על ידי ביתית_מופתעת* » 23 יולי 2012, 23:09
אף פעם לא חשבתי שיצא לי לכתוב בדף הזה.במרוצת השנים אולי קראתי, גם כן בריפרוף, חשבתי : לי זה לא יקרה.
והנה זה קרה.
ילד בן 10.5 שאף פעם לא היה בשום מסגרת משום סוג -מעלה את בקשתו ולא רק פעם אחת.
זה היה לפני סוף שנת הלימודים.אמרתי : בסדר, אני אתקשר למנהלת בי"ס ואתאם לך ביקור .עינין אותו מה יש שם, איך זה וכ'.
אבל בן זוגי לא ראה את העינין כמסתיים בזה.בי"ס זה לא חוג.
המפקחת תרצה שהוא יבוא יום יום, תדרוש שיתחיל את השנה שאחר כך.לו אולי תספיק שעה-שעתיים, אבל אז כבר לא תהיה דרך חזרה.
אני חושבת שאני יודעת מאיפה זה בא לו: קודם כל הספרים שהוא קורא שמתארים את חיי הילדים ואת כל ההרפתקאות , הסבל והניצחון כשברקע בית הספר.
הקוטריה על המורים,שיעורי הבית והמבחנים הסשנים בין החברה: ילדים מקובלים, משחקים בהפסקה,הכל כל כך קרוב ונגיש לכולם, אבל לו זה בדיוק כמו על הירח.
כולם מדברים על זה והוא כנראה לא ממש מבין, אז זה צורך של להיות שייך לשכבת הגיל.
קודם ההשתיכות שלו למשפחה היתה מספקת. אבל בגלל שהוא חשוף להוית העולם הזה, הצורך לומר :אני בה' 1 -זה צורך ממשי.
ויש עוד משהו: באופן אישי,אני חושבת שהוא ממש מעדיף לא להיות יצירתי במיוחד .הוא לא ממציא כל מני המצאות ולא מאלתר פיתרונות.
הוא ילד שאוהב לקרוא,אוהב חברה של חברים שלו,אוהב לשחק במשחקי חשיבה וספורט,נהנה מטיולים .
קצת התעייף מהנגינה , אבל אני מקווה שזו סתם התעייפות קיץ ושהוא יחזור לזה.
הוא אולי מגיב בתרעומת קלה על משימות בבית וגם כל מה שקשור במשימות הלימודיות שלו, אבל כבר התרגל שצריך לעשות , אז חבל לדחות את זה וגם לחטוף צעקות .הוא עושה ומבקש שנדליק לו את המחשב,או שהוא יספיק את זה לפני שהוא יוצא לחוגים שלו.הוא למד להתארגן ואני רואה שמה שהוא עושה , הוא עושה טוב, הוא מתקדם יפה,הרבה נחת יש לנו ממנו.
עם חשבון הוא עובד ממש עבודה עצמית ורק לפעמים מבקש עזרה, אבל בכל מה שקשור לכתיבה : הוא מתעב את זה.אני מנסה מדי פעם גישה חדשה , לפעמים זה מצליח , לפעמים מעורר התנגדות. עכשיו בן זוגי נותן לו כל פעם נושא לכתוב עליו.אפשר להגיד שזה די מדשדש.
אני יודעת שבנים בדרך כלל אוהבים לכתוב פחות מבנות.
אורנה שיפרון אומרת תביטו אל תוך עצמכם.
ואני יודעת , שבמובן מסויים, הילד הזה הוא מראה שלי עצמי.
אני לא חושבת שמשמעת עצמית ויצירתיות הם תחומים שאני חזקה בהם.
אני לא פדלאה ולא עצנית ולא בישנית-כל מני תויות שהודבקו לי במהלך לימודי בבית הספר ובבית,אבל , אני לא כוכבת.אני לא גאונית ולא מחוננת.
זה לא נורא, כי אני מוצאת את הדרך שלי בחיים ואני רואה שבחברה יש מקום לשכמותי.גם הוא ימצא את מקומו.אולי קשה לראות את הכיוון כרגע, אבל הוא יסתדר.
בן זוגי ,שמוצא שדרך החינוך הביתי היא הדרך הטובה והמתאימה ביותר , מצא גם הוא את דרכו כעצמאי.
אחרי שנים שבהן הוא עבד כשכיר במערכות גדולות , הוא אדון לזמנו.
ברור שהוא מבין לאט לאט שכדי להתפרנס הוא צריך לעבוד המון שעות.אבל יש לו הרגשה שהוא מנהל את הזמן שלו,אז טוב לו.הוא גם אוהב לעשות את מה שהוא עושה.
אז מבחינתו, ח"ב זו דרך להיות עצמאי.להרגיל את עצמך ללמוד לבד,לנהל את עצמך, לקבוע לעצמך מטרות ולהגשים אותן.
במקום להתרגל לשיטה שחלף זמנה : להמציא את עצמך מחדש .
אבל הוא בן 10.הוא לא רוצה להמציא את עצמו.
הוא לא מעונין בכלל לחשוב שיש לו תחומי עינין מענינים.הוא רוצה להיות כמו כולם.
זה הכי קל.
במקום לנסות להיות משהו והבעיה היא שהוא אפילו לא יודע מה -אין לו ממש רעיונות,הוא גם פוסל כל רעיון שצץ-הוא ישב ויעשה מה שאומרים לו.הוא ידביק את הפער של כל ה4 שנים שהוא לא היה בבי"ס איכשהו,והוא יתמודד כמו כולם.
כולם מצליחים במידה כזו או אחרת, אז גם הוא יצליח.
לעמוד בציפיות שלנו(ההורים שלו),זה הרי הרבה יותר קשה.
אולי הוא גם רוצה לראות שהוא יכול כמו כולם לעמוד בדרישות. לקבל ציון טוב.
לי זה חבל.חבל שאני לא יכולה לתת לו את ההצצה הזו לחיים הללו.כי בעצם זה מה שהוא ביקש.
***********
אני גם מרגישה שבניגוד לשלב ראשית הקריאה וראשית החשבון, עכשיו, כדי ללמד אותו, אני ממש צריכה לקרוא וללמוד את החומר בעצמי.לא מספיק המעט X כלום שאני זוכרת מבית הספר או מכל מני מקורות השכלה . אני ממש צריכה ידע נרחב וגישה למקורות מצוינים.
אחרת , איזו מין מחנכת אני?
אבל לא ממש בוער בקרבי הצורך לדעת.
כלומר, הייתי בכייף הולכת ללמוד איזה קורס באוניברסיטה ,מדעים למיניהם, היסטוריה ספרות.
אבל אנחנו גרים רחוק מאוניברסיטאות,זה גם עולה כל כך הרבה כסף שזה ממש לא לעינין.
איך הילד שלי יחשף ללמידה ברמה גבוהה בלי סביבה אקדמית טהורה?
אני מחזיקה את הבית, אני עובדת במשרה חלקית, אני מקשיבה ופעילה והכל . אני גם מאוד אוהבת את הזמן שמוקדש לעצמי ולתחביבים שלי.האם גם למידה אקדמית צריכה לההפך לתחביב שלי?האמת היא שאולי בגלל שאני מרגישה מנוונת בהבט הזה , ולא שהבן זוג עושה את זה (למרות שהוא מדי פעם כן הולך לקורסים .אני תוהה מתי הוא למד משהו חדש לגמרי, תחום שונה לגמרי ולו רק לעצם הלמידה)
**************
את הדברים הללו כתבתי לפני קצת יותר משבועיים.
דיברתי עם הילד ,ישבנו בשיחות משפחתיות .נתתי לו זמן לחשוב.
שוב הבנתי שזו בכלל לא החלטה שלו להחליט. הוא לא יכול לקבל כזו החלטה. הוא בן 10.
אולי בשלב מאוחר יותר הוא יקבל את ההחלטה.
אני יכולה להחליט בשבילו שבעצם מה שהוא צריך עכשיו זה יותר ללמוד ,יותר לעבוד ברצינות ולרכוש הרגלים נכונים לחיים שלו.
אני יכולה להחליט שאת כל ה'מיומניות ' ו'כישור חיים' אנחנו נדגיש יותר במסגרת המשפחה במקום שילמד או לא ילמד אתם בבי"ס.
אני יכולה לא לותר ולעבוד בעצמי ,להלחם בעצלות ובנרפות.
גם שלי וגם שלו.לכבות את המחשב, לדרוש ביצוע משימות , לנהל נכון את הזמן,הכל.
ועוד דבר אני חוששת שמתגלה פה: לא בטוח שאפשר לקבל מבן הזוג את סוג התמיכה שאני מצפה לה.הוא יעשה , אבל בדרך שלו לעשות ולא בהכרח הוא מתחשב בשיקולים שאני מציגה . למשל ללכת לישון בתשע ,כי למחרת היה יותר קל לקום ולהתחיל את היום.
אף פעם לא חשבתי שיצא לי לכתוב בדף הזה.במרוצת השנים אולי קראתי, גם כן בריפרוף, חשבתי : לי זה לא יקרה.
והנה זה קרה.
ילד בן 10.5 שאף פעם לא היה בשום מסגרת משום סוג -מעלה את בקשתו ולא רק פעם אחת.
זה היה לפני סוף שנת הלימודים.אמרתי : בסדר, אני אתקשר למנהלת בי"ס ואתאם לך ביקור .עינין אותו מה יש שם, איך זה וכ'.
אבל בן זוגי לא ראה את העינין כמסתיים בזה.בי"ס זה לא חוג.
המפקחת תרצה שהוא יבוא יום יום, תדרוש שיתחיל את השנה שאחר כך.לו אולי תספיק שעה-שעתיים, אבל אז כבר לא תהיה דרך חזרה.
אני חושבת שאני יודעת מאיפה זה בא לו: קודם כל הספרים שהוא קורא שמתארים את חיי הילדים ואת כל ההרפתקאות , הסבל והניצחון כשברקע בית הספר.
הקוטריה על המורים,שיעורי הבית והמבחנים הסשנים בין החברה: ילדים מקובלים, משחקים בהפסקה,הכל כל כך קרוב ונגיש לכולם, אבל לו זה בדיוק כמו על הירח.
כולם מדברים על זה והוא כנראה לא ממש מבין, אז זה צורך של להיות שייך לשכבת הגיל.
קודם ההשתיכות שלו למשפחה היתה מספקת. אבל בגלל שהוא חשוף להוית העולם הזה, הצורך לומר :אני בה' 1 -זה צורך ממשי.
ויש עוד משהו: באופן אישי,אני חושבת שהוא ממש מעדיף לא להיות יצירתי במיוחד .הוא לא ממציא כל מני המצאות ולא מאלתר פיתרונות.
הוא ילד שאוהב לקרוא,אוהב חברה של חברים שלו,אוהב לשחק במשחקי חשיבה וספורט,נהנה מטיולים .
קצת התעייף מהנגינה , אבל אני מקווה שזו סתם התעייפות קיץ ושהוא יחזור לזה.
הוא אולי מגיב בתרעומת קלה על משימות בבית וגם כל מה שקשור במשימות הלימודיות שלו, אבל כבר התרגל שצריך לעשות , אז חבל לדחות את זה וגם לחטוף צעקות .הוא עושה ומבקש שנדליק לו את המחשב,או שהוא יספיק את זה לפני שהוא יוצא לחוגים שלו.הוא למד להתארגן ואני רואה שמה שהוא עושה , הוא עושה טוב, הוא מתקדם יפה,הרבה נחת יש לנו ממנו.
עם חשבון הוא עובד ממש עבודה עצמית ורק לפעמים מבקש עזרה, אבל בכל מה שקשור לכתיבה : הוא מתעב את זה.אני מנסה מדי פעם גישה חדשה , לפעמים זה מצליח , לפעמים מעורר התנגדות. עכשיו בן זוגי נותן לו כל פעם נושא לכתוב עליו.אפשר להגיד שזה די מדשדש.
אני יודעת שבנים בדרך כלל אוהבים לכתוב פחות מבנות.
אורנה שיפרון אומרת תביטו אל תוך עצמכם.
ואני יודעת , שבמובן מסויים, הילד הזה הוא מראה שלי עצמי.
אני לא חושבת שמשמעת עצמית ויצירתיות הם תחומים שאני חזקה בהם.
אני לא פדלאה ולא עצנית ולא בישנית-כל מני תויות שהודבקו לי במהלך לימודי בבית הספר ובבית,אבל , אני לא כוכבת.אני לא גאונית ולא מחוננת.
זה לא נורא, כי אני מוצאת את הדרך שלי בחיים ואני רואה שבחברה יש מקום לשכמותי.גם הוא ימצא את מקומו.אולי קשה לראות את הכיוון כרגע, אבל הוא יסתדר.
בן זוגי ,שמוצא שדרך החינוך הביתי היא הדרך הטובה והמתאימה ביותר , מצא גם הוא את דרכו כעצמאי.
אחרי שנים שבהן הוא עבד כשכיר במערכות גדולות , הוא אדון לזמנו.
ברור שהוא מבין לאט לאט שכדי להתפרנס הוא צריך לעבוד המון שעות.אבל יש לו הרגשה שהוא מנהל את הזמן שלו,אז טוב לו.הוא גם אוהב לעשות את מה שהוא עושה.
אז מבחינתו, ח"ב זו דרך להיות עצמאי.להרגיל את עצמך ללמוד לבד,לנהל את עצמך, לקבוע לעצמך מטרות ולהגשים אותן.
במקום להתרגל לשיטה שחלף זמנה : להמציא את עצמך מחדש .
אבל הוא בן 10.הוא לא רוצה להמציא את עצמו.
הוא לא מעונין בכלל לחשוב שיש לו תחומי עינין מענינים.הוא רוצה להיות כמו כולם.
זה הכי קל.
במקום לנסות להיות משהו והבעיה היא שהוא אפילו לא יודע מה -אין לו ממש רעיונות,הוא גם פוסל כל רעיון שצץ-הוא ישב ויעשה מה שאומרים לו.הוא ידביק את הפער של כל ה4 שנים שהוא לא היה בבי"ס איכשהו,והוא יתמודד כמו כולם.
כולם מצליחים במידה כזו או אחרת, אז גם הוא יצליח.
לעמוד בציפיות שלנו(ההורים שלו),זה הרי הרבה יותר קשה.
אולי הוא גם רוצה לראות שהוא יכול כמו כולם לעמוד בדרישות. לקבל ציון טוב.
לי זה חבל.חבל שאני לא יכולה לתת לו את ההצצה הזו לחיים הללו.כי בעצם זה מה שהוא ביקש.
***********
אני גם מרגישה שבניגוד לשלב ראשית הקריאה וראשית החשבון, עכשיו, כדי ללמד אותו, אני ממש צריכה לקרוא וללמוד את החומר בעצמי.לא מספיק המעט X כלום שאני זוכרת מבית הספר או מכל מני מקורות השכלה . אני ממש צריכה ידע נרחב וגישה למקורות מצוינים.
אחרת , איזו מין מחנכת אני?
אבל לא ממש בוער בקרבי הצורך לדעת.
כלומר, הייתי בכייף הולכת ללמוד איזה קורס באוניברסיטה ,מדעים למיניהם, היסטוריה ספרות.
אבל אנחנו גרים רחוק מאוניברסיטאות,זה גם עולה כל כך הרבה כסף שזה ממש לא לעינין.
איך הילד שלי יחשף ללמידה ברמה גבוהה בלי סביבה אקדמית טהורה?
אני מחזיקה את הבית, אני עובדת במשרה חלקית, אני מקשיבה ופעילה והכל . אני גם מאוד אוהבת את הזמן שמוקדש לעצמי ולתחביבים שלי.האם גם למידה אקדמית צריכה לההפך לתחביב שלי?האמת היא שאולי בגלל שאני מרגישה מנוונת בהבט הזה , ולא שהבן זוג עושה את זה (למרות שהוא מדי פעם כן הולך לקורסים .אני תוהה מתי הוא למד משהו חדש לגמרי, תחום שונה לגמרי ולו רק לעצם הלמידה)
**************
את הדברים הללו כתבתי לפני קצת יותר משבועיים.
דיברתי עם הילד ,ישבנו בשיחות משפחתיות .נתתי לו זמן לחשוב.
שוב הבנתי שזו בכלל לא החלטה שלו להחליט. הוא לא יכול לקבל כזו החלטה. הוא בן 10.
אולי בשלב מאוחר יותר הוא יקבל את ההחלטה.
אני יכולה להחליט בשבילו שבעצם מה שהוא צריך עכשיו זה יותר ללמוד ,יותר לעבוד ברצינות ולרכוש הרגלים נכונים לחיים שלו.
אני יכולה להחליט שאת כל ה'מיומניות ' ו'כישור חיים' אנחנו נדגיש יותר במסגרת המשפחה במקום שילמד או לא ילמד אתם בבי"ס.
אני יכולה לא לותר ולעבוד בעצמי ,להלחם בעצלות ובנרפות.
גם שלי וגם שלו.לכבות את המחשב, לדרוש ביצוע משימות , לנהל נכון את הזמן,הכל.
ועוד דבר אני חוששת שמתגלה פה: לא בטוח שאפשר לקבל מבן הזוג את סוג התמיכה שאני מצפה לה.הוא יעשה , אבל בדרך שלו לעשות ולא בהכרח הוא מתחשב בשיקולים שאני מציגה . למשל ללכת לישון בתשע ,כי למחרת היה יותר קל לקום ולהתחיל את היום.