על ידי אמא_של_בוטן* » 25 ינואר 2009, 21:31
המון זמן לא כתבתי,
לא הייתי בטוחה איך לספר ומה.
בוטן מתקדמת לה, היא התחילה לזחול על הגחון, לאט ומעט, אבל זאת בהחלט התקדמות עצומה. בשבת היא זחלה אלי למרחק של 2 מטר, ואז- כדי להגיע אלי- נעמדה על 6 בפעם הראשונה.
היא הרבה יותר איתנו, מתעניינת, בודקת, חוקרת, מתחילה להביע רצונות (וחוסר שביעות רצון..)משחקת ב"קוקו", קורנת לאבא ולאחים, ועוד מלא.
עכשיו, אני יודעת- גם בראש וגם בלב- שאסור להשוות.
כל ילד הוא עולם ומלואו, כל אחד יחיד ומיוחד לעצמו, כל אחד מהם עם האושר השונה שהוא מביא והברכה האישית שלו.
באמת באמת יודעת, לא זה מה שהפיל אותי בזמן האחרון.
רק לפני כמה ימים הבנתי מה זה המעצור הזה, החילוק הזה שמסכסך אותי מבפנים.
היינו בשניידר, במרפאת אכילה.
<כל הלילה היו לי חלומות רעים מהפסיכיאטרית, אגרתי אומץ כדי להעיף אותה סופית מעלינו, ובסוף לא היינו צריכות לפגוש אותה בכלל|יש|>
בוטן עלתה במשקל בצורה מדהימה, עלתה קילו שלם ב7 שבועות, היא שוקלת 8.640 ק"ג.
הרופא, מאושר, מראה לי את ההתקדמות שלה על הגרף, מצביע על הזינוק, מרוצה מאד.
ואני, שמחה, מסתכלת על הקו שמלמעלה, ופתאום קלטתי שזה הקו התחתון של הגרף, הווה אומר- אחוזון 2.
בוטן קילומטרים מתחתיו.
ופתאום זה היכה בי- ההתקדמות שלה נפלאה. היא מתפתחת, גדלה, עולה במשקל, הכל.
ועדיין הקו של ה-2 % , בכל מובן שהוא, נמצא במרחק מעליה.
אם לרגע היו לי אשליות לגבי המרחק שלה מהעולם ה"רגיל", ה"נורמלי", הן התרסקו על קו האחוזון השני.
זה כאילו שיש שני שקפים- השקף של ההתקדמות הרגילה, והשקף של ההתקדמות המיוחדת שלה.כל נסיון לשים שקף על שקף פוגע- בה ובי- ומעציב.
אני צריכה, יותר ויותר, להסתכל על השקף שלה, על גרף ההתקדמות שלה, ועליו בלבד.
אחרי שהבנתי את זה, את האופטימיות הקצת מוגזמת שלי, הירשיתי לעצמי לקבל ולהפנים (לבינתיים, אני בטוחה שיהיו עוד הרבה נסיונות ותובנות)שהיא מתקדמת, נכון, אבל הפער רק ילך ויגדל.
פעם, בתקופה שלא הצלחנו להכנס להריון, לא הבנתי זוג חברים שהסתירו מאיתנו את ההריון שלהם די הרבה זמן. הם לא רצו לפגוע בנו, אבל אני נפגעתי מעצם זה שהם חשבו ככה. מה, בגלל שאתם בהריון אני לא? אני שמחה בשמחתכם, בלי קשר אלי.היה להם קשה להבין את זה.
והיום אני מבינה את הכאב הזה יותר.
ביום שישי הייתי אצל גיסתי, והבן שלה- קטן מבוטן כמעט בשנה, זחל בכל הסלון, על 6, ובדק כמה נזק אפשר לעשות לבית בכמה שפחות זמן.
אני שמחה בקטנצ'יק הזה, ברגילות שלו,אבל כשראיתי אותו זוחל ככה בלי מאמץ כאב לי על בוטן, על הקושי והמאמץ שלה, על התיסכול וההתמודדות שלה.
שולחת מהר, לפני שאתחרט.
המון זמן לא כתבתי,
לא הייתי בטוחה איך לספר ומה.
בוטן מתקדמת לה, היא התחילה לזחול על הגחון, לאט ומעט, אבל זאת בהחלט התקדמות עצומה. בשבת היא זחלה אלי למרחק של 2 מטר, ואז- כדי להגיע אלי- נעמדה על 6 בפעם הראשונה.
היא הרבה יותר איתנו, מתעניינת, בודקת, חוקרת, מתחילה להביע רצונות (וחוסר שביעות רצון..)משחקת ב"קוקו", קורנת לאבא ולאחים, ועוד מלא.
עכשיו, אני יודעת- גם בראש וגם בלב- שאסור להשוות.
כל ילד הוא עולם ומלואו, כל אחד יחיד ומיוחד לעצמו, כל אחד מהם עם האושר השונה שהוא מביא והברכה האישית שלו.
באמת באמת יודעת, לא זה מה שהפיל אותי בזמן האחרון.
רק לפני כמה ימים הבנתי מה זה המעצור הזה, החילוק הזה שמסכסך אותי מבפנים.
היינו בשניידר, במרפאת אכילה.
<כל הלילה היו לי חלומות רעים מהפסיכיאטרית, אגרתי אומץ כדי להעיף אותה סופית מעלינו, ובסוף לא היינו צריכות לפגוש אותה בכלל|יש|>
בוטן עלתה במשקל בצורה מדהימה, עלתה קילו שלם ב7 שבועות, היא שוקלת 8.640 ק"ג.
הרופא, מאושר, מראה לי את ההתקדמות שלה על הגרף, מצביע על הזינוק, מרוצה מאד.
ואני, שמחה, מסתכלת על הקו שמלמעלה, ופתאום קלטתי שזה הקו התחתון של הגרף, הווה אומר- אחוזון 2.
בוטן קילומטרים מתחתיו.
ופתאום זה היכה בי- ההתקדמות שלה נפלאה. היא מתפתחת, גדלה, עולה במשקל, הכל.
ועדיין הקו של ה-2 % , בכל מובן שהוא, נמצא במרחק מעליה.
אם לרגע היו לי אשליות לגבי המרחק שלה מהעולם ה"רגיל", ה"נורמלי", הן התרסקו על קו האחוזון השני.
זה כאילו שיש שני שקפים- השקף של ההתקדמות הרגילה, והשקף של ההתקדמות המיוחדת שלה.כל נסיון לשים שקף על שקף פוגע- בה ובי- ומעציב.
אני צריכה, יותר ויותר, להסתכל על השקף שלה, על גרף ההתקדמות שלה, ועליו בלבד.
אחרי שהבנתי את זה, את האופטימיות הקצת מוגזמת שלי, הירשיתי לעצמי לקבל ולהפנים (לבינתיים, אני בטוחה שיהיו עוד הרבה נסיונות ותובנות)שהיא מתקדמת, נכון, אבל הפער רק ילך ויגדל.
פעם, בתקופה שלא הצלחנו להכנס להריון, לא הבנתי זוג חברים שהסתירו מאיתנו את ההריון שלהם די הרבה זמן. הם לא רצו לפגוע בנו, אבל אני נפגעתי מעצם זה שהם חשבו ככה. מה, בגלל שאתם בהריון אני לא? אני שמחה בשמחתכם, בלי קשר אלי.היה להם קשה להבין את זה.
והיום אני מבינה את הכאב הזה יותר.
ביום שישי הייתי אצל גיסתי, והבן שלה- קטן מבוטן כמעט בשנה, זחל בכל הסלון, על 6, ובדק כמה נזק אפשר לעשות לבית בכמה שפחות זמן.
אני שמחה בקטנצ'יק הזה, ברגילות שלו,אבל כשראיתי אותו זוחל ככה בלי מאמץ כאב לי על בוטן, על הקושי והמאמץ שלה, על התיסכול וההתמודדות שלה.
שולחת מהר, לפני שאתחרט.