על ידי החיים_אחרי_המוות* » 01 נובמבר 2005, 01:03
היום אני מספרת איך אורי מת
אני שונאת את הסיפור הזה
אבל אין ברירה. הגיע הזמן
יוצא לי מבולבל, סליחה
בעשרים ותשעה באוקטובר אורי הגיע אליי לאילת. זה היה אחרי שלא התראינו ארבע שנים וחודשיים. דיברנו לפעמים בטלפון, אבל כל פעם שעליתי למרכז, נמנעתי מפגישה איתו. באוגוסט הייתי בתל אביב, וראיתי שאני ממש מדמיינת פגישה רומנטית איתו. כולל הכל. אז לא צלצלתי אליו. חזרתי הביתה, חושבת ששוב ניצלתי
אבל אז חלמתי על האיש בכיסא גלגלים. בהתחלת אוקטובר חליתי. דלקת גרון חמורה. חברה באה לטפל בי, כי גידי לא יכול היה, או אולי לא רצה לקחת חופש כדי לטפל בי. היא היתה מלאת אשמה. כי ערב קודם יצאה לרקוד, משאירה את בעלה ובנה בבית. היא תפסה איזה בחור במועדון וכמעט נכנסה איתו למיטה. היא אמרה לי שהיא באופן משונה מרגישה שבכך שהיא התמזמזה, היא נפטרה מאיזו אובססיה, ושאלה אותי בדיוק את השאלה שנשאלה בחלום: יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה? הגרון כאב נורא. לא יכולתי לדבר,, אז רק הנהנתי
זה היה ביום ראשון, וביום רביעי, יצאתי מהבית בפעם הראשונה אחרי המחלה, יצאתי עם נועם למכולת, ועשיתי משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, לקחתי את הטלפון, של הבית, לא היה לי אז פלפון, בתוך הכיס איתי למכולת
בדרך חשבתי על אורי, ועל זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ושאולי אצלצל אליו ביום ההולדת שלו, ואז חשבתי שאולי אני לא מוכרחה לחכות עד אז, אולי פשוט אצלצל היום.... ומככה לככה, ממש הרגשתי שאני שומעת את קולו, שר את שמי
הוא היה ממש שר את שמי, המתוקי
וככה עוד לפני שהגעתי הביתה, הטלפון צלצל אצלי בכיס
אורי, שר את שמי
ואני מנסה להשמע מופתעת:מה אתה עושה באוזן שלי? ונשיפת אוויר, הקלה גדולה
והוא אומר: ביום שני אני בא לאילת. יש לי דיבור איתך
ואני: כן. גם לי איתך
ואני שומעת אותו מחייך: את חושבת שתחזיקי מעמד עד יום שני? ואני צוחקת, ושומעת אותו נרגע
עשרים ותשעה באוקטובר. ירח כמעט מלא בשמיים. יושבים בחוץ ומשוחחים. כמעט חצות. גידי ישן. אורי ואני משוחחים בחצר. כבר סיפרתי
רואים שאני לא רוצה לספר איך הוא מת
בחנוכה אמא שלי היתה אצלי, גם זה סיפרתי. ואחרי שהתחיל ינואר, והיא חזרה לתל אביב, הייתי צריכה לענות לעצמי על הרבה שאלות. זה היה מפחיד. אני זוכרת שאמרתי לאורי יום אחד: אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה. וזה היה נכון
ואז יום אחד , לילה אחד בינואר, פתאום אני מקבלת מראה: אורי שוכב על מיטת בית חולים, אישתו יושבת בחוץ. רופאים מסביבו והוא נכנע ומת, ואני לא איתו. לה יש לפחות את הזכות להכנס ולגעת לשלום בגופו הריק, אבל לא לי. אין לי לא אפשרות ולא זכות לומר לו שלום
זה היה איום. צלצלתי אליו לפלפון. היה אחת בלילה. הוא לא היה זמין
הייתי בחרדה איומה. צלצלתי לאמא שלי. היא הרגיעה אותי. היא אמרה, שאם זו תמונה מדוייקת, זה מחוץ לשליטתי. להאמין שהכל בסדר, לשלוח לו אהבה ואור
הוא היה בסדר, הוא רק נקע את הקרסול בעבודה, הוא היה במיון כשצלצלתי, וכיבה שם את הפלפון
באותו לילה כתבתי לו מכתב, במקרה ואני מתה לפניו
רציתי להגיד לו שלום
בפסח התראינו, כמו שכתבתי. הוא הורה לי לחזור הביתה ולהכנס להריון
כך עשיתי. באוגוסט גיליתי שאני בהריון. משום מה לא רציתי לספר לו בטלפון. כתבתי לו מכתב. אבל לא שלחתי אותו
ביום שלישי, העשרים ושמונה באוגוסט, עמדתי עם הטלפון ביד לצלצל אליו, כדי לספר לו שאני בהריון. החלטתי לשלוח את המכתב במקום
ביום חמישי בבוקר, שמתי את נועם באמבטיה בסביבות תשע וחצי. היתה אצלינו אורחת, ידידה של אחי שבדיוק קיבלה עבודה באילת, ולא היה לה עדיין מקום מגורים, אז היא היתה אצלינו. היא יצאה לעשן בחוץ, ופתאום נורא התחשק לי לספר לה על אורי, רציתי לדבר עליו, אבל כמובן שלא אמרתי לה שום דבר. עמדתי והסתרקתי מול המראה בחדר האמבטיה. השיער שלי כבר היה ארוך, כי מאז אוקטובר לא הסתפרתי, כי אורי אהב שהשיער שלי ארוך, ופתאום הבנתי בתוכי שאורי לא יסרק אותי יותר. עשיתי "לא" כזה החלטי מול המראה, ולא ידעתי איך זה, אבל הרגשתי את זה עמוק. עמדתי מחוץ לחדר האמבטיה, רציתי לקרוא לאורחת שלנו לשמור על נועם בזמן שאני מטאטאת. עמדתי במסדרון בדרך, ופתאום הרגשתי שאורי עומד מאחוריי. כאילו מחזיק בכתיפיים שלי, באופן אמיתי כל כך, שהסתובבתי אחורה להסתכל, וכשהוא לא היה שם התמלאתי בכאב איום. אמרתי, בקול רם:אח.. אורי. והייתי צריכה להחזיק שלא אפול. האורחת ישבה עם נועם באמבטיה ואני הבאתי את המטאטא, והטלפון צלצל. זה היה אבי. אבא שלי האהוב, החכם, ההמום. שמעתי מיד בשלום שלו שקרה אסון. חשבתי שהוא הולך להגיד לי שאחד האחים שלי נהרג, או משהו חס וחלילה איום כזה. אבל בחיים לא הייתי מוכנה לבשורה שלו. הוא לא סתם אמר שאורי נפטר, הוא ציין אותו בשמו המלא, כדי שאבין בדיוק. אני נפלתי על הספה, מזל שהספה היתה שם. פשוט התפרקתי. חשבתי באותו זמן, אולי זו איזו בדיחה גועלית של שניהם... אבל ידעתי שאפילו חוש ההומור הפרוע של שניהם יחד לא היה הוגה בדיחה איומה כלכך
יש לי תמונה כזאת בראש: אנשים עוזבים ידיים ברכבת הרים, וצורחים מאימה,... כך הרגשתי שעשו כל תאי גופי באותו רגע, הם כולם עזבו זה את זה, והשאירו אותי כמו שלולית. בכיתי, צרחתי, בכיתי עוד, זה לא נכון!!! ואבא שלי אמר לי, תחשבי על נועם, תחשבי על נועם. הוא לא חשב על זה לפני שהוא פלט את הידיעה. הוא ידע שאני בהריון. הוא אפילו לא אמר לי לשבת. הוא לא שאל איפה נועם לפני שאמר לי מה קרה
שמעתי את החברה מסבירה לנועם באמבטיה: אמא קיבלה ידיעה לא טובה. בגלל זה היא בוכה. אני אשאר איתך ואמא עוד מעט תבוא. כשנכנסתי בחזרה לחדר האמבטיה וסיפרתי לו מה קרה, הוא ישר אמר: אל תדאגי אמא, הוא יצמח עוד פעם
אורי היה בדרך לפגישה עם חבר מאוד קרוב של אבי ביום רביעי בצהריים. אורי צלצל בדרך לאחיו ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב, שכואבת לו הבטן, ושהוא מרגיש שהוא לא יכול לנהוג. אחיו יצא לכיוונו כדי לאסוף אותו. עשר דקות אחר כך אורי צלצל אליו ואמר לו, לא לבוא, הוא מרגיש יותר טוב, והוא יבטל את הפגישה עם נפתלי, וייסע הביתה. הוא התמוטט כמה דקות אחר כך. הוא היה לצד הכביש ומישהו הזמין אמבולנס. הוא היה בבית החולים עדיין בחיים, הם עבדו עליו עד ארבע בבוקר. אבל הוא מת בכל זאת. למיטב ידיעתי רק הרופאים היו איתו, אישתו היתה במסדרון
אז ככה
הם אמרו שזה דום לב. אני לא מבינה בזה. רק מרגישה שהוא בחר במוות
לעומת החיים האלה, שאני יודעת שהוא לא היה בהם מאושר
זה הצחיק אותי שכתבו על הקבר שלו
אורי האהוב
שלימד אותנו שמחת חיים
ואני חשבתי שלא כותבים על קבר
"שלימד אותנו לפחד מהחיים"
אבל אולי אני לא הוגנת. אני רק זוכרת שבאפריל, לפני שנסעתי הביתה, אמרתי לו:אני רואה אותך בחיים האלה, עומד ובכל אחת משלוש מאות שישים מעלות, יש לך משהו לעשות למען אדם אחר... אתה צריך לפחות מעלה אחת, שהיא שלך בלבד! והבהרתי לו שאני לא מצטרפת, אף פעם לא מצטרפת למעגל המצפים לחתיכה מאורי
אני זוכרת שפעם שאלתי את אורי, איך אמצה את התפקיד שלי בגלגול הזה. והוא אמר לי: את עשויה מאהבה. תעשי כל מה שבראש שלך, ורק מה שבראש שלך, וכל מה שתעשי יביא לאנשים סביבך אור
חברי האהוב האהוב. איך הלכת, יא אורי, איך
היום אני מספרת איך אורי מת
אני שונאת את הסיפור הזה
אבל אין ברירה. הגיע הזמן
יוצא לי מבולבל, סליחה
בעשרים ותשעה באוקטובר אורי הגיע אליי לאילת. זה היה אחרי שלא התראינו ארבע שנים וחודשיים. דיברנו לפעמים בטלפון, אבל כל פעם שעליתי למרכז, נמנעתי מפגישה איתו. באוגוסט הייתי בתל אביב, וראיתי שאני ממש מדמיינת פגישה רומנטית איתו. כולל הכל. אז לא צלצלתי אליו. חזרתי הביתה, חושבת ששוב ניצלתי
אבל אז חלמתי על האיש בכיסא גלגלים. בהתחלת אוקטובר חליתי. דלקת גרון חמורה. חברה באה לטפל בי, כי גידי לא יכול היה, או אולי לא רצה לקחת חופש כדי לטפל בי. היא היתה מלאת אשמה. כי ערב קודם יצאה לרקוד, משאירה את בעלה ובנה בבית. היא תפסה איזה בחור במועדון וכמעט נכנסה איתו למיטה. היא אמרה לי שהיא באופן משונה מרגישה שבכך שהיא התמזמזה, היא נפטרה מאיזו אובססיה, ושאלה אותי בדיוק את השאלה שנשאלה בחלום: יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה? הגרון כאב נורא. לא יכולתי לדבר,, אז רק הנהנתי
זה היה ביום ראשון, וביום רביעי, יצאתי מהבית בפעם הראשונה אחרי המחלה, יצאתי עם נועם למכולת, ועשיתי משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, לקחתי את הטלפון, של הבית, לא היה לי אז פלפון, בתוך הכיס איתי למכולת
בדרך חשבתי על אורי, ועל זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ושאולי אצלצל אליו ביום ההולדת שלו, ואז חשבתי שאולי אני לא מוכרחה לחכות עד אז, אולי פשוט אצלצל היום.... ומככה לככה, ממש הרגשתי שאני שומעת את קולו, שר את שמי
הוא היה ממש שר את שמי, המתוקי
וככה עוד לפני שהגעתי הביתה, הטלפון צלצל אצלי בכיס
אורי, שר את שמי
ואני מנסה להשמע מופתעת:מה אתה עושה באוזן שלי? ונשיפת אוויר, הקלה גדולה
והוא אומר: ביום שני אני בא לאילת. יש לי דיבור איתך
ואני: כן. גם לי איתך
ואני שומעת אותו מחייך: את חושבת שתחזיקי מעמד עד יום שני? ואני צוחקת, ושומעת אותו נרגע
עשרים ותשעה באוקטובר. ירח כמעט מלא בשמיים. יושבים בחוץ ומשוחחים. כמעט חצות. גידי ישן. אורי ואני משוחחים בחצר. כבר סיפרתי
רואים שאני לא רוצה לספר איך הוא מת
בחנוכה אמא שלי היתה אצלי, גם זה סיפרתי. ואחרי שהתחיל ינואר, והיא חזרה לתל אביב, הייתי צריכה לענות לעצמי על הרבה שאלות. זה היה מפחיד. אני זוכרת שאמרתי לאורי יום אחד: אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה. וזה היה נכון
ואז יום אחד , לילה אחד בינואר, פתאום אני מקבלת מראה: אורי שוכב על מיטת בית חולים, אישתו יושבת בחוץ. רופאים מסביבו והוא נכנע ומת, ואני לא איתו. לה יש לפחות את הזכות להכנס ולגעת לשלום בגופו הריק, אבל לא לי. אין לי לא אפשרות ולא זכות לומר לו שלום
זה היה איום. צלצלתי אליו לפלפון. היה אחת בלילה. הוא לא היה זמין
הייתי בחרדה איומה. צלצלתי לאמא שלי. היא הרגיעה אותי. היא אמרה, שאם זו תמונה מדוייקת, זה מחוץ לשליטתי. להאמין שהכל בסדר, לשלוח לו אהבה ואור
הוא היה בסדר, הוא רק נקע את הקרסול בעבודה, הוא היה במיון כשצלצלתי, וכיבה שם את הפלפון
באותו לילה כתבתי לו מכתב, במקרה ואני מתה לפניו
רציתי להגיד לו שלום
בפסח התראינו, כמו שכתבתי. הוא הורה לי לחזור הביתה ולהכנס להריון
כך עשיתי. באוגוסט גיליתי שאני בהריון. משום מה לא רציתי לספר לו בטלפון. כתבתי לו מכתב. אבל לא שלחתי אותו
ביום שלישי, העשרים ושמונה באוגוסט, עמדתי עם הטלפון ביד לצלצל אליו, כדי לספר לו שאני בהריון. החלטתי לשלוח את המכתב במקום
ביום חמישי בבוקר, שמתי את נועם באמבטיה בסביבות תשע וחצי. היתה אצלינו אורחת, ידידה של אחי שבדיוק קיבלה עבודה באילת, ולא היה לה עדיין מקום מגורים, אז היא היתה אצלינו. היא יצאה לעשן בחוץ, ופתאום נורא התחשק לי לספר לה על אורי, רציתי לדבר עליו, אבל כמובן שלא אמרתי לה שום דבר. עמדתי והסתרקתי מול המראה בחדר האמבטיה. השיער שלי כבר היה ארוך, כי מאז אוקטובר לא הסתפרתי, כי אורי אהב שהשיער שלי ארוך, ופתאום הבנתי בתוכי שאורי לא יסרק אותי יותר. עשיתי "לא" כזה החלטי מול המראה, ולא ידעתי איך זה, אבל הרגשתי את זה עמוק. עמדתי מחוץ לחדר האמבטיה, רציתי לקרוא לאורחת שלנו לשמור על נועם בזמן שאני מטאטאת. עמדתי במסדרון בדרך, ופתאום הרגשתי שאורי עומד מאחוריי. כאילו מחזיק בכתיפיים שלי, באופן אמיתי כל כך, שהסתובבתי אחורה להסתכל, וכשהוא לא היה שם התמלאתי בכאב איום. אמרתי, בקול רם:אח.. אורי. והייתי צריכה להחזיק שלא אפול. האורחת ישבה עם נועם באמבטיה ואני הבאתי את המטאטא, והטלפון צלצל. זה היה אבי. אבא שלי האהוב, החכם, ההמום. שמעתי מיד בשלום שלו שקרה אסון. חשבתי שהוא הולך להגיד לי שאחד האחים שלי נהרג, או משהו חס וחלילה איום כזה. אבל בחיים לא הייתי מוכנה לבשורה שלו. הוא לא סתם אמר שאורי נפטר, הוא ציין אותו בשמו המלא, כדי שאבין בדיוק. אני נפלתי על הספה, מזל שהספה היתה שם. פשוט התפרקתי. חשבתי באותו זמן, אולי זו איזו בדיחה גועלית של שניהם... אבל ידעתי שאפילו חוש ההומור הפרוע של שניהם יחד לא היה הוגה בדיחה איומה כלכך
יש לי תמונה כזאת בראש: אנשים עוזבים ידיים ברכבת הרים, וצורחים מאימה,... כך הרגשתי שעשו כל תאי גופי באותו רגע, הם כולם עזבו זה את זה, והשאירו אותי כמו שלולית. בכיתי, צרחתי, בכיתי עוד, זה לא נכון!!! ואבא שלי אמר לי, תחשבי על נועם, תחשבי על נועם. הוא לא חשב על זה לפני שהוא פלט את הידיעה. הוא ידע שאני בהריון. הוא אפילו לא אמר לי לשבת. הוא לא שאל איפה נועם לפני שאמר לי מה קרה
שמעתי את החברה מסבירה לנועם באמבטיה: אמא קיבלה ידיעה לא טובה. בגלל זה היא בוכה. אני אשאר איתך ואמא עוד מעט תבוא. כשנכנסתי בחזרה לחדר האמבטיה וסיפרתי לו מה קרה, הוא ישר אמר: אל תדאגי אמא, הוא יצמח עוד פעם
אורי היה בדרך לפגישה עם חבר מאוד קרוב של אבי ביום רביעי בצהריים. אורי צלצל בדרך לאחיו ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב, שכואבת לו הבטן, ושהוא מרגיש שהוא לא יכול לנהוג. אחיו יצא לכיוונו כדי לאסוף אותו. עשר דקות אחר כך אורי צלצל אליו ואמר לו, לא לבוא, הוא מרגיש יותר טוב, והוא יבטל את הפגישה עם נפתלי, וייסע הביתה. הוא התמוטט כמה דקות אחר כך. הוא היה לצד הכביש ומישהו הזמין אמבולנס. הוא היה בבית החולים עדיין בחיים, הם עבדו עליו עד ארבע בבוקר. אבל הוא מת בכל זאת. למיטב ידיעתי רק הרופאים היו איתו, אישתו היתה במסדרון
אז ככה
הם אמרו שזה דום לב. אני לא מבינה בזה. רק מרגישה שהוא בחר במוות
לעומת החיים האלה, שאני יודעת שהוא לא היה בהם מאושר
זה הצחיק אותי שכתבו על הקבר שלו
אורי האהוב
שלימד אותנו שמחת חיים
ואני חשבתי שלא כותבים על קבר
"שלימד אותנו לפחד מהחיים"
אבל אולי אני לא הוגנת. אני רק זוכרת שבאפריל, לפני שנסעתי הביתה, אמרתי לו:אני רואה אותך בחיים האלה, עומד ובכל אחת משלוש מאות שישים מעלות, יש לך משהו לעשות למען אדם אחר... אתה צריך לפחות מעלה אחת, שהיא שלך בלבד! והבהרתי לו שאני לא מצטרפת, אף פעם לא מצטרפת למעגל המצפים לחתיכה מאורי
אני זוכרת שפעם שאלתי את אורי, איך אמצה את התפקיד שלי בגלגול הזה. והוא אמר לי: את עשויה מאהבה. תעשי כל מה שבראש שלך, ורק מה שבראש שלך, וכל מה שתעשי יביא לאנשים סביבך אור
חברי האהוב האהוב. איך הלכת, יא אורי, איך