על ידי מאמא* » 18 מרץ 2007, 13:38
נהר, תודה על החיבוק{@
אני ממשיכה.
באותו ערב התחילו צירים, ניסיתי להסתובב בדירה, עשיתי אמבטיה. הצירים היו נסבלים, לקראת הלילה החלטנו לנסוע לליס (כבר לא זוכרת למה). בדרך לב"ח אספנו את חמותי (אל תתעלפו). מסתבר שזאת היתה טעות - נוכחותה הפריעה לי בלידה. החלטתי לצרף אותה לטובת בן זוגי, כדי שתהיה לו תמיכה ולא חשבתי מספיק על עצמי:-(
מהמיון בליס יש לי חוויות לא כל כך טובות - היתה לי הרגשה של בית חרושת, שאני בורג קטן במערכת משומנת. לדעתי, המעבר עצמו לבית חולים מאד עיכב לי את הלידה. נבדקתי במיון - היתה לי פתיחה 4 ועליתי לחדר לידה. חדר לידה טבעי היה תפוס, אז התמקמנו בחדר לידה רגיל. מיילדת הציעה לעשות לי חוקן ואני הסכמתי, כי לא רציתי שיצאו לי יציאות בלידה. נכנסנו לשירותים היא הכניסה לי חוקן לפי הטבעת והתחילה להזרים לשם נוזל. לא הצלחתי להחזיק אותו בפנים והנוזל השפריץ על המדים שלה. הרגשתי שהיא כועסת עלי והיה לי מאד לא נעים.
אני שואלת את עצמי: "למה לא יכולתי לעשות חוקן לבד, הרי עשיתי את זה לאנשים אחרים כמה פעמים?"
אני עונה לעצמי:"באתי לבית חולים בתור מטופלת ו לא רציתי לקחת אחראיות לא על עצמי לא על דברים אחרים שעושים לי". המשפט הזה יחזור על עצמו עוד הרבה פעמים בסיפור לידה וסיפור ההנקה שלי.
בינתיים השעות עוברות והפתיחה לא מתקדמת, עברתי לחדר טבעי, נכנסתי לאמבטיה והפתיחה לא מתקדמת. הצירים נסבלים ובכלל הכאב לא היה אישו בשבילי.
נשברתי אחרי הרבה שעות שהפתיחה לא התקדמה, הייתי מותשת, כבר לא היתה לי סבלנת כמו שאני יודעת עכשיו בלידה ובהנקה צריך הרבה סובלנת ואורך רוח.ביקשתי בעצמי זירוז ואפידורל ופה התחילו כל הצרות.
העבירו אותי לחדר רגיל וקיבלתי מיילדת נוראית: גזענית, רשלנית, אטומה. הייתי צריכה להחליף אותה,אך לא עשיתי את זה וגם המלווים שלי לא נתנו לי הגנה.
המרדים ואחות שהרכיבו לי אפידורל, צחקו וריכלו ביניהם בזמן שבכיתי מאכזבה ,מהבנה שלא אזכה ללידה טבעית, שעליה חלמתי. כל כך הרבה אטימות ואכזריות ברגעים כל כך רגישים!
אחרי שחיברו אפידורל, המיילדת היתה צריכה להוציא לי את השתן עם קטטר, כל כמה זמן. היא לא עשתה את זה, היא בכלל בקושי נכנסה לחדר שלי. לדעתי, היא רצתה שאני אגיע לניתוח קיסרי. הפתיחה לא התקדמה ראש של העובר לא התקדם גם, כי שלפוחית השתן המלאה לא נתנה לו להתקדם. אני שתקתי - לא אמרתי לה להוציא לי שתן, כי בכלל לא חשבתי על זה, שכחתי כל מה שלמדתי.
אני משתדלת לסלוח לעצמי ולאחרים על כל הדברים האלה. הגבול בין לקיחת אחראיות ורגשי אשמה כל כך דק.
בינתיים התחילו לדבר על ניתוח קיסרי ואני בשוק, חושבת לעצמי:" חלמתי על לידה טבעית ועוד מעט יעשו לי ניתוח. איך הגעתי לזה?" פעם ראשונה החלטתי לקחת אחראיות - התחלתי להתפלל מכל הלב, התחלתי לבקש מסבתא שלי ז"ל שתעזור לי לצאת מהמצב הזה.
אלוהים שמע את התפילה שלי. המשמרת התחלפה והגיעה מיילדת רעיה גרינברג למשמרת ועוד מיילדת צעירה, שאני לא זוכרת את שמה.שתיהן מאד מקצעיות ואני מודה להן מקרב לב.
,
נהר, תודה על החיבוק{@
אני ממשיכה.
באותו ערב התחילו צירים, ניסיתי להסתובב בדירה, עשיתי אמבטיה. הצירים היו נסבלים, לקראת הלילה החלטנו לנסוע לליס (כבר לא זוכרת למה). בדרך לב"ח אספנו את חמותי (אל תתעלפו). מסתבר שזאת היתה טעות - נוכחותה הפריעה לי בלידה. החלטתי לצרף אותה לטובת בן זוגי, כדי שתהיה לו תמיכה ולא חשבתי מספיק על עצמי:-(
מהמיון בליס יש לי חוויות לא כל כך טובות - היתה לי הרגשה של בית חרושת, שאני בורג קטן במערכת משומנת. לדעתי, המעבר עצמו לבית חולים מאד עיכב לי את הלידה. נבדקתי במיון - היתה לי פתיחה 4 ועליתי לחדר לידה. חדר לידה טבעי היה תפוס, אז התמקמנו בחדר לידה רגיל. מיילדת הציעה לעשות לי חוקן ואני הסכמתי, כי לא רציתי שיצאו לי יציאות בלידה. נכנסנו לשירותים היא הכניסה לי חוקן לפי הטבעת והתחילה להזרים לשם נוזל. לא הצלחתי להחזיק אותו בפנים והנוזל השפריץ על המדים שלה. הרגשתי שהיא כועסת עלי והיה לי מאד לא נעים.
אני שואלת את עצמי: "למה לא יכולתי לעשות חוקן לבד, הרי עשיתי את זה לאנשים אחרים כמה פעמים?"
אני עונה לעצמי:"באתי לבית חולים בתור מטופלת ו [b]לא רציתי לקחת אחראיות[/b] לא על עצמי לא על דברים אחרים שעושים לי". המשפט הזה יחזור על עצמו עוד הרבה פעמים בסיפור לידה וסיפור ההנקה שלי.
בינתיים השעות עוברות והפתיחה לא מתקדמת, עברתי לחדר טבעי, נכנסתי לאמבטיה והפתיחה לא מתקדמת. הצירים נסבלים ובכלל הכאב לא היה אישו בשבילי.
נשברתי אחרי הרבה שעות שהפתיחה לא התקדמה, הייתי מותשת, כבר לא היתה לי סבלנת כמו שאני יודעת עכשיו בלידה ובהנקה צריך הרבה סובלנת ואורך רוח.ביקשתי בעצמי זירוז ואפידורל ופה התחילו כל הצרות.
העבירו אותי לחדר רגיל וקיבלתי מיילדת נוראית: גזענית, רשלנית, אטומה. הייתי צריכה להחליף אותה,אך לא עשיתי את זה וגם המלווים שלי לא נתנו לי הגנה.
המרדים ואחות שהרכיבו לי אפידורל, צחקו וריכלו ביניהם בזמן שבכיתי מאכזבה ,מהבנה שלא אזכה ללידה טבעית, שעליה חלמתי. כל כך הרבה אטימות ואכזריות ברגעים כל כך רגישים!
אחרי שחיברו אפידורל, המיילדת היתה צריכה להוציא לי את השתן עם קטטר, כל כמה זמן. היא לא עשתה את זה, היא בכלל בקושי נכנסה לחדר שלי. לדעתי, היא רצתה שאני אגיע לניתוח קיסרי. הפתיחה לא התקדמה ראש של העובר לא התקדם גם, כי שלפוחית השתן המלאה לא נתנה לו להתקדם. אני שתקתי - לא אמרתי לה להוציא לי שתן, כי בכלל לא חשבתי על זה, שכחתי כל מה שלמדתי.
אני משתדלת לסלוח לעצמי ולאחרים על כל הדברים האלה. הגבול בין לקיחת אחראיות ורגשי אשמה כל כך דק.
בינתיים התחילו לדבר על ניתוח קיסרי ואני בשוק, חושבת לעצמי:" חלמתי על לידה טבעית ועוד מעט יעשו לי ניתוח. איך הגעתי לזה?" פעם ראשונה החלטתי לקחת אחראיות - התחלתי להתפלל מכל הלב, התחלתי לבקש מסבתא שלי ז"ל שתעזור לי לצאת מהמצב הזה.
אלוהים שמע את התפילה שלי. המשמרת התחלפה והגיעה מיילדת רעיה גרינברג למשמרת ועוד מיילדת צעירה, שאני לא זוכרת את שמה.שתיהן מאד מקצעיות ואני מודה להן מקרב לב.
,