לונדונית יקרה...

קראתי אותך ונזכרתי בימים ובחודשים הראשונים עם התינוק שנולד אחרי הלידה השקטה שלנו... נזכרתי איך בלילות הייתי לפעמים חושבת שהוא בכלל תינוקת וחוזרת אל התינוקת ההיא שנשארה מאחור... אני חושבת שחלק משמעותי מהעיבוד של האובדן של התינוקת נחווה אצלי דווקא דרך הגידול שלו. יש משהו ביש הזה שעוד יותר מעצים את האין, מבינה ?

היום, ממרחק הזמן, אני מבינה שלא יכולתי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום בלי לעבור דרך כל החושך והמסדרונות האפלים ההם. החושך ההוא לימד אותי פרק חשוב מאד על אור, על הגוונים הרבים של האור ועל כמה הרבה מהם יש בחיי

ולך דני רציתי להגיד שלדעתי, דווקא מי שיכול להרשות לעצמו לכאוב את האבודן הזה במלואו, יותר חזק ממי שממהר להדחיק אותו ולהמשיך הלאה כאילו כלום ולכן, עם כל הכבוד לכל האמיצים בך, קחי לך את כל הזמן שבעולם. אף אחד לא עובר את זה כמוך או בשבילך, זה המסע שלך וזכותך להרשות לעצמך לחוות אותו בדיוק כמו שנכון לך. המסע הזה, לדעתי, לא נמדד בשעות או בימים אלא בסדרי גודל קצת יותר משמעותיים. ובכל מקרה, אנחנו כאן בשבילך, מוכנות לתמוך וללוות ככל שתצטרכי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שאחרי הלידה ההיא הייתי ממש במשבר עמוק עמוק ובמקום לא מתנחם וגם לא רוצה.
אתן חיזקתן אותי מאוד. ורסיסים אני כל כך שמחה שאת שוב כאן!!
היום אני מחבקת את השוםשום הקטן שלי והוא ממלא את כל כולי בכל מהותו וישותו, ומתיקותו האינסופית והאהבתו הבלתי נדלית. והזוך והטוהר שבעיניו התכולות המדהימות, והחיוכים השמימיים.. הוא מתנה, ומתנה משודרגת כל כך, שעל אף שהוא לא תינוקי הראשון וכבר חבקתי דומים ומשופצים לא פחות, זה שונה זה ממלא זה מנחם.
ומתוך החלום הזוהר הזה, צפים ועולים זכרונות עכורים ומיבבים לשעות הקטנות והשחורות של הלילה. כאילו בושה להודות אנחנו כאן. המלאכיות הקודמת עדיין מרחפת. כמו צללית וענן שייכת וקיימת.
בתחילה תהיתי מה עושים עם זה וניסיתי להתגבר.
רק פה אני יכולה להודות, אני עוד שם, עוד לא השלמתי עוד לא הסכמתי.
רוצה מאוד ומבקשת שהתינוק הקטן לא יבין לא יחוש לא יגדל על זה ולא יהיה שם בכלל... מתאמצת, מתגברת ולפעמים כושלת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דני, יקרה שלי!

אני כל כך איתך וכל כך מבינה. רוצה לחבק אותך חיבוק ארוך ומחמם מאוד. ועוד אחד ועוד.
זוכרת במוחש את הפחד, הכאב העמוק והחותך והחרדה מהעתיד.
וכל החילופי רגשות האלו, מהחלק של השליטה במצב עד היאוש והחרדה, תיקוה וייאוש, הפחד, העצב והאמונה זה נורא נורא קשה ומבלבל. קחי לך את הזמן.
הניחי לעצמך להרגע וגם לבכות, זה עזר לי אגב, כל בכי וכל דמעה הביאו אותי קדימה, העבירו אותי שלב והשאירו חלק קשה אחד מאחורה. ועוד אחד ועוד אחד.
עד היום אני דומעת על המלאך הקטן שהיה ואיננו, אני לעולם לא אשלים עם אובדנו, רק ששמתי רטיה על המכה וניסיתי להשתקם.
התחזקי בתיקוה. כמו שאמרו לי כולם, עוד יבואו ימים טובים, את תתחזקי, תעברי את הכאב החותך והחד הזה והמכה תתרכך.
אני השקעתי המון המון בילדים שהיו לי אז וזה חיזק אותי מאוד.
גם השקעתי הרבה בלהרות שוב, וגם זה עשה לי טוב כשזה קרה, אם כי האובססיה הפריעה כנראה לתהליך.
אני אשתדל להיות כאן בשבילך כשתכתבי.

מקשיבה לך. שולחת לך חיבוק. אני חושבת שאת לא חייבת להיות חזקה כל הזמן. הזמן הוא מרפה בפני עצמו. פשוט תהיי. שוב חיבוק.

בימים הראשונים רק בכיתי כל הזמן. שבר עצום. תחושה חזקה שהכל השתנה ולא יהיה לעולם יותר אותו הדבר. ושהתינוקי הקטן הזה, למרות שעוד לא נולד ועוד לא תפס מקום פיסי בחיים שלנו, כבר כל כך היה שם, ופתאם הוא כל כך חסר. בתוכניות שלנו, בראש שלי. בכל מה שהתכווננו אליו בחודשים האחרונים. ואז באה איזו עליה ומצב רוח קצת יותר טוב. והשבוע היו כמעט ארבעה ימים שלא בכיתי. הרגשתי בסדר. ואז שוב חזרה ההרגשה הרעה. אני יודעת שזה בא בגלים. זוכרת את זה כל הזמן.
עכשיו מאד עצובה. ומאד חרדה. גם ככה אני טיפוס שנוטה להיות חרדתי מכל מיני דברים, בריאותיים בעיקר. ויש לי גם את הבעיות הבריאותיות המסויימות שלי שהופיעו אחרי לידת בני (כמעט שנתיים וחצי). ואני נורא מפחדת. מפחדת שזה קרה בגללי, בגלל הגוף שלי על בעיותיו. מפחדת שזה יקרה שוב, ושאין מי שיעזור כי גם רופאים לא מבינים יותר מדי. מפחדת נורא נורא שלא יהיו לי יותר ילדים. זה העניין. זה מה שכל הזמן יושב לי בראש. כאילו אני מרגישה שעם מה שקרה אני יכולה להתמודד, אנחנו נעבור את זה. אבל אני נורא רוצה איזה הבטחה לעתיד שמח, ונכנסת למחשבות רעות מאד עם עצמי ופחדים שאולי לא יהיה. והכל מתערבב. המציאות האובייקטיבית, עם הפחדים שלי, וקשה להכניס דברים לפרופורציה. וקשה למצוא כוחות לעשות דברים. כולם אומרים לי שאני צריכה להתחזק, ואני מנסה כמיטב יכולתי לטפל בילד שלי, בעצמי, בבית. אבל זה קשה מאד. לא רוצה להיות מונעת מפחדים, יודעת שזה לא תורם ולא מצליחה להפסיק.

גם אני כאן מקשיבה וזמינה עבורך. כתבתי גם בדף שבעלך פתח שאם תרצו בשלב כלשהו להיפגש גם באופן לא וירטואלי, אתם מוזמנים ליצור קשר. את הסיפור שלנו את יכולה לקרוא בדף לדמותך הנעלמת .

מקשיבה

מקשיבה לך

דני יקרה,
מקשיבה לך.
מנטרה

לפני שלושה וחצי שבועות איבדתי את התינוק שלי. הוא הפסיק לחיות. עברתי לידה. בעלי כתב את הסיפור שלנו בדף לידה שקטה גברית.
אני בבית עכשיו. מטפלת הרבה בילד שלנו וגם הרבה לבד. עצובה. נורא רוצה לדבר ולשמוע מאנשים שעברו את אותו דבר.
קראתי את כל הדף פה, וכל כך שמחתי לקרוא את העידכון האחרון. מוזר לי העיתוי שבו עידכנת, לונדונית. הרבה זמן לא כתבת ובסוף עידכנת בחדשות המשמחות בדיוק אחרי מה שקרה לי. זה נותן תקווה.

תודה רב העל העדכון,
אני מאד שמחה לשמוע על התינוק החדש.
שתדעו הרבה בריאות ואושר!

@}

איזה יופי.




אני אשמח אם תשתפי.

אני חושבת שאני עדיין נושאת איתי כאב, אשמה ובושה על איך שהייתי ואיך שתיפקדתי כשנולדה בתי לאחר לידה שקטה ולקרוא כאן מניסיונן של אחרות- שזה טבעי ואנושי להיות כך, להתנהג כך ולהרגיש כך- זה עוזר לי אפילו היום (כבר די הרבה שנים אחרי)

שלום לך אישה יקרה ואמיצה !! כל-כך משמח לשמוע גם כאן על התינוק החמוד שנולד לכם לפני כשמונה חודשים !!!

את יודעת שיש לך כאן מעגל נשים שזמינות לחבק ולהכי את הקשיים, הכאבים כמו גם את רגעי השמחה והאושר. יכולה לשתף עוד לפני שחשפת את קשייך, שעבורי, הגידול של התינוק נולד אחרי הלידה השקטה היה מסע מאד מאד מאד מורכב נפשית\ שקעתי לתהומות ועליתי לגבהים. התינוקת שאבדה לי שידרגה את האמהות שלי בכמה וכמה רמות ודרגות והביאה אותי באובדנה הכואב לגלות בתוכי שכבות הרבה יותר עמוקות של אהבה כמו גם פחד. ועוד אשתף אותך, שהיום, במרחק שבע שנים וארבעה ילדים חיים שנולדו תודה לאל אחריה, אני מרגישה שהדבר הזה, שתפס בעבר חלק כל-כך משמעותי ממני, הוא היום רק עוד נקודה על הרצף של מסע חיי ואני מסוגלת כבר לדווח על זה בלי צורך להסדיר נשימה ולב, בלי דמעות ואפילו בלי דקירה של כאב.

שולחת לך חיבוק גדול גדול של אהבה ותמיכה

טוב, לא יוצא לי חיבוק.
אז חיבוק

וואוו
( ( ) )

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולן!

אני פה בחזרה. מחכה לכן. אולי נשארה מישהי למזכרת מהתקופה ההיא שכל כך חוזרת...
לא, זה לא קרה שוב חס וחלילה. רק שאנחנו חיים במעגלים שחוזרים ובאים ולוקחים אותנו לפעמים למקומות שלא ממש מתרפאים...

יש לי היום תינוק! אחד מדהים שצריך רק לצבוט ולחבק ולטרוף כל היום. והוא חכם ומאיר ותרופה אמיתית!!! כבר בן שמונה חדשים הגוזל כמה שהזמן עף...

אז באמת לקח לי זמן להביא אותו, הזמן שכל הרופאים והמרפאים למיניהם דיברו עליו בחכמולוגיה יתירה... חדשיים פחות משנתיים לאחר האובדן הקשה שלי הוא נולד.
היה הריון משמח ומפחיד כאחד. היו רגעי שבירה וזכרונות כאובים והיתה שמחה ענקית על המתנה הצפויה. היה פחד מהבלתי נודע, ממה שעלול לקרות ומהבריאות של הילד החדש והרגעים הראשונים היו בלתי נתנים לתפיסה.

עד כאן הכל כל כך טוב ויפה ומרגיע. ובכל זאת יש קשיים... אני לא מתביישת לדבר עליהם אני רק צריכה את היכולת להביע ולפשט אותם...

אני יכולה לומר לך שגם כשיש תמיכה מסביב יש בדידות.
זה קורה לכולם בתהליכים קשים של אובדן או התמודדות קשה. גם כשאנשים נורא רוצים, הם לא תמיד יכולים להבין את הכאב שלנו ותמיד נרגיש שלא מבינים אותנו. אחד הדברים שלומדים זה להתמודד עם רגשות קשים לבד. זה משבר וזה קשה אבל זה מלמד המון על עצמנו, אנחנו מגלים כוחות שלא ידענו שקיימים בנו לפני כן.
אם תסתכלי על עצמך שניה מהצד תראי שכן יש לך את הכוחות האלה, שגם שנראה לך שלא היה לך כוח להתמודד ולקיים חיים נורמלים עד עכשיו- זה בעצם מה שעשית.
זה נשמע בלתי נסבל להיות לבד בתוך כל ההתמודדות הזאת אבל את עושה את זה, את כן חיה ומתמודדת. את מרגישה חלשה אבל בעצם את מאד חזקה.


לא יודעת למה אני גורסת את זה בכלל ולמה זה מכאיב לי
כי זה קשה וכואב. זכותך להרגיש ככה.
אני שמחה שאת יכולה לדבר על זה פה. פה זה המקום בשבילך עכשיו להוציא הכל.

שתהיה שבת שלום

נפלאות שלי, אתן מדהימות וצודקות ומבינות אותי והכל נכון.
אני שומעת וחושבת על כל מה שיש לכן לומר ומנסה להתחזק.
יוטי, לי באמת קשה עם עצמי. זה מאוד מאוד נכון. אבל זה לא סותר את הסביבה. הסביבה שלי לא מקבלת, לא תומכת, לא מכילה ולא מבינה.
לא מזמן שמעתי על מישהי שאמרה עלי שאני צריכה טיפול, ככה סתם כי פגשה אותי והיתה בטוחה שהיא מרכז חיי והיא לא. ובאותו זמן לא התאים לי להשקיע נפשית בשיחה מדי ממושכת איתה. או כל מיני נשמות טובות שאוהבות יותר מדי את עצמן. לאנשים שסביבי (לא הממש ממש קרובים) אין מקום לצער שלי ולא הבנה, הם מצפים ממני ל- ה כ ל כרגיל. לא יודעת למה אני גורסת את זה בכלל ולמה זה מכאיב לי, אבל זה פה וזה קיים ורק פה אני יכולה להגיד את זה בקול.
אני מרגישה (במקום מאוד פנימי ואמיתי) שאני צריכה פוש קדימה פוש שייתן לי כוח להמשך החיים. והפוש הזה קצת קשה לו לבוא...
ובאמת, רסיסים, נראה שאת צודקת אבל אני עובדת על זה. ומאוד מנסה להרגיע ולתת אמון - עם כל המשמעויות...
תודה לכולכן

לונדונית יקרה,
דבר ראשון אני מסכימה עם כל מה שרסיסים כתבה מעלי במיוחד לגבי המקום שנותן להתאבל. זה תהליך שצריך לעבור, אי אפשר להתחמק ממנו, כמה שהוא קשה הוא גם זה שמשחרר אותך.
ממה שאת כותבת עולה התחושה של לחץ שמופעל עליך להתמודד כבר ולהמשיך הלאה. יכול להיות שהלחץ הזה גם מגיע ממך כלפי עצמך? שאת לא מרשה לעצמך להיות באבל אמיתי? אולי את בעצם זאת שקשה עם עצמך ופחות הסביבה שלך? אני רק מציעה רעיון למחשבה.
דבר שני רציתי להציע צורת הסתכלות אחרת על הקושי והיאוש שמלוים אותך. בעיקרון זה נורא, את במצב רוח רע מאד וסובלת מבלבול ואפילו הייתי אומרת דיכאון. על פניו זה הכי קשה שאפשר לתאר.
עם זאת, מצבים כאלה מביאים בדרך כלל לשינוי האמיתי, עוזרים למצוא פיתרון ונותנים גם כוחות לשנות.
מתוך היאוש עולים הרעיונות הטובים והפתרונות.
ממש ככה, צריך לרדת לקרקעית ופתאום לגלות מה עושה את השינוי. לא המצאתי את זה, זה דבר ידוע בחוקי ההתמודדות עם דברים קשים במיוחד .
את בדרך הנכונה, כמה שעכשיו זה לא נראה ככה.

שולחת לך חיבוק של תמיכה והכלה וחמלה

אישה יקרה ואהובה אני קוראת ותך והלב יוצא אלייך וכמה חבל שאי אפשר באמת באמת לחבק דרך מסך המחשב ומאות הקילמוטרים...

מחזירה אותך לבדוק האם באמת כולם מצפים שלמרות שעדיין לא נרפאתי ונפשי פגועה ורגישה ומאוד מאוד מתגעגעת וכואבת, זהו שאתגבר כבר וזהו. והאם את בכלל נותנת לעצמך את כל המקום שאת צריכה להתאבל ? האם זו לא את עצמך שמלחיצה את עצמך ואת גופך כי השעון הביולוגי מתקתק ובעצם אולי אולי לא נותנת לעצמך מקום וזמן ? הלחץ הזה לא עוזר ובוודאי לא מקדם ובאמת מכניס לחורים שחורים, בדיוק אותם חורים שאת אולי מנסה כל הזמן לברוח מהם ולא להעיז להיות בהם. תני לעצמך זמן, מקום, מרחב וחימלה וחיבוק - עברת אובדן גדול, משמעותי, כואב גם לגוף וגם לנפש, תני לעצמך זמן לבנות אמון בגופך ובנפשך וגם במתכנן הראשי, שקשה אולי כרגע לראות זאת, אבל יש טוב בתכנוניו ובמעשיו.

שולחת לך חיבוק של תמיכה והכלה וחמלה

חיבוק.

חזרתי לכתוב.
נראה שאפילו אם לא יתעניינו בי, לי זה יעשה טוב יותר.
אני מאוד מאוד מיואשת.
נכנסתי למין חור שחור. זהו, אני לא מתקדמת לשום מקום. עבר עלי חודש קשה מלא ציפיות דרוכות, מלא השתדלויות, קבלות רצונות והרבה הרבה תיקוה. הוהכל כאילו היה נגדי. הכתי לדיקור סיני שהיה נראה לי שיעזור לי והפתיע אותי מאוד לרעה. חיפשתי תיקוה רציתי להתרומם ומישום מה הנפילה קשה וכואבת מכל.
הרגשה כללית שכולם מצפים ממנו לשינוי, כולם מצפים שלמרות שעדיין לא נרפאתי ונפשי פגועה ורגישה ומאוד מאוד מתגעגעת וכואבת, זהו שאתגבר כבר וזהו. וזה לא שאני לא רוצה. זה פשוט לא הולך...
אני מנסה להתאזן ולחפש פרופורציות, מנסה לחייך כלפי חוץ ולבכות בלב. והכל קשה קשה מאוד.
התיקוה הזאת שליותה אותי כל הזמן נראה כאילו חומקת ממנו ככל שאני רודפת אחריה. כאילו אין סיבוב מנצח ותמיד אשאר מבואסת.

מה שלומך ???

זהו, רסיסים, אתמול הרגשתי שאני נאבדת. הסבך קשה לי ואין לי כוח יותר להמשיך.

אני מקבלת ממך את הלגיטימציה לכאוב. זה מאוד משחרר אותי מהעול והמחוייבות כשאת מרשה. נכון שזה לא תמיד נעים שהסביבה איתי בנפילה אבל זה עדיף מהמלחמה הכפולה והמקשה הזאת.

היום הלכתי לדיקור סיני. כדי להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי. דחיפה קדימה נפשית וגופנית. חזרתי משם בכוחות על. ולא, לא בגלל הדיקור בעצמו, זה, אגב, היה נראה לי די הדיוטי, העליצות שתקפה אותי היתה אחרי שהמדקר מלוכסן העיניים כמעט לגלג עלי, את עוד צעירה, בוודאי שיש לך סיכויים...
זהו, זה הספיק כדי להעלות את המצב רוח שלי ולתת לי תיקוה ואופטימיות.

אז אני מרגישה ממש בהרים ועמקים בימים האלו, מין לונה פארק מסחרר שלא יודעים מה יהיה בתחנה האחרונה. מקווה לאיזון בתקופה הקרובה ממש.. אנא!!

אלה החיים, רצף של עליות וירידות, אל תצפי ממך למגמה חד משמעית, חד כיוונית. את שוב כותבת על הסביבה ואני שוב מחזירה אותך אלייך, איפה את ב"מוסכמות" האלה ? האם את מאפשרת לעצמך עליות וירידות ? האם את מרשה לעצמך ומקבלת את התהליך שמורכב מירידות ועליות ?

אני ממש מאמינה ולפחות מכירה מניסיוני שכשאני מקבלת את התהליך הזה ומקבלת את עצמי זה משחרר את הסביבה והרבה פעמים, רק בזכות הלגיטימציה שאני נותנת לעצמי להרים ידיים, להישבר, לא להיות מסוגלת יותר, אני יכולה לקום בבוקר שאחרי עם כוחות מחודשים !

אני יודעת שמרגיש לך שכל המשפחה אולי תלויה בך והכל תלוי במצב הרוח שלך ולכאורה את לא יכולה להרשות לעצמך וכו' וכו' אבל זה לא נכון. את אמא ובת אדם ובעיניי, יש ערך גדול לזה שהילדים שלנו רואים אותנו נופלים וקמים ! ככה הם לומדים בעצמם שהחיים זה לא רק "סבבה" ו"שמחת תמיד" - יש מורכבויות ואנחנו מתמודדים איתן !

שוב מחבקת אותך

מקווה שתסלחנה על הנפילה של היום. בשעות הצהריים לא החזקתי להיום, אבל עכשיו כבר הוקל לי מעט.

והקשה מכל זה שכשאני בכיוון של עלייה, הסביבה כאילו מצפה ממני לתנופה, בלי ויתורים. כשאני מתרסקת אז יעשו הכל בשביל ליישר את הקוים. מין סדר מוזר של היקום שכאילו מצפה ממני ליפול לפעמים כדי להגיע למקום הנכון.
זה מגיע מכיוון האיש שלי שכל כך תומך בי , באמת באמת. ונשבר גם הוא לפעמים כשאני , לדעתו, לא בגבול. ואז אני מקבלת תחושה של אסור יותר. זהו. האבל מאחורה הפנים קדימה. עם כל הצדק בדבר זה נורא נורא מפריע לי. זה כאילו לקחו ממני את הלגיטימציה של האבל והכאב שלי. של החלל בחיים שלי והשיממון הזה שקשה לי לגרש. למרות ועל אף כל מה שיש לי בכל זאת. קשה לי ההשוואה בין המתים והחיים ולמרות שמה שמחזיק אותי במצב טוב זה אלו הנפלאים שיש לי, הלב שלי לא מוכן לוותר על המקום המרווח שהוא הכין לזה שאיבדנו.
שורש הבעיה היא בזה שצריך לצאת מהמשבצת. שפה בעולם חיים אנשים שונים ומגוונים וצריכים ללמוד להסתדר ולהתגמש אחד לחסרונותיו של השני. וכמו כל דבר בחיים שלי, בשלב הזה אני מתקשה לקבל ולתקשר לפי כל הדברים הכל כך מובנים האלה...

_אז לקחתי את עצמי בידיים. החודש אני רגועה, משתדלת, משקיעה.
מעולה! את בדרך הנכונה!_

אז לקחתי את עצמי בידיים. החודש אני רגועה, משתדלת, משקיעה.
מעולה! את בדרך הנכונה!


וזה לא קל. ממש לא קל
אבל גם הפוך זה לא קל, נכון?
לפחות זה יעזור לך בסופו של דבר להתאושש ולהחלים.


חוששת מאוד מנפילות, ופוחדת להגיע למדרון של הרחמים והבכי אפילו הפנימי והכואב ביותר.
אבל כנראה שתגיעי לשם מתישהו, כשתהיי מוכנה, כשתרגישי שאת יכולה להתמודד עם זה.
לא נורא, גם זה יעבור ותמשיכי הלאה, חזקה יותר.
הנפילות האלה זה חלק מהתהליך והעליות שאחריהן מחזקות.
אבל הן יגיעו כשתהיי מוכנה לגעת בשכבות העמוקות, אם הן יגיעו זה יהיה בזמן הנכון שלהן.

אז לקחתי את עצמי בידיים. החודש אני רגועה, משתדלת, משקיעה.
החלטתי להשקיע קצת בזוגיות שמאד מאד נשחקה. משהו בחלק הפנימי והרגשי יותר. כאילו אנחנו לא מרשים לעצמינו להנות יותר ביחד. בסתר לבי אני מייחלת שזה יביא את הישועה. וגם אם זה קשה ולא ממש מתכוונים ובהתחלה זה ממש מזויף, אז אולי דווקא זה יעורר את הרגש האמיתי וייתן את הפוש.
זה אומר להשקיע יותר בעצמי. במראה שלי. לא שאני מוזנחת, אבל אפשר להגיד שמאז הלידה אני רק בקטע של מה שמוכרחים. ושלא לעשות בושות.
בקיצור, מקווה שהבנתם את הכיוון. אולי הריענון הזה ישמן קצת את המערכת.
וזה לא קל. ממש לא קל.
זה אומר גם שאני הרבה פחות מלחיצה את הסביבה האישית. הרבה פחות נכנסת למשברים ולתוך עצמי ולדמעות ולכל זה. וזה כבר ממש התעלות מצידי.
התחלתי להעריך את עצמי. זה מחזיק מעמד יום ועוד יום עד לשעת המבחן. נראה מה יהיה בגורלה.
בחודש שעבר בימים אלו הייתי כמו בסיר לחץ. גם כשאכלו אותו היה משהו מהקדחת בפנים.

לרחם על עצמי אני ממש פוחדת ויודעת שכרגע מחזיקה אותי התיקוה. חוששת מאוד מנפילות, ופוחדת להגיע למדרון של הרחמים והבכי אפילו הפנימי והכואב ביותר.

מצד שני אם אני מרגישה שהסביבה לא מקבלת את הרגשות שלי או מזלזלת בהם, אז אני נופלת קשות. כנראה שזה לא ממש דומה, החמלה העצמית מול החמלה הסביבתית.

זאת דווקא נקודה משמעותית - החברה משקפת לך את חוסר החמלה העצמית שלך. ותתפלאי, כשתתחילי לחמול על עצמך ולקבל את המקום הנוכחי שלך פתאם גם סיבתך תקבל אותך ותגלה הרבה יותר חמלה. אני לא יודעת להסביר ממש איך זה עובד אבל זה פשוט ככה ! עזבי את החוץ ואת האחרים, יש לך כאן אותנו שמוכנות לתת לך חמלה והכלה והבנה רבות, קחי את זה וחמלי על עצמך !!

שבת שלום ובשורות טובות טובות במהרה

זה קשה
נכון. מאד קשה והמחשבות האובססיביות על זה והנפילה כל פעם שהמחזור החודשי מגיע.
אני ידעתי שאם לא אשחרר זה רק ילחיץ את הגוף שלי יותר ויהיה לי קשה להיכנס להריון ובכל זאת לא הצלחתי לשחרר, כך שאני יודעת שמהצד זה קל לראות ולומר- זה יגיע בזמן המתאים. כשאת בתוך זה זה קשה מאד להרגיש את זה, סחרור הרגשות והרצון העצום להיכנס כבר להריון מקשה מאד לראות את התמונה ככה.


חוץ מזה שהזמן שעובר גורם לי להתבאס עוד יותר ועוד יותר ולגיל שלי לגדול יותר ויותר.
זה רק מלחיץ עוד יותר לחשוב ככה מיום ליום. הלחץ לא יעזור לך פה, האמונה שדברים יסתדרו כן.
זה ירגיע אותך, זה יקל עליך. רק תאמיני שהכל יסתדר למקום הנכון.

רסיסים, את כל כך רגישה ומבינה!! לא יאומן.

זה מאוד נכון שאני רבה עם עצמי על התחושות הקשות שלא עוזבות אותי, מחד. ומאידך לפעמים אני כאילו מנסה לשמור על איזון, כאילו מישהו צווה עלי לא לשכוח. סוג של ערבוב בתחושות מטורפות שלא מאפשרות חזרה לשפיות. למשל, בחצי שנה הראשונה, לא יכולתי, ממש לא יכולתי לישון בלילות. אחר כך בהדרגה זה הגיע. יש עדיין את החלומות, או הסיוטים של 'פתאום באמצע הלילה', או התחושות הקשות של הגעגוע על הבוקר, אבל בגדול אני י ש נ ה בלילה. וזה, לפעמים זה אפילו קצת מציק לי. לא שאני לא רוצה לישון ולא שאני לא רוצה לא לישון. בקיצור בלגן.

מה שאת אומרת, זה מה שאני נלחמת בו. אני נלחמת בתחושות הקשות ומנסה לדלג עליהן וזה ממש ממש לא הולך. גם אם אני נורא עסוקה ומדחיקה זה צף ועולה בלי הזמנה. מפחדת לשקוע מחדש ברחמים עצמיים מחשש שהם יכניסו אותי למקום שיהיה לי קשה לצאת ממנו. מצד שני אם אני מרגישה שהסביבה לא מקבלת את הרגשות שלי או מזלזלת בהם, אז אני נופלת קשות. כנראה שזה לא ממש דומה, החמלה העצמית מול החמלה הסביבתית.

מה שעוד מתסכל, זה שנראה לי שהמתח שנגרם בבית כתוצאה מהדאגה שלי בתוספת לקשיים הרגשיים ולנסיונות להרות גורמים לבן זוג שלי סף של לחץ. זה יכול להיות מה שמפיע לנו.. אז החודש החלטתי, מעל המים. זהו, עושים הכל ולא מדברים על שום דבר. נראה אם זה יעבוד... ונראה איך החלק הרגשי שבי יקבל את זה...

ויוטי, אני מרגישה על הבשר ממש ממש ממש, שאת צודקת. ואני באמת מנסה להאמין. אבל.
זה קשה.
אני טיפוס חושב, מעמיק. אני מחשבנת כל הזמן את הזמנים, עד הכימי הראשון עברו חמישה חדשים, ועוד חמישה עד השני, מה ילד מחר? מה היה בשנה הקודמת בזמן הזה? כל הזמן אני עסוקה עם זה ומתקשה להתנתק. אני מרגישה כל כך בסדר עם עצמי, אפילו את הנפילה במשקל אחרי הלידה כבר איזנתי, מבחוץ כולם בטוחים שהכל סבבה (הילדים והשכנים וכאלה) ורק אני שומעת כל הזמן מכל המבינים, הגוף שלך עדיין לא.. הזמן עוד לא הגיע.. מה העסק? זה ממש מוכן מבחינתי, חוץ מזה שהזמן שעובר גורם לי להתבאס עוד יותר ועוד יותר ולגיל שלי לגדול יותר ויותר.

אישה יקרה,

אני רוצה לשתף אותך בחוויות האישיות שלי (לא בהכרח מאחרי הלידה השטקה, אפילו מעכשיו !) - אחד הדברים הכי בלתי נסבלים שאנחנו יכולות לעשות לעצמנו זה להתנגד למה שיש בתוכנו, למה שעולה ומציף, לנסות בכוח להיות משהו או מישהי אחרת. להגיד לעצמנו - נו, באמת, למה אני עדיין מתאבלת או למה עוד לא נכנסתי להריון, מה הסיפור שלי או יש לי כבר ילדים חיים למה אני לא מצליחה לצאת מהסיפור הזה וכו' וכו'. זו ממש אלימות עצמית שלא עוזרת לא לגוף ולא לנפש להחלים .

זה משהו כנראה בחינוך שלנו או בתרבות שלנו או לא יודעת מהאבל בתחושה שלי, אחד התהליכים המבורכים שאת יכולה להתחיל בהם בעצמך, בלי שתצצטרכי בהכרח מטפל צמוד, הוא העבודה הזו על למצוא חמלה כלפי עצמך. שוב נאי מזכירה לך שאם היית חברה של עצמך (כאילו אם היית את החברה של מישהי שעברה משהו דומה או זהה) הרי היית כל-כך יוצאת מגדרך לתמוך בה ולקבל אותה ולהכיל אותה, נכון ?

קבלי את עצמך (כותבת תוך כדי גם לעצמי), קבלי את הרגשות הקשים שעולים, קבלי את השחור, קבלי את האבל, את הכמיהה, את הרצון ואת האכזבה ותתפלאי לגלות כמה הקבלה הזו משחררת ומאפשרת נשימה עמוקה שמביאה איתה גם רגעים של שמחה ואור !

מתפללת בעדך יום יום

רציתי באמת לשאול פה אם הכל בסדר ומה עובר עליך.


מה חסר לגוף שלי שלא יכול לחזור למוטב?
הכל בסדר איתך. עברת טראומה, טראומה של ממש! הגוף והנפש שלך נרפאים עכשיו לאט לאט.
זה לוקח זמן ואולי אם תאמיני שמישהו למעלה עושה את זה בקצב הנכון לך זה ירגיע אותך קצת, למרות שאני מבינה את התסכול שלך- אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, לא מבינים שיש דברים שצריכים את הזמן שלהם.

תמדיכי להיות חזקה @}

הרבה זמן שלא ביקרתי כאן.

היה לי זמן קשה. ציפייה להריון שלא הגיע (אחרי הכימי כמובן) ובתקווה חדשה. כל כך קשה לרצות משהו שאבד לעולם ולחפש תחליף. זה כמו לרדוף אחרי הרוח או אחרי היום שעבר.
ניסיתי להתנתק, לא לחשוב, לא לכתוב, לשכוח, לטבוע במה שיש.
אבל זו הצגה אחת גדולה. החיים והרגשות קשים מהם. כל יום שבא והולך מביא איתו את הגעגועים/סיוטים/פחדים/חששות לעתיד/תפילות/קבלות/תקוות/וגם יאוש.
אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר. להיות הכי ביזי שאפשר.

מבאס מאוד לשמוע את הדיבורים על כך שהגוף שלי לא מוכן, שקשה לו, שהוא עוד יתרפא. זה מכעיס אותי וזה גורם לי פשוט לתעב את עצמי. מה חסר לגוף שלי שלא יכול לחזור למוטב?

אני מחכה לעידוד על החודש הקרוב. שתגדנה שזה חודש מנצח שהכל ישתנה לטובה. שתתחיל לי צמיחה סוף סוף וגאולה אישית.

תודה לך מיכל. קראתי אותך ואני אצור קשר במייל. יודעת שאין כמו בעלות נסיון, ובנסיון הזה בפרט, אתן נותנות לי כוחות והבנה והרגעה לנפש כמו שאף אחד אחר לא מסוגל לתת.

מה שלומך ??

אני יושבת מול הדף הפתוח שלך בערך מאז שפתחת אותו.
דואגת להתעדכן ולא מצליחה למצוא את המילים.
עברתי את מה שאת עוברת עכשיו לפני קצת יותר מחמש שנים והאמת שקצת קשה לי להתמודד עם השדים שמתעוררים.
אני גרה לא רחוק ממך ואם תרצי לדבר או להפגש, אשמח להיות קבוצת התמיכה שלך (אני חושבת שגם לי קצת חסר לדבר עם מישהי שמבינה עניין ולא רק לספר שוב ושוב את הסיפור שלנו מחדש...)
אם תרצי, כתבי לי מייל ל-[email protected]
ואתן לך את הטלפון שלי (נייד, כתובת, מה שצריך). אם יבוא לך נוכל להפגש... (אני עם רכב אבל קצת חוששת להכנס לתוככי לונדון אבל יהיה בסדר)

אני חושבת עלייך כל הזמן והרגשתי שאין לי מה להציע בנוסף למילים הנפלאות של רסיסים (המופלאה) ויוטי (הנהדרת, שאני מתבאסת שפיספסתי בהחלפת המשמרות...)
מקווה שאוכל לעזור.

היה יום קשה אתמול, מאוד.

נכנסתי לחרדה מוזרה עקב ההעלמות של האיש שלי. אני פשוט לא מכירה את עצמי. משהו שארך כשעתיים בערך טלטל אותי בכזאת עוצמה, שאם היו אומרים לי לפני שנה שזה קרה לי הייתי חושבת שהעולם פשוט השתגע.

זה המשיך להשפיע כל כך וכל האנרגיות השליליות עלו. עצרתי את עצמי בכוח כשהילדים חזרו הביתה ומיד אחרי ההשכבה שקעתי באיזה משחק מחשב ממכר כדי להעביר את הזמן ואת הראש. אלא שכשהכל שלילי זה עד הסוף. תקפו אותי כאבי שיניים, שזה הרי חלק מעיסקת החבילה של הריון ולידה, עד שלא ידעתי מה נעשה איתי.

מזל שלפני השינה תפסתי שעה של הרפיה בידיים שלי המשענת שלי, האיש היקר שתומך בי כל כך. מזל שהוא קיים. יש בו משהו כל כך רגיש ומרגיש שלפעמים אני תוהה מי ילד את התינוק המת הזה אני או הוא.

אז אולי זה נכון שאני בכל זאת נורמלית. אבל משהו בהתנהגות שלי פוגע. גם בי גם באיש שלי ובמשפחה שלי. הם כולם צריכים אותי חזקה. וכשיש נפילה הכל נראה כל כך שחור, אין לתאר עד כמה, נותן עייפות ותשישות לחיים, שלמרות הכל הם צעירים עדיין.
אני חושבת יוטי, שאני אקח את העצה שלך, ואחזק את עצמי, שמותר ומותר ואני בסדר.
ובאמת מחכה לעלייה שתבוא כבר.

אבל אני כבר מזמן לא מתנהגת לפי הספר..
את אמא שאיבדה תינוק, זה הכי הכי עמוק והכי הכי יכול להטריף ת'שכל.
בשביל מישהי שעברה משהו כל כך מטלטל את דוקא מאד לפי הספר.
אני הייתי לוחשת לעצמי כשראיתי את עצמי עושה דברים משוגעים: :"מותר לך...מותר לך...מותר לך..."
באמת מותר לך. זה נורמלי שתהיי בכזה בלבול וזה נורמלי שתתנהגי מוזר, זה סופר נורמלי שזה יזעזע אותך שאומרים לך לשמוח שאת לא מגדלת ילד פגוע- אין נורמלי מזה.
ושיקפוץ כל מי שלא איבד ילד ולא מבין איך זה מרגיש .
כל מה שאת עוברת הוא נורמלי לחלוטין.
תקראי את הבלוגים שלי ושל רסיסים ועוד אחרות שכתבו באתר (בבלוגים שלי של רסיסים יש הפניות לעוד כמה כאלה) ותראי שכולנו עברנו את זה ככה, ירדנו לתהומות ועלינו חזרה. זו הדרך הכי נורמלית לעבור את זה.
רק תזכרי שאת בסדר עם איך שאת מתמודדת עם הדברים.
נורמלית לחלוטין.

טוב, אני שופכת, לפעמים בלי שליטה, ולפעמים אני תמהה אחרי שאני קוראת את עצמי, אף אחד בכלל לא מבין מה שכתבת. כנראה שזה עושה טוב גם ככה.

זה כל כך נכון מה שכתבת על זה שהוא לא חי וזה מה שיש. ולכן הכי טוב לחשוב כמה זה הכי טוב, ומה הדבר החיובי. נכון וקשה כמו הכל.

אז עכשיו אני בשיא של חודש ושל ציפייה ורוצה להעביר זמן טוב ואיכותי. אז אני מנסה להיות מאד מאוד עסוקה מה שלא כל כך מצליח תמיד. עסוקה אני קוראת ללעשות משהו ממש טוב שעושה טוב ולוקח את הראש כליל. לפעמים זה על חשבון.. אבל אני כבר מזמן לא מתנהגת לפי הספר..

אבל לא אהבתי את הדימויים המזעזעים כאילו עדיף לך לגדל ילד פגוע וכאלה
זה מאד מזכיר לי אותנו.
אנחנו ישבנו ליד תינוק מחוסר הכרה ומונשם בבי"ח שכל הזמן עבר בדיקות וסריקות לראות מה מצב המוח שלו, אם הוא בכלל חי.
היה ברור שאם הוא חי יש לו פגיעה רצינית במח והתכוננו נפשית גם לזה.
לבסוף קבעו שהמח שלו מת, שאין סיכוי להציל אותו וקיבלנו מראש הלונדון בית דין לשעבר אישור הלכתי לאור העובדות לנתק אותו ממכשיר ההנשמה.
עכשיו אני רוצה לחזור לנושא:
זה לא שאמרנו "טוב נו, זה עדיף על לגדל תינוק פגוע"
החשיבה האופטימית נכנסת כשאומרים "הוא לא חי וזה מה יש! הדבר החיובי שאני מצליח למצוא בזה זה שהוא לא גדל פגוע ושאני לא מגדל ילד פגוע".
מקוה שהצלחתי להסביר את ההבדל.

תרגישי טוב @}

תודה על העידוד, בנות.

כשאני עם עצמי אני מנסה להתחזק. התחלתי פשוט לשנן לעצמי שהכל לטובה, שכל מה שהשם עושה הכל לטובה. מה שכל הזמן מהתחלה ניסה האיש שלי להכניס לי לראש. (אבל לא אהבתי את הדימויים המזעזעים כאילו עדיף לך לגדל ילד פגוע וכאלה). הקשיים שלי הם בהתמודדות המשפחתית. עם הקרובים הקרובים יותר והרחוקים יותר שפתאום צונחים עליך ועם המשפחה הפרטית שלי.

על הילדה שלי שהיא בת שבע ובאסיפת הורים המורה מתארת בהרחבה את התפילות שלה כמשהו חד פעמי. ואני יודעת בסתר לבי למה היא מתפללת... ומתאפקת שלא לגחך. או הבן שכל כך רוצה אח וממש לא מבין למה הוא לא בא, ומה הבעיה בכלל, אז תבחרי, או כמו שתמיד צחקתי איתם כשדאגתי להם, לא הבאתי אתכם מהשוק... וכאלה. כל הדברים שפעם כל כך שיעשעו אותנו הפכו למדקרות בלב שלי. זה כל כך מפריע ליומיום לזרום. או התינוקות שעשינו עליה בייביסיטר אתמול, מבחוץ הכל בכף מבפנים הכל אכול. הכל מזכיר. הכל נורא. איך אפשר???

והקרובים שזה הסטוריה שלא התחילה ולא תגמר אף פעם. עבר כבר הההההמון זמן מאז... אז איך פתאום זה עלה??? זה אנשים כאלו שהכל בסדר איתם והם בוכים רק על הטיול שהתבטל או המינוס בבנק. או כאלו מעבר לים שיכולים לזרוק, אז טוב אתם כבר בטח עסוקים בתינוק הבא... איך תקראו לו?!

ואחר כך הפגיעות הקטנות הופכות לגדולות ואז מרוב תסכול אני בוכה בלילות... ומפספסת דברים חשובים בדרך. ושוב מתחזקת ונופלת וקמה. העיקר להיות סופר עסוקה. הכי שאפשר והכי הרבה.

אז בואו נתעודד שעם האמונה הכל יהפך לטובה.. הגדולה שלי כל כך מתפללת על המשיח, שהוא כבר בטוח חייב לבוא וביחד איתו כל מה שאיבדנו. אז נתחזק בכיוון הזה.

יקירה,
עוד שתי מילים רגע לפני שהשבת נכנסת...

שמעתי היום שיעור שהזכיר לי משהו חשוב שרציתי להזכיר גם לך, דווקא כשהכל נראה כל-כך קשה ונורא ושחור מסביב: הקדוש ברוך הוא אוהב אותך !!! הוא אוהב כל אחד ואחת מאתנו כילד אישי ויקר שלו.
לפעמים הוא לוקח אותנו בנתיב לא ברור (לנו) ומאתגר אותנו מאד מאד אבל הכל לטובה ומאהבה.

אולי הידיעה הזו תעזור לך ותתן כוחות.

מחבקת אותך בכל ליבי

שבת שלום ובשורות טובות

ומשהו בזה נקרא או נשמע לי ממש לא הגיוני
לי זה נשמע בלתי אפשרי ברפואה שבתאוריה שלה לא רואה הפרדה בין גוף ונפש עושים הפרדה כזאת.
אני למדתי ועבדתי ברפואה סינית, זה באמת לא נשמע הגיוני.

דבר ראשון אני רוצה שתביני שמותר לך להרגיש כמו שאת מרגישה.
מותר לך ומותר לך ומותר לך!
אין מה לנסות להילחם בזה ולהיות גיבורה ולרחם על הסביבה שלך.

והנה הילדה הקטנה שלי גדלה והולכת ואני תקועה באי שם. בחור ובחדלון.
מותר לך להיות עצובה, תרשי לעצמך להתאבל. זה יעזור לך להשתחרר מזה, לא להשתחרר לחלוטין אבל להגיע להקלה, רק אם תרשי לעצמך, תביני שמותר לך ושאת לא סתם תקועה.

את לא רוצה לפגוע בילדה שלך? יופי, זה תמריץ מצוין לחזור לחיים תקינים אבל שימי לב שזה לא בא על חשבון רגשות שאת צריכה באמת באמת להרגיש אותם וע"י כך להתמודד איתם. תדאגי גם לעצמך.

אם הסביבה לא תומכת יש לך אותנו, אנחנו עברנו את זה ונשמח לעבור את זה איתך, לעזור לך, להקשיב למה שעובר עליך.

אני באמת צריכה עזרה להיות יותר שמחה.
תאכלי בריא, תדאגי למספיק שעות שינה וקחי טיפולים ממישהו שמטפל בך בדרך הוליסטית- גוף ונפש ביחד. יש הרבה כאלה בלונדון.

תרגישי טוב.
שבת שלום

כמה שאת צודקת, רסיסים!

הנפש שלי כל כך צריכה עזרה. רק שאין לימאיפה לקבל אותה.
לא מסוגלת להתחבר לדוברות אנגלית, ולא בגלל השפה. אני דוברת אנגלית. וגם האנגליות שמדברות עברית עדיין נשארות במנטליות אחרת. אני ישראלית, יהודיה בדם ובנשמה וזקוקה לתמיכה הזאת. אין לי בסביבה את המותרות האלו.
אולי לכן אני מחפשת כאן נואשות את האוזן הקשבת.
גם אני חושבת שיש קשר בין המצב הנפשי להריונות שנופלים.
יש כאן רב שאנחנו מתייעצים איתו שהבטיח בחודש שעבר (זה שנפל) הריון תקין. כששאלנו אותו למה בכל זאת זה קרה הוא הסביר שזאת השמחה שחסרה. הוא גם נתן סגולות לזה.
אבל, בינינו, מי כמוך צודקת. אני באמת צריכה עזרה להיות יותר שמחה.

למה כל כך קשה לי?

נשמע לי כל-כך הגיוני ומובן וחוצמזה נשמע שאת מאד מאד לבד בתוך כל זה. אני יודעת שיש לך בן זוג ושהוא תומך אבל עזרה מקצועית כמו שהמליצו לך למעלה נשמעת לי מאד מאד יעילה וכדאית. כתבת על המדקר שלך שהוא לא מערבב את התחום הנפשי עם זה, והוא מעדיף לטפל בחלק הנפשי בשלב מאוחר יותר כשאקלט להריון תקין. ומשהו בזה נקרא או נשמע לי ממש לא הגיוני. החוויה שחווית היא הרבה יותר חזקה נפשית מאשר גופנית ובעיניי לפחות יש קשר הדוק בין שני החלקים האלה שבנו, זה לא משהו שאפשר להשאיר מאחור ולטפל בו אחר כך ואפילו נראה לי שבלעדיו יהיה קשה מאד להגיע ליעד שאת כל-כך כוספת וכמהה אליו !

אני זוכרת שהמטפלת שלי שאלה את הגוף ועלתה התשובה שיקח לי עוד כך וכל חודשים להיכנס להריון. שאלתי אותה מה אפשר לעשות עד אז והיא אמרה לי שכדאי שאארגן לעצמי קבוצת תמיכה כי זה יהיה הריון קשה (מבחינה רגשית ונפשית). הרגשתי שהעבודה על הנפש שלי מאד חשובה, דיברתי את הכאב שלי עבדתי איתו ולמרבה הפלא, נכנסתי להריון הרבה לפני הצפי של הגוף.

בעיניי, דווקא בגלל הידיעה שכבר הרית וילדת תינוקות וילדים, הבעיה לא באמת נמצאת בגןוף וכדאי מאד מאד לתת תמיכה לנפש הפצועה והאבלה שלך

למה כל כך קשה לי?

כל כך כל כך.

אני דוחה את היומולדת של הילדה בגן כבר כמה שבועות. פשוט לא יכולה לבוא ולראות איך הילדה שלי גדלה כל כך מהר. ואיך הזמן עובר ככה. הרי רק אתמול חגגנו לה בשנה שעברה והייתי עם בטן ענקית ממש אוטוטוטו בייבי.

זה צורב אותי הזכרון ולא נותן לי להנות מהדברים היפים של החיים. והנה הילדה הקטנה שלי גדלה והולכת ואני תקועה באי שם. בחור ובחדלון.

זה שפשוט לא בא לי לעשות כלום.
ים של עבודה מסביב. בישולים, קניות, סידורים, גיהוצים ועבודות מחשב.
ואני פשוט לא עושה כלום. ואם כן, רק ברגע האחרון.

זה מישהי שהחיים אצלה נחצו. כל מה שהיה פעם אסור היום מותר וההפך. מותר לא לעשות כלום ואסור להנות מכלום.
והתסכול....

הוי, אני לא מאמינה, סוף סוף יש מישהו שמבין לליבי.
רק פה בתמיכה שלכן אני מרגישה מישהו נורמלי שחווה דברים אנושיים.שזה בסדר. שלא חטאתי שלא עשיתי רע למרות שאני מתנהגת או נראית לפעמים כאילו כן.
בכיתי הרבה בלילה האחרון. מעבר למצולות הקשיים הטבעיים, הגעגוע והקושי, זה קשה שבעתיים כשחוברים לזה מצוקות סביבתיות, חברה לא תומכת ואנשים שמרשים לעצמם.. חוסר רגישות.
אני לקראת ביקור לא צפוי שאמור ליפול ככה פתאום לתוך החיים. משהו שדומה למה שהזכרתי קודם הטיפוס שחסר את כל זה. ואני כבר רועדת לעתיד הביקור הזה. למלחמת הנפש והרגש שלי מול זה, עם עצמי, ומול הילדים, שרק הם לא ייפגעו לי. למה אני צריכה להיות תמיד כל כך חזקה? למה איך שלא מסתכלים על זה, תמיד העבודה נשארת שלי.
זה כמו שאמרתי מזמן, העיסקת חבילה סוחבת כל כך הרבה תחומים ושאריות עכורות נאספים לתוכה מכל הכיוונים.

תודה, יוטי, אני אנסה לפנות לסיני ואשקול את זה. במה זה כרוך מבחינת מחיר?

הדיקור שאני עושה כרגע זה כדי להסדיר את המערכת ההורמונלית, החלטנו יחד שהריון חדש יתן המון פוש קדימה. ובגלל שאני לא ממש צעירה אני לא רוצה להתמהמה. המדקר שלי לא מערבב את התחום הנפשי עם זה, והוא מעדיף לטפל בחלק הנפשי בשלב מאוחר יותר כשאקלט להריון תקין. (נקלטתי כבר פעמיים, והפלתי מהר).
משתוקקת שהגוף (והנפש) שלי יחזור מהר בתשובה.

אני איתך, כרגע אין לי משהו חכם במיוחד להגיד, רק שאני איתך במלוא מובן המילה.
רסיסים של אור - מה שכתבת ריגש אותי מאוד.
שיבולת

אני השתייכתי שם לקהילה של Dunstan Rd. shul שזה בית הכנסת בגולדרס גרין ששייך ל- United Synagogue . היתה שם פסיכולוגית בפנסיה שטיפלה בהתנדבות באנשים בקהילה שחוו אובדן והיא דרך בילובסקי, הרב המדהים של הקהילה, הציעה לנו את עזרתה. ככה סתם לא הייתי הולכת לפסיכולוגית היא פשוט הציעה את עצמה והגיעה אליי הביתה לטפל בי (וגם היתה נהדרת) אז כך יצא שעברתי טיפול כזה.
אבל זה היה כחלק מהשתייכותי לקהילה הבאמת מדהימה ומיוחדת הזאת.

הסיני שלמדתי אצלו היה מאסטר לאם, הנה הפרטים שלו בלונדון. הוא ליד תחנת Lambeth North (תחנה לפני אחרונה בדרום הקו החום Baker loo line ) והוא לא יקר במיוחד לשיעורים בקבוצה.
הוא גם מטפל בכל מיני שיטות סיניות אחרות.
אשתו היא זו שרושמת מרשמים, היא תתן לך מרשם בסינית של 3 צמחים (קליפה של איזה עץ, תמרים אדומים וצימוקים כתומים זוהרים) שאפשר לקנות בכל חנות צמחים סינית שיש בכל פינה בלונדון (למרות שהיא תשלח אותך לצ'יינה טאון לקנות את זה) ותסביר לך איך לבשל אותם כל ערב.
מאד מסריח, מאד מאד לא טעים אבל אצלי זה עבד . אני שמרתי את המרשם בסינית אצלי בתיקיה מיוחדת .

אני אחזור אלייך לאימייל עם עוד פרטים חשובים.

עכשיו את תוך כדי, שה לך להאמין שאי פעם תצאי מזה. אני זוכרת שהייתי סופרת כמה זמן כבר עבר ועד מתי אני אהיה שקועה בבוץ הזה וכמה עוד אפשר לבכות.
היום אני במקום אחר, מקום שאז לא האמנתי שאוכל להיות בו. חשבתי שנועדתי לדכאון לשארית חיי. המסע, כמו שיוטי כתבה לך, הוא ארוך ומפרך ולפחות מבחינתי עבר דרך המון המון תהליכי ניקוי של הנפש - זו כאילו היתה נקודת שבר כל-כך חזקה שדרשה טיפול עשרת אלפים, טיפול עומק שבסופו של דבר הביא אותי להיות הרבה יותר אני, קרובה אצל עצמי וחיה את האמת שלי ממה שהייתי אי פעם.

אז ממרחק של כמעט שש שנים, אנ ייכולה לראות איך וכמה צמחתי מהחושך האפל והעמוק ההוא ואני שולחת לך יד מלאה של אור כדילהזכיר לך שגם את עוד תהיי בעבר השני, אבל אי אפשר להיות בו בלי ללכת את הדרך, בלי לעבור ולחוות המון המון דברים בדרך.

יש לך כאן חתיכת נבחרת של תומכות, שכולן מנוסות בחוויות דומות ומוכנות לפתוח את הלב והנשמה וללוות אותך בהתמודדות, אל תפחדי, את לא לבד ושום דבר שאת חווה הוא לא קיצוני / תמהוני / בלתי סביר.

אני זוכרת שזמן קצר אחרי הלידה, הלכתי לשיחות עם העו"סית של קופת החולים שעבדתי בה והיא אמרה לי: תרשי לעצמך ליפול, את תהיי בסדר, אני ממש לא דואגת לך. אחרי השיחה הזו חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה והרשתי לעצמי להרגיש בגוף ממש את החסר, את הגעגוע, את האכזבה, את האין העצום הזה. הרשתי לעצמי כי היא אמרה שהיא סומכת עליי וזה נתן לי מין רשת בטחון כזו שאיפשרה לי להעיז לצלול מתוך ידיעה שאני לא אטבע. נגעתי בכאב מאז לא מעט פעמים ואני מרגישה שדרך האומץ לפגוש אותו ולשהות בו אפשר לעלות ולהתנקות...

מחבקת אותך חיבוק גדול גדול

תודה יוטי. מה שאת כותבת נפלא בשבילי.

יש גם דברים שקשה לומר... החברות שנכנסות להריון... וכאלה שכאילו בדווקא בדיוק אחרי, כזה לא מתוכנן... ואחת כזו שאפילו לא שיתפה אותי למרות שאני שיתפתי אותה בכל מה שקרה לי, עמוק עמוק. זה פוגע, וזה קשה.
אני לא צריכה ילד של מישהו אחר. אני צריכה את הילד שלי בלבד.

כל אינפורמציה שיש לך לתת לי יכולה לעזור לי, אחרי שאבדוק מה מתאים לי. קשה לי להתחבר לפסיכולוגים דוברי אנגלית או בעלי מנטליות אנגלית. אני ישראלית בנשמה. וגם יהודיה וגם שומרת מצוות. לא מתחברת לכל זה. הרפואה הקונבציונלית שפניתי אליה כדי לקבל תמיכה שאוכל להרות שוב בקרוב, הציעה לי כל הזמן כדורי נפש, קראתי להם, כדורי שינה, נגד דכאון וכאלה, ואני התמרדתי מאוד לכל זה. זה כמו לשים יוד על מכה יבשה (אין לי כרגע דימוי מוצלח יותר) כמה שזה לא זה. גם רציתי לתת לעצמי לבכות ולכאוב, הרגשתי שמותר לי לזכור. אני כן הולכת לדיקור סיני שקשור לוויטינגון הוספיטל. מקווה שזה יעזור איכשהו. המייל האישי שלי אם תרצי להעביר משהו לא בבלוג: ([email protected])

וכן, כאלו שעברו את זה יכולות גם לעזור ולתמוך, ננסה אותן. רוב החברות האחרות לא מספיק בשלות ובוגרות בשביל להפנים את גודל הקושי והמצוקה.

כל מה שאת מתארת עברתי בעצמי.
הכעס על כולם, ההאשמות עצמיות ולחפש מה אפשר היה לעשות אחרת, התחושה של איבוד השפיות והאובססיה להריון.
ממש שנאתי את כל החברות שלי שנכנסו להריון אז.
כל מה שאת עוברת הוא נורמלי ורגיל, את עברת חויה מאד מאד קשה, ככה את מתמודדת עם זה כרגע וזה הכי נכון שיש לעכשיו, מגיע לך להתחרפן- עברת טראומה קשה!

מה שכן, זה יילך וישתפר ועם הזמן תרגישי טוב יותר ותצליחי לסדר לעצמך את מחשבות שבראש בצורה יותר ברורה וגם יהיה לך קל יותר לשלוט במה שעובר עלייך.
אבל זה עם הזמן, עכשיו תתני לעצמך להשתגע, תני לעצמך לחוות את האובדן שלך.

מלבד הבלוג הזה שהוא רעיון מעולה אני מציעה לך גם למצוא פורום של אמהות שעברו חויות דומות ומטפל כל שהוא (פסיכולוג, יועץ, רפלקסולוג, הומאופט וכ"ו) שיעזור לך פיסית ונפשית להתמודד.
אני הלכתי לחוג צ'י קונג עם מאסטר בעל שם עולמי בדרום מרכז העיר (אני בשימחה אתן לך את הפרטים שלו) ותרגלתי את הצ'י קונג שלו יום יום.
הוא גם נתן לי צמחים סיניים מאד מגעילים שאמורים היו לחזק אותי וגם נכנסתי איתם להריון יחסית מהר (כי לי בד"כ לוקח הרבה זמן).

בכל מקרה, היה לי בלוג שדרכו הכרתי אמהות שעברו חוויות דומות לשלי (כמו רסיסים של אור שמאד עזרה לי), היתה לי פסיכולוגית ועשיתי צ'י קונג. כל זה עזר לי מאד וחיזק אותי.
זה ממש כמו לעבור מחלה קשה ולטפל בזה מכל הכיוונים. עברת משהו קשה ומגיע לך טיפול טוב עכשיו.

בנתים אנחנו כאן להקשיב לכל מה שעובר עלייך ואולי גם לעזור.

אני קוראת את הדפים של כולן. ומזדהה. ובוכה. ורואה שיש עוד כאלו כמוני. ואני לא חווה משהו מוזר ולא אנושי. זה איכשהו מעודד שנשים כמוני חזרו לשפיות, שהצליחו לשרוד ואפילו לחיות.
וזה שלכל אחת יש את החבילה שלה. איך שהחיים שלה בנויים הילדים החיים ואלו שאינם ואלו שעזבו פתאום. הזוגיות האישית. המשפחה מסביב. וכל הסובבים.
זה שאני כל כך נרתעת מהמשפחה וכל כך פוחדת מהתגובות של כולם ואיך שכולם מצליחים בסוף לעצבן אותי ולהביא אותי למקומות שבחיים לא הייתי בהם.
וההתרגזויות והכעסים על כולם ועל כל שטות. נהייתי ממש בלתי נסבלת. סוג של מפלצת.
זה קורה לפעמים. בחוסר שליטה. אני שוקעת בכזו מצולת מצוקה שאני לא יודעת איך יוצאים ממנה. אני מתפללת תפילה נואשת ממקום מאוד מאוד כאוב ומבקשת עזרה. מנסה להתאושש שני צעדים קדימה ושלוש אחורה.
לפעמים אחרות אני נורא משתדלת. כל עוד זה בשליטה פשוט לא להגיע לזה. להיות עסוקה. לעשות אפילו דברים לא הכרחיים העיקר לעשות. לא לחשוב. לא לחשוב.

גם ההתעסקות האובבסיסיבית עם הריון חדש היא קשה. וגם החוסר התעסקות בה קשה. ותמיד יש את ה'אם' עשיתי ו'אם' לא. ואיפה לא הייתי בסדר. ולמה לא שמרתי לפני הכימי האחרון. למה לא שכבתי במיטה שבועיים שלמים העיקר להחזיק את זה. וברגע המישני אני סוברת שאם זה לא זה אז עדיף ככה מאשר משהו שיגדל לא טוב.

פוחדת ופוחדת ופוחדת.
מכל שלב מכל מה שקורה ויקרה וקרה.

לאט לאט, שכבה שכבה, התמודדות איטית אבל אין דרך אחרת ואין קצב אחר.

אמת- אין שום קצב אחר.
גם לי הייתה תמיכה באותו זמן, מטפלת מדהימה שזערה לי (ועדיין) בידיוק במה שיוטי מציינת
להסכים להרגיש.

שלום לך לונדונית יקרה.
אין לך מושג אפילו כמה אני מזדהה איתך ברגעים אלה, זה לא יאומן.
לפני קצת יותר מ-3 שנים הייתי בערך באותו מקום ( דף תמיכה אבדן אמתי ) עמוק בתוך ההלם והאובדן לא מבינה בכלל עוד מה עובר עלי. זה גם קרה בלונדון וגם היתה לי ילדה בת כמעט שנתיים וחצי, שאגב בזכותה בכלל יצאתי מהמיטה בבוקר ולא שקעתי כי היה עלי לתפקד כמו אמא ולנהל בית נורמלי בשבילה (ואני מודה לה מקרב לב על זה).

אני אגש ישר לחלק שהכי רציתי לומר לך- זה תהליך עם הרבה שלבים. זה אסון שפוגע לנו בשכבה הכי עמוקה, הכי פנימית, מרכז האמהות, מקום כזה בלב שהוא כה עמוק שבכלל לא האמנתי שאפשר להרגיש כל כך עמוק. ההתמודדות עם דבר כזה לוקחת זמן וקורת בשלבים. יש הרבה שכבות מגינות שלא נותנות להגיע לשם אבל לאט לאט מגיעים.
אני, למשל, לא בכיתי בגלל זה עוד הרבה זמן אחרי שזה קרה אבל הרבה דברים לא קשורים עצבנו אותי מאד מאד או גרמו לי לבכי. הייתי מתעוררת באמצע הלילה רועדת מכעס על כל העולם על מליון ואחד דברים שבכלל לא קשורים למה שקרה או שהייתי בוכה נורא מדברים ששמעתי בחדשות, א"כ בכיתי כששמעתי את "פזמון ליקינטון" ונזכרתי איך פעם נסענו לבית חולים לבדיקה בהריון שלי והילדה שלי שרה את זה מאחורה, א"כ בכיתי כשראיתי אמבולנס וככה לאט לאט התקרבתי למה שבאמת רציתי לבכות ממנו, הורדתי שכבות.

לאט לאט, שכבה שכבה, התמודדות איטית אבל אין דרך אחרת ואין קצב אחר.
גם לנסות בכח להראות שוב נורמלי זה בסדר, זה לא לשקוע, זה להחזיר את החיים למסלול כל שהוא וזה בסדר.
את עושה בסדר גמור! גם אם זו הצגה, ככה חוזרים לחיים לאט לאט.
לי היתה פסיכולוגית כל אותו הזמן שהדבר העיקרי שהיא עזרה לי בו זה לומר לי כל הזמן שכל מה שאני מרגישה ועוברת הוא נורמלי ורגיל לגמרי. אני חשבתי שאני משתגעת, באמת מאבדת את שפיותי, אבל מסתבר שזה התהליך, תהליך שצריך לעבור בשביל להתמודד באמת עם אסון כזה, תהליך שהרבה אנשים שחווים אבדן קשה עוברים אותו בדרך זו או אחרת.

אני אשמח לעזור ולתמוך בכל מה שתעברי.
תמשיכי לכתוב, זה יעזור לך מאד.

אני אשמח להכיר לך מישהי בלונדון שעברה לידה שקטה גם לפני כמה שנים וא"כ ניהלה את הפורום לאבדן הריון ותינוק בתפוז. אולי תרצי לדבר איתה.

כמה מהר מתפוגגת האשליה.
ואחריה הנפילה.
החרדה שמציפה את הלב בכל שלב בכל מצב. והעתיד הכל כך לוטה. סבך של זמן שעובר מהר והזמן שלפני והזמן שאחרי.
וכשיורד גשם, וכשהוא חזק במיוחד. איפה הקטן שלי עכשיו?!?!
הקשר והשייכות לאדמה חזק מאי פעם, היא מחזיקה באוצר שלי. הוי, עד מתי? הציפיה לימים אחרים, אולי לקץ הקיצים. יבוא יום ותבוא השעה שיתחברו החוטים.

הבוקר קמתי בתחושה של שליחות. אני אתגבר אני אשתדל אני אשקיע במה שיש. אלביש את הבנות ואקנה להן דובונים וקוקיות ושטויות. אני אחגוג כאילו שהכל בסדר ולא קרה דבר. נכנסתי לאופוריה מדומה או מרומה. לא רוצה לצאת ממנה. עדיף כך. מכירות את ה'כאילו' מחר. מחר יהיה בסדר. מחר ננקה את כל הפינות, נבריק ת'חלונות, מחר נצחצח נעליים ונצא לשייט, מחר נשלם את החובות ומחר .... נכנס להריון!!!

הלוואי אמן

צר לי, מתחדשת, על האובדן שלך. יש לי פינה מיוחדת ורגישה במיוחד בלב, לכמוך וכמוני. תמיד אפשר להגיד שיש צרוץ גדולות יותר, אבל את האובדן הזה שאנחנו חווינו, לא כל אחד מסוגל להכיל, להבין ולכאוב.

וזה לא שאני לבד, כי יש לי בן זוג, מישהו שחווה איתי ובאמת משתתף מכל הלב והנשמה, אבל הוא בסירה שלי, בצער שלי עמוק ובשכול שלו גם כן. הוא עמוס רגשית בקשיים שלו גם באבדון האישי וגם, כמו שהוא אומר באובדן שלי. כאילו אבדתי לו. אין לי רצון להעמיס עליו יותר ויותר, אני חוששת לו. הכאב העמוק שלו כשנפל ההריון האחרון, עד שסוף סוף צמחה לה תיקוה, נגע לי עמוק עמוק.
ולכן אני עוד יותר לבד.

ותודה כוכבת על התיקוה. אלא שאני לא כל כך צעירה. וגם לא כל כך זקינה. ולכן אני כל כך לחוצה. שזה כבר יבוא, שלא אפספס, שלא אחמיץ. וזה לא שזה בידיים שלנו, אבל גם הרצונות והשאיפות וכאבי הנפש גדולים מאיתנו.

הבוקר קמתי בתחושה של שליחות. אני אתגבר אני אשתדל אני אשקיע במה שיש. אלביש את הבנות ואקנה להן דובונים וקוקיות ושטויות. אני אחגוג כאילו שהכל בסדר ולא קרה דבר. נכנסתי לאופוריה מדומה או מרומה. לא רוצה לצאת ממנה. עדיף כך. מכירות את ה'כאילו' מחר. מחר יהיה בסדר. מחר ננקה את כל הפינות, נבריק ת'חלונות, מחר נצחצח נעליים ונצא לשייט, מחר נשלם את החובות ומחר .... נכנס להריון!!!

אני לא חושבת שילד חדש יבוא במקום. בשום אופן לא. את הילד שגדלתי תשעה חודשים לא אשכח לעד וזכרו ילווה אותי לנצח.
לגמרי. (אצלי לא תשעה חודשים אלא "רק" שבעה, ובכל זאת)

התינוק החדש שאני כה מצפה לו, יצמיח בי את תיקוות החיים שאיבדתי, יחזיר לי את שמחת החיים ואת שנותיי הצעירות עדיין. בלי משים הוא ירפא אותי, הוא לא יפגע מהנתינה העקיפה הזאת, הוא רק ירויח ממנה.
לגמרי. לגמרי.

גם אני נקלטתי להריון נוסף שנפל.
אני מרגישה שההריון החדש, הטוב, התקין והמתקן, בוא יבוא. הזמן הנכון יבוא.
אבל ההמתנה הזאת מאוד קשה. הידיעה שהרגע הזה - כל עוד אני עדיין לא בהריון ההוא, המיוחל, שיבוא - זה הזמן הלא נכון. זה קשה מנשוא.

והלבד הנורא בכל זה.
הלוואי שיכולתי להיות עכשיו לידך ולתת לך הרגשה שאנחנו יחד.

_כשניקלטתי להריון בפעם האחרונה, וראיתי סימני פסים על מקל הבדיקה, הרגשתי שהלב שלי מתרחב במלוא מובן המילה. לא היה מקום בתוכו להכיל את עוצמת האושר שהציף אותי. ממש כך. אין לי ספק שמכאן תבוא הישועה.
חבל שלא היה הפיאנד מושלם,_

אפשר להסתכל על מה שקורה גם כך:
את יכולה להרות, הנה עובדה, הגוף שלך לא "איבד את זה". אבל עוד מוקדם לילד חדש. למה? לא יודעת. אבל הנה תזכורתצבשבילך, שכשיגיע הזמן הגוף שלך ידע להרות, וגם להחזיק את מלוא ההריון.

במקום להדגיש את זה שההריון הסתיים מוקדם, להדגיש את העובדה שכן נכנסת להריון (ממש לא מובן מאליו).

<רק הצעה>

את צודקת, כוכבת.

ואני באמת מנסה ואוסיף לנסות. מחפשת דרכים אפילו חיצוניות להכניס שמחה וחיוניות לנפש שלי. ולא, אני לא חושבת שילד חדש יבוא במקום. בשום אופן לא. את הילד שגדלתי תשעה חודשים לא אשכח לעד וזכרו ילווה אותי לנצח. הוא טמון אי שם ולא רוצה שאדע היכן, טוב לו, אני בטוחה, בעולם המיוחד שלו, ואין לי ספק שעוד ניפגש אי פעם.

התינוק החדש שאני כה מצפה לו, יצמיח בי את תיקוות החיים שאיבדתי, יחזיר לי את שמחת החיים ואת שנותיי הצעירות עדיין. בלי משים הוא ירפא אותי, הוא לא יפגע מהנתינה העקיפה הזאת, הוא רק ירויח ממנה.

כשניקלטתי להריון בפעם האחרונה, וראיתי סימני פסים על מקל הבדיקה, הרגשתי שהלב שלי מתרחב במלוא מובן המילה. לא היה מקום בתוכו להכיל את עוצמת האושר שהציף אותי. ממש כך. אין לי ספק שמכאן תבוא הישועה.
חבל שלא היה הפיאנד מושלם, הייתי משתפת אתכן.
ההריון הזה נפל, די מוקדם. חבל. התשלומים הגיעו למפרע. אותן רגשות חזקות אלו הקיצוניות לטוב ולרע. והימים שאחריהם... והזמן שעובר עד התיקוה החדשה.

והלבד הנורא בכל זה.

כל מה שאת עושה נפלא, כל ההתכוננות להריון הבא היא נהדרת. אני מציעה לך להתאמן גם להיות בשמחה . אם זה נשמע לך הזוי עכשיו, אז תנסי לדמיין את העתיד, לדמיין את עצמך שמחה, זו כבר התחלה. נשמה חדשה רוצה לבוא לגוף שמח, רוצה לבוא גם בזכות עצמה (גם אם היא קצת תפצה על אובדן).

<מצטרפת למתפללות עבור לבריאות שלמה, הריון ולידה בריאים ושמחה גדולה>

באמת נוגע ללב לקרוא אותך...
איפה הייתי מאושרת בלי לדעת מה יקרה, ואיפה פספסתי.. מין ערבוב תחומים כזה של החיים שלא מאפשר לשפיות לחזור ולשלוט

אני כל כך מודה לכן!!!
אין לי מילים. אף פעם לא ידעתי שאפשר כל כך להשתתף בצער השני, להתפלל עליו ולהיות איתו, ככה בלי שום תמורה רק בגלל שנוגע ללב ואכפת!!!

אני מאמינה בכל הברכות והתפילות שלכן, הן מחזקות אותי מאוד!!

אתמול היה יום נורא ואיום. יום של נפילה. סתם על איזה שטות לא נחשבת פשוט התפרקתי ממש. אחרי התמודדות קשה מאוד החלטתי לאמץ את הפסוק: כל מה שעושה השם הכל לטובה. פשוט להגיד ולהגיד ולהגיד עד שזה מרגיע. לא משנה כמה זמן זה לוקח. דבר אחד לפחות זה לוקח .. את הבכי, לפחות.

אני רואה את הילדים, רואה שהם גדלים, מאושרת בהם ונצבטת כל כך. כל דבר משמח מלווה אותי בעצב. כל יום הולדת נוספת גורמת לי למשבר. הפכתי למחשבון ימים מהלך, כמה זמן עבר כמה מגיע, מי מה והיכן. מה היה בימים ההם בזמן הזה (לפחות בשנה שעברה..) ומה קרה. איפה הייתי מאושרת בלי לדעת מה יקרה, ואיפה פספסתי.. מין ערבוב תחומים כזה של החיים שלא מאפשר לשפיות לחזור ולשלוט.

אני מוכנה גם ללדת שלושה בבת אחת, מה שאף פעם לא רציתי. מוכנה לטפס על הרים ולצלול עמקים, לכאוב, להתייסר, מוכנה לכל. גם זה חוסר שפיות?! וכשאני פוגשת אנשים שמסבירים לי, את אחרי הריון כימי? טוב, תתני לגוף כמה חדשים, ובפרט לנפש, אז בא לי לצעוק, ממש לצעוק ולצווח, מי אתם שתקבעו מה באמת טוב לנפש שלי???!!! יש אנשים שסתם נולדו בלי רגישות, ויש אנשים שלא התנסו, ברוך השם, להם או להם, בלי תבונה אסור להתערב בענינים של אנשים אחרים. רק במקום הזה שאני כותבת בו אני מוצאת את אלו שנולדו עם זה, אלו שמבינים גם בלי לדבר הרבה. אני מרגישה עמוק עמוק את ההשתתפות והכאב שלכם איתי.

הנפש שלי צריכה רפואה, אכן. בעזרת השם, כשאקלט ואצליח להרות בבריאות ובשמחה, זה יקרה.
את הגוף שלי אני כבר מלעיטה. אומגה שלוש, חומצה פולית, צמחי מרפא סיניים, אוכל מבושל ששנוי עלי, ופירות וירקות. מים בלי גבול. יש לכן עוד רעיונות?? אני מקווה שזה כבר אוטוטוטוטו יקרה.

תודה.

בכיתי איתך לאורך כל הדף העצוב הזה.

מקווה בשבילך שתזכי לרפואה שלמה ולהריון בריא ונפלא, שבסופו יוולד תינוק חי ומקסים שתוכלי לחבוק ולהניק ולנשק...
רק טוב שיהיה.

המשיכי לדבר אמונה,המשיכי להתפלל ולבטוח רק באלוקים כי רק הוא יכול להושיעך.
ככל שתרבי לדבר איתו האמונה שלך תתחזק יותר ויותר מבפנים ובלי שום ספק תזכי לצמוח מהמצב הקיים.

משתתפת איתך בתפילתך

אני שהרחם שלי תפקדה כמו שעון, ועשתה כל מה שצריך מתי שצריך, מבלבלת לי עכשיו את השכל.

מזדהה. זה כל כך מתסכל ומכעיס.

רוצה לכתוב לנו את שמך ושם אמך, בשביל התפילות? (אם את לא רוצה לכתוב ככה ברשת, אשמח אם תכתבי לי "למייל" newblog newyaer@walla.com)

אני נורא נורא מבולבלת.
כל תהליך שקורה בגוף שלי, מקפיץ אותי, משגע ומטריף.
אני מחפשת תשובות בנט ומתבלבלת עוד יותר.
כולם בטוחים שהם יודעים וכולם סותרים את כולם....

אז מה באמת? כל האמון שהיה לי בגוף שלי, אבד והלך. אני שהרחם שלי תפקדה כמו שעון, ועשתה כל מה שצריך מתי שצריך, מבלבלת לי עכשיו את השכל. הריונות נקלטים אבל לא מחזיקים וכאלו וכאלו.
אני לא רוצה להתייאש. אני לא כל כך קשישה. אני בטוחה שזה יבוא ומנסה בכל כוחי לקחת כוחות לנשום עמוק להעביר את הימים הקשים ולצפות לישועה.

וכל מי שמברכת אותי ומתפללת עלי, שתבורך מכל הלב!!! אני מאמינה בכן ובתפילות שלכן, מאמינה בפירגון שלכן וברצון לעזור לי. מחמם את הלב שיש כאלו שמקשיבים ומבינים. שאכפת להם.
תודה

מתפללת שתזכי בקרוב ממש להריון תקין, ללידה שמחה ותינוק או תינוקת בריא/ה ושלם/מה.
מאחלת לך ריפוי מלא, לגופך ולנשמתך.

_התפללנה עלי שזה יצליח סוף סוף, שאצליח לגדל חיים חדשים, שאתן מרפא לנפשי שאזכה לחבוק עוד ילד, או שנים או שלושה.
אני צריכה נואשות חויה מתקנת._
מתפללת

<מתפללת>

תודה על התגובות.
בשלב זה של החיים אני לא מרגישה צמיחה, הפוך אני מרגישה נבולה. אחת שלא יכולה להמשיך הלאה שתקועה איכשהו, אי שם, ביום הרע והנורא שלי. מה שלא יקרה סביבי, במה שלא אשתתף ובמה שלא אתעסק, הכל סביב זה חוגג. גם אם זה רק בתוך תוכי וגם אם אני משתפת את אישי. ורק אותו.

כשאני מדברת עם הסביבה או כותבת, אני מופתעת לפעמים לגלות את ההבנה, האמונה, סוג של חוזק ותחושת שליחות חזקה. אני מבינה שיש את זה בפנים שזה קיים, אבל באמת האמיתי, עם עצמי ועם אישי אני מרגישה את האמת המרה.
זו שגרמה לי לגדול לפני הזמן.. להזקין פתאום ולהתעייף מהחיים.

אני באמת רוצה תקוה, מייחלת לזה מכל הלב. מחפשת משהו להחזיק בו חזק לדעת שזה ממשיך שהכל לא רע כל כך, שעדיין יש מחר. אני מקווה שזה יקרה מהר. אני יודעת שרק דבר אחד יכול לגרום לזה, ומתפללת על זה השכם והערב.
וזה כל כך קשה כשאני מתבגרת. כשכל יום קדימה בתחושה שלי מוביל אותי אחורה.
מנסה לאסוף מידע, לא תמיד שווה לא תמיד מוצדק. לפעמים מאכזב ולפעמים מתסכל. לא מוצאת את הדרך הנכונה ואת האמת.
התפללנה עלי שזה יצליח סוף סוף, שאצליח לגדל חיים חדשים, שאתן מרפא לנפשי שאזכה לחבוק עוד ילד, או שנים או שלושה.
אני צריכה נואשות חויה מתקנת.

מה גורם לאחת שמאבדת תינוק, היא מאבדת גם את היכולת להרות???
את לא איבדת דבר, הכל נמצא. ההריון החדש והמחודש יגיע בידיוק בזמן- אמיני לי , היי בטוחה שאת שמורה מוגנת ודאוגה להפליא.
מצאי את שפתך, את מילותייך, את תפילתך האישית
אני זוכרת את האטרף, אני זוכרת את הצריבה בכל בטן תופחת סביבי ברוכה ככל שתיהיה...
אין דבר בעולם שימלא את הבור שנפער.
בעזרת האל הטוב תרפי ותקבלי הריון מחודש אהוב ובריא!---אמן----
שולחת לך חיבוק של הבנת אמת
ואיכפת גדול אלייך- המשיכי לשתף, זה יקר באמת.

מזדהה ומשתתפת בצערך,קראתי ופשוט התפעלתי מגודל עוצמת האמונה החדורה בך,את אישה גדולה.
כלמודת נסיונות קשים (אמנם לא בנסיון זה) שמהם ב"ה זכיתי לצמוח ולהגיע לדברים שבחלום הרחוק ביותר שלי לא חלמתי שאוכל להגיע אוכל לייעץ לך דבר לכאורא פשוט אך גדול מאד שגרם לי לצאת מאפלה לאורה.
קחי לך מס' דקות בכל יום (אפילו דקה) שבו את מדברת עם אלוקים בנוסח זה:"אני מאמינה באמונה שלמה שאתה מנהל את העולם והניסיון הזה בא לי מאיתך יתברך וברוב טובך כדי להצמיח אותי.אנא! פקח את עיני וסייע בידי לקבל את הכלים לצמיחה האישית שלי".
אני בטוחה שאם תתמידי בכך יום יום תוכלי תוך תקופת מה להרגיש שהכל היה לטובה באמת.

הימים עוברים והקשיים מעמיקים.
כל תינוק שנולד כל בטן חדשה, כל מה שקורה סביב (עם כל הפירגון) הכל מאוד מזכיר וכואב.
אני באטרף לקבל הריון חדש, ונראה שככל שאני רוצה ורוצה זה בורח ובורח.
שביעת הריונות כימיים, כאלו שלא מחזיקים מעמד ולא מצליחה אפילו לברר את הסיבה למה וכיצד.
מה גורם לאחת שמאבדת תינוק, היא מאבדת גם את היכולת להרות??? (זה כזה עיסקת חבילה שהכל נהיה קשה כל כך...) ויש חוסר חשק לכלום וכל מה שעובר מזכיר את העבר ומגביר את הכאב.

בדף הזה אני מגלה שוב כמה נשים חוות את החוויה הקשה הזו וזה מטלטל ומזעזע ומצד שני אולי עוזר קצת לתחושת ה"נורמליות" שלנו ?!?
בהחלט, עוזר אפילו לי היום, אחרי ארבע שנים, לא ידעתי בכלל שדברים כאלו קיימים כמת לי הילד ברחם.
ורק בזמנים האלו אני בכלל מגלה את המושג "לידה שקטה". כ"כ לא שקטה...

יש לי שם ילד. בן שלי ממש. ולמרות שלא ממש זכיתי לגדל אותו, זכיתי בו, בעצמו, בנשמה הגבוהה שלו, במשהו המושלם הזה שאפילו הזדמנות לצייץ כדי לחטוא לא היתה לו.
כולו שלך, ואת כולך בחירתו העליונה והמקודשת.

יש משהו מלטף ומרגיע בתחושה שאי שם, בעולמות עליונים, רחוקים אבל אני בטוחה שקיימים, יש לי שם ילד. בן שלי ממש. ולמרות שלא ממש זכיתי לגדל אותו, זכיתי בו, בעצמו, בנשמה הגבוהה שלו, במשהו המושלם הזה שאפילו הזדמנות לצייץ כדי לחטוא לא היתה לו.
איזה תיאור מרגש.

את מזכירה לי עכשיו שבטיפול שעשיתי אחרי הלידה ההיא חוויתי את התינוקת ההיא כמורה רוחנית ממש, כאשה בוגרת שמבקשת לקחת אותי אחריה ולהנחות אותי בהמשך המסע שלי והיום, ממרחק הזמן, אני עוד יותר מרגישה שכך בדיוק היא עשתה.


רציתי גם להגיד לך שגם אני לא הצלחתי ישר להיכנס להריון אחרי הלידה ההיא. זה היה כל-כך מוזר. תמיד נכנסתי להריון כל-כך מהר ועכשיו נאדה - שום דבר, חודש אחרי חודש. וכל פעם כשהמחזור הגיע הייתי שוב נופלת לעמקי התהומות. זוכרת אפילו את זעקתי לאלוהים ואת הבקשה שלי שידבר אליי, שיסביר לי האם באמת זה הייעוד שלי ? להישאר אמא לשני ילדים ולא להמשיך הלאה ?? אולי יש לו תוכניות אחרות בשבילי ואני לא מצליחה להבין ??

המטפלת שליוותה אותי אמרה לי שבינתיים, עד שהגוף והנשמה שבי יהיו מוכנים להריון נוסף כדאי ש"אכין לי את השטח" מבחינת תמיכה להריון שיגיע כיוון שהוא עתיד להיות מורכב וקשה (מחבינה נפשית).

בדף הזה אני מגלה שוב כמה נשים חוות את החוויה הקשה הזו וזה מטלטל ומזעזע ומצד שני אולי עוזר קצת לתחושת ה"נורמליות" שלנו ?!?

וחושבת שהנה היא עדיין בתוכי חיה - ממש!!! ממש!!!
גם כאלה שפתאם גיליתי אותם - זהו מבחן האמת!

כמה אמיתי ונכון!!

"פתח לי שער בזמן של נעילת שער כי פנה יום" - משפט כל כך עוצמתי, תודה עליו!!

זה הפתח של התסכול שלי, הרצון לממש את החיים מחדש, להכנס להריון מהר ככל שאפשר. זה מה שהוריד אותי מדעתי בתקופה הראשונה. הייתי מרגישה את התנועות כאילו קיימות, אמיתיות, ממשיות. נכנסתי לקפריזה של חרדות בריאותיות. והייתי בטוחה שלעולם לא עוד.

הלידה הכל כך קשה שלי הולידה אצל האיש שלי משפט ספונטני ש'לא ירצה לראות את המקום הזה לעולם'. הייתה לי חרדה אמיתית בתקופה הראשונה מהמשפט הזה. ככל שהנסיונות לא צלחו ועברה תקופה ארוכה וכמובן לא נקלטתי שוב, הדהד המשפט הזה ולא נתן לי מנוחה. לכאורה הבראתי. עברה תקופת משכב הלידה, הכל בסדר, מסודר ועובד, והכל כל כך, כל כך לא בסדר. הייתי מחפשת נואשות כאלו שכמותי שילדו שוב, שהרו שעברו את זה בשלום, הרגשתי חייבת לעצמי חוויה מרפאת, להשלים את החסר, גם בשביל המשפחה והילדים. ראיתי איך פתאום חסר לכולם משהו. וככה בלי תמיכה יצאתי למלחמה על עקרותי הכפויה (הזמנית). לקח זמן עד שהבנתי שתהליך הריפוי הוא איטי, אבל קורה. שיולדת שמינקת ומחבקת היא מתרפאת מהר יותר. שלא די בטרגדיה האישית שלי יש לה השלכות לעתיד.
מעולם לא האשמתי את התינוק שלי, שעזב, שברח. כעסתי על עצמי שהפקרתי אותו. שלא היטבתי לשמור עליו. ולא פעם מצאתי את עצמי מתפללת אליו בליבי. בחלקים השחורים ביותר כשים של יגון מציף והכל מכסה ומאיים ואין לזה סוף ונראה שאין חיים ואין תקומה ואין לי, פשוט אין לי, שליטה, אז היית מגיח אלי מאי שם, 'אני אתפלל עליך', 'אני פה, בנשמתך, לצידך, לימינך', 'יש לי מקום ומילה שם בשמים ואני ארפאך'. הייתי חושבת שהפכתי למיסטית, שמשהו השתבש אצלי שדרושה לי פסיכולוגית דחוף, אבל לאט לאט הייתי מתחברת ומתאוששת.
יש משהו מלטף ומרגיע בתחושה שאי שם, בעולמות עליונים, רחוקים אבל אני בטוחה שקיימים, יש לי שם ילד. בן שלי ממש. ולמרות שלא ממש זכיתי לגדל אותו, זכיתי בו, בעצמו, בנשמה הגבוהה שלו, במשהו המושלם הזה שאפילו הזדמנות לצייץ כדי לחטוא לא היתה לו.

עוד ממני.

מקשיבה לך כל הזמן. כל מה שאת כותבת נכון ואמיתי וכואב. גם מה ש אסור לומר בעצם נמצא כאן, ויש לו מקום.

<בלידה השקטה שלי חשבתי רק על עצמי ובריאותי, שאצא מזה שלמה, שאוכל ללדת שוב, גם סוג של אסור לומר )

כל פעם שאני שומעת שמישהי עברה את מה שאני עברתי- ליבי מתכווץ בי.
מתנדנדת בין הרצון לברוח מהדף מהכאב לבין הרצון להביא מעט אור לתוך הבור השחור שנפער בך
ואין לו נחמה, הוא לעולם יהיה שם, אך אני מבטיחה לך שאט-אט הוא ימצא את מקומו בך, בגופך בליבך וינוח שם.
אחרי כל האבל נכנסתי להריון וילדתי תינוקת נהדרת ומיוחדת בלידה מדהימה, אכן ההריון היה מלווה בטונות של חששות
אך יותר חשוב מזה, החיים חיים והם איתנים וחזקים
עזר לי להודות לעולל שלא הגיע על כל מה שכן הביא עבורי במהלך ההריון, השמחה, הימים של השירה, האהבה
ולא לכעוס עליו, אלא ניסיתי ככל יכולתי האנושית לקבל את החלטתו לעזוב..... דבר מזה לא מוריד כמובן את הקושי הכאב והאבל
אך זה תרם לי לשלום עימו.
אינני דתיה אך המשפט הזה ששלחו לי במעטפה עם פרחים בזמנו, עזר לי וליווה אותי עד שהגיעה ביתי הבכורה.

"פתח לי שער בזמן של נעילת שער כי פנה יום"

גם אני כאן למענך.

אויש כמה שהדרך הזו קשה וכואבת ומטלטלת מפילה לתהומות חשוכים ואפלים כל-כך !

אני זוכרת את החזרה הביתה - נסענו באוטו ולא הבנתי איך כל העולם ממשיך להתקיים כאילו כלום לא קרה. הרמזורים ממשיכים להבהב, המכוניות לסע, האנשים להתהלך כמו תמול שלשום ורק אצלי הכל קפא - זה כמו תהום שאת לא מאמינה שתצליחי אי פעם להתגבר עליה...

ועוד זוכרת איך אחרי הלידה, בבית במיטה, הייתי נשכבת וחושבת שהנה היא עדיין בתוכי חיה, הייתי מרגישה תנועות בבטן ובטוחה שזאת היא ובקצה התודעה המחשבה שאולי הכל היה טעות... (למרות שילדתי אותה ואחזתי אותה ונשקתי לגופה המת...).

זוכרת לילות שחשבתי שהבכי לעולם לעולם לא ייגמר ושלעולם לא אצליח להרים את עצמי מהבור הכל-כך עמוק הזה.

וכן, היתה גם הסביבה... במקביל לכל מיני שטרחו להאיץ בי להחלים, להתאושש, לצאת מזה והרימו גבה שהעיניים שלי עדיין אדומות וכו'... היום גם כאלה שפתאם גיליתי אותם ("במקום שאין אנשים היה אתה איש...") כמו חברה שלא היינו כל-כך קרובות ובימים ההם, בלי ששמתי לב, היתה מתקשרת או מבקרת באופן יומיומי וכל הזמן כאילו משגיחה עליי ורק במרחק הזמן הבנתי איזה מתנה גדולה היא נתנה לי, כי היא עזרה לי להרגיש ראויה למרות רגשות האשם הכל-כך קשים שהיו בי...

ואת צודקת, הילדים החיים שלנו לא יכולים להיות המרפאים הבלעדיים שלנו. הם בכל זאת הילדים וגם הם (לפחות אצלנו) חוו אובדן !! (בהריון שאחרי הם כל הזמן היו שואלים אותי מתי התינוק ימות... ואם הוא לא ימות בבטן שלי אז מי ימות קודם אני או הוא...).

באותה נשימה מוכרחה להגיד לך שאחרי הלידה ההיא ילדתי בן ורק כארבע שנים יותר מאוחר גם בת והבת הזו עבורי היא התרופה הגדולה ביותר. היא מאד מזכירה לי את התינוקת ההיא במראה והיא הביאה לחיי כל-כך הרבה אור ואהבה ואמון ואמונה ואני יודעת שכל ההורות שלי מולה מושפעת (לטובה, רק לטובה) מהתינוקת האבודה ההיא. בעוד שעם הבן שנולד אחריה הייתי לגמרי אמא פוסט-ארומטית, אבודה לגמרי עוד הרבה יותר מאמא טריה לילד ראשון... איתה כאילו קיבלתי חזרה את חיי, את השמחה ואני מרגישה שלנסיבות הלידה שלה ושלנשמה המיוחדת שלה יש תפקיד גדול בשינוי הזה !

מניסיוני האישי בלבד, ההריון שאחרי הוא קשה וגם בו חשוב שיהיה מישהו בסביבתנו שמכיר ויודע ונותן את כל התמיכה שיש כי אנחנו עשויות להיות מאד לא צפויות ברגעים שהחרדה והפחד מציפים עד מעל ומעבר (במידה ותרצי את מוזמנת ליצור קשר במייל ואני מוכנה ללוות אותך מכל הלב !!!!)

תודה רסיסים.
הלואי שגם אני אוכל להעיד על עצמי שראיתי כבר את האור, סוף סוף!
קראתי את הדף שלך. התרגשתי והזדהיתי מאוד. זה באמת עוזר שאנשים שחוו כמוני מזדהים ומרגישים אותי.

יש לי באמת תקוה של הריון חדש שיתחיל מהר מהר, וכבר חרדה מעכשיו לגורלו ולגורל מצב הרוח שלי בו.
הרי בכל שלב ושלב אחשוש ואחשוש ואחשוש.
בינתיים הגוף שלי לא חוזר לעצמו.

הדבר המורגש ביותר הוא החוסר. משהו חסר לי. וזה הדבר הכי איום שקורה לי.
כשחזרתי מבית החולים כעשר שעות אחרי הלידה, היה חסר משהו עד מחנק.. הייתי יולדת שלא ילדה, יולדת שלא מפנקים, אפילו אם רוצים היא לא מתפנקת.
יולדת שלא מקבלת פרחים, מקסימום מכתבי תנחומים.
שנאתי את עצמי, ואת המיטה ששכבתי עליה באותם ימים, ואת המיילדות שהגיעו לבקר אותי פעם ביומיים.
והיו הלילות הארוכים חרושי הדמע. והמצפון המייסר. והחרדה לבאות.
היו הימים במין תחושה שאין יותר בשביל מה לחיות. אפילו שיש, זה לא משנה.
כמין חלום סהרורי להעביר את הימים. רק לשרוד.

והסביבה והחברים והתגובות. לכולם יש מה להגיד ולא כולם כל כך חכמים ורגישים. ואני פגיעה כל כך , הצילו!!!!

את הילד שלי לא ראיתי. מעולם ולעולם. האיש שלי ראה אותו במבט חפוז. המיילדת שכל כך התלהבה רצתה לצלמו בעבורנו. אולם נחרדתי רק מהרעיון. מה שנשאר בליבי לעד זה תמונת מלאך.
וככה כמו תינוקת שוטה הייתי מפליגה בדמיונות על מקום הימצאותו, תוהה הייתי אם קר לו אם רטוב וחשוך וכואב. והייתי מזדעזעת. לסביבה קשה היה להזדהות איתי. אף אחד לא קלט את עומק היגון שלי.
כאילו הוא לא נולד. כאילו הוא לא חי אי פעם. כאילו נגמר כמו שהתחיל וזהו. ותחזרי לחיים. ומה פתאום את חושבת עליו בכלל?
הנה יש לך קטנה בת שלוש, חכמה סוכריה. זה מספיק בשבילך.

היו זמנים שהיתה זו אכן רטיה למכה שלי. הייתי מפליגה בחיבוק ונשיקה ומוצאת בה משען ומרפא.
אבל, את זה הייתי שומרת רק לשעת הדחק. אין מתפקידה של פעוטה לרפאות את אימה.

מזדהה כל-כך עם מה שכתבת, עברתי את זה אחד לאחד;

פיזית - כף רגלי לא דרכה מאז המקרה במקום העבודה הקודם שלי שהרגיש לי כאילו בו הכל קרה. לא הצלחתי להביא את עצמי לשם ולאט לאט למדתי לאפשר לעצמי את חוסר היכולת הזו.
(יש ליעוד מיליוטן דוגמאות לכל הדברים שלא הסכמתי לחזור עליהם או לעשות כמו שעשיתי בהריון ההוא... לוקח זמן להשתחרר מזה...)

וגם למדתי לפעמים להוריד את הראש או לעבור למדרכה השניה כדי לא לפגוש עוד מישהו שעוד לא שמע ורוצה להגיד לי "מזל טוב" ושיגרום לפצע היפתח שו במחדש...

ועוד זוכרת איך אחרי הלידה השקטה ההיא הייתי בשוק מזה שכווולם יולדים תינוקות חיים, כמובן שלא אחלתי מעולם את החוויה הזוועתית הזו לאף אחת, אבל עדיין הייתי המומה מזה שכולן מצליחות ורק אני נכשלתי בענק... (סוגיית רגשות האשם היתה אחת הכבדות ביותר שהתמודדתי איתן...)

(את מוזמנת לקרוא את דף התמיכה הארוך שליווה את ההתמודדות שלי לדמותך הנעלמת)

על כל משפט שכתבת יש לי דוגמא מעצמי שככה בדיוק הרגשתי וחוויתי (למשל הקטע הזה של לא ללכת לאירועים מסויימים וכו') - מה שכן למדתי מזה זה לתת לעצמי מקום ולהבין שאני לא צפויה מראש, לפעמים אני יכולה לחשוב שאוכל לעשות משהו מסויים אבל ברגע האמת הייתי מתפרקת ולא יכולה לממש...

האבל היה ארוך וממושך וגלש לו לדכאון אחרי לידה אחרי התינוק החי שנולד לי אחרי הלידה השקטה הזו... זה מסע ארוך, שאצלי לפחות, היה הזדמנות להתמודד עם המון כאב שהצטבר עמוק בפנים...

ילד שכמעט נולד, הוא בעיני עולם שלם. הוא אחד שיכל היה לגדול ולפרוח לאיש וזקן. ונכון שהכל בידי שמים והכל לטובה, והאמונה החזקה הזאת באמת עוזרת והכאב הוא כאב עצום וגדול

ואופס, שכחתי להגיב.
רסיסים של אור - קראתי את התגובה שלך כמה פעמים.

אז קודם כל תודה!
וזה שילדת אחרי, עודד אותי, כי אני עדיין מנסה ומתחילה להתייאש.
וגם שיש חיים אחרי למרות שהכל נראה כל כך שחור.

את הצמיחה אני מרגישה וגם את ההתבגרות, רק שלא תהיה יותר מדי...