על ידי עלי_מרווה* » 15 מרץ 2006, 23:16
הסיפור הארוך של הלידה הקצרה
הכל התחיל ביום חמישי
אחרי תקופה ממושכת של שגעון לסיים את כל הפרוייקטים שנותרו על כתפיי לפני הלידה, שעלה לשיאים חדשים באותו יום חמישי, הרגשתי על סף קריסה. תכננתי להגיע למשרד איפלו ביום שישי למחרת, כדי להספיק עוד קצת ולא ידעתי איך אעמוד בזה... ופתאום איפשהו לקראת סוף היום נוצרה בתוכי אנחה גדולה והבנה עמוקה. סידרתי את כל החומרים, כתבתי הנחיות להמשך טיפול בדברים הדחופים, עשיתי גיבוי למחשב והתחברתי אל השקט והרוגע שפתאום השתרר בחדרי. נשמתי כמה נשימות ארוכות, לקחתי את התיק ויצאתי לצעידה איטית וחד כיוונית חזרה אל הבית...
ביום שישי, למחרת נשארתי בבית, מסדרת ומקננת.
תחושת השלווה והרוגע שהפתיעה אותי אמש נלותה אלי גם הביתה. הכנתי ארוחה דשנה ליקיריי לשבת, לשתי בצק, הפרשתי "חלה" ואפיתי חלות מתוקות. סידרתי את הבית ואת המחשבות.
ב3 שבתות שקדמו לשבת זו, זכיתי לצירים חזקים במיוחד בערבי שבת. הפעם הצירים נעלמו כלא היו.עמדתי לצד ביתי והדלקנו יחד את נרות השבת. כיסיתי את עיניי וחשבתי מה לבקש. לידה קלה? לידה עצומה? ביקשתי רוגע ושלווה. רוגע, שהייתי כה צמאה לו בתקופה האחרונה בחיי.
קיבלנו את השבת והתישבנו לשיר יחד, אני, ביתי בת ה4 ודובון בן ה2. כאב עמום בתחתית הבטן, שליווה אותי כל החודש האחרון, מתגבר ונחלש בגלים, שינה פתאום את סגנונו. עבר למותניים ולגב, לא כואב, מזכיר ומעיר. האיש נכנס לבית והבחין במשהו שונה. ביקש שלא אתאמץ ונותרתי על הספה, מחפשת בתוכי סימנים לשינוי. עד כמה קרובה הלידה? עד כמה אני מוכנה?
מאז שנישאנו עשינו מנהג לברך אחד את השני בכניסת השבת, כמו שמברך אב את ילדיו בליל שבת. הרי אותנו אף אחד מעולם לא בירך כך בתור ילדים... אז כשעמדתי תחת כפותיו של אישי, ובורכתי בברכת כהנים, קיבלתי תשובה לשאלותיי. זה ממש מעבר לדלת: רק להסכים לפתוח אותה והלידה כבר כאן. הכל תלוי רק בי.
הכל היה מיוחד באותו ליל שבת, האוכל יצא טעים במיוחד, הילדים ישבו בשקט לצד השולחן והקשיבו לסיפוריו של אבא, שרנו כולנו יחד. אחר כך התישבתי איתם על השטיח ושיחקנו. ביתי התישבה לצידי ורצתה חיבוק. לא הצלחתי לחבק אותה מספיק חזק, בגלל בטן עצומת המימדים שחצצה בינינו. הבטחתי לה שכבר בערב שבת הבא, כשנשב כך שוב, אחבק אותה חזק-חזק, בלי שהבטן תפריע.
הרגשתי מאוד עייפה ולא מאופסת. הגב והבטן דיברו חרישית אך ללא הפסקה. נכנסת למקלחת להחליף בגדים. פוגשת בתוך הראי את המבט המהורהר של עצמי. משהו שונה, משהו שונה בי. אורזת עומץ ומורידה את המבט, לאט-לאט כלפי מטה. לבטן צורה שונה ומאוד משונה. היא פתאום ארוכה ונמוכה, מאוד מאוד נמוכה, ובתחתית אימאלה, לתחתית הבטן צורה של... ראש! זה לא שום דבר אחר מאשר ראש של מישהו. צמרמורת בכל הגוף. לא יכולה לראות את זה וגם לא לחשוב על זה. אחוזת אימה קוראת לאיש להביט. הוא נדהם ומבוהל לא פחות ממני, לא מסכים אפילו לגעת. נשלחתי לאחר כבוד למיטה, לקרוא את הפרק האחרון שנותר לא קרוי בספרו של דר' בר: הלידה.
באמצע הלילה הקטנים הצטרפו למיטתנו ומרוב חוסר הנוחות ברחתי לחדרם. לא היה נוח לישון. המיטה של הקטן הרגישה קשה מדי עבורי ולא הצלחתי למצוא לי תנוחה נוחה. בזמן שאני מסתובבת מצד לצד ומנסה להתאכסן אופטימלית, אני מבינה פתאום לתומי שהמיטה בכלל לא אשמה. איפשהו בראש מצלצל הפעמון: זה הגב. אוי, הגב.
מסתכלת בשעון: 5 לפנות בוקר. אם הגב מדבר ככה, לא אחזיק מעמד עד מוצ"ש. לידה בשבת? ציר מפסיק אותי ממחשבתי. מצומררת מההפתעה, מנסה להתפלל שהגוף יחכה עוד קצת. הילד הזה נוצר בכזו קדושה וטהרה! איך איתכן שבואו לעולם יהיה כרוך בעבירה?
כל כך מסובך ללדת בשבת, כרוך בכל כך הרבה התלבטויות. איך ניסע? איך נביא את הילדים? איך אפעיל את הטנס? איך אשמע את השירים שהכנתי ללידה? מחשבות רצות אחת רודפת חברתה. ופתאום שוב ציר. מסתכלת על שעון, לא מבינה. הרי עברו רק כמה דקות? השעה 5:10. לא נוח לשכב, אבל מפחדת לקום. הצירים יבואו יותר מהר?
קמה ועוברת למקלחת. צריך להספיק עוד המון דברים.
מתקלחת , מודה לבורא העולם על כך שהשכלתי לחמם מספיק את הדוד לפני השבת ושהמים לא העזו להתקרר. פוגשת במים בעוד 2 צירים. המים עוזרים. לעת עתה?
יוצאת ולובשת את בגדי הלידה. מעירה את האיש.
"מה? איזה צירים, על מה את מדברת? עזבי אותך, חכי עד מוצ"ש!" (המשפט נהיה בינתיים בדיחה הסטורית) ממשיך לישון. עוד ציר. חוזרת למקלחת עם קופסת התרופות? מה עושים עכשיו? מסניפה את קופסת האקמול, שוקלת, פותחת, מנסה בקדחנות להבין מדוע, ובלי להבין בולעת כדור לבן. מורחת משחת וולטרן על הגב התחתון. אחריה משחת ונרוטון ושוב וולטרן. ואו כמה זה עוזר. בינתיים.
עוד ציר, יותר חזק. הראש לא מצליח לבנות סדר עדיפות לפעולות. חוזרת לסדר את תיק הלידה. בפעם המאה בחודש האחרון. מחליפה מחצית מהדברים שבתוכו, מכינה תיק צידה לקטנים, מאזינה למה שקורה בתוכי.
עוד ציר. משהו משתחרר בפנים. אני זוכרת את התחושה הזו מהלידה הקודמת. משהו עגול וכבד משתחרר בתוכי ויורד כלפי מטה. מחשבה על יצור חי שמתחיל את דרכו לעולם ממש מתוכי מחזירה אותי לצמרמורת מהפרק הקודם. עוד ציר. פתאום קולטת: זה בא לעתים קרובות מדי. חוזרת לחדר השינה להעיר סופית את האיש.
"אם אתה לא קם, אני פשוט הולכת ללדת על השטיח בסלון". הוא מתחיל להבין. מתישב על מיטתו ונוטל ידיים.
"ממש צירים?" הוא שואל.
"ממש ממש", אני עונה ומתחילה להוציא את הטנס מהתיק.
"אי!", עוצר אותי האיש, "שבת עכשיו!"
הוא באמת חושב שאם יולדים בשבת, אז זה הופך להיות סתם משחק. זה כואב רק באמצע השבוע
עוד ציר. הוא רואה ומשתכנע. נכנס איתי למקלחת ומחבר לי את האלקטרודות על הגב. עד שאני מתארגנת וחוזרת לסלון, אני רואה אותו כבר לבוש ותארגן לצאת.
"לאן?" למקווה כמובן הוא עונה. אני קולטת שהבחור ממש לא קולט.
"אין מקווה ואין תפילה. יש בית חולים ועכשיו" אני עוזרת לו - ומבינה פתאום שבאמת הולכים לבית חולים. (עד אותו רגע זה היה לא לגמרי ברור). נותנת לו זמן לומר את ברכות השחר ונכנסת להעיר את הקטנים.
הבת פוקחת עיניים ומיד מבינה: "אימא, את הולכת לרופא?"
"למה את שואלת?"
"כי כואב לך", היא עונה. "את הולכת לבית חולים?"
"מדהימה אחת, איך את יודעת שכואב לי?"
היא לא עונה ומתלבשת מהר-מהר בבגדים שהכנתי לה. מעירים יחד את דובון. הוא לא רוצה לקום וממש לא מוכן להתלבש. עוד ציר. לא יכולה לקבל ציר בישיבה. לא יכולה להלביש אותו בעמידה. תופסת את הקיר ונושכת שפתיים. כשהציר עובר שומעת את הבת מסבירה לדובון שכואב לאמא, ושכדאי לו שיעזור לאמא ויקום יפה. היא מראה לו את הדלת ואומרת:
"אתה רואה. שם ילד רע, אתה ילד טוב, אתה עוזר לאמא, נכון? אתה מתלבש יפה, בוא תרים ידיים". ...
והוא מרים ידיים. מתלבשים. סוף סוף.
אני מראה לבת את הנייד על השולחן. מראה לה איפה ללחוץ. מדריכה אותה: כשיענו, תגידי "סבא, בוא לבית חולים. סבא בוא עכשיו".
זוגי לוקח אותם בריצה לבית של אימו, שגרה שני בתים מאיתנו. עולה איתם 5 קומות במדרגות ורץ שוב בחזרה. עד שהוא חוזר אני חושבת שעבר אינסוף. ציר ועוד ציר ועוד אחד. הם באים לא צפויים, במרבחים קצרים, מתחזקים. אני מעבירה אותם בעמידה - תופסת כסא/קיר/שולחן. בין לבין הולכת מחדר לחדר, מנותקת לחלוטין מהקורה סביבי. זוגי נכנס ועל השעון רק 8.
"נו, את זוכרת שיש לנו היום קידוש ב12 בבית הכנסת? אולי תחזיקי מעמד עוד קצת?"
אין לי יכולת להתבדח כרגע. "הם באים מהר מדי!" אני לוחשת, הוא לא שומע, אני חשבתי שצעקתי...
"הם באים מהר מדי!" אני אומרת שוב ולוקחת את התיק. האיש תופס אותו מידי. "קדימה, לדרך" הוא מזמין.
"לא, רגע". עוד ציר ליד הדלת, "רק עוד רגע". איך המפתן מחזיק אותי? חשבתי שמחצתי את הקיר.
"רגע, שכחתי משהו!", אני חוזרת לארון הספרים ולוקחת תמונה. תמונה שליוותה אותי בשתי הלידות הקודמות. אז - מול העיניים. כעת גם במסגרת. לא מוכנה ללדת לבד. הרבי בא איתי.
יורדים אל הרכב, ליד דלת האוטו שוב ציר. לא יכול להיות, היה לי אחד לפני רגע, רק לפני רגע!
מנסה להתישב על הכסא ולא מסוגלת. נשכבת על הכסא באלכסון ומנסה לא לחשוב מה אעשה אם יהיה ציר ואצטרך לעבור אותו כך.
חוזרת למשפט שהידהד לי בראש בלידה הקודמת: איך נשים מסוגלות לעבור צירים בשכיבה?
האוטו טס. בדרך רואים אנשים צועדים בניחותא לבית הכנסת. עוד מעט יכנסו לתוך עולם מופלא של תפילה ואח"כ ישמעו את עשרת הדברות. ואנחנו טסים. לקראת מה? לא, לא חושבת על זה. מנסה לחפש בתיק את רשימת השמות לתפילה. אנשים יקרים שזקוקים לישועה, אולי תפילה בזמן הלידה תיענה? עמלתי קשה בהכנת הרשימה, חשבתי ארוכות על כל שם והקשור בו. "נו איפה הרשימה הזאת?" היד רועדת. לא מוצאת אותה! אוף. נשכבת חזרה על הכסא.
ופתאום מגיע עוד ציר. וזה לא עוד ציר. זה ענק, סוחף, אני צועקת ומפילה את עצמי ברווח בין הכסאות, הפוכה. מחזיקה בכל הכוח בכסא ומחפשת בתוכי את המחשבה שאמורה להיות שם, חייבת להיות שם, חודשים לימדתי את עצמי שתהיה שם. מצאתי: "זה עובר". וזה באמת עובר.
הטנס על שלב B על דרגה 10. עוד 5 דרגות והוא כבר לא יהיה יעיל. 5 דרגות זה כלום.
פתאום האוטו בולם, שער בית החולים. שומר ניגש לבדוק וצוחק: "אני רואה שאתם עסוקים מדי לזה, בהצלחה".
(לא כל יום רואים פילה עם פרצוף בצבע סיד, יושבת הפוך על כסא קדמי של רכב פרטי.)
הנה הסיבוב המוכר. צריך עכשיו לעצור את הרכב כך שייכבה מעצמו. הוא עוצר אבל לא נכבה. האיש מנסה לשחק עם המפתחות, אני טסה החוצה ומנסה לרוץ לכיוון בנין היולדות, בפועל מסתבר שרק זוחלת. הוא לא יוצא. אני צועקת לו שאין זמן והוא מנסה להסביר לי את תורת המכונאות על רגל אחת. אני מסבירה לו יותר ברור שאני עוד רגע יולדת בחנייה והוא כנראה מבין, כי אחרי כמה צעדים אני קולטת אותו לצידי, עם התיק. תופס אותי במדרגות, עוזר. טוב שהוא כאן. איזה שינוי מהלידה הקודמת.
אוספת כוח ומזכירה לו שאני לא רוצה משכחים ושלא ישאיר אותי לבד, כי אז אבקש כל מה שיש. בחלון כניסה לחדר לידה אחיות משועממות: בוקר שבת, מי תבוא לכאן ב8:30 בבוקר שבת? מתחילות לשאול שאלות בנחת. מעכשיו הכל נשמע לי בקצב איטי מדי, כאלו מישהו שיחק עם הצליל והוא נמרח. זועקת מבפנים: תזוזו כבר, הם לא שומעים.
"מדוע הגעת?"
"ללדת?!", אני משיבה "אני בלידה". תודה באמת שנותנים להכנס פנימה. שולחים את זוגי לטפל בטפסולוגיה. שומעת מאחורה צעקה: "איך לקטלג? 1 או 2"? מה הם עוד לא התעוררו כאן היום?
"מילדת עוד מעט תבוא ותבדוק אותך, שבי בינתיים". אני מסתובבת כמו נמרה. איפה אימא? היא עוד לא הגיעה או שעוד לא מוצאת אותי? רוצה את אימא שלי, אימא
נכנסת מילדת ומתחילה לשאול שאלות. לא יכולה לענות. רגע. רגע. ציר. "בואי תעשי בדיקת שתן, בואי נבדוק לחץ דם, אחר כך נשים אותם למוניטור, בואי תשכבי, אני אבדוק אותך".
"אני לא מסוגלת, את לא מבינה? אני בלידה!" אני עונה כמעט בצעקה. אני רוצה חדר.
"איך אדע באיזה מצב את? אני חייבת לבדוק אותך!" שוב ציר.
"את רוצה לבדוק אותי בציר?" אני כמעט שואגת. אבל אולי בחוץ זה נשמע חלש מאוד כי היא לא שומעת. אני נשכבת באלכסון על המיטה. היא בודקת. אני בפתיחה של 6. קופצת מיד חזרה על הרגליים.
שוב צעקה מהקבלה: "אז איך נקטלג אותה: 1 או 2?". המילדת צועקת חזרה שאני בלידה ושיבחרו חדר נוח...
מה, אין אף אחד במחלקה? אני היולדת היחידה? אוי לי. אכשיו כל הצוות יתנפל עליי? מחשבות מוזרות רצות לי בראש. הי ריסק, פוסט סקציה, ויבק לפני שנתיים, ריבוי מי שפיר עם טשטושי ראייה, עובר גדול, להכין מנות דם...
ופתאום אני שומעת את הקול שלי מתחנן. "יש לכם חצי מנה של טשטוש?" זה אני? בסרט הזה כבר הייתי. "כן", עונה המילדת ומתחילה להסביר לי את הכרוך בכך. "לא צריך, תודה" אני עונה. "מה?" היא לא מבינה. מתוכי עולה תשובה שהוכנה היטב ולא על ידי: "בציר הבא. אולי".
רוצים להעביר אותי באלונקה לחדר. "לא מה פתאום, אני הולכת. לא שוב לשכב!" פתאום ריח וצליל מוכרים. אימא שלי! נופלת לזרעותיה, על הכתף הרכה והאוהבת. לא אמרתי לה כלום. מעבירה עליה עוד ציר ענק.
הולכת לחדר הלידה. שוב מבקשים אותי כל מני דברים מציקים. להחליף בגדים לכותונת, להוריד תכשיטים, לעלות על המיטה... אני עוד רגע יולדת, אתם לא מבינים? אני לא רשאית ללדת בבגדים שלי? לא אני לא מוכנה לשכב. אימא מושיטה להם את המסמכים שלי. בדף העליון - תוכנית הלידה.
נכנסת המילדת שתילד אותי. פניה נעולים. עיניה חמות. מנסה בעדינות אך קשיחות להחזיר אותי למציאות. "בואי, תסבירי לי מה תוכנית הלידה שלך".
"מה היא לא יודעת לקרוא?" אני שואלת. מרגע זה אני מדברת ב2 שפות במעורבב, לא יודעת מתי באיזה שפה. אמא מתרגמת אם לא מבינים. נראה שכל הזמן לא מבינים, גם לא בעברית...
המילדת רוצה לחבר אותי למוניטור. אני לא הולכת לשכב!
"את רוצה מוניטור, תחברי אותי בעמידה!" היא מסכימה בתנאי שאשכב רגע כדי לקשור את הרצועות. ומתכוננת לחבר אותי לאינפוזיה. לא מקבלת את התנגדותי העקרונית לעניין. אני בסיכון גבוה והתינוק נראה מאוד גדול. וגם ביקשתי טשטוש...
"איזה טשטוש?" אני שואלת במקביל לאימא. "שום טשטוש בבקשה. אל תקשיבו לי כשאני בציר, טוב? והתינוק לא אמור להיות גדול הערכת משקל לפני שבוע של 3200... ואני בכלל לא סיכון גבוה, ילדתי כבר ויבק בחדר הסמוך, לפני שנתיים, שכחתם? אני לא! ואז הסכמתם ללא אינפוזיה, מה קורה לכם עכשיו?!"
המילדת סותרת איכשהו את כל טיעוניי והנה אני מחוברת גם לאינפוזיה. והנה מגיע ציר ענק. אני קופצת חזרה מהמיטה, תופסת את אימא, מפילה את עצמי לתוכה. והיא מלטפת, אומרת משהו. לא יכולה לשמוע כלום. רגע, רגע!
הציר עובר. המילדת עוזרת לי לחזור לשכב על המיטה בתנוחה סבירה לרגע קט, כדי לבדוק. "פתיחה מלאה. את יכולה לנסות ללחוץ, כשתרגישי צורך". אני מרגישה צורך. אבל אני כל כך מפחדת. מכוונת את הטנס לשלב 3. וחוזרת לעמידה.
תופסת את ידי אמא בכל הכוח. חצי מתישבת ומתחילה ללחוץ. לא מעניינת אותי המילדת הזאת, האחיות שהתקבצו סביבה. היא זועקת אליי: לא לא ללחוץ, אני לא יכולה לקבל לידה ככה, אין כאן תנאים לקבל לידה ככה!. שומעת פתאום קול גברי. רופא נכנס לחדר. אני צורחת עליו לצאת מיד! מה פתאום אתה נכנס?
הוא נסוג, בהפתעה, או שכך נדמה לי, נעלם מאחורי הדלת, שומעת את קולו מאחורה. לא מענין אותי. מורה למילדת "שאף אחד נוסף לא יכנס!" היא מאוד כעוסה. איבדה כל שליטה עליי. גם אני איבדתי שליטה לא רוצה להיות בשליטה. רוצה לשחרר, תעזבו אותי כבר, הילד שלי רוצה להגיע. שואגת לתוכי ולוחצת שוב. שומעת את אמא לוחשת, תצעקי, תצעקי, תשחררי. אבל הם לא נותנים לי!
בינתיים מכוונים לי את המיטה למן ישיבה-כריעה? אין לי מושג. אותה התנוחה, אבל על המיטה. גם אין לי מושג איך אני מצליחה להגיע אליה ולהשכב. בטח אמא. תופסת בכל הכוח במשענות הידיים ומנסה להרגע ולנשום. הגב שלי צורח לעזרה אבל אני עוד לא מוכנה. אני חייבת להרגע ממה שקורה סביבי ובתוכי. המילדת עומדת לידי, קרה וקשוחה.
"את בפתיחה מלאה" נשמע קולה בשקט. "את בפתיחה מלאה כבר מזמן. היית יכולה ללדת כבר מזמן. מבינה?" אני נושמת ומסתכלת עליה. נושמת. "תעזרי לי לעזור לך. תשחררי ותזרמי. תגידי לי כשאת מוכנה ללחוץ". אני מודה לה בלב. הייתי חייבת את האיפוס הזה. טוב שהיא קשוחה.
הנה זה מגיע. הטירוף הזה. מסמנת למילדת. איך אני לא שוברת את משענות הידיים? איך לשכב? למה אני שוכבת? מגיע ציר אדיר ומפיל אותי אל תחתית המיטה, צועקת לה'. הגוף שלי נשבר קורס, לא יכולה יותר לא יכולה. ידיים חזקות עוזרות לי לעלות ולתפוס חזרה את המשענות. לא זוכרת לנשום לא זוכרת לחשוב לא זוכרת להתפלל שואגת את נפשי החוצה, צורחת אין לי מושג מה ולוחצת לוחצת לוחצת. אין מוצא מזה אין מזה מוצא אני קורסת. שזה ייגמר!!!! זה ייגמר? אחוזת טירוף אני לא קולטת הנחיות ושניות אלו של סוף נראות כנצח.
"פתיחת הקבר" מהדהד באוזניי. סוף. זה הסוף. אין יותר מזה. נזכרת: דוד המלך אמר: "קבר פתוח גרונם" אני פוערת את פי וצועקת צעקה נוראה. ואז פתאום "תחיית המתים" משהו ענק, רטוב וחם משתחרר מתוכי ואני חשה את החבל ואת המים ואת השקט ואת ההתחלה. זה היה רק התחלה!!!
אמא עומדת לצידי ובוכה חרישית. בשקט ששורר בחדר אני רק שומעת את דמעותיה. היא אוחזת בידי חזק חזק, כאלו מפחדת לאבד אותי. אבל אני כבר חזרה, כאן. מסתכלת בתמיהה על הצוות הרכון מעל התינוק, שניות מדהימות של דממה מואטת שייזכרו לעולם. הנה הבכי. למה כל כך הרבה זמן? לא, זה רק סרט בהאטה. מבט חזרה באמא. היא כאלו מתעוררת לעולם והנה שואלת אחות שכבר נעמדה: "מי נולד?"
זו מביטה בתמיהה ואומרת: "ילד"
הסרט חוזר לקצב נורמלי. מה ז'תמרת "ילד?"
"אה" היא עונה, מתכופפת שוב ומכריזה: "בן"
אני מקבלת את האוצר לידיים והחיים שלי חוזרים 4 וחצי שנים אחורה. לשולחן ניתוחים בירושלים.
...ידיי קשורות לשני צדדים, מסך לבן מול פניי ומליון מנורות מסנוורות את עיניי. מרדים מגיש לי חבילה עטופה היטב, דרכה נראים רק פנים, אותם הפנים שמביטים עליי עכשיו. בדיוק אותם הפנים. לחי נוגעת בלחי, פני שתינו רטובות. שלי מדמעות, אולי גם שלה? עוד מבט אחד שנמשך שניה ולוקחים אותה ממני, רחוק, החוצה. ושניה אחרי זה הכל מחשיך, אין לי אויר, רוצה לצעוק ולא מסוגלת, אין לי אויר. וחושך...
מתעוררת מהזוועה ותופסת את הקטן בשתי ידיי, חזק חזק. מנסה ללמוד אותו בעל פה, להעתיק את דיוקנו לתוכי. ומבינה: הוא כבר מזמן שם. מקרבת אותו אל שד, אבל הוא לא מצליח, זועק. עוברות כמה דקות, השליה לא יוצאת ומבקשים ממני את הקטן. ואני לא מוכנה לשחרר אותו מידיי: "שלי!" האחות צוחקת.: "שלך, שלך, כבר חוזר". היא לא יודעת מה עומד עבורי מאחורי פרידה מפנים אלו. איך יכול להיות שהוא כל כך דומה?
אני משתכנענת לשחרר אותו שוב, רק בתנאי שמיד חוזר אליי ואמא איתו כל הזמן. פותחת את הידיים ומופתעת, החושך לא מגיע. גם כאן הסיפור תוקן...
לא מסוגלת להסיר את המבט משולחן הטיפולים שעליו הניחוהו.
בינתיים מגלה שהבחור נולד במשקל של 3800, ענק! המילדת מסבירה לי, שאם היו יודעים עובדה זו מראש, הייתי אולי בבעיה. אני מתרעמת על ההערה, ומצפה לי עוד שיחה ארוכה עם המילדת בחדר התאוששות...
בינתיים השלייה מסכימה סוף סוף להוולד. מזל טוב!
השעה 9:40. שעה שעם ישראל עמד בבתי כנסת בכל רחבי העולם ושמע את קריאת עשרת הדברות, בחר ילד זה להיוולד אל העולם. תהליך ארוך עברתי כדי להגיע אל רגעים קסומים אלו, להגיע אליו. דרך אל הארץ, דרך אל הבורא, דרך אל הזוגיות, דרך אל החופה, דרך אל עצמי ודרך אל הלידה. היום הכל נרקם לתמונה אחת מושלמת, ולה פנים קטנטנות, אדומות, מתוקות. פנים שחרוטות בגזע מוחי.
היתה זו סה"כ לידה של כ4 שעות, שעות שנראו כנצח. ואחריהם מצפה לי עוד דרך חדשה, ארוכה, מורכבת, שונה.
[b]הסיפור הארוך של הלידה הקצרה[/b]
הכל התחיל ביום חמישי
אחרי תקופה ממושכת של שגעון לסיים את כל הפרוייקטים שנותרו על כתפיי לפני הלידה, שעלה לשיאים חדשים באותו יום חמישי, הרגשתי על סף קריסה. תכננתי להגיע למשרד איפלו ביום שישי למחרת, כדי להספיק עוד קצת ולא ידעתי איך אעמוד בזה... ופתאום איפשהו לקראת סוף היום נוצרה בתוכי אנחה גדולה והבנה עמוקה. סידרתי את כל החומרים, כתבתי הנחיות להמשך טיפול בדברים הדחופים, עשיתי גיבוי למחשב והתחברתי אל השקט והרוגע שפתאום השתרר בחדרי. נשמתי כמה נשימות ארוכות, לקחתי את התיק ויצאתי לצעידה איטית וחד כיוונית חזרה אל הבית...
ביום שישי, למחרת נשארתי בבית, מסדרת ומקננת.
תחושת השלווה והרוגע שהפתיעה אותי אמש נלותה אלי גם הביתה. הכנתי ארוחה דשנה ליקיריי לשבת, לשתי בצק, הפרשתי "חלה" ואפיתי חלות מתוקות. סידרתי את הבית ואת המחשבות.
ב3 שבתות שקדמו לשבת זו, זכיתי לצירים חזקים במיוחד בערבי שבת. הפעם הצירים נעלמו כלא היו.עמדתי לצד ביתי והדלקנו יחד את נרות השבת. כיסיתי את עיניי וחשבתי מה לבקש. לידה קלה? לידה עצומה? ביקשתי רוגע ושלווה. רוגע, שהייתי כה צמאה לו בתקופה האחרונה בחיי.
קיבלנו את השבת והתישבנו לשיר יחד, אני, ביתי בת ה4 ודובון בן ה2. כאב עמום בתחתית הבטן, שליווה אותי כל החודש האחרון, מתגבר ונחלש בגלים, שינה פתאום את סגנונו. עבר למותניים ולגב, לא כואב, מזכיר ומעיר. האיש נכנס לבית והבחין במשהו שונה. ביקש שלא אתאמץ ונותרתי על הספה, מחפשת בתוכי סימנים לשינוי. עד כמה קרובה הלידה? עד כמה אני מוכנה?
מאז שנישאנו עשינו מנהג לברך אחד את השני בכניסת השבת, כמו שמברך אב את ילדיו בליל שבת. הרי אותנו אף אחד מעולם לא בירך כך בתור ילדים... אז כשעמדתי תחת כפותיו של אישי, ובורכתי בברכת כהנים, קיבלתי תשובה לשאלותיי. זה ממש מעבר לדלת: רק להסכים לפתוח אותה והלידה כבר כאן. הכל תלוי רק בי.
הכל היה מיוחד באותו ליל שבת, האוכל יצא טעים במיוחד, הילדים ישבו בשקט לצד השולחן והקשיבו לסיפוריו של אבא, שרנו כולנו יחד. אחר כך התישבתי איתם על השטיח ושיחקנו. ביתי התישבה לצידי ורצתה חיבוק. לא הצלחתי לחבק אותה מספיק חזק, בגלל בטן עצומת המימדים שחצצה בינינו. הבטחתי לה שכבר בערב שבת הבא, כשנשב כך שוב, אחבק אותה חזק-חזק, בלי שהבטן תפריע.
הרגשתי מאוד עייפה ולא מאופסת. הגב והבטן דיברו חרישית אך ללא הפסקה. נכנסת למקלחת להחליף בגדים. פוגשת בתוך הראי את המבט המהורהר של עצמי. משהו שונה, משהו שונה בי. אורזת עומץ ומורידה את המבט, לאט-לאט כלפי מטה. לבטן צורה שונה ומאוד משונה. היא פתאום ארוכה ונמוכה, מאוד מאוד נמוכה, ובתחתית אימאלה, לתחתית הבטן צורה של... ראש! זה לא שום דבר אחר מאשר ראש של מישהו. צמרמורת בכל הגוף. לא יכולה לראות את זה וגם לא לחשוב על זה. אחוזת אימה קוראת לאיש להביט. הוא נדהם ומבוהל לא פחות ממני, לא מסכים אפילו לגעת. נשלחתי לאחר כבוד למיטה, לקרוא את הפרק האחרון שנותר לא קרוי בספרו של דר' בר: הלידה.
באמצע הלילה הקטנים הצטרפו למיטתנו ומרוב חוסר הנוחות ברחתי לחדרם. לא היה נוח לישון. המיטה של הקטן הרגישה קשה מדי עבורי ולא הצלחתי למצוא לי תנוחה נוחה. בזמן שאני מסתובבת מצד לצד ומנסה להתאכסן אופטימלית, אני מבינה פתאום לתומי שהמיטה בכלל לא אשמה. איפשהו בראש מצלצל הפעמון: זה הגב. אוי, הגב.
מסתכלת בשעון: 5 לפנות בוקר. אם הגב מדבר ככה, לא אחזיק מעמד עד מוצ"ש. לידה בשבת? ציר מפסיק אותי ממחשבתי. מצומררת מההפתעה, מנסה להתפלל שהגוף יחכה עוד קצת. הילד הזה נוצר בכזו קדושה וטהרה! איך איתכן שבואו לעולם יהיה כרוך בעבירה?
כל כך מסובך ללדת בשבת, כרוך בכל כך הרבה התלבטויות. איך ניסע? איך נביא את הילדים? איך אפעיל את הטנס? איך אשמע את השירים שהכנתי ללידה? מחשבות רצות אחת רודפת חברתה. ופתאום שוב ציר. מסתכלת על שעון, לא מבינה. הרי עברו רק כמה דקות? השעה 5:10. לא נוח לשכב, אבל מפחדת לקום. הצירים יבואו יותר מהר?
קמה ועוברת למקלחת. צריך להספיק עוד המון דברים.
מתקלחת , מודה לבורא העולם על כך שהשכלתי לחמם מספיק את הדוד לפני השבת ושהמים לא העזו להתקרר. פוגשת במים בעוד 2 צירים. המים עוזרים. לעת עתה?
יוצאת ולובשת את בגדי הלידה. מעירה את האיש.
"מה? איזה צירים, על מה את מדברת? עזבי אותך, חכי עד מוצ"ש!" (המשפט נהיה בינתיים בדיחה הסטורית) ממשיך לישון. עוד ציר. חוזרת למקלחת עם קופסת התרופות? מה עושים עכשיו? מסניפה את קופסת האקמול, שוקלת, פותחת, מנסה בקדחנות להבין מדוע, ובלי להבין בולעת כדור לבן. מורחת משחת וולטרן על הגב התחתון. אחריה משחת ונרוטון ושוב וולטרן. ואו כמה זה עוזר. בינתיים.
עוד ציר, יותר חזק. הראש לא מצליח לבנות סדר עדיפות לפעולות. חוזרת לסדר את תיק הלידה. בפעם המאה בחודש האחרון. מחליפה מחצית מהדברים שבתוכו, מכינה תיק צידה לקטנים, מאזינה למה שקורה בתוכי.
עוד ציר. משהו משתחרר בפנים. אני זוכרת את התחושה הזו מהלידה הקודמת. משהו עגול וכבד משתחרר בתוכי ויורד כלפי מטה. מחשבה על יצור חי שמתחיל את דרכו לעולם ממש מתוכי מחזירה אותי לצמרמורת מהפרק הקודם. עוד ציר. פתאום קולטת: זה בא לעתים קרובות מדי. חוזרת לחדר השינה להעיר סופית את האיש.
"אם אתה לא קם, אני פשוט הולכת ללדת על השטיח בסלון". הוא מתחיל להבין. מתישב על מיטתו ונוטל ידיים.
"ממש צירים?" הוא שואל.
"ממש ממש", אני עונה ומתחילה להוציא את הטנס מהתיק.
"אי!", עוצר אותי האיש, "שבת עכשיו!"
הוא באמת חושב שאם יולדים בשבת, אז זה הופך להיות סתם משחק. זה כואב רק באמצע השבוע
עוד ציר. הוא רואה ומשתכנע. נכנס איתי למקלחת ומחבר לי את האלקטרודות על הגב. עד שאני מתארגנת וחוזרת לסלון, אני רואה אותו כבר לבוש ותארגן לצאת.
"לאן?" למקווה כמובן הוא עונה. אני קולטת שהבחור ממש לא קולט.
"אין מקווה ואין תפילה. יש בית חולים ועכשיו" אני עוזרת לו - ומבינה פתאום שבאמת הולכים לבית חולים. (עד אותו רגע זה היה לא לגמרי ברור). נותנת לו זמן לומר את ברכות השחר ונכנסת להעיר את הקטנים.
הבת פוקחת עיניים ומיד מבינה: "אימא, את הולכת לרופא?"
"למה את שואלת?"
"כי כואב לך", היא עונה. "את הולכת לבית חולים?"
"מדהימה אחת, איך את יודעת שכואב לי?"
היא לא עונה ומתלבשת מהר-מהר בבגדים שהכנתי לה. מעירים יחד את דובון. הוא לא רוצה לקום וממש לא מוכן להתלבש. עוד ציר. לא יכולה לקבל ציר בישיבה. לא יכולה להלביש אותו בעמידה. תופסת את הקיר ונושכת שפתיים. כשהציר עובר שומעת את הבת מסבירה לדובון שכואב לאמא, ושכדאי לו שיעזור לאמא ויקום יפה. היא מראה לו את הדלת ואומרת:
"אתה רואה. שם ילד רע, אתה ילד טוב, אתה עוזר לאמא, נכון? אתה מתלבש יפה, בוא תרים ידיים". ...
והוא מרים ידיים. מתלבשים. סוף סוף.
אני מראה לבת את הנייד על השולחן. מראה לה איפה ללחוץ. מדריכה אותה: כשיענו, תגידי "סבא, בוא לבית חולים. סבא בוא עכשיו".
זוגי לוקח אותם בריצה לבית של אימו, שגרה שני בתים מאיתנו. עולה איתם 5 קומות במדרגות ורץ שוב בחזרה. עד שהוא חוזר אני חושבת שעבר אינסוף. ציר ועוד ציר ועוד אחד. הם באים לא צפויים, במרבחים קצרים, מתחזקים. אני מעבירה אותם בעמידה - תופסת כסא/קיר/שולחן. בין לבין הולכת מחדר לחדר, מנותקת לחלוטין מהקורה סביבי. זוגי נכנס ועל השעון רק 8.
"נו, את זוכרת שיש לנו היום קידוש ב12 בבית הכנסת? אולי תחזיקי מעמד עוד קצת?"
אין לי יכולת להתבדח כרגע. "הם באים מהר מדי!" אני לוחשת, הוא לא שומע, אני חשבתי שצעקתי...
"הם באים מהר מדי!" אני אומרת שוב ולוקחת את התיק. האיש תופס אותו מידי. "קדימה, לדרך" הוא מזמין.
"לא, רגע". עוד ציר ליד הדלת, "רק עוד רגע". איך המפתן מחזיק אותי? חשבתי שמחצתי את הקיר.
"רגע, שכחתי משהו!", אני חוזרת לארון הספרים ולוקחת תמונה. תמונה שליוותה אותי בשתי הלידות הקודמות. אז - מול העיניים. כעת גם במסגרת. לא מוכנה ללדת לבד. הרבי בא איתי.
יורדים אל הרכב, ליד דלת האוטו שוב ציר. לא יכול להיות, היה לי אחד לפני רגע, רק לפני רגע!
מנסה להתישב על הכסא ולא מסוגלת. נשכבת על הכסא באלכסון ומנסה לא לחשוב מה אעשה אם יהיה ציר ואצטרך לעבור אותו כך.
חוזרת למשפט שהידהד לי בראש בלידה הקודמת: איך נשים מסוגלות לעבור צירים בשכיבה?
האוטו טס. בדרך רואים אנשים צועדים בניחותא לבית הכנסת. עוד מעט יכנסו לתוך עולם מופלא של תפילה ואח"כ ישמעו את עשרת הדברות. ואנחנו טסים. לקראת מה? לא, לא חושבת על זה. מנסה לחפש בתיק את רשימת השמות לתפילה. אנשים יקרים שזקוקים לישועה, אולי תפילה בזמן הלידה תיענה? עמלתי קשה בהכנת הרשימה, חשבתי ארוכות על כל שם והקשור בו. "נו איפה הרשימה הזאת?" היד רועדת. לא מוצאת אותה! אוף. נשכבת חזרה על הכסא.
ופתאום מגיע עוד ציר. וזה לא עוד ציר. זה ענק, סוחף, אני צועקת ומפילה את עצמי ברווח בין הכסאות, הפוכה. מחזיקה בכל הכוח בכסא ומחפשת בתוכי את המחשבה שאמורה להיות שם, חייבת להיות שם, חודשים לימדתי את עצמי שתהיה שם. מצאתי: "זה עובר". וזה באמת עובר.
הטנס על שלב B על דרגה 10. עוד 5 דרגות והוא כבר לא יהיה יעיל. 5 דרגות זה כלום.
פתאום האוטו בולם, שער בית החולים. שומר ניגש לבדוק וצוחק: "אני רואה שאתם עסוקים מדי לזה, בהצלחה".
(לא כל יום רואים פילה עם פרצוף בצבע סיד, יושבת הפוך על כסא קדמי של רכב פרטי.)
הנה הסיבוב המוכר. צריך עכשיו לעצור את הרכב כך שייכבה מעצמו. הוא עוצר אבל לא נכבה. האיש מנסה לשחק עם המפתחות, אני טסה החוצה ומנסה לרוץ לכיוון בנין היולדות, בפועל מסתבר שרק זוחלת. הוא לא יוצא. אני צועקת לו שאין זמן והוא מנסה להסביר לי את תורת המכונאות על רגל אחת. אני מסבירה לו יותר ברור שאני עוד רגע יולדת בחנייה והוא כנראה מבין, כי אחרי כמה צעדים אני קולטת אותו לצידי, עם התיק. תופס אותי במדרגות, עוזר. טוב שהוא כאן. איזה שינוי מהלידה הקודמת.
אוספת כוח ומזכירה לו שאני לא רוצה משכחים ושלא ישאיר אותי לבד, כי אז אבקש כל מה שיש. בחלון כניסה לחדר לידה אחיות משועממות: בוקר שבת, מי תבוא לכאן ב8:30 בבוקר שבת? מתחילות לשאול שאלות בנחת. מעכשיו הכל נשמע לי בקצב איטי מדי, כאלו מישהו שיחק עם הצליל והוא נמרח. זועקת מבפנים: תזוזו כבר, הם לא שומעים.
"מדוע הגעת?"
"ללדת?!", אני משיבה "אני בלידה". תודה באמת שנותנים להכנס פנימה. שולחים את זוגי לטפל בטפסולוגיה. שומעת מאחורה צעקה: "איך לקטלג? 1 או 2"? מה הם עוד לא התעוררו כאן היום?
"מילדת עוד מעט תבוא ותבדוק אותך, שבי בינתיים". אני מסתובבת כמו נמרה. איפה אימא? היא עוד לא הגיעה או שעוד לא מוצאת אותי? רוצה את אימא שלי, אימא
נכנסת מילדת ומתחילה לשאול שאלות. לא יכולה לענות. רגע. רגע. ציר. "בואי תעשי בדיקת שתן, בואי נבדוק לחץ דם, אחר כך נשים אותם למוניטור, בואי תשכבי, אני אבדוק אותך".
"אני לא מסוגלת, את לא מבינה? אני בלידה!" אני עונה כמעט בצעקה. אני רוצה חדר.
"איך אדע באיזה מצב את? אני חייבת לבדוק אותך!" שוב ציר.
"את רוצה לבדוק אותי בציר?" אני כמעט שואגת. אבל אולי בחוץ זה נשמע חלש מאוד כי היא לא שומעת. אני נשכבת באלכסון על המיטה. היא בודקת. אני בפתיחה של 6. קופצת מיד חזרה על הרגליים.
שוב צעקה מהקבלה: "אז איך נקטלג אותה: 1 או 2?". המילדת צועקת חזרה שאני בלידה ושיבחרו חדר נוח...
מה, אין אף אחד במחלקה? אני היולדת היחידה? אוי לי. אכשיו כל הצוות יתנפל עליי? מחשבות מוזרות רצות לי בראש. הי ריסק, פוסט סקציה, ויבק לפני שנתיים, ריבוי מי שפיר עם טשטושי ראייה, עובר גדול, להכין מנות דם...
ופתאום אני שומעת את הקול שלי מתחנן. "יש לכם חצי מנה של טשטוש?" זה אני? בסרט הזה כבר הייתי. "כן", עונה המילדת ומתחילה להסביר לי את הכרוך בכך. "לא צריך, תודה" אני עונה. "מה?" היא לא מבינה. מתוכי עולה תשובה שהוכנה היטב ולא על ידי: "בציר הבא. אולי".
רוצים להעביר אותי באלונקה לחדר. "לא מה פתאום, אני הולכת. לא שוב לשכב!" פתאום ריח וצליל מוכרים. אימא שלי! נופלת לזרעותיה, על הכתף הרכה והאוהבת. לא אמרתי לה כלום. מעבירה עליה עוד ציר ענק.
הולכת לחדר הלידה. שוב מבקשים אותי כל מני דברים מציקים. להחליף בגדים לכותונת, להוריד תכשיטים, לעלות על המיטה... אני עוד רגע יולדת, אתם לא מבינים? אני לא רשאית ללדת בבגדים שלי? לא אני לא מוכנה לשכב. אימא מושיטה להם את המסמכים שלי. בדף העליון - תוכנית הלידה.
נכנסת המילדת שתילד אותי. פניה נעולים. עיניה חמות. מנסה בעדינות אך קשיחות להחזיר אותי למציאות. "בואי, תסבירי לי מה תוכנית הלידה שלך".
"מה היא לא יודעת לקרוא?" אני שואלת. מרגע זה אני מדברת ב2 שפות במעורבב, לא יודעת מתי באיזה שפה. אמא מתרגמת אם לא מבינים. נראה שכל הזמן לא מבינים, גם לא בעברית...
המילדת רוצה לחבר אותי למוניטור. אני לא הולכת לשכב!
"את רוצה מוניטור, תחברי אותי בעמידה!" היא מסכימה בתנאי שאשכב רגע כדי לקשור את הרצועות. ומתכוננת לחבר אותי לאינפוזיה. לא מקבלת את התנגדותי העקרונית לעניין. אני בסיכון גבוה והתינוק נראה מאוד גדול. וגם ביקשתי טשטוש...
"איזה טשטוש?" אני שואלת במקביל לאימא. "שום טשטוש בבקשה. אל תקשיבו לי כשאני בציר, טוב? והתינוק לא אמור להיות גדול הערכת משקל לפני שבוע של 3200... ואני בכלל לא סיכון גבוה, ילדתי כבר ויבק בחדר הסמוך, לפני שנתיים, שכחתם? אני לא! ואז הסכמתם ללא אינפוזיה, מה קורה לכם עכשיו?!"
המילדת סותרת איכשהו את כל טיעוניי והנה אני מחוברת גם לאינפוזיה. והנה מגיע ציר ענק. אני קופצת חזרה מהמיטה, תופסת את אימא, מפילה את עצמי לתוכה. והיא מלטפת, אומרת משהו. לא יכולה לשמוע כלום. רגע, רגע!
הציר עובר. המילדת עוזרת לי לחזור לשכב על המיטה בתנוחה סבירה לרגע קט, כדי לבדוק. "פתיחה מלאה. את יכולה לנסות ללחוץ, כשתרגישי צורך". אני מרגישה צורך. אבל אני כל כך מפחדת. מכוונת את הטנס לשלב 3. וחוזרת לעמידה.
תופסת את ידי אמא בכל הכוח. חצי מתישבת ומתחילה ללחוץ. לא מעניינת אותי המילדת הזאת, האחיות שהתקבצו סביבה. היא זועקת אליי: לא לא ללחוץ, אני לא יכולה לקבל לידה ככה, אין כאן תנאים לקבל לידה ככה!. שומעת פתאום קול גברי. רופא נכנס לחדר. אני צורחת עליו לצאת מיד! מה פתאום אתה נכנס?
הוא נסוג, בהפתעה, או שכך נדמה לי, נעלם מאחורי הדלת, שומעת את קולו מאחורה. לא מענין אותי. מורה למילדת "שאף אחד נוסף לא יכנס!" היא מאוד כעוסה. איבדה כל שליטה עליי. גם אני איבדתי שליטה לא רוצה להיות בשליטה. רוצה לשחרר, תעזבו אותי כבר, הילד שלי רוצה להגיע. שואגת לתוכי ולוחצת שוב. שומעת את אמא לוחשת, תצעקי, תצעקי, תשחררי. אבל הם לא נותנים לי!
בינתיים מכוונים לי את המיטה למן ישיבה-כריעה? אין לי מושג. אותה התנוחה, אבל על המיטה. גם אין לי מושג איך אני מצליחה להגיע אליה ולהשכב. בטח אמא. תופסת בכל הכוח במשענות הידיים ומנסה להרגע ולנשום. הגב שלי צורח לעזרה אבל אני עוד לא מוכנה. אני חייבת להרגע ממה שקורה סביבי ובתוכי. המילדת עומדת לידי, קרה וקשוחה.
"את בפתיחה מלאה" נשמע קולה בשקט. "את בפתיחה מלאה כבר מזמן. היית יכולה ללדת כבר מזמן. מבינה?" אני נושמת ומסתכלת עליה. נושמת. "תעזרי לי לעזור לך. תשחררי ותזרמי. תגידי לי כשאת מוכנה ללחוץ". אני מודה לה בלב. הייתי חייבת את האיפוס הזה. טוב שהיא קשוחה.
הנה זה מגיע. הטירוף הזה. מסמנת למילדת. איך אני לא שוברת את משענות הידיים? איך לשכב? למה אני שוכבת? מגיע ציר אדיר ומפיל אותי אל תחתית המיטה, צועקת לה'. הגוף שלי נשבר קורס, לא יכולה יותר לא יכולה. ידיים חזקות עוזרות לי לעלות ולתפוס חזרה את המשענות. לא זוכרת לנשום לא זוכרת לחשוב לא זוכרת להתפלל שואגת את נפשי החוצה, צורחת אין לי מושג מה ולוחצת לוחצת לוחצת. אין מוצא מזה אין מזה מוצא אני קורסת. שזה ייגמר!!!! זה ייגמר? אחוזת טירוף אני לא קולטת הנחיות ושניות אלו של סוף נראות כנצח.
"פתיחת הקבר" מהדהד באוזניי. סוף. זה הסוף. אין יותר מזה. נזכרת: דוד המלך אמר: "קבר פתוח גרונם" אני פוערת את פי וצועקת צעקה נוראה. ואז פתאום "תחיית המתים" משהו ענק, רטוב וחם משתחרר מתוכי ואני חשה את החבל ואת המים ואת השקט ואת ההתחלה. זה היה רק התחלה!!!
אמא עומדת לצידי ובוכה חרישית. בשקט ששורר בחדר אני רק שומעת את דמעותיה. היא אוחזת בידי חזק חזק, כאלו מפחדת לאבד אותי. אבל אני כבר חזרה, כאן. מסתכלת בתמיהה על הצוות הרכון מעל התינוק, שניות מדהימות של דממה מואטת שייזכרו לעולם. הנה הבכי. למה כל כך הרבה זמן? לא, זה רק סרט בהאטה. מבט חזרה באמא. היא כאלו מתעוררת לעולם והנה שואלת אחות שכבר נעמדה: "מי נולד?"
זו מביטה בתמיהה ואומרת: "ילד"
הסרט חוזר לקצב נורמלי. מה ז'תמרת "ילד?"
"אה" היא עונה, מתכופפת שוב ומכריזה: "בן"
אני מקבלת את האוצר לידיים והחיים שלי חוזרים 4 וחצי שנים אחורה. לשולחן ניתוחים בירושלים.
...ידיי קשורות לשני צדדים, מסך לבן מול פניי ומליון מנורות מסנוורות את עיניי. מרדים מגיש לי חבילה עטופה היטב, דרכה נראים רק פנים, אותם הפנים שמביטים עליי עכשיו. בדיוק אותם הפנים. לחי נוגעת בלחי, פני שתינו רטובות. שלי מדמעות, אולי גם שלה? עוד מבט אחד שנמשך שניה ולוקחים אותה ממני, רחוק, החוצה. ושניה אחרי זה הכל מחשיך, אין לי אויר, רוצה לצעוק ולא מסוגלת, אין לי אויר. וחושך...
מתעוררת מהזוועה ותופסת את הקטן בשתי ידיי, חזק חזק. מנסה ללמוד אותו בעל פה, להעתיק את דיוקנו לתוכי. ומבינה: הוא כבר מזמן שם. מקרבת אותו אל שד, אבל הוא לא מצליח, זועק. עוברות כמה דקות, השליה לא יוצאת ומבקשים ממני את הקטן. ואני לא מוכנה לשחרר אותו מידיי: "שלי!" האחות צוחקת.: "שלך, שלך, כבר חוזר". היא לא יודעת מה עומד עבורי מאחורי פרידה מפנים אלו. איך יכול להיות שהוא כל כך דומה?
אני משתכנענת לשחרר אותו שוב, רק בתנאי שמיד חוזר אליי ואמא איתו כל הזמן. פותחת את הידיים ומופתעת, החושך לא מגיע. גם כאן הסיפור תוקן...
לא מסוגלת להסיר את המבט משולחן הטיפולים שעליו הניחוהו.
בינתיים מגלה שהבחור נולד במשקל של 3800, ענק! המילדת מסבירה לי, שאם היו יודעים עובדה זו מראש, הייתי אולי בבעיה. אני מתרעמת על ההערה, ומצפה לי עוד שיחה ארוכה עם המילדת בחדר התאוששות...
בינתיים השלייה מסכימה סוף סוף להוולד. מזל טוב!
השעה 9:40. שעה שעם ישראל עמד בבתי כנסת בכל רחבי העולם ושמע את קריאת עשרת הדברות, בחר ילד זה להיוולד אל העולם. תהליך ארוך עברתי כדי להגיע אל רגעים קסומים אלו, להגיע אליו. דרך אל הארץ, דרך אל הבורא, דרך אל הזוגיות, דרך אל החופה, דרך אל עצמי ודרך אל הלידה. היום הכל נרקם לתמונה אחת מושלמת, ולה פנים קטנטנות, אדומות, מתוקות. פנים שחרוטות בגזע מוחי.
היתה זו סה"כ לידה של כ4 שעות, שעות שנראו כנצח. ואחריהם מצפה לי עוד דרך חדשה, ארוכה, מורכבת, שונה.