורעדנו, ככה, כל אחד לחוד

זה שכבר הייתי נשואה ואם לילד, היה כאילו שולי באותו רגע