אני עכשיו משקלטת ראיון שערכתי לפני כשבועיים, לא למחקר שלי.

אני יושבת עם סטודנטית שמספרת לי על בית הספר שלה, חלק מהכיתות בשכבה שלה היו "כיתות צילום" - היא לא הכירה אותם ודיברה עליהם מאוד מאוד בהתנשאות.
היא כמובן ממוצא מסויים, ממעמד חברתי מאוד מסויים, גרה כצפוי באותם מקומות מסויימים (מעניין שאני עולה עוד לפני השיחה מי גרה איפה ומה הרקע שלה רק על סמך שיחה ראשונית וזיהוי עדתי). הנה בית ספר שבו כולם לומדים, אינטרגציה וכל הבבל"ת
והילדים האלה לא לרמתה.
היא כמובן לא מגדירה זאת כך, מסבירה שהם בחבורות שלהם והיא לא ממש הכירה אותם (ואני התאפקתי ולא שאלתי אם הם בחרו את החבורות שלהם או שאולי פשוט נידו אותם - היא וחבריה, לא באופן רשמי חלילה, הם פשוט לא לרמתם). הם כמובן לא גרים בסביבה שלה אלא בסביבה אחרת, עם אנשים מהסוג שלהם. חשבתי על כך שאם בעלי היה לומד בבית הספר שלה גם הוא היה בטח ב"כיתת צילום" (הוא למד בבית ספר ערסי מקצועי בכיתה הכי חלשה שם) ולמרות שהם היו ביחד לא היה לה שמץ מושג על החיים שלו.

ורציתי גם לשאול אותך, עדי א - בית הספר שתיארת נשמע ממש מגניב וממש משלב - אני תוהה האם הוא באמת ככה ? האם הייתם חברים כולם של כולם ? בלי להתייחס למעמדות ולקבוצות ? האם הוא קיבל את כולם ?
הנה אני למשל, למדתי בתיכון אליטיסטי שכן קיבל בנות משכבות נמוכות סוציואקונומית וכן קיבל מזרחיות ואפילו אתיופיות (סליחה על "אפילו" אבל מצבם החברתי והכלכלי בישראל כל-כך גרוע שזה תיאור המצב) - אבל כשאני חושבת על כך זה לא ממש אינטרגציה, נכון שאני מזרחית ומעיר פיתוח אבל בכל זאת גדלתי בבית מאוד משוכנז, מאוד תרבותי, אמא שלי הייתה מורה אבא שלי היה מנהל חטיבה - בעיר בה גדלתי זה מאוד נחשב. חוץ מזה היכולות הקוגניטיביות שלי די גבוהות (ואני תוהה עד כמה יש לזה השפעה תרבותית ואם הייתי גדלה במשפחה של בעלי האם גם הייתי יוצאת משכילה או שאולי החברה הייתה חזקה ממני).
אני משערת שאת רוב חברותיי לכיתה ביסודי לא היו מקבלים בתיכון בו למדתי.

בעיה נוספת בעיניי היא שבית הספר נותן מקום רק למי שמוכשר באינטליגנציה לשונית ולוגית מתמטית, אז תלמידים משכבות חלשות שיש להם יכולת קוגניטיבית גבוהה הופכים לסיפור הצלחה ותלמידים חלשים מהמשפחות הנכונות מצליחים לשרוד לימודית ולהמשיך להשתלב בחברה אבל מי שלא מהמשפחות הנכונות ולא חזק בתחומים הנ"ל נידון להיות בשולי החברה לפחות עד סיום בית הספר.

אותה מרואיינת שתיארתי למשל מודה שלימודים עיוניים לא מתאימים לה, היא בכלל רצתה ללמוד עיצוב אופנה אבל ההורים שלה לא יממנו לה לימודים כאלה אלא רק לימודים עיוניים. ועדיין היא מדברת בכל-כך הרבה זילזול על תלמידי "כיתות צילום" ואומרת שאלה תלמידים שאין להם מה לעשות בבית ספר אז נותנים להם לצלם כל היום כדי שלא ינשרו

מקסים לא ? אם אתה לא חזק בעיוני אז מה אתה שווה ? אם אתה מהמשפחה הנכונה נחזיק אותך בכיתה עיונית ותצליח לשרוד, אם לא, תהיה בכיתות האלה של הלא יוצלחים שאין מה לעשות איתם אז נותנים להם כל היום לצלם (ולמה בעצם אין מה לעשות איתם ? אולי הם מוכשרים במוסיקה כמו בעלי ? אולי באמנות ? אולי באלף ואחד תחומים שלא באים לידי ביטוי בבית הספר?)

אבל רציתי להגיד שכמי שבוחרת בחינוך ביתי, אני דווקא מרגישה אפילו קצת סוג של שליחות

מעניין את יודעת, כי אני מגדירה לעצמי שתי מטרות כלליות ביחס לחינוך הביתי

1. שהחינוך הביתי יהפוך לתופעה לגיטימית
2. שהחינוך הביתי ישפיע על מערכת החינוך מבחינת היחס לתלמיד, מעורבות הורים וכן הלאה

דיברתי על זה בכנס מחאה חברתית - הייתי שם מין עב"ם כזה לא קשור שבא לדבר עם הקהל על חינוך ביתי - ומה שאמרתי בהתחלה שהמטרה שלי היא שיהיה יותר קשר בין הורים לילדים ואין זה משנה באיזו מסגרת הילד נמצא.

אני מסכימה איתך שבזה שאני עושה טוב, גם אם זה במסגרת מצומצמת, יש בכך השפעה על העולם.

או קי: אני חושבת שבגילאים מסוימים, ההורים והמשפחה הם פחות משפיעים. ואז, יש שאלה מיהן הדמויות שכן משפיעות עליך, ומה קורה בהיעדר דמויות משמעותיות שהם לא ההורים.

בתיכון לפחות, מורים לגמרי לא עיצבו את עולמי, להיפך, הם היו רחוקים ממני מאוד, ביסודי דווקא תפסתי מהם הרבה יותר.
אצלך נשמע שמי שעיצב את עולמך אלו המדריכים שלך בתנועת הנוער.
גיבורי הילדות שלי אני חושבת היו בעיקר אנשים מהעבר : חנה סנש, דב גרונר, רחל המשוררת ועוד רבים - את זאב ז'בוטינסקי ממש הערצתי כילדה, אני חושבת שכל הדמויות האלו ועוד רבות אחרות עיצבו את עולמי.

בית הספר ? לא ממש

מחשבות שעלו לי השבת :

אני חושבת שהחברה שלנו מאוד מערבית ולכן מי שלא שייך לתרבות המערבית וירצה להשתלב במדינה תהיה לו בעיה אולי, אם הוא יהיה בחינוך ביתי. בבתי הספר נותנים חינוך ציוני ומערבי, חינוך שלא בטוח היו גדלים עליו ילדים שאינם מבתים כאלה. אני לא יודעת אם מקבלים מזה הרבה בבית הספר, אבל משהו מקבלים ומי שבא מבית שונה לחלוטין ייתכן שזו ההזדמנות שלו.

במילים אחרות זה שהורי רכשו השכלה ומצאו עבודה שאפשרה להם תנאי עבודה נורמליים (אני יודעת שנשמע קצת מוזר לקרא להוראה ביסודי תנאי עבודה נורמליים, וכילדה ובת לאם מורה ואב מנהל חטיבה גדלתי על שביתות מורים, אבל מאז שהתחתנתי עם פועל יש בי געגוע לתנאי העבודה הטובים, בעיניי לפחות, של הסתדרות המורים), וכן עבודה מעניינת שהתאימה להם (אמא שלי היא מורה בנשמה ומאוד אהבה את עבודתה) - כל זה אולי לא היה מתאפשר להם אם היו נשארים בבית הוריהם עם אם אנלפביתית ואב פועל. אני חושבת שבית הספר נתן להם הזדמנות שאולי הם לא היו זוכים לה אלולי היו בתי ספר.

וכאן אני חוזרת בעצם לטענה שלך עדי, דיברת על החזקים שמאפשרים את החינוך של החלשים, ששומרים על בתי הספר עבור העניים, אולי את צודקת, אולי בלי בתי הספר לא היתה אפשרות לאנשים כמו ההורים שלי להשיג השכלה ולרכוש מקצוע מעניין ונורמלי.

לא נכנסת לעבוי קורת הדיון ביניכן כי אני לא מספיק חדה בתקופה האחרונה (טוב נו זה כבר כמה שנים טובות ) אבל רציתי להגיד שכמי שבוחרת בחינוך ביתי, אני דווקא מרגישה אפילו קצת סוג של שליחות בסגנון של "אני ואתה נשנה את העולם" או משפטו המוכר של הרבה קוק שאמר: "הצדיקים הגמורים אינם קובלים על הרע אלא מוסיפים טוב, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה'' . כיוון שיש בחברה שלנו כל מיני בעיות וכיוון שאני לא מתיימרת להיות מסוגלת לשנות את כל שאר האנשים, אני עושה את העבודה שלי ומשתדלת לחולל שינוי שההשפעה שלו תלך ותחלחל ותעשה עוד ועוד טוב (אני מקווה) לחברה כולה .

_אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.
לא הבנתי._
או קי: אני חושבת שבגילאים מסוימים, ההורים והמשפחה הם פחות משפיעים. ואז, יש שאלה מיהן הדמויות שכן משפיעות עליך, ומה קורה בהיעדר דמויות משמעותיות שהם לא ההורים.
יונת שרון כתבה למעלה משהו שאפשר להבין ממנו שבחינוך ביתי יש דמויות מבוגרות משמעותיות אחרות, למשל אצלהם חדוה כשר . אני נתתי דוגמא למובגרים משמעותיים שלא קשורים בכלל לבית ספר.

_עולם ישן עד היסוד נחריבה מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול.
זה שורה מהאינטרנציונל - המנון התנועה הסוציאליסטית. זה מעניין שזה יושב אצלך כמשפט ציוני._
חח (-: תודה, חידשת לי.


אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.
לא הבנתי

עולם ישן עד היסוד נחריבה, עולם חדש נקים

עולם ישן עד היסוד נחריבה מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול.

זה שורה מהאינטרנציונל - המנון התנועה הסוציאליסטית. זה מעניין שזה יושב אצלך כמשפט ציוני.

אני חושבת שכשנהייתי אם הבנתי כמה הבית משפיע עלינו, כמה הוא חלק ממנו, באיזשהו מקום זה גם הרגיע אותי ושימח אותי לדעת שאני תמיד אהיה חלק מהילדים שלי, חלק מהותי, ירצו או לא.
אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.

למה? אולי כי אחד הדברים שגורמים לאדם להאמין במשהו (אם הוא חילוני) זאת תחושה של מרד במה שהיה, בהוריו.
אני מסכימה איתך שלכולנו יש צורך להתנתק מההורים, ואני כנערה מאוד מרדתי וזילזלתי בהם - המתונים, הלא רציניים כביכול.
אני חושבת שכשנהייתי אם הבנתי כמה הבית משפיע עלינו, כמה הוא חלק ממנו, באיזשהו מקום זה גם הרגיע אותי ושימח אותי לדעת שאני תמיד אהיה חלק מהילדים שלי, חלק מהותי, ירצו או לא.

ובאופן כללי אני לא בעד "להשליך" או להתנתק, אני חושבת שיש לנו מה ללמוד מכל אדם באשר הוא אדם, ובטח מההורים שלנו.

ואגב סיסמאות או שירים, אני יותר מכירה את הסיסמא הישנה של הציונות :
עולם ישן עד היסוד נחריבה, עולם חדש נקים

וואו, אבישג, ת'אמת, קודם אכלת או קודם נכנסת לבאופן?
מצוות היום, קפה ועוגה (-: ואז אינטרנט (בעיקר כי לא היה לי כוח לקום ולסדר את הבית או לקום בכלל אז העדפתי פשוט לשבת על המחשב) ואז ארוחת ערב קלה שבעלי המפנק הכין.

וואו עדי, מקסים מה שכתבת על תנועת הנוער שלך, גם שברת לי כמה סטיגמות (חשבתי שתנועות נוער וערכים אצל החילונים זה די פאסה ורק בני עקיבא נותרה פעילה) וגם בכלל, היה מעניין לקרא.
אני הייתי חניכה מתמידה בבני עקיבא, מדריכה מסורה ונלהבת ואפילו קומונרית, ועדיין לא מרגישה שהתנועה בנתה אותי בכלל, עוד פחות מבית הספר (אני מקווה שזו לא כפיות טובה כי אולי היא כן בנתה, מן הסתם שכן ואני פשוט לא זוכרת, אבל עכשיו ממש לא עולה לי כלום).
נניח, תרומה לחברה, אמא שלי הייתה מורה בחסד שהחזיקה כיתות ענק בעיר פיתוח משכונות מצוקה, ונתנה את הנשמה כדי שכולם ידעו לקרא, כדי להוריד להם את הריטלין. אני חושבת שבעניין הזה למשל פשוט קיבלתי את הגנים שלה.

אבל אולי אני פשוט שקועה בהורות לאחרונה ולכן גם בהורות של הוריי ולומדת להכיר להם טובה אחרי הרבה ביקורת שהייתה לי, אולי בהמשך אני אזכר באנשים נוספים שהשפיעו עלי, כרגע נראה לי בעיקר שזה הבית בו גדלתי.

וואו, אבישג, ת'אמת, קודם אכלת או קודם נכנסת לבאופן?
אני משנה את הכיוון, כדי לראות אם אפשר להתקדם מעבר לדיכוטומיה של בית ספר/ לא בית ספר.

אני חושבת שהמקום בו ספגתי הכי הרבה ערכים זאת תנועת הנוער בכלל (הנוער העובד והלומד). כן, בבית קיבלתי ערכים בסיסיים של כבוד האדם, שלום וכאלה, וברור היה שאנחנו בשמאל. אבל יישום אמיתי, תחושת שליחות ורצון אמתי לעשות למען החברה קיבלתי בתנועה, בגיל דיי מאוחר, אבל עד כמה שאני רואה סביבי קריטי - גיל התיכון ובשנת שרות (כזאת לפני הצבא, לא במקום).

מה היה בתנועה שעשה לי את זה? היו מדריכים מעולים, לקחו אותי לסיורים - גם בדרום תל אביב וגם בנחלי הארץ, הדרכתי ילדים מכול מיני שכבות אוכלוסייה.
אני ארחיב על מדריכים מעולים (מדריכי המעולים, אם מישהו ממכם קורא את זה, אני חייבת לכם את מי שאני, ותודה!): כאלה שהכירו אותי והאמינו בי, נתנו לי תחושה שמה שאני עושה משנה באמת, בשביל כול ילד וילד שאני נוגעת בו, וגם הסבירו לי, בצורה חוויתית אבל ממש לא מזלזלת באינטיליגנציה (ותאמיני לי שאני ממש קשה שאחשוב שלא מזלזלים לי באינטיליגנציה) דברים באמת חשובים כמו איך נקבע תקציב המדינה, ולמה בישראל יש כול כך הרבה מקלטים. אני חושבת שקיבלתי מהם חינוך מעולה, כזה שהייתי רוצה שגם ילדי יקבלו, ואני לא חושבת שממני הם יוכלו לקבל את זה.
למה? אולי כי אחד הדברים שגורמים לאדם להאמין במשהו (אם הוא חילוני) זאת תחושה של מרד במה שהיה, בהוריו.
בהגדה של קיבוץ נען יש פארפרזה על הרמבן שאמרת את זה יפה (אני מצטטת מהזיכרון, אם מישהו מכיר ואני טועה שיתקן):

אל תשמע בני אל מוסר אב
ואל תורת אם אל אוזן תט
כי מוסר אב - קו לקו
ותורת אם - אט לאט

האם הייתי שולחת את ילדי רק לתנועה? כמה מחברי הטובים ביותר ובינהם אבי ביתי אכן עשו זאת ביא' יב'. בית ספר פשוט לא הרגיש להם רלוונטי, והיה להם מעניין הרבה יותר בקן. מה אני רוצה להגיד בכול שיר ההלל הזה לתנועת הנוער שכתבתי? נראה לי שרציתי להציע דרך אחרת.

עוד נקודות שעלו לי

תמיד צחקנו על זה שבמשפחה שלנו אף אחד לא יצא דומה להורים שלנו, זה די ביאס את ההורים שלי, בפרט שלשכנים שלהם כל הילדים הלכו לכיוון של ההורים.
פעם אמרתי לאמא שלי שהם גידלו אותנו על... כלום, כלומר שלא משנה מה הכיוון שלנו העיקר שנהיה בני אדם, וכך גם יצאנו.

בעקבות השיחה כאן ואולי עוד קודם שמתי לב שזה לא מדוייק, כולנו ספגנו חינוך מאוד ברור ומסויים מההורים
אחיות שלי חילוניות ושמאלניות אולי לכיוון הפוסט ציוני, אחי חרדי ש"ס ואני הלכתי לכיוון הקיצוני של הימין והדתיים הלאומיים, ההורים שלי דתיים מתונים ובעבר הגדרתי אותם כמסורתיים - ועדיין, כשאני חושבת על זה לכולנו - כל האחים - יש איזו זהות ציונית, קשר למדינה, קשר ליהדות (בפרט אחרי שנחשפתי כאן לחילוניות מסוג אחר לגמרי אני מבינה היום שגם אחותי הגדולה, שתמיד חשבתי שהיא מאוד חילונית, יש לה בעצם קשר למסורת). כולנו מעריכים מאוד השכלה, יחס לאנשים אחרים ועוד ערכים שאני מבינה שכולנו קיבלנו מהבית של ההורים שלי.

ומה קיבלנו מבית הספר ?
את השאלה הזו אני משאירה לך, אם תעני עליה אולי תעזרי לי להזכר ולהבין מה בית הספר תרם לי בעניין (אני באמת אשמח כי אני בטוחה שמקבלים גם מבית הספר השאלה מה ועד כמה זה משמעותי).

ובסופו של דבר, לדעתי, העיקר זה את והאיש שלך בחינוך ילדייך. וגם כשיימאס להם מאיתנו והם ירצו לברוח הכי רחוק שאפשר, זה לא אפשרי, תמיד נהיה חלק מהזהות שלהם, לטוב ולרע.

חשבתי על כל הנושא קצת ביום כיפור, על חינוך של בית ספר מול חינוך של הבית (לא דווקא חינוך ביתי)
גם במובן של חינוך לערכים
גם במובן של סולידריות לאומית

ברור לי שלבית יש השפעה מכריעה, אבל מן הסתם גם לבית הספר יש מקום בחינוך שלנו
ראיתי אחרי התיכון שההשפעה של הבתים בהם כל אחת מאיתנו גדלה מאוד השפיעה על הכיוון בהמשך החיים

נניח עבורי, שירות צבאי או לאומי, קשר לעם, למדינה, לארץ - אני משערת שהילדים שלי סופגים את זה בכל מקרה ממני.
וערכים אחרים, נניח סובלנות לאחר, יחס לערבים - לי ברור שזה גם פונקציה של המקום שאתה גדל - אני גדלתי בעיר מעורבת, ולכן היחס שלי לערבים הוא די טבעי, הילדים שלי לעומת זאת די מבוהלים כשהם רואים ערבי, ברור לי שבאיתמר הם סופגים גם הרבה פחד ושנאה מערבים, לא כחינוך שמישהו נותן כאן אלא תוצר החיים בצל טרור. וגם כמובן יש השפעה של הבית, אצלנו בבית דיברו בכבוד לכל אדם למרות שבחברה בה גדלתי כן היו ילדים שהתבטאו בסגנון "מוות לערבים", סגנון שבבית שלי היה פסול. אבא שלי שהוא ימני תמיד דיבר על "ערבים טובים וערבים רעים ויהודים טובים ויהודים רעים", אף פעם לא הייתה שנאה כלפיי ערבים או שמאלנים, תמיד היה כבוד למנהיגים של המדינה ובכלל לכל אדם. עד היום קשה לי לשמוע דיבורים נגד ראש הממשלה, גם אם לי יש ביקורת עליו ולא משנה לאיזה צד הוא שייך. השפעה של כל מה שתיארתי באה אצלי מאוד מבית הוריי. כך שבעיניי זה גם סביבה וגם בית, אבל איפה בית הספר משתלב בערכים האלה ? אני משערת שחינוך דתי ספגתי בבית הספר, אבל זה משהו שחיפשתי מראש.
עד כאן לגבי ערכים

ולגבי הדרך ליצור זהות לאומית
במבט לאחור אני חושבת ש"ללמוד ביחד" ממש לא מספיק כדי שנכיר אחד את השני, אני לא מרגישה שאני מכירה רוסים או אתיופים רק כי למדנו איתם, מישהי כתבה יפה בדף אסור לומר שאסור לה לדבר על היותה אשכנזית או על אידיש כשפה יפה. אני חושבת שבמדינה שלנו מרוב חשש לדיבור גזעני, לא מדברים וגם לא מכירים, וכשלא מכירים את התרבות של האחר, השהייה בצוותא לא מלמדת אותנו כלום על הצד השני.

טוב אולי יצא לי מבולבל ואולי חזרתי על עצמי, שולחת את זה כך ומקווה שזה מובן

יש לבובר (מרטין) קטע, ואני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר מאיפה הציטוט, שהוא מסביר מהו חלוץ בעיניו ואחד הדברים שהוא אומר "צרת העם צרתו", כלומר, הוא מרגיש שבעיות החברה הן הבעיות שלו, ולא של ה"אחר". זאת בעיני מטרה ראויה לחינוך.
מזדהה מאד, מונח אולי קשור מהיהדות זה "נושא בעול עם הציבור" וגם דיונים על חשיבות השתתפות בצער הציבור וכן הלאה.

אני לא יודעת אם אני חושבת שבית הספר יוצר דווקא ניכור, ברור לי שבימינו הוא לא מחייב חיבור, אני חושבת שבכל מקרה לבית יש השפעה מכריעה על איך שנצא ואני רואה כמה ה"אני" שלי והזהות שלי מושפעים מההורים שלי, על אף שלא המשכתי בדרכם ועל אף שבתי הספר שלמדתי בהם לא התאימו לחינוך של הוריי (לא הערס ולא הדוס).

אם לחדד - השאלה היא מה המטרה ?
יש לבובר (מרטין) קטע, ואני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר מאיפה הציטוט, שהוא מסביר מהו חלוץ בעיניו ואחד הדברים שהוא אומר "צרת העם צרתו", כלומר, הוא מרגיש שבעיות החברה הן הבעיות שלו, ולא של ה"אחר". זאת בעיני מטרה ראויה לחינוך.

לגבי הנקודות לגבי בית הספר והעובדה שהוא יוצר למעשה ניכור, אולי, אני צריכה לחשוב על זה.

נקודה שלא ממש נידונה כאן היא שיש הבדל בין מעמד תרבותי לכלכלי

אפרת, האמת שדנו די הרבה על כך בדפים אחרים, למשל הכל בראש או בכיס , כמו שאת מתארת, אפשר להיות עניים בחינוך ביתי, השאלה היא איזה סוג של עוני. למשל, שכנים שלי הם גם עולים, גם מהגרים וגם במצוקה כלכלית רצינית עם חובות לחשמל, לישוב, להוצאה לפועל וכן הלאה, היא רצתה לעשות חינוך ביתי לבת שלה, שבית הספר ממש לא מתאים לה, אבל במקרה שלה אני באמת לא ממליצה כי הרווחה "תעלה עליה" וגם נפשית כשאתה במצב כלכלי כל-כך נוראי אני לא חושבת שאפשר להתפנות לרעיונות מקסימים כמו חינוך ביתי. במילים אחרות מי שעסוק ממש במלחמת קיום כפשוטו, זה לא יתאים לו. אנחנו לעומת זאת, למרות שרחוקים מלהיות מבוססים כלכלית ואני משערת שאנחנו עונים על הקריטריונים של מיצב נמוך (מבחינת רמת ההכנסה), בכל זאת אנחנו מסתדרים כלכלית ויכולים להרשות לעצמנו חינוך ביתי. בקיצור לא צריך להיות "עשיר" כדי לחנך בבית אבל אם אתה בבעיה כלכלית רצינית לדעתי חינוך ביתי לא יתאים.

אוי, זו אני, המחשב נותק ושכחתי להשיב את השם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדי, אם לחדד - השאלה היא מה המטרה ? (ואיכשהו אני תמיד או לרוב מגיע למקום הזה)

הנה מס' אפשרויות למטרות :
שתהיה לילדים שלנו זהות ציונית - אני חושבת שזה קורה גם בלי בית הספר , הבנות שלי מכירות את "התקווה" מטקסי יום הזיכרון כאן ואולי מעוד הזדמנויות, השנה הן התחילו בני עקיבא כך שאני משערת שהזהות הציונית רק תתחזק.

שתהיה יותר פתיחות בעם אחד לשני - יותר אהבה, אכפתיות ? אני לא מרגישה שבתי הספר, במקרה שלי לפחות, "פתחו אותי" אל אנשים השונים ממני. ביסודי ובחטיבה למדתי בעיקר עם ערסים, הכיתה שלי כללה רוב מרוקאי ונספחיה (צפון אפריקאים כמוני למשל), מעט קפקזים, רוסים, אתיופים, גם לא בטוחה שלמדתי עליהם או מהם משהו מכך שהייתי איתם בכיתה אחת (אולי מעט). בתיכון האליטסטי אליו עברתי הכרתי אשכנזים, בנות ברמות סוציואקונומיות, דתיות ופוליטיות (על הסקאלה של הימין) שונות. אגב, למרות שרק בתיכון פגשתי אשכנזים ואילו רוסים ואתיופים למדו איתי תמיד, עד היום נוח לי יותר עם מי שנולד בארץ ולא עם עולים חדשים או ישנים למרות שלמדתי איתם ולמרות שאני רואה חשיבות בקשר איתם.
כמו כן פתיחות זה משהו שגדלים עליו בבית וגם סובלנות. אם כבר הייתי רוצה לראות בבתי הספר למידה רב תרבותית, שנכיר את התרבות האחד של השני במקום להשתיק כל הזמן את התרבות האחד של השני (ובאופן אישי הייתי רוצה להכיר יותר את התרבות האתיופית). אגב, דווקא באתר הזה אני מרגישה שלמדתי המון על אנשים שונים מאוד ממני, שלא יצא לי לפגוש כמעט באף מקום וגם כשפגשתי אף פעם לא נגענו בנקודות אמיתיות, כך שגם האינטרנט היום אולי פותח אותנו אחד אל השני. זה מעבר לעובדה שיש לנו משפחות מגוונות ואנשים מגוונים במקומות העבודה והמגורים של חלקנו. באיתמר אין לי ספק שהבנות שלי תלמדנה עם בנות שדומות להן מאוד, לא רואה איזו פתיחות תצמח מכך, להיפך, הסגירות מעט מטרידה אותי לעיתים, ובניגוד לכך אני תוהה אם אני בעד פתיחות או סגירות ואם הבעיה בכלל נמצאת אצלי.

טוב רציתי לעשות יותר סדר בעניין ואולי בכלל עשיתי יותר בלאגן, אני משאירה את הדברים כך ושולחת

אאוץ', כנראה הצלחתי לפגוע בכולם מכל הכיוונים. סליחה, פספסתי בגדול.

יונת, רציתי רק לומר שהפלת אותי מתדהמה עם הניתוח שלך.

לא רק בגלל ההשערה למה זה מעניין אותי (והאמת, זה מעניין אותי כמו כל נושא בחינוך ביתי שמעניין אותי, לא כי כרגע אני מחפשת את עצמי בתוך הנושא), אלא גם בגלל הסטריאוטיפ החדשני מבחינתי שהבאת, למען האמת הייתי בטוחה שלפחות חלק מהביקורת על המתנחלים נובעת מהסטריאוטיפ הנגדי (ובזכות האתר התוודעתי באמת למגוון נרחב של סטריאוטיפים שחלקם לפחות לא היו ידועים לי אבל זה באמת סטריאוטיפ חדש)
הייתי מפרטת, אבל אני לא רוצה להסחף... בפרט לא ערב השנה החדשה. תסלחי לי כן ?

ושנה נפלאה שתהיה לכולנו

עדי, סליחה על ההאשמה הבלתי מבוססת.
ועדיין, מבחינתי להיות חלק מהחברה זה משהו שקורה פשוט כי אנחנו, נו, חלק מהחברה.
אולי תכתבו מה אתן חושבות שצריך לעשות בשביל זה, מעבר ללחיות כאן?

עדי, הדף הזה התחיל כוויכוח האם חנ"ב הוא פריבילגיה, האם זאת בחירה חופשית, עד כמה שיפור המערכת הקיימת היא אחריות חברתית וכדו'. אני לא מסיקה, אני עושה פרובלמטיזציה של הטענה שחנ"ב לא קשור לרקע סוציואקונומי ולכן אין לנו שום אחריות כלפי מערכת החינוך.

יונת, אני ממש, אבל ממש לא פוסט ציונית. אני בת קיבוץ, גדלתי בתנועת נוער, עשיתי שנת שרות, שרתתי בצבא באחד התפקידים הכי קרביים שיש לנשים, ואני עובדת עכשיו בעבודה שהיא למען החברה פר אקסלנס.
דווקא בגלל זה עניין השייכות מפריע לי, להיות חלק מהחברה זה דבר שחשוב לי, והייתי רוצה שילדי ירגישו כמוני.
אפרת-נ, לא ממש הבנתי מה את מסיקה מהניתוח שלך לגבי חינוך ביתי. אשמח אם תפרטי.

ואני מסכימה עם הניתוח של אפרת נ

רוצה לציין שאני מה שמוגדר פוסט ציונית (כמו תמיד זה יותר מורכב מזה). בכל מקרה אחת הסיבות שאני רצינית לגבי חינוך ביתי היא מה שהולך במערכת החינוך ה"ציונית". לא מוכנה שהילדים שלי יתחנכו לאור ערכים כאלה. ממש מעדיפה שירגישו שייכות לתרבות אחרת.

עדי ואבישג, מעניין שהקטע של השייכות לתרבות שלנו מדגדג לכן. מקווה שתסלחו לי על הסטריאוטיפים, אבל אני תוהה אם זה בגלל שאתן חלק מקבוצות שהתרחקו מהמרכז הציוני הותיק (מתנחלת מחד ופוסט-ציונית מאידך) בעוד שאני חיה בלב ההתיישבות העובדת והמרכז הותיק. בשבילי נושא הזהות הישראלית והיהודית לא מהווה משהו שיש שאלה לגביו אלא זה משהו מובן מאליו; אני מתרשמת שאצלכן זה לא ככה?

נקודה שלא ממש נידונה כאן היא שיש הבדל בין מעמד תרבותי לכלכלי. הבחירה שלי למשל להיות ענייה קשורה גם, אני חייבת להודות, לרשת הביטחון שיש לי כמי שבאה מבית ישראלי-יהודי-חילוני-משכיל-אשכנזי. אני יכולה להרשות לעצמי ליפול כי יש מי שיתפוס אותי, וזה כולל לא רק משפחה אלא גם השכלה וקשרים חברתיים (מה שבסוציולוגיה קוראים הון תרבותי, סימבולי וחברתי). מעבר למודעות לעצם האפשרות להשאר בחינוך ביתי, היכולת לסמוך על עצמך כאמא בחנ"ב גם היא קשורה למעגלים של העצמה, שעומדים מול כוחות חזקים של הממסד (החינוכי, הרפואי וכו') שמנסים לשכנע אותך עוד מלפני בדיקת ההריון שהם יודעים יותר טוב. ואחרי כל זה, עני/ה (כלכלית ואחרת) באמת שבוחר/ת בחנ"ב תלויה הרבה יותר במנגנוני פיקוח כמו ביטוח לאומי והרווחה, וחייב/ת להתיישר לפיהם על מנת לקבל תמיכה שלא לדבר על שחס וחלילה לא יקחו את הילד בתואנה של הזנחה...

אני מרגישה שדווקא בגלל החינוך הביתי אנחנו כמשפחה, גם אני וגם הילדים, פתוחים יותר לאנשים שונים וחברות שונות
אני מרגישה אותו דבר.
כילדת בית ספר, הכרתי אך ורק את מי שהיה בבית הספר שלי. יותר מזה, רק בכיתה שלי ובקושי במחזור שלי.
לדוגמא, לא ראיתי דתיים ממטר. הם היו בסביבה. פשוט לא ראיתי אותם.
לעומת זאת, הילדים שלי? וואו עם איזה מגוון הם מתרועעים. מכל רחבי הארץ, מכל רחבי הקשת הפוליטית ומכל רחבי הקשת הדתית-חילונית. והכל באופן טבעי.
אנחנו לגמרי מודעים לזמני כניסת השבת ויציאתה בגלל החברים ששומרים שבת.
בימי ההולדת של הילדים דואגים שיהיה כיבוד לשומרי הכשרות, לנמנעים מגלוטן, לנמנעים ממוצרי חלב P-: בקיצור, מודעים להרבה אוכלוסיות.
והכל - טבעי. כולם חלק מרקמה אנושית אחת חיה. אין תחושת זרות כמו שלי היתה בילדותי עם כל מי ששונה ממני.

אני משערת שעדי התכוונה גם לכך וגם למה שתארת.
מצטרפת לשאלה, ואשמח לשמוע מעוד חברות בקהילה איך הן התמודדו עם עניין השייכות. האם, ובאיזה מידה זה העסיק אותכן בכלל? מה עשיתן עם זה, עם בכלל?

יונת דווקא כן חשבתי שלזה התכוונת

ועניין אותי לשאול אם הנושא שהעלתה עדי מטריד אותך ואיך את תופשת אותו, האם את משייכת את עצמך לחברה הישראלית או לעם היהודי ? האם חשוב בעינייך שיתקיים איזשהו קשר, איזושהי תרבות משותפת בחברה הישראלית ? והאם החינוך הביתי מונע זאת ?
אני משערת שעדי התכוונה גם לכך וגם למה שתארת.

חדוה כשר ארחה את המפגשים שלנו במשך שנים.

אולי זה חדוה עשתה
לא הבנתי, זאת מישהי מוכרת?

אבישג, הלכת הרבה יותר רחוק ממה שהתכוונתי!

דיברתי על השייכות הפשוטה של האנשים שאת יכולה לדבר איתם, לעשות איתם דברים, להרגיש שותפות במשהו. דברים פשוטים כמו להעביר למישהו תינוק לרגע, או לתאם מי משאיר את הרכב בסוף מסלול הטיול, או לשאול אם צריך לדאוג שהילד עושה ככה ולא אחרת. אנשים שאת מרגישה שהם באותו הצד שלך, בלי שתצטרכי לעשות בשביל זה שום דבר, בלי שתצטרכו אפילו לחבב אחד את השני, פשוט אתם שייכים.

עדי, אני לא יודעת להגיד מה עשינו בשביל ליצור את השייכות. אולי זה בכלל לא משהו שעשינו, אולי זה חדוה עשתה, אולי זה נוצר מעצמו. אולי זה משהו שפשוט קורה כשלא מונעים אותו בחוקים ומסגרות.

וספציפית, האם את חושבת שיש ערכים משותפים לכלל החברה בישראל היום ? ומהם ? אני לא בטוחה שישנם (ואני כותבת זאת בצער רב)
אני גם לא בטוחה, אבל אני חושבת שגם אין ערכים כאלה לכול החברה, עדין רובה כן מאמינה בקיום שלנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זה את אומרת על סמך נסיון משני צדי גדר בית-הספר?
תראי, יש לי ילדה אחת, בת שנה וחודשיים, אני פחות או יותר היחידה בגן שעשועים שלא שולחת אותה למסגרת, וכן, אני מרגישה בחוץ. אשמח מאוד לשמוע ממך יותר פירוט על יצירת תחושת שייכות אצלכם. כלומר: מה עשיתם שיצר עבורכם ועבור ילדיכם תחושת שייכות?

אבישג, כתבת עוד הרבה דברים מעניינים, אבל אני חושבת שלא אתייחס אליהם היום, אז שתהיה לך שבת שלום ושנה טובה.

שבתי עכשיו מהליכה ארוכה וחשבתי כל הדרך על הדברים

אני חושבת, שאני לפחות, מפרידה באופן חד בין תרבות לשייכות
שייכות, אני שייכת לעם היהודי, לכל מי שיהודי גם אם אינו מרגיש עצמו ככזה וכנראה גם למי שמגדיר את עצמו יהודי גם אם ההלכה אינה מגדירה אותו כך
תרבות זה משהו מאוד שונה מבחינתי, התרבות העיקרית בשבילי היא היהדות המסורתית, קודם כל ולפני הכל, אחר כך הציונות, אחר כך תרבות המערב שחלקים ממנה אני מאוד אוהבת ושורשים בתרבות המזרח (וכאן אני לא נכנסת להגדרות אלא כותבת באופן מכליל נורא, הגדרות זה דיון בפני עצמו).
איתך נגיד יש לי המון במשותף : ציונות וזהות יהודית ו"באופן" על מכלל נושאיו המרתקים
אבל גם עם החרדית שישנה איתי בבית החולים יש לי המון במשותף
ויש לי נושאים משותפים גם עם הערבי עמו נסעתי או האמריקאית עימה טסתי (פחות מאשר עם יהודים, הזהות היהודית שלי הכי דומיננטית אני חושבת).

אני משערת שתרבות זה משהו שונה מנושאים משותפים אבל מה הצורך בה בעצם ?
האם אפשר לבנות איזו זהות משותפת לכולנו כאן ? האם יש צורך בכך ?
אלו שאלות שאין לי תשובות עליהם עדיין, לי הכי חשובה תחושת השייכות שלי לעם היהודי ואותה חשוב לי להעביר לילדיי, אני חושבת שזה מה שהכי מחבר בסופו של דבר אותי לעם ולארץ, כי גם אנשים שאין לי איתם שום דבר במשותף, אם הם יהודים אני מרגישה אליהם קשר עמוק (ואין זה צריך להיות הדדי, הגיוני שלא)
תרבות בהגדרה שלי כרגע, כוללת נושאים משותפים, חוויות משותפות ומאלו יש לי כמעט עם כל אדם.

ופותרים את העניין הפעוט של אימהות וקריירה? ,
עניין פעוט
חחח (-:
עניין מהותי ומורכב ביותר

ועם סימן שאלה על החרדים
התכוונתי אם מדברים על ציונות כערך בסיס ואז לא חרדים (במונח אליו אתם מתכוונות אולי כציונות), לא חלק מהחילוניים ולא אולי רוב היהודים בעולם.
או שאולי הבסיס הוא היהדות ואז זה הרבה יותר רחב כי גם חילוניים וגם מתבוללים וגם רפורמים יכולים להגדיר לעצמם איזשהי יהדות שאליה הם מחוברים, אני פשו משערת שהציונות היא בסיס צר יותר.

אולי כדאי להתחיל בשאלה איזו שייכות אנחנו רוצים ליצור ? למי ? לקהילה שלנו (ואז אצלי זה איתמר) ? לעם שלנו (ואז זה רק ליהודים לא כולל ערבים ועם סימן שאלה על החרדים) ? לתושבי המדינה שלנו (כל מי שגר כאן) ? לתושבי העולם כולו ?
איזו שייכות אנחנו מחפשים ? איזו תרבות ?
אגב, אני גם מתחבטת בשאלות אלו
ויונת, מסקרן אותי נורא לשאול דווקא אותך למי את משייכת את עצמך ? האם חשוב לך להיות חלק מהחברה ? ומי היא החברה בעינייך ?

אה, וגם לשנות מבפנים.

אבל העובדה היא שבלי בית ספר - קשה מאוד להשתייך למשהו.

זה את אומרת על סמך נסיון משני צדי גדר בית-הספר?
דווקא לי נראה שעבור הרבה אנשים בי"ס מדגיש את תחושת חוסר השייכות, ושחלק ממשפחות החינוך הביתי כן מרגישות שייכות. אני חושבת שההכללות האלה (לשני הצדדים) מתמוטטות מהר מאוד כשמפגישים אותן עם המציאות.

בכל מקרה, רציתי להוסיף הפניה לדף שינוי חברתי באופן טבעי, יש שם דיון שנוגע גם ביכולת להשפיע על מערכת החינוך.

ספציפית יותר
אפילו על ציונות - להרגשתי חלק מהציבור החילוני אינו רואה את עצמו עוד כציוני, אם כן אי אפשר להתאחד עוד סביב הערך הזה (ועם הציבור החרדי זה עוד יותר מורכב)
מצד שני אולי אני יותר מדי באתר הזה, וכאן נראה לי באות לידי ביטוי הדעות הכי קוטביות בעם, אולי העם ברובו אינו משוסע כל-כך, אולי כן ניתן לבנות גשר משותף קולקטיבי לחברה הישראלית.

_חותמת על זה בשתי ידיים. ושואלת אותך (רטורית, גם את עצמי): באיזה אופן עלי לחנך את ביתי וילדי העתידיים על מנת לצמצם את הפערים האלה?
אני, בכול מקרה, מחשיבה את עצמי, בסופו של דבר, ציונית, ורוצה שתהיה כאן חברה דמוקרטית._
גייטר, בנתחו את ההיסטוריה והשתלשלות הגורמים לחינוך ביתי, מדבר על התקופה והחברה שעוברת שינוי מחברה שיש בה דגש על ערכי הכלל לחברה אינדיבידואליסטית. מעניין שהוא טוען להליכה אל עבר החינוך הביתי משני צידי המפה הפוליטית (בארצות הברית).
וספציפית, האם את חושבת שיש ערכים משותפים לכלל החברה בישראל היום ? ומהם ? אני לא בטוחה שישנם (ואני כותבת זאת בצער רב)

אני מרגישה את זה מאוד ב"באופן" אגב, ולא רק בנושאי דת או פוליטיקה, שיש פערים מאוד מאוד גדולים בתרבות ובתפיסות עולם
חותמת על זה בשתי ידיים. ושואלת אותך (רטורית, גם את עצמי): באיזה אופן עלי לחנך את ביתי וילדי העתידיים על מנת לצמצם את הפערים האלה?
אני, בכול מקרה, מחשיבה את עצמי, בסופו של דבר, ציונית, ורוצה שתהיה כאן חברה דמוקרטית.

וכאן זה חוזר ל חינוך ביתי לעצלנים : על מה שווה להילחם? האם להילחם על מערכת החינוך זה קרב אבוד ומיותר? כי אם כן, ופותרים את העניין הפעוט של אימהות וקריירה , באמת כדאי לשקול את העניין הזה.

אני לא יודעת על עוד בתי ספר כאלה, וזאת גם פחות הנקודה שלי.
כן הבנתי
סתם זה מסקרן, לא ידעתי כלל שיש בתי ספר כאלה "רגילים" (כלומר אני יודעת שיש בתי ספר שזו המטרה המוצהרת שלהם אבל סתם בית ספר זה מפתיע)

גדלתי בכפר סבא.
אני לא יודעת על עוד בתי ספר כאלה, וזאת גם פחות הנקודה שלי.

לא בתל אביב, יותר קרוב לקו הירוק.
איזה ? אני מסוקרנת, תגלי לי
ידוע לך על עוד בתי ספר כאלה ?

_העניין לדעתי הוא, שלמערכת החינוך יש יכולת לסגור גם פערים אחרים, בעיקר חברתיים תרבותיים.
איך ? אולי תפרטי
או קי: הכי בסיסי: כולנו קוראים וכותבים בעברית, אנחנו יודעים לשיר את התקווה, את ואני, שאני מניחה שהמטען הערכי שלנו שונה בהרבה תחומים, למדנו מאותו ספר אזרחות (נראה לי, אם את בערך בגילי)._
לא יודעת
אני משערת שזה קשור לביקורת שלך על בתי ספר פרטיים אבל החינוך הדתי בחלקו הגדול הינו פרטי והחינוך החרדי הוא פרטי לגמרי ושונה מאוד מהחינוך שלך ואולי גם שלי.
בתחושה האישית שלי גדל פה דור שבנוי על נרטיבים, אמונות, דעות, היסטוריה, רגשות, שונים מאוד בין הקהילות.
אני מרגישה את זה מאוד ב"באופן" אגב, ולא רק בנושאי דת או פוליטיקה, שיש פערים מאוד מאוד גדולים בתרבות ובתפיסות עולם
אבל אולי באמת החינוך הממלכתי (ואולי גם הממלכתי דתי) כן מביאים ליצירת תרבות משותפת (ומה עם החינוך הערבי ואיך הוא משתלב ? אפילו לא נגענו בזה עדיין)
אגב, חלק מהביקורת של אנשי חינוך ביתי מובילים בארץ זה בדיוק על זה, הרי יש בארץ חינוך פרטי שאינו מפוקח על ידי משרד החינוך ודווקא לחינוך הביתי עושים בעיות.

ברור שבעניין של גמישות באופן כללי אף מערכת לא יכולה להתחרות בחינוך ביתי.
זה לא רק גמישות
אני מרגישה שדווקא בגלל החינוך הביתי אנחנו כמשפחה, גם אני וגם הילדים, פתוחים יותר לאנשים שונים וחברות שונות

לא ידעתי שזה כך בתל אביב
לא בתל אביב, יותר קרוב לקו הירוק.

אולי היית בבית ספר מיוחד שחיפש את הגיוון ?
תיכון עירוני, לא מיוחד בשום צורה, שאין לי הרבה דברים טובים להגיד עליו חוץ מזה.

מתנחלים (גינות שומרון, קרני שומרון, אלפי מנשה - התנחלויות לייט, ידוע),
חח (-:
מזכיר לי שכותבים כאן על גוש עציון כמתנחלים
וכאן הם בכלל נחשבים שמאלנים (-:

תקופה ארוכה מחיי חייתי בקומונה עירונית,
מה זה קומונה עירונית ?
פרטי, נשמע מעניין

טוב, הלכתי להניק ותוך כדי זה חשבתי: עיקר הנקודה שלי היא לא על החינוך הביתי כהתבדלות חברתית אלא על החינוך הפרטי כהתבדלות חברתית? .
או קיי זה שונה
אגב אם לא כתבתי עדיין, אני חושבת שחינוך ביתי לא מאיים מהסיבה שהוא תמיד יהיה בשוליים ותמיד לדעתי יהיו שותפים לו רק מעטים. הוא לא ממש מתאים לא לעשירים ולא לעניים. לאנשים מוזרים כמו כאן (-:

אני למדתי עם ערבים (מטירה) מתנחלים (גינות שומרון, קרני שומרון, אלפי מנשה - התנחלויות לייט, ידוע), חברה מהשכונות הפחות טובות בעיר בה גדלתי, וגם בכביכול מי שדומה לי, היה לא מעט גיוון.
וואו, מדהים ומיוחד מאוד
לא ידעתי שזה כך בתל אביב
אולי היית בבית ספר מיוחד שחיפש את הגיוון ? פשוט קשה לי להאמין שכך זה בהרבה מקומות
אני גרתי בעיר פיתוח, ליד שכונת מצוקה, למדתי בבית הספר לערסים ושם כולם (חוץ ממני) היו ערסים, גם אני אגב רציתי להיות ערסית אבל לא הצלחתי. לא היה שום גיוון. בתיכון עברתי לתיכון יוקרתי ושם כן היה גיוון דווקא.

בעצם, עדי, אם הבנתי אותך את מתכוונת שאם לא היה חינוך ציבורי העניים היו נדפקים ? וזה שהוא משרת את כל האוכלוסיות מאפשר גם לעניים להתקדם ?
כן, בדיוק זה.

דווקא החינוך הביתי שלנו יצר פתיחות מסויימת אל תרבויות אחרות שלא הייתה מתקיימת אם הייתי שולחת למוסדות החינוך.
רגע, רק לשם הבהרה, מה שאני כותבת, אני לא כותבת נגד חינוך ביתי, אלא בעד מערכת ציבורית מפותחת. ברור שבעניין של גמישות באופן כללי אף מערכת לא יכולה להתחרות בחינוך ביתי.

למשל, הבנות שלי סופגות את התרבות של איתמר מעצם זה שהן גרות באיתמר ועל אף שהן לא הולכות לבית הספר באיתמר).
כמו תמיד: לא דין תל אביב כדין איתמר. סתם, חיפשתי איפה להגיד את זה. עכשיו ברצינות: תראי, אם הייתי דתייה, והייתי משתייכת לקהילה בלי קשר לבית ספר, בין אם דרך הישוב בו אני גרה (ולפחות הישובים בתוך הקו הירוק שאני מכירה הם לא קהילה מספקת), אז אולי גם אני הייתי מסתפקת בזה. העניין הוא, שאחד מהחסרונות של החילוניות הוא היעדר קהילה.
תקופה ארוכה מחיי חייתי בקומונה עירונית, אבל אני לא רואה את עצמי חייה בכזאת בעתיד, ולדעתי אין היום בישראל תחליף ראוי לקהילות הדתיות. ואני חושבת שאני מכירה את רוב הניסיונות, לפחות האלה עם אג'נדה שמאלית, שאני יכולה להתחבר אליה אידיאולוגית.

תראי, ברור שבית ספר הוא עניין של החברה של אחרי המהפכה התעשייתית, המפורקת, והרבה מהחסרונות שלו נובעים מכך. באופנים מסויימים, הוא כן מצליח להתמודד עם חלק מהצרות שהעניין שנקרא קדמה יצר. אבל העובדה היא שבלי בית ספר - קשה מאוד להשתייך למשהו.

_העניין לדעתי הוא, שלמערכת החינוך יש יכולת לסגור גם פערים אחרים, בעיקר חברתיים תרבותיים.
איך ? אולי תפרטי_
או קי: הכי בסיסי: כולנו קוראים וכותבים בעברית, אנחנו יודעים לשיר את התקווה, את ואני, שאני מניחה שהמטען הערכי שלנו שונה בהרבה תחומים, למדנו מאותו ספר אזרחות (נראה לי, אם את בערך בגילי). ודבר נוסף: ישובים קטנים זה ישובים קטנים, ת"א זאת עיר עם מערכת חינוך מהפחות אינטגרטיביות בארץ. אני למדתי עם ערבים (מטירה) מתנחלים (גינות שומרון, קרני שומרון, אלפי מנשה - התנחלויות לייט, ידוע), חברה מהשכונות הפחות טובות בעיר בה גדלתי, וגם בכביכול מי שדומה לי, היה לא מעט גיוון.

טוב, הלכתי להניק ותוך כדי זה חשבתי: עיקר הנקודה שלי היא לא על החינוך הביתי כהתבדלות חברתית אלא על החינוך הפרטי כהתבדלות חברתית .
וזהו לכרגע.

בעצם, עדי, אם הבנתי אותך את מתכוונת שאם לא היה חינוך ציבורי העניים היו נדפקים ? וזה שהוא משרת את כל האוכלוסיות מאפשר גם לעניים להתקדם ?

יש בזה משהו, ואני האחרונה שתשלול את בית הספר באופן מוחלט
סבתות שלי מאוד רצו ללכת לבית הספר אבל לא אפשרו להן, הן נותרו בבורותן ולא למדו אפילו קרוא וכתוב.
אין ספק שבתי הספר הכלליים קידמו מתן השכלה לכלל האוכלוסייה.

העניין לדעתי הוא, שלמערכת החינוך יש יכולת לסגור גם פערים אחרים, בעיקר חברתיים תרבותיים.
איך ? אולי תפרטי
החינוך באיתמר שונה מאוד מהחינוך בתל אביב, דווקא החינוך הביתי שלנו יצר פתיחות מסויימת אל תרבויות אחרות שלא הייתה מתקיימת אם הייתי שולחת למוסדות החינוך.
אני חושבת שבישראל היום הקיטוב כל-כך חד שהליכה לבית הספר מחנכת מקסימום לתרבות של הקהילה שלך ואת זה אתה ממילא סופג בחברה בה אתה חי (למשל, הבנות שלי סופגות את התרבות של איתמר מעצם זה שהן גרות באיתמר ועל אף שהן לא הולכות לבית הספר באיתמר).
אגב, דווקא הייתה לי מחשבה לשלוח את בנותיי לבית הספר כדי שיקבלו חינוך יותר דתי ויותר ברור ממה שההורים שלהם מסוגלים להקנות להם.

אני לא בטוחה כמה חינוך ביתי תורם לתופעה הזאת, בסך הכול מדובר במעט מאוד אנשים.
ואלו לאו דווקא האנשים שיכולים להרשות לעצמם, אלא יותר, לדעתי, אנשים שסוג חינוך כזה מדבר אליהם.
במילים אחרות, לא נראה לי שדווקא אנשים מהמעמד הגבוה ירצו להיות עם הילדים שלהם כל היום (אולי לשים איתם מורה פרטי או מטפלת אבל זה לא חינוך ביתי הקלאסי והמוכר בישראל.

אה, זאת אני פה למעלה עדי א

_האם בתי הספר עוזרים בסגירת פערים בין המעמדות ? לא נראה לי
אם תסתכלו סביבכם תראו שלרוב מי שמגיע להשכלה טוב ומקצוע נורמלי (כזה שאפשר לחיות ממנו בכבוד) אלו לרוב אנשים שבאו מבתים דומים
בסופו של דבר לבית יש את ההשפעה הכי משמעותית, לדעתי השפעת בית הספר בעניין קרובה להיות אפסית
מעבר לכך, למרות שאמורה להתקיים אינטרגרציה בבתי הספר, בפועל ישנם בתי ספר אליטיסטים ובתי ספר שמאכלסים בעיקר אוכלוסיות קשות יום._

תראי, אני לא בטוחה שאת צודקת מבחינת איך שאת בודקת את העניין. אני שוב אתן דוגמא מתחום הרווחה: למשל, אפשר לטעון ובצדק שקצבאות הזקנה נמוכות מידי. למי שלא יודעת מדובר על משהו כמו 1700 שח, עם השמת הכנסה (שזה אומר שאין לך אף הכנסה אחרת חוץ מהקצבה) זה משהו כמו 2300 (בלי נדר על המספר המדויק). אבל, אם הן לא היו, אחוז הקשישים העניים היה גדל בשליש! כלומר, הן אולי לא עושות את כול העבודה, אבל בלעדיהן היה יותר גרוע.

אז אני מסכימה מאוד עם כך שיש המון בעיות במערכת החינוך, ושהיא הולכת ונהיית מקוטבת יותר. אני חושבת שאחד הגורמים לזה הוא (או היא? איך נכון להגיד?) הפריחה של מערכת החינוך הפרטית. אני לא בטוחה כמה חינוך ביתי תורם לתופעה הזאת, בסך הכול מדובר במעט מאוד אנשים.

בגדול, אני מאוד מסכימה עם הטענה שחינוך אינו יכול להיות הדרך היחידה, וגם לא העיקרית לצמצום פערים חברתיים, ולו כי חלק גדול מאוד (לא זוכרת את הנתון) מהעניים במדינת ישראל הם בגיל זקנה, וכנראה חינוך לא יעזור להם. יש עוד דרכים לצמצם פערים, ובראשם העלאת שכר העבודה והגדלת קצבאות אוניברסליות כמו קצבאות ילדים, קצבת זקנה, מענק לידה. גם שינוי במערכת המס לא יזיק.

העניין לדעתי הוא, שלמערכת החינוך יש יכולת לסגור גם פערים אחרים, בעיקר חברתיים תרבותיים. טענה שאפשר להתייחס אליה דווקא כטענה בעד חינוך ביתי: בספר של מלקולם גלדוול (אחד מהם, נראה לי מצוינים) יש סיפור על מחקר שמראה שפערים לימודיים בין מעמדות שונים הם הכי גדולים דווקא... נכון! אחרי החופש הגדול.

זהו, זה כמה נקודות שעלו לי. אשמח להמשך דיון.

זה קשור כי הורים מודעים ו"חזקים" שומרים על מערכת החינוך שלא להישאר מערכת לעניים בלבד.

טוב, מאיפה נתחיל ?
האם בתי הספר עוזרים בסגירת פערים בין המעמדות ? לא נראה לי
אם תסתכלו סביבכם תראו שלרוב מי שמגיע להשכלה טוב ומקצוע נורמלי (כזה שאפשר לחיות ממנו בכבוד) אלו לרוב אנשים שבאו מבתים דומים
בסופו של דבר לבית יש את ההשפעה הכי משמעותית, לדעתי השפעת בית הספר בעניין קרובה להיות אפסית
מעבר לכך, למרות שאמורה להתקיים אינטרגרציה בבתי הספר, בפועל ישנם בתי ספר אליטיסטים ובתי ספר שמאכלסים בעיקר אוכלוסיות קשות יום.

האם חינוך ביתי מתאפשר רק למעמדות הגבוהים ?
התקיימו כבר דיונים בנושא גם בדף הכל בראש או בכיס והמסקנה שלי לפחות היא שחינוך ביתי מיועד גם לאנשים מהמעמד הנמוך, אבל לא למי שסובל ממש מעוני, יש לי חברה ששקלה להוציא את הבת שלה ממערכת החינוך, המלצתי לה לא לעשות זאת כי מצבם הכלכלי באמת קשה, אבל בגדול הוא אפשרי גם למי שאין לו הרבה כסף. יש לי בת דודה, אם חד הורית, חסרת השכלה ומקצוע, היא עושה חינוך ביתי (וגם גולשת כאן לפעמים) על אף מצבה הכלכלי הלא פשוט.

בכל מקרה, וגם אם בית הספר מועיל במשהו בעניין סגירת הפערים (ואני בספק רב בעניין), הוא איננו "מאיים" על מערכת החינוך, מהסיבה הפשוט שתמיד לדעתי מעטים יבחרו בו ואלו לא יהיו דווקא העשירים.

כתבתי תמציתי, מעט שטחי ואולי לא לגמרי ברור אבל נראה לי שאני צריכה לסיים את הגלישה כאן לבינתיים.
בכל אופן היה לי חשוב להתחיל לפתוח את הנושא
בתקווה לדיון פורה (אפשר לחכות איתו לסוכות אבל מבחינתי (-: )

גם להיות מתנחל בקראוון באיתמר זו פריבילגיה? נכון שלא היית אומרת את זה?
טוב, הייתי חייבת לצטט להנאתי קודם את בשמת

בשמת תודה, וסליחה אם אני מסבכת אותך אבל נהניתי כל-כך מהדוגמא, בפרט שהדברים נכתבו יום אחרי שהייתי אצלך (בדקתי ברשימות מיד אחרי שקראתי את הדוגמא).
אז הנה, ציטטתי לעצמי, מקווה שזה יעבור בשלום
ועכשיו לדיון

זה שאת לא רוצה לעשות עבודה מסוימת זה עוד לא הופך אותה ללא חשובה.
הכוונה היא כמובן את כללי, לא את אבישג א

העצלנות פה היא הסרוב לעשות עבודה מיותרת, עבודה שלא באמת מביאה תוצאות, או רק מעט תוצאות

זה לא כול כך הנושא של הדף, ואני מצטערת אם זה לא לעניין אבל ממש מדגדג לי לכתוב את זה: אני לא חושבת שהעבודה של התמודדות עם המערכת היא עבודה מיותרת. כלומר, אני בהחלט מבינה למה לא לרצות לעשות אותה, ולהשאיר את הילד בבית, וכבודה של ההחלטה הזאת כמובן מונח במקום, בטח בבאופן.

אבל זה עדייו לא אומר שההחלטה כן לעבוד במערכת היא מיותרת. אני חושבת, שאימהות ואבות ששולחים את ילדיהם לבתי הספר, ותמודדים יום יום עם צרותיה הם מה ששומרים את מערכת החינוך עוד קצת ראויה למי שכן נמצא בה, ואין לו בררה אלא להיות בה.

אנסח אחרת: בעבודה סוציאלית אוהבים להשתמש במשפט "שירות לעניים הוא שירות עני". למשל: אם תיקחו את ביטוח לאומי, ותוציאו ממנו את הביטוחים למעמד הביניים, כמו למשל ביטוח אבטלה (דמי אבטלה מה שנקרא) או תאונות עבודה, ותשאירו רק את הבטחת הכנסה (רשת הביטחון האחרונה, זה מה שאתה מקבל אם אתה ממש אבל ממש עני ובעיקר ענייה), אז סביר להניח שמה שיקרה זה שרמת השירות שם תרד. אז ברור שאתן חושבות עכשיו: "אפשר לקבל שירות יותר גרוע ממה שיש שם עכשיו?!" אז התשובה היא כן, ובעיקר גם שהשירות שם הלך ונהיה יותר גרוע כמה שהקטינו את הקצבאות של מעמד הביניים.

טוב, עכשיו מה זה קשור בעצם?

זה קשור כי הורים מודעים ו"חזקים" שומרים על מערכת החינוך שלא להישאר מערכת לעניים בלבד.

ושוב אוסיף, אפילו שכבר אמרתי, אבל למען הסר ספק, אני לא אומרת את זה לרגע אחד בביקורת על הורים שלא רוצים לעשות את העניין הזה, אלא בביקורת על הביקורת.
ובכלל, זה שאת לא רוצה לעשות עבודה מסוימת זה עוד לא הופך אותה ללא חשובה.

שילד "רגיל" בחינוך ביתי אומר שהוא הכי לא נורמלי שיש,זה לא נותן הרגשה של דרך טובה ונכונה.
אמר למי?
על מה?

מצאתי עוד נקודה שאני לא בטוחה שהצלחתי להבהיר קודם. המילה "נורמלי" עברה אינפלציה. אם אמרו לי שאני לא נורמלית כשהלכתי בחולצה קצרה בחורף, אז "לא נורמלית" זה לא כמו חולת נפש, או אמא מתעללת. זה משהו קטן, רגיל, יומיומי.

נורמטיבי נשמע לי רשמי, מילה שמתשמשים בה פחות, ולכן המשמעות שלה גדולה יותר.


הצלחתי להסביר את זה?

(אבל בסך הכל, אין טעם לנהל דיון על רגשות שמעוררות מילים. בעצם יש טעם לנהל דיום בדיוק על זה)

לי "לא נורמטיבי" נשמע שיפוטי, או אולי אפילו אבחנה רפואית, ולכן אפילו יותר שיפוטי, כי אבחנות רפואיות שנעשות בשם המדע מתיימרות להיות אובייקטיביות.

בעוד ש"לא נורמלי" נשמע לי שיפוטי - לחיוב. להיות לא נורמלית - זה טוב. לא נורמטיבית - זה לא.

כך זה נשמע לי.


אני מסתקרנת לדעת מה זו שייכות קהילתית. אבל אני לא בטוחה שזה משהו שאפשר להסביר, אולי רק לחוות.

אני לא יודעת מה זו תחושת שייכות קהילתית
גם אני לא וגם לא רוצה או צריכה.

לא נורמטיבי, כלומר מי שאינו תואם לנורמות החברתיות הנוכחיות
לא מכירה הגדרה אחרת. נורמטיבי מלשון נורמות. כלומר בעקומת הפעמון נמצא/ת באמצע, יחד עם הרוב באותה חברה.
לא נורמלי - נשמע כמו לא שפוי. וזה מונח שיפוטי. ולכן עדיף ויותר מדויק: לא נורמטיבי. לדעתי.

המילה "נורמטיבי" נשמעת לי רשמית, כמו לקוחה מדו"ח של עו"ס. בעוד שהמילה "נורמלי" היא נפוצה יותר, ויותר חשוב, זו המילה שאמא שלי משתמשת בה.
כמו שיש אנשים שרואים במילה "למה" האשמה כי ההורים שלהם האשימו תוך שימוש במילה זו ומבחינתי זו מילה עם משמעות ממש חיובית, שמתקשרת אצלי לחקירה ובעיקר חקירה עצמית.

ולמה "נורמטיבי" הוא המונח הנכון? ואם הוא נכון, מה הגדרתו? (אני חושבת על עקומת פעמון)

אני לא מכירה אדם שיש לו תחושת שייכות אוניברסלית וגם קהילתית. אני לא יודעת מה זו תחושת שייכות קהילתית. מעום לא חוויתי זאת. השייכות שלי היא שייכות פנימית, כמו זו שתיארת. אבל השייכות הקהילתית שאני מדברת עליה היא אחרת. היא גם כן חלקית, אבל רק בצורה חלקית. היא חיצונית בעיקרה. היא מבוססת על קהילה. היא שונה, כי אם נהרסת הקהילה נהרסת תחושת השייכות.

לכל הפחות, כך אני רואה זאת. אבל רואה מבחוץ.


והנה המאמר שקראתי אך לא הסכמתי לו: http://www.aish.co.il/ci/s/48847252.html

האם תחושת שייכות אוניברסלית סותרת שייכות קהילתית אינטימית יותר?
למה היא צריכה לסתור? לדעתי, ממילא תחושה של שייכות היא תחושה פנימית. זה נראה לי קשור לתחושה של שלמות עצמית. קבלה עצמית, אהבה עצמית. ואפשר להכיל זאת על כל קנה מידה: שייכות למשפחה, לקהילה, לארץ, לאנושות, ליקום.

והמונח הנכון הוא: לא נורמטיבי, כלומר מי שאינו תואם לנורמות החברתיות הנוכחיות (הן הרי משתנות מזמן לזמן ושונות מחברה לחברה בעבר ובהווה).

אם מבחינתך נורמלי זה טוב. אמא שלי משתמשת במילה "נורמלי" כמילה נרדפת למה שנכון וראוי בעיניה. כך כשאם נאמר על משהו שהוא לא נורמלי (ברוסית. אצלי האסוציאציות לאותה מילה בעברית וברוסית יכולות להיות שונות לחלוטין) מבחינתי זה טוה.

אולי לדעתו נורמלי זה לא טוב?

יש הבדל בין נורמלי ושייך.

כשילד "רגיל" בחינוך ביתי אומר שהוא הכי לא נורמלי שיש,זה לא נותן הרגשה של דרך טובה ונכונה.

תודה לך, לי אורה, על שהעלת את הדף למה חדש.

דף מקסים.


אם להוסיף את החוויה שלי, הרי שזמן לא מועט הרגשתי לא שייכת, ואז, בלי שעברתי למסגרת אחרת (אבל אחרי שקיבלתי המון זמן לעצמי במסגרת שהייתי בה, וביליתי המון המון המון זמן בטבע) התחלתי להרגיש שייכת בכל מקום.

זו לא לא תחושה של שייכות קהילתית אלא של שייכות אוניברסילת. אני עוד לא יודעת מה הקשר ביניהם. קראתי מאמר שמציג את ההבדלים בין אוניברסליות לקהילתיות, כגישות סותרות. אבל לא עם הכל הסכמתי.

האם תחושת שייכות אוניברסלית סותרת שייכות קהילתית אינטימית יותר?

לא מאמינה... הגעתי לסוף הדף וראיתי הודעה שלי מלפני 3 שנים בדיוק... לא זכרתי שכבר קראתי את הדף.

קראתי אותו בעיניים חדשות לגמרי ושוב למדתי ועורר בי מחשבות ותובנות. אז שוב תודה

דף מרתק, מלא תובנות ומעורר מחשבה.
תודה!

למשל: אנחנו פטורות מהדיכוטומיה ג'ובניק / קרבי. וזה המון
אני לא הגעתי פטורה מזה לצבא. רציתי להיות מדריכת חי"ר והטייסת הראשונה בצה"ל בסוף יצאתי ממרמניקית עם כל האסתמטים.
היום אני מזו-זעת מזה. <מההפנמה של תכניות המוטיבציה והצופים והכל. לימים הסתבר שזו רחוקה מלהיות עמדת הוריי, זו היתה עמדה תרבותית. הטובים לטייס.>

בעיקר מהבחינה המיליטריסטית. למשל: אנחנו פטורות מהדיכוטומיה ג'ובניק / קרבי. וזה המון
וגם מהפרט הקטן שיותר גברים מתים בצבא מאשר נשים...

גברים, לעניות דעתי, משלמים מחיר כבד מאד
גם לדעתי.
אני מסכימה עם צפריר. כולם משלמים.
אחד החלומות שלי נוגע לדרך שתאפשר לאיש שלי לא לעבוד. שיהיה לנו מספיק כסף לצרכינו בלי שהוא יצטרך "ללכת לעבודה". אני לא חושבת שהעבודה שלו גורמת לו אושר. הלוואי שהיינו יכולים לחשוב על דרך להתפרנס ממה שגורם לו אושר.

גברים, לעניות דעתי, משלמים מחיר כבד מאד
גם אני חושבת כך. כל מגדר משלם את המחיר שלו על העיוותים בתרבות הפטריארכלית השלטת.

נ ע מ ה,
תמרוש רוש , מה זאת אומרת "חזק"?
אוף, לא יודעת. זה היה מין סלנג כזה עם אינטונציה מסוימת... בכל אופן, זו מחמאה.
(עייפה מכדי להסביר)

במילה אחת "תחרותיות"? האמנם?
לא.
אי התאמה.
המממ, אולי הציפיה.
ציפיות זה רק לכריות, נכון? אז אולי אני מדברת על הרגע שבו אני מגיעה למקום שבו אני מצפה לחוש התאמה ביני לבין הסביבה, מגיעה למקום שהיה אמור לספק לי יותר קונצנזוס ביני לבין הסביבה, ומסתבר שלא, ואם אני אנסה ללכת בדרך שלך, ברמה הטכנית (לא הגישה הכללית) אז זה ילחץ לי כמו נעליים לוחצות. במיינסטרים אני מראש פטורה מזה, כי מראש ברור לי שזו לא הדרך שלי. פה - אה, כן, כלומר, כן, זו הדרך שלי, אבל בעצם לא, לא בדיוק. מילימטר ימינה. או שמאלה. או למעלה. וקשה יותר להתכוונן לעצמך כשאת עובדת עם מילימטרים, מאשר עם מטרים.

אבל זה לא הכל. יש עוד משהו.
<חושבת>

גברים, לעניות דעתי, משלמים מחיר כבד מאד.
מסכימה.
עם כל הכבוד לבעיות שיש בלהיות אשה פה, אני שנים חשתי בת מזל על כך שאני לא גבר ישראלי. לאשה, בתרבות שלנו, יש בכל זאת יותר מרווח תמרון. המכבש פחות מכבשי, פחות דורסני, מכמה בחינות.
(בעיקר מהבחינה המיליטריסטית. למשל: אנחנו פטורות מהדיכוטומיה ג'ובניק / קרבי. וזה המון)

_שכן, הכל תלוי מהיכן את מתבוננת.
רק הנשים "משלמות" על הסדר החברתי הקיים?
הילדים - לא משלמים?
הזקנים - לא משלמים?
הגברים - לא משלמים?_
ועוד איך משלמים.
עשינו כמה שינויים בבחירות החיים שלנו בשנים האחרונות.
מאז שירדתי אחר כבוד מן המסלול הישיר לגהנום הקרייריסטי, אני מרגישה שאני כבר לא משלמת מחיר אלא מגשימה את עצמי במליוני דרכים קטנות.
אני מרגישה שיש מחיר שהילדה שלי משלמת על זה שהיא שונה כל כך בתרבות מיליטריסטית כל כך, כן. אבל המחיר שכולנו כמשפחה היינו משלמים לו הייתי שולחת אותה אל מערכת החינוך היה כבד בהרבה.
לטעמי, את המחיר הכבד ביותר שילם זוגי בערך מגיל 18. לשחרר אישה מכבלי המחשבה של הסדר הנוכחי זה לא פשוט. אבל לשחרר גבר מהפחד שלא לעבוד, זה כמעט בלתי אפשרי.
הוא בפנסיה בכפייה כבר שלושה חודשים (אשתו לא מרשה לו לעבוד ) אני אגזור את הכבלים האלה במו ידיי, אני אומרת לכן, ואח"כ נראה. עבודה ופרנסה אינם היינו הך.
גברים, לעניות דעתי, משלמים מחיר כבד מאד. שנים חשבתי שאני בעצם פמיניסטית כי לקחתי על עצמי את אותו כובד משקל ה"אחריות" לכאורה שלוקח כל גבר על עצמו.
היום אני חושבת שזה אידיוטי לסחוב רק בשביל לסחוב ולהגיע לקצה נטול כוחות וחסר נשימה. בלי קשר לדת, מין, גיל, גזע וצבע...

איך אפשר להפסיק את התהליך בו הנשים משלמות את המחיר הכבד על המבנה החברתי הנוכחי?

אמנם אני לא בשמת, ואמנם אני לא אשה, אבל יש הרבה מן ההתחסדות בשאלה הזו.
שכן, הכל תלוי מהיכן את מתבוננת.
רק הנשים "משלמות" על הסדר החברתי הקיים?
הילדים - לא משלמים?
הזקנים - לא משלמים?
הגברים - לא משלמים?

הסדר החברתי אפשר לראותו כגובה תשלום מכל אחד מהפרטים באותה חברה. יש תרבויות בהן הפרט לא נחשב אפילו בעיני עצמו אל מול החברה.
יש תרבויות בהן הפרט מחשיב עצמו מעל החברה, ויש המקום הזה בו אני מוצא את המגדר שיאשר לי להיות מי שאני - נהדר או מסכן, מוצלח או נכשל, קדוש או בזוי.

כאן, אם כך, כפי שתמרוש מציינת - הניגודים הם המייצרים את ניגודיהם.
כלומר, ללא בזוי - היכן הקדוש?

עם זאת, בהתבוננות רחבה, בעיניים שמבקשות לראות את החסד, הרי שכולם - אחד.
כל המתחרים בתחרות הריצה - נושמים אותו אוויר, רצים על אותה אדמה, וחל עליהם חוק המשיכה.

כך, שמה שמאחד את כולנו - הוא שכל אחד ואחת מאיתנו מיוחדים, מנגד - ליד, או לצד, כולנו בשר ודם, ורוב רגעי חיינו - עונג שלם - אם כי נוח להעלים ממנו עין, לשם תחושת הנבדלות, לשם ההתבדלות הזו.

כאן, היות והחברה הקולקטיבית כוללת את חריגיה, את אלה שאינם נוהגים על פי הזרם המרכזי, כל שנותר על מנת לשנות את המחיר הכבד שמשלמות נשים, זקנים, ילדים וגברים (מי לא?), זה להמשיך לחיות את חיינו בעונג עד כמה שניתן, ולשנות את נקודת המבט כך שהתהליך בו אנו משלמים, הופך להיות התהליך בו אנו זוכים לכל כך הרבה חסד ואהבה - עד שעינינו - מסתמאות להאמין בסבל - כנקודת מוצא.

אין כמו סבל טוב, זעזוע או כאב - גם פיזי, על מנת לחוש את החיים - מלבד האושר - שכאמור, אנו תלוי בדבר - אלא בנכונות לאושר.
וזה, תהליך האישור הפנימי לאושר - בידי האדם, כבחירה.

תודות.

בשמת א כתבת: _את רוצה לשמוע ממני על "אחריות חברתית"?
למה המחשבה שלמען האחריות החברתית צריך "לשפר" את בתי הספר? (איך? לאיזה כיוון?)
אולי למען האחריות החברתית צריך לבטל את בתי הספר? צריך לשנות את כל מבנה החברה כך שבתי הספר יסתלקו מן העולם? שיפסיקו להפריד את הילדים והנוער מהחיים? שיפסיקו גם את התהליך שבו הנשים משלמות את המחיר הכבד על המבנה החברתי הנוכחי?_

האם יש לך אלטרנטיבה ? איך אפשר להפסיק את התהליך בו הנשים משלמות את המחיר הכבד על המבנה החברתי הנוכחי?

יש כאן הרבה חומר למחשבה....
אני למשל, תמיד הרגשתי שונה (למרות שבמציאות לא יודעת אם הייתי), עברתי כמה ביהס ואף פעם לא ממש הרגשתי שייכת...
כאן באתר אני מוצאת נשים שחושבות כמוני אבל האם היינו מסתדרות אם היינו שכנות? לא יודעת...
כמובן שלא במודע, בחרתי בנזוג יפני והחיים לקחו אותי ליפן ואני גרה במקום שאין בו זרים והנשים שאני נפגשת איתן לא דוברות אנגלית ומעולם לא יצאו מיפן...
אז שוב אני עוף מוזר...
יש בזה גם נוחות מסוימת. כשראו אותי מפשפשת תינוקת חשבו שככה זה בישראל...יש כאן הרבה חופש לזרים.
לא מחטטים ולא שואלים יותר מדי ויש לי הרבה שקט (כן, אני יודעת שהשקט בא מבפנים ושאין מציאות חיצונית וכו...).
מצד שני גם יש בדידות.
אני הולכת לקבוצת יעוץ הדדי פעמיים בחודש וזה מדהים להקשיב לשאר חברי הקבוצה. אני האמא היחידה בקבוצה. יש גבר רווק בן 40 ונשים בגילאי 26-50 בלי ילדים.
כל אחד עם קשיים שונים ואנחנו תומכים ונותנים זמן ותשומת לב אחד לשני. ויש בקבוצה כל כך הרבה אהבה.
נדהמתי לראות איך אני מקבלת אותם כמו שהם והם אותי למרות השוני. כולנו אחד....
ואז, אולי לא כל כך חשוב ליד מי אנחנו גרים...
(כן, גם לי יש פנטזיה לגור בקהילה באופנית. כאילו אז סופסוף החיים יהיו יותר קלים. אבל אולי זו רק אשליה והחיים יכולים להיות קלים בכל מקום....
עייפתי מפילוס הדרך בין העשבים הגבוהים. הגיע הזמן לנוח....@})

"הכנס השנתי של האאוטסיידרים המצטיינים"
גדול

<בשמת, מזל שלא מחקת את הדיון >

ניצן, אחותי האובדת!!!

מיד בחזרה.
_{<זהו, הולכת לנוח על זרי הדפנה. אחות אני לבשמת. מלאכתי הושלמה. הגעתי לקצה. איפה מחלקים תעודות פה? >}

אה, ניצן, רק עכשיו קראתי אותך. לא יודעת לגבי אחרים, אבל אני פשוט עברתי מבית לבית, מארץ לארץ, מבית ספר לבית ספר, ובכל מקום הייתי "החדשה" וה"לא מקומית" וגם הייתי שונה מעוד סיבות.
זו לא אני שרציתי להיות ילדת חוץ.
זה אחרים שתייגו אותי ולפעמים גם התנכלו לי על רקע זה.
לא אהבתי את זה. מצד שני לא יכולתי להפוך להיות כמוהם, מכל מיני סיבות.
אני לא כמוהם. לא הייתי ולא אהיה.
אבל הנה! מסתבר שפשוט הייתי בקרב האנשים הלא נכונים! יש כמוני! ניצן, אחותי האובדת!!!

מבלי שהיא תאיים עליי ותגרום לי דחף למרוד בה (אני מניחה שזה המקום שאת נמצאת בו בשמת, נכון?
אני חושבת שאף פעם לא היה בי דחף למרוד P-:
אני מהבוקיות האלה שהולכות להן בדרך שלהן בלי לשים לב... (שהיא שונה).

משהו באנשים שדומים לי אבל יותר קיצוניים - פשוט מעייף אותי. יש בזה משהו שוחק, לגבי. מכביד. אני לא יודעת למה (כרגע)
המממ. אולי אז מרימים ראש הצורך שלך להשוות את עצמך, וחרדת הפרפקציוניזם?
רק ליד מי שדומה לך עלולה להתעורר החרדה, שאת "לא מספיק טובה".
מול מי ששונה, ברור שאת טובה! (לך ברור, כי את צודקת והוא מיינסטרים P-: (-; )
D-:

_בשמת:
אני האמ-אמא של האאוטסיידרים, החריגה הכרונית, ילדת החוץ בכל מקום
אהה! טוב שאמרת את זה._
וזו ההזדמנות להדגיש שוב, כמה נעים לי וכיף לי לא להיות אאוטסיידרית פה. לא אהבתי להיות חריגה, כרונית או לא כרונית. ונעים לי למצוא את בני מיני. לא כיף להיות ברבור בין ברווזים (יש בעיה במטאפורה, אבל מה לעשות, ככה זה ב"ברווזון המכוער").