פתחתי דף ביקור בארץ 2 @}

זהו חברים.
היום המיוחל היגיע.
אני נירגשת, לחוצה, על סף התמוטטות עצבים.
כולם נירגשים מאוד.
כל בת לבשה את מיטב מחלצותיה לקראת הטיסה.
אני הסתפקתי בשרוול וחולצת טריקו. שיהיה לי נוח. יש מסע ארוווווווווך.
נגיע לארץ מחר בבוקר.
להתראות לכולם.
אוהבת אותכם.

תשומת לב וזמן. הרבה זמן.
את מדברת על חמש שנים מתוך חמש עשרה!
אני במקום הנוכחי רק ארבעה חודשים...
מקוה לא להגיע לחמש עשרה שנה בניכר...
תודה

חשבתי הרבה על השאלה של השורשים

השורשים הראשוניים שלי בטח בישראל
במזכרת-בתיה, שם נולדתי
בתל-אביב, שם גרים הוריי
ובוודאי במקומות כמו בתוך הנוף הישראלי
התבור שתמיד נראה לי כמו כרסה של אשה הרה
חוף טנטורה, שבו אני חווה חופש ושלווה. יש לי בבית תמונה של סבא וסבתא שלי צעירים בחוף טנטורה
בבסטות אבטיחים בצידי הצומת.... כן, ישנם דברים ומקומות ומראות ששורשיי נאחזים בהם

המרחק לא משנה זאת
אני לומדת לאפשר לשורשיי להיות ארוכים מספיק, כדי לא להרגיש תלושה

וכן, יש לי שורשים באנגליה. וזה פונקציה של הזמן
אבל כשאני חושבת מה הם אותם שורשים קשה לי לענות
ישנם אנשים מעטים שהייתי איתם בקשר מאז שבאתי לגור כאן
אבל כן, בחמש שנים האחרונות אני מרגישה שיש לי כאן קשרים שהם לתמיד
ישנם מקומות שנוסכים בי את תחושת הבית...לא תמיד הבית שלי הוא אחד מהם.... אבל בפירוש ישנם נופים שנמצאים בתוך תוכי מן הארץ הזאת

הנוף האהוב עליי ביותר באנגליה הוא השדות הצהובים בקייץ
מלאים פרחים צהובים בוהקים

ועוד אחד: כאשר השמיים מעוננים בעננים נמוכים ומתחתיהם זורחת השמש כתומה על קירות הבתים
זה מראה מיוחד במינו

ועוד דבר
אחת הדרכים שבהן אני שומרת על עצמי לא להיות תלושה, זה דרך זה שאני עושה מאמץ לחלוק חלקים מן התרבות היהודיתישראלית שלי עם חברים כאן
זה עוזר לי לזכור מי אני
לחלוק את העברית עם ילדיי, זה עוד דבר
כן, אורית. כל זה דורש תשומת לב

חשבתי שלא אכתוב עוד לפני הביקור.
יוצאים לדרך בעוד יומיים בדיוק.
אבל, מה אני אגיד לכם, הסרט הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.
אם הייתי קוראת את זה על משהו אחר, אולי לא הייתי מבינה על מה המהומה, ולמה הכל כל כך דרמטי.
אבל לרגשות שלי כאילו חיים משלהם, והם לוקחים אותי למחוזות בילתי צפויים.
כרגע ההתרגשות מובילה. קצת קשה לי להאמין שבעוד יומיים נוסעים לארץ. קשה לי אפילו לבטא את זה במילים.
המתנות מפוזרות בשקיות באחד החדרים, התיקים של הבנות, כל אחת עם קומץ הדברים האישיים שלה, כבר ארוזים ומוכנים.
אני כבר התחלתי לעשות רשימת אריזה, בכדי לא לשכוח כלום.
מצד אחד מתה כבר להגיע, להתחיל להתקשר לכולם. ומצד שני, מתה מפחד. פחד ממה? לא יודעת.
אולי פחד מזה שאפרוץ בבכי כשאפגש, ולא אוכל לתפקד ואראה ממש מטופשת. ואולי אפילו בטלפון, איך אדבר בטלפון מבלי להתחיל לבכות.
בא לי לבכות רק מהמחשבה על כך. ומהמחשבה על זה שזה רק ביקור. זמני.
כן, כן. אני יודעת. עדיין לא היגעתי ואני כבר חושבת על החזרה.
נכון. אני מנסה לא, אבל גם זה חוזר אלי בכל פעם מחדש.
בקיצור. הכל הזוי ומופרך. מבולגן.
ואני מנסה לעשות קצת סדר בבלגן, בכדי שאוכל להצליח לארוז הכל מבלי לשכוח וליגרור את עצמי בעוד יומיים לשדה התעופה.

גאיה: "אמא, אני כל כך רוצה כבר לנסוע לישראל. זו המדינה שאני הכי אוהבת. יותר מניירובי ויותר מכאן. כל אחד הכי אוהב את הארץ בה הוא נולד נכון?"
ואני מהססת רגע ואז עונה: "בשבילי זה נכון. אני לא יודעת אם בשביל כולם".
וגאיה ממשיכה: "יש כאלה שעוזבים את הארץ שלהם ,כי לא כיף להם, ואז לא כיף להם במקום אחר. אז לאן הם ילכו?"

ואני חושבת לעצמי שהבנות שלי כבר חוו מעברים בין מדינות, ושינויים כל כך גדולים ומטלתטלים, ושזה בעצם חלק מעיצוב תפיסת העולם שלהן, חלק מעיצוב האישיות שלהן, ומצורת החשיבה. וזה ישאר איתן לתמיד. לכל החיים.
ואלה דברים שאני בגילן לא יכולתי אפילו לדמיין, זה היה מעבר לתפיסתי.
עבורן, זה חלק מהחיים.
"ילדים של העולם" מקבל כאן משנה משמעות .

שעכשיו יש בית בשני המקומות?
אולי.
ומה עם שורשים?
האם את מרגישה שאת "מכה שורשים" באנגליה?
כלומר, בית זה דבר אחד, אבל שורשים זה עוד יותר עמוק.
לי קשה מאוד לחיות בלי שורשים. מרגיש קצת כמו לחיות באויר, ואז קשה גם להרגיש בבית.. (אולי אני צריכה "שורשי אויר" )

מה, גם אחרי כל כך הרבה שנים

כן
סליחה
הלוואי שהייתי יכולה להגיד שלא, אבל כן

זה עובד גם הפוך לפעמים, שאני מתגעגעת לחברות שלי באנגליה כשאני בארץ
ואז אני מרגישה באמת ובתמים חסרת בית

אולי צריך לראות את זה אחרת: שעכשיו יש בית בשני המקומות? אולי

מחר יש את ההופעה שאור וגאיה משתתפות.
ההתרגשות גדולה. מקוה שיהיה בסדר.
גאיה לא אוהבת צפיפות, ויש לי הרגשה שיהיה שם צפוף מאחורי הקלעים. מקוה מאוד שהיא תהיה בסדר.
ואחר כך ,זהו.
אין יותר משימות.
רק לספור את הימים והשעות.

רסיסים, חסרת לי. תודה.

חמוטל, מה, גם אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שבנית\מצאת לך שם קהילה מקסימה? זה באמת לא מעודד...

לראות איך אני אחר כך אתמודד עם החזרה לכאן

מאד מזדהה
לפעמים כשאני חוזרת מהארץ הבית שלי נראה לי כמו סתם מקום שיש בו אוסף של דברים שלי

ותמיד יש דרגה מסוימת של דיכאון כזה

אבל קודם הביקור, אורית! הלוואי עלי

_אור: "כל הזמן נדמה לי שאנחנו בתוך חלום של מישהו. שאנחנו דמויות מצויירות בצבעים צבעוניים בתוך חלום.
זה מאוד מוזר לי."
אני:" מי את חושבת חולם אותנו?"
אור:" אני לא יודעת. אבל עדיין נראה לי שאנחנו בתוך חלום של מישהו.וזה מוזר"
ואז מוסיפה: "אולי זה מישהו שמת, אז הוא לא מפסיק לחלום..."._
קוראת את זה וישר בא לי להמליץ לך על סדרת הספרים של הפסיכיאטר בריאן וייס, למשל: "שורשים ושיעורים בזמן", או "רק אהבה היא ממשית" (אולי תשאילי / תרכשי כשתהיו כאן בביקור המתקרב ???). עבורי זה פתח המון המון דברים סמויים...
_היום יום שחור. שחור בנשמה.
אני חולה. יש לי סחרחורת וחולשה.
מתוך זה עולים כל השדים- חוסר ביטחון, פיקפוקים בעצמי, בדרכי, באימהותי, בזוגיותי, במהותי.
רוצה להתחפר במיטה ,מתחת לשמיכה, בחושך, ולא לצאת לעולם. או עד שהעולם יצבע שוב בוורוד..._
מצטערת שקראתי באיחור ואולי המילים שלי כבר לא רלבנטיות... בכל אופן, מזדהה מאד עם המילים האלה ויודעת כבר שבסוף אנחנו מצליחות לחזור לעוצמות הנהדרות שלנו ונשתמע בקרוב

אנו נפריח השממה!"
כמובן, קים.
וגם "נהיה כולנו חלוצים וחלוצות!".

הי אורית
ד"ש לארץ ישרואל
ורגע לפני שאת מנשקת את האספלט הארץ ישראלי שלרגלי המטוס
אל תשכחי לומר בהתרגשות
"אנו נפריח השממה!"
)במבטא רוסי כמובן)

אורית, איזה כיף(-:
לא תאמיני אבל אני מוצאת את עצמי לפעמים חושבת על הטיסה שלכם שמתקרבת ומתרגשת עבורך(-;
מבינה את ההרגשה שלך, מבינה ומזדהה.

<שרון שלא היתה בארץ רק שלושה חודשים...אבל שששש אף אחד פה לא יודעD-:>

עוד שבוע בדיוק. (מי סופר? אני!).
הימים באמת טסים, ואני כבר חסרת סבלנות. רוצה להיות אחרי המסע, כלומר, לנחות כבר בארץ. יש לנו מסע ארוך- ארבע שעות טיסה עד אתיופיה, ארבע שעות המתנה בשדה התעופה באתיופיה, ועוד ארבע וחצי שעות טיסה לישראל. ארוך ומתיש, ועוד בלילה.
אבל שווה!
עכשיו אני מבינה את העולים החדשים ב"לול" של אורי זוהר ואריק איינשטיין ,שהיגיעו ונישקו את אדמת הארץ. זה מה שבא לי לעשות...
לרדת מהמטוס ולהישכב על האדמה,להרגיש אותה, גם יצחקו מסביב ה"עולים" הותיקים... טוב, בטח לא אעשה את זה באמת , אבל אני מתחילה להבין אותם.
ועדיין לא קנינו מתנות, ולא סיימתי את רשימת הקניות ו... למי איכפת, העיקר שזה מתקרב!

אחרי שתבלו בארץ, בשמש ועם חברים, אני רוצה מאאאדדדד שנפגש שוב
גמני.
עכשיו סופסוף הפסיק הגשם, ויש ימים נעימים, אבל אתם כבר לא כאן... ים בפעם הבאה.
כמו שגאיה אמרה: "זה לא נחשב!"

הי יקרה,
באמת הכל נגמר מהר מידי. גם אני הרגשתי כך. הייתי מוכנה להקשיב עוד הרבה וגם לספר.
נהדרים כולכם! וגם הבית שלכם והאוספים של הבנות (ושבעל הבית כבר יתקן לכם את הגג! וגם את שלנו...)
בדרך לשדה התעופה עוד הספקנו לחוות קצת מדאר אס סאלאם האמיתית...
אחרי שתבלו בארץ, בשמש ועם חברים, אני רוצה מאאאדדדד שנפגש שוב
חיבוקים למקסימות
וד"ש לאייל
< את יודעת שראו אותנו בטלוויזיה?>

חמוטל, כן ,אני עושה עם עצמי חשבון נפש עכשיו על איך אני מרגישה כאן. אבל אצלי זה רק ביני לביני, בישביל עצמי, בכדי לראות איך אני אחר כך אוכל להתמודד עם החזרה לכאן...
לילה טוב, איזה שיר מקסים ונוגע. תודה.
דנה ומנטי, תודה על ההשתתפות בשמחה.
כיף שקוראים.

באמת כיף לך
וכיף לקרוא את הכיף

אני נוסעת לארץ!! אני נוסעת הביתה!!
איזה כיף לי!!"

איזה כיף!

שיר לימים שחורים:

זה כבר כמה לילות
אני לא יכול לישון
משהו חונק לי בגרון
חשבתי המון, חשבתי המון
עכשיו יוצא לחלון
לראות את האור הראשון
זה כבר כמה ימים
הולך ומחשיך
האם זה לתמיד, האם זה בלתי הפיך
חשבתי המון, חשבתי המון
עכשיו יוצא לחלון
לראות את האור הראשון

פתאום נדמה לי שהכול נעצר
אין תנועה אין זרימה בנהר
מה יש לדבר, מה יש לדבר
אני שוקע כאן אבל זורח במקום אחר.
חי ונושם זה העולם מסתובב
הפעימה חוזרת ללב
זה הזמן הנכון, הזמן הנכון
יוצא לחלון לראות את האור הראשון.

(אהוד בנאי)

נכון שלפני שנוסעים לארץ יש מן תחושה כזאת של חשבון נפש? מן חשבון נפש עם החיים בחול, כי כולם ישאלו אותך בארץ, "אז איך באפריקה?" ואת תצטרכי לענות
אז כאילו צריכה להתגבש בתוכך תשובה
והתשובה לא תמיד רק "מעולה" אלא עוד דברים

היום קצת בהיר יותר.
ניסיתי לחשוב מה באמת. מאיפה כל השחור הזה בא, מאיפה ההרגשה הרעה הנפשית והפיזית.
בעלי, שלעיתים רואה דרך קירות, פשוט אמר לי :"את מתרגשת לקראת הנסיעה".
ואני, רגיל, התרגזתי שהוא לא מתייחס לזה שאני מרגישה נורא.
אבל הוא צדק.
רק בערב, כששכבתי בשקט במיטה, מנסה להרדם ולהרדים, יכולתי לראות הכל ביתר בירור.
עד עכשיו התרכזתי במה שקורה כאן, כל הפעילויות והחוגים וכל מה שקורה עד הנסיעה. הנסיעה היתה ברקע. לא נתתי לזה למלא אותי. למרות שזה מה שרציתי. הרי נוסעים בעוד...שבוע וחצי!! כלום זמן. זה הזמן להתחיל להתרגש !
וברגע שהבנתי את זה. ברגע שהצלחתי לסדר כל דבר במקומו, והפעם הביקור בארץ במקום הראשון,כולל התרגשות ענקית והכנות לקראת, ושאר הפעילות היא שברקע, קמתי בבוקר יותר חזקה. עדיין יש שאריות, אבל אני מתפקדת.

שוב ראיתי שלכל מחלה יש סיבה מבפנים.
שוב ראיתי את הדפוס החוזר אצלי- הדחקת רגשות, בעיקר אם הם חזקים ומציפים.
שוב הצלחתי לראות את התמונה השלמה ולתת לעצמי לחוות את החוויות במלואן, כמו שליבי רוצה.

ואז, בעודי כותבת, הדמעות מתחילות לרדת במורד לחיי, ואני רוצה ליצעוק: "אני נוסעת לארץ!! אני נוסעת הביתה!!
איזה כיף לי!!"

אמא של יונת, ריגשת אותי מאוד, כרגיל. תודה.
וגם לך, רורי.

כשמרגישים כך, קשה לזכור שיכול להיות גם אחרת, שיש לעולם לפעמים גם צבעים אחרים -- ורוד, ירוק, זהב, תכלת.
הקושי הוא לזכור גם בתוך השחור הזה שהצבעים האחרים קיימים, לעבור את הימים הקשים והשחורים ולצאת שוב אל האור.אבל הנה -- את זוכרת, את מחכה שהעולם יצבע שוב בוורוד...

היום יום שחור. שחור בנשמה.
אני חולה. יש לי סחרחורת וחולשה.
מתוך זה עולים כל השדים- חוסר ביטחון, פיקפוקים בעצמי, בדרכי, באימהותי, בזוגיותי, במהותי.
רוצה להתחפר במיטה ,מתחת לשמיכה, בחושך, ולא לצאת לעולם. או עד שהעולם יצבע שוב בוורוד...

אני מבינה עם הזמן שעובר שבנותיי ואני מאוד צריכות קבוצה להשתייך אליה.
עולה צורך אצל כל אחת להרגיש שייכות, להרגיש חלק מ...
הלואי והיתה כאן קבוצה של חינוך ביתי. אבל כרגע אין. אז מה כן?
לשלוח לבית ספר בכדי שישתייכו לקבוצה? מרגיש לי לא טוב בפנים.
אז מה כן? הכל קצת מבולבל.
אני מרגישה שיש לי פסק זמן בדמות הנסיעה לארץ. החלטות גורליות נידחות לאחרי.

זהו.
דגנית ומשפחתה, היו ונסעו.
זה היה קצת כמו מיבזק, כמו הציפור ההיא שרצה מהר ומשאירה אחריה שובל רוח ואבק בסרטים המצויירים.
עכשיו נישארתי רק עם האבק. אבק נעים, מלטף.
אבק של שיחה נעימה, של מבטים, של הינהון ראש,של ארוחה משותפת במסעדה, של גישוש הילדים לקשר, אבק של אישה לאישה, של אמא לאמא.
ואני מצאתי את עצמי מדברת ומדברת בלי הפסקה. להספיק, להספיק.
הזמן קצר והמילים שרוצות לעבור רבות.
ובסוף היגיע הרגע, עוד מבט אחרון, עוד חיבוק אחרון, הבטחה ארטילאית להיפגש שוב ו...
שובל רוח מהול באבק...
לבד

מאד מאד מזדהה עם זה

ואז, כשאני בשיא האקסטזה והגעגועים, אני חוזרת לעצמי ומתנחמת בעובדה שבעוד שבועיים נגיע לארץ, ואולי נפגוש חלק מגיבורי הסרט...

היום היה היומיון.
אני מדחיקה בהחלטיות את עצם קיומו,לא מעיזה להיכנס לדפים הרלוונטים באתר, והנה מגיע אי מייל מחברה שהשתתפה באותו מודחק היטב, ובו תמונות של אנשים מוכרים ואהובים, ואחריו עוד אחד, ועוד.
ואני עוברת שוב ושוב על התמונות, מסתכלת בפרצופים המוכרים הרחוקים -קרובים, מנסה למצוא ברקע עוד דמויות מוכרות, חלקן חצויות, חלקן קטנות מאחור, וכאילו מחכה שהתמונות יקומו לתחיה, שהדמויות יתחילו לנוע ולדבר, ועוד אנשים יכסנו ויצאו מהתמונה, ואני אוכל לשבת ולצפות בסרט "יומיון באופן טיבעי 2005"...

במבית,אני מכפר גלעדי במקור.
תודה. שמחתי לעזור.

אורית שלום... מותר לשאול מאיזה קיבוץ את? סתם מסקרנות - אני גם מקיבוץ בצפון הארץ... אני חייבת לספר לך שבימים האחרונים עברתי חוייה לא נעימה ותאמיני או לא הבלוג שלך "הציל אותי" - לא חס וחלילה כי אני מתנחמת ב"צרות" שלך אלא כי פשוט נשאבתי לסיפורייך כמו לאגדה קסומה , פשוט דילגתי אעל כל התגובות (בלי להעליב) וקראתי רק את הדברים שאת כתבת כמו פרקים בספר... וזה ממש עזר לי להתעלם כמה שאפשר מהבעיה... תודה

מחר מגיעה לדאר-א-סאלם דגנית ב, מארושה, שזה גם טנזניה בעצם, אבל די רחוק מכאן.
אני כל כך מתרגשת. אחרי כל הוירטואליות הזאת במנות גדושות מלאות אהבה ותמיכה וירטואלית מאנשים ללא פנים, נפלאים, אך ללא פנים עבורי, פתאום לפגוש מישהו בשר ודם. פגישה לא רק עם שם או ניק, או אפילו קול, אלא עם פנים, חיוך, נגיעה, מבט, צחוק, אנחה, נוכחות אמיתית!
היא ומשפחתה באים רק לשני לילות וזמנינו יהיה קצוב, אבל אני כבר מלאת ציפיה והתרגשות גדולה.
תודה.

אור: "כל הזמן נדמה לי שאנחנו בתוך חלום של מישהו. שאנחנו דמויות מצויירות בצבעים צבעוניים בתוך חלום.
זה מאוד מוזר לי."
אני:" מי את חושבת חולם אותנו?"
אור:" אני לא יודעת. אבל עדיין נראה לי שאנחנו בתוך חלום של מישהו.וזה מוזר"
ואז מוסיפה: "אולי זה מישהו שמת, אז הוא לא מפסיק לחלום...".

וזה היזכיר לי , בספר שאני קוראת עכשיו "על אהבה וחושך" של עמוס עוז,שם הוא מתאר משהו דומה באחד מזכרונות ילדותו. רק ששם הוא נמצא, כילד, בחצר ביתו,שוכב על גבו, שם גרגר אבן בתוך פיו, ומדמיין שאותה האבן הקטנה היא עולם קטן, שהוא עבורה ענק, ועל אותו עולם קטן שוכב לו על גבו ילד ושם בפיו אבן קטנה, שגם היא עולם , ועליו גם יש ילד השוכב על גבו בחצרו ושם אבן בפיו... ומה אם העולם שלנו הוא אבן קטנה בחצרו של ענק אדיר מימדים ולו ילד ששם את העולם שלנו- האבן הקטנה שלו בפיו...

D-:
על המעוניינים לפנות אל הרשימה השחורה?
אוקיי אני כבר שם...יהיה מקום גם בשבילי???

דגנייייייית, צחקתי לאללה.
איזה כיף!!
קצר, אבל יותר טוב מכלום.
כבר מתחילה לתכנן...

הי,

92% שאנחנו מגיעים לדאר ביום שלישי (24.5 )אחרה"צ עד יום חמישי בבוקר.

יום עיון באופנטבעי בטנזניה יוצא לדרך!
במעגל המרכזי: "היהפוך כושי עורו ונמר - חברבורותיו?"

הצעות למעגלים נוספים יתקבלו ברצון!

<ונא לא להדחף למעגל שלי ושל אורית: חינוך ביתי ואורז מלא >
<אולי בכלל נלך לחוף הים?>
<על המעוניינים לפנות אל הרשימה השחורה>

מ י, גרמת לי לחייך, וגם להזדהות. תודה.

יא ערסית. לכבוד הוא לי, ואני אנסה לסדר לך פגישה...

אורית יא אורית תודה רבה על השתתפותך בלבטיה של הערסית...ולגבי ה"סבלנות"..אני הייתי רוצה באמת שמי שהמציא את המילה סבלנות יקום מקיברו לרגע
ויחליף איתי כמה מילים[-:

פתאום ניראה לי שלקחתי את העיניין של "לא להתמקד בילד,לעשות את הדברים שלי לידו" קצת רחוק מידי.
גם לי לפעמים יש רגעי אימה כאלה. אולי אני לא עושה מספיק עם הילדים. איך זה שימים שלמים עוברים בלי שלמדנו יחד, קראנו יחד, בלי שעשינו משהו "יחד". אולי הם עזובים לנפשם בעצם. ואין דרך להרגע. ברגעים כאלה, אפילו אם אני אזכיר לעצמי שהכל בסדר זה נשמע לי כמו תירוצים.
רק בשבוע שעבר התארחנו אצל איזו משפחה, פתאום אני רואה ציורים שהבת ארבע שלהם ציירה בגן: את אברהם אבינו ושלושת המלאכים וסולם יעקב, וקולטת שהבת ארבע וחצי שלי לא מכירה את הסיפורים האלה!
מיד נתקפתי רגשות אשם איומים, וכבר באותו ערב הילדה קיבלה מנה גדושה: גם אברהם והמלאכים, גם סולם יעקב, גם יוסף ואחיו וגם יוסף וחלום פרעה. עכשיו אני רגועה. (עד הפעם הבאה).

ורק אני עדיין ערה.
אין לי מושג איך.
משוטטת לי כאן באתר הנפלא הזה, קוראת כל מיני דפים בכל מיני נושאים.
ותוהה ביני לביני איך יוצא שאני עדיין כאן בשעה כל כך מאוחרת...
לילה טוב

כולם ישנים.סוף סוף.
לכולם היה קשה להרדם בגלל ההתרגשות והאנדרלין שהימשיך ליזרום בדם.
גאיה חזרה ומנתה באוזני את כל המתנות החדשות שהיא קיבלה: שלוש פיות, תיק קטן, שלוש שרשראות ושעון.
היא חזרה ותיארה לי איך היא לא אוהבת את השעון של אור אבל את שלה, החדש, כן. ואיך כל דבר בו בו מוצא חן בעיניה, מהצבעים, דרך הרצועה ועד הלב הקטן שבצד, ואיך בתיק הסגירה ניפתחת כל הזמן,ושמחר היא תלבש את כל השרשראות החדשות, ושאם תרצה להוריד אותם, תשים אותם בתיק החדש, ושהמשאלה שביקשה כשכיבתה את הנרות, היתה לנסוע שוב לספארי ולישון בלודג' כמה לילות, כשיהיה לנו זמן, ושוב חזרה למנות את המתנות, ושוב אמרה איזה כיף היה... עד שנעצמו לה העיניים.

עשינו יומולדת.
אתמול בעלי נפל למשכב. היגיע חולה מהעבודה, והתעלף על המיטה. גם היום ישן כל היום. הירגיש נורא.
הבנתי שאני עושה הפעם הכל לבדי ללא שום עזרה.
אממה, לא ישנתי כמעט בלילה. משתיים בלילה בערך, כל אחת בתורה העירה אותי, כל אחת בתורה נעקצה מאיזה יתוש טורדן שחדר לחדר השינה.תומר הישתוללה במשך כמעט שעתיים, מצד לצד הלוך וחזור, לשים פלסטר, להוריד פלסטר, לגרד עוד עוד, וכשסוף סוף היצלחתי להרדם קצת, גאיה התעוררה בשעה שש (!) בבוקר, כי יצא לה פיפי במיטה . בזה ניגמר לי הלילה. כל היום הייתי עייפה מאוד, ובתוך העייפות עשיתי את כל ההכנות לערב, כולל קניות אחרונות.
חשבתי שיהיה לי זמן לנוח קצת לפני... אך לא! בצהריים קישטנו את פינת האוכל, הבנות ואני. זה היה כיף.
עד הרגע האחרון הייתי על הרגליים.
אור התחפשה לליצן. גאיה היתה באטרף כל היום, חסרת סבלנות לרגע האמת. לבשה את שימלת יום ההולדת שעתיים לפני המועד.
הליצן קיבל את האורחים עם צפצפות, וגאיה הגישה שקיות הפתעה.
אחרי שכולם היגיעו, וגאיה גמרה ליפתוח את המתנות, שכמובן לא חיכו רגע מיותר בתוך עטיפתן, הליצן עשה מופע קטן ומצחיק, ו"חידון גאיה", בו נישאל הקהל שאלות בנושא גאיה, על ארועים חשובים בחיי כלת השימחה, כגון, באיזה יום בשבוע נולדה, מתי בקעה שן ראשונה, וכולי וכדומה.
הילדים הימשיכו במשחקיהם, המבוגרים דיברו, כולם אכלו פיתות עם חומוס, וטחינה, וסלט חצילים, והעוגה, אךךך, עוגת הגזר שלך, חמוטל, בהחלט משובחת. בעצתך הישארתי לי חלק ללא ציפוי הגבינה, ונהניתי מאוווווד. תודה.
שרון המתחדשת עשתה עוגת יומולדת בצורת דובי, גאיה כיבתה את הנרות, ו...האמת שבקטע הזה מאוד התרגשתי. ילדתי שלי כבר בת שש. איזה כיף .
עכשיו היא מוקסמת מהמתנות החדשות שקיבלה, ואומרת שהיה יותר כיף ממה שתיארה לעצמה.
תודה.

תודה לך יעל צ, על תגובתך. פתאום ראיתי שלא הודיתי לך.

גם אני הייתי במקום הזה שרציתי לגעת בבדידות
פתאום קראתי שוב את מה שכתבת. אני לא רציתי בדידות. בכלל לא רציתי לעזוב את הארץ. זה היה נורא עבורי ולקח לי יותר משנה לקבל את העובדה שאני לא חוזרת כל כך מהר ושאני צריכה ללמוד לחיות כאן. (הכל בבלוגים על אפריקה. תמצאי בראש דף הבית).
היום אני לומדת לקבל את המצב כמו שהוא, כולל הבדידות\לבד שזה מביא איתו.
היקום שלח לי את השיעור הזה, ללא בקשה מודעת שלי.
שיעור בלבד, או קורס, או שמא דוקטורט???
אין לי מושג. ימים יגידו.
תודה

יצא שלקחתי לארץ ברגים במזוודה, כי תום התעקש שהוא יצטרך אותם
גדול. ומוכר.

משהו שיש עליו את החותם שלך, הפרטי, אבל הוא בכל זאת נמצא סביבך ותומך בך
אמן!
הלואי.
כרגע אני בלבד. ומנסה ליצמוח מתוך זה ולראות איך אני פועלת בתוך המצב הקיים. תוך כדי גם שולחת ליקום בקשות אין ספור לחברה המיוחלת.

אה, עוד משהו: בקשר לאריזות של גאיה, גם אצלינו זה ככה לפני הביקורים. יש לי הרגשה שזו מן דרך כזאת לעכל את המרחק, את הפגישות המתקרבות וכל זה. יצא שלקחתי לארץ ברגים במזוודה, כי תום התעקש שהוא יצטרך אותם

אפילו אני שאלתי את עצמי אתמול אם את הולכת להיות בקרוב בהריון
חשבתי על זה שכתבת לי על כך שהלבד הזה שלך שם הוא שיעור... ותהיתי כמה רחוק את עוד מתכוונת ללכת... האם זה שיעור בלבד, או קורס, או שמא דוקטורט??? אבל אפשר, כמו שהערסית אומרת, להביא אותה בהפוכה
כלומר, גם אני הייתי במקום הזה שרציתי לגעת בבדידות
לא רק בחלק הקשה של הבדידות
אלא גם במהנה, באחריות האישית
ביכולת הפרטית
בהתקלפות מסוימת

ואת הבנתי שבישבילי בשלב מסוים השיעור בבדידות הגיע למקום שבו הוא הפך להיות שיעור בכיצד ליצור סביבה תומכת ומסייעת
סביבה אשר תהיה הכי קרובה למה שאני צריכה

אני שואלת את עצמי אם זה מה שאת רוצה
משהו שיש עליו את החותם שלך, הפרטי, אבל הוא בכל זאת נמצא סביבך ותומך בך

הבדידות הזאת הביאה אותי לא להתפשר ביחס לסביבה שלי. בכל מקום יש אנשים מסוימים שיתאימו לך, שתמצאי איתם שפה משותפת. אם תרצי בזה, זה אפשרי

הי אורית,
רק רציתי להגיד שמאוד אהבתי מה שכתבת לליזה בדף שלה בענייני הזוגיות.
ובהזדמנות זאת אני גם אגיד (שוב) שאני מאוד אוהבת את הבלוג שלך.
ושיהיה לך ביקור נהדר בארץ. @}

בדיוק אתמול התחשק לי לכתוב לך שאלה כזאת בנוסח - יש הריון בשטח ?
באמת?
ואוו, זה כבר מתחיל להישמע הזוי.
מעניין מתי יגיע ?..............

ווי ווי ווי,
בדיוק אתמול התחשק לי לכתוב לך שאלה כזאת בנוסח - יש הריון בשטח ?

ומה קורה בתוכי?
מערבולת גדולה של התרגשות, ציפיה,ובתןך זה גם שקט.
כן, להפתעתי אני מוצאת בתוכי גם שקט. אפילו אותי זה מפתיע. אבל זה נעים. לדעת שאני עושה את הדברים שאני עושה מתוך שקט, למרות ההתרגשות והציפיה. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד...

היום דיברתי עם חברה בטלפון, ובעלה אמר לי שאני נישמעת... בהריון (!).
מאוד הופתעתי והתרגשתי לשמוע את זה.
אני לא. אבל אני חושבת על זה המון. על איך אעביר כאן הריון, ואולי אפילו לידה. במקום שאם חס וחלילה משהו משתבש, אין מישהו שאפשר ממש לסמוך עליו. והכל לבדי, בלי תמיכה נשית ונעימה שתמיד היתה לי בהריונות קודמים.
אני צריכה למצוא רק בתוכי את הכוחות והתמיכה. ואני מנסה לראות עם עצמי איך זה מרגיש לי . זה קצת מלחיץ, מודה.
מעניין.

אני יודעת שהם בטח לומדים ממני, בתור דוגמה...
חמוטל, אני "בונה" על זה בהרבה דברים...

שוב בארוחת הבוקר.
פתאום, כאילו משום מקום, גאיה אומרת: "אני מקוה שבמטוס יהיה אוכל נורמאלי. לא ממלא כמו בבית, אבל לפחות נורמאלי". פתאום הבנתי שהן באמת מצפות ומחכות ומתרגשות לפחות כמוני לקראת הנסיעה לארץ.
ואחרי האוכל ראיתי את גאיה נאבקת עם התיק הפרטי שלה, ומנסה לדיחוס לתוכו כמה שיותר בובות, ובסוף מתעצבנת ואומרת :"אוף! אני רוצה לקחת את כל השידה!"
אז ניסיתי להסביר לה שעדיין לא נוסעים, וכשיגיע הזמן אעזור לה להחליט מה לארוז ומה יחכה לנו כאן, והיא ממשיכה ומנסה ומתרגזת עוד, ומוציאה ומכניסה ומעבירה לתיק אחר, קצת גדול יותר.
לבסוף ניסיתי לישלוף קלף אחרון: "גאיה, גם אני אני עדיין לא אורזת את הבגדים שלנו במזוודה, כי אנחנו עדיין משתמשים בהם. בבוא הזמן אעזור לך לארוז גם את הדברים שלך".
רק אז היא הירפתה "אוףף, בסדר", והלכה לדרכה.
בנתיים, מחר מסיבת יום ההולדת שלה. לפני רגע ישבנו ומילאנו שקיות הפתעה, כי כבר לא יכלו להתאפק.
באמת התרגשות גדולה. גאיה סופרת את הדקות, וכמובן שהזמן לא עובר מספיק מהר עבורה...

גם לי יש לפעמים קריזות פתאומיות ביחס למשחק במחשב על הבוקר, אפילו כשזה לא במחשב אלא בפליי סטיישן, אני פשוט רוצה להתחיל את הבוקר, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר, לצחצח שיניים, להתארגן... ואני מבקשתאת זה לא מספיק חד וחלק, ואז פתאום נשבר לי.אני לא רוצה שבגלל לא יוצאים לבית הספר כל יום, הילדים שלי יצאו כאלה שלא יוצאים מהפיג'מה

אוףףף! אני יודעת שהם בטח לומדים ממני, בתור דוגמה... אני מתלבשת ומתארגנת כל בוקר, אז בסופו של דבר הם בטח יגיעו לגיל שזה יהפך ליותר אוטומטי
אינשללה

הקטע האחרון, בדיעבד, היה הערות לעצמי...

איזה קטע.
האמת שאני באמת זוכרת שביסודי למדנו על מישלי קרילוב. על כל אותם המשלים שבקלטת ההיא.
וזה היזכיר לי קצת משם.
ההבדל הוא שהזכרונות שלי מלימוד מישלי קרילוב לא מלווים בכייף, רוגע, נעימות ושימחה.
ארוחת הבוקר שלנו עם אותה השיחה היתה בהחלט מלווה בכל אלה.
תודה.
האמת היא שאחרי כל אירוע כזה ודומיו אני אכן רושמת לעצמי ליד "למדנו משהו היום"...
מן תפיסת שבי שעדיין לא השתחררתי ממנה

זו אני הפלוני....

D-:
תתביישי לך, נשמע ממש כאילו ניהלתן שיעור בבית ספר, רחמנא ליצלן
ועוד בנושא משלים.....

תתביישי לך, נשמע ממש כאילו ניהלתן שיעור בבית ספר, רחמנא ליצלן

אולי גם להן.
הו ליזה ליזה יקרה.
גם על זה ניסיתי לחשוב. אבל עבורן זה רק משחקים. אור לפעמים כן כותבת אי מיילים, אבל רוב הזמן הן משחקות באתרים הנ"ל.
עבורי זה אחרת. לא יודעת. ואולי לא.
אולי האתר הזה עבורי הוא כמו אתר הברביות עבורן?... זה מעורר בי חיוך...
ההקבלה לא מתאימה...
לא חשוב. כולנו צריכים למצוא איזון כלשהו ל"זמן המחשב" שלנו.
אולי באמת להקציב זמנים זה פיתרון. נראה.

ובנתיים עולות בי עוד מחשבות.
אולי אני לא מקדישה מספיק זמן לעשיה עם הבנות. ביגלל שאנחנו המון בבית, ביגלל שאין רחוב וגם אין עדיין ממש חברים, פתאום ניראה לי שלקחתי את העיניין של "לא להתמקד בילד,לעשות את הדברים שלי לידו" קצת רחוק מידי.
מרגישה שלא מקדישה להן מספיק. אולי צריכה ליזום פעילות בבית, כמו יצירה,לימוד של משהו,או אפילו משיחק, לא יודעת.
ואולי אלה סתם ריגשות אשמה מיותרים.
ביגלל שאין לידי אף אחד עם צורת חיים דומה, אין לי למה ולמי להשוות. כך הייתי מסתכלת על חברותיי ולוקחת מכל אחת את מה שמתאים לי. עכשיו אני מרגישה לעיתים שאני צריכה "להמציא את הגלגל" ממש.
זה קשה ומתסכל.

בארוחת הבוקר הבנות היתחילו לדבר על קלטת הוידאו "סבא טוביה". טוביה צפיר ממחיז כמה משלים.
ודיברנו מה אפשר ללמוד מכל משל, וכל אחת אמרה מה נראה לה ומה היא חושבת. ודיברנו על מה זה משל.
והן סיפרו לי משל משל, לפי הסדר,ממה שהן זוכרות, והיתה שיחה כל כך נעימה.
נהניתי לשמוע את הדעה שלהן, איך כל אחת מנסחת את התשובה, איך כל אחת מסתכלת על הדברים ורואה מזוית קצת אחרת.
בנות שלי מקסימות.
>אורית נמסה באופן סופי<

המחשב מספק עבורי כל כך הרבה. ממש אוכל נפש.
אולי גם להן.
תפרגני להן ולעצמך (אולי תקבעו תור?).
@}

בוקר.
הערתי את הבנות בשמונה ורבע. לא ביגלל שצריך לצאת או למהר לאנשהו, אלא פשוט בכדי שלא ירדמו מאוחר מידי. אני אוהבת שהן נירדנות בשעה סבירה (עשר, או קצת אחרי), בכדי שלי יהיה קצת זמן שקט.
אור, קמה, העינים שלה עדיין בקושי פתוחות. חשבתי שהיא בשירותים, אך כשיצאתי מחדר השינה ראיתי שהיא יושבת מול המחשב. זה ממש הירגיז אותי. ציוויתי עליה לקום מיד וללכת להתארגן עם עצמה- להתלבש וכדומה.
למה בעצם זה היכעיס אותי?
ניסיתי לחשוב.
ברור! כי אני רציתי להסתכל במחשב עכשיו! לראות מה חדש ,ואם היגיעו אי מיילים. הן יכולות לתפוס את המחשב לשעות עם אתר הברביות ודומיו. והבוקר בקושי היתחיל. שיעשו משהו אחר שלא קשור בבהיה אין סופית!
איך היא מעיז לתפוס לי את המחשב ?! ...
כמובן שאחרי שהיא קמה ואני התיישבתי, עם קצת ריגשות אשמה, הבנתי את האבסורד שבסיטואציה.
המחשב מספק עבורי כל כך הרבה. ממש אוכל נפש.
האם זה יצא מגבול הטעם הטוב? האם איבדתי פרופורציות?
אולי אני צריכה שוב כמה ימים בלי, שתהיה איזו תקלה באינטרנט או בחשמל (טפו,טפו,טפו), בכדי לעבור גמילה שלא מרצון

תודה, אמא של יונת.
חמוטל, בדיוק חשבתי איזה עוגה לעשות לכיבוד עם הקפה, חוץ מעוגת יום ההולדת המקושטת.
כיתבי לי בדף הבית שלי. תודה.

גם לאחותי קוראים גאיה. תודה אורית. רוצה את המתכון של העוגת גזר הנהדרת שלנו? רק תגידי

מזל טוב לגאיה!

הלכנו, הבנות ואני ,לקנות דברים בשביל מסיבת היומולדת של גאיה.
קנינו שקיות הפתעה, צפצפות צבעוניות, בחרנו ביחד הפתעה קטנה לשקיות ההפתעה, כלים חד פעמיים (יסלחו לי ה"ירוקים"...), מפיות נייר. כך אנחנו בונות ביחד את המסיבה.
וחשבתי לעצמי איזה כיף זה להכין ביחד את מסיבת יום ההולדת. לא משהו "מיפלצתי" כמו שעשינו בניירובי, אלא קטן וצנוע, ובעיקר- שמח.

ועכשיו, כשאני חושבת על זה, אני גם לא ישנה טוב בלילה, מתקשה להרדם, או שמתעוררת באמצע הלילה ואז מתקשה להרדם. ועכשיו אני מבינה שזה בודאי גם קשור לכל הצפת הרגשות הנ"ל.
וגם גאיה, הרגישה כל כך לכל תנודה ריגשית בבית, מתקשה מאוד להרדם בלילות, עד שנעשית עצבנית ממש.
והכל מתחבר פתאום ביחד. והערפל מתפזר וכל חתיכה מהפזל נופלת במקומה.
תודה

היום אני מרגישה קצת מוזר.
אני משתדלת להעסיק את עצמי בכל מיני:
עינייני הבית, בישולים, חוגים של הבנות, מסיבת יומולדת לגאיה בשבת, הכל בכדי לא להרגיש.
לא להרגיש מה?
שהביקור בארץ מתקרב.
ואני הרי אלופה בלהדחיק, בלא להרגיש. אימונים של שנים...
והיום, הגוש כבר עומד בגרון, והרגשה של ליאות.
סוף סוף אני נאלצת לשאול את עצמי "מה קורה?".
ואני נאלצת להודות בפני עצמי שאני מתרגשת עד כלות לקראת הביקור בארץ. מתקשה להכיל את גודש הרגשות שזה מביא עימו. ואני מוצפת בהן, באותן רגשות של התרגשות וציפיה וערגה. מוצפת עד דמעות ממש.
אז הנה, אני מודה קבל עם ואינטרנט:
" אני, אורית אוקו -ערוסי, מתרגשת עד כלות לקראת הביקור בארץ הקרב ובא ".
זהו. עכשיו אפשר להמשיך.
עוד שלושה שבועות, אבל מי סופר...

ציפי יקרה, יש לנו את הקלטת פנטזיה.
עכשיו היא ב"מנוחה". לכל קלטת יש את ה"תקופה שלה"...

ואני חושבת, לפחות יש לכם אחד את השני!
נכון. אני מברכת על כך בכל יום ובכל רגע. השהות עם הילדים נטו, וכאן זה ללא "הפרעות חיצוניות" כמעט, היא מתנה גדולה.

לדעת מי אני חוץ מהזהות הישראלית שלי
אני חושבת מה לכתוב בקשר לזה.
זה באמת קצת מבלבל.
אני עדיין מרגישה ישראלית יותר מכל דבר אחר, רק שאני מכילה בתוך ישראליותי דברים נוספים, שהן מתנות שקיבלתי מהשהות מחוץ לישראל.

במיוחד עם כל המרחק הזה, מארצינו, מהמשפחה, מכל הדברים שכנגדם אני יודעת מי אני
ואוו, נכון.
אחד הדברים שקורים לי מאז שעזבנו הוא התמודדות שלי עם עצמי בלבד עם כל דבר (כשבארץ, בדרך כלל הייתי מערבת בהתמודדות אנשים נוספים), והגדרה מחדש של הכל.

תודה על ההארות.(בהחלט ב א').

עכשיו הגעתי גם לדף שלך
אני מבינה שהיתה סיבה למה הרגשתי כמו שהרגשתי, כל כך חזק

אני חושבת שאני חשה הזדהות עם הבדידות שלכם שם, כי זה מזכיר לי איך היה המעבר שלי לאנגליה

ואני חושבת, לפחות יש לכם אחד את השני! וזה אחד הדברים שאני כל כך מאושרת ביחס לחינוך בבית. העובדה שיש לנו כל כך הרבה זמן עם הילדים שלנו. יש הרי דברים שרק הזמן עושה
קראתי את מה שכתבת בקשר לזה שאת כבר יותר של שם מאשר של הארץ
אני מזדהה גם עם זה
אני זוכרת את הזמן שהבנתי שאני חיה בלונדון כבר יותר זמן ממה שחייתי בתל אביב
זה היה מפחיד
כאילו אני כבר לא יודעת מי אני
וזה מבקש משהו אחר בתוכי: לדעת מי אני חוץ מהזהות הישראלית שלי
מי אני בעירום
בלי כלום
אותי המחשבה הזאת לפעמים מבלבלת
במיוחד עם כל המרחק הזה, מארצינו, מהמשפחה, מכל הדברים שכנגדם אני יודעת מי אני

אורית יש לכם את הקלטת פנטזיה? זו קלטת מקסימה שווה לצפות עם הילדים

האמת היא שאני שמעתי את השיר , וראיתי ,בתוספות של הסרט, שזה זיגי מרלי שר והתחלתי לתת הסברים בלי שבכלל נישאלתי להם, מרוב התלהבות, עד שבסופו של דבר הבנות התחילו להתעניין...

הי ציפי יקרה!
כיף לישמוע ממך סוף סוף!

היום נסענו בכביש שעובר ליד הים.
במשך דקות ארוכות נסענו ליד הים, כשבאוטו מתנגנים שיריו של בוב מרלי.
ואני הרגשתי מן התרוממות רוח שכזאת. מן התרגשות.
שנים שלא היקשבתי לבוב מרלי. שילוב של המוזיקה שלו עם הים פשוט "עשו לי את זה".
זה היה נפלא.
אחר כך שחינו בבריכה, דבר ניפלא לכשעצמו.
וחשבתי לעצמי שכאן בהחלט יותר נעים מאשר בניירובי האפורה והסואנת.
נכון שיש כאן "מדבר צרכני", אבל יש משהו באויר שעושה לי טוב בנשמה. וזו בהחלט התחלה.

ואיך היגענו לשיריו של בוב מרלי המנוח?
יש לבנות את הסרט "תפוס את הכריש", שם משתתף בנו של בוב מרלי, זיגי מרלי. ודיברנו על כך שהמוסיקה שלו ניקראת "רגאיי", ועל כך שהשיר שהוא שר בסרט הוא בעצם שיר של בוב מרלי האבא.
וכך חיפשו ונברנו בערימת הדיסקים מעלת האבק שלנו, ושלינו מתוכה את הדיסק המקסים של בוב מרלי, וגאיה היקשיבה בהתעניינות, ובסוף אמרה "זה פשוט מוזיקה"...
ואני ניסתי להסביר לה שלכל סוג מוסיקה יש קצב, או מיקצב קצת אחר,המייחד אותה, והישוונו את הקצב של הרגאיי לקצב של "מטאליקה", למשל, שהוא אחר לחלוטין.
כך קיבלו בנותיי שיעור קטן במוסיקה .

ועוד שיעור.
אחד הלהיטים אצלנו עכשיו בין קלטות הוידאו זו קלטת של תוכניות "משפחת סימפסון" שאחי היקליט פעם מזמן, כשזה עוד היה משודר בכל יום בערוץ הראשון.
זו קלטת מאוד ארוכה ובה המון תוכניות אחת אחרי השניה. וכך יוצא שאם הן מתחילות עם "סימפסון", זה יכול להימשך כל היום. ואני הייתי משתגעת מזה שהן בוהות בטלויזיה כמעט יום שלם ללא הפסקה, ועוד בתכנית שבעצם מיועדת למבוגרים ושחצי ממה שקורה שם הן בכלל לא מבינות!
ואז אור היתחילה לשאול על מילים שהיא לא מבינה מהתוכנית, ועכשיו גם גאיה, ופתאום קלטתי שהן לומדות עוד אנגלית בעזרת הצפיה בתוכניות האלה שוב שוב. הן כבר מכירות את כל הקלטת בעל פה, ויכולות להתפנות להקשיב גם לשפה ולמילים ולנסות להבין יותר.
טוב, אז הקלטת של סימפסון מקבלת אצלי הקלה בדמות "גם לומדים מזה משהו"

הי אורית, ואווווו כמה זמן לא קראתי את הדף שלך
חוויה אמיתית מחכה כבר שתגיעו וניפגש
הרבה מזל טוב לגאיה
ונשיקות לכולם
חיבוק ענק ציפי

מאד עוזר ב"יצירת אווירה"..
וואלה. שכחתי מזה. תודה.
העיניין הוא שהמחשב נמצא בחדר צדדי. אני לא יכולה להקשיב לו כל הזמן. אני מתרוצצת מחדר לחדר, או במטבח וכולי וכדומה...
בכל מקרה, יום העצמאות ניגמר, כמדומני. והזמן רץ ואינו נח ואינו חס על אף אחד ועל שום דבר.
עוד שבוע כמעט ניגמר.
הביקור התקרב עוד קצת.

הי אורית
לא יודעת אם את יודעת אבל אפשר להקשיב לרדיו ישראלי דרך האינטרנט.. מאד עוזר ב"יצירת אווירה"..

ואוו!ניפלא דגנית.
רק אל תשכחי שביוני אנחנו לא כאן... עד השישי ביולי...

לא תיכננתי לכתוב.
רק נכנסתי לראות מה חדש.
אבל יום העצמאות ויום הזיכרון.
אלה חגים של המדינה. מדינת ישראל. אז כל כך לא מורגש. משום מה את החגים של היהודים הרגשתי יותר.
אולי בגלל שאין מאכלים מיוחדים ו"מנהגי בית" מיוחדים, אז אין מה לעשות בבית. זה חג של בחוץ, של אוירה.
יום הזיכרון תמיד היה משמעותי אצלנו, בגלל שחד הדודים שלי נהרג במלחמות ישראל. תמיד היתה אזכרה משפחתית,טכס בבית הקברות, גם של הקיבוץ וגם של המשפחה. הצפירות! כמובן, איך שכחתי. הן מזכירות את משמעות היום. כאן אין צפירות.והשירים ברדיו, ושינוי התכניות בטלויזיה. זה היה יום הזיכרון עבורי.
ויום העצמאות (מתבלבלים לי הא' וה ע' כל הזמן ). גם זה התבטא בחגיגות בקיבוץ בערב, ואחר כך ,למחרת על הדשא של חדר האוכל היו משחקים לילדים ושתיה חינם, ואפילו עשו על האש בימים הטובים...
וכאן מה? איך אפשר לחגוג את הימים האלה?
אני פשוט מציינת אותם בליבי.

מ ז ל ט ו ב ל ג א י ה ! ! !

אני עובדת על ביקור בדאר... בלי נדר...

היום עמדתי במטבח וטיגנתי קציצות ו... לא היזעתי! אף לא אגל זיעה אחד ניגר על פני!

נהר, נתת לנו את הספר הזה מתנה באחד מימי ההולדת. אני מכירה את השיר.

מנטי, המון תודה. שוב .

אורית
את שוב מדהימה אותי ביכולת שלך לגעת פנימה, להרגיש, לבטא, לבכות...

לא יודעת מה איבדת מנעוריך, אבל ממש מרגש לראות מה נמצא

חיבוקים מארץ דומעת,
דרך אגב בנוגע לנזילה, יש לקדיה מולודובסקי (בתרגום לאה גולדברג כמדומני בספר "פתחו את השער")שיר יפה על גילגוליה של חבית.

אתמול ארחנו אצלנו לארוחת הערב ארבעה חבר'ה צעירים,בתחילת שנות העשרים לחייהם, ישראליים, שמטיילים באפריקה עם אוטו שקנו . התחילו בדרום אפריקה, כמדומני, ומתכננים לעלות עד לאן שיוכלו ...
הכנו להם ארוחה "ישראלית"- חומוס, טחינה, פיתות, טונה, ביצים.
היה לי נעים. הם נכנסו בדלת, ופתאום ראיתי בהם אותי לפני כחמש עשרה שנה. החופש, רק אני לעצמי ולא ברור מה יביא המחר, החוויות המרגשות, ה"התחפשות" (מהמילה חפ"ש, הם ישנים במלון זול מאוד בשולי איזו שכונת עוני ואוכלים רק מה שזול מאוד). אךךךךךךך, ואז אחד מהם התיישב ליד הקיבורד והתחיל לנגן שלמה גרוניך. אז נמסתי באופן סופי.
הוא סיפר לי ששלמה גרוניך ומתי כספי עשו מופע של "מאחורי הצלילים" לפני כשנה. ואני פתחתי אליו עיניים זורחות ועורגות "מה,באמת? לא ידעתי". איך אדע? הרי הייתי כבר בניירובי
הכל היה נינוח ונעים, הם אכלו בהנאה, ואני הגשתי ופיניתי בהנאה.מידי פעם אחד מהם ניגש למחשב- לאינטרנט, וישב כמה דקות. כאלה אירוחים אני אוהבת, נינוחים, בלי גינוני טקס .
ורציתי שהזמן יעצור קצת, או שיתארך, והם ישארו עוד קצת, ונוכל לדבר עוד קצת ואוכל להתרפק עוד קצת על ישראליותם החופשית, על ההומור הקליל, על השיחה הנעימה...
מה? כבר הולכים?

ועכשיו אני בוכה ומנסה להבין על מה. אולי על אובדן נעוריי, דבר שעד עכשיו לא חשבתי עליו אף פעם.
ואולי על אובדן החופש . החופש לחיות איפה שאני רוצה, בלי אילוצים שאינם תלויים בי.
כל זה "זרק" אותי באופן בילתי צפוי לחלוטין לנעוריי, עד גיל 20 בערך.
היינו מחליטים לינסוע, אורזים תיק קטן, ונוסעים. בלי לתכנן יותר מידי איפה נישן ומה נאכל.היינו מסתדרים, גם אם זה אמר לישון בחוץ או לא לישון בכלל. למי אכפת?
ברור שזה אינו מתאים לי עכשיו, בגילי המופלג נעשיתי יותר מפונקת.
ואולי אני בוכה על אבדן החברה הנעימה. אותם בחורים, ששיקפו לי את עצמי, איתם הירגשתי בנוח פתאום, פשוט העלו בי געגועים לחברה נעימה.

יש לי כאב ראש.
שיגמר כבר היום...

תודה יא ערסית.
כאן יש שימוש רב לכשפים נגד עין הרע מכל סוג שהוא לכל מיני פגעים מפגעים שונים.
SHOOT

אני יכולה למכור לך עוד כל מיני כשפים נגד עין הרע אם את רוצה(אפרופו גשם על הטלויזיה)