על ידי יוטי_בעיר* » 17 ספטמבר 2009, 07:45
יומיים אחרונים עוברים גשומים ביותר. אי אפשר להסתובב ולומר שלום כמו שצריך או אם חשבתי לטייל קצת בפעם האחרונה- אולי למפל בבאגסו שהפך לסואן אחרי המנוסונים או ליער הקופים, הגשם קבע שלא אסתובב הרבה ביומיים האחרונים שלי בהימליה.
יש הרבה אנשים להיפרד מהם. התידדנו עם הרבה אנשים בכפר ועם הרבה בעלי עסקים כאן.
ג'וזי האנגליה שיש לה קפה צמחוני נחמד וטים ההולנדי שנשוי לבת מהמשפחה ההודית-נפאלית שמחזיקה את הפיצה בבבאגסו ושאר בני המשפחה שלו.
ישנה המשפחה ההודית של כמה אחים שמחזיקים מספר עסקים קטנים ובינהם גם האינטרנט ששכרנו , הקפה מעליו שבו ישבנו כי שם היתה הקליטה הטובה ביותר ושירותי כביסה ששכרנו מאשת אחד האחים שמאד התידדנו איתו. הוא נפצע לפני מספר שנים בנפילה מבנין והפך לנכה, הוא יושב על כיסא גלגלים ויכול להזיז רק את ידיו לצדדים אולם כשמדברים איתו מגלים אדם אינטילגנטי, מלומד וחם מאד.
המורה שלי לחליל אמנם עזב לפני זמן מה, נסע לעזור לאחותו בהכנות לחתונתה אבל השותפים שלו בבי"ס למוזיקה, המורה לטבלה ואשתו אניטה המורה לשירה, עדין שם. אניטה נתנה לי כמה שיעורים בחליל ופעם גם עשתה לדריה שיעור בשירה.
היא חיננית, אניטה, ויש לה הרבה תבונה. יש הודים כאלה שהם פשוט מרשימים, מרגישים שיש להם נפש מיוחדת.
עוד אחד כזה הוא המורה לנשימות שנמצא חדר ליד המורים למוזיקה. הוא מלמד נשימות שטובות לכל בעיה, לדבריו. מספר שאותו זה ריפא מאפילפסיה.
הוא גם אדם מרשים מאד ונעים ומענין לדבר איתו. הוא התחבר מאד עם דריה וחברה ישראלית שלה בת גילה. לימד אותן שיר ילדים בהינדי. דריה מאד אהבה אותו והיתה מתאמנת איתו על השיר בין כשהיתה הולכת לבקר אותו או כשהיו נפגשים בכפר.
קשה קצת להיפרד מכולם. לחשוב שלא נהיה פה יותר.
אחר הצהרים, ממש כשאנחנו כבר עומדים לצאת, נגמר הגשם ואני מסתכלת על ההרים היפים האלה ולא מאמינה שלא אראה אותם. אני מספרת לעצמי שזה יעבור לי ושאשמח עם כל השינויים הקרובים. זאת רק האחיזה הזאת, הפחד להיפרד ולהמשיך הלאה.
אבל בין אם ארצה או לא, הזמן מגיע ואנחנו צריכים ללכת. יש רכבת לילה לדלהי שצריך להספיק לתפוס ואנחנו עוזבים.
הדרך יפה. אני מתענגת בפעם האחרונה על המראות היער בדרמקוט שהפך עוד יותר ויותר ירוק עם המונסונים, המפל של באגסו שנראה מרחוק, מקלוד גנג' עם הטיבטיות המבוגרות ההולכות בצידי הדרכים בשמלות המסורתיות שלהן או נשים צעירות יותר הנושאות תינוקות או פעוטות על הגב. רובן לא משתמשות במנשא אלא נושאות אותם כששתי הידיים שלהן מתוחות אחורה, נותנות לתינוק לשבת על כפות הידיים בעוד הן נשענות מעט קדימה שלא ייפול.
שקיעה יפה מלווה אותנו בירידה לכיוון דרמסלה אבל אז... דריה מתחילה להקיא.
הנהג שלנו קצת נלחץ שכל הזמן עוצרים. פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות פיפי, פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות קקי, פעם לדריה להקיא... וחוזר חלילה.
אנחנו מסבירים לו שבכל זאת הוא חייב ליסוע לאט כי כשנוסעים בסיבובים מהר דריה מקיאה יותר.
להודים יש קטע כזה- הם לא במיוחד מסתירים רגשות. גם אם זה לקוח שהם משרתים, או במילים אחרות- אין להם תודעת שירות.
הם מעקמים את הפרצוף כשמבקשים מהם משהו קצת מסובך או משהו שצריך להתאמץ בשבילו, אם זה המלצר בקפה מעל האינטרנט שהיינו מבקשים ממנו שתיה בזמן שצפה הטלביזיה או נהג ממהר שמבקשים ממנו ליסוע בזהירות.
הוא אומר לנו בכעס שהוא לא לוקח אחריות אם נאחר לרכבת. רק כשאנחנו מסבירים לו שזה בסדר והאיחור לא יהיה באשמתו הוא נרגע ובאמת מתחיל ליסוע לאט ובזהירות.
אנחנו גם אנחנו מוטרדים. אם נפספס את הרכבת לא נוכל להמשיך במכונית, לא כשדריה מקיאה ככה אבל אולי נמצא פיתרון, אולי מחלקה פחות יוקרתית ברכבת אחרת. אנחנו מרגיעים זה את זו שיהיה בסדר.
בסרטים ההודים תמיד מסתבכת העלילה ממש לקראת הסוף כשכבר הולך להיות ה"הפי אנד", זה עוד קצת מתח לסוף הסרט.
אנחנו מגיעים לפתנקוט בזמן אבל נעמדים ברמזור רכבת להרבה זמן. כל נהגי האופנים, האופנועים והולכי הרגל עוברים בלי בושה מתחת לשער המחסום וחוצים את הפסים. אני בטוחה שגם הנהג שלנו היה עושה זאת, אילו רק היה יכול. הוא נע בעצבנות במושבו. תחנת הרכבת קרובה, הזמן שלנו אוזל ומחסום הרכבת עומד ועומד גם אחרי שהרכבת עברה.
אני אפילו מספיקה לפשפש את יותם ליד מחסום הרכבת, הוא מילמל "פיפי" כבר הרבה זמן מאחורה ולבסוף נשברתי, והנה הרכבת עברה, המחסום עלה וכמו סרט הודי שנגמר כשכולם שמחים ומאושרים, אנחנו מגיעים אל תחנת הרכבת.
מגיעים לתחנה. שעת לילה ואנשים יושבים ומחכים לרכבת חלק על הכיסאות וחלק פרסו בדים ויושבים על הרצפה.
אנחנו קונים מדוכן אוכל בורקסים חריפים מטוגנים וצ'אי וסועדים על ספסל ארוחת ערב לעיני האנשים סביבנו הבוהים בנו.
כשהרכבת מגיעה אנחנו מופתאים לגלות שאין לנו תא פרטי כמו שהבטיחו לנו (או שמא לא הבנו נכון...) וששני הודים ישנים איתנו בתא.
עיפים מאד אנחנו מיד הולכים לישון, אפילו דריה, שכל כך התרגשה מנסיעה ברכבת עם מיטות, עיפה מידי בשביל להתיחס למעמד, וכולנו מיד נרדמים ברכבת לילה לדלהי.
[b]יומיים אחרונים עוברים גשומים ביותר.[/b] אי אפשר להסתובב ולומר שלום כמו שצריך או אם חשבתי לטייל קצת בפעם האחרונה- אולי למפל בבאגסו שהפך לסואן אחרי המנוסונים או ליער הקופים, הגשם קבע שלא אסתובב הרבה ביומיים האחרונים שלי בהימליה.
יש הרבה אנשים להיפרד מהם. התידדנו עם הרבה אנשים בכפר ועם הרבה בעלי עסקים כאן.
ג'וזי האנגליה שיש לה קפה צמחוני נחמד וטים ההולנדי שנשוי לבת מהמשפחה ההודית-נפאלית שמחזיקה את הפיצה בבבאגסו ושאר בני המשפחה שלו.
ישנה המשפחה ההודית של כמה אחים שמחזיקים מספר עסקים קטנים ובינהם גם האינטרנט ששכרנו , הקפה מעליו שבו ישבנו כי שם היתה הקליטה הטובה ביותר ושירותי כביסה ששכרנו מאשת אחד האחים שמאד התידדנו איתו. הוא נפצע לפני מספר שנים בנפילה מבנין והפך לנכה, הוא יושב על כיסא גלגלים ויכול להזיז רק את ידיו לצדדים אולם כשמדברים איתו מגלים אדם אינטילגנטי, מלומד וחם מאד.
המורה שלי לחליל אמנם עזב לפני זמן מה, נסע לעזור לאחותו בהכנות לחתונתה אבל השותפים שלו בבי"ס למוזיקה, המורה לטבלה ואשתו אניטה המורה לשירה, עדין שם. אניטה נתנה לי כמה שיעורים בחליל ופעם גם עשתה לדריה שיעור בשירה.
היא חיננית, אניטה, ויש לה הרבה תבונה. יש הודים כאלה שהם פשוט מרשימים, מרגישים שיש להם נפש מיוחדת.
עוד אחד כזה הוא המורה לנשימות שנמצא חדר ליד המורים למוזיקה. הוא מלמד נשימות שטובות לכל בעיה, לדבריו. מספר שאותו זה ריפא מאפילפסיה.
הוא גם אדם מרשים מאד ונעים ומענין לדבר איתו. הוא התחבר מאד עם דריה וחברה ישראלית שלה בת גילה. לימד אותן שיר ילדים בהינדי. דריה מאד אהבה אותו והיתה מתאמנת איתו על השיר בין כשהיתה הולכת לבקר אותו או כשהיו נפגשים בכפר.
קשה קצת להיפרד מכולם. לחשוב שלא נהיה פה יותר.
אחר הצהרים, ממש כשאנחנו כבר עומדים לצאת, נגמר הגשם ואני מסתכלת על ההרים היפים האלה ולא מאמינה שלא אראה אותם. אני מספרת לעצמי שזה יעבור לי ושאשמח עם כל השינויים הקרובים. זאת רק האחיזה הזאת, הפחד להיפרד ולהמשיך הלאה.
אבל בין אם ארצה או לא, הזמן מגיע ואנחנו צריכים ללכת. יש רכבת לילה לדלהי שצריך להספיק לתפוס ואנחנו עוזבים.
הדרך יפה. אני מתענגת בפעם האחרונה על המראות היער בדרמקוט שהפך עוד יותר ויותר ירוק עם המונסונים, המפל של באגסו שנראה מרחוק, מקלוד גנג' עם הטיבטיות המבוגרות ההולכות בצידי הדרכים בשמלות המסורתיות שלהן או נשים צעירות יותר הנושאות תינוקות או פעוטות על הגב. רובן לא משתמשות במנשא אלא נושאות אותם כששתי הידיים שלהן מתוחות אחורה, נותנות לתינוק לשבת על כפות הידיים בעוד הן נשענות מעט קדימה שלא ייפול.
שקיעה יפה מלווה אותנו בירידה לכיוון דרמסלה אבל אז... דריה מתחילה להקיא.
הנהג שלנו קצת נלחץ שכל הזמן עוצרים. פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות פיפי, פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות קקי, פעם לדריה להקיא... וחוזר חלילה.
אנחנו מסבירים לו שבכל זאת הוא חייב ליסוע לאט כי כשנוסעים בסיבובים מהר דריה מקיאה יותר.
להודים יש קטע כזה- הם לא במיוחד מסתירים רגשות. גם אם זה לקוח שהם משרתים, או במילים אחרות- אין להם תודעת שירות.
הם מעקמים את הפרצוף כשמבקשים מהם משהו קצת מסובך או משהו שצריך להתאמץ בשבילו, אם זה המלצר בקפה מעל האינטרנט שהיינו מבקשים ממנו שתיה בזמן שצפה הטלביזיה או נהג ממהר שמבקשים ממנו ליסוע בזהירות.
הוא אומר לנו בכעס שהוא לא לוקח אחריות אם נאחר לרכבת. רק כשאנחנו מסבירים לו שזה בסדר והאיחור לא יהיה באשמתו הוא נרגע ובאמת מתחיל ליסוע לאט ובזהירות.
אנחנו גם אנחנו מוטרדים. אם נפספס את הרכבת לא נוכל להמשיך במכונית, לא כשדריה מקיאה ככה אבל אולי נמצא פיתרון, אולי מחלקה פחות יוקרתית ברכבת אחרת. אנחנו מרגיעים זה את זו שיהיה בסדר.
בסרטים ההודים תמיד מסתבכת העלילה ממש לקראת הסוף כשכבר הולך להיות ה"הפי אנד", זה עוד קצת מתח לסוף הסרט.
אנחנו מגיעים לפתנקוט בזמן אבל נעמדים ברמזור רכבת להרבה זמן. כל נהגי האופנים, האופנועים והולכי הרגל עוברים בלי בושה מתחת לשער המחסום וחוצים את הפסים. אני בטוחה שגם הנהג שלנו היה עושה זאת, אילו רק היה יכול. הוא נע בעצבנות במושבו. תחנת הרכבת קרובה, הזמן שלנו אוזל ומחסום הרכבת עומד ועומד גם אחרי שהרכבת עברה.
אני אפילו מספיקה לפשפש את יותם ליד מחסום הרכבת, הוא מילמל "פיפי" כבר הרבה זמן מאחורה ולבסוף נשברתי, והנה הרכבת עברה, המחסום עלה וכמו סרט הודי שנגמר כשכולם שמחים ומאושרים, אנחנו מגיעים אל תחנת הרכבת.
מגיעים לתחנה. שעת לילה ואנשים יושבים ומחכים לרכבת חלק על הכיסאות וחלק פרסו בדים ויושבים על הרצפה.
אנחנו קונים מדוכן אוכל בורקסים חריפים מטוגנים וצ'אי וסועדים על ספסל ארוחת ערב לעיני האנשים סביבנו הבוהים בנו.
כשהרכבת מגיעה אנחנו מופתאים לגלות שאין לנו תא פרטי כמו שהבטיחו לנו (או שמא לא הבנו נכון...) וששני הודים ישנים איתנו בתא.
עיפים מאד אנחנו מיד הולכים לישון, אפילו דריה, שכל כך התרגשה מנסיעה ברכבת עם מיטות, עיפה מידי בשביל להתיחס למעמד, וכולנו מיד נרדמים ברכבת לילה לדלהי.