על ידי מיכל* » 26 ינואר 2013, 21:47
מגיעים לחדר לידה, אני מעבירה עוד כמה צירים ליד המיטה, נתלית על ליאת, צועקת (והופכת את זה לקולות נמוכים),
נכנסת מיילדת, וליאת פורצת בקריאות שמחה כשהיא רואה אותה, איך אני שמחה שאת המיילדת שלנו!!
המיילדת עומדת מולי מסתכלת עליי ומחייכת חיוך מלא אור, אני מרגישה שהיא מברכת אותי לשלום ואומרת לי בלי מילים שהיא שמחה שאני כאן, אני מרגישה שיש מן הילה אור סביבה.
אני מייד פותחת בהבהרה – אני רוצה אפידורל ובינתיים גז צחוק (בפעם הקודמת זה עזר לי מאוד), המיילדת אומרת, קודם נבדוק אותך, ואת צריכה לעלות למיטה ולהתחבר למוניטור, את הגז צחוק את יכולה לקבל רק בשכיבה ורק עם המוניטור,
איכשהו, אין לי מושג איך, אני עולה למיטה (אני מניחה שעזרו לי מאוד), מחברים את המוניטורים, אני על שש, כשהצירים מגיעים אני מתחילה בצעקה שהופכת כבר באופן אוטומטי לנהמה,
אני מרגישה שנכנסנו למין קצב, מדי פעם אני מסתכלת על המוניטור, ליאת מלפניי, אני נתלית עליה לפעמים, האיש מאחורי מחזיק לי את הגב התחתון, המיילדת מסתובבת,
אני מרגישה קצת ירידות של מים – רטיבות, ואחרי כמה דקות פתאום פוקעים המים בזרם גדול כמו בלון שמתרוקן, זה נעים, ויש רגע של הקלה אחר כך, שעובר מהר עם הגעת הציר הבא.
המילים "מים מקוניאליים" נשמעות בשקט בחלל, נדמה לי על ידי הדולה ובסימן שאלה, אבל זה לא גורר התייחסות או פעולה.
תוך כדי האיש אומר לי מדי פעם שאני נהדרת ושהדופק של התינוק מצויין (הוא (בעיקר) וגם אני מציצים על המוניטור מדי פעם) וזה מרגיע אותי
אני חוזרת על המנטרה "אני רוצה אפידורל", וליאת פונה באופן רשמי אל המיילדת ואומרת לה – אנחנו רוצים אפידורל, פטידין וגז צחוק, ואני לא יודעת אם אני שומעת נימה משועשעת בקול שלה – איפשהו היא כבר יודעת שלא נגיע להשתמש בתותחים הכבדים
המיילדת מתעקשת שהיא צריכה לבדוק אותי, כלומר את הפתיחה, אין לי בעיה עקרונית עם זה רק שלא ברור לי איך אני אשכב על הגב, אני שואלת אותה אם אפשר בצורה אחרת והיא אומרת שהבדיקה עלולה שלא להיות מדוייקת בצורה אחרת, איכשהו בעזרת כולם אני נשכבת על הגב בין ציר לציר, היא בודקת, ואומרת – 6. וואו, איזה יופי. אני שמחה שאנחנו בכזו התקדמות.
ממתישהו אני מחוברת לגז צחוק שליאת מחזיקה על הפנים שלי ולוחצת על השסתום שמשחרר אותו באופן רציף, ובמשך זמן מה אני שוכבת ככה על הצד, זה עוזר לי.
מתישהו נכנס איזה רופא עם מבטא רוסי כבד שבטון מלחיץ ומעצבן אומר שאני צריכה לחתום על דף שאני מבקשת לבצע ניסיון לידה רגילה אחרי קיסרי, איכשהו אני מצליחה לחתום, הוא יוצא ונעלם ויותר אנחנו לא רואות אותו
אמירות שלי – "אני לא יכולה, אני לא יכולה", ואז ברגע של מודעות אני הופכת אותן ל – "אני כן יכולה, אני כן יכולה!!" ומרגישה הרבה יותר טוב,
בשלב מסויים אני מתעוררת עוד יותר למודעות ומתחילה להגיד, או לצעוק- "זה כאב טוב! זה כאב טוב!", וכאילו הכל משתנה, זה עדיין כואב מאוד אבל כבר מרגיש יותר טוב.
צעקות, נהמות, אני שוב נתלית על הדולה (כל זה קורה כשאני על המיטה), שוב על שש,
הן מסדרות את גב המיטה כך שיעמוד ואני אוכל להישען עליו ואני עושה את זה, לפעמים יש ירידות של הדופק במוניטור – אני מודעת אליהן מאוד – והמיילדת מחזיקה את המוניטור מצמידה אותו אל הבטן, "זה כואב לי", אני אומרת לה, "זה מפריע", והיא שותקת וממשיכה להחזיק אותו שם, או שאולי היא אומרת "אני יודעת", אני מבינה שהיא עושה את הכי טוב ומעריכה אותה,
"מה עם האפידורל", אני שואלת, וליאת אומרת לי – הוא בדרך, הוא בדרך... ואני שוב לא יודעת אם היא רצינית או שאני שומעת שעשוע בקולה
בשלב מסויים המיילדת מבקשת לבצע שוב בדיקה פנימית, היא רוצה לבדוק למה זה לא מתקדם כמו שהיא חשבה שיתקדם – לפי איך שזה נראה כנראה שכבר היינו אמורים להיות אחרי – היא רוצה לבדוק אם יש משהו שעוצר אותו או שזה רק עניין של זמן,
היא בודקת ואומרת – פתיחה מלאה והראש בפלוס 1 או 2. וואו!, אני מאושרת, מרגישה שאנחנו על הדרך הנכונה, בפעם הקודמת הראש לא נכנס לתעלת הלידה, והנה אנחנו כבר לגמרי שם, עוד מעט וזה קורה, אני מעודדת.
אני מבינה שאפידורל כבר לא יהיה כאן, אבל זה בסדר, אם הגענו עד לכאן אז כבר נגיע עד הסוף
עוד צירים, עוד נהמות, אני לא יכולה, אני כן יכולה, ליאת אומרת לי – תדמייני שאת פותחת עבורו שער, אני מדמיינת את זה וגם אומרת בקול – "בוא אלינו! אנחנו מחכים לך! אנחנו רוצים אותך",
מביאים כסא לידה ומנסים להושיב אותי עליו (על המיטה) – אולי זה יעזור - אבל זה מאוד לא נוח ומאוד כואב ואני מבקשת להעיף אותו,
מרימים את המעקה של המיטה ומבקשים שאפתח את הרגליים, ואני מצליחה איכשהו לעשות את זה, אבל בשלב מסויים אני קופצת שוב על שש ואחר כך להיתלות על הדולה,
הן מבקשות שאעמוד על כף רגל אחת ועל ברך אחת, בהתחלה זה נראה לי בלתי אפשרי אבל אחרי כמה דקות אני עוברת לתנוחה הזו, בכל ציר אני מדמיינת אותו יורד בתעלה, ונדמה לי אפילו שאני מרגישה אותו,
בשלב מסויים המיילדת אומרת לי – את יכולה להרגיש אותו, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לדחוף לשם אצבעות, מתחילה התעסקות עם שמן – נראה שהמיילדת שופכת שם בכמויות
עוד כמה צירים ואז פתאום – זה שורף! זה לא נורא, ואני יודעת שזה כבר אומר שזה הסוף. עוד ציר או שניים והראש יוצא, רגע של שקט, עוד ציר ומשהו חלקלק נפלט מתוכי, והתחושה היא כאילו יצא ממני עוף, רק שהוא מייד מתחיל לבכות בעוז וזה נשמע טוב
אני קורסת אחורה, נשכבת, המיילדת מבקשת שארים את הרגל, אני לא מבינה מה היא רוצה עד שהיא מסבירה שהיא צריכה להעביר את התינוק וחבל הטבור עובר שם,
אני מרימה את הרגל ומייד מונח עליי הגוש החלקלק, ועליו שמיכה, נאמרות המילים "חבל טבור קצר" והוא באמת לא מגיע עד לחזה, אני מניחה עליו את היד, עוזרים לי להחזיק אותו שם, המיילדת אומרת – חום גוף זה הדבר הכי טוב לאלה שנולדים עם מים מקוניאליים, הכי עוזר להם. אני לאט לאט מתאוששת, כולם מחכים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ורק אז חותכים אותו.
מגיעים לחדר לידה, אני מעבירה עוד כמה צירים ליד המיטה, נתלית על ליאת, צועקת (והופכת את זה לקולות נמוכים),
נכנסת מיילדת, וליאת פורצת בקריאות שמחה כשהיא רואה אותה, איך אני שמחה שאת המיילדת שלנו!!
המיילדת עומדת מולי מסתכלת עליי ומחייכת חיוך מלא אור, אני מרגישה שהיא מברכת אותי לשלום ואומרת לי בלי מילים שהיא שמחה שאני כאן, אני מרגישה שיש מן הילה אור סביבה.
אני מייד פותחת בהבהרה – אני רוצה אפידורל ובינתיים גז צחוק (בפעם הקודמת זה עזר לי מאוד), המיילדת אומרת, קודם נבדוק אותך, ואת צריכה לעלות למיטה ולהתחבר למוניטור, את הגז צחוק את יכולה לקבל רק בשכיבה ורק עם המוניטור,
איכשהו, אין לי מושג איך, אני עולה למיטה (אני מניחה שעזרו לי מאוד), מחברים את המוניטורים, אני על שש, כשהצירים מגיעים אני מתחילה בצעקה שהופכת כבר באופן אוטומטי לנהמה,
אני מרגישה שנכנסנו למין קצב, מדי פעם אני מסתכלת על המוניטור, ליאת מלפניי, אני נתלית עליה לפעמים, האיש מאחורי מחזיק לי את הגב התחתון, המיילדת מסתובבת,
אני מרגישה קצת ירידות של מים – רטיבות, ואחרי כמה דקות פתאום פוקעים המים בזרם גדול כמו בלון שמתרוקן, זה נעים, ויש רגע של הקלה אחר כך, שעובר מהר עם הגעת הציר הבא.
המילים "מים מקוניאליים" נשמעות בשקט בחלל, נדמה לי על ידי הדולה ובסימן שאלה, אבל זה לא גורר התייחסות או פעולה.
תוך כדי האיש אומר לי מדי פעם שאני נהדרת ושהדופק של התינוק מצויין (הוא (בעיקר) וגם אני מציצים על המוניטור מדי פעם) וזה מרגיע אותי
אני חוזרת על המנטרה "אני רוצה אפידורל", וליאת פונה באופן רשמי אל המיילדת ואומרת לה – אנחנו רוצים אפידורל, פטידין וגז צחוק, ואני לא יודעת אם אני שומעת נימה משועשעת בקול שלה – איפשהו היא כבר יודעת שלא נגיע להשתמש בתותחים הכבדים
המיילדת מתעקשת שהיא צריכה לבדוק אותי, כלומר את הפתיחה, אין לי בעיה עקרונית עם זה רק שלא ברור לי איך אני אשכב על הגב, אני שואלת אותה אם אפשר בצורה אחרת והיא אומרת שהבדיקה עלולה שלא להיות מדוייקת בצורה אחרת, איכשהו בעזרת כולם אני נשכבת על הגב בין ציר לציר, היא בודקת, ואומרת – 6. וואו, איזה יופי. אני שמחה שאנחנו בכזו התקדמות.
ממתישהו אני מחוברת לגז צחוק שליאת מחזיקה על הפנים שלי ולוחצת על השסתום שמשחרר אותו באופן רציף, ובמשך זמן מה אני שוכבת ככה על הצד, זה עוזר לי.
מתישהו נכנס איזה רופא עם מבטא רוסי כבד שבטון מלחיץ ומעצבן אומר שאני צריכה לחתום על דף שאני מבקשת לבצע ניסיון לידה רגילה אחרי קיסרי, איכשהו אני מצליחה לחתום, הוא יוצא ונעלם ויותר אנחנו לא רואות אותו
אמירות שלי – "אני לא יכולה, אני לא יכולה", ואז ברגע של מודעות אני הופכת אותן ל – "אני כן יכולה, אני כן יכולה!!" ומרגישה הרבה יותר טוב,
בשלב מסויים אני מתעוררת עוד יותר למודעות ומתחילה להגיד, או לצעוק- "זה כאב טוב! זה כאב טוב!", וכאילו הכל משתנה, זה עדיין כואב מאוד אבל כבר מרגיש יותר טוב.
צעקות, נהמות, אני שוב נתלית על הדולה (כל זה קורה כשאני על המיטה), שוב על שש,
הן מסדרות את גב המיטה כך שיעמוד ואני אוכל להישען עליו ואני עושה את זה, לפעמים יש ירידות של הדופק במוניטור – אני מודעת אליהן מאוד – והמיילדת מחזיקה את המוניטור מצמידה אותו אל הבטן, "זה כואב לי", אני אומרת לה, "זה מפריע", והיא שותקת וממשיכה להחזיק אותו שם, או שאולי היא אומרת "אני יודעת", אני מבינה שהיא עושה את הכי טוב ומעריכה אותה,
"מה עם האפידורל", אני שואלת, וליאת אומרת לי – הוא בדרך, הוא בדרך... ואני שוב לא יודעת אם היא רצינית או שאני שומעת שעשוע בקולה
בשלב מסויים המיילדת מבקשת לבצע שוב בדיקה פנימית, היא רוצה לבדוק למה זה לא מתקדם כמו שהיא חשבה שיתקדם – לפי איך שזה נראה כנראה שכבר היינו אמורים להיות אחרי – היא רוצה לבדוק אם יש משהו שעוצר אותו או שזה רק עניין של זמן,
היא בודקת ואומרת – פתיחה מלאה והראש בפלוס 1 או 2. וואו!, אני מאושרת, מרגישה שאנחנו על הדרך הנכונה, בפעם הקודמת הראש לא נכנס לתעלת הלידה, והנה אנחנו כבר לגמרי שם, עוד מעט וזה קורה, אני מעודדת.
אני מבינה שאפידורל כבר לא יהיה כאן, אבל זה בסדר, אם הגענו עד לכאן אז כבר נגיע עד הסוף
עוד צירים, עוד נהמות, אני לא יכולה, אני כן יכולה, ליאת אומרת לי – תדמייני שאת פותחת עבורו שער, אני מדמיינת את זה וגם אומרת בקול – "בוא אלינו! אנחנו מחכים לך! אנחנו רוצים אותך",
מביאים כסא לידה ומנסים להושיב אותי עליו (על המיטה) – אולי זה יעזור - אבל זה מאוד לא נוח ומאוד כואב ואני מבקשת להעיף אותו,
מרימים את המעקה של המיטה ומבקשים שאפתח את הרגליים, ואני מצליחה איכשהו לעשות את זה, אבל בשלב מסויים אני קופצת שוב על שש ואחר כך להיתלות על הדולה,
הן מבקשות שאעמוד על כף רגל אחת ועל ברך אחת, בהתחלה זה נראה לי בלתי אפשרי אבל אחרי כמה דקות אני עוברת לתנוחה הזו, בכל ציר אני מדמיינת אותו יורד בתעלה, ונדמה לי אפילו שאני מרגישה אותו,
בשלב מסויים המיילדת אומרת לי – את יכולה להרגיש אותו, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לדחוף לשם אצבעות, מתחילה התעסקות עם שמן – נראה שהמיילדת שופכת שם בכמויות
עוד כמה צירים ואז פתאום – זה שורף! זה לא נורא, ואני יודעת שזה כבר אומר שזה הסוף. עוד ציר או שניים והראש יוצא, רגע של שקט, עוד ציר ומשהו חלקלק נפלט מתוכי, והתחושה היא כאילו יצא ממני עוף, רק שהוא מייד מתחיל לבכות בעוז וזה נשמע טוב
אני קורסת אחורה, נשכבת, המיילדת מבקשת שארים את הרגל, אני לא מבינה מה היא רוצה עד שהיא מסבירה שהיא צריכה להעביר את התינוק וחבל הטבור עובר שם,
אני מרימה את הרגל ומייד מונח עליי הגוש החלקלק, ועליו שמיכה, נאמרות המילים "חבל טבור קצר" והוא באמת לא מגיע עד לחזה, אני מניחה עליו את היד, עוזרים לי להחזיק אותו שם, המיילדת אומרת – חום גוף זה הדבר הכי טוב לאלה שנולדים עם מים מקוניאליים, הכי עוזר להם. אני לאט לאט מתאוששת, כולם מחכים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ורק אז חותכים אותו.