החיים אחרי המוות

[החיים_אחרי_המוות*]

אני כאן.
היום בזמן שהשכבתי את אהבה לישון, היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה. היא עושה את זה הרבה פעמים, אולי בגלל שהיא אוהבת את התגובה שלי?
אולי בגלל שהיא לא יודעת... סתאאם!
אמרתי לה, בטח, כמה אמא אוהבת אותך? אז היא אמרה "הרבה" וחיבקתי אותה בעדינות, כי ידעתי שאם אחבק אותה בכל הכוח של האהבה אליה, היא תמעך.
ונזכרתי באורי.
הבנתי שאני רוצה לזכור את האהבה, ולא את האבל.
לפני האבל היתה האהבה. שאלתי את עצמי, האם תיארתי כאן את האהבה בינינו, או שרק ביכיתי את לכתו. אני כבר לא זוכרת מה כתבתי. אקרא את זה בקרוב, לא עכשיו.
הלכתי אתמול להסתפר. הפעם הראשונה בחיים שאני מוכנה להשבע שלא שמעתי את קולו, מוכיח אותי על חטאי.
הוא איננו.

הרגשתי היום שאני רוצה לזכור את האהבה. להכנס לאוטו ולשבת לידו, להסתובב אליו ולראות איך הוא מתמלא בשלווה, כמו בקבוק שנמצא מתחת לברז, שפתאום משפריץ כי הוא מלא לגמרי. לראות אהבה בעינו.
עכשיו אני יודעת שאורי אהב אותי. הוא אהב אותי בכל הכוח שהיה בו. האם הוא היה אדם חזק? ברוב הזמן אני רואה אותו כמו עבד. להסביר את עצמי: תמיד עוסק במה שבשביל אחרים.
מצד שני, היתה לו תכונה של סיפוק מאוויים פרטיים בשקט, לא בפומבי. מבחוץ הוא נראה כמו מישהו שלא כואב לו לעולם. בפנים, כמו תל.
חלמתי עליו לפני כמה שבועות. זה קורה לעיתים מאד רחוקות. חלמתי שאנחנו מדברים בטלפון. שהוא רוצה לבוא לקפה, אבל הוא לא מצליח להגיע אליי. שאני מרגישה שזה בסדר.
ניסיתי לדבר עם אבא שלי. שלחתי לו אימייל, והוא צלצל ואמר שהוא שמח שכתבתי לו. אבל על השאלות הספציפיות שלי, הוא לא ענה.
בפסח אהיה בתל אביב. אולי אצליח לדבר איתו.
גם על אורי. אני רוצה לזכור אותו ביחד, כדי שהוא יהיה בעולם שלי.
אני קוראת את המשפט הזה ומרגישה שאולי לא הלכתי שום כברת דרך, כאילו הכל כמו כשהתחלתי את הדף הזה...

הילד הבכור של אורי נעשה כבר נער בוגר. הוא קיבל את המפתח לחדרו הפרטי של אבא שלו. האם אקבל ממנו טלפון יום אחד?
ואם כן, מה אומר לו.

[חגית_נובק*]

קראתי את כל הדף המקסים הזה. כל-כך הרבה חכמה. כל-כך הרבה אומץ.


_הילד הבכור של אורי נעשה כבר נער בוגר. הוא קיבל את המפתח לחדרו הפרטי של אבא שלו. האם אקבל ממנו טלפון יום אחד?
ואם כן, מה אומר לו._

אני ממש סומכת עלייך. את תדעי מה לומר. אולי פשוט את האמת הפשוטה. זה אולי נראה קשה, אבל מייד אחרי שתסיימי לספר לו תדעי שעשית את הדבר הנכון.

[החיים_אחרי_המוות*]

שיחה קשה עם אבא שלי. אמרתי לו שעדיין קשה לי לקבל את העובדה שהוא לא דיבר איתי חצי שנה כשהבין מה שקורה עם אורי.
הוא התפלא שאני עדיין חושבת על זה.
הסברתי לו שמה שמפריע לי זה שהוא לא מבין שאורי ואני העלנו קרבן עצום כדי להיות "בסדר" כלפי כל האחריםֿ כלפי כל ההתחייבויות האחרות שלנו בחיים. שאורי שילם את הקרבן האולטימטיבי.
נראהלי שהוא בפעם הראשונה התקרב למקום בו הוא יכול אולי להבין.

אהבה גדלה, והיא הופכת לילדה חזקה ובריאה ב"ה, מלאה אינטיליגנציה רגשית עדינה ועוצמתית. מישהי כתבה לי פעם שאני לא צריכה לשים את כל זה על הכתיפיים הקטנות שלה. אבל האמת היא שככל שהיא גדלה (ובאמת שאורי משוחרר מבחינתי, אני שלמה עם המוות שלו, עם הבחירות שלו) בכל זאת ככל שהיא גדלה כך אני יותר ויותר מבינה שהוא נתן לי אותה במתנה. משהו בה הוא לא שלי ולא של גידי... לפעמים אני רואה את אורי בה.
היום הלכתי ברחוב לבדי, ופתאום שוב הרגשתי את המצאותו-העדרו. זה כבר הרבה פחות כואב. זה פשוט הינו. חבל לי שהוא איננו. אבל אני מבינה את המצב.
הוא היה אדם מלא אנרגיה, מלא צחוק ושובבות. מלא פחדים וחששות, בהיר מחשבה, מהיר, מוכשר. היתה לו הרגשה ביחס לעצמו כאילו הוא טירון בכמעט כל דבר... תמיד רצה ללמוד עוד ועוד. זה היה משהו שמשך אותו אליי.
אני כותבת את זה ובפעם הראשונה מזהה דמיון מסויים בין אורי וגידי. אולי הם לא כל כך שונים כמו שתמיד חשבתי.

[החיים_אחרי_המוות*]

חלמתי חלום לפני כמה ימים

מישהו בחלום
לא אורי. מישהו שחרחר (אורי היה בהיר, עם שיער שחור, אבל בהיר בעור) אבל האנרגיה שלו דומה לזו של אורי, משהו גברי מאד ויחד עם זה בעל אפיונים נשיים, רכות מסויימת בגוף, בפנים.
הוא ואני בפינה במסיבה או ארוע חברתי. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ויאהב אותי לתמיד
והמתיקות בתוכי, יחד עם חותם האבדן, האבדן, הגעגועים... תחושת החמצה ממלאת אותי, מהולה באהבה, מהולה באושר, מהולה בכאב...
ואני מבינה שהן תמיד חבורות יחד, כל הרגשות האלה באותה קלחת, בלי הפרדה.
התעוררתי בתחושה כבדה.
שאני מבינה זה ככה לתמיד עם אורי. שעם כל הכאב אני מתגעגעת לאהבה שלו. לאהבה אליו. להיותי האני האופטימלית, ולו רק לרגע אחד, ולו במחיר כבד כלכך.

וישר ההשוואה לגידי. הידיעה שמה שחסר באהבה אליו הוא הכאב האיום הזה, ההחמצה, הגעגועים. אז ככה זה? אילולא הכאב לא האהבה ואלולא האהבה לא הכאב... וכמו שכתבתי כשהייתי בת שבע עשרה: ומעצמתו אני פוקחת את עיניי ורואה.

ואז אני מתמכרת לזכרון גופו, לזכרון אורי.
מישהו כתב לי למעלה אני חושבת, שיש משהו מתמכר ברצון שלי לחוש את הכאב. ועל זה אני חושבת בזמן שאני לא כותבת כאן. אני חושבת על כמה אני עדיין רוצה לכתוב מה שאני זוכרת עליו.

למה בעצם? הרי הדף על זה אמור להיות על החיים שאחרי המוות, ולא על החיים שהיו לפניו.
אבל כמו שכתבתי בהתחלה, לפעמים אני רוצה להבין יותר טוב מי אורי היה. אהובי הנצחי, היקר היקר.
עכשיו את כל החיים בלעדיו. אני מרגישה את זה בימים האחרונים נוראה חזק. זה שיש לפניי חיים ארוכים בהם הוא כבר לא ייקח חלק.

הלכתי לטייל עם אחי לפני שבועיים, על החוף. הוא הגיע לאילת לביקור עם בתו הקטנה. טיילנו עם אהבה והבת שלו במנשא על הגב שלו, וככה שוחחנו וטיילנו במקום בו אורי ואני טיילנו לפני כבר, אלוהים, זה היה לפני חמש שנים. שאורי עצר אותי באמצע החוף ואמר ישר אל תוכי: בואי נתחתן. ואני ישר אמרתי יללא, בוא.
אחרי שהוא מת חשבתי שהנשמה שלו עדיין מטיילת שם על החוף.
כשגיא ואני טיילנו שם, הרגשתי שאורי הולך איתנו. וזה היה קל וממש בסדר.
היום כשאני חושבת על זה, זה יותר מדי.

אישה, אולי את קוראת כאן לפעמים. החיים אחרי המוות הם מלאים ברגעים יפים. אבל הזכרוןן לעתים מזוכך וטהור וטרי בצורה מכאיבה ביותר.
לבכות עליו אני כבר מזמן לא יכולה. אבל הרבה פעמים אני מצטערת כל כך שהוא לא ישב איתי וישתה איתי קפה עוד לעולם.

[קוראת_תמהה_מאוד*]

לדעתי, מה שאת עושה הוא בגידה בגידי וזה די מזעזע וגם מאוד לא מוסרי. את נשואה למישהו ותמיד היית מאוהבת במישהו אחר ונכספת למישהו אחר, כלומר: תרמת ובגדול לכך שגידי תמיד יהיה עם אשה שלא תאהב אותו באמת ותעדיף מישהו אחר על פניו. נכון שגידי הוא ילד גדול, אבל זו גם אחריותך לכך שיש לו חיים ממש לא מוצלחים רגשית. זה שהוא מוכן לזה, לא מוריד מכך שמה שאת עושה הוא סוג של התעללות רגשית הכי מוסווית בעולם. להיות תמיד מקום שני בעיני בת הזוג (או בן הזוג) די הורס באופן שיטתי את הזהות העצמית.
בנוסף, גם אם השמות בדויים (ונראה לי שאולי הם לא בדויים), זהו סיפור ייחודי ובטוח אנשים מזהים אותו בקלות, ולאתר הזה יש תפוצה הולכת וגדלה. אז לא רק שאת בוגדת בבעלך את גם מפרסמת את זה ברבים וזה נשמע שאת עושה זאת כדי להקל על עצמך. עכשיו כל אחד שמכיר את גידי יכול לדעת שהוא נשוי לאשה שנכספת לאחר.
הפואטיקה פה לא מרשימה אותי משום הכל נשמע לי כל כך אגואיסטי ומלא רחמים עצמיים. לא שרחמים עצמיים זה דבר נורא, אבל כל השאר--בהחלט רחוק ממרשים.

[קוראת_תמהה_מאוד*]

גם האשה של אורי יכולה להגיע לאתר הזה או לשמוע ממי שקרא פה ולדעת שבעלה שמת בעצם בגד בה ונישק אחרת ואהב אחרת. וגם, אוי, הילדים שלו. לא הייתי מתחלפת איתם ביום שישמעו על זה. בהחלט יכול לגרום לה ולהם נזקים לטווח ארוך.

[פלוני_אלמונית*]

שמה שאת עושה הוא סוג של התעללות רגשית
מסכימה לחלוטין עם קוראת. מאוד שמחה שכתבה את זה. לפעמים אני חושבת עד כמה אנשים מרוכזים בעצמם ובכאביהם עד כדי כך שהם מוכנים לפגוע מאוד באנשים אחרים. כל הזמן להיות עם בעל ולתכנן פרק הבא עם מישהו אחר? אם הייתי במקום הבעל זה היה הורס אותי, גם אם לא הייתי מודה בזה. ואם אשתו תדע אז זה יהרוס לה את כל מה שהיא חשבה שהיא ידעה עד היום. לא מספיק שהתאלמנה,בגלל שאת החלטת לפרוק פה את רגשותייך, במקום ציבורי, יתברר לה שבעלה פלירטט רגשית ופיזית כל הזמן עם מישהי אחרת. אם הייתי היא זה היה הורס אותי. אני מכירה אשה ושלושה ילדים (מבוגרים כבר בעצמם) שפשוט נהרסו מסיפור דומה. ואת פה, לכאורה ברוחניות שכזאת, מוכנה להרוס לאחרים את החיים.

[החיים_אחרי_המוות*]

וואו, שיחקתם אותה!

דבר ראשון כמובן שהשמות וגם המקומות בדויים בתכלית.
דבר שני גם גידי וגם אשתו של אורי ידעו הכל בעת התרחשות העניינים.
דבר שלישי אורי ואני עשינו מאמץ עצום לצמצם עד כמה שניתן פגיעה בכל אדם אחר, וברור לי שזה היה על חשבון האושר הפרטי של שנינו, ובמקרה של אורי, במחיר קרבן אולטימטיבי.
דבר רביעי אנו נמנענו באופן חד משמעי מקיום רומן משום שבעיני שנינו הדבר לא היה מוסרי ולא הוגן.
נראה לי שהבהרתי במה שכתבתי שעשינו מאמץ מודע לא לפגוע באף אחד, ובאותו זמן להיות כנים עם עצמינו ואחד עם השני. נראה לי במבט לאחור שהטעות העיקרית שלנו היתה שלא הבנו שעלינו להתחתן כשהיינו צעירים ופספסנו זה את זה.
אחרי שכבר היינו בתוך נישואים, שמה אפשר לעשות, בשל אורי לא היתה אהבה, ואשתו יודעת את זה, ואצלינו אצלי ואצל גידי יש אהבה, אבל שונה מאד מאד מהקשר עם אורי. מה בדיוק הייתי אמורה לעשות? איך סוגרים את הלב? אני באמת שואלת, כי ניסיתי וניסיתי במשך שנים לעשות את זה ולא הצלחתי.
בסוף החלטתי שלפחות אהיה כנה עם עצמי ואיתו. שאם אני חוטאת לפחות אני לא חוטאת בשקר עצמי, שהוא בעיניי גרוע מכל.
אני אחראית למעשים שלי, בתוך המסגרת של הרגשות שלי שאני מוכרחה לתת להם כבוד. לא הלכתי והזדיינתי לא עם אורי ולא עם מישהו ברחוב כדי לבגוד בבעלי.
עמדתי במקום מאד מורכב, שלא היה אפשר למצוא בו תשובה חד משמעית לכל השאלות.
באיזה אופן אני בוגדת בגידי?
בזה שאני באופן אישי וסודי מתמודדת עם משהו אישי ופרטי?

אחר כך אני חושבת, שמה אכפת לי בעצם. האינטרנט הוא מקום מצד אחד מאד מקרב בין אנשים, ומצד שני מאד אנונימי. אתן לא מכירות אותי ולעולם לא תדעו מי אני, בפועל, כמו שאני לא יודעת מי אתם.
מה שאני כותבת כאן מספיק מוסווה. אני יודעת את זה משום שאני יודעת את הפרטים האמיתיים.
זה מספיק קרוב למציאות כדי להיות האמת. וזה באמת עזר לי להתגבר על רגשות קשים ביותר, שחלקם, אני מודה, הוא רחמים עצמיים. אז מה?
להרגיש רחמים עצמיים במצב כל כך מחורבן זה משהו איום? זה משהו שצריך לזלזל בו?
בטח שאני חשה רחמים מסויימים על עצמי כשאני חושבת עליי, איך שהייתי בשבוע שביעי להריון, ואיך שהייתי צריכה לקבל את הידיעה האיומה הזאת. וכן, זה לוקח את הזמן הזה להתגבר.
דרך אגב, פלוני אלמונית לא כל הזמן שהייתי נשואה לגידי תכננתי פרק הבא עם מישהו אחר. במשך שנה משלוש עשרה השנים שלנו ביחד, זה היה נראה כמו ברירת מחדל מסוימת. מהר מאד הבנתי שאי אפשר לחיות ככה. שזה לא הוגן.
וביחס למה שקוראת אמרה, זה שלגידי יש חיים רגשיים לא מספקים, לא נראה לי שאת יכולה לדעת את זה.
ומעבר לזה, הדף הזה לא נכתב כדי להרשים אף אחד. הוא נכתב למטרה של ריפוי עצמי.
זהו.

[אישה*]

"לבכות עליו אני כבר מזמן לא יכולה. אבל הרבה פעמים אני מצטערת כל כך שהוא לא ישב איתי וישתה איתי קפה עוד לעולם". נכון לגבי. קשה לי להכנס לכאן כי הדיבור עדין מעורר את הכאב. מנסה לשכוח וכבר הרבה הרבה יותר טוב.
לי הכתיבה כאן מאד תרמה לריפוי עצמי , שמחה שיש לך סבלנות לכולם, לי אין.
חיבוק

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה אישה.
כן, באמת היתה לי סבלנות אתמול...
נראה לי שצריך לקחת בחשבון שלא כל מי שקורא את דבריי יכול או רוצה להזדהות. ובכלל, זה מעלה רגשות קשים לכולנו.
אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב. זה לוקח זמן. אבל היום אני מרגישה יותר בבירור שהחיים כולם הם לא רק בחיים האלה...
כמו שכתוב בהגדה : "ימי חייך -בעולם הזה, כל ימי חייך - העולם הבא"....

כתבתי כאן באיזה שהוא מקום שאחרי שאורי מת, גידי אמר לי שהוא מרגיש שאורי תמיד מנצח אותו, אפילו במותו. הוא אמר שהוא מרגיש שבכל הגלגולים, אורי ואני ביחד והוא לבד... אז איפה מתחילה ונגמרת בגידה?
יש לנו במשך החיים הרבה חוזים עם הרבה אנשים. לא רק עם בנאדם אחד.
אני עושה כמיטב יכולתי לקיים הגיינה רוחנית ורגשית ולקיים את ההבטחות שלי.
אני לא אלוהים, וזה לא תמיד מצליח לי.

[אני_אישה*]

עברה שנה, אני בסדר. מה איתך?

[החיים_אחרי_המוות*]

אישה.
חשבתי עלייך הרבה. אני חושבת שהביקורת שקיבלתי כאן היתה ממש קשה לעיכול. תקופה ארוכה מאד לא רציתי לכתוב יותר. הרגשתי חשופה מאד.
זה גרם לי לשאול את עצמי שאלות שלא היה נעים לי לשאול אותן.
האם שקעתי באבל כדי להתמלא ברחמים עצמיים? האם באבל הזה אני בוגדת בגידי יותר מבכל דרך אחרת?

היום אני כבר לא מתייחסת לזה.
לא עשיתי מאמץ לשקוע באבל, כי זה מבחינתי היה כמו המאמץ למות. עשיתי מאמץ לחיות, להתגבר, אבל זה היה כבד וקשה מנשוא.
רציתי לכתוב את אורי כמו שהכרתי אותו, להרגיש שמשהו ממנו נשאר, משום שהרגשתי שהוא איננו, וזו היתה תחושה איומה.
היום אני בהריון בחודש רביעי. ברוך השם. חברה שאלה אות לפני כמה ימים אם התחלתי לחשוב על הסידורים ללידה, ודבר אחד אני יכולה להגיד בוודאות, וזה שהכל מוכרח להיות אחר לגמרי מאיך שהיה בלידה של אהבה. אני רואה כמה ההריון שלה היה מלא באבל על אורי, והלידה מלאה ומונעת על ידי האבדן.
היום אני מונעת הרבה פחות על ידי האבדן.
שמחה שאת בסדר. הזמן עובר, וזה כאילו עוזר.
אכתוב שוב בקרוב. ביי.

[החיים_אחרי_המוות*]

אני זוכרת בהריון של אהבה, הרגשתי כאילו אין לי באמת תינוק בבטן. הרגשתי שאני מרחמת על התינוק. שאני כל הזמן בוכה וכואבת, ומי יודע איזה מן ילד יצא לי, מדוכא או לא בריא.
ב"ה הילדה בריאה בגופה ובנפשה, ויש בה משהו מיוחד, כוח מיוחד שקשה לשים עליו את האצבע.
אולי שלושה שבועות לפני שהיא נולדה התחלתי להרגיש שההתכווננות שלי לתינוק מגיעה לאותה רמה כמו האלב. לא יותר.
בילדה בכיתי, "אני לא יכולה לעשות את זה!!!" בכיתי וצרחתי בקולי קולות שאני לא יכולה, לא יכולה.
בכלל לא התכוונתי ללידה, התכוונתי רק לחיים האלה בלעדיו. הייתי במקום כל כך אפל, כל כך קשה. אני באמת כבר לא שם. מענין להרגיש אתזה שאני לא שם.
יש ימים שאני לא חושבת על אורי. אני לא מרגישה אשמה על זה. גם לא אבדן. זה נראה לי הגיוני ונורמלי.
לפעמים אני נתקפת בגעגועים אליו, כמו מזדחלים אליי... כמו כשיושבים באמבטיה קצת קרה, ומוסיפים מים חמים, והם מתפשטים לאט לאט בתוך המים הקרים יותר.
הןם לא כואבים בדוק. הם כמו חום כמעט כואב.
כמו מקום שהיה פעם פצע והיום קצת כואב לגעת, אבל גם באופן משונה נעים.
אני מצטערת שהוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלי. אני מצטערת שלא ידעתי להבין איך הוא יכול להיות בחיים שלי כשהיה בחיים. לא הצלחתי להבין את המשמעות של הקשר בינינו כשהיה בחיים. הייתי מבולבלת ונטולת פרספקטיבה.
היום אני מבטיחה לעצמי להשתמש בפרספקטיבה שקיבלתי ביחס לקשרים אחרים עם חברים. לא להתבלבל. לא להיות מוטה מהנתיב בקלות.
להבין אהבה עמוקה לגבר שאין בה צורך במיניות או בכאב. כמובן לא מתכוונת לגידי.
חשוב לי להיות בחברות עמוקה ומשמעותית עם גברים. לא הרבה, אבל אני מבינה שזה צורך שלי. בלי לחשוף יותר מדי פרטים, ני יכולה לכתוב שתחום העבודה שלי הוא בעיקר עם נשים, ואני עובדת מעט מאד עם גברים. אני חושבת שגברים מרתקים אותי. חשוב לי להבין איך ומה חשוב להם, באופנים שדווקא שונים מנשים... וגם להבין מה דומה.
אוריפתח לי חלון עצום בתחום הזה, אבל הקשר איתו בלבל אותי מאד. אולי בגלל שהייתי כל כך צעירה. אולי בגלל שהיה בינינו ה"משהו" הזה, מן כימיה מאד מאד חזקה שקשה להתעלם ממנה.
היום יש לי חבר אחד, שיש לי איתו כימיה מאד דומה (לא אוריין, איתו זה ממש אחרת) באמת שכימיה ממש דומה, ונראה לי שהייתי יכולה להתבלבל. אבל לא עוד.
אני לומדת להבין איזה דברים יש בעולם. לחיות עם כאב, אבל לא להיות מונעת על ידי כאב כל היום וכל הליל.

[פלוני_אלמונית*]

עשיתי מאמץ לחיות, להתגבר - המשיכי כך בההצלחה

[החיים_אחרי_המוות*]

היום בבוקר, כמו רגע לפני שהתעוררתי הרגשתי את אורי חולף בתוכי.
לא מכת חשמל של כאב, לא מתיקות זיכרון. פשוט אורי. קל, וצוחק, ופוחד.
לפני כמה ימים היתה לי ולגידי שיחה על החיים. הוא נלחץ נורא כי מישהי אמרה שהבטן שלי ענקית להתחלת החמישי, ושאולי זה תאומים? (לא עושה סקירות). הוא נלחץ לגמרי, ושאל מה זה פה, למה שלא אלך לעשות סקירה מחר מחרתיים רק כדי שהוא יוכל להרגע שזה תינוק אחד ולא שניים (הוא אמר"ולא חס וחלילה שניים") מה שפשוט החריד אותי.
פתאום חשבתי על אורי, ועל איך הוא פחד פחד פחד מהחיים עד שיתוק, עד חוסר פעולה, עד מוות.
אמרתי לגידי, תשמע, אתה מוכרח ללמוד לא לפחד מהחיים, לא משנה מה הם יביאו לך. מחר הכל יכול לקרות. היום אתה עובר את היום ומוכרח לחיות בידיעה ובאמונה שדיה לצרה בשעתה...
אמרתי לו, תדמיין שבלידה אני ארגיש את כל הצירים בבת אחת... זה מה שאתה עושה לעצמך... לא שאני רוצה לתקן לך משהו באופייך הקלוקל (ככה בדיוק אמרתי לו, והוא הביא לי מבט לא ממש מאמין שאני לא רוצה לתקן אותו, מכיר אותי, בכל זאת)... אלא שזה בוודאי נורא קשה לחיות ככה!
והוא חשב רגע ואמר, נכון.
חשבתי על זה שאורי באמת פחד נורא מכל דבר בחיים. היו לו פחדים איומים. איומים. כל תנועה, כל שינוי, כאילו הוא הולך תמיד בין דברים מסוכנים, וכל צעד עלול להיות אסון.
גם גידי מלא פחדים. אולי זה משהו שמושך אותי באנשים? גם בעבודה שלי אני רואה הרבה פחד. הרבה חששות וניסיון של אנשים לעשות את הדבר הנכון, הכאילו אולטימטיבית נכון...
אני רוצה לעשות חור בפחד הזה ולתת לו להתפוצץ או להתפוגג...
כמה רציתי לעשות את זה בשביל אורי.
כל החיים אני מנסה לעודד את גידי לגייס אמונה ואומץ.
ומענין שדווקא אצל הילדים שלי, אני רוחשת כבוד טוטאלי לפחד, ומבינה שהוא חלק ממנגנון ההגנה הטבעי שלהם. לפני כמה ימים הייתי צריכה לעלות לבוידעם להוריד משהו. אהבה רצתה לעלות איתי, והרשיתי לה. היא טיפסה על הסולם (גידי עזר לה) ובאמצע הדרך הרגישה שזה גבוה לה מדיי ורצתה לרדת. היא אמרה "אני אעלה לבוידעם כשאהיה קצת יותר גדולה"... ואני ישר אמרתי לה, יופי, טוב שאת יודעת מה יותר מדיי גבוה בשבילך.
אולי משהו בתפיסה שלי את הפחד של הגברים האלה דפוק?

[אני_אישה*]

תמשיכי לכתוב, פתאום מצאתי אותך שוב. לי מהצד לא נראה שיש כאן שינוי ממשי. אורי צמוד אליך, פעם עובר, פעם על יד, פעם מלמעלה, פעם מבפנים...כנראה שככה את מעדיפה, מעניין מה אם כך הפחד שלך?
חיבוק

[החיים_אחרי_המוות*]

יש לנו תינוק חדש, בן חודשיים, מיכאל המתוק שלנו. יש לי הרבה מה לכתוב, על החיים שאחרי המוות, שהיום אני מרגישה שאני באמת בתוכם, וכבר לא עומדת רק על החוף... אבל כמו שאני מתחילה מיכאל מתעורר וצריך דברים. אבל מבטיחה לכתוב בקרוב.

[טינקרבל*]

@}

[החיים_אחרי_המוות*]

מיכאל שלנו כמעט בן שנה. ממש קשה להאמין איך שהזמן רץ.

אני מבקרת בדף הזה יותר ממה שרואים. אבל לא מצליחה לנסח במילים את מה שאני רוצה להגיד.

כתבו לי כאן שאני מתמכרת לכאב. אני לא חושבת שזה נכון. היו, גם בתקופה שכתבתי כאן על הכאב שלי, הרבה דברים אחרים בחיי מלבד כאב. אבל.... פתחתי את הדף הזה כדי לכתוב על הכאב. כדי לכתוב על אורי. כדי לזכור אותו. כיוון שלא היה מקום אחר לזכור אותו. כמו חדר פרטי, שבחיים האמיתיים פשוט אין לי.

היום אני רואה ומבינה שתהליך של אבל הוא תהליך של פרידה כל כך אישי, כל כך פרטי והוא כמו מן תחרה שמישהו רוקם לאט, כאילו בלי תכנית. מדי פעם מופיע אותו מוטיב שוב, לאט לאט נפרשת התמונה, ובינתיים חלה ההבראה וההתגברות.

היום אני במקום שבו ברוב הזמן אני כמעט לא חושבת על אורי. אני יודעת מה הוא היה עבורי בחיי. אני מבינה משהו שלא הבנתי קודם ביחס לאיך הוא שירת את גידי דווקא - במיוחד מבחינת זה שגידי חי, כמו שמישהי תמהה מאד כתבה בעבר, עם אישה שהתעסקה במחשבות במישהו אחר, ולדעתי זה שירת את גידי. גידי בנאדם שחי את כל חייו דרכי, דרך הילדים, ואנחנו זוג מאד קרוב, מה שאני לא יודעת אם ברור למי שקורא את הדף הזה.

העובדה שאישתו עברה משר כזה בחברתו (כי הוא היה מודע לרוב מה שכתוב כאן) חיזקה אותו, בעצם פתחה לו חלון מסוים.
נשמע שאני מצדיקה את עצמי? לא כל כך אכפת לי איך זה נשמע.

גידי היום עסוק בהתפתחות אישית בצורה הרבה יותר אפקטיווית וחזקה. וכן, העליות והמורדות האלה בחיים האישיים של כל אחד מאתנו, ובחיים של הזוגיות בינינו בתכל'ס חיזקו אותנו. מאד חיזקו.

לפעמים יש ימים שבהם אני נזכרת באורי, ולפעמים זה מביא לי צחוק ולפעמים דמעות עולות. אני מאמינה שזה פשוט נורמלי.

לפני כמה שבועות חלמתי עליו. חלמתי שהוא נמצא במגדל גבוה, כמו בסיפור על הנסיכה שתקועה במגדל גבוה... אני מבקשת ממנו לרדת והוא יורד ועומד על ידי ואומר לי שהוא תמיד אוהב אותי. ואני אומרת "אני יודעת" ואחר כך מצטערת שלא אמרתי שגם אני מרגישה אותו דבר.
אבל כשאני רואה את המבט שלו, אני יודעת שהוא מבין, ושכל מה שהוא רוצה זה לדעת שאני יודעת. וזה בסדר.

מה אני מבינה מהחלום הזה?

לזכור בתוך עצמי שאורי באמת היה בעולם, גם בפעמים שאני כמו משפשפת את העיניים ושואלת את עצמי אם הוא היה רק בדמיוני.

האהבה, גם שאי אפשר לגעת בה, היא משהו חי ונושם, משהו שנמשך לנצח ולא נגדע ברגע המוות.

וזה נכון לא רק לגבי האהבה של אורי אליי ושלי אליו, שהיתה במידה מסויימת "אקוטית" אם אפשר להתבטא כך... אלא כנראה נכון לגבי כל האהבה.
ואולי זה חלק מהשיעור שלמדתי מהחוויה הזו, שהיתה הרבה אושר והרבה כאב והרבה פחד, שהיו בה רגעי חופש וגם שנים ארוכות של שלשלאות כבדות...
שהאהבה קיימת בעולם והיא חזקה יותר מכולנו. אולי חזקה יותר מכל דבר אחר בעולם, חזקה יותר מהחיים או מהמוות, ובכל מחיר אנחנו נחווה אותה, ניתן אותה לנשמות שאיתנו במסע, לילדינו , לבני הזוג, לבני משפחה וחברי נפש...

רישומה יהיה ניכר גם אחרינו.

[מי_מה*]

קראתי את כל הבלוג בשלוק אחד. רוצה להודות לך עליו מקרב לב.

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה לך.

[החיים_אחרי_המוות*]

נזכרתי בפגישה. אורי ואני עומדים באמצע שדרות בן ציון בתל אביב. אני בת שש עשרה וחצי ממש בדיוק. הוא קצת אחרי גיל עשרים וחמש.

עומדים ליד הברז שם באמצע השדרה. מתחבקים. מתחבקים חזק ואני מרגישה איך הוא רועד. והוא אמר, בשקט, כאילו לעצמו : "זה חזק מדי בשבילי".

חשבתי שוב עד כמה נטולת פרופורציה היא הצעירות. מצד שני עד כמה אורי ידע בתוכו מה הוא מסוגל ומה הוא לא מסוגל. בעבר הייתי נכנסת בגידי כל כך חזק על כל אמירה של "אני לא יכול". היום אני עדינה יותר. מרשה לתחושת חוסר האונים להיות בסדר.

חברה מתגרשת. מתגרשת אחרי נישואים לא ארוכים מאד. ללא ילדים.

היא אומרת לי"אני יודעת שבעלי עשה לי טובה גדולה מאד, נתן לי מתנה גדולה בזה שהוא לא נלחם עליי. אם הוא היה נלחם עליי, אולי עוד הייתי משנה את דעתי..." ואז היא אומרת... "אני חושבת על אורי, ועל המתנה שהוא נתן לך כשוויתר עלייך" ואני מרגישה מחנק. זה נכון, ועם כל הרגעים המאושרים בחיי, שאני מרגישה שאורי נתן לי אותם - הפסיק את חייו על מנת להמשיך את חיי באופן מספק, להתוות קו אחריו שלעולם לא הייתי יכולה להתוות בחייו (הרי כל כך קשה להתוות את הקו אפילו חמש וחצי שנים אחרי מותו!)...

מבחוץ, זה נראה לא כל כך אמיתי. מבפנים זה אמיתי כל כך שזה צורב את מי שהייתי ומי שאני ומי שאהיה.

אני זוכרת שפעם אורי אמר לי, שהוא חושב שהדבר היחיד שמשנה במענה על השאלה "מי אני" זה מי אני ברגע זה. ואני התווכחתי ואמרתי לא, מי שאני עכשיו קשורה, באופן נסיבתי לפחות, עם מי שהייתי ומי שאהיה, והוא שתק, ושקל את מה שאמרתי ושתק עוד ואמר "אולי". ואז אמר "הנבירה העצמית קשה לי. מעייפת אותי". שנים אחרי השיחה הזו אני זוכרת שאמרתי לו, אורי, אתה מפחד מהמודעות פחד מוות, מעדיף ללכת ולהסתכל רק על השביל ואף פעם לא על הנוף, כמו סוס ששמו לו מגינים... והוא אמר: "נכון" וגם אמר, נדמה לי שכבר כתבתי כאן "אני מרגיש שמשהו אלים צריך לקרות לי כדי שאפקח את העיניים".

הייתי עייפה היום. מיכאל מתוק ומלא עזוז. הבית לא מנקה את עצמו כמובן לקראת פסח, והילד כבד במנשא ואהבה עדיין מתרגשת מזה שהיה לה יום הולדת ונועם מתרגש לקראת ליל הסדר...

שלושה ילדים מרגיש לי לפעמים כמו די הרבה. למרות שאני כל הזמן אומרת לגידי שאנחנו רק בחצי הדרך והוא מסתכל עליי במבט שרואים שהוא חושב שאני מטורפת. מה לעשות, אני אוהבת ילדים.

טוב, גם מחר יום - ואני צריכה לישון סוף סוף.

[אהבה_טהורה*]

קראתי עכשיו את כל הדף, תהליך מלא ובריא לריפוי לשחרור מהאבל, ואפשר ממש לראות את הקשרים הנשמתיים של כולכם [אביך, אורי, הילדים, אוריין, קרן, גידי ואת] יש מלא יופי ועומק בסיפור שלך, ואני מרגישה שאת מחוברת ומודעת למסע הזה, כך שהביקורות שקיבלת קודם לא תקפות מבחינתי.
רק נקודה אחת קטנה, את כל הזמן אומרת על אורי שהיה פחדן, ואני לא מבינה למה? למה את טופלת עליו פחדנות? אני רואה אתכם כראי, אם באמת היה פחדן, מה איתך? אבל בראיה שלי הוא היה אמיץ דווקא.
חוץ מזה אני מברכת אותך על הדרך המופלאה ועל זה שגידי ואת ממשיכים יד ביד לצמוח, בעצם נשארתם אתם להמשיך יחד בדרך ולעזור אחד לשני לגדול@}

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה לך אהבה טהורה

גם אני קראתי את כל הדף לא מזמן, וגם אני שאלתי את עצמי למה אני רואה את אורי כמלא פחדים? כי זה לא מה שיוצא כשקוראים את הסיפור.

אבל אף פעם לא אמרתי שהוא היה פחדן... אמרתי שהיו לו המון פחדים. שהיה מלא בפחדים.

הוא העיד כך על עצמו. הוא היה אומר "המחשבה על זה ממלאת אותי בחרדה" "אני מת מפחד" "יש לי פרפרים בבטן" "אני רוצה אבל אני לא מעיז" "התחתנתי עם אשתי כי פחדתי להיות לבד" ועוד כהנה וכהנה.

אני זוכרת בוודאות שפחד לבקש את רשותו של אבי להנשא לי - ואמר לי שהוא פוחד מדי מאי ההסכמה של אבי...

הוא לא היה פחדן במובן הרגיל של המילה. לא. היה לו אומץ, זה נכון, להרבה דברים. אבל לא היה לו אומץ לחיות את החיים שרצה בלב, האומץ ללכת את הצעד הנוסף, הצעד שלא יודעים מה יש אחריו.

היום אני שואלת את עצמי אם בכלל הבנתי את מה שהוא אמר לי? אני לא חושבת ששמעתי אותו כראוי כשאמר לי עוד כשהייתי בת שש עשרה, שהוא אוהב אותי ורוצה להנשא לי ומפחד מאי ההסכמה של אבא שלי. קיבלתי את זה. הייתי צריכה להגיד לו, מה פתאום? אני אדרוש מאבי להסכים! אלה החיים שלנו!!
אבל לא עלה בדעתי לומר זאת.
הבנתי את הפחד של אורי בתור הוראה כביכול לתת לזה לא לקרות... זה באמת עצוב.

כתבתי כאן כמה פעמים שהוא לא היה מאושר, וזה לא בדיוק נכון. הוא התבייש בחוויית האושר שלו. הוא אמר שכשהוא מרגיש מאושר הוא רוצה ללכת בצל, כדי שלא יראו שהוא מאושר. אני יודעת שכמו שאני הרגשתי בחברתו, כאילו אני הולכת בדיוק בנתיב שלי, אני אני הספציפית, כמו נשמתי הטהורה, הוא בחברתי הרגיש מדוייק, נכון לעצמו, וגם תחושה שהוא לא מתבייש באושר שלו. ואולי זאת היתה הנקודה מבחינתו. מי יודע.

מענין שמגידי אני מצפה להיות אמיץ, אקטיבי, וממש מתנגדת בקול רם כשהוא אומר שהוא לא יכול משהו. אצל אורי קיבלתי את זה.

אתמול טיילתי עם אהבה ומיכאל על החוף, שם במקום שפעם הלכתי עם אורי, ובמשך הרבה זמן הרגשתי שנשמתו של אורי מרחפת שם. אתמול הלכנו על החוף, אהבה חיפשה צדפים, מיכאל ישן במנשא על הגב שלי... ואורי לא היה שם, וזה היה ממש בסדר. ממש בסדר.

הייתי צריכה להודות בפני עצמי שזה ממש בסדר מבחינתי שהוא פשוט איננו.

כשהייתי נערה הייתי לפעמים כותבת ביומן שלי "להכניס לעצמי לראש: אורי לא חוזר אף פעם" כאילו מתאמנת בחוויית העדרותו.

כאן הכנות לסדר, שהשנה אצלינו, והרבה אורחים. אז אני רצה לבישולים שלי. גידי עובד היום, ואפילו מחר!

חג שמח, שיהיה.

[מי_מה*]

חג שמח יקרה!

[טנא_מלא_כוכבים*]

קראתי בשלוק אחד ובנשימה עצורה.
סיפורך מטלטל ומופלא, מלותיך מדויקות ומציירות עולם מלא.
תודה.

[גל*]

אחרי שקראתי כל מה שכתבת.
אני אומרת לך תודה על ש
אוף.
על שאנחנו ביחד כל השנים האלה.
על שאת אמיצה וממלאת אותי השראה כל פעם מחדש.
בכל כך הרבה תחומים בחיים.
ואני יודעת שגם אני ממלאת אותך לפעמים בהשראה. נכון?
ואני נזכרת שיפתח ואני הלכנו להלוויה של אורי במקומך. והגענו בטיסה על האופנוע. אבל באיחור אחרי שכבר טמנו את גופו באדמה והקהל התחיל להפזר.
יפתח פגש מישהו שהוא מכיר וונשאל - מה אתה עושה כאן?? ואני חשבתי לעצמי: איזה קטע. מכל מאות האנשים שמסביבי אני היחידה שיודעת על אורי עולם שלם מתוכו.
אני, שפגשתי אותו רק פעם אחת מזמן, מזמן יודעת עליו דבר כל כך חשוב ומשמעותי מהחיים שלו.
זה היה מוזר.
וגם, אני נזכרת בהלוויית הצמה וזה ממלא אותי צחוק ובכלל גורם לי לחשוב על החברות שלנו, ולא על אורי.

תודה חברתי היקרה.
בכלל רציתי לבוא לפה לשתוק איתך אבל אחרי כמה דקות של שתיקה התחילו לנזול לי מילים.

[החיים_אחרי_המוות*]

וזה הזמן לומר לך תודה חברתי האהובה.

דבר ראשון, שוב, על זה שייצגת אותי בלוויה האמיתית.

חיכיתי לתגובתך. ידעתי שהמילים יצופו מיד ויצאו, שלא תתאפקי...

נכון, גם אני חושבת על החברות שלנו, על הצמה מונחת אצלך בקופסא כל כך הרבה שנים. על איך שהסעת אותה אליי ואז הנסיעה הארוכה המצחיקה עצובה לבית הקברות והלוויה הפרטית המשונה שלנו.

ועוד משהו שעלה לי אתמול - נזכרתי בתחושה שהיתה לי בשנה לפני שאורי מת. שכל מה שרציתי זה לשבת, ולו לרגע, כאשר אורי מצד אחד שלי ואת מהצד השני.

תודה לך.

ותודה גם לך, טנא מלא כוכבים.

[החיים_אחרי_המוות*]

ולשאלתך - את בהחלט ממלאת אותי בהשראה. הרבה פעמים. וגם בזמן שאי אפשר לקרוא לו "פעמים" - הווייתך, המצאותך שם מהאמבטיות הרחוקות שלנו בתור פעוטות ודרך כל החיים... והדבר שאני הכי נהנית ממנו, זו הידיעה המתוקה מתוקה, שגם אם הייתי פוגשת אותך היום בפעם הראשונה, הייתי רוצה להיות חברה שלך.

[בעילום_שם*]

הסיפור שלך מקסים, ומרגש, ומעורר השתהות. אז קודם כל תודה על ההשראה לחיות את החיים במלואם.

הייתי צריכה להגיד לו, מה פתאום? אני אדרוש מאבי להסכים! אלה החיים שלנו!! אבל לא עלה בדעתי לומר זאת.
שנית, נגעת פה בנושא שמעסיק אותי לאחרונה, לגבי מהות הקשר שלי עם ילדי.
אני שואלת את עצמי רבות איך אני לא מגיעה למצב בו ילדי יעשו בחירות אומללות בחייהם בשל פחד ממני, ובעצם בשל כל פחד שהוא.
גם אני (כמוך) מרגישה שהפחד מאבי ניווט את חיי לכיוונים לא רצויים בכמה הצטלבויות חשובות.

[החיים_אחרי_המוות*]

אני שוב כאן. האם יכול להיות שבאמת לא כתבתי כאן כל כך הרבה זמן?
יכול להיות. החיים מלאים, מלאים. מיכאל הקטן שלנו כבר כמעט בן שנתיים וחצי. ממש ילד, ואני מאד נהנית להיות אמא לשלושה ילדים ולחיות את החיים, ככה, עם כל העומס והיומיומיות.
בשבועות האחרונים אני חושבת ומרגישה את אורי הרבה.
הוא מת לפני שבע שנים.
פתאום שבע שנים.
אוגוסט עבר עם הרבה ימים מלאים מחשבה.
חלמתי על האחיין שלי, התינוק. חלמתי שאני פוגשת את אורי ואני יודעת שהוא מת. אני אומרת לו, אורי, אהובי. אני כל כך מתגעגעת אליך. אתה כל כך חסר לי. והוא צוחק ואומר, אל תדאגי, התגלגלתי לגוף של יאיר.
אני אומרת לו, שאני יודעת, ושתמיד אזכור את זה.
ובחלום יאיר הקטן, המתוק שלנו, בתוך החיבוק.

מישהו שואל את עצמו אולי אם אני חושבת שזה באמת נכון?
מוזר לי לכתוב שהאמת היא שבהחלט כן.
משהו בדרך בה יאיר מביט בי, הרוך בעיניים שלו, משהו מוכר ומסוים מאד.

בדרך מסוימת זה בכלל לא רלוונטי. בדרך אחרת זה מרגיע אותי.

אחר כך חלמתי על חברי היקר אוריין.
בחלום אני נושקת לו דרך גדר.

אחר כך התעוררתי ונרדמתי שוב, וחלמתי שאני עולה על אוטובוס ואוריין על האוטובוס.
אני יושבת לידו והוא אומר לי "אם אנחנו חברים, פשוט נהיה חברים" וזה כל כך מרגיע אותי.

הנושאים האלה עדיין מעסיקים אותי.

אבל היום, אחרי הרבה שנים אני מתחילה כנראה להבין מה זה "גבר" - שזה משהו שתמיד הרגשתי שאני יכולה להבין רק דרך אורי, ואחרי שאורי הלך, זה כאילו התחמק ממני.

היום, אני סוף סוף מתחילה לקלוט מה זה גבר דווקא דרך בעלי האהוב, היקר, שמלווה אוי בתור גבר ובן זוג וחבר ואב לילדיי.

ואני יכולה לקבל אותו קצת יותר בפשטות, כפי שהוא, או אולי כמעט כפי שהוא.